האלפמיו והסנטה קרוז מחוברים

הקדמה

טרק האלפמיו (Alpamayo) היה בעבר מאוד פופולרי, בדומה לוואיוואש, אך איבד את קרנו. הסנטה קרוז (Santa Cruz) הוא עדיין טרק מאוד מפורסם, עם תשתית הרבה יותר טובה מהאלפמיו. שניהם נקראים על שמם של שני הרים בחלק הצפוני של הקורדלילה ריאל. ניתן לצאת לשניהם עם סוכנויות, אם כי לאלפמיו יש הרבה פחות ביקוש.

החיבור ביניהם אינו מאוד פופלרי, אבל אפשר למצוא עליו מידע. בעברית יש סיפור דרך שכתב עמר ליבוביץ. ההבדל העיקרי במסלול שלנו, חוץ מחלוקה קצת שונה של הימים ועלייה ללגונה 42, זה שאנחנו נסענו לישון לילה במלון ולהצטייד להמשך הטרק ב Pomabamba אחרי היום הרביעי, ככה שבעצם חילקנו את הטרק לשני טרקים.

לניווט השתמשנו באפליקציות - maps me ו locus map. לא יצאנו עם מפה פיזית לא הטענו את הטלפון בדרך, רק במלון בPomabamba.

תשלום לשמורה: אף אחד לא גבה מאיתנו כסף בכניסות שהשתמשנו בהן (כי הן לא סטנדרטיות) ולכן לא שילמנו.

יום ראשון

יצאנו מוקדם בבוקר מווארס (Huaraz) במונית שירות לCaraz. ב Caraz חיפשנו את התחנה לנסיעות פנימיות באזור שהייתה קרובה לשוק (מסומנת במפה). ממנה לקחנו מונית ל Hualcayan שלקחה עוד כחצי שעה ואם אני זוכר נכון עלתה סביב 100 פזו.

היום הזה הוא עלייה תלולה מגובה 3100 ל4300. יש מים בכמה נחלים בדרך, ולא היינו חייבים לסחוב כל כך הרבה מים כפי שסחבנו. בערך בגובה 3900 מתחילים הזבובים המציקים של האזור. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלנו איתם, זבובים גדולים שמזמזמים בלי הרף וההרג שלהם מאט את קצב ההליכה ומגעיל מאוד כשהוא מצליח.

לקראת חשיכה הגענו למחנה בשם Huishcash (הוגים - Wish cash). המקום לא מאוד מסודר, אבל מצאנו משטח יחסית ישר לשים את האוהל ושלשמחתינו גם היה באזור פלגי מים. השקיעה בהרים מעבר לעמק הייתה מרהיבה. היה קר, אבל פחות קר מטרקים אחרים שעשינו לפני כן בפרו ובוליביה.

יום שני

המשכנו את אותה עלייה של אתמול עד שהגענו ללגונת Cullicocha עם נוף יפיפיה להרים מושלגים שם עצרנו לארוחת בוקר. לאחר מכן המשכנו לפאס, כאשר בעלייה אליו יש נוף יפה לכיוון המורדות המערביים של הסנטה קרוז.

פה אולי המקום לכתוב שלא רואים את הפסגה של הסנטה קרוז ברוב הימים בטרק, וזה הייתה התצפית הכי יפה עליה. בטרק שנקרא הסנטה קרוז רואים את ההר רק בפאס ומרחוק.

לאחר הפאס יש ירידה קלה, פאס קטנטן, ירידה טיפה יותר גדולה לאזור שמסומן קמפינג בשם Osoruri ואז עלייה של 200 מטר לפאס נוסף, ואחריו ירידה יותר תלולה לעמק עד פיצול שבילים. שמאלה (מערבה) לכיוון כמה בתים, וימינה/ישר להמשך הטרק בכיוון מעלה העמק.

יש קמפינג בשם Ruina Pampa די קרוב, אבל רצינו להתקדם מעבר ומשכנו את ההליכה למרות שזה כבר היה לקראת סוף היום, עד שהגענו לJancarurish. מהקפינג יש נוף לאלפמיו שהוא אחד ההרים היותר יפים שיצא לי לראות, בעיקר מהצד הזה (בטרק של הסנטה קרוז גם רואים אותו, אבל הוא הרבה פחות מרשים).

יום שלישי

ביום הזה עשינו רק טיול יום בלי הציוד אותו השארנו באוהל במחנה.

קמנו מוקדם ויצאנו לכיוון הbase camp. הייתה ראות מדהימה וראינו את השפיץ של האלפמיו בהוד שפיציותו. אחרי בערך ק"מ חצינו נחל, שהצלחנו לחצות בלי להירטב, ואז מתחילים לעלות קצת. השביל במפה וגם בשטח הוא במורדות של סוללת עפר גדולה, מעל הנחל. אבל התצפית הכי טובה על האלפמיו היא על הסוללת עפר, ממש מעל לגונה Jancarurish. יש כמה שבילים שעולים למעלה לתצפית על הלגונה ועל האלפמיו ואנחנו עלינו באחד מהם. הנוף פשוט מטורף.

המשכנו ללכת על הסוללת עפר, עד לנקודה שהשביל יורד חזרה לשביל הראשי (שכאמור מפספסים בו את התצפית הכי טובה, חשוב לעלות למעלה!). יש סיפורי דרך של אנשים שבשלב הזה חזרו למחנה, והמשיכו את הטרק. אבל אנחנו רצינו להמשיך ל base camp ולראות לאן מוביל השביל אחריו.

אחרי החיבור עם השביל הראשי חוצים נחל קטן ומתחילים עלייה די תלולה לbase camp. הנחל הראשי נופל בכמה מפלים מרשימים ובאופן כללי הנוף ממש מושלם. עולים בזיגזגים בערך 200 מטר גובה ואז מגיעים לאזור טיפה יותר מישורי/עלייה קצת יותר קטנה עד שמגיעים לbase camp שהוא פשוט משטח דשא ליד מפולת של בולדרים. אין שם נוף מיוחד מאוד, אבל כאמור הכל יפה.

מהbase camp השביל קצת פחות ברור, אתם תראו הרבה שבילים בשטח אבל מה שחשוב שצריך לחצות בשלב מסויים את העמק (ולא להצמד לצד שמאל שלו, מה שאנחנו עשינו בהתחלה), יש אזור קצת ביצתי וכל מני נחלים קטנים. אנחנו הצלחנו לחצות בלי להירטב עם כמה קפיצות מעל הנחלים.

ממשיכים בצד הימני של העמק, השביל מסומן ויש רוגומים אבל צריך לחפש אותם כל הזמן, קל ללכת לאיבוד. עד סוף השביל על המפה. חשוב לציין - סוף השביל על המפה זה לא נקודת תצפית או משהו, זאת סתם נקודה בשטח. בשלב הזה קל להתברבר, כי אין שום סיפור דרך טוב וקל לאבד את הרוגומים.

יש סוללת עפר ענקית מצד שמאל, שלא עולים עליה, ויש סוללת עפר ענקית שמגיעה מההרים מצד ימין - עליה עולים. אחרי הנקודה שנגמר השביל במפה צריך להמשיך עוד טיפה ואז מימין יש נחל קטן, עולים בו ממש מעט ואז אחרי איזה מדרגת סלע קטנה השביל מתחיל לטפס על הסוללת עפר (שנמצאת משמאל לנחל הקטן שהתחלנו לעלות בו). השביל עלייה על הסוללת עפר תלול מאוד, אבל מדי פעם יש רוגומים וחשוב למצוא אותם. מגיעים עד קו הרכס של הסוללת עפר ואז ממשיכים לעלות על קו הרכס שלה, עד שנגלה משמאל לגונה טורקיז ומקדימה יש קרחונים. למעשה מלפניכם זה ה Santa Cruz בכבודו ובעצמו, אבל לא ניתן לראות את הפסגה שלו מהמיקום הזה.

אנחנו ירדנו ללגונה טורקיז הזאת, שלדעתי זאת לגונה 42, למרות שזה לא מופיע באף מפה שראיתי. לא היה שביל מרוג'ם בירידה ללגונה, אז פשוט ירדנו בין הבולדרים. אכלנו שם צהריים, והסתכלנו על הקרחונים העצומים מעל.

חזרנו למחנה באותו דרך, לא מאוחר מאוד אבל לא היה לנו זמן להמשיך את הטרק באותו היום, אז נחנו במחנה. תסתכלו על המפה בסיפור דרך הזה - ניסיתי שהיא תהיה יחסית מדוייקת.

יום רביעי

קמנו מוקדם והתחלנו לחפש את הגשר בשביל לחצות להמשך הטרק. היום מתחיל בעלייה תלולה עד לפאס Gara gara, עם נופים משוגעים. היה מזג אוויר קצת פחות טוב מאתמול, ויותר עננים הסתירו את הפסגות, אבל הנוף היה לא פחות ואפילו יותר יפה מאתמול. בהתחלה השביל לא הכי ברור, כשעוברים באזור של שיחים, אבל באיזשהו שלב עוברים לשטח פתוח והשביל נהיה ברור. יש רוגומים והמפה מדוייקת אז קל לנווט.

הגענו לפאס, שהחלק האחרון של העלייה תלול מאוד, והתחלנו לרדת לצד השני, שהוא פחות מרשים ובלי הרים מושלגים. יורדים לכיוון עמק והולכים בו כמה ק"מ בצד שמאל עד שחוצים אותו ועולים לפאס הכי קליל בדרום אמריקה (משהו כמו 100 מטר עלייה מתונה מאוד), אחרי הפאס יש נוף ממש ממש מרשים לאזור יפיפיה של לגונות והמון הרים מושלגים.

ירדנו מהפאס והתחברנו לשביל ג'יפים שאיתו ירדנו עד בית קטן, במפה זה מסומן בשם Huilca, ויש שם שני גשרים שאפשר לחצות את הנחל. בשלב הזה צריך להמשיך מזרחה בשדה פתוח עם המון אלפקות עד שמגיעים לעוד חווה קטנה. רוב האנשים ישנים פה.

אנחנו רצינו להמשיך, כי עוד היה מוקדם והעדפנו להתחיל את העלייה של יום למחרת, השביל באזור של החווה קצת מבלבל וכמעט נכנסנו להם פנימה לתוך הבית, אבל בסוף מצאנו מעקף מדרום לשטח המגודר שלהם, והתחלנו לעלות. בדרך פגשנו משפחת חזירים חמודה עם גורים קטנים.

התחלנו לעלות בנחל שמוביל לפאס של היום הבא, ולמרות שאני חששתי שלא נמצא מקום טוב לשים אוהל היו מקומות ממש סבבה, ליד מים ומישוריים. פתחנו את האוהל במקום הראשון שהיה מספיק נוח.

יום חמישי

התחלנו מוקדם מאוד, יותר מוקדם מהרגיל שלנו, ובקור רציני כי השמש לא מגיעה לעמק הזה עד שעה יחסית מאוחרת, התארגנו זריז עם לקפל את האוהל והתחלנו לעלות לפאס. רואים את הקצה של הפאס כל הזמן, אבל העלייה נראת תלולה בטירוף ולא ברור מאיפה עולים.

המשכנו לאט לאט לעלות בעמק, יש קצת רוגומים ובסה"כ השביל סביר. באיזשהו שלב מתחילים זיגזגים ועלייה תלולה, עד שהגענו לפאס בערך שעה וחצי אחרי שהתחלנו ללכת. למעשה הגענו לפאס יחד עם השמש ויכולנו קצת להתחמם.

הפאס לא מרשים במיוחד (עד כמה שפאסים באנדים יכולים להיות לא מרשימים), יש קרחון קטן מהצד השני שלו. אחרי מנוחה בפאס התחלנו לרדת, היו המון פרחים יפים ונוף לכיוון העמק. רוב השטח מתחת לגובה הקרחונים היה צהוב במהלך הטרקים שלנו בווארס, אבל דווקא באזור הזה היה קצת יותר ירוק (זה לא ניו זילנד או ארגנטינה, קצת יותר ירוק מהצהוב הרגיל של פרו).

ירדנו בשביל ואז לקחנו את השביל הכי שמאלי בשביל להגיע ללגונה Sactaycocha. השביל לא הכי ברור, אבל קל יחסית למצוא את הדרך עד הלגונה. שם עצרנו סביב 10 בבוקר לארוחת בוקר. בשלב הזה ידענו שהאוטובוס מJancapampa יוצא ב13:00, והחלטנו לנסות להגיע אליו. נשארו 8 ק"מ למסלול, וחשבנו שלא תהיה בעיה.

עקפנו את הלגונה מדרום מערב, ובאיזשהו שלב השביל עולה מהלגונה, מהרגע הזה השביל לא קיים יותר בשטח! המשכנו ללכת לפי השביל במפה, כאשר בשטח אין שום סימן לשביל. בגלל שגם מיהרנו אז די קפצנו בין וואדיות בשביל להצליח להתקדם בקצב סביר. למרות שהמפה הטופוגרפית מראה שטח די פשוט להליכה, למעשה השטח מאוד מחורץ, ואין לזה שום זכר במפה. אולי כדאי כבר אחרי שעולים מעל הלגונה לנסות לחתוך לשביל הראשי, שהוא כנראה הרבה יותר טוב.

אחרי ריצה קלה בשטח לא מסודר מאוד, הגענו לשביל הראשי, וכבר היינו גבוליים בשביל להגיע בזמן לאוטובוס. אבל החלטנו להמשיך לנסות והמשכנו למטה לכיוון הוואדי מהר יחסית (על גבול הריצה קלה).
התחלנו בירידה (לא מאוד תלולה), אחריה יש אזור מישורי ואז עוד ירידה עד לעמק הגדול.

ברגע שמגיעים לעמק (וקצת לפני גם בין העצים) נגלה נוף משוגע עם עשרות מפלים וקרחון ענק מעליהם. זאת אחת הנקודות היותר יפות בטיול. לצערי היינו קצרים בזמן ומיהרנו, אבל זאת אחת הנקודות היפות של הטרק. השביל הולך בצד שמאל של העמק, באזור ביצתי ולא נוח להליכה מהירה, עד שהוא חוצה את העמק לצד ימין. חשוב לחצות איפה שהשביל במפה חוצה, כי יש כמה גשרים. אחרי החצייה מגיעים לישוב קטן בשם Jancacucho שמגיע אליו כביש עפר, אבל אין ממנו אוטובוס. נשאר לנו חצי שעה ו2.5 ק"מ.

המשכנו בהליכה בקצב 6 פחות או יותר עד שהגענו לאוטובוס ב13:00 בJancapampa. האוטובוס יוצא מהגשר מעל הנחל, ויש ליד מגרש כדורגל. הנהג ניסה לרמות אותנו במחיר, אבל אחת הנוסעות אמרה לנו שזה עולה 5 סול לכל אחד.

הנסיעה לPomabamba לא מאוד ארוכה. המיניבוס התמלא לחלוטין ולחלק מהאנשים בדרך לא היה מקום. בPomabamba חיפשנו מלון, כביסה ואוכל. מלון מצאנו בכיכר המרכזית (Plaza de Armas) בשם Hotel Leo. הוא היה פשוט אבל היה מים חמים מעולים באופן מפתיע(למרות שהדוש היה חשמלי, מסתבר שזה גם יכול לעבוד טוב לפעמים). הדבר הבא שחיפשנו זה כביסה שתסכים לכבס לנו לאותו היום. ברחוב Jiron peru מצאנו מכבסה בשם Lavanderia CAMILA שהיו ממש חמודים, ולמרות שנתנו להם כביסה ב-4 הם החזירו לנו אותה נקייה עד 8 בערב.

בערב התחלנו לקנות אוכל לחלק השני של הטרק, ואכלנו במסעדה מקומית. חיפשנו גם את הנקודה שממנה יוצאים המיניבוסים חזרה לJancapampa כדי להמשיך את הטרק יום למחרת. היו שלושה מיניבוסים, ב6, 6 וחצי ו7 וחצי. בלילה ישנו במיטה אמיתית וזה היה שווה את זה.

יום שישי

קמנו שוב מוקדם במיוחד, בשביל להספיק למיניבוס של 6 בבוקר. עלינו עליו חזרה לJancapampa. כשהגענו אכלנו ארוחת בוקר, וראינו את הכפר. יש שם חנות קטנה, למי שרוצה להצטייד אבל לא לנסוע לpomabamba. השביל מתחיל לעלות בתוך השטחים של הכפר בכיוון כללי דרומה. השביל מצויין, ופגשנו גם מקומי שרצה מאוד לדבר איתנו ועזר לנו להבין את הכיוון.

ממשיכים דרומה עד לפאס לא מאוד גבוה, בדרך יש לפעמים מים, אבל לא כל הזמן. ישר אחרי הפאס פונים ימינה ועוברים רכס קטן ממנו נשקף נוף יפה מאוד של קרחונים מפל וההר Taulliraju. מתחילים לרדת בשביל שנהיה פחות ופחות ברור. לקראת החיבור לנחל השביל נעלם, וצריך למצוא מקום לחצות את הנחל. ההליכה באזור הזה לא נוחה, כי אין שביל.

אחרי שחוצים את הנחל מתחילים לרדת לאורכו על הגדה הימנית שלו, אחרי כמה ק"מ יש כמה חוות של אנשים, עד שמגיעים לפיצול ולגשר. משם יש כביש עפר שעולה לכיוון לגונת Wicrococha. את הלגונה עקפנו מצפון עד שהגענו לצד השני שלה שם שמנו אוהל. אין שם שלט או מקום מסודר, אבל יש משטח דשא ישר עם פלגי מים. היו שם כמה ילדים מהכפר הסמוך שניסו לדוג דגים בשיטה קצת מוזרה.

יום שביעי

קמנו בעצלתיים, חזרנו קצת אחורה עד פיצול קטן ממנו ממשיכים מערבה. כל הבוקר הייתה עלייה לכיוון פאס שאחריו מתחיל טרק הסנטה קרוז. סוף העלייה תלול מאוד אבל הנוף בפאס מטורף לכיוון ההרים של אזור לגונה 69. הירידה תלולה מאוד גם כן, אבל השביל ברור.

למטה בעמק עשינו הפסקת צהריים ושנ"צ ולאחר מכן התחלנו לעלות. החלטנו לישון בלגונה Morococha, הכי קרוב שאפשר לפאס של Punta Union למחרת. בשביל לראות בבוקר את הנוף מהפאס. מהרגע שמתחברים לטרק של הסנטה קרוז השבילים ברמה הרבה יותר גבוהה ואין כבר בכלל עניין של לעקוב אחרי השביל או להסתכל על רוגומים, זאת פשוט דרך סופר ברורה. העלייה לא הייתה מאוד ארוכה אבל היה חסר מאוד מים, ולא סחבנו מספיק. הרבה מהלגונות בדרך לא היו קיימות, או היו שלולית של מים עומדים.

כשהגענו ללגונה הסופית גילינו שיש שם אחלה מקום לשים אוהל, והלגונה גדולה. אני העדפתי למלא מים זורמים, ולא מים מהלגונה, אז עקפתי את כל הלגונה ממזרח לצד הדרומי שלה, שם היה זרזיף מים חלש ממש שהצלחתי למלא ממנו כמה בקבוקים. כנראה שגם אם היינו ממלאים מהלגונה זה היה בסדר, כי היא הייתה גדולה ועמוקה. הנוף בקמפינג הזה היה מטורף, לגונה מצד אחד והרים מושלגים מצד שני.

יום שמיני

קמנו מוקדם בשביל לגלות שאנחנו בתוך ערפל מוחלט. חיכינו די הרבה זמן, ורק לקראת 9 התחלנו להתארגן, גם בתוך ערפל. מהרגע שיצאנו לקח לנו 30 דקות להגיע לPunta union ולשמחתינו השמיים בצד השני היו יחסית נקיים מעננים והנוף מהפאס מדהים. מפה אפשר לראות את הפסגה של הSanta Cruz (תנסו לזהות במפה, זה ההר הרחוק שנראה קצת יותר נמוך). אחרי תמונות ומנוחה התחלנו לרדת בשביל מעולה.

ירדנו עד מחנה Taullipampa בעמק, ואז במקום להמשיך למטה פנינו ימינה לכיוון העלייה לbase camp וללגונת Arhuaycocha. הדרך לשם ממש יפה, היו לא מעט עננים בשמיים אבל מדי פעם נגלו ראשי ההרים. כשהגענו ללגונה עצרנו למנוחה, ואחרי איזשהו זמן ההרים סביב האלפמיו נפתחו ויכולנו לראות את הפסגה. הצד הצפוני של האלפמיו הוא אחד היפים בעולם, הצד הדרומי זה סתם עוד הר מושלג. בכל מקרה הנוף היה מעולה.

חזרנו למטה, ירדנו בשביל שממשיך את הטרק של הסנטה קרוז עד שהגענו ללגונת Jatuncocha שליד שמנו את האוהל ללילה. בצד השני של העמק יש מפל מרשים, ומעליו הר, שהוא לא הסנטה קרוז אלא Quitaraju.

יום תשיעי ואחרון

קמנו מוקדם, והתחלנו ללכת עד שהגענו למטה לCashapampa.

בכפר ניסינו ללכת באיזה דרך צדדית בשביל שלא יבדקו אם שילמנו לשמורה. על הכביש של הכפר יש חנות קטנה/מסעדה שהמיניבוס חזרה לCaraz עוצר שם. קנינו איזה משהו קטן וחיכינו שיגיע המיניבוס שכמובן רצה לקחת מאיתנו מחיר תיירים ואחרי התמקחות הגענו לעמק השווה.

סיכום

טרק ארוך, אבל מחולק ל2 חלקים אז מאוד נוח מבחינת כמות הציוד שצריך לסחוב. נופים יפיפיים אבל כמו בכל המדינות האנדיות קשה לצאת מהאזור שרואים את ההשפעה של בני האדם ואין שמירה על הטבע. אז כמעט בכל מקום תראו צאן או בקר וקקי של פרות ופחות את הטבע המקורי.

ממליץ מאוד למי שמעוניין ומורגל בטרקים עצמאיים.

קישורים חיצוניים

• סיפור דרך שעזר לנו בתכנון