טרק Lago Windhond

הקדמה

כמו כל הדברים הטובים בחיים - היציאה לטרק הזה התחילה במקרה. חיפשנו, שותפי לטיול ואני, איך להעביר מספר ימים של טרק באזור אושוויה במסלול פחות שגרתי ומתויר. האי נברינו שנמצא מרחק קצר מאושוויה היה אופציה מושלמת לענין אבל הטרק היחיד שהכרנו בו, טרק שיני נברינו, היה יותר מדי ארוך ומורכב לפרק הזמן שהיה בידינו (4 ימים נטו). משיחות עם מקומיים גילינו שקיים מסלול נוסף ופחות מוכר בשם Cuircuito del Lago Windhond שמתאים בדיוק למסגרת הזמנים שלנו. בפועל, המסלול היה יפה מעל ומעבר לכל מה שציפינו, אבל גם מאוד קשה פיזית, וקשה לניווט ולרגעים לא היינו בטוחים אם נספיק לסיים אותו בזמן לטיסה חזרה ליבשת. זמני ההליכה שלנו מצורפים, למרות שכדאי לקחת בחשבון שהיינו בכושר בינוני מינוס, זה היה הטרק הראשון שלנו בדרום אמריקה והתברברנו רבות במסלול.

הגעה והתארגנות

הגענו לאי נברינו בסירה מהנמל באושוויה. השיט עלה 120$ לכיוון אחד ומכיוון שמדובר בסירות די קטנות והביקוש גבוה הזמנו מקום יום-יומיים מראש. אושוויה נמצאת בארגנטינה ונברינו נמצא בצ'ילה והשיט בעצם חוצה את הגבול בין המדינות וצריך לשים לב שמותר להעביר בו רק אוכל יבש ומעובד (אסור להעביר פירות, ירקות ומזון טרי מן החי כדי לא לפגוע בצמחייה הייחודית של האי). באי עצמו אין יותר מדי איפה להצטייד אז קנינו אוכל באושוויה והתיקים שלנו עברו בידוק דקדקני על ידי פקחי ביקורת הגבולות.
השיט עצמו נמשך כ40 דקות ועלול להיות מעט לא נעים למי שסובל ממחלת ים. הסירה מגיעה למעגן סירות קטן בחלק הצפון מערבי של האי. משם עלינו על אוטובוס שנסע לאורך קו החוף של האי. לפנינו נגלתה תעלת ביגל מצידה השני כשמעליה מתנשאים ההרים המרשימים של ארץ האש.

כל הסיפור לקח כשעתיים וחצי בסופן מצאנו את עצמנו בפוארטו וויליאמס. מדובר בעיירה קטנה באמצע שום מקום עם נוף יפה. יש בה מוסד אחד מכל סוג - בנק אחד, פיצריה אחת, מסעדה אחת ותחנת משטרה אחת. אנחנו התמקמנו בקמפינג אל פדרינו אותו מנהלת אישה מדהימה בשם ססיליה. בבעלות ססיליה יש גם הוסטל שנמצא בסמוך למי שלא מעוניין לישון באוהל. לקמפינג ולהוסטל מגיעים אנשים מעניינים מכל העולם ונהנינו לשמוע מהם סיפורי מסעות לפני ואחרי הטרק שלנו.
אחרי שהקמנו את האוהל שלנו יצאנו לסיבוב סידורים והתרשמות בעיירה. גילינו וייפיי במסעדה של העיירה ועד כמה שידוע לנו זה המקום היחיד באזור שיש בו וייפיי. חוץ מזה, קנינו מפה בסוכנות הטיולים Shila ונרשמנו בתחנת המשטרה של העיירה. הצ'יליאנים מאוד רציניים לגבי העניין הזה וכחלק מההרשמה נדרשנו לעבור תדרוך, להעביר פרטי ביטוח ולהציג את המפה שקנינו. לאור העובדה שמדובר בטרקים במסלולים מאוד נידחים שמסומנים לא מדהים אני לגמרי חושבת שזה צעד הכרחי. כאשר חוזרים מהטרק צריך לעבור שוב בתחנת המשטרה ולהודיע שחזרתם בשלום.

מבחינת ציוד לקחנו איתנו אוהל, שקי שינה, ביגוד חם, גזייה ובלון גז שקנינו באושוויה ואוכל ל3 ימים. ניתן להשכיר ציוד בסוכנות בה קנינו את המפה וגם אצל ססיליה יש לפעמים ציוד שמשאירים מטיילים. כדאי לקחת אוכל ליום אקסטרה.

יום 1 - מפוארטו וויליאמס ל-Laguna del Salto

אורך המסלול: כ-6 ק"מ
שעות הליכה: כ-7 שעות

ססיליה הציעה להקפיץ אותנו לנקודת תחילת הטרק שנמצאת מרחק נסיעה קצר מפוארטו וויליאמס ובכך חסכה מאיתנו הליכה מיותרת. נפרדנו ממנה בחיבוק ובנשיקה והתחלנו לצעוד. הטרק שבו בחרנו למעשה זהה לטרק שיני נברינו ביום וחצי הראשונים כך שזו גם נקודת תחילת המסלול של שיני נברינו.
כבר כ100 מטרים אחרי תחילת המסלול השביל מתפצל: המסלול הימני עובר דרך העמק והאגמים מיוער ברובו, והמסלול השמאלי עולה על הרכס. התחלנו את המסלול בשעה יחסית מאוחרת (11) ומראש תכננו ללכת דרך העמק כי הבנו בסוכנות הטיולים שהמסלול צריך לקחת כ4 שעות בעוד שההליכה בשביל שעולה על הרכס קשה יותר ואורכת כ5 שעות. בדיעבד, היינו צריכים לבחור את המסלול השני.
ההליכה ביער היתה קשה. היער היה מלא בוץ ועצים נפולים. מדי פעם מעל הבוץ שכבו גשרוני עץ מאולתרים מענפי עצים. סימון השבילים (שלושה פסים כחולים) היה לא אידיאלי וגם כשהיינו על השביל לא תמיד היה ברור לנו שאנחנו נמצאים עליו. השתמשנו באפליקציית maps.me על מנת לנווט את דרכנו חזרה אל השביל כשאיבדנו את הסימונים.

כעבור כ3 שעות הגענו לאגם הראשון שהיה חביב ושלו. לאחר שעצרנו לצהריים עקפנו אותו ולאחר כ3 שעות דומות הגענו לאגם נוסף קטן יותר אבל מרשים יותר. מהתצפית על האגם ראינו את הרי שיני נברינו המשוננים. בשלב הזה השיג אותנו בחור גרמני בשם אלכס שפגשנו בהוסטל אל פדרינו בערב הקודם. הוא בילה את הערב הקודם בשתיית יין צ'יליאני, קם בבוקר עם הנגאובר והתחיל ללכת את המסלול בשעה 14:30. הלכנו איתו כשעה נוספת עד שהגענו לאגם השלישי והאחרון ליום הזה - Laguna del Salto, אגם אלפיני קסום מוקף הרים. אלכס טען שאנחנו יכולים ללכת עוד כחצי קילומטר עד למחנה הבא אבל אנחנו היינו עייפים ולא התחשק לנו לעלות בעליה תלולה עד אליו.
הקמנו את האוהל שלנו על שפת האגם והתחלנו לבשל. מזג האוויר היה קר ונשבה רוח חזקה שהקשתה על הבישול. למזלנו נחלצו לעזרתנו שני מטיילים צ'יליאנים שהשאילו לנו את הגזייה ומגן הרוח שלהם ואפילו כיבדו אותנו באבוקדו, אגוזים ועוגיות. הלכנו לישון בתקווה לרוח חלשה יותר ביום המחרת, יום שהיה צפוי להיות מלא בפאסים.

יום 2 - מ-Laguna del Salto לLake Windhond ו-Refugio Charles

אורך המסלול: 17 ק"מ
שעות הליכה: כ-13 שעות

קמנו בבוקר לרוח חזקה וקרה. קיפלנו את הציוד שלנו ויצאנו לדרך ב-8 בבוקר. התחלנו את היום בעיקוף של האגם והליכה לכיוון חומת הההרים לפנינו. מהר מאוד התחלנו לעלות בתלילות בעליה לא קשה אך מעט בוצית. עקבנו אחרי סימון שבילים עם 2 או 3 פסים אדומים שהיה ברור ולפעמים הוחלף ברוג'ומים. כעבור כשעה הגענו לפאס הראשון Paso Primero.
בפאס היפהפה ראינו את ההרים המשוננים במלוא תפארתם כמו גם שלג וקרח שהצטבר במקומות מסוימים. ההרים משתקפים בשלוליות קטנות ויוצרים אפקט מרשים. עשינו עצירת התפעלות ארוכה מהנוף.

המשכנו את ההליכה דרך מעבר ההרים עד שהגענו בשעה 10:00 לפאס נוסף, Paso Australia. הפאס צופה על אגם מהמם. ירדנו מהפאס והלכנו חלק מהזמן דרך מקטעי שלג קצרים ומחליקים. הגענו לפאס השלישי ברצף הפאסים - Paso de los Dientes וממנו ירדנו לעמק עם אגמים קטנים נוספים. המשכנו משם באזור די מישורי עד שהגענו לנקודת הפיצול של השביל שלנו מטרק שיני נברינו. לקח לנו כ-4 שעות להגיע עד לנקודה הזו כאשר הערכת הזמנים שקיבלנו לחלק הזה בסוכנות היתה שעתיים.

בנקודת הפיצול השיגו אותנו המטיילים הצ'יליאנים שפגשנו במחנה ביום הקודם. היתה רוח מטורפת אז לא היתה לנו אפשרות להחליף יותר מדי חוויות ומהר מאוד הם פנו ימינה למסלול שיני נברינו המלא ואנחנו פנינו שמאלה. לפי סוכנות הטיולים המקטע הבא של השביל אמור לקחת כ-6 שעות, אבל קבוצה שהגיעה מולנו מכיוון Lago Windhond טענה שצפויות לנו עוד כ-7-8 שעות הליכה.
בקטע ההליכה הזה סימון השביל הפך לשני פסים צהובים או רוג'ומים ומקלות באזורים הרריים ובוציים. תחילה ירדנו מהפאס אל עמק ואגם נחמד נוסף. הפעם ההרים המשוננים הביטו עלינו מאחור. התחלנו לעלות דרך היער ולאחר מכן דרך חצץ אל פסגת הר Bettinelli. העליה היתה קשה וארוכה ובמהלכה נשבה רוח חזקה וירד עלינו גשם.

הגענו לפסגת ההר ב14:00. נגלה לפנינו נוף מרהיב של אגמים, הרים, אגם Windhond והים בצד השני של האי. בתדרוך עם המשטרה השוטר הזהיר אותנו מפני ירידה מההר כשיש רוח חזקה. הרוח נחלשה מעט בשלב הזה והתחלנו לרדת בזהירות בירידה די תלולה עם דרדרת. הגענו לעמק עם עוד כמה אגמים קטנים. קירות העמק היו תלולים ומעוצבים על-ידי רוח ומפולות וזה נראה מרשים מאוד.
לבסוף, לקראת השעה 17:00 נכנסנו לתוך היער לחלק הלפני-אחרון של היום הארוך הזה. הקטע הזה היה קשה במיוחד - המון בוץ, עצים נפולים ושביל לא ברור. נעזרנו בmaps.me וכל הזמן נאלצנו לחשב מסלול מחדש ולהבין איפה אנחנו נמצאים. בסביבות 19:00 יצאנו מהיער וחצינו את נהר Windhond על גבי כמה עצים. פנינו לכיוון האגם ועמדו בפנינו עוד מספר קילומטרים של הליכה עד לאגם Windhond. היינו כבר די מותשים.

החלק האחרון של המסלול ביום הזה עבר דרך ביצות מוזרות. המים בתוכן היו אדומים ושרכים ספוגיים "שחו" בתוך המים. לאורך כל המסלול נתקלנו במעין צמחי ספוג כתומים שכאשר דרכנו עליהם חזרו באופן מוזר למצבם המקורי. הביצות האלה הזכירו לי את ה-Dead Marshes, אזור הביצות המפחיד מ"שר הטבעות". בין הביצות זרמו נחלים קטנים שעברנו אותם בקפיצה או בדילוג.
קצת אחרי 21:00 הגענו אל הבקתה. היא היתה מאוד עלובה עם חורים בקירות, ברצפה ובגג. היו בה מזרוני ספוג שידעו ימים טובים יותר. מצד שני, היתה בה אח ואפשר היה להתחמם ולהמלט מהרוח הנושבת בחוץ.
בכוחותינו האחרונים מיהרנו אל אגם Windhond כדי לחזות בשקיעה. השמש שקעה באזור ב-22:30 וחזינו בקרני השמש האחרונות. האגם עצמו היה די מאכזב והרבה פחות מרשים מכל מה שראינו ביום הזה. חזרנו לבקתה ושם גילינו שבמרחק יום הליכה של כ-6 שעות ניתן להגיע למחנה ממנו ניתןן לצאת להליכה של שעתיים למושבת פינגווינים. זו נשמעת כמו תוספת נהדרת למסלול הזה, שלנו פשוט לא היה זמן אליה. הצרפתי שסיפר לנו על כך הבטיח לנו יום הליכה קשוח ביותר של כ-11 שעות הליכה למחרת. הוא סימן לנו עם היד "וואי וואי יהיה לכם קשה". זה תסכל אותנו ביותר אבל לא היה מה לעשות חוץ מללכת לישון.

יום 3 - מ-Refugio Charles חזרה לפוארטו וויליאמס

אורך המסלול: 23 ק"מ
שעות הליכה: כ-15 שעות

התעוררנו ב-5 בבוקר בידיעה שעלינו לצאת לא יאוחר מ-6 בבוקר. מזג האוויר היה מזוויע בחוץ וגשם היכה בחוזקה בתקרת הבקתה. אחרי ארוחת בוקר זריזה של קוואקר התחלנו ללכת. הכל היה רטוב ובוצי.

תוך כשעה וחצי חצינו את הביצות והגענו לפיצול השבילים בו כבר היינו ביום הקודם. הרגשנו די טוב עם עצמנו כי ביום הקודם אותו המקטע לקח לנו כשעתיים. המקטע הבא, שסומן בסימון אדום, עבר דרך היער והיה קשה במיוחד - עצים רבים נפלו על השביל והיינו צריכים לטפס מעליהם. איבדנו את השביל מספר פעמים אבל בכל פעם הצלחנו לחזור אליו. בהמשך נגמר מקטע היער והתחיל מקטע של סבך וביצות עם הצמחים הספוגיים הכתומים שנתקלנו בהם כבר ביום הקודם. הסימונים הפכו למקלות תקועים באדמה או סרטים על גבי עצים שיחים, כלומר קשים מאוד לזיהוי.
בשלב הזה התחלנו להסתמך יותר ויותר על אפליקציית maps.me לצורך הניווט והלכנו על הנתיב שהאפליקציה הורתה לנו. העניין הוא, שבשטח פשוט צעדנו דרך סבך ולא על משהו שנראה דומה לשביל. בשלב כלשהו הגיע מולנו זוג אוסטרלי שהסתמך על אפליקציה דומה והיה נראה מותש מהדרך, לא פחות מאיתנו. הם סיפרו לנו שיש לנו עוד לפחות 10 שעות הליכה.
הם המשיכו לדרכם ואנחנו הרגשנו אבודים - לפנינו לפחות 15 קילומטרים של הליכה במשהו שלא דמה לשביל. בשלב הזה חזרנו לנווט עם מפת הנייר שקנינו. לפי המפה היה נראה שהשביל נמצא בכלל מצידו השני של הנהר. חצינו אותו בזהירות ולשמחתנו גילינו סימונים, ואפילו די צפופים. המשכנו ללכת לפי הסימונים עד לבקתה הרוסה, נקודת ציון חשובה שסימנה שעברנו כשליש מהמסלול. השעה היתה כבר 14:00 ועצרנו לצהריים.

מהבקתה ההרוסה השביל המשיך להיות מסומן בצורה די ברורה. הגענו לאגם מוזר עם מים חומים ואחריו עלינו לפאס היחיד ליום הזה. בשלב הזה השביל הפך לבוצי ושוב איבדנו את הדרך מספר פעמים. בראש הפאס נגלה לפנינו נוף מקסים - אגם נוסף ומעליו כל רכס שיני נברינו. השעה היתה כבר 5 בערב והיינו רחוקים רחוקים מהסוף.
המשכנו ללכת ועברנו אגם נוסף, הלכנו בבוץ ביער ואיבדנו את הסימונים שוב ושוב. היינו מוכרחים להמשיך ללכת בשביל להספיק להגיע לפוארטו ויליאמס באותו היום כדי לעלות על טיסה ביום המחרת. הקפדנו לא לעצור ולא לנוח, כי לישון בשטח לא היתה אופציה מבחינתנו כי הכל היה בוצי לחלוטין מסביב וגם לא היה לנו אוכל לעוד לילה בשטח.
לבסוף, אחרי כמה שעות של הליכה נואשת השביל הפך למעט ברור יותר, מסומן טוב יותר ומעט פחות בוצי. התחלנו לשמוע ולראות שחפים, שרמזו לנו שהחוף קרוב. כעבור כחצי שעה של הליכה ביער יצאנו לדרך עפר שסימנה את סוף המסלול, אך לא את סוף הדרך. למרות העייפות, המשכנו עוד כקילומטר על דרך העפר עד לכביש.

השעה היתה כבר 9 בערב כשהגענו לכביש והחלטנו לנסות את מזלנו עם טרמפ. למזלנו, כדקה אחרי שהגענו לכביש והרמנו את היד עצר לנו רכב עבודה צ'יליאני שהביא אותנו עד הקמפינג של ססיליה. הגענו לקמפינג מותשים אך מרוצים אחרי אחד מהטרקים היפים והקשים שחווינו.

עזיבה בטיסה לפונטה ארנס בצ'ילה

עזבנו את נברינו בטיסה לפונטה ארנס בחברת DAP הצ'יליאנית שעלתה 90$ לכיוון. שדה התעופה באי קטן מאוד ויש מעט טיסות אליו בימים ספציפיים בשבוע. באתר של חברת התעופה הוגדר משקל מינימום קשיח של 10 ק"ג תיק כבודה שנשלח לבטן המטוס ו5 ק"ג לתיק העלייה למטוס. בילינו את הבוקר לפני הטיסה באריזה מחדש ושקילה של הציוד שלנו. השארנו לא מעט אוכל במטבח של ססיליה כדי לעמוד במכסה. בפועל, עברנו את המכסה בקילו-שניים אבל איש לא אמר לנו כלום על כך.

טיפים

• אפשר להאריך את הטרק ולהגיע מהבקתה על אגם Windhond לחלק הדרומי של האי בו נמצאת מושבת פינגווינים. זה מוסיף עוד כיומיים למסלול.
• ניתן לצרף את ההליכה לאגם Windhond לטרק שיני נברינו כך שנוספים עוד כיומיים למסלול ומרוויחים בתמורה את התצפית המטורפת מהר Bertinelli ואת הביצות המשוגעות בסביבת האגם
• ניתן לפצל את היום השלישי לשניים כך שישנים ליד Refugio Beauchef, הבקתה ההרוסה, שנמצאת בערך באמצע המסלול של אותו יום.
• כדאי לנווט עם מפה וגם עם אפליקציה כמו maps.me. שימו לב להצליב את המידע עם מה שאתם רואים בשטח ולא ללכת "על עיוור" לפי אחד מהם.
• קחו אקסטרה אוכל וגז למקרה שתתקעו.

קבצים מצורפים

• מפת המסלול

קישורים חיצוניים

• סיפור הדרך על טרק שיני נברינו
• לו"ז הטיסות של חברת DAP