טרק בדרך המלך בשוודיה
טרק של 10 ימים במסלול מדהים בנופי מים ושלגים ובחודש בו השמש לא שוקעת
| תאריך הטיול | July 2017 |
|---|---|
| משך הטיול | 10 ימים |
| עונה מומלצת | יולי אוגוסט |
תוכן עניינים
אביסקו - הגעה הצטידות ותחילת הליכה
נחתנו בסטוקהולם בשלישי בערב. הייתה הסתבכות קלה עם התיקים, אבל זה היה נחמד דווקא כי לא היינו צריכים להסתובב איתם. אכלנו במסעדה בשדה התעופה, אוכל טעים, בטעות הזמנתי פסטה עם גבינה ובשר ושברתי טבעונות לראשונה. טל אכל פיצה והתלהב מאוד. אספנו את התיקים, היה איש מאוד נחמד בדלפק שעזר לנו וגם נתן לנו עצות לדרך.
נסיעה ארוכה ברכבת. נוף ירוק מאוד עם עצים מחטניים גבוהים לאורך כל הדרך, וקצת אגמים ונהרות לגוון מדי פעם. הנוף מאוד חזר על עצמו - ועוד אומרים שבנגב הכל נראה אותו דבר!
היה קשה לישון ברכבת, אם כי השמש שקעה לחשכה חלקית בלילה כי עוד היינו בחלק דרומי יחסית של שוודיה.
אחרי שהחלפנו רכבות בבודן הנוף השתנה והתחלנו לראות הרים גבוהים ואגמים גדולים יותר, נוף שמזכיר את הנוף שילווה אותנו לאורך כל הדרך. היו אנשים נחמדים שדיברנו איתם והם הולכים לעשות טיולי יום באביסקו.
הגענו סוף סוף! באביסקו היה קצת פחות קר משציפינו - הסתבר שהגענו לכמה ימים חמימים למדי. אחרי הצטיידות שם התחלנו ללכת וכבר מהרגע הראשון הנוף היה עוצר נשימה. הלכנו בשמורת הטבע אביסקו לאורך נהר רחב בשם אביסקויאקה כלומר נהר אביסקו. בשעה 5 וקצת התחלנו ללכת, ואחרי הליכה של כמה שעות ו15 קילומטרים שהייתה מעייפת למדי בגלל שבאה אחרי נסיעה ארוכה ולילה חצי לבן ברכבת - הגענו לקראת הלילה(שלא מרגיש כמו לילה בכלל - אין חושך!) לבקתה הראשונה -אביסקויאווריטוגורנה. השם נראה ארוך אבל זה אומר - בקתת אגם אביסקו. התנסנו בסאונה לראשונה - חוויה מעניינת, טל אוהב את זה יותר ממני. אני לא אוהב להזיע כל כך הרבה. הכנו ארוחת ערב טעימה, כל הבישול, המקלחת ותפעול הבקתה נעשה בעזרת מי האגם שליד, כל פעם משתמשים בדליי מים מהאגם וכשדלי מתרוקן הולכים למלא עוד מהאגם. הקמנו אוהל והלכנו לישון. העייפות גברה על האור התמידי וישנו שינה ארוכה וטובה, קמנו ביקיצה טבעית ב 9.
היום השני
ההליכה ביום השני הייתה קשה יותר, כי התחלנו לעלות לכיוון ההרים. נהיה קר יותר, מושלג ורטוב. במקומות רבים היה קשה לעקוב אחרי התוואי המדויק של השביל ומצאנו את עצמנו מדדים בביצות שמגיעות עד השוקיים, או בשלג שאפשר ליפול בו די עמוק. מצד שני - הנוף רק נעשה דרמטי יותר ויותר, הרים מושלגים כמו הגלויות מהאלפים או ההימאלאיה סביבנו מכל כיוון מהם גולשים מפלי מי שלגים. הולכים דרומה בעמק צר לאורך שני רכסי הרים גבוהים(מ1100 עד 1600 בפסגות) לאורך נהר שנשפך לבסוף לאגם ארוך וצר בשם אליסיווברי, שבגדה הדרומית שלו בקתה בשם אליסיאווריסטוגורנה. הלכנו כעשרים קילומטרים, והגענו בשעה 6 בערך לבקתה. במהלך הדרך אכלנו מעין פיתה שוודית מתוקה עם ממרחים שקנינו, ובצהריים אורז. בערב אכלנו פסטה עם רוטב עגבניות כמו אתמול ומנה חמה שוודית שמישהו השאיר למטיילים. ישבנו לנוח בחדר אוכל/מטבח של הבקתה, והלכנו לישון באוהל שהקמנו לידה.
היום השלישי
היום השלישי היה שונה ומיוחד. בבקתה הזהירו אותנו מהשלג ביום הקרוב(האביב היה קר השנה אז השלגים לא הפשירו כמו בדרך כלל) ולא התבדו. המשכנו ללכת בבקעה הצרה אבל הדרך התרוממה לאט לאט ונהיה קר ומושלג יותר ויותר. הגענו לבקתה הראשונה של היום אחרי 13 קילומטרים וארבע שעות, והפעם עם חברים - נטשה הדנית ואריק הגרמני, זוג חביב שגר בקופנהגן. הזמנו אותם לתה כשעברו לידנו ומאז טיילנו ביחד. מיד אחרי שפגשנו בהם נתקלנו לראשונה באיילי הצפון המקסימים, שנראים קצת כמו בובות עם הקרניים הפרוותיות.
אחרי הבקתה הראשונה(גרמנו לאריק ונטשה להמשיך איתנו לבקתה הבאה, מה שגרם לאריק להיות זעוף למדי) נהיה מושלג באמת, לאורך כשבעה קילומטרים הולכים כמעט רק על שלג, ולעתים היה קשה לנחש איפה השלג עמוק ורך ואיפה לא, אז נפלנו עד גובה הברכיים כמה פעמים. לשלג הרב היו שלוש תופעות לוואי שליליות - הליכה איטית יותר, רגליים רטובות וקפואות, ופנים שרופות. אבל היו לו כמה תופעות לוואי חיוביות - הנוף הלך ונעשה דרמטי ומושלג עד שראינו סביבנו שדות שלג אדירים כמו בסרטים. הדרך עלתה למעלה עד לאוכף צר שנקראה מעבר טג'קצ'ה, שעליו בקתת חירום קטנה, וירד למטה במדרון מושלג אל הבקתה סאלקאיורנה שם ישנו. רצנו במורד המדרון והיה כיף, והשלג נגמר בדיוק בזמן כדי שרק כמעט אחטוף כוויות קור. הנעליים שעמדו באומץ ברטיבות עד כה לא הצליחו להתמודד עם היום הזה. השמש החמה שרפה את הפנים אבל חיממה את הנעליים הקפואות, ונטשה היפה אמרה שזה "לייק א סווידיש דזרט".
זו הייתה הבקתה החמודה ביותר עד כה, והיו בה מגוון של אנשים צעירים נחמדים, הולנדים, גרמנים דנים ושוודים, שבניגוד לחוויותינו עד כה דווקא שמחו לדבר. כשהייתה חברה נחמדה גם היה כיף יותר בסאונה, והם לימדו אותנו לקפוץ ערומים לנהר הקפוא כשהסאונה נהיית בלתי נסבלת ואז לרוץ מהר חזרה. בלי ספק משפר את החוויה!
היום הרביעי
בבוקר נפרדנו מנטשה ואריק. הדרך התפתלה במורד הבקעה דרומה ומערבה, עד שפנינו מערבה וסטינו מהקונגסלדן לדרך שהולכת אל הקבנקייסה - ההר הגבוה בשוודיה. ככל שהתקדמנו היה פחות מושלג, וחזרנו ללכת על הסימוני קיץ (אתמול הלכנו על הסימוני חורף כי הם מראים איפה השלג רדוד וקל ללכת עליו). בסוף היום, קרוב לבקתה, היו כבר עצים. הבקתה בקבנקייסה גדולה הרבה יותר מהשאר, ויש בה וויפי מבורך וחנות גדולה. אבל הגודל וכמות גורמת לתחושה פחות חמימה ואינטימית מהבקתות הקודמות, קשה לפתוח פה בשיחות עם האנשים ואני מצטער שנאלץ לבלות כאן לפחות שני לילות.
היום החמישי
ביום החמישי עלינו לקבנקייסה, ההר הגבוה ביותר בשוודיה! הפסגה הדרומית, שהיא הגבוהה ביותר והקלה יותר לטיפוס, היא במרחק של כ9 קילומטרים ו1400 מטר גובה מהבקתה. בהתאם לכך, הדרך עולה בעלייה תלולה (תחשבו מעלה עלי) צפונה ישר על הרכס. בערך חמישה קילומטרים מהפסגה נהיה קר למדי, החלפנו לתרמי. שם עובר מקור המים הגדול האחרון (בבקתה אמרו לנו שצריך לסחוב מים אז קנינו בקבוקי פלסטיק ב200 שקל, אבל לא היה צריך בכלל כי היו פלגים קטנים שהיה אפשר לשתות מהם...) ומשם העלייה נעשתה תלולה באמת (תחשבו מעלה עלי) ונהיה מושלג יותר, וגם הנוף התמלא הפסגות מושלגות. ממשיכים לעלות ככה כמה מאות מטרים, ואז יורדים לבקעה צרה ומושלגת. משם מתחילה העלייה הקשוחה באמת - עלייה של כ650-700 מטרים לאורך כשלושה קילומטרים. טירוף!
כחצי קילומטר מהסוף הייתה בקתת חירום קטנה, שם התחממנו קצת עבור הישורת האחרונה - מאות המטרים האחרונים של הטיפוס הם מושלגים לחלוטין. ממש לקראת הסוף מציץ מין שפיץ בולט - הפסגה! בגובה 2106 מטרים זה המקום הכי גבוה בשוודיה, ובאופן הולם מאוד הוא שפיץ בולט ומושלג, כשהשלג מסתיר קרחון. סוף העלייה תלול ומושלג במיוחד ואנחנו מטפסים לאורך חבלים ששמו שם מטיילים מקצועיים יותר שהגיעו מהדרך המזרחית (והקשה יותר, שדורשת לשכור מדריך וציוד להר).
העפלנו! הנוף מלמעלה עוצר נשימה, פסגות מושלגות מכל כיוון ואנחנו גבוהים מכולן! קשה להאמין שהמקום הזה אמיתי ושאנחנו נמצאים בו.
כמו בשיר, "הסתובבנו וירדנו חזרה". הירידה למטה במדרונות המושלגים כיפית למדי, מחליקים בקלות אבל גם יורדים מאוד מהר ואפשר לרוץ. בדרך למטה פגשנו את פאבל השוודי-הודי ופטרישיה האמריקאית, זוג שהתיידדנו איתו אתמול.
כשהגענו לבקתה עייפים ושמחים פגשנו את החברים מלפני יומיים שהגיעו לפה רק עכשיו. היה טיפוס מדהים, מחר נעצור לנוח כי אמור להיות גשם.
היום השישי
החטא ועונשו. אחרי חמישה ימים גדושים, עצרנו למנוחה קלה ביום השישי ויצאנו מהבקתה בקבנקייסה רק ב3, בין השאר בגלל התחזית לגשם. קמנו מאוחר, ב9, קיפלנו את האוהל בגשם שהתחיל לטפטף ואכלנו והתארגנו ברוגע, ארוחה מצויינת (קנינו לחם נפלא ופסטו בבקתה). לקראת 12 הגשם הפסיק לזמן מה, אבל כשיצאנו לדרך לכיוון הבקתה הבאה - סינגי במרחק 14 קילומטרים - הסתבר שאלוהי הטיולים לא כל כך התלהבו מהחלטתנו לנוח, והחליטו להמטיר גשם חזק במיוחד דווקא בשעות בהן טיילנו.
הסתבר ש"ציוד הגשם" שלקחנו היה ציוד גשם גרוע במקרה הטוב (במקרה הרע הוא לא היה ציוד גשם בכלל), ודי מהר מצאנו את עצמנו רטובים וקפואים עד לשד עצמותינו. למזלנו ההליכה הייתה יחסית מישורית וקלילה, אבל הקור והרטיבות העיקו מאוד וגם העכירו את האווירה ורק במאמץ מסויים מנענו ריבים והילחצויות. אני שרתי ודיברתי שטויות לאורך הדרך כדי לשמור על מצב רוח טוב, טל בעיקר שתק. היינו מאושרים לראות סוף סוף את הבקתה, שישבה בהמשך הבקעה הנמוכה שטיילנו בה בימים הקודמים.
כשהגענו, רטובים לחלוטין, הבנאדם במקום העיר לנו על המחסור בציוד גשם טוב. הפעם קנינו מיטה בבקתת סינגי במקום לישון באוהל הלא חסין בכלל לגשם שלנו. הסתבר שאין להם חדר ייבוש או סאונה, אז נאלצנו לייבש את הבגדים ליד האח. פגשנו חברה נחמדים אנגלים, אכלנו והלכנו לישון.
היום השביעי
ביום השביעי אלוהי הטיולים החליטו להיות סלחניים כלפינו! לפני שיצאנו שומר הבקתה הכריז על תום הגשם, אבל הזהיר מרוחות חזקות וקור, הוא אמר שהקור ירגיש 2- מעלות! התלבשנו חם, התכוננו לגרוע מכל, אבל דווקא היום הזה התברר ככיפי ביותר עד כה. הרוחות והקור היחסי לא היו נוראות בכלל, והעננים כיסו את השמש וחסכו הימרחות והישרפות. הדרך המשיכה דרומה בבקעה לאורך נהר טג'קצ'איאקה, שהוסיף להזכיר לנו את המעבר המושלג מלפני ארבעה ימים משם הוא מתחיל. אחרי 13 קילומטרים יפים ויבשים להפתיע, הנהר נשפך לאגם ארוך (שנראה לנו כמו נהר) בשם קאיטומיאורה, ולידו בקתה. אכלנו שם צהריים (אורז מתובל היטב) והמשכנו לבקתה הבאה. היום כבר התחמם בשלב הזה, הורדנו את המעילים. איילי הצפון באזור הזה מפחדים פחות מאנשים וכמה פעמים הם התקרבו אלינו עד מרחק מטרים ספורים. גם מצאנו קרניים של איילים . הדרך המשיכה לאורך נהר אחר, רחב יותר, בשם הקאוטומיאקה, שמגיע לרוחב של עשרים-שלושים מטרים רוחב בשיאו, לפחות בחלק שראינו. הנהר המשיך עד לצניחה גדולה בגובה במפלים נפלאים אל תוך אגם בשם טאוסאיאורה, שם נמצאת הבקתה בעלת אותו השם לידה שמנו את האוהל.
כדי להמשיך מטאוסאיאורה צריך לחצות את האגם עם סירה. אפשר לשלם על חציה בסירת מנוע, או לחתור בסירות משוטים בחינם. יש שלוש סירות באגם, ואם בצד ממנו אתה יוצא יש רק סירה אחת, צריך לחצות את הנהר שלוש פעמים כדי שיישארו סירות בכל צד. בגלל הרוח, החלטנו לשלם על סירת מנוע שתצא ב7 למחרת.
בדרך פגשנו בחור חביב בשם אנדראס, שוודי שגר בג'ורג'יה, ארה"ב, נראה כבן 40-50. הוא הגיע כמה שעות אחרינו לבקתה. הוא ניסה לחצות את הנהר בסירות והסתבך, אז אני וטל רצנו אליו ועזרנו לו לחלץ את הסירה מהמים חזרה למקום. הוא נשאר איתנו בבקתה, והייתה לנו שיחה מעניינת.
היום השמיני
בבוקר עלינו על סירת מנוע ויצאנו ליום השמיני של הטיול. מהבוקר הייתה רוח חזקה. בדקנו בבקתה וראינו שצפוייה עלייה רצינית על הבוקר וכך אכן היה, מהבוקר התחילה עלייה של כ-500 מטרים שיצאה מהבקעה שבה שוכן האגם, ועלתה למעלה לכיוון רמה ארוכה (כמו שולחן). ככל שעלינו למעלה טפטופים הצטרפו לרוח ולמעלה הם הפכו לשלג! לראשונה בחיי הייתי בשלג יורד. היה קר ורטוב, למרות שהשלג יבש יותר מגשם ולכן עדיף לטייל בו. אחרי העלייה הקשה, הרמה הייתה ארוכה למדי והיו בה לא מעט נהרות שוצפים. לאחד מהם נפלתי ונרטבתי (טל נבהל). משם התחילה ירידה תלולה שהובילה אותנו עד לבקתה. אפילו לא עצרנו לארוחת בוקר בגלל השלג והקור, והגענו מוקדם לבקתה, מוקדם מספיק כדי לקחת את האוטובוס הראשון לסאלטלוקטה, משם ממשיך השביל. הנהג היה נמוך עם שיער ארוך וקול נמוך, הוא חבש ברט והסביר על כל מיני דברים בדרך. הגענו. שכחתי את הארנק, אבל הנהג התנדב לעזור להחזיר אותו.
אחרי התבאסות לא קטנה בנוגע לארנק, היה לנו לא מעט זמן בסאלטלוקטה. ישבתי ודיברתי אם אישה שהייתה שם, הוואית-שוודית יחסית מבוגרת (35) ויפה מאוד. היא רוחניקית, קוראת בקלפים, עושה מדיטציה, נסעה לצפת בשביל לשיר במערה. הייתה שיחה מעניינת, מוזרה, על קריאה בקלפים ועל טבעי. היא ניסתה להוציא אותי מאיזון ולערער אותי, לא כל כך נתתי לה.
אבל אולי כן יש ניסים כי טלטול מצא את הארנק! היה חבוי לו בכיס קטן של המעיל והוא לא שם לב כל הזמן הזה, הפושע הקטן. הלכנו לישון שמחים.
היום התשיעי
היום למחרת עשה פעמיים את התבנית שנעשתה קבועה כבר - מתחילים באגם, עולים עלייה רצינית לרמה שטוחה וארוכה, ממנה יורדים לאגם נוסף. עלינו וירדנו כך מסאלטלוקטה לאגם בשם סיטויאוורה, שם היה צריך לחצות את האגם בסירה. הגענו לאגם ב2 והסירה אמורה לצאת רק ב5, אז ציפינו לחכות הרבה, אבל למזלנו ממש כשהגענו הסירה בדיוק יצאה לחצייה אוף סקז'ואל, אז יכולנו לעלות. שיט של כרבע שעה בסירה.
האגם רדוד מאוד, לכן השיט בו מסובך ולאורך הדרך היו בקבוקים וכדורים צפים שעזרו לנהגת הסירה לנווט. היו איתנו שני אבות ובנים, ואחד האבות שהיה כומר לותרני שש לספר לי כמה הפלסטינים סובלים מגדר ההפרדה וכמה החרמת ישראל היא פופולרית בשוודיה. נו טוף. מאוחר יותר שתינו קפה ביחד והוא היה דווקא אחלה.
אחרי השיט תבנית האגם-עלייה-רמה-ירידה-אגם הוסיפה לחזור על עצמה, אבל הפעם האגם אליו ירדנו היה אגם מיוחד - אגם טג'קצ'איאורה הוא השתרע ממזרח למערב בין ההרים ושלח שתי זרועות ארוכות, צפונית ודרומית, שהתעקלו בין ההרים ונראו כמו נהרות, אך היו למעשה המשכו של האגם. מי האגם בצבע בהיר במיוחד, תכלת ממש, ויש בו חופים חוליים לא אופייניים לאזור והרבה איים. מלמעלה הוא נראה מופלא.
הגענו לבקתה מעל האגם, שמה אקצה. כשהגענו עזרנו לאנשי הבקתה לחטוב עצים בשביל הסאונה. היה להם גרזן מיוחד: הלהב יושב מתחת לעמוד מתכת גדול, לאורכו תלוי מעין חרוז גדול וכבד מברזל. ממקמים את העץ מתחת ללהב ומרימים את החרוז לאורך העמוד ומפילים אותו על הלהב, והלחץ שנוצר מרסק את העץ. עובד מעולה!
בבקתה פגשנו את ורוניק הבלגית וקארין הצרפתייה ממוצא קאריבי, חברות שגרות בבלגיה. והייתה לנו שיחה מעניינת. קארין היא פוליטית ופטריוטית מאוד, ובגלל שאביה היה איש ביון היא מתעניינת ויודעת הרבה בנושאי צבא, הסכסוך וכו'.
היום העשירי - סיום
ביום הבא, העשירי, היער התמשך קצת יותר מבדרך כלל לאורך כשלושה קילומטרים וטל נכנע ונאלץ לשים חומר נגד הייתושים, שהיו בכל מקום (אני המשכתי להתעקש שלא). עלינו בתוך היער, ובגלל העצים לא היה אפשר לראות עוד כמה מתמשכת העלייה, מה שעשה אותה מייאשת למדי. הגענו לרמה הגבוהה - בדיעבד האחרונה בטיול - שם נתקלנו בשלגים האחרונים שלנו ונהנו מנוף גבוה בפעם האחרונה. היה אפשר לראות כמה וכמה אגמים יפים, עם הרבה איים ירוקים בתוכם שגירדו לי לשחות אליהם (ויתרתי). הגענו לבקתה האחרונה, פארטה, יחסית מוקדם, והגיעו אליה גם כל החברים מאתמול. הייתה לנו עוד שיחה טובה, אכלנו טוב.
לפני שהלכנו לישון, נכנסה בעלת הבקתה וסיפרה לנו שאחד המטיילים אתמול נתקל בדוב! התרגשנו ורציתי לראות אותו, אבל ורוניק נבהלה מאוד ולא רצתה לישון לבד.
היום האחרון היה אנטי קליימקטי - כל ההליכה הייתה ביער, מלאה ייתושים ודלה בנופים דרמטיים. גם לא נתקלנו בדוב, אם כי מצאנו כמה וכמה עקבות כלב גדולות באופן חשוד. נהננו מההליכה, מהיער, מהירוק. היו הרבה שלטים שהסבירו על בני הסאמי המקומיים והתרבות שלהם, והיינו עצובים שלא נתקלנו בהם בכלל. רגע לפני קוויקיוק והסוף, שמענו רעש גדול של מים, ירדנו מהשביל וראינו, לסיום, את הנהר היפה ביותר בקונגסלדן! ברוחב של אולי שלושים מטרים, המים שוצפים וגועשים וראינו גם דלתא רחבה. התעקשנו על שתייה מהנהר, לסיום חגיגי. נכנסנו לקוויקיוק בהתרגשות. סיימנו.
התחנה הבאה – סטוקהולם!
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם