פרו על אופנוע, סיפור ההתחלה
3 ימים ו-300 ק"מ רטובים ומאתגרים במרכז פרו, בדרך מהואנוקו להוארז.
| תאריך הטיול | March 2022 |
|---|---|
| משך הטיול | 3 ימים |
תוכן עניינים
יציאה לדרך והמוסך בהואנוקו
התחלתי להעמיס את הציוד ב-6 בבוקר, נחוש לנצל כל טיפת אור יום. כבר בערב לפני אמרתי שלום לחיימה, אחד המוסכניקים במוסך שלי בהואנוקו, ולססיליה, אשתו. ואני אומר "מוסך שלי" כי בארבעת הימים שהייתי שם זה התחיל להרגיש כמו בית. כבר ביום הראשון שלי שם אכלתי צהריים עם שלושת המוסכניקים, חיימה, סמי וטיגרה, שבישל אוכל פרואני מסורתי, אורז ובשר מוקפץ עם עגבניות ובצל. דיברנו על החיים, על אוקראינה-רוסיה (מבחינתם אנחנו נורא קרובים לאקשן), על הצבא (סמי היה בצבא הפרואני כשהיה צעיר), ובעיקר עשינו הרבה צחוקים. ביום ראשון, יום החופש, כולם הביאו את הילדים למוסך לבלות יחד. אני עבדתי על שפצורים אחרונים לאופנוע לקראת יציאה למחרת. בערב ישבנו חיימה ואני שעות ארוכות ודיברנו. חיימה בן 53, נשוי פעם שנייה, 5 ילדים, הקטן בן 3. הוא סיפר איך הוא ואשתו הראשונה היו רבים כל הזמן, איך בתקופה שאחרי הגירושים הוא שתה הרבה, ואיך הכול נרגע מאז שפגש את ססיליה לפני 9 שנים. חלקנו ארוחת ערב שססיליה הכינה לנו. יותר מוקדם באותו יום, הוא סיפר לי שהבן הקטן שלו עדיין לא מדבר, בעקבות שנתיים של קורונה שסגרו אותו בבית. בתקופה האחרונה הוא מתחיל קצת למלמל.
מאספלט לעפר: שרקנים וקפה
נפרדנו באותו ערב בחיבוקים ואיחולים לבביים. בבוקר העמסתי את הציוד בתנועות מגושמות, עדיין לא לגמרי פענחתי מה השיטה הנכונה. אחרי מאבק קצר הייתי מוכן ליציאה, ונרגש עליתי על האופנוע ושמתי גוגל מפס ל-La Unión, עיירה קטנה מרחק 140 ק"מ ו-5 שעות נסיעה (כביכול). זו תהיה נקודת העצירה לקראת נסיעה ביום למחרת להוארז, שם אני אמור לפגוש את עומר. כמה ימים מוקדם יותר הגיעו שני אמריקאים שטיילו עם אופנועים ואמרו שהכביש הראשי, 3N, חסום בגלל עבודות בכביש, וממש בלתי אפשרי לנסוע בו. נאלצתי לנסוע במקום דרך כביש צדדי שעבר על פני מספר כפרים פרואניים קטנטנים. עפ"י גוגל מפס זה האריך את הדרך בלא יותר משעה, לכן לא חשבתי על זה הרבה ויצאתי לדרך. הייתי מוכן, במידה ויהיה עיכוב לא צפוי, לעצור בכפר בדרך שנראה שיש בו אכסנייה.
קצת אחרי שירדתי לכביש הצדדי עברתי על פני מסעדה והחלטתי לעצור לארוחת בוקר. וכשאני אומר מסעדה, אני מתכוון לבית עם כמה כיסאות מקדימה ושלט עם המילה "ארוחת בוקר". האישה הסבירה לי מה יש לאכול, לא הבנתי כלום, לכן הסכמתי וביקשתי גם קפה. קיבלתי מנת אורז עם תבשיל קואי, כלומר שרקן. לא התרגשתי, זה פשוט קצת הרבה ל-8 בבוקר. שני חבר'ה עצרו עם טנדר לאכול גם. הם מאוד התעניינו באופנוע, וזה משהו שחזר על עצמו בהמשך, גם מהאופנוע עצמו וגם מהעובדה שאני מטייל על גביו. ואז הגיעה המכה הראשונה - התחיל לרדת גשם. ידעתי עפ"י התחזית שזה יכול לקרות, ומשום מה עדיין לא חשבתי ששווה לשים את מגני הגשם על התיקים. לקח לי 10 דקות, ובדיעבד שמתי חלק מהמגינים הפוך והם נקרעו קצת, אבל יש מגינים וזה מה שחשוב. לגיטרה אין עדיין פיתרון והיא נאלצה לחטוף. התיישבתי חזרה ושמעתי את האישה מדברת עם האנשים. היא סיפרה להם שאחיה הלך לחפש עבודה בלימה, מרחק 10 שעות נסיעה. מההיכרות שלי עד כה, האנשים הפשוטים לא ממש מצליחים לצאת מהעיר שלהם, וזה כנראה אומר שהם כבר לא כל כך מתראים.
טבילת אש (בוץ) ראשונה
שילמתי לאישה את 10 השקלים על האוכל והקפה ויצאתי. בינתיים הגשם הפסיק. אחרי לא יותר מ-5 דקות נסיעה שמתי לב שהתיקים לא קשורים טוב, וכשעצרתי בצד דרך העפר, ביצעתי את הטעות הגדולה הראשונה של אותו היום - נעצרתי בצמוד לתעלה הקטנה שבצד הכביש. נעמדתי, האופנוע נטה ימינה, ופשוט לא היה לי מאחז לרגל בשביל למנוע את הנפילה שלו. וכך נחנכה הנפילה הראשונה של האופנוע, אך ממש לא האחרונה. האופנוע והציוד נפלו לבוץ, ועם הרבה קללות התחלתי להוריד את התיקים מהאופנוע ולהניח אותם באזור יבש (יותר). כמה פרואנים עצרו לראות שהכול בסדר ועזרו לי להרים את האופנוע, קשרתי את הציוד שוב כמיטב יכולתי והמשכתי הלאה.
גישוש בין כפרים פרואניים
השעות הבאות של הרכיבה לימדו אותי כמה דברים:
1. יש דרגות שונות של כבישי עפר. חלקם נעימים, חלקם גיהינום. כולם גרועים יותר כשרטוב. לצערי, לא אראה אספלט עד היום למחרת.
2. גוגל לא ממש מבין בחלקים האלה של פרו, במיוחד אחרי עונת גשמים שמשבשת את כל מערכת הכבישים, ואי אפשר לסמוך עליו.
3. השיטה ללקשור ציוד כמו שצריך - חזק.
נחרדתי לגלות שקצב הנסיעה שלי, בגישוש בין שלוליות, בורות, נחלים שזורמים על הכביש ושאר רעות, הוא לא יותר מחצי ממה שגוגל חושב שהוא צריך להיות. לכן 5 שעות נסיעה הם יותר לכיוון 10. שמתי פעמיי בזריזות לכפר שהיה ה-plan b, ובדרך לשם טעיתי שלוש פעמים בפיצולים בכביש שגוגל לא הכיר. הגעתי באזור 14:00 לכפר, שכלל בערך 30 בתים עשויים בוץ. שאלתי בחשש את אחת הנשים ברחוב אם יש חדרים להשכרה בכפר והיא אמרה, כצפוי, שלא. חישבתי מסלול מחדש והבנתי שאין ברירה, צריך לנסות להגיע ל-La Unión, העיירה שהייתה התכנון המקורי. חישבתי שיש לי מספיק אור יום לזה בדוחק. עצרתי לצהריים זריזים במסעדה היחידה בכפר, מרק ג'ינג'ר, עוף מטוגן, אורז ומיץ אניס. התאבון שלי לא היה משהו, בדיעבד ייתכן שגם בגלל מחלת גבהים, לכן אכלתי קצת, שילמתי את חמשת השקלים שהתבקשתי והמשכתי בזריזות בדרך.
לא יותר מ-200 מטר במורד הכביש היוצא מהכפר נתקלתי בעוד נחל קטן שחוצה את הכביש, וניסיתי להיעמד כדי לבחון איך כדאי לחצות אותו. עשיתי את אותה הפאקינג טעות של לעצור כשהקרקע מימין לאופנוע נמוכה, והאופנוע שוב נפל. הפעם הייתי גיבור והרמתי אותו בעצמי, עם כל הציוד שעליו. לא ידעתי, אבל הייתי קרוב מספר קטן של פעמים לכך שהגב שלי יסביר לי שלמעשה, אני לא באמת מספיק חזק בשביל להרים את האופנוע עם כל הציוד שעליו. ניסיתי להתניע והאופנוע סירב. חשבתי שאולי נכנס יותר מדי דלק למנוע, אני חושב שזה קרה לי בארץ, לכן נתתי לו כמה דקות וניסיתי שוב. כלום. כעבור רבע שעה של ניסיונות התחלתי להילחץ. איכשהו הייתה קליטה, ואחרי חיפושים בגוגל רק נלחצתי יותר. קלאסי. לקוראים המנוסים באופנועים אולי כבר ברור מה קרה - הסתבר שלאופנוע המודרני שלי יש חיישן נפילה שמכבה את המנוע כשהוא מזהה שהאופנוע על הצד, ובשביל לאפס את החיישן הזה, כל מה שצריך לעשות זה לסובב את המפתח לכבוי וחזרה.
אחחח, כן. בקיצור, קיללתי עוד קצת, אמרתי שלום לזקנה הפרואנית שסיפקה לי תמיכה נפשית במהלך המשבר והמשכתי הלאה.
ניצלים על ידי Isco Pampa
כבר הייתי מרחק שעה וקצת מ-La Unión, עם מספיק שעות אור לפניי כדי להספיק, כשנחתה המכה האחרונה של היום - התחיל גשם כבד. בלית ברירה, בלי מחסה נראה לעין, ניסיתי להמשיך, ולמרות שהמעיל שלי היה נגד גשם, שאר הבגדים לא, והרגשתי איך הקור חודר לידיים ולרגליים שלי.
כשהגעתי כעבור חצי שעה ל-Isco Pampa, כפר קטנטן שאפילו לא מופיע בגוגל, כבר הייתי מוכן לישון כפיות עם אחת המשפחות בבית הבוץ שלהן. עצרתי ליד הבתים הראשונים בכפר, שבמפתנים שלהם ישבו דיירי הבתים והעבירו את הזמן בבהייה בגשם (?). ניסיתי לנסך קצת כבוד עצמי לקול שלי בזמן ששאלתי אם יש אכסניה בכפר. השבח לאל, יש. פרקתי את הציוד מהאופנוע מול העיניים שעכשיו עברו לבהות בי, והלכתי בעקבות ההנחיות לאחד הבתים. בתחילה לא הייתה תשובה, וניצלתי את זמן ההמתנה כדי לתהות מה בכלל היה דחוף לי כל כך ללכת לטייל בעולם, מה רע בלעבוד במשרד ממוזג בתל אביב ולמה למען השם קניתי אופנוע. בעלת הבית הגיעה ואמרה שלצערה החדר היחיד שיש לה תפוס. משהו בין המבט בעיניים שלי, הגשם השוטף סביבנו וצבע כפות הידיים שלי (סגול מאוד), גרם לה לרחם עלי והיא התקשרה לחברה בכפר והצליחה לסדר לי מקום לישון.
החניתי את האופנוע בחצר שלה, נכנסתי יחד עם התיקים לבית וניסיתי להתאפס על החיים שלי. הקומה התחתונה שבה הייתי הייתה חדר אחד עם שולחנות וכיסאות, שנראה שמשמש למסעדה שהמשפחה מתפעלת. הרצפה הייתה אדמה חשופה, הכיסאות היו כיסאות כתר מפלסטיק, שבורים קצת, עם פרוות כבש כריפוד. על הקירות היו תלויים דיוקנים (לא תצלומים, דיוקנים מצויירים) של חברי משפחת Loyola, בפרצופים רציניים ולבוש פורמלי שתהיתי אם הם באמת מחזיקים בארון. החלפתי לבגדים יבשים אבל עדיין היה לי קר. לפחות כפות הידיים חזרו לצבע תקין. גברת Loyola הביאה לי ארוחת ערב, עוף מטוגן עם אורז, וקפה חם ומתוק נורא, שהיה אולי החלק הכי טוב ביום שלי. עדיין לא היה לי תיאבון, עכשיו כבר אפשר לייחס את זה בסבירות גבוהה למחלת גבהים. הכפר היה בגובה 3800 מטר, כשהתחלתי את היום בהואנוקו ב-1900. אחרי שאכלתי מה שיכולתי הלכתי יחד עם גברת Loyola היקרה לבית החברה שלה, הוכנסתי מבעד לדלת קטנטנה לחדר עם מיטה וכיסא. נפרשו עבורי שמיכות נוספות (אין חימום), והושארתי לבדי למרר על היום שעברתי. בכיתי קצת, קראתי קצת, כתבתי קצת והלכתי לישון לצלילי הגשם שעדיין ירד. השעה לא הייתה מאוחרת מ-20:00.
שמש בין ההרים
ישנתי טוב באופן מפתיע, והתעוררתי קצת לפני השעון ששמתי ל-5:30. כבר לא ירד גשם, והשמש המבצבצת צבעה באור אופטימי את תחילת היום. חזרתי לבית משפחת Loyola והמתנתי על לחזרת האם יחד עם אחת הבנות שלה מאיזושהי נקודה על ההר שהיו בה לפנות בוקר.
אחר כך העמסתי את הציוד על האופנוע וניגשתי ללהוציא אותו מהחצר. דיי מהר התחוור שזה סדר הפעולות ההפוך שהיה צריך לעשות. הבוץ החלק של החצר יחד עם המשקל של הציוד על האופנוע גרמו ללא פחות מ-4 נפילות. עם ה-3 הראשונות התמודדתי בעצמי, ברביעית כבר נעזרתי בבחור מקומי צעיר ומסכן שאילצתי אותו לעזור לי מתוקף חוקי הנימוסין.
אבל לא משנה, עכשיו אני בדרך לעיר שאליה תכננתי להגיע, מרחק שלושת רבעי שעה, יש שמש ואני לוקח נשימות עמוקות בתוך הקסדה ומתחיל לשים את יום האתמול מאחוריי.
אוטובוסים מגחכים
לקח לי כמה דקות להבין את הנזק שנגרם לגב שלי מההרמות של האופנוע. הוא כבר הציק לי בשלבים אחרים בטיול, והשילוב של יום הרכיבה הארוך עם הניסיונות להרים את האופנוע מהבוץ, שדרשו את כל הכוח שלי, ממש תפסו אותו.
המשכתי לרכב. היה קשה, אפילו טרגי, לראות שתוך חצי שעה מהכפר שעצרתי בו הגעתי כבר לכביש אספלט נוח ונעים, הייתי כל כך קרוב אתמול. הגעתי ל-La Unión והחלטתי להמשיך מיד ל-Huallanca, עיירה שנמצאת חצי שעה רכיבה נוספת.
בדרך לשם ביצעתי טעות, שאבלה את שאר היום בלנסות לתקן אותה. נסעתי בכביש עפר מאחוריי אוטובוס. האוטובוס נסע לאט, ואני נהייתי חסר סבלנות. בתסכול שלי התחלתי לבנות סיפור שבו הנהג הרשע בכוונה לא נותן לי לעבור, וחיפשתי את ההזדמנות הראשונה לעקוף אותו. ההזדמנות הזאת הציגה את עצמה דיי מהר, כשנראה שהשוליים ליד הכביש רחבים וארוכים מספיק לעקיפה.
לא זיהיתי שני דברים:
1. את הבוץ החלקלק שהיה בעצם השול.
2. את הסלע הגדול שהיה 25 מטר במורד אותו שול בוצי וחלקלק.
הסלע פגש את צד שמאל של האופנוע, והטיל אותו ואותי היישר לבוץ המימי שמתחתינו. האוטובוס המשיך על פנינו בגיחוך. למזלי, האופנוע נשאר שעון על הסלע, כך שיכולתי להרים אותו בקלות. לרוע מזלי, היו נזקים. הרגלית של ההילוכים התעקמה פנימה, מה שאומר שלא יכולתי להעלות הילוכים. דידיתי קצת בהילוך ראשון עד שהגעתי לאזור מכוסה דשא לצד נהר מפעפע. אולי יכולתי להעריך את היופי שלו אם לא הייתי מתוסכל מספיק לזרוק את עצמי על הכביש ולחכות לאוטובוס המגחך הבא.
הוצאתי את מפתח הברגים 8 מ"מ, פירקתי את רגלית ההילוכים וחיפשתי אבן בסביבה. סשן פריקת עצבים אחד אחרי השאיר את הרגלית ואותי במצב קצת יותר טוב. למרות שניסיתי לנקות את הבגדים על הדשא כמיטב יכולתי עדיין הרגשתי את הבוץ מכסה אותי. המשכתי את 8 הדקות (!!) שנותרו לרכיבה. במהלכן נוכחתי שיש נזק נוסף - הברקס הקדמי הפך לרך, להערכתי בערך 50% אפקטיבי.
על מי תסמוך?
כשהגעתי לעיירה עצרתי אצל המוסכניק הראשון שראיתי. בדיעבד, הוא גם היחיד שיש בעיירה. הוא תיקן את רגלית ההילוכים בקלות, והזדרזתי למצוא מלון לפני הגשם של אחר הצהריים. המקום הראשון שהייתי בו היה מלא, ותהיתי מי ממלא את מלונות העיירות שכוחות האל האלה ביום שלישי סתמי. במקום הבא היה חדר ואפילו חנייה לאופנוע. העליתי את הדברים בקושי לחדר (עדיין עם גב כואב) וחזרתי למוסכניק לתקן את הברקס. הוא הציץ במנגנון, פתח את קופסת נוזל הבלמים, ובלי להסס לרגע שפך פנימה נוזל הידראולי של תיבת תמסורת. מיותר לציין שזה לא תחליף ראוי לנוזל בלמים. נועצתי במוסכניק שלי מהואנוקו והוא מסר לי את החדשות הרעות - אני חייב למצוא נוזל בלמים תקין ולהחליף הכול. ניסיתי לדבר על זה עם המוסכניק המזיק והוא לא ממש הבין מה אני רוצה, וברור שאין לו נוזל בלמים. הוא הציע לחפש בתחנת הדלק המקומית. הודיתי לו על העבודה, לפחות הוא לא לקח על זה כסף, וניגשתי לחיפוש. בתחנת הדלק הראשונה לא היה, גם לא בשנייה, אבל הבחורה בשנייה הפנתה אותי לחנות מעבר לכביש. דפקתי על הדלת כמה דקות ללא מענה, עד שבסוף יצא בחור משער ליד שהתקשר עבורי לבעלים. הגיעה אישה ופתחה את החנות - יש נוזל בלמים!
כיווני קריירה חדשים
שבור ועייף חזרתי למלון ונשכבתי לנוח. שעה מנוחה ואופטלגין אחר כך, הייתי נכון ללמוד איך מחליפים נוזל בלמים. הסתכלתי ביוטיוב על כל מיני סרטונים, קראתי קצת, וגיליתי שלמרות שזה לא התיקון הפשוט ביותר, זה לגמרי אפשרי עם קצת כלים שאני צריך לקנות. מובן שגם היו רגעים של פאניקה ושל "אין סיכוי שאני מצליח לעשות את זה", אבל אחרי שהתגברתי עליהם יצאתי לחפש את הכלים החסרים. מפתח ברגים 6 מ"מ, כלי לאיסוף הנוזל המיותר והרבה מטליות. לפי האינטרנט, זה אפילו היה אמור לעזור לבעיה המקורית של הברקס.
התחלתי בניתוח. תוך כדי פטפטתי עם הנכדה בת ה-7 של בעלי המלון שהתעניינה מאוד במה עובר עליי. ניסיתי להסביר לה שאני לא ממש יודע מה אני עושה, והרגשתי שהיא לא ממש מבינה את העומק שאליו אני מתכוון.
אבל איכשהו הצלחתי להחליף את הנוזל. יצאתי לסיבוב וראיתי שמצב הברקס השתפר מ-50% לאזור ה-70%. נו טוב, זה יצטרך להספיק. חזרתי לנקות קצת בוץ מהבגדים והתיקים ולסיים את היום. מחר צריך לקבל החלטות - ממשיכים הלאה עד הוארז, יום רכיבה מלא, או חוזרים לעיירה הקודמת ומקווים שהמוסכניק שם יעשה עבודה טובה מבעיירה הנוכחית.
הסתגלות, קווים לדמותה
קמתי ליום השלישי מתוח, לא בטוח מה אני הולך לעשות. כבר גמרתי בדעתי לצאת להוארז, רכיבה ארוכה דרך כביש צדדי, כשהבעלים הזקנה של המלון (שכמו הנכדה שלה, מאוד התעניינה בי ובתוכניות שלי) אמרה לי שהיא שמעה פועל שאכל אצלה אומר שהדרך חסומה. ניסיתי להפעיל את יכולות 8200 שלי. גוגל מפס לא היה מודע לדבר כזה, אבל וייז באמת לא הצליח להציע מסלול להוארז, ולקחתי את זה כרמז. ניסיתי לצמצם לאיפה החסימה עצמה וראיתי שהיא כביכול מאוד קרובה, מרחק 10 דקות נסיעה מהעיירה. התגבשה תוכנית.
אסע לחסימה, אראה אם היא אמיתית ואם כן אשאל מתי היא נפתחת, ולאחר מכן אחזור לעיירה הקודמת, La Unión, לחפש מוסכניק שיתקן את הברקס הקדמי שלי.
יצאתי לדרך ונפרדתי מ-Huallanca לשלום, מתוך ציפייה להתראות איתה שוב בקרוב. התחלתי לנסוע ולהפתעתי לא ראיתי שום חסימה. היו מספר מקומות בהם היו עבודות בכביש, אבל לא חיכיתי בהם יותר מ-10 דקות, ובכולם אמרו לי שהדרך להוארז פתוחה.
התלבטתי אבל החלטתי להמשיך. הנסיעה אמורה לקחת 3 שעות, הרגשתי יחסית טוב וקיוויתי שאסתדר עם הברקס עד שאמצא מקום לתקן אותו. ידעתי שמתוכנן גשם ל-1:00, ועפ"י זמן ההגעה הנוכחי יש לי שעה ספייר.
מסתבר שהרים
החלק הראשון היה נעים. כביש אספלט, מעט תנועה, מהירות יחסית גבוהה, לא הרבה נוף. עברתי בדרך על פני מכרה, אחד מרבים בפרו, שבגללם רואים בכבישים המון טנדרים עם מטפי כיבוי אש. זו לא נקודה של מה בכך, כי הטנדרים האלה הם הסיכוי העיקרי שלי לחילוץ מהיר אם האופנוע שובק חיים.
בנקודה מסוימת פתאום נגלו במרחק הרים מושלגים, אולי ההרים המושלגים הראשונים שלי בטיול. התרגשתי כל כך שעצרתי במתחם כלשהו בצד. תוך כדי שאני מנסה להבין איך האופנוע משתלב בקומפוזיציה של השוט (סתם, מנסה להבין איך לעזאזל מצלמים עם גופרו), יצאו אליי שני נערים מאיזה מבנה קטנטן עם גג מתכת והתחילו לקשקש איתי. כמו פרואנים אחרים שהיו ליד האופנוע, המבטים הרעבים שלהם לעבר הציוד הלחיצו אותי, אז צילמתי ואמרתי להם להתראות. הכלבים שרדפו אחריי החוצה מהמתחם אמרו לי להתראות חזרה.
הדרך להוארז התפצלה מהכביש הראשי, ותוך רגע הייתי עמוק בין הרים בכביש עפר בעל חזות נטושה. מודה שפה חשדתי. נוכחתי לדעת עד כמה מקרוב אני עתיד לפגוש את פסגות ההרים המושלגות שראיתי הרחק מכביש האספלט שלי. בכלל לא הבנתי שאני חוצה דרך האנדים, חשבתי שאני עובר מדרום להם. נו טוב, מה נעשה. ממשיכים.
בגובה 4,800 מטר
עברו עוד שעתיים של נסיעה בין הרים ועמקים בלי שראיתי נפש חיה מלבד רועה צאן פרואני. למרות העובדה שהכלבים שלו רדפו אחריי יימח שמם, כמו כלבים רבים אחרים באותו יום, הופתעתי לגלות כמה אני מתנחם מלראות גם את הגילוי המועט הזה של סיוויליזציה.
יש משהו כל כך שונה, ומפחיד, בלנסוע על כביש על צלע הר, כשמולך נוף של קילומטרים על קילומטרים של הרים ללא מקום יישוב אחד. במיוחד כשזה נמשך שעות. מצאתי את עצמי מזמזם משפטים מרגיעים כאילו אני נושא תפילה. "עברת כבר חצי דרך. זה קטן עליך. רק עוד 30 קילומטר. רק עוד 29 קילומטר. זה קטן עליך."
זה לא היה בטסט
למרות שהכביש היה עפר, שנתון בסכנה להפוך לבוץ בהינתן קצת גשם, הוא היה יחסית יבש ונוח. מה שכן, חזרנו למתכונת "חצי מקצב הנסיעה הצפוי", וראיתי איך כל דקה שעוברת מגדילה גם את זמן ההגעה. פשוט אי אפשר לנסוע בכבישים האלה ב-40 קמ"ש כמו שגוגל מצפה. הבנתי שהשעה ספייר שלי לא ממש הולכת להחזיק והתחלתי לדאוג מלהיתפס בפסגות האלה בזמן גשם. לצערי זה פגע ביכולת שלי ליהנות מהנוף, שהיה חד משמעית מהמם, וביצעתי חטא של להפחית בתשומת לב למצלמה בשאר הרכיבה. בדיעבד חבל.
התחלתי לפגוש אזורים לא מתוחזקים של הכביש, שכללו שלוליות ומפולות של ההר. האופנוע עבר אותם בקלות, אבל לא ידעתי מה יהיה בהמשך, וחשבתי על כמה קילומטרים פנימה אהיה כשאפגוש מכשולים מאיימים יותר. ואז הגיע מכשול מאיים יותר. שלולית גדולה שהתפרסה לכל רוחב הכביש, אורכה בערך 6 מטרים, ונראה שהקרקע שלה בוץ מימי מהסוג שאנחנו (אני והאופנוע) לא אוהבים.
בצידה השמאלי של השלולית צוק, בצידה הימני התדרדרות של ההר שהייתה עשויה מחצץ ונחה בזווית של 30-40°. נעצרתי להבין מה לעשות. ממש לא רציתי למצוא את עצמי שוב בתוך הבוץ, לכן ויתרתי על לנסות לחצות את השלולית, ראיתי את עצמי כבר מחליק ונופל. במקום, העליתי את האופנוע על החצץ שבצד ימין. השענתי אותו ימינה, רגל שמאל באוויר ורגל ימין על החצץ, טורים גבוהים בהילוך ראשון והתקדמות איטית ומבוקרת עם הקלאץ'. אולי זה פשוט עניין של חוסר ניסיון ברכיבה, אבל ההרגשה של הגלגל האחורי מחליק על פני החצץ היא אחד הדברים המלחיצים שקיימים, במיוחד כשאני מביט לעבר שלולית בוץ ישירות מתחתיי. למרות כל זאת, תוך כמה שניות הייתי בצד השני, תוהה איך לעזאזל נשארתי יבש. לקח לי עוד רגע להבין שאני כנראה לא יכול לעשות את התעלול הזה בכיוון השני, כך שפחות או יותר נותרתי עם דרך אחת החוצה. לקח לי עוד רגע להבין שאף אחד לא מבטיח לי שאין שלולית גדולה יותר בהמשך הדרך. המשכתי הלאה בלב כבד.
סוף
אחרי עוד בערך שעה של רכיבה בכבישים המתפתלים בין ההרים, פתאום ראיתי מיני וואן מגיע מולי, מהסוג שמשמש להסעות ברחבי המדינה. הלב שלי קפץ לשמיים. יש מעבר לצד השני! ואני לא המשוגע היחיד שמנסה לחצות דרך הכביש הזה!
בשלב הזה נותרה לי בערך שעה של רכיבה עד כביש האספלט שייקח אותי להוארז. הייתי במצב רוח מדהים. המזג אוויר היה טוב, יצאה השמש, כבר ירדתי מההרים ונסעתי בעמק רחב ומסביר פנים. הרגשתי כל כך טוב שעצרתי לצלם את העצים המוזרים שהיו סביב.
כעבור כמה זמן נתקלתי באוטובוס ולידו תיירים, והבנתי שהעצים המוזרים שלי הם בעצם אטרקציה תיירותית! מובן שעצרתי את האופנוע ופצחתי בשיחה עם התיירים המבולבלים, שממש לא הבינו למה אני כל כך שמח לראות אותם. הם הגיעו מהוארז! בהסתברות לא הגיונית אפילו הייתי עם אחת מהן באותו חדר דורמס כמה שבועות לפני זה בצפון קולומביה. התענגתי על תקשורת באנגלית עוד כמה דקות והמשכתי בדרכי. הגעתי לכמה מבנים שניצבו ליד מחסום שהונח על הכביש. מסתבר שנסעתי דרך פארק לאומי, שאלו שמגיעים מהוארז צריכים לשלם עבור כניסה אליו. הפקיד המבולבל, שלא כל כך הבין איך הגעתי מהצד השני, בסוף ביקש ממני גם לשלם, ואני, מאושר כמו שהייתי, הייתי מוכן לעשות כל מה שיבקש.
תוך שעה בערך הגעתי לכביש האספלט, ואחריו לעיירה הראשונה מבין מספר עיירות בדרך להוארז. עצרתי אצל המוסכניק הראשון שראיתי, זוכרים שעדיין אין לי ברקס קדמי? הוא היה יותר מקצועי מהקודם, ותיקן את האופנוע בתוך כמה דקות. הקטע הכי טוב היה שהוא עשה בדיוק מה שעשיתי יום לפני! אולי משהו בטכניקה שלי היה לוקה בחסר. המשכתי להוארז, עכשיו פחות משעה בכביש אספלט נעים. אפילו הטפטוף הקליל שהיה הפסיק, ממש הרגשתי שאלוהים איתי. הגעתי להוסטל שעומר הכווין אותי אליו, וסיימתי את היום בלאכול אוכל הודי נהדר עם חבר טוב, ולפרוק הרבה מתח 🙂
ומה הלאה?
אחרי שעצרתי לכמה שבועות בהוארז, למספר טרקים ודלקת גרון אחת, נסעתי עוד קצת באנדים וירדתי ללימה. הנסיעות עוד היו חורקות קצת והכילו עוד שיעורים שהייתי צריך ללמוד. אחרי פסח בלימה, נפגשתי עם חברה מהארץ בקהילה ברת-קיימא שהיא התנדבה בה, ובסוף נשארתי שם כמעט חודש. כשיצאתי משם התחלתי את דרכי לקוסקו, שעברה דרך איקה, נזקה ומספר עיירות קטנות בהרים. בשלב הזה כבר הייתי משופשף יותר, ועברתי ימי רכיבה יחסית נטולי אירועים. כשהגעתי לקוסקו פגשתי קבוצת ישראלים מקסימה, שביליתי איתה את החודש וקצת שלאחר מכן בטרקים באזור קוסקו והעמק הקדוש.
בשלב הזה, למרות שלא סיימתי את התכנון המקורי שהיה לי עם האופנוע, החלטתי לשלוח אותו חזרה. בשבועות שלפני כן כבר הרגשתי געגועים הביתה, אחרי יותר מחצי שנה באמריקה הלטינית, והרגיש לי נכון לסיים ולחזור הביתה.
אחד הדברים שדווקא ביאסו אותי היו שבדיוק הרגשתי שאני מתרגל לטיול עם האופנוע - לתמרון האופנוע, להתעסקות עם הציוד, לתחזוקה השוטפת ולתכנון ימי הרכיבה. אבל זה לא הרגיש סיבה מספקת להמשיך.
מה נגיד בדיעבד?
זו לא בהכרח הייתה ההחלטה הטובה שעשיתי. לא הייתי מוכן לאתגרים שניצבתי בפניהם, לא הייתי מוכן לכל הרגעים שבהם לא היה כיף, לפעמים בלשון המעטה.
היו לא מעט קשיים שיכולתי לצפות מראש וזלזלתי בהם - עד כמה הבדידות תהיה מרכיב משמעותי וכמה חשוב היה למצוא פרטנר לרכב איתו, עד כמה לא הייתי מוכן כרוכב לאתגרים של הכבישים (אחרי שעברתי טסט שבועיים לפני הטיסה), כמה קשה לרכב שעות, בישיבה סטטית ובדממה מוחלטת מלבד רעש המנוע והרוח, בהרבה מקרים גם כשקר לי.
אל מול כל אלה, אני קודם כל שמח שהכול נגמר בשלום, ושנית גאה שהתמודדתי עם הכול בעצמי, כולל עם רגעי המשבר והפאניקה. אם הייתי יודע למה אני נכנס, לא בטוח שלא הייתי מעדיף לטייל בפרו כרגיל, אבל יצאה מזה חוויה משמעותית ומיוחדת שלימדה אותי המון, וגם זה לא רע.
בקרוב אחזור לארץ, לשמש ולחופים, ומי יודע, אולי עוד אחזור בהמשך לסבב ב' על האופנוע 🙂
נטע
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם