חנוכריסמס הקדוש בדרום צרפת

הטיול בכלל התחיל בג'נבה

כל הטיול היה סתם רעיון שזרקתי לאוויר כטוב לבי ביין - "כן! נסע לכריסמס באירופה!" ואנדי שפגשתי אותו אז בחיי רק פעמיים, לקח אותי ברצינות, ואיך שהוא זלטה, שהיא הבת זוג של אריה מההרכב השמח שלי נכנסה לתוך החבילה הזו, ומארי הצטרפה לחגיגה והזמינה את שלושתנו לחגוג את הכריסמס בכפר של ההורים שלה בדרום צרפת...

הנפשות הפועלות:
מארי - צרפתייה מלאכית עם ארשת קדושה ותמימה, הזמרת בהרכב שלנו Folked up, היא זו שהזמינה אותנו לעלות לרגל עד לבית החווה של סבתא שלה אי שם במחוז ארדש אשר בערבות דרום צרפת ולחגוג את חנוכריסמס עם המשפחה המשיחית שלה.
זלטה - בחורה קזחית ענקית וממושקפת שלא בוחלת בצדדיו המשונים של העולם, יפה אצילית ומשכילה בצורה סובייטית להפליא.
אנדי - עלם מדוכדך ומבולבל מגדרית, מעריץ שרוף של אירייז'ר והיסטוריית ימי הביניים באירופה
אני - ואני ואני ואני

חלק א'

את היומיים הראשונים לטיול אני וזלטה בכלל העברנו בג'נבה שנמצאת בגבול צרפת, ושאליה היה כרטיס טיסה יחסית זול (ואז משם אוטובוס להגיע צרפתה), לקח לי זמן להתרגל לסיפורים הארוכים והבלתי נגמרים שלה שלמעשה די מענינים על גברים עשירים ודרמטיים מקזחסטן שהיתה יוצאת איתם והיו קונים לה מותגי מעצבים, בין השאר נעליים בשווי 3000 יורו!!!!!! ותפק! אני צריכה ללמוד ממנה משהו כנראה.

בערב הראשון בג'נבה ישנו באיירבנב אצל בחורה חמודה עם שני חתולים פריכים ומתלטפים שהאצילו עלינו את ברכתם היא חיפשה מסעדות מענינות בFoursquare (האפליקציה) ובכן, מצאנו מסעדה באמצע האגם Bains Des Paquis בג'נבה שנקראת la buvette des bains, יושבים בשולחנות ארוכים עם עוד אנשים ושם הם מגישים רק! פונדו גבינה כשנכנסנו לשם זה הרגיש כאילו אנחנו בהוספיס של חולי פטרת סופניים בגלל הריח החזק של הגבינה.. והזמנו פונדו גבינה - 500 גרם גבינת גרוייר מותכת ומבעבעת בתוך סיר אדום שמגיע על פתיליה קטנה עם הרבה לחם כפרי וקצת פירות חתוכים בצד כדי לא להחנק מהגבינה... וכמובן שהזמנו יין, הבנתי שבשווייץ וצרפת במיוחד בצרפת יין טוב עולה 10 יורו לבקבוק.. אז פונדו גבינה - לוקחים חתיכת לחם עם מזלג וטובלים בגבינה המותכת, איכשהוא הצלחנו לסיים את כל הסיר, וכשמסיימים מגיע מלצר עם שפכטל ומגרד את הקראסט שנמצא בתחתית הסיר, בשלב הזה כבר אני לא זוכרת הרבה, ראיתי רק גבינה מול העיניים, הכל היה עשוי מגבינה, האנשים, זלטה, הרהיטים הרצפה...

כשלנו הביתה וקמנו ליום חדש של הדוניזם - הלכנו לשתות קפה ב Chez quartier ליד בית האיירבנב שלנו, בית קפה קטן עם אווירה אירופאית אצילית ושקטה, את רוב היום בילינו בשיטוטים וזלטה הלכה למוזיאון פיליפ פאטק - Philip patek museum, שאני תייגתי אותו בראש כמוזיאון לעשירים שיש להם כסף להוציא על תכשיט מיותר שנקרא שעון והחלטתי לוותר ולשחוק את הסחוסים בשיטוטים רנדומליים בעיר… בערב זלטה חזרה זורחת ודי התאכזבתי לגלות שהמוזיאון היה יותר מענין ממה שחשבתי והצטערתי שלא הלכתי, זה מוזיאון שמציג את פועלו של המוסד שנקרא פיליפ פאטק שהוקם במאה ה16/17! בין השאר מציג את המכניזם שהם עבדו עליו במאות האלה, יחד עם תכשיטים קטנים בצורת כלי נגינה כמו מנדולינה למשל שנפתחים ובתוכם יש שעונים, גם מתקופת הרנסנס, מסתבר שבגלל שג'נבה הפכה פרוטסטנטית אחרי הרפורמציה ופיליפ פאטק אמנם התחילו את דרכם כתכשיטנים אבל הפרוטסטנטים לא קיבלו יפה את העושר והרהב, אז פיליפ פאטק שינו כיוון והתמקדו במכניזם, ככה זה התפתח למפעל שעונים.

בג'נבה ביקרנו גם בשתי כנסיות - האחת קתולית והשניה פרוטסטנטית; הראשונה היתה מעניינת, זו קתדרלת סן פייר - Cathedrale de St-Pierre שבה נורא התלהבתי מדמויות מגולפות עץ גרוטסקיות ומשונות שנמצאות מתחת לכסאות המתקפלים, קוראים לדמויות האלה מסתבר Miserichord.
זלטה מעבר למאכלים המקומיים שהיא דחקה בי לאכול הציעה לי למצות את ג'נבה ולשוטט עד לחיבור של נהר הרון והסון וששם אחזה בנקודה שבה שני הנהרות מתחברים וזורמים ירוק לצד כחול, וול עלוב מצדי ודי צפוי, הגעתי עד לנקודת החיבור, לא ראיתי כלום וחזרתי הביתה.

LYON פעם ראשונה

אחרי היומיים בג'נבה נסענו באוטובוס לליון בצרפת, שם פגשתי את אנדי (את זלטה עוד בשלב התכנונים דחקתי בנכלוליות למקום לינה אחר) ונחתנו אני והוא בדירת איירנב של בחור בשם ארנו שמסתבר שהוא שחקן ימי ביניימי ובין כל שאר הדברים שהוא עושה גם מנהל בר ברחוב שבו הוא גר וגם גולש סקי אבל במציאות הוא די שתקן.
ליון זה מקום חמוד, העניין שאני מצאתי שם היה בעיקר מוזיאון המריונטות ומוזיאון המיניאטורות. במוזיאון המריונטות היו בעיקר גלגולים מכל העולם של Polcinelli מהקומדיה דל' ארטה (מסורת תאטרון שהתפתחה באיטליה) שאחד מהם הוא המריונטה המפורסמת בליון בשם Guignol, וגם דמויות מתאטרון הצללים של השאט נואר הפריזאי שהתחיל במאה ה 19 ודמויות מתאטרון מריונטות שהיה ממוקם במאה ה-18 בגבעת בוט שמון בפריז הזכורה לי לטובה בזכות מאורת השתן שממוקמת שם ואכלתי בה גבינה בטיול קודם שלי בצרפת.
יום אחרי הלכתי למוזיאון המיניאטורות שזה מוזיאון של 8 קומות!!! שמציג תפאורות אמיתיות מסרטים, זה מתחיל במרתף עם תפאורה מהסרט "הבושם" של פטריק זיסקינד, זה היה מטורף, מרתף אפלולי עם מדפי עץ ישנים אכולים ומכוסים בקורי עכביש ונברשות רומנטיות, עלי וורדים וחלקי גופות של בע"ח וענפים של צמחי מרפא מאוגדים ותלויים, בקומות העליונות מצאתי מודלים ותפאורות של כל מיני סרטים, חלקם אמריקאים כמו ביטלג'וס (היו שם את הדמויות של ברברה ואדם אחרי שהם משנים את הצורה שלהם), היו שם גם מוצגים שהיו בסרטים אקס-מן, אוונג'רס, סיוט ברח' אלם ומסכה של אורק משר הטבעות!, בגלל שבאתי מאוחר אז לא הצלחתי לראות את הכל, אני אחזור בסוף הטיול לליון כדי לבדוק את שאר הקומות. היינו יומיים שלושה בליון, חוץ מהמוזיאונים שנורא התלהבתי מהם ואני אחזור רק בשבילם מצאתי שם חנות עם כלי נגינה מכל מיני מקומות אזוטרים שנקראת PICK & BOCH MUSIQUE, ובוטיק הלבשה ימי ביניימית בשם Mandragore
אז כן שאני זוכרת מLyon זה הרבה חנויות ומסעדות, העיר העתיקה מן הסתם יותר מרשימה, משם עשיתי גיחה לעיירה Vienne ברכבת עם אנדי כי יש שם איזה חורבות של מקדש רומי עתיק, היה פחות מעניין, עיר עתיקה אבל חסרת אופי, ואולי בגלל שלבי המאוהב התמרמר על אנדי.

יום למחרת אני ואנדי שברנו את הראש מה לעשות עם השכרת רכב, נקלענו לבעיה - לי אין רשיון רכב בתוקף איתי (מסתבר שאני מסתובבת עם רשיון ישן כי את החדש גנבו לי עם ארנק בסופר ברקת ימח שמם ושכחתי שאני צריכה להתנהל בעולם עם רשיון נהיגה בתוקף), ולאנדי יש רשיון בנלאומי אבל אין לו כרטיס אשראי! ובחברות ההשכרה מבקשים שבעל הרשיון יהיה גם בעל האשראי, לא הצלחנו למצוא פתרון וחברות ההשכרה היו די נוקשות עם הנוהל הזה, אז ויתרנו אחרי סיבובים של כמה שעות בין סוכנויות רכב.

שלושת המאגים מגיעים לכפר של מארי

Flossac -סט. אגרב
La Puy en Valley

אז עכשיו, אחרי Lyon (שעוד אחזור אליה) אני בFLOSSAC שזו קבוצת בתים ליד סט.אגרב וכאן ההורים והסבתא של מארי נמצאים,
הגעתי לפה עם זלטה , ואנדי - אותו בחור שהכרתי בפייסבוק שלומד לתואר שני באמנות ימי הביניים או כמו שקוראים לזה בצרפתית - Moyenage
והיתה לאנדי הארה שאנחנו בעצם שלושת המאגים מהמסורת הנוצרית שבאים מארץ המזרח לישו בחג המולד - מארי שלכפר של ההורים נסענו, מייצגת את מאריה של ישו, זה לא סתם ששלושה ישראלים באים לטיול נצרות וימי הביניים לכפר קטן במזרח צרפת! ועוד בכריסמס שהתמזג עם חנוכה.
הכל פה בצרפת טובל בכריסמס, הם לא מתביישים לחגוג הרדקור ולשים סנטות וענפי עץ צינית על כל קיר, חנות, כיכר ולשמוע שירי חג בבית סתם ככה בשביל הכיף. בבית המבודד של המשפחה של מארי התארח שר מחוף השנהב שנאלץ לברוח מהארץ שלו בגלל מהפכה בשלטון, דודות צרפתיות חסודות יותר ופחות, וסבתא של מארי וכולם התכוננו לערב החגיגי, היתה אווירה מאד ביתית עם עץ אשוח, שירי כריסמס, חנוכה, קמין בוער, הרבה ספות והרבה משפחה, אחרי ההתחממות המשפחתית על הספות התחילה הארוחה החגיגית אכלנו שם מן חתיכה רצינית של כבד אווז קוראים לזה פה Foie Gras שהיה לו טעם חמאתי ביותר, ובגלל שזה היה חנוכריסמס הדלקנו גם נרות חנוכה בסוף!

ביומיים האחרונים בסט. אגרב נסענו ל La Puy en Valley (שאליה הגענו עם טרמפ) שזו עיירה ימי ביניימית שמסתבר שבספטמבר מתקיים בה פסטיבל רנסנס (מארי הזכירה לי שידעתי את זה לפני שנתיים וגם אז התבעסתי שאני בצרפת בתאריך הלא נכון) זו גם העיר שממנה יוצאים לקמינו דה סנטיאגו - מסע צליינות של 1300 קמ שזממתי מזמן לעשות אותו.
בכל אופן, הגענו לשם אני אנדי וזלטה - שלושת המאגים, והכל היה סגור כי כריסמס duhhh אז הלכנו לקתדרלה שמבחוץ היא מאד מרשימה אבל בפנים זו עוד כנסיה נוצרית עם מריות וצלבים שכבר יצאו לי מהאף וגם נורא התבעסתי מאנדי כי כנראה קצת התאהבתי בו יחד עם הקור המקפיא, אווירת הפנטזיה של צרפת יחד עם התאטרליות המינית הקרוס מגדרית שהוא משדר, והאהבה שלו לימי הביניים (הוא עושה תואר שני באמנות ימי ביניימית), חוט השדרה הרופף שלו והאתגר האוטיסטי עשו לי את זה, אז ישבתי בקתדרלה ושיחקתי בפלאפון כמו מתבגרת לא מרוצה... אח"כ המשכנו לשוטט,
נהיינו רעבים וחיפשנו מסעדה אבל הכל סגור וגם הבנו שאין לנו ממש איך לחזור לסט. אגרב - העיירה של ההורים של מארי אז מצאנו איירבנב חמוד ומפנק ב150 שח לשלושתנו יחד והלכנו לאכול במסעדה שזלטה בחרה, פה אני אספר שזלטה היא בחורה לא רגילה עם המון איכויות והשכלה וסיפור חיים מעניין וגם בשלנית על שמחפשת מסעדות עם כוכבי מישלן, (כזכור בזכותה יצא לי לאכול פונדו גבינה ו"רושטי" שזה מאכל שוויצרי שהוא פשטידה של בצל וגבינה ולמעלה חתיכות בייקון והאם כשהיינו בג'נבה) ונשארנו שם עוד יום, באותו ערב שמענו על מותו של סיינט ג'ורג' מייקל.

בבוקר קמנו אני וזלטה והלכנו לשתות קפה ב La puy en Valle הסגורה כי כריסמס, נפלנו על מקום ממש טוב ואיכותי שטוחן קפה במקום, האמת היא שהגעתי לבד וישבתי לכתוב קצת ולשמוע מוזיקה ולהרהר, אנדי וזלטה קמו מאוחר באיירבנב אז יצאתי בלעדיהם, יותר מאוחר זלטה הגיעה ושתינו קפה שלי היה די חמוץ וזלטה הסבירה שזה זן של "רבוסטה" ובגלל זה הוא חמוץ, שלא כמו ה"ערבסקה" שיותר מתוק ופופולרי אצלנו בארץ.
אוקי אז אנחנו עדיין בלה פוי אן וואלי, הלכנו לאכול במסעדה הימי ביניימית l'Ecu d'Or והיא לא היתה כזו ימי ביניימית אבל היה נחמד סה"כ, כן היה שם ציור קיר (בטעם רע) של מינסטרל צרפתי עם גיטרה שהזכיר לי את הסולן של Malicorne שזה הרכב צרפתי ממש חמוד וימי ביניימי.. אולי זה באמת הוא... בכל מקרה זה לא קל להתנהל במסעדות בצרפת בלי צרפתית כי אין תפריטים באנגלית וזורקים אותך לבד רעב ומבולבל להסתדר עם תפריט שמנסים לקושש ממנו כמה מילים מוכרות ואת השאר לחפש באינטרנט, הגיעה מנת פתיחה שנראתה לי כמו חלמון מוקצף עם קצפת, אבל כשטעמתי זה בכלל היה מלוח מסתבר שזה היה רוטב כבד אווז עם גזר לבן (זלטה קוראת לזה פסטרנק) ובטטה, המנה העיקרית שהזמנתי היתה קוטלט, הייתי בטוחה שזה קציצות... אבל קיבלתי רצועות כבש ארוכות ושומניות, לא התלוננתי, והם הגישו יין ביתי בכל מיני טעמי פירות (בכל ארוחה שם בהנחיית זלטה הזמנו יין) אני טעמתי יין אגוזים (שהיה לו טעם של וישניאק) ויין שעשוי מצמחי מרפא עם מרירות... לא הבנתי מה זה ושכחתי לכתוב את השם.. לא נורא.
משם זה רק השתפר וצעדנו מדושנות ושמחות לקפלה (כנסיה קטנה) Saint Michel d'Aiguilhe , אמנם מדובר בעליה בציר ה Y של 300 מדרגות, אבל מסתבר שזו הסיבה שבאתי למקום הזה, אחת הכנסיות המתוקות שראיתי בחיי, מהתקופה הביזנטית עם ריח עתיק ומחוספס, חצובה בסלע, שמורה היטב אבל בלי נסיון להחליק ולייפות באופן מלאכותי, עם וויטראז'ים צבעוניים סטייל מונדריאן בין האבנים העתיקות שמפתים אותך לחזור בתשובה.
אז אתמול חזרנו לסט.אגרב מלה פוי אן וואלי, עם הסעה שעלתה 60 יורו (באדיבות הבחור שהשכיר לנו את האיירבנב בלה פוי אן וואלי) אבל לא היתה ברירה, אין רכבות או אוטובוסים לבית של ההורים של מארי משם, ומונית רגילה עולה 100 יורו, הגענו ישר לשמבון סור ליניון שזה לא רחוק מסט. אגרב למסיבה של חברים של מארי שהוזמנו אליה, כולם שם דיברו צרפתית והיו צעירים אבל היה חם והיה הרבה אלכוהול ומוזיקה.
היום אנדי נסע חזרה לארץ בבוקר, מיוסר כרגיל ובלי להגיד שלום לאפאחד! ואני צריכה לחשב את צעדינו שוב, לא בא לי לבלות את שארית הימים בליון.

אה, זלטה במהלך הטיול הכירה לי את האינסטגרם מחדש, יחד עם אפשרות ליצור stories שזה בעצם אפשרות לצלם חתיכות קטנות של וידאו שמייצגות את מה שעשית באותו יום ואחרי 24 שעות זה נמחק. וגם את ForSquare שזו אפליקציה למצוא דברים מענינים -מסעדות אתרי מבקרים ושיט מסביב עם אפשרות לדרג וככה גם לזכור איפה ביקרת.

Well, תם חציו הראשון של הטיול … more to come

חוזרים לבית חווה בסט. אגרב

Flossac -סט. אגרב
Bigorre -כפר עתיק
האגם Lac de Devesset במחוז ה Haute Luar

אתמול היה היום האחרון שלנו אצל ההורים של מארי, אני כבר לא זוכרת כמה ימים היינו אצלם, זה הרגיש כבר כאילו אני גרה שם. קמנו מוקדם כדי לצאת לטיול בכפר מיוחד בשם Bigorre, עם בתים עם גגות קש במקום רעפים, נסענו עם אבא של מארי לשם, קוראים לו אטיין (Ettiene) שזה בעצם אליהו, אני מחבבת אותו מאד, הוא צרפתי עם מראה אצילי מלומד זקן לבן מחודד וכיפה סרוגה ושיער שבאיזור שביל המצח נחלק לשחור ולבן כמו קרואלה דה וויל , אבל עם עיניים של ילד ונשמה חסרת גיל, וצוחק לו בשמחה, והוא גם תאולוג, אז כן, מאד מלומד, הידע שם נשפך כיין, וזלטה מחרה מחזיקה אחריו, זה די מטורף, הבחורה מתכנתת, דייגת, בשלנית, צלמת והכל ברמה של רוסיי על, מתי היא הספיקה? מה שכן היא מדברת המון, היא יורה סיפורים על כל דבר, גם אם שאלת אותה סה"כ מה השעה היא תתחיל לספר לך על איך בקזחסטן השעות נחלקות בצורה אחרת ביום ושזה בגלל שמעקב אחרי תהליך יישון בשר הצייד היה מצריך חלוקה למנות יותר קטנות של זמן, טוב סתם המצאתי עכשיו, אבל זה הוייב, והיא מכניסה תמיד מילים רוסיות כאלה עם קצוות מחודדים כמו "ספציאליסט" "פונטנה" ו"ארכיטיפ" אז לפעמים אני שמה את האזניות ומתנתקת באוטיסטיות

בקיצור, הכפר עם גגות הקש Bigorre - היה מאד מעניין אבל משום מה לא התרגשתי מהנוף כמו ביום שלפני, אני מניחה שזה עניין פנימי, אולי גם התעייפתי מהדיבורים הבלתי פוסקים וקרבות הידע בין מארי, אטיין וזלטה, מה שגרם לי להיאלם, מסתבר שאני ממש לא דברנית גדולה, ובטח שלא בקבוצה של יותר משני אנשים... אז כן הכפר היה מהמם, נראה כמו כפר גמדים, שאלתי את אבא של מארי איזה אנשים גרים שם והבנתי ממנו שבדר"כ אלה אנשים מארצות אחרות שקנו שם בתים, המקומיים כבר עזבו את המקום, הצעירים שבהם כמובן, מהדור הישן לא נשארו יותר מדי.
יום לפני זה, ז'יאל, האח של מארי נסע לעיר מונפלייה, איפה שהוא גר ולומד אנימציה, אז הזכר היחיד בגיל הפוריות שהיה בכפר עזב... נשארנו אני, מארי זלטה, ההורים של מארי ועוד חברה שלהם בשם לוראנס בת 60 בערך שהיתה בדכאון רצח כי היא איבדה את העבודה שלה ונראה לי שגם אין לה משפחה, היא נראית נוצריה אדוקה והדוקה, אחת הפעמים שישבנו לנו בנחת בשולחן הארוחה היא קמה באמצע והלכה להקיא לה ושמעו את זה מהדהד בכל הכפר השקט.
אנחנו די תלויים במכונית של אבא של מארי כי לא הצלחנו לשכור רכב בגלל אותו מצב עגום שאין לי רשיון בתוקף, אז עוד יום עבר לו בכפר Flossac, ואני שרצתי בחדר והקשבתי להרבה מוזיקה, כפר זה מקום שלא מרגישים בו שום אשמה אם שורצים במיטה שעות, זה מדהים שיש מקומות בעולם שאנשים לא מרגישים שם תזזיתיות ודחף "לעשות משהו" וזה בסדר לתסוס בכורסה ולשקוע עם ספר גם בימים ובשעות שבהן העולם המערבי מצפה שתתמוך בכלכלת השוק בצורת עבודה או רכישה.

בסט.אגרב חיים מארוחה לארוחה, זה מאד חמוד, לפני כל ארוחה, שלומית האמא מדנדנת בפעמון שקורא לארוחה, בוקר צהריים וערב, וגם לפני הארוחה מחזיקים ידיים ושרים שיר דתי זה יכול להיות שיר משיחי או נוצרי או יהודי, לפעמים המשפחה שרה קאנונים בקולות, זה מקסים, ובארוחות מדברים המון, כמו שאומר הפתגם הצרפתי "Parle pour parle", לדבר לשם הדיבור. כל אחד יורה את הידע העצום שלו, אני בדר"כ הולכת לצד לדבר עם הגרבילה של ז'יאל (יחיאל) אחיה של מארי.
לגרבילה קוראים ג'אד והיא נעה במהירות של 100 ק"מ לשניה, היא אוהבת לכרסם קרטונים ובכלל לחיות בתוך קונפטי שעשוי מאריזות ובדים ששמים לה בכלוב.

עוד יום עבר לו בסנט אגרב אז נסענו לטיול משפחתי באגם Lac de Devesset
שנמצא במחוז ארדש, על מישור ה Haute Luar, הגענו לשם עם אמא ואבא של מארי, סבתא ז'קלין הנמרצת והצטלמנו על מבנה עץ שעמד על האגם והוביל אליו גשרון קטן וקפיצי, יש לי נטיה די מחורבנת להמעיט בערכם של דברים וחשבתי כבר להבריז כי כמה אפשר להיות משפחתי, ושגם ככה ראיתי מספיק אגמים בצרפת, אבל כשהגענו לשם, זה היה משהו אחר, המים היו כלכך שקטים וצלולים והנוף השתקף עליהם כמו מראה, על חלק מהאגם היתה שכבה דקה של קרח, ובאופק היתה שקיעה אפלולית ועמוקה, זלטה הסבירה לי שזו שעת הזהב של הצלמים, שעת הזהב זו שעה לפני השקיעה ושעה אחרי הזריחה, וזו התאורה הכי טובה לצילומים. המשכנו ללכת לאורך האגם באיזור Mars (כן, ככה קוראים לעיירה באיזור הזה) לכיוון העיירה סט.אגרב, ולשמאלנו יערות ענקיים ועל כל עץ יש חזזיות (פטריות שהתפשטו עליו בצבע צהוב חרדל) ועל חלק מהגזעים היו שכבות של טחב ירוק וזלטה סיפרה שאם הטחב גודל בתחתית הגזע אז הוא גודל רק על צד אחד של העץ, וזה הצד הצפוני, וככה יודעים למצוא את הצפון אם אובדים ביער... טוב בקזחסטן! יש יערות כלכך ענקיים שילדים שם יוצאים לקטוף פטריות, אובדים בדרך ואוכלים אותם דובים... טרו סטורי מאת זלטה.

חזרה ל Lyon

Lyon
Pérouges

טוב, אז אחרי הרפתקאות בית המשפחה בסט. אגרב, אני בחזרה ב- Lyon, רק עכשיו הגענו אליה, וכרגע אני וזלטה מכוסות תחת שמיכת עננים במיטה ששכרנו באיירבנב, אצל אישה בשם פלורנס, עושה רושם שהיא מעצבת ויש לה ילדים אבל הם לא חיים איתה, טוב, סתם רקמתי סיפור ממה שראיתי, הרצפה פה מפרקט עץ אמיתי ומדליק שעושה רעשים כשצועדים עליו, ומהחלון אפשר לראות את בזיליקת נוטרדם דה פורבייר, שנמצאת על גבעת פורבייר, וליון נראית אחרת מלפני שבוע וחצי, יותר רגועה ונגישה
לפני שיצאנו למסע, יצרתי מפה עם מיליון עיירות ימי ביניימיות ואירועים, אבל עקב החולשה האנושית וחולשה כלכלית שחלקה נגרמה ממדיניות היד הקפוצה, לא הגעתי לכל היעדים המדיאבלים שסימנתי, גם התמיכה לגילוי אתרים עתיקים מאנדי איננה יותר אחרי שעזב, ועכשיו אני בעיר ליון ומצאתי שיש אוטובוס ל Pérouges - שנמצאת 30 ק"מ מ-Lyon ונחשבת לעיירה ימי ביניימית הכי יפה בצרפת, שבה צולם גם חלק מהסרט שלושת המוסקיטרים (1961), ובכן נסענו לשם אני וזלטה לטיול יום, שזה בהחלט מספיק, זו עיירה קטנטונת והפכה לתיירותית, אבל עדיין מצאתי שם כמה חלונות מסקרנים עם כלי עבודה של אומנים, כמו חותמות הטבעה עם ידיות מעץ, אבל שוב, חופשת כריסמס והכל סגור, ישבנו ללחך את המאכל המקומי שנקרא Galette ספק עוגה ספק קרפ שמוגש בצורת משולש פיצה, מאכל שאפשר היה לוותר עליו והמשכנו להסתובב בעיירה סופגים את הלחות של הקור ותוהים אם קלחי התירס (גידול רווח באיזור) שתלויים לייבוש בכל מקום ישמשו את התושבים והמסעדות.
ערב וחזרנו לליון, מסתבר שהמארחת שלנו מהאיירבנב - פלורנס, היא בעצם יועצת נדל"ן, לקחתי ממנה כרטיס ביקור כי כשאתה בצרפת הכל נראה אפשרי ופשוט ואז גיליתי ששכחתי את המצלמה שלי במסעדה מסתבר והייתי צריכה לנסוע שוב באוטובוס את ה 30 קילומטר לפרוג', שנראתה בערב פחות זוהרת ואולי זה רק כי ידעתי שאני צריכה להפרד ממנה ומצרפת.

קישורים חיצוניים

• מוזיאון פיליפ פאטק בג'נבה
• חנות לחפצים והלבשה ימה"ב בליון