טיול עירוני ברוסיה

הקדמה

טיילתי ברוסיה שמונה ימים, ארבעה במוסקבה וארבעה בסט. פטרבורג. ההחלטה על יחס הפיצול הזה היתה די שרירותית; הצטיידנו הרבה זמן מראש במדריכי טיולים וידענו פחות או יותר באילו אתרים נבקר, ועל-פניו היה נראה שנכון לחלק זאת כך. כפי שנוהגים לומר, ראייה לאחור היא תמיד 6\6, ולאור הניסיון הזה הייתי מקציב יותר זמן לסט. פטרבורג על-פני מוסקבה. לי זה כבר לא משנה, אבל למי שהסיפור מעורר את עניינם, שיקחו לתשומת לבם.

היום הראשון - מוסקבה

למוסקבה המראנו בטיסת בוקר. נחתנו בשד"ת דומודדובו (Domodedovo), שהוא אחד משני השדות הבינלאומיים של מוסקבה (גם השני מדגדג קצת בלשון כשהוגים את השם שלו), באזור אחת בצהריים. נסענו במונית למלון, נסיעה של שעה וחצי בערך. המלון שלנו היה מטר מהכיכר האדומה, אז הלכנו לשם.

הכיכר האדומה: לכיכר האדומה קוראים כך מכיוון שהיא אדומה משלושה צדדים: מדרום נמצאת קתדרלת הבזיליקה (הכנסייה האדומה הזאת עם מלא כיפות צבעוניות בצורת בצל, שהיא האסוציאציה היחידה שיש ל99% מהאנשים כשאומרים "מוסקבה"), במזרח חומת הקרמלין, ובצד הצפוני ישנו המוזיאון ההיסטורי הלאומי של רוסיה.עם זאת האטרקציה המרכזית בכיכר עצמו היא המאוזולאום של לנין, מין מקדש קטן שבו גופתו החנוטה של מנהיג המהפכה הקומוניסטית מוצגת לראווה (יש שמועות שהגופה הוחלפה בכפיל שעווה מתישהו). הביקור במאוזולאום הוא דבר מעצבן: הוא נפתח רק ארבעה ימים בשבוע בערך, למשך 3 שעות כל פעם, והתור לכניסה מתחיל בערך שעה וחצי לפני. האם זה שווה את זה? לא יודע, לא הייתי. בכל אופן, הכיכר הוא אחד מהגדולים בעולם, ולכן הוא שימש בעבר וגם כיום למצעדים צבאיים. בכלל, מוסקבה היא עיר שבנויה מצוין למצעדים: רובה מישורית, ולא נדיר לראות שדרות ברוחב 7-8 (!) נתיבים חד-סטריות(!!). ולהמחשה, בזמן שהייתי שם סגרו חלק במרכז העיר לטובת מירוץ פורמולה 1 – מה שלא כל כך יעבוד בקינג ג'ורג' (כלומר בלי הרוגים).

לאחר הסתובבות מסוימת בכיכר הגענו למסקנה שכבר מאוחר לבקר באיזשהו אתר אז הלכנו למצוא איזו מסעדה. מצאנו מסעדה גרוזינית מעניינת ברחוב ארבאט (UlitsaArbat), שזה בעצם ה-מדרחוב של מוסקבה, עם 10 חנויות מזכרות לקמ"ר,ועוד קמעונאי מותגים סטנדרטיים. המסעדה היתה בנויה כאילו היא משהו מהאגדות– מבחוץ פסל ענק של דלעת בתוך גינת ירק, ומבפנים גדרות עץ כמו של דיר חזירים, ונחלים קטנים. האוכל היה טעים מאוד.התפריט היה מעניין, משום שהיה פשוט ענק, בערך 12 עמודים של מנות (זה דבר שחזר, מסתבר, כמעט בכל המסעדות, ולעתים הכמות באה על חשבון האיכות), וכי בסוף התפריט ניתן היה להזמין סיגריות (זה לא חזר על עצמו).

היום השני

למחרת החלטנו לבקר בקרמלין. אותם 99% שהזכרתי קודם בוודאי חושבים שהקרמלין זה איפה שפוטין גר, עושה תרגילי קראטה על השומרים שלו וזומם איך להשמיד את אויביו תוך כדי ליטוף חתולים, נכון? אז זהו, ש...בערך. המילה "קרמלין" משמעותה "מצודה", והיא בעצם מרכז העיר ההיסטורי (יש "קרמלין" כמעט בכל עיר משמעותית ברוסיה), מה שאוהבים לקרוא לו "העיר העתיקה". בכל אופן, הקרמלין במוסקבה הוא מתחם של בערך קמ"ר, המוקף חומה אדומה בגובה 8 מטרים בממוצע. הוא מכיל, בין השאר, את "הבית הלבן" הרוסי, (כן, כמו בארה"ב), אבל גם הרבה מבנים היסטוריים חשובים מאוד. יש שם 6 קתדרלות, כשהעתיקה ביותר נבנתה במאה ה-12. אנחנו התחלנו את היום במה שלא ניתן לתרגם אלא כ"הנשקייה הלאומית" (State Armoury). השם הזה קצת מטעה, מכיוון שרוב החפצים אינם נשקים (פעם המבנה באמת איכלס את ארסנל החרבות, המגנים וכלי השריון של המשמר המלכותי). זהו למעשה מוזיאון עם המון אוצרות מדהימים ביופיים מכל ההיסטוריה הרוסית. הסיבוב מתחיל בחפצי פולחן נוצרי עתיקים – ספרים, גביעים, שרביטים, איקונות וכו' – כולם מצופים בזהב ואבני חן בטכניקה ורמת דיוק עוצרי נשימה. אחרי כמה אולמות כאלה יש תערוכת כלי נשק ושריון מימי הביניים (גם כן דברים חסרי-פרופורציה בין הפאר לפונקציונליות). יש אולם עם בגדי הטקס של ראשי הכנסיה והצארים, שמדגים טכניקות תפירה מעניינות. לבסוף מגיעים לחדר שבו נמצאות כל הכרכרות והמזחלות המלכותיות (רוסיה מכוסה שלג יותר ממחצית השנה) של בית רומנוב; שם ניתן לראות שבולמי זעזועים לא התחילו עם הרכב הממונע, ומה זה באמת ליסוע ברכב מפואר. היינו ב"נשקייה" סה"כ 5-6 שעות, מה שהיה בהחלט מספק אבל השאיר טעם של עוד.

לאחר מכן המשכנו לטפס לחלקים מרכזיים יותר של הקרמלין, ועברנו בשלוש קתדרלות שנמצאות אחת ליד השניה (קתדרלות הבשורה, הגאולה והקדושה מקאזאן). הכנסיות ברוסיה שונות קצת מאלו הקתוליות: החלק החשוב בכנסיה הוא מה שנקרא ה"איקונוסטאזיס" (Iconostasis) – זהו למעשה קיר בקדמת הכנסיה (שאליו פונים המתפללים ושמאחוריו הכמרים עושים את הכנותיהם לפולחן; הוא גם אמור לייצג את הדלת לגן עדן הסגורה כעת בפני החיים), המורכב כולו מציורים ומפרזולים מורכבים של סיפורים ודמויות מהברית החדשה וקדושים רוסיים כאלה ואחרים, ובכנסיות החשובות הוא מצופה כולו בזהב. באמת שלא ברור לי מאיפה השיגו כל כך הרבה זהב ברוסיה, ואיך הוא עדיין כזה יקר. כנראה שכל הזהב הושקע באיקונוסטאזיסים בכל מיני חורים ברוסיה. בכל אופן, טיפסנו אחר-כך למגדל פעמונים שנקרא על שמו של איוון האיום (שבנה אותו), שם היתה תצפית סבירה על העיר.

אחר כך יצאנו מהקרמלין והלכנו לנסוע במטרו, סתם כי בא לנו. טוב, האמת שלא סתם, פשוט כי סטלין, שהתחיל את בניית המטרו במוסקבה, גילה פרץ אנושיות והחליט שהוא יבנה משהו עם טעם: רוב תחנות המטרו במוסקבה נבנו לאחר תכנון אדריכלי אסתטי מאוד, ולכמה מהן יש גם פרופגנדה אמנותית על הקירות. שתי הדוגמאות המובהקות הן תחנת מאיאקובסקאיה (Mayakovskaya), שבה יש על תקרת הרציף 36 פסיפסים המאדירים את החברה הסובייטית החדשה של אותה תקופה; השניה היא נובוקוזנצקאיה (Novokuznetskaya), שבה יש מסדרון בין שני הרציפים עם תבליטים יפים המאדירים את הנצחונות הצבאיים של ברית המועצות והישגיה הכלכליים. שווה. ואפרופו תרומות אדריכליות של סטלין, במוסקבה מפוזרים 7 בניינים הנקראים "שבע האחיות", שהם שבעה גורדי-שחקים הבנויים בסגנון "גותי-סובייטי", שאם רק השם לא עושה לכם צמרמורת אז חכו שתראו את הבניינים. הם גבוהים, רחבים ומפחידים.

היום השלישי

ביום השלישי נסענו בטיול מודרך, לשתי ערים חשובות בהיסטוריה הרוסית – ולדימירוסוזדאל, שהן מרחק שעתיים נסיעה צפון-מזרחית למוסקבה. זו היתה חוויה טובה בעיקר כי לקחנו מדריך – בשאר הטיול הסתובבנו לבד – שידע לתת הסברים מלומדים על הכל כמעט.

סוזדאל היא תופעה מעניינת: כיום חיים בעיר 11 אלף תושבים, אך יש בעיר בסביבות השלושים קתדרלות. זאת מכיוון שלפני מאות שנים היא היתה מושבו של ה"מטרופוליט" (המקביל לאפיפיור) האורתודוקסי, אך בחלוף המאות המרכז נדדובעקבות זאת ירדה קרנה, וכיום העיר מושתתת כמעט לחלוטין סביב תיירות בכנסיות שלה. עוד מסתבר שבאנו שבוע לאחר "פסטיבל המלפפונים" השנתי המתקיים בסוזדאל. ובכן, אמנם השם מעורר גיחוך (כי אחרי הכל מדובר בפסטיבל מלפפונים), אך מסתבר שעשרות אלפי תיירים פוקדים את הפסטיבל הזה, וכפי שמתברר בהמשך, יש סיבה לחגוג עם המלפפונים האלה. התחלנו בביקור באתר שמדגים את אופן החיים הכפרי ברוסיה שלפני המהפכה התעשייתית (בעצם קוראים לזה "מוזיאון האדריכלות בעץ", אבל זו הכוונה העיקרית). ראינו כיצד נראה בית טיפוסי מבפנים: 2 חדרים, האחד מחסן גדול למדי עם כל כלי העבודה שמשמש גם אסם ואורווה בחורף, והשני חדר קטן שמשמש חדר שינה, סלון ומטבח למשפחה של שישה עד עשרה. המיטות היו משטח קרשים שהוגבה לבערך מטר וחצי מעל הרצפה, אחת להורים ואחת לילדים (והיא לא קינג-סייז), שרופדו בקש. עכשיו דמיינו לעצמכם שהמקום מושלג לחלוטין 7 חודשים בשנה, כך שלא יוצאים החוצה יותר מדי. אני יכול לומר שגם אני במצב הזה הייתי מסכים להישלח למנזר או להתחתן בגיל 13. אחרי שראינו שני בתים וכנסיה מעץ, הלכנו לדאון-טאון סוזדאל. שם ביקרנו במנזר לשעבר, שהכנסיה שלו שימשה "מוזיאון לשחיתות כנסייתית" בתקופה הסובייטית (איך יכלו שלא להעריץ אותם?), ושמענו\ראינו אדם מנגן קונצרט עם 17 פעמונים שונים (במגדל הפעמונים) תוך שהוא משתמש בכל הגפיים שלו ביחד. אחר-כך הלכנו לאכול, את הארוחה הראשונה שנחשבה באמת לרוסית אמיתית. זה התחיל בשתייה – קיבלנו מה שנקרא "בירת דבש", שהיתה טעימה מאוד, אך לצערי לא רשמתי את החברה ולא מצאתי את זה באף חנות אח"כ. למנה ראשונה קיבלתי סלט (התפריט היה קבוע מראש) שהורכב בעיקרו מהמלפפונים המהוללים, ומה אגיד לכם, יש כבוד. המלפפון היה מתוק והחלק הפנימי לא היה רווי מים כמו במלפפונים טריים בארץ. אמנם כולה מלפפון, אבל באמת התפעלתי, וזה גם גרם לי לחשוב על לאן הביאה אותנו ההשבחה הגנטית (שכל הירקות בארץ עברו אותה, כולל האורגניים), שיצרה ירקות ופירות שנראים טוב על המדף ובמקרר אבל כנראה איבדו את רוב הטעם עם הזמן.

לאחר הארוחה הגיע הזמן ליסוע לולדימיר. לא ראינו שם יותר מדי אתרים ספציפיים, אבל היו שתי נקודות בעלות עניין: אחד היה השער המערבי של החומה העתיקה של ולדימיר, שנחשב למבנה השלם העתיק ביותר ברוסיה(מהמאה ה-11); השני היה כלא, שבו ע"פ המדריך נכלא נתן שרנסקי בזמנו. עוד פרט מעניין על הכלא הוא שהיווה תחנת היציאה למסעות של אסירים לסיביר. כן, מה ששמעתם, אסירי רוסיה (הצארית) היו הולכים ברגל לסיביר, מסע של כחצי שנה, והוא לא היה נחשב להם כחלק מתקופת העונש!בעיקרון יש בולדימיר עוד דברים לראות, שלא יכולנו לבקר מקוצר זמן, או שהם היו סגורים (יש נטייה למוזיאונים ברוסיה להיות סגורים בימי שלישי או רביעי).

היום הרביעי

ביום הרביעי היינו בטירה הקדומה של הבויארים לבית רומנוב (בויאר = אציל ברוסית, כלומר לפני שנהיו לצארים). "הטירה" היא מבנה מסורתי ודי פשוט, וחסרה עדיין את העושר חסר-המעצורים של הארמונות הצאריים. עם זאת, ניתן לראות שם את חדרי וחומרי הלימוד של ילדי משפחת רומנוב, ויש שם כמה דברים מעניינים. משם המשכנו להסתובב קצת בעיר. היינו ב"קיתאי גורוד", המקבילה ברוסית ל"צ'יינה טאון"; השם קצת מטעה, מכיוון שלא ראיתי שם שום דבר סיני (כדאי באמת לבדוק מאיפה הגיע השם הלכאורה בלתי-קשור הזה), אבל זה אמור להיות ה-אזור של צעירים מאגניבים במוסקבה כרגע, ע"פ מדריך הטיולים בסוזדאל. כשישבנו לאכול היתה להקה של צעירים שהתחילה לנגן ולשיר קצת אלביס, אבל חוץ מזה לא מגניב במיוחד. אולי לא ידעתי איפה לחפש.

לקראת סוף השהות במוסקבה החלטנו ללכת לראות קצת אמנות רוסית. גלריית טרטיאקוב הלאומית נמצאתדרומית לנהר המוסקבה המשיק לקרמלין מדרום. פאבל טרטיאקוב, בן המאה ה-19, העלה לגדולה את העסק המשפחתי (בתחום הטקסטיל) שירש, והקים רשת בנקים. בגיל צעיר מאוד יחסית (24) החל לאסוף חפצי אמנות, ובהמשך הפך לפטרון גדול של אמנים בני-זמנו, במיוחד של זרם הריאליזם הרוסי שקרם עוד וגידים באותה תקופה. טרטיאקוב רכש כמות עצומה של יצירות, ובגלל שהיה גבר-גבר, גם תרם את האוסף והגלריה (השוכנת במבנה יפהפה, שהקים בעצמו) לעיריית מוסקבה כעשור לפני מותו. הגלריה מציגה אמנות מכל האלף הקודם (מהמאה העשירית למעשה), אך היא מתפארת בעיקר בשני דברים: הראשון הוא האיקונות, ציורי קיר ענקיים של דמויות וסצינות דתיות, של אנדריי רובלב (Rublev; שפעל במאות ה-15-16 ונחשב ל"מיכאלאנג'לו הרוסי", ולטעמי הדל, ללא הצדקה); השני הוא האוסף של הריאליזם הרוסי. סגנון הריאליזם לא היווה חידוש מבחינת הטכניקה האמנותית, אלא מבחינת הנושאים שצוירו – סצינות היסטוריות ואקטואליות לא-הרואיות, שהאנשים המוצגים בהם הוצגו לעתים בצורה לא-מחמיאה ואף מגוחכת. אני לא רוצה להכביר מלים בנושא, אבל רק אומר שהציורים הם מרשימים מאוד בעוצמה שלהם. אני מזמין פשוט לחפש בגוגל\ויקיפדיה Russian Realism ולהתחיל להקליק על כל שם שרואים. שניים ראויים לציון לדעתי הם איליה רפין (Repin), שנחשב גדול הציירים הרוסים, ואיוון פולנוב (Polenov), שטייל מספר שנים בטורקיה, מצרים ופלשתינה, וצייר המון יצירות שמתעדות את התקופה היטב.

באותו ערב לקחנו רכבת לילה לסט. פטרבורג. יש כמה אפשרויות להגיע לשם ממוסקבה: האחת היא כמובן טיסה (מה שלא מומלץ לאור מצבת קבוצות ההוקי ברוסיה כרגע), השניה היא רכבת מהירה של 4 שעות, והאחרונה היא כמובן רכבת איטית של 8 שעות נסיעה. יש מגוון עצום של רכבות, ומחיר נסיעה מגיע ממאה שקל לכסא פשוט, לחמשת אלפים לקרון שינה מפואר, וכל מה שאפשר ביניהם.אנחנו היינו בקרון שינה נחמד, שבו הוגש תה חזק בטירוף, בכל זאת ישנתי היטב. קמנו לבוקר קיצי ונוח (מזג האוויר היה דומה מאוד לישראל באופן מפתיע, לאורך כל הטיול), ולקחנו מונית למלון, שהיה במרכז העיר, כ-20 דקות נסיעה.

היום החמישי - סט. פטרבורג

כאמור, סט. פטרבורג הוקמה ב-1707 ע"י פטר הגדול, והיא מוקמה על שפך נהר הנייבה (כיבוס עדין ל"מערכת ביצות חסרת-תוחלת") לחוף הים הבלטי. הפרט הגאוגרפי הקטן הזה גרם לכך שבעשורים הראשונים העיר שקעה ו\או הוצפה מספר פעמים, ונאלצו לבנות חלקים גדולים ממנה מחדש. קצת מביך עבור עיר שיועדה להיות בירה, ומחסום גאוגרפי כנגד פלישות שוודיות לרוסיה (עוד לא המציאו אז את המושג "עומק בהגנה" כנראה; תסתכלו במפה, תבינו). בכל אופן, זוהי עיר המושתתת על מערכת תעלות וגשרים שמזכירים קצת את ונציה. האדריכלות דומה לאיטליה הרנסנסית במובנים רבים, למשל ע"פ קתדרלת קאזאן, שכאילו הועתקה מכנסיית סט. פטרוס בותיקן. המתכנן הראשי של ארמונות כגון ההרמיטאז' והארמון הראשי באחוזת "פטרהוף" (על שני אלו בהמשך) היה איטלקי בשם ראסטרלי (Rastrelli).

הדבר הראשון שעשינו לאחר ההתמקמות במלון היה לשכור אופניים. מוסקבה לא היתה מתאימה לכך, מכמה סיבות:יש כבישים רבים שמעברי החצייה היחידים הם תת-קרקעיים (כלומר עם מדרגות), ועל הכביש לא הייתי ממליץ ליסוע למי שלא מכיר את העיר, גם כי נוהגים שם כמו משוגעים. סט. פטרסבורג לעומת זאת היא מישורית לחלוטין, המדרכות רחבות מספיק, אם הן צפופות מדי אפשר לרדת לכביש בלי יותר מדי דאגות, ותמיד יש מעברי חצייה עיליים (אבל יש עדיין מטרו, אוטובוסים ומוניות לאלרגים לדיווש\תרמילאים).
מכיוון שהמקום ממנו שכרנו היה צמוד לקתדרלת קאזאן, ביקרנו שם קודם. שפר עלינו מזלנו ונכנסו באמצע מיסה כלשהי. הסתבר לי בסוזדאל מפי המדריך שהאקוסטיקה בכנסיות הרוסיות היא דבר מיוחד, מכיוון שבמסורת הפרבוסלאבית אין נגינה, רק שירה, והמבנים מותאמים במיוחד לכך. זה הודגם היטב במיסה הזאת – היו שמונה כמרים בערך ששרו, ואיתם חלקים גדולים של הקהל, והצליל היה הרמוני מאוד. באיזשהו שלב עבר אחד הכמרים והתיז עלינו מים קדושים, מה שגרם לי לרצות לקנות משהו מדוכן המזכרות בתמורה, אבל בסוף הצטלבתי והתגברתי על היצר.

לאחר מכן דיוושנו למוזיאון הלאומי הרוסי, שהיה דומה מאוד לגלריית טרטיאקוב ממוסקבה, עוד אוסף בלעדי של אמנות רוסית. בגדול אותם אמנים, אך יצירות שונות כמובן.מיצג שתפס את תשומת לבי שם היתה תצוגה זמנית של תחריטים קטנים, שהועתקו מצילומים בדיוק כזה שצופה תמים לא היה שם לב.

היום השישי

ביום השני לשהותנו בעיר הפלגנו לאחוזת "פטרהוף", שהיתה ארמון הקיט של הצארים החל מאמצע המאה ה-18. האחוזה נמצאת כמובן מחוץ לעיר, מרחק 40 דקות הפלגה ברחפת(!) או 30 דקות נסיעה ברכבת. הבאנו את האופניים איתנו ברחפת בכוונה ליסוע איתם באתר (יש שם גנים ענקיים), אך הסתבר שהטעו אותנו במלון והכניסה איתם אינה אפשרית. איך שנכנסים לאתר מגיעים לקצה של תעלה\בריכה ארוכה-ארוכה, שמסתיימת בקצה השני בארמון מרהיב, שנמצא מפלס אחד מעליך, ומתחתיו ולאורך הבריכה אוסף מזרקות יפהפיות. כשהולכים ומתקרבים לארמון נחשפים למלוא הדרו של המבנה. משמאל לארמון העיקרי יש גם כנסיה, שמבחינה חיצונית לו היתה באתר פחות מאפיל היתה מהווה מוקד תיירותי בפני עצמה.

לאחר כמה שוטים זריזים של מתחם הכניסה, נחפזנו להיכנס לארמון. הנחיות השימור של המבנה הזה הן די היסטריות אבל ניתן להבין זאת. ראשית, מפני שמדובר במבנה הכי מפואר שראיתי בחיי, ושנית, כי חלקים גדולים מהמבנה נהרסו במצור על לנינגרד במלחה"ע השניה, ועברו שיפוץ שהסתיים סופית אך לפני שנים ספורות. כדי לשמור על המבנה החליטו שכולם צריכים לשים כיסויי אל-בד על הנעליים בכניסה (חוץ מהמדריכים, משום מה). אח"כ, כשעברנו במדרגות העלייה לחדר הראשון, נפעמים מהמשחק האופטי של ציורי הקיר והמראות, צעקה עלינו אחת השומרות (יש ברוסיה כנראה חיל ממשלתי שלם של נשים בנות 55-85בלבד שתפקידן לשמור על חדר ספציפי במוזיאון ולמכור כרטיסיםבמטרו):
"אסור לעצור!"
סליחה? "אסור לעצור?" שאלנו, במחוות ידיים גסות.
"להמשיך, להמשיך!" הפטירה השומרת. אמא שלי, בהברקה קומית מפתיעה, הצדיעה לה בזקיפות, וזכתה לפרצי צחוק רמים מצד השומרות. איכשהו הן הצליחו להעביר את המסר שאם נעצור אנחנו, נעכב את שאר הקבוצות המאורגנות שעוברות פה במסות כל 3 דקות.רציתי לומר משהו על כך שאנחנו כל אחד ברוחב חצי מטר והמדרגות לפחות ברוחב 3 מטר, כך שאנשים יעברו, אבל נזכרתי שאנחנו מתקשרים עםתוצר של החינוך הבולשביקי, אז נצרתי את לשוני. המשכנו את הסיור, כשאנחנו עוברים בין אולמות הריקודים והאירוח לאולם הטקסים הדיפולמטיים, כל אחד עם סגנון ייחודי משלו, ריהוט שעשוי בטכניקה מדויקת וכל פינה בקיר מעוטרת בתבליטים עם תמות משתנות. חדרים מסוימים היו מצופים לחלוטין בזהב או בנויים משיש ירוק-עז ייחודי שנמצא רק במחצבה אחת בהרי אוראל. בכולם היו פרקטים שהורכבו מבין שלושה לעשרה סוגי עצים ושהיוו כשלעצמם יצירות אמנות. בין חדר שינה בסגנון תורכי למלתחה בסגנון לואי ה-14 לסלון בסגנון יפני, הבהירו שלטים שאסור לעצור בחדרים מסוימים, כי הבלי פינו (וזו לא מטאפורה) משנים את מאזן הלחות בחדר ועלולים לפגוע בריהוט העתיק. בכל זאת היו מספר חדרים שעשיתי להם כמה וישים, למורת רוחן של חיל השומרות. קשה להעביר את עוצמת החוויה במילים, ואסור היה לצלם, אז אני ממליץ פשוט לחפש בגוגל peterhof rooms ולקבל טעימה מזה (יש דוגמאות ספורות).

בצאתנו מהארמון המשכנו להסתובב במתחם האחוזה. יש שם מוזיאון לאופניים עתיקים (כמה אירוני), שניתן לסכם כבזבוז של 300 רובל, אלא אם אתם חוקרים את תולדות האופניים כמקצוע. כמה מאות מטרים מערבית לארמון ישנה וילה קטנה וצנועה יחסית של פטר הגדול, בה התגורר כאשר הארמון היה עדיין בבנייה. ליד הוילה יש בריכת דגים, שניתן לקנות מהמוכר היושב לידה דג אחד מהבריכה ב-80 דולר. לאורך כל המתחם ישנם חופים מעט סלעיים בהם הרוסים נוהגים להתרחץ. לסיכום, האטרקציה המרכזית של המקום היא הארמון, ולמי שלחוץ בזמן (וכסף) הייתי ממליץ שלא להסתובב באחוזה מעבר לו, זו הליכה רבה עם מעט תמורה ויש תשלום נוסף בכל מקום שנכנסים אליו.
אחרי שמיצינו את פטרהוף החלטנו להפליג חזרה. הפרוצדורה מעט הסתבכה לנו כיוון שיש 8 חברות שעושות את נתיב ההפלגה הזה, ולכל אחת דוכן מכירות במקום שונה, כשאין קשר בין מיקום הדוכן למיקום הרחפת. יש איזושהי שיטת מספור לחברות אבל לא הצלחתי להבין אותה עד שהיה מאוחר מדי, כך שלבסוף עזבנו חצי שעה לאחר הזמן המתוכנן.

בערב אמא שלי הלכה למופע בלט בתיאטרון מריאינסקי. כיוון שהרגשתי שחלופה זו מאיימת על הגבריות שלי החלטתי לעשות סיבוב שופינג, ללא חיבוטי נפש מיותרים. אחרי שנפרדנו בכניסה לתיאטרון, נסעתי לכיכר סנאייה (Sennaya Ploschad), שיחד עם "גוסטיניי דבור" (GostinyyDvor) מהווים את שני מרכזי הקניות של סט. פטרבורג. האחרון היה פעם שוק בחסות העירייה (אני מדבר על המאות 18-19), אך כיום יש בו כמעט אך ורק בגדים וכלי בית. הדבר הייחודי והמעצבן בו ביותר הוא שהוא בנוי כמרובע עקום בגודל 250 על 350 מטר בערך, והחנויות הן אך ורק על ההיקף. לא רק זה, אלא שאי אפשר לעבור במרכז המרובע. כך שאם אין לכםמושג מראש איפה נמצא מה שאתם מחפשים, נדפקתם אחושלוקי. תצטרכו ללכת את כל ההיקף. אה, ויש גם שתי קומות, ומעבר אחד ביניהן בכל פאה. הגוסטיניי דבור נמצא בנבסקיי פרוספקט (NevskiyProspekt), שזו ללא ספק השדרה המרכזית של סט. פטרבורג, הרצופה בחנויות מותגים ועמוסה באנשים כל הזמן.

היום השביעי

למחרת יצאנו בבוקר כרגיל לדווש כשיעדנו הוא האי וסילייבסקי, שם חיכו לנו שני מוזיאונים מבטיחים. הראשון היה המוזיאון האתנוגראפי. למי שלא התרשם מהניים-דרופינג, אסביר ואומר שזה מוזיאון המכיל כל מיני חפצים, כלים ותמונות של שבטים פרימיטיביים (כלומר קדם-פוסט-מודרניים) מכל העולם. נראה שהמוזיאון, מסיבות ברורות, מבליט את השבטים הנידחים של רוסיה (לשעבר) – התצוגה התחילה בכל מיני אסקימוסים במזרח סיביר וצפון אמריקה, והמשיכה לשבטים שכיום נמצאים לרוב במדינות ששמן נגמר ב"-סטאן". אח"כ היו חדרים שהוקדשו לשבטים אפריקאיים, ערביים, פולינזיים ותרבויות מזרח אסיה. עבורי זה לא חידש יותר מדי, וגם ההסברים באנגלית לא היו רבים, כך שאלא אם אתם מאוד מתעניינים בנושא, עדיף שזה יהיה במקום נמוך בסדר העדיפויות שלכם.

המוזיאון השני היה מהסגנון החביב עלי – מוזיאונים מוזרים, וספציפית, מוזיאונים רפואיים מוזרים. כאן לדעתי מתבלטת הגדולה האמיתית של פטר הגדול. פטר ירש את כס הצאר בילדותו, ולכן לא היה כשיר לשלוט בעצמו באותה תקופה. בנערותו המאוחרת נשלח למערב אירופה ללמוד את דרכי העמים שם על-מנת להצעיד את רוסיה לעבר הקדמה התרבותית והטכנולוגית. בין שהוא מבלה בחצרות המלוכה ועובד במשך שנה כשוליה במספנות של רוטרדם, הוא גם עשה ימים רבים באוניברסיטה, שם התיידד עם אחד הפרופסורים לרפואה.הפרופסור הזה אסף כל מיני מוזרויות רפואיות – עוברים סיאמיים, איברים מגודלים וחולים בצורה חריגה וכו' – וחלקםהובא למוזיאון הזה שנקרא Kunstkammer ("חדר אמנות", או סטודיו, בגרמנית). פטר גם פיתח תחביב של רפואת שיניים וניתן לראות כאן מעט מ"הישגיו", כמו-כן יש אוסף חרקים אקזוטיים. אך הדבר שלמדתי שם שהכי הפליא אותי, הוא שפטר חוקק חוק שחייב את כל העוברים המעוותים (המתים) שנולדו ברוסיה להישלח לסט. פטרבורג, על-מנת שיוכלו להיחקר, כדי לבער את הבורות בקרב העם. חלקכם בצדק יגיד "איכס, מה הקשר?", אבל לדעתי זהו ביטוי מדהים לחשיבה מתקדמת ביותר, יחסית לתחילת המאה ה-18(!), ועוד במדינה שזה עתה יצאה מימי הביניים. האמת היא שלפטר הגדול היו כמה חוקים מעניינים (קרי, מודרניים-דרקוניים), כמו החוק שחייב את כל הנשים ברוסיה לצאת מביתן רק כשהן מאופרות.

משם המשכנו למצודת פטר ופאבל. היא בעצם "קרמלין", ומכילה את המבנים הראשונים בעיר, אבל מכיוון שהיא לא מהווה ממש מרכז היסטורי המשמעות שלה כיום היא תיירותית לחלוטין. המצודה נמצאת על אי קטן בנייבה, צפונית למרכז העיר. יש שם קתדרלה שהיא מבנה יפהפה עם צריח מאורך וגבוה מאוד, ובה קבורים כל הצארים מאז פטר הגדול. האיקונוסטאזיס בפנים הוא היפה ביותר שנתקלתי בו. בנוסף יש במסדרון צדדי תערוכה עם ביוגרפיות של כל הצארים ודמויות חשובות אחרות מחצר המלוכה.

אחר הצהריים הלכנו למוזיאון ההיסטוריה הפוליטית הסובייטית,כמעט מעבר לכביש (מעבר לנהר, ליתר דיוק) מהמצודה. המוזיאון הסתבר כמאכזב למדי. היו בו חפצים רבים, אך בעלי משמעות היסטורית מעטה. גם ההסברים היו מעטים וכולם כמעט ברוסית (גם בכל המוזיאונים הגדולים רוב ההסברים ברוסית, אבל יש אוזניה עם הסברים באנגלית). למי שאוהבים היסטוריה (ובמיוחד אם יודעים רוסית) אני ממליץ, כל השאר שיוותרו. היתה תצוגה אחת מעניינת מאוד, גם בגלל שתורגמה כמעט כולה לאנגלית, שעסקה בהיסטוריה של עונש המוות ברוסיה, אבל היא נראתה זמנית וייתכן שלא תישאר שם לנצח. עזבנו את המקום לאחר כשעה וחצי בערך.

היום השמיני

את היום האחרון הקדשתי להרמיטאז', האטרקציה המרכזית של סט. פטרבורג, שאני משער שרוב מי שקורא את זה כנראה שמע את השם מתישהו. במקור ההרמיטאז' נבנה כארמון שנועד לאפשר לצארית יקאטרינה ה-I להתבודד (הרמיט = מתבודד, נזיר), אך בתהליך היסטורי ארוך הוא התפתח למה שהוא כיום, מוזיאון אמנות והיסטוריה ציבורי שהוא אולי החשוב בעולם. המוזיאון לא מכיל אמנות רוסית בכלל (כאמור יש מספיק מקומות אחרים בשביל זה), אלא שהוא בעל אחד מאוספי האמנות הגדולים ביותר (מערבית ומזרחית), אם לא הגדול ביותר בעולם. במקום מסוים קראתי שבשביל לראות את כל האוסף דרושים 11 שנים תמימות. זוהי כמובן הגזמה, אבל אומר שב-7 שעות סה"כ שיכולתי להיות שם, הספקתי לראות אולי רבע מכל מה שנמצא בתצוגה (שבעצמה מהווה רק חלק מהאוסף השלם).

ההרמיטאז' הוא במקורו ארמון, ולכן כולל את כל מה שניתן לצפות מכך, בדומה לפטרהוף דלעיל. בנוסף יש בו יצירות של כל השמות הגדולים באמנות, חלקם בעשרותיהם (פיקאסו ורמברנדט, למשל). מי שרוצים לקלוט חלק מזה בלי לנסוע לשם, שיראו את הסרט "תיבה רוסית". למותר לציין שיש בו גם תערוכות מתחלפות, כגון תערוכת ארכיאולוגיה מחצי האי ערב שהיתה בעת ביקורי שם. אישית שמרתי את הביקור לסוף הטיול, כי רציתי חוויה כמה שיותר מגוונת. אני ממליץ לכל מי שמבקר בסט. פטרבורג שישים את ההרמיטאז' בעדיפות ראשונה, ויפנה לכך לפחות יומיים, כי באמת יש המון מה לראות, ורצוי לעשות את זה בקצב נוח.

את הטיול סיימנו בארוחה על המסעדה בגג המלון. אמא לקחה קוויאר בלוגה וכוס שמפניה, אני הסתפקתי בצדקנות האינסופית שלי (ובמרק ערמונים ואספרגוס צלוי). סיימנו את הארוחה ב-23:00 ומשהו, כמה רגעים לאחר שקיעת השמש. הגענו כמה שבועות לאחר ה"לילות הלבנים" המפורסמים, בהם יש אור 24 שעות ביממה, אך ההרגשה עדיין היתה עוצמתית ומעט ביזארית. כמו כל שמונה הימים האחרונים.

טיפים

• כדאי לפחות לדעת לקרוא כתב קירילי (הכתב הרוסי). לא צריך לדעת רוסית, אבל לא תוכלו להתמצא במטרו מבלי שיודעים לאיזו תחנה ללכת (אין תרגום לאנגלית). גם רוסים מעטים מאוד יודעים אנגלית.
• בטיול עירוני שכזה מומלץ ללמוד מראש על המקום ומה רוצים לעשות. במיוחד אם רוצים לבקר במוזיאונים ואתרים היסטוריים אחרים, ששעות הפתיחה שלהם הן בד"כ 10-18, כך שצריך לתכנן היטב את הזמן כדי למצות אותם.
• סט. פטרבורג מתאימה מאוד לאופניים, היא עיר שטוחה לחלוטין, אם כי המדרכות צפופות ו\או צרות מדי לרוב. מוסקבה לעומתה לא מתאימה בכלל לאופניים, כי החצייה של כבישים רבים היא במעברים תת קרקעיים. עם זאת, מערכת המטרו שם מעולה.
• הטיול היה בקיץ, ומזג האוויר היה ממש דומה לת"א, בין 25-30 מעלות כל הזמן. רק ביום אחד היה גשם. ממה שידוע לי רוסיה קפואה לגמרי בחורף, ולכן גם אם אתם טיפוס של חורף עדיף לנסוע בקיץ (או מקסימום סוף אביב\תחילת סתיו)