שבעה ימים Tour du Beaufortain

על המסלול

לקיץ 2022 חיפשתי טרק אלפיני קצר ברמת קושי נמוכה מהרגיל באזור, שניתן יהיה להגיע אליו יחסית בקלות משמוני. תוך חיפושים הגעתי לסיפור הדרך של שחר פה באתר, ונדלקתי.

הTour du Beaufortain הוא מסלול מעגלי באזור הBeaufort, אזור אלפיני ששוכן מערבית לרכס המון בלאן. רשמית המסלול הוא של 140 ק״מ, אבל אני ספרתי 110. החלוקה הסטנדרטית היא של 7 ימים, אבל לגמרי אפשר לעשות אותו ב6, ואולי אפילו ב5. הנקודה הגבוהה ביותר במסלול היא של 2671 מטר, ורוב ההליכה היא בגובה של כ2000 מטר.
מבחינת הנוף, מדובר על נוף אלפיני טיפוסי - עמקים מיושבים, אגמים, יערות ומעליהם אחו אלפיני מנוקד בחוות קיץ. מדי פעם גם עולים לאזור החשוף שמעל האחו.
האזור ידוע בייצור הגבינות שלו, בעיקר גבינת הBeaufort, שאותה אפשר לקנות בחלק מהחוות בדרך.

המסלול הוא חלק מסדרת מסלולי הGRP - grande randonnée de pays - שבילי הליכה ארוכים מקומיים. אין לו סימון עצמאי, והוא מסומן בסימון הרגיל של הGRP - פס צהוב מעל פס אדום. במהלך הטיול שלי פגשתי צוות שחידש את הסימונים, ככה שהם היו בולטים יחסית. למסלול יש 5 וריאנטים.

אפשר ללכת את המסלול החל מאמצע יוני, כשהבקתות מתחילות להפתח, ועד אמצע ספטמבר, כשהן מתחילות להסגר. אפשר לעשות אותו באוהל, ואז אפשר לפתוח אותו ליד הבקתות (לבקש קודם!), או בפורמט של bivouac - לפתוח את האוהל בערב ולקפל אותו מוקדם בבוקר בלי להשאיר עקבות.

האזור פופלארי מאוד בקרב צרפתים, בעיקר באוגוסט, בתקופת חופשת הקיץ. אז למי שמעדיף להמנע מאנשים, מומלץ להגיע בתחילת יולי או בספטמבר. במקביל אלי היו מטיילים בודדים שהלכו את כל השביל, כולם צרפתים או בלגים. הבקתות כולן היו מלאות לחלוטין, או כמעט ריקות.

כדאי לדעת

- נקודת ההתחלה הרשמית של המסלול היא בכפר Queige, בגובה 700 מטר. אל הכפר מגיעים באוטובוס (חינמי בשיא העונה) מהעיר Albertville, שמחוברת לג׳נבה ברכבת.
מכיוון שהייתי בשמוני בשבועות שלפני הטרק, בחרתי להתחיל מLes Contamines-Montjoie, שאליה הגעתי בהליכה משמוני. ניתן להגיע גם מג׳נבה בשילוב של רכבת ואוטובוס.
מLes Contamines עליתי ברכבל לבקתת Roselette שם עליתי על המסלול.

- הזמנתי לילות מראש כי הלכתי אותו בשיא העונה וכי לא היה לי מושג כמה עמוסות יהיו הבקתות. שתים מהבקתות שייכות להתאחדות האלפינית, הזמנתי דרך האתר שלהם והתבקשתי לשלם פיקדון של 10 יורו. שאר הבקתות הזמנתי במייל, שתיים ביקשו פיקדון (בצ׳ק!). ביקשתי לשלם בהעברה בנקאית במקום, לא הייתה בעיה.
חלק מהבקתות היו מלאות לגמרי, והשאר - כמעט לגמרי ריקות.

- המסלול הרשמי הוא של 7 ימים, אבל אפשר לגמרי לקצר ל6 ואולי אפילו ל5. אני הגעתי לאחר ניתוח וקורונה, ומכיוון שלא הייתי בטוחה ברמת הכושר שלי ולא היתיי מוגבלת בזמן, בחרתי להצמד למסלול של 7 ימים. בדיעבד יכולתי ללכת אותו ב6 ימים.

- קניתי בLes Contamines מפת 1:25,000 של IGN (מפת 3532OT, אזור Massif du Beaufortin). הורדתי גם מאתר צרפתי gpx לאפליקציה. סה״כ השביל מסומן לא רע ויש שילוט בנקודות מרכזיות. יש גם מדריך בצרפתית למי שקורא את השפה - אני לא הרגשתי שחסר לי מדריך.

- הזמן שלי הוא ברוטו, כולל הפסקות. להפתעתי, רוב הזמן עמדתי פחות או יותר בזמנים שמופיעים בשלטים, ולראשונה בטיולים שלי באלפים הרגשתי שהערכת הזמנים בשלטים היא מאוד נדיבה.

- רצוי מאוד מאוד ללמוד כמה מונחים וביטויים בסיסיים בצרפתית, ככה שאפשר יהיה להבין את האנשים בבקתות - ברוב הבקתות לא ידעו מילה באנגלית.

- מים: אירופה בבצורת הגרועה ביותר מאז שהתחילו למדוד. הנחלים היו כמעט לגמרי יבשים, וגם השקתות בדרך היו לעיתים קרובות ריקות. ברוב הבקתות לא היתה אפשרות להתקלח.

- דבורים - בחיים שלי לא הוטרדתי כ״כ על ידי דבורים (ואני בת של כוורן). דבורי הבר נדבקו אלי לאורך קילומטרים, נכנסו לי לכוסות הבירה והתיישבו עלי ללקק מלח. אז אם מישהו פה אלרגי - אל תשכחו מזרק. שיהיה.

יום 1 (מRefuge de la Roselette לRefuge de la Croix du Bonhomme)

עליות 727מ, ירידות 165מ, 6 שעות ברוטו (כולל שתי הפסקות ארוכות)

לאחר לינה במלון Gai Soleil ב Les contamines, שם השארתי את הציוד העודף שלי, יצאתי לכיוון תחנת הרכבל La Gorge - כ35 דקות הליכה בעיירה בעקבות סימון השביל של הסובב מון בלאן. כרטיס כיוון אחד לפסגה עולה 9 יורו, וצריך להחליף באמצע מרכבל La Gorge לLa Signal. מתחנת הרכבל אני מחפשת את השילוט לבקתת Refuge de la Roselette, שם אני עולה על השביל.
השביל מתחיל בהליכה פחות או יותר באותו קו גובה בנוף של שיחי אוכמניות וסלעים. מזג האוויר נפלא, בהיר וחם, וומעבר לעמק ניתן לראות בבירור את רכס המון בלאן שבניגוד להרגלו לא מכוסה בעננים.
כשעה וחצי של הליכה נעימה וקלילה, ולאחר שקבוצה של שוויצרים בני 70 חולפת על פני בקצב מטורף, אני מגיעה לRefuge des Prés - בקתה חדשה שנראית מזמינה מאוד. אני עוצרת לקפה ועוגה, ויושבת במרפסת של הבקתה, ממש מול המון בלאן. התחלה מפנקת במיוחד.
לאחר הפסקה קצרה אני חוזרת לשביל. עשר דקות אחרי הבקתה אני מגיעה לנקודת פיצול. השילוט מראה שמאלה לבקתת בונהום או ימינה par raccurci, גם לבקתת בונהום, אבל עם ציור של סכנה. מזל שהורדתי צרפתית בגוגל טרנסלייט. מסתבר שpar raccourci זה ״קיצור דרך״. שתי האפשרויות מביאות לאותו המקום, רק שקיצור הדרך הוא בקו גובה אחיד, מתחת למצוק (ולכן סימן הסכנה מאבנים מתדרדרות), והמסלול הרגיל הוא ירידה בשביל עפר של אופני שטח ועלייה של אותו הגובה בשביל מקביל. בקיצור - קחו את הימין.
מהנקודה הזאת רואים גם את ההולכים של הTMB, ולפרקים זה נראה כמו התמונה המפורסמת של הפקק באוורסט, עם שטף בלתי נגמר של מטיילים ורצים. חצי שעה בקיצור הדרך, ואני על השביל של הTMB, אומרת ״bonjour״ בקצב של 500 פעמים לדקה לפחות.
מפה זה כשעתיים של עלייה בלתי נגמרת לCol du Bonhomme, המעבר הראשון של העונה. את המקטע הזה עשיתי לפני כמה שנים, ואני שמחה לגלות שקשה, אבל פחות. למרות הטמפרטורות הגבוהות כל הקיץ, יש עדיין שארית של שלג, ונדמה שכולם, כולל אני, עוצרים לצלם.
בפעם הקודמת שהייתי בCol du Bonhomme היה קר וערפילי ואי אפשר היה לשהות במעבר יותר ממספר דקות. היום אני מקבלת תיקון - לא רק שלא קר, הראות מעולה והעמק פרוש מתחת, אחו אלפיני, מבני חוות מנקדים את הנוף, וברקע הסכר הגדול של Lac de Gittaz.
השלט אומר 50 דקות לRefuge de la Croix du Bonhomme, אבל זה לוקח לי יותר, המסלול סלעי ויותר בשיפוע ממה שזכרתי. בשלב הזה אני כבר מזיעה כולי, ומרגישה את השיזוף שמגיע, לאחר שקרם ההגנה נשטף מעלי כבר לפני שעות עם הזיעה. מCroix du Bonhomme זה עיניין של דקות בודדות לרדת לבקתה, שיושבת בנקודת תצפית נפלאה. ליד הבקתה עומד עדר יעלים, כולל כמה עופרים קטנים וחמודים.
Refuge de la Croix du Bonhomme, בונהום בקיצור, משרתת את הTMB, ויש בה כמעט 100 מיטות, והיא בתפוסה מלאה כל הקיץ. היא גם מרגישה ככה - גדולה ועמוסה, ממש מגדל בבל של שפות. אני מגיעה בשעת אחר הצהריים מוקדמת, בשיא הפעילות של הבקתה. לשמחתי אני מקבלת מיטה בחדר של 4 אנשים ולא בדורמס. בארוחת הערב אני יושבת עם בחור יליד דרום הודו שחי באנגליה, שני גברים מברן שבשוויץ, שמשום מה מדברים צרפתית (ולא גרמנית שוויצרית, השפה המקומית), ושתי נשים, חברות, מאיי פארו - אחת במקור מסרי לנקה, והשנייה מסרביה. זאת תהיה הפעם האחרונה שאני אשב בשולחן בינלאומי במסלול הזה, ויש בזה משהו קצת נחמד. כולם פה חוץ ממני הולכים את הTMB, וזה הטרק הראשון שלהם. השיחה קולחת, ועוסקת בעיקר, כרגיל, במזג האוויר על המסלול, וריאנטים ואוכל בקתות.
ארוחת הערב, כמו בפעם הקודמת, אחת החלשות שיצא לי לאכול בבקתה, אבל לפחות יש ממנה הרבה. מה שאין זה מקלחות - לאור הבצורת הקשה, המקלחות סגורות, כמו גם שירותי ההדחה שבתוך הבקתה.

סיכום יום: חלק ראשון קל, חלק שני יותר קשה אבל ממש לא נורא. ביום בהיר אפשר לראות פה למרחקים ארוקים.
מי שיוצאת בשעה מוקדמת יותר וסומכת יותר על הכושר שלה לגמרי יכולה להגיע ביום הזה לבקתה הבאה - Plan de Mya - בקתה שעליה קיבלתי המלצות מכל מי שפגשתי במסלול.

יום 2 (מRefuge de la Croix du Bonhomme לRefuge de Presset)

עליות 995 מטר, ירידות 1050, 8:30 שעות ברוטו

היום יש כמה אפשרויות - השביל הרשמי ממשיך עם הTMB לכיוון הכפרון Les Chapieux, ומשם לCormel de roselend ואז עולה לCol du Grand Fond ולבקתת Presset (כמו שמתואר בסיפור הדרך של שחר).
אבל אני ראיתי תמונות של הוריאנט (מספר 2) ונדלקתי - הליכת סכין על הרכס זה דבר אהוב עלי במיוחד (במזג אוויר טוב!).
אז אני יוצאת לדרכי ב07:30 לאחר ארוחת בוקר בבקתה ולאחר שהסברתי לבחור ישראלי שלא, הוא לא יקבל כוס לקפה, כי הצרפתים שותים את הקפה של הבוקר מקערה - תופעה מוזרה וייחודית, עד כמה שאני יודעת, לצרפתים. אבל זה אחד הדברים הכיפיים בבקתות - תרבות הבקתות דומה בכל המדינות האלפיניות, אבל לכל אחת יש את הטוויסט המקומי שלה.
מזג האוויר ממשיך להיות לצידי עם יום בהיר וטמפרטורות קצת נמוכות מאתמול. אני מאתרת את השביל שלי מצד ימין, בין השירותים לשוקת, עוברת על פני פארק האוהלים שצץ פה אתמול בערב, מציצה על היעילם שעומדים על הרכס מימין ומצטערת שאין לי מצלמה מקצועית לתפוס את הפרופיל שלהם, עולה קצת ואז מתחילה בכשעה ורבע של הליכה מופלאה על הרכס. מאחורי המון בלאן, משמאלי רכס מושלג נוסף שלא זיהיתי במפה, מתחתי העמקים. מרמיטות מתרוצצות ושורקות, ומדי פעם שומעים דינדוני פרות. הרוח הקרה מייבשת את הזיעה ומביאה קצת הקלה מהחום. אף אחד לא חולף על פני ואני מרגישה כאילו אני פה לגמרי לבד, והנוף הזה הוא שלי ובשבילי.
השביל עולה ויורד על הרכס, ולא דורש מאמץ משמעותי, מלבד הצורך להסיט את המבט מהנוף מדי פעם ולהסתכל איפה דורכים. לאחר שעה ורבע של אושר צרוף אני מגיעה לCol de la Sauce, ושם גם פוגשת לראשונה את מרלן ופול, זוג צרפתי שאפגוש כל יום עד סוף המסלול, היא דוברת אנגלית והוא - אפילו לא מילה. משם מתחילה ירידה של כשעה, חביבה ולא מעניינת במיוחד, באחו, תוך שחוצים כביש עפר. למטה אפשר לראות את הכביש ואת המבנים של הבקתות השונות. זאת שעת בוקר, ומטיילי היום מתחילים לעלות למעלה, חולפים על פני, מתנשפים, עם תיקים קטנים.
ב09:30 אני מגיעה לChalet du Berger לעצירת קפה. המקום נראה כמו בקתה, אבל לפי המחירים זה יותר מלון. הקפה טוב, יש להם שירותים ומקום למלא מים
שתי דקות משם ואני מגיעה למגרש חנייה, עם המוני מטיילי יום, חלקם עם ציוד לVia Ferrate שנמצאת ליד (לא על המסלול). מפה יש שתי אפשרויות:
מי שרוצה ללכת את השביל הראשי - צריכה לקחת שמאלה לcormet de rosland, הליכה של מספר קילומטרים על הכביש, ומשם לעלות Refuge de Presset. (זאת האופציה היותר הגיונית למי שהולך לבקתה הזאת).
אבל אני כ״כ בהיי של הנאה שאני ממשיכה עם הסימון של הוריאנט. אני לוקחת ימינה, חולפת על פני בקתת Plan de la Lai שיושבת ממש על הכביש ועולה לבקתת Plan de Mya. הבקתה נראית קטנה ומזמינה, ויש לה משהו שאראה בהרבה בקתות השבוע - אוהלי קבע עם מזרונים ומצעים, אלטרנטיבה ללינה בדורמס. אני מבטיחה לעצמי שמתישהו אנסה את זה.
את העלייה מפה אני עושה עם המון משפחות צרפתיות עם ילדים שבניגוד לילדים ישראלים, לא מקטרים על מתי מגיעים, סוחבים ציוד ורצים את העליות.
לאחר עלייה קצרה אך מאתגרת השביל מתאזן לאורך קו גובה קבוע פחות או יותר. זה אזור של רפתות קיץ פעילות, ובLa Petite Berger, החווה הראשונה של היום, חולבים את הפרות במתקן חליבה נייד, שמחובר לטרקטור. בLa Grand Berge יש פנייה ימינה, עלייה של כ30 מטר לנקודת תצפית. אני עולה עם התיק ובדיעבד מבינה שיכולתי להשאיר אותו למטה ליד השלט. אבל העלייה שווה את זה - השביל בעצם הולך גבוה מעל Lac de Roselend, האגם הגדול באזור, אבל בגלל הטופוגרפיה של ההר לא רואים את האגם מהשביל. מנקודת התצפית רואים את האגם משתרע למטה, המים שלו כחולים כחולים, ואת המון בלאן שהתכסה בינתיים בעננים. מקום מצוין לפיקניק צהריים מוקדם, שהופך לעוד יותר נעים כשכל המשפחות יורדות מהגבעה ואני נשארת לבד מול הנוף.
השביל ממשיך, מתפתל באחו, מדי פעם בוץ של נחל, מעט מים ביובש של הבצורת. לאחר כשעה שוב שביל עפר שמוביל לLavachey, חווה נטושה. למטה בעמק יש מגרש חנייה, מה שמסביר את רוכבי האופניים שחולפים אל פני בירידה.
אבל אני לא יורדת לעמק אלא ממשיכה על צלע ההר, וכמעט מיד מתחילה העלייה במתכונת אלפינית מוכרת - קודם מתונה יחסית באחו, חוצה שבילי עפר, ואחר כך קשוחה יותר, האחו נעלם בהדרגה והשביל הופך סלעי, חוצה שדות בולדרים ומתפתל עד לCol de Bresson. העמק הדרומי נפרש מתחת, ומצד ימין - מצוקים משוננים. כשאגיע לבקתה אלמד שזה הPierra Menta, הר מפורסם שכל שנה נערכת בו תחרות של סקי Ski mountaineering. לי זה נראה מפחיד בטירוף.
אבל 20 מטר מתחת לקול אני מגלה שהנעל שלי, שהלכה איתי 1,500 ק״מ, מתחילה להתפרק. חור נפער בתפר שבין הסוליה לגפה. אני מבחינה בנזק, אבל לא עוצרת לבחון אותו. אגיע לבקתה ואבדוק.
מהקול אפשר כבר לראות את הבקתה, אליה מוביל שביל צר ולא סופר מתוחזק, כולל בליטת סלע שלא ברור לי למה לא שמו בה כמה יתדות לעזור למטיילים, ובעיקר לאלו מאיתנו שמאותגרים בגובה. דקה וחצי של דפיקות לב ניסיון שלא להחליק במדרון בעודי נצמדת לסלע ומנסה לדחוק את עצמי ואת התיק שלי מעבר לסלע ובחזרה לשביל.
חצי שעה של הליכה איטית וזהירה מביאה אותי לבקתת Presset. הבקתה יושבת ליד אגם, מתחת לCol du Grand Fond (ממנו מגיע מי שלא עושה את הוריאנט). הבקתה קטנה אך בנויה היטב עם כמה פיצ׳רים שלא נתקלתי בהם עד עכשיו: את התיקים משאירים בחדר הכניסה, יחד עם הנעליים והמקלות. את כל מה שצריך לשהייה בבקתה שמים במיכל פלסטיק כחול, אותו שמים על מדף בחדר. החדרים - 5 במספר - מכילים מיטות תלת-קומיות שמחוברות לקיר (ולא אחת לשנייה). אני מקבלת את המיטה העליונה בחדר עם קבוצה של 5 חבר׳ה צרפתיים, ולשמחתי מגלה שיש חלון עם פתק שמבקש להשאיר אותו פתוח תמיד. השירותים בחוץ, אבל בפנים יש משתנות - גם לנשים! - מין תעלת מתכת בשיפוע קל, ללא הדחה כמובן.
העובדת בבקתה מדברת אנגלית בסיסית, אבל במבטא אנגלי משום מה. אני שואלת אם יש להם דבק, מסקינטייפ, משהו להדביק את הנעל, ומופתעת לגלות שבבקתה כ״כ מבודדת, אין להם משהו שאפשר לשפצר איתו פתרון. הגיע הזמן להתפלל שהנעל תחזיק מעמד את המשך המסלול.
גם פה אין מים למקלחת, אבל מי צריך מקלחת כשיש חלון אחורי ענק שמשקיף לאגם, למעבר שמעליו, ולעדר היעלים שחי פה בסביבה. מהר מאוד נהיה קר בחוץ והבקתה מתמלאת באנשים ובאווירה חמימה וכיפית. אני היחידה שלא דוברת צרפתית, ומוצאת את עצמי בשולחן עם שני הצרפתיים ממוקדם יותר היום, אמא ובת בלגיות שלא דוברות אנגלית, ושתי צרפתיות שדואגות לשיחה קולחת. לשמחתי אני מבינה את רוב השיחה, אבל יכולה להשתתף רק בהינהונים מדי פעם. הצרפתית ברמת מתחילים מינוס שלי לא מספיקה, אבל זה לא מפריע לחברותי לשולחן לדבר אלי כאילו אני מבינה כל מילה.


סיכום יום:
יום יפיפה ומגוון, עם עלייה לא פשוטה בחלק השני. בקתת Presset היא מהסוג האהוב עלי - מבודדת, כיפית ומזמינה. מסוג הבקתות שצריך להתאמץ בשביל להגיע אליהן, ולכן גם יש בהן אווירה של אחווה.
מבחינת תכנון מסלול, מי שהולך כמוני את הוריאנט, עדיף להמשיך לישון בבקתת coire, או ללכת כמו ששחר מתאר - על הוריאנט מבונהום עד לכביש, ומשם בחזרה לשביל הראשי דרך cormet de rosland. ככה ההליכה לבקתת presset היא חלק אורגני מהמסלול, ולא סטייה ממנו.

יום 3 (מRefuge de Presset לRefuge de l'Econdu)

עליות, ירידות, 6.5 שעות נטו כולל עצירות וחיפושי שבילים.

הבוקר מביא איתו התלבטות - האם הנעל שלי תחזיק מעמד? האם לוותר? האם להמשיך? אני מחליטה להיות אופטימית ולהמשיך הלאה. מקסימום אפרוש בהמשך, כשהנעל ממש תתפרק. אני מדמיינת את עצמי יורדת מההר כמו צ׳רלי צ׳פלין, סוליות מתפרקות חובטות בסלע. נקווה שזה לא יגיע לשם.

כשהסתכלתי אתמול בערב במפה, ראיתי שיש כמה אפשרויות להמשיך. היעד הבא מפה הוא Col du Coin, שאותו אפשר היה לראות במרחק כבר אתמול. השביל הראשי מוביל למטה, יורד את המקטע שעליתי אתמול, חוצה את הנחל ועולה את העמק מהצד השני, עד לקול.
אבל במפה ראיתי שיש דרך אחרת, שתחסוך לי את הירידה עד למטה, עשרות מטרים שאצטרך לעלות שוב לכיוון הקול. אין לי שום דבר נגד ירידות (שקר - אני שונאת ירידות), אבל אני ממש שונאת לרדת מקטע שעליתי, ולהפך. לפי המפה אפשר להגיע לקול גם מהצד הזה של העמק, דרך Lac d'Amour. כל מה שאני צריכה זה לחזור לCol de Besson ומשם לעלות על שביל שמאלה.
בשני שליש הדרך חזרה מהבקתה לקול השביל מתפצל, אתמול לא הבנתי למה, ועכשיו אני מבינה - השביל התחתון, השמאלי, עוקף את הסלע הנוראי מאתמול. אני חשה הקלה על זה שאני לא אצטרך לעבור אותו שוב הבוקר.
כשאני מגיעה לקול אני מגלה שהשביל שמאלה לאגם שמופיע במפה ובאפליקציות לא קיים במציאות. שתי הפניות הנוספות שמסומנות במפה בהמשך הירידה, גם הן לא ממש קיימות. אין סימון או שילוט, וברור שהשבילים האלה ננטשו ולא מתוחזקים. אני מתלבטת אם בכל זאת לקצר פה, ולאחר גיחה קצרה לבחון את איכות השביל הנטוש מחליטה לוותר.
אני ממשיכה בירידה, עד לנקודה הראשונה שבה יש שילוט לאגם. עשרים דקות עלייה ואני באגם הקטן. אני טובלת את הרגליים במים ומגלה שהם קרים, אבל לא מאוד. לאחר יומיים מיוזעים ללא מקלחת, זאת הזדמנות מצוינת לטבילה האלפינית הראשונה שלי. מה להגיד? בכל זאת קר. אבל מספיק חם שתוך רבע שעה הבגדים שלי מתייבשים. בזמן שאני מתחרדנת בשמש מגיע צוות סימון שבילים, אחד סוחב צבע צהוב והשני - אדום. הם עוברים על הסימונים הקיימים ומהר עוברים הלאה. מעכשיו ארגיש כאילו אני הולכת בעקבותיהם, הסימונים על האדמה ( מקום מאוד מוזר לסמן שביל) מהוהים, ואלה שעל הסלעים - מנצנצים בשמש.

השביל ממשיך מהצד הימני של האגם, כעשרים דקות שרובן באותו הגובה עד שמתחברים לשביל הראשי. פה מתחילה עלייה קצרה אך קשוחה ביותר לקול. זווית קשה, יחד עם מצב תחזוקה ירוד, קצת בוץ והרבה מטיילי יום הופכת את העלייה הזאת ל15 דקות מורטות עצבים. כל צעד דורש הפעלת אנרגיה רבה שלא להתדרדר אחורה, ואני משתמשת במקלות לדחוף את עצמי קדימה ולמעלה. וכל זאת כשטיול משפחות צרפתי עומד בקול וצופה בי. צעדים אחרונים שלי לקול, וטיול המשפחות מתחיל בירידה. אחד הילדים חולף על פני ואומר בצרפתית ״בהצלחה בירידה״. אין לי אנרגיה בכלל לפחד מאיך שהירידה נראית, אני רק רוצה להגיע לקול ולנוח.
הקול קטן וצפוף, אבל מהר מאוד כולם יורדים ואני נשארית לבד להתפעל מהעמקים שפרושים מתחתי.
הירידה מהקול קצרה ודווקא ממש בסדר, גם אם את חלקה עשיתי על התחת. ימינה מתחת לקול, ושוב אני בהליכה משגעת, על רכס נמוך, מלא באגמים קטנים. אני מתיישבת ליד אחד מהם לפיקניק הצהריים המסורתי שלי, וקבוצת רצים חולפת על פני. אני לעולם לא אצליח להבין איך הם עושים את זה.

לאחר כשעה ההליכה הנפלאה הזאת נגמרת (במגרש חנייה). מי שישנה בRefuge Coire לוקחת פה שמאלה על שביל העפר. אני ישנה בRefuge de l'Econdu, אז לוקחת ימינה ומתחילה לרדת לכיוון העמק וlac de saint guerin. כשעה של ירידה בואדי בחורש אלפיני, תוך חצייה של כביש מדי פעם, מביאה אותי לפנייה לבקתה, שיושבת כרבע שעה מעל השביל.
בקתת אקונדו היא בקתה קטנטונת, שני חדרים של 8 מיטות, מטבחון קטן ואישה אחת שמנהלת את הבקתה ביד רמה ועושה הכל. לבקתה ניתן להגיע ברכב, אבל היא מרגישה מנותקת, עם נוף נפלא של העמק ותרנגולות שמסתובבות חופשי. אין קליטה סלולארית וגם פה אין מקלחות.
ארוחת הערב מורכבת משילוב מוזר של טעמים - מרק ירקות (כמו בכל ערב עד עכשיו), ולאחריו נקניקיה עם תפוחי אדמה מבושלים וסלט (סלט! באלפים! כל הזדמנות לאכול ירקות היא חגיגה). אבל הנקניקייה היא האטרקציה הגדולה. בעלת הבקתה אומרת לחברותי לשולחן, כולן צרפתיות ובלגיות, את שם הנקניקייה אבל זה משהו כ״כ מקומי שאף אחת לא יודעת מה זה. מסתבר שזאת נקניקיית חזיר עם כרוב ועשב תיבול מקומי בשם serpolet, מוגשת מבושלת. הריח חזק ולא סימפטי במיוחד, בעיקר למי שכמוני לא רגיל לנקניקיות מבושלות, אבל הטעם לא רע בכלל. המרקם של הנקניקיה גורם לי לחשוד שהיא מייצור מקומי בשיטה מסורתית. כולם מסביב לשולחן מסכימים שמדובר על נקניקייה hard core. לקינוח מוגש קראמבל אננס ומלון - שילוב מוזר במיוחד של מקומי מאוד וטרופי. מוזר אך טעים. גם פה החדרים נמצאים בעליית הגג, ואני מקבלת מיטה בפינה, מתחת לשיפוע. לפעמים יש יתרון לגובה.

יום 4 (מRefuge de l'Econdu לRefuge des Arolles)

עליות 670מ ירידות 380מ , 6.5 שעות ברוטו (עםשתי הפסקות של כשעה וחצי סה״כ)

ירידה זריזה מהבקתה בחזרה לשביל שממשיך את הירידה לכיוון האגם. בדרך אני חולפת על פני חוות, לכולן חזירים בחצר. אני תוהה אם הנקניקיות שקיבלנו אתמול הגיעו מאחת החוות האלו.
עם כל צעד בירידה מתגלים עוד חלקים של האגם. למטה, ימינה מוביל לשביל סובב האגם. שמאלה מוביל לגשרון. מי האגם צלולים מאוד, ומהגשר אפשר לראות את הסכר שבקצה האגם. מפיקים פה חשמל הידראולי.
אני חוצה את הגשר, הולכת מסביב לחלקו הדרומי של האגם, חולפת על פני מכשיר למדידת רעידות אדמה ומתחילה לעלות ביער.אני מסתובבת להשקיף על הנוף, מאחורי המון בלאן ומימיני - הרכסים שהלכתי עליהם בימים האחרונים.

כשעתיים וחצי של הליכה, קודם ביער ואחר כך באחו, מביאים אותי לRefuge Alpage - בקתה גדולה, נגישה לרכב, עם נוף ישיר למון בלאן. אני עוצרת פה לקפה, אין מה למהר. אחרי מגיעים הולכים אחרים שפגשתי בימים האחרונים - פול ומרלן, האמא והבת הבלגיות. אנחנו מחליפים שלום ויושבים, כל אחד בפינה אחרת, להשקיף על הנוף.
מפה הנוף רק משתפר עוד יותר. השביל מוביל אותי במה שאפשר רק לקרוא רצף של ואדיות אלפיניות. סלעים גדולים, שיחי אוכמניות, עצים מחטניים שנאחזים בקושי בסלע ושדות בולדרים. הליכה נפלאה ומופלאה. בדרך יש גם אגם קטן, מבודד בעמק משל עצמו, עם מפל ברקע. אני עוצרת פה שוב, מורידה נעליים ונכנסת למים הרדודים. היום יום ההולדת שלי, וזאת המתנה הכי טובה שיכולתי לתת לעצמי.

בקתת arolles (מבוטא ארול) היא בקתה גדולה שיושבת בתוך אתר סקי קטן, הרכבלים עכשיו עומדים שוממים. יש לה מרפסת גדולה ונוף ישיר למון בלאן, שמדי פעם מתגלה מבעד לעננים. בבקת שני חדרים של 15 דרגשים בשתי קומות, וצריף קטן בחוץ לזוג. בצורה מאוד מוזרה היא ריקה לגמרי כשאני מגיעה אליה ב14:30. ללא מטיילי יום, ללא משפחות, ללא רוכבי אופניים. בחדר האוכל הגדול אנחנו רק שישה, כולנו הולכים את אותו המסלול. מנהלת הבקתה מספרת לנו שהיא מתפעלת אותה לגמרי לבד בקיץ. היא מגישה לנו לזניה רותחת וטעימה שאותה אנחנו מחסלים במאמץ משותף.
לראשונה מזה 4 ימים יש אפשרות להתקלח. לא סתם מקלחת - מים חמים ללא הגבלה - איזה פינוק! הבקתה עצמה היא הדבר הכי חורק שנתקלתי בו. המיטות והרצפה חורקות עם כל צעד ותזוזה, ואפילו מדרגות המתכת עושות רעש.
עם השקיעה כולנו, כל ששת האורחים בבקתה, עומדים וצופים. מתחתינו מנצצנצים האורות של Arêches, ומולנו ההר הלבן. מחר נפרדים ממנו.

לסיכום: יום קצר ונפלא, וכמו רוב הימים עד עכשיו - המון יופי ביחסית מעט מאמץ

יום 5 (מRefuge des Arolles לQueige)

עליות 670מ, ירידות 1900מ, 7:30 שעות ברוטו

כמו כל בוקר אני פותחת את היום בבדיקה של מצב הנעל שלי. החור בגפה רק התרחב, חושף עוד שכבות. אני בודקת את אפשרויות הירידה לעמק, ומחליטה, בצער רב, שאם לא תהיה ברירה, אסיים פה את הטיול.
ביציאה מהבקתה אני לוקחת ימינה בדרך העפר, וכמעט מיד עולה על השביל המתפתל. הנוף, כמו אתמול, נפלא, עולה ויורד עולה ויורד בחורש אלפיני.

פחות משעה ואני מגיעה לקול הראשון של היום - Col du Bathie, והעמקים נפרשים משני הצדדים. פה אני אומרת שלום למון בלאן ועוברת להליכה במפנה מערבי. היובש של סוף הקיץ והבצורת בולט פה במיוחד, העשב הנמוך שאופייני לאחו האלפיני כבר יבש, והעלים של שיחי האוכמניות כבר קיבלו את הצבע האדום-חום שאופייני לתחילת הסתיו.
העלייה לקול הבא נראית פשוטה על הנייר, אבל היא מתעתעת. כשעה וחצי של עלייה מתמשכת באחו עם המון אגמונים קטנים - לא מפליא בהתחשב בכך שלקול קוראים Col des Lacs. כל עשרים דקות בערך אני בטוחה שהנה הגעתי, כולל פנייה אחת אכזרית במיוחד כחמש דקות לפני המעבר עצמו. מפה אפשר לראות את אלברטוויל, עיירה לא קטנה שיושבת בצומת של שלושה עמקים. דרומה רואים פסגות מושלגים, נראה לי של פארק ונואז.

הירידה מהצד השני של הפאס פשוטה, עד שאני מגיעה לפרות שאת צלצול הפעמונים שלהן שמעתי עוד מהקול. הפרות עצמן הן לא בעיה, הן לא מתרגשות מאנשים, נועצות בי עיניים עגולות ואדישות. הבעיה זה הכלב. כלב השמירה שלהן מעיר אותי מהרהורים על הנוף בנביחות רמות, חושף שיניים, כורע בתנוחת איום ומתרוצץ מסביבי ללא הפסקה. אני מייד שוכחת את כל מה שסיפרו לי על מה לעשות במקרה כזה. אני מאיצה את צעדי, מנסה להתרחק ממנו, אבל הוא לא מרפה. אני ככ רוצה להתרחק ממנו שאני מצליחה לא רק לדרוך בחרא של פרות (בלתי נמנע), אלא אפילו מחליקה בו, והוא מתקרב אלי ונובח לי ישר בפנים. אחרי מה שמרגיש כשעות אבל למעשה היה כמה דקה-שתיים אני מגיעה לגדר, שלשמחתי לא מחושמלת (לפעמים הן כן, לפעמים הן לא, זה לא נורא להתחשמל מהן, אבל לא נעים). אני מורידה את התיק מהגב, מחליקה אותו מתחת לגדר ועוברת בעצמי.. הכלב מיד נרגע. ייקחו לי כמה שעות לחשוב על זה ולצחוק על עצמי.

הירידה לעמק היא ארוכה, מאוד. רק בשליש האחרון יש יער, עד אליו זה אותו נוף של חורש אלפיני. חם היום מאוד, ואין מים בדרך. הירידה לעמק מתנהלת כמו תמיד, כל 10 מטר ביער מביאים איתם עוד חשיפה לציוויליזציה - קודם אני חולפת על פני בקתות וחוות, ואחר כך מקבצי בתים שמהווים כפרונים, ואז השוליים של הכפר Queige שאת הכנסייה שלו אפשר לראות על צלע ההר, מעבר לכביש. הליכה קצרה לאורך הנחל בתחתית העמק מביאה אותי לפארק העירוני שלצד הכביש הראשי.
לאורך היום החור בנעל רק המשיך לגדול, ועכשיו כבר אי אפשר להתעלם ממנו אני מרגישה אותו עם כל צעד. הגיע הזמן לקבל החלטה - מה עושה?
אני מחליטה לנסוע לAlbertville, העייירה הגדולה הקרובה. שם יש חנויות טיולים, אולי אמצא נעל שתתאים לכף הרגל הבעייתית שלי. אני מאתרת את תחנת האוטובוס בצד השני של הכביש ומתיישבת להמתין. חם נורא. ליד תחנת האוטובוס חנות מכולת קטנה, שמשום מה מניפה את דגל איטליה. אני קונה בקבוק שתייה ואפרסק עסיסי ומתיישבת בפארק להמתין לאוטובוס. כשהוא מגיע, אני מנסה לשלם לנהגת ומגלה שהוא חינמי. כעשר דקות בכביש הררי ומתפתל ואני באלברוויל - עיירה קטנה שהפרסום שלה נובע מכך שארחה את משחקי החורף ב1992. פה אני לוקחת חדר במלון קטן ונקי ליד תחנת הרכבת, וישר הולכת לדקתלון.

סיכום:
עוד יום מאוד יפה עם ירידה מתישה לעמק. בחלוקה המקורית זה היום האחרון של המסלול.
מי שרוצה לישון בQueige, יש להם אתר קמפינג עירוני שגם משכיר בקתות קטנות ומוזרות למראה, שמתאימות למי שלא רוצה לסחוב ציוד לינה. לא ניסיתי אבל נראה חמוד.

יום 6 (מLes Saisies לRefuge de la Croix de Pierre)

עליות 413מ , ירידות 90מ, 4:30 שעות (כולל הפסקת קפה)

התעוררתי לתחזית לגשם במהלך הבוקר, ולסערת ברקים שתתחיל אחרי הצהרים המוקדמים. הגשם לא מפחיד אותי, אבל סערת ברקים -כן. חוויתי שתיים כאלה מתוך בקתות, ואין לי שום רצון לחוות אותן בזמן אמת.
היום - עלייה מ Queige לRefuge du Lachet, אמור היה לקחת כ7 שעות, והאוטובוס הראשון יוצא מאלברוויל רק ב8:20, כך שגם בקצב השילוט, ועם מעט הפסקות, אגיע לבקתה רק אחרי 15:00.
ואני עם נעליים חדשות, ויבלת.
אבל התחזית בהרים, גם של meteo france, ידועות באי-הדיוק שלהן. או ליתר דיוק - ידועות בכך שמזג האוויר בהרים מתשנה לעיתים תכופות.
השאלה היא - עד כמה אני מפחדת מהסופה הצפויה ועד כמה אני סומכת על עצמי להגיע לבקתה לפני שהסערה, אם תקרה, תתחיל?
אני מחליטה שבניהול סיכונים, הגיע הזמן לאלתר מסלול קצר יותר. כך מצאתי את עצמי באוטובוס של 08:20 מתחנת הרכבת של אלברוויל לBeaufort. המתנה של כ10 דקות על אותו האוטובוס, והוא יוצא במעלה ההר ל Les Saisies. הגשם יורד ללא הפסקה, אבל לא חזק.
Les Saisies היא עיירה גדולה, בחורף היא מרכז של אתר סקי ענק, ובקיץ הופכת למרכז אופני שטח עם עשרות שבילים. הרחוב הראשי מלא בחנויות ציוד אופניים וסקי, מסעדות וחנויות מזכרות והמון אנשים.
אני יורדת בתחנה האחרונה, מאתרת את המסלול ומתחילה ללכת מתחת לרכבלים שמביאים את רוכבי האופניים לפסגה. ההליכה חביבה, אבל לא מעניינת במיוחד, ורובה על שבילי עפר רכבים, לצד מטיילי יום ורוכבי אופניים. אני עולה על Mont Clocher, סטייה קצרה מהשביל, להסתכל על הנוף - העננים יושבים נמוך על הרכס, והיום הזה אחר לחלוטין מכל הימים הקודמים -קר, גשום, סוער ודרמטי.

כשהגשם מתחזק אני עוצרת בLa Patafan, מסעדה מפונפנת למראה, לשוקו חם ומבט על הנוף.
אני מחליטה להמשיך עד לבקתה הבאה - Refuge de la Croix de Pierre, ואז להחליט שוב מה לעשות. עוד כשעה הליכה על שביל העפר, אני חולפת על פני חוואי בשעת חליבה ומגיעה לבקתה.

Refuge de la Croix de Pierre יושבת באוכף בין שני עמקים. הבקתה קטנה ממה שנראית מבחוץ, מנוהלת על ידי זוג עם ילדה סקרנית וכלב אפתי שמדי פעם בא אלי לבקש ליטופים. בחוץ קר, השמיים קודרים, הרוח סוערת, ואני יושבת בבקתה הקטנה עם כוס בירה ומחליטה להשאר בבקתה המזמינה.

כמובן שלקראת אחר הצהריים השמיים מתבהרים, והסערה לא מגיעה. זה החיים בהרים, ואני מנסה להסביר לעצמי שזה בסדר, לקחתי את הסיכון שהתאים לי, אבל אני עדיין מאוכזבת. אני מנצלת את ההפסקה בגשם ללכת לטיול קצר בסביבת הבקתה לCol de Basse, יושבת עם ספר, קוראת ומסתכלת על הנוף.

אנחנו רק שלושה בבקתה, אני וזוג צרפתי דובר אנגלית. בארוחת הערב הם מזמינים אותי לשבת איתם, ואנחנו חולקים סיפורי טיולים ותרבויות תוך אכילת מנות ענקיות של Croziflette - מאפה של Crozets de Savoie, פסטה מקומית, קטנה ושטוחה, דומה לפתיתים, עם נקניק וגבינה. החוואים מהסביבה הגיעו לדרינקס, וארוחת הערב מלווה בפס קול של צחוק ודיונים פוליטיים עירניים.
אולם השינה מורכב מחדר מרכזי עם מין חדרונים צידיים מופרדים בווילון, ואני מקבלת חדרון כזה לבד.

סיכום יום: יום חביב אך לא מעניין במיוחד, שיעור בניהול סיכונים בהרים.

יום 7 (מRefuge de la Croix de Pierre לLes Contamines-Montjoie)

עליות 360מ, ירידות 1100מ, 5.5 שעות ברוטו.

אני קמה לבוקר בהיר וחם, כאילו הגשם של אתמול לא היה. אני צריכה להגיע לעמק למטה בזמן לאוטובוס שמגיע בערך כל שעתיים, אז יש לי זמן.
מהבקתה אני יוצאת לCol de Very, ומשם בהליכה נפלאה באחו. אני לגמרי לבד, מלבד כמובן הפרות. מצד שמאל הרכס, מצד ימין - העמק. ההליכה מתחת לקו הרכס, במבנה המוכר של עליות וירידות מתונות. טיפוס קצר ומתון לCol du Joly ואני באתר הסקי של Les Contamines. יש לי זמן, ואני לא ממהרת. אני עוקבת אחרי הסימונים לבקתת Rosellet, שם התחלתי לפני שבוע, ומתיישבת לקפה. כלב הבורדר קולי של הבקתה בא לרחרח, ומתמסר לדקות ארוכות של ליטופים. יש לי עוד שלוש שעות לאוטובוס, אז אני מחליטה לרדת מההר ברגל - הולכת שוב, כמו ביום הראשון, את המקטע לכיוון Refuge le Pre, ולאחר שעה וחצי, ולפני שאני מגיעה לבקתה, לוקחת שמאלה ומתחילה בירידה לעמק. שעה וחצי נוספות ואני במרכז Les Contamines. מספיקה לקנות משהו קר לשתות לפני שהאוטובוס מגיע, רבע שעה ואני בתחנת הרכבת של st gervais les bains, ממתינה לרכבת בחזרה לשמוני, שם השארתי את הציוד שלי.

סיכום יום: קצר מאוד ויפה, לגמרי אפשר לחבר את שני הימים האלה ליום אחד.

סיכום

טרק אלפיני לא קשה אבל מאוד יפה, עם מגוון נופים.

המסלול אף פעם לא ממש רחוק מאזור מיושב, ובכל הימים אפשר לרדת מההר בשביל נוח לכפרים ולעיירות בעמקים למטה. בגלל המספר הגדול של החוות הפעילות באזור יש גם יחסית לא מעט כבישי עפר. היתרון הוא שתמיד קל לצאת ממנו אם צריך. החסרון הוא שתמיד קרובים לציוויליזציה.

שורה תחתונה:
למי שמחפש טרק ראשון באלפים, ולמי שאוהב את הנופים האלה ומחפש משהו לא סופר מאתגר, לא טכני, ומאוד מאוד יפה.

לינקים

קישורים חיצוניים

• סיפור הדרך המקורי של שחר
• קבצי GPX של המסלול להורדה
• ברושור של המסלול עם חלוקה לימים ומפה
• העמוד של הטרק באתר הGR (בצרפתית)
• Refuge Du Lachat
• Refuge Croix de Pierre
• Refuge de la Roselette
• Refuge des Prés
• Refuge Croix de Bonhomme
• Refuge Plan de Mya
• Refuge de Presset
• Refuge de la Coire
• Refuge de l'Econdu
• Refuge Alpage
• Refuge des Arolles
• Gite de Molliessoulaz
• קמפינג בQueige
• מלון בAlbertville