פפואה גינאה החדשה
3 שבועות בפפואה ניו גינאה המדהימה. טסנו בחודשי ספטמבר-אוקטובר, שנת 2022 וטיילנו בהילנד ובאיים.
| תאריך הטיול | September 2022 |
|---|---|
| משך הטיול | 3 שבועות |
תוכן עניינים
רקע ומידע כללי
את כרטיסי הטיסה הזמנו כחצי שנה מראש מתל אביב ובגלל בעיה עם העבודה נאלצנו לקצר את הטיסה. בשל עלויות טיסה שהתיקרו, שינינו את כרטיס הטיסה ליציאה מעמאן. הדבר הזה לא מומלץ בכלל לאור העובדה שירדן ממש לא אוהבת שישראלים עוברים את הגבול רק בשביל לטוס דרכם. בסופו של דבר החיסכון בכרטיס לא היה גדול, וזה עלה לנו בהרבה מתח ועצבים.
שימו לב! נכון ליום כתיבת שורות אלו צריך לעשות ויזה לפפואה ניו גינאה. אנחנו לא ידענו את זה וככה פיספנו טיסה. תהליך הוצאת הויזה יכול לקחת זמן ואי אפשר לעשות אותו מטלפון סלולרי תוך כדי הטיול. הויזה היא ויזה אלקטרונית ואפשר להוציא אותה דרך אתר האינטרנט של ממשלת פפואה (ICA.gov.pg).
כחלק מתהליך הוצאת הויזה, צריך לעלות אסמכתא לביצוע חיסונים נגד קורונה.
ניתן לטוס לפפואה (לפי מה שהבנו) ממנילה, סינגפור, הונגקונג, או בריסביין. אנחנו טסנו דרך דוחא ומנילה.
דבר חשוב, אם אתם מזמינים טיסת פנים מפורט מורסבי, קחו בחשבון אילוצי ביטולי/עיכובי טיסות.
החברה הכי מומלצת לטיסות פנים בתוך פפואה היא Air Niugini מבחינת זמינות. קחו בחשבון שכל טיסה יכולה להתעכב במספר שעות או להידחות באופן סביר ביותר. בגלל זה עדיף להזמין כרטיס חזרה לפורט מורסבי יום לפני הטיסה ארצה. הבנו ממספר אנשים שאם כרטיס הפנים מוזמן באותה חבילה, חברת התעופה תדאג לכם במקרה שתפספסו את הטיסה הבינלאומית, אבל כמו כל דבר בפפואה, קחו זאת בערבון מוגבל.
המטבע המקומי, הקינה, שווה כמעט לשקל (הקינה קצת יותר גבוה). וכל דבר שקשור לאורך חיים מערבי (ממלונות ועד מסעדות) עולה כמו בארץ (לא מחירי תל אביב, אבל בהחלט פריפריה).
מבחינת בטיחות, אנחנו טסנו כזוג, ולא נתנו לנו להסתובב לבד בשום מקום מלבד בניו-אירלנד. כל הקשור לבטיחות משתנה מידי פעם. אנחנו הגענו בתקופת פוסט-בחירות והיו המון מלחמות שבטים. היו מקומות שלא יכולנו להגיע אליהם בכלל, כמו מנדי וטארי, והיו מקומות שבדרך כלל רגועים כמו קימבה, שהיו קצת פחות רגועים. סכסוכים בין השבטים הם די שכיחים ויכולים להתלקח בכל רגע, לכן מומלץ להתייעץ עם המארחים שלכם מה מותר, מה אסור, ומה מקובל.
מומלץ לדעת לאן נוסעים ואצל מי ישנים ולא להגיע למקום ולחפש. בכל מקום שתישנו (משפחה מארחת, גסטהאוס או ריזורט) ידעו להגיד לכם מה המצב הפנים מדיני, ולא יתנו לכם להסתובב לבד אם זה לא אפשרי.
בטיול שלנו התארחנו אצל משפחות מכנסיית עלייה ברמות (ההיילנדס), ישנו בגסטהאוס בקימבה, ובניו-אירלנד ישנו בגסטהאוס וסיימנו בריזורט.
עוד נקודה חשובה- המקומיים מתקשרים בעיקר על ידי שיחות וSMS ופחות וואטסאפ. מומלץ לקנות חבילה שתכיל גם את זה ולא רק WIFI (שגם חשוב, כי אין הרבה מקומות עם WIFI מרכזי).
אחרי כל הנאמר לעיל, זה היה הטיול של החיים שלנו, ולמרות שהיו נקודות לא קלות, לא היינו משנים כלום, רק מאריכים אותו בעוד כמה שבועות. יעד מיוחד מאוד עם אנשים מקסימים למרות האלימות הרבה.
Highlands -מאונט האגן
במשך כל השהות בהילנד התארחו אצל חברי כנסיית עליה, ובני משפחותיהם. העם הפפואני מאוד אוהב את ישראל ואת היהדות. אם תגידו לאנשים במדינה הזו שאתם מישראל הם ברוב המוחלט של המקרים ממש יתרגשו (לא רק אנשי עלייה, כולם). האהבה הזו מגיעה ממקום דתי תמים, שישו היה שייך לעם היהודי וחלקם ממש חושבים ומאמינים שאנשי פפואה שייכים לאחד השבטים האבודים. מבחינתם אנחנו קדושים של ממש ובני נוער וילדים לעיתים חושבים שישראל זה לא מקום בכדור הארץ אלא בשמים. רוב תושבי פפואה הם קתולים (אם אהבה גדולה לישראל) ויש גם כנסיות נוספות, אשר מיישמות את התנ"ך כהוויתו. יש כמה כנסיות שמארחות ישראלים, אבל הכנסייה שהכי ידועה זו כנסיית עלייה.
בקצרה, עלייה זה גם ארגון וגם כנסייה שכל מטרתה היא לחבר בין פפואה לישראל. יש להם דירקטור ישראלי בשם אלכס ברק והם תורמים כסף לטובת עליית יהודים לישראל. לכנסייה יש סניפים ברחבי פפואה ניו גינאה ואפשר להתארח אצלהם לאורך כל הטיול, אם רוצים.
במידה ואתם בוחרים להתארח אצלם יש לקחת בחשבון שהם ירצו שתספרו להם סיפורים על ישראל, ממש ישתוקקו לשמוע. אני התבקשתי להעביר שיעור בעברית. הם רצו שנשיר ונרקוד איתם ובכל מקום הציגו אותנו כאורחים של הכנסייה בגאווה גדולה. אבל, וזה אבל גדול בתמורה אתם חיים עם התושבים בבתים, ממש מרגישים איך נראים החיים בפפואה, וזה משהו שאני לא חוויתי אף פעם, באף מדינה בה טיילתי, ואני בספק אם אחווה בעתיד. כמו כן, אירוח כזה מוזיל עלויות משמעותית. אנחנו לא שילמנו כלום על האירוח, רק קנינו קצת מוצרי מזון ובישלנו ביחד.
אז אחרי הנחיתה בפורט מורסבי חיכו לנו חברי כנסיית עליה פורט מורסבי בשדה, וקיבלו אותו בשירים, מתנות, חיבוקים והרבה התרגשות. הם ליוו אותנו בשדה התעופה לטיסות הפנים. אחת מחברי הכנסייה עובדת כדיילת קרקע שם, הם סידרו לנו את הכל, הכניסו אותנו לטרמינל ונפרדנו לשלום.
טסנו למהאונט האגן. בשדה התעופה של מאהונט האגן חיכו לנו שני בניו של הכומר של כנסיית עלייה, ריצ'רד ומשה ועוד כמה חברים של הכנסייה. לכומר קוראים Albert Paua והוא איש הקשר המרכזי למטיילים מהארץ. תוכלו לכתוב לו בפייסבוק והוא יענה לכם תוך יום ויסדר לכם מקומות להתארח בהם בשמחה רבה.
בניו של הכומר לקחו אותנו מהשדה לבית שבו התארחנו. התארחנו אצל אישה מקסימה בשם אלימה אשר גרה בשכונת מגורי משפחות השוטרים בעיר ביחד עם ארבעת ילדיה הצעירים (עוד שלושה ילדים כבר גדלו ועזבו את הבית), בעלה שוטר ולא נמצא בבית רוב החודש. אלימה מסרה אותנו לשכנה שלה, שיש לה גם בוילר כדי שנוכל לעשות מקלחת חמה. אני הספקתי להתקלח, אבל כשבן הזוג שלי נכנס, היתה הפסקת חשמל. ישנם הרבה הפסקות חשמל בפפואה. במאהונט האגן היו ימים שבהם היו פחות שעות עם חשמל משעות בלי חשמל. כשאין חשמל, לא רק שאין מים חמים, אין מים בכלל, והמקלחת הופכת למקלחת באקט.
אחרי המקלחת, השעה היתה כבר קרוב לתשע בערב, לקחו אותנו ישר לכנסייה לחגיגת ערב ראש השנה. מסתבר שכולם חיכו לנו מהצהריים. קיבלו אותנו בהתרגשות רבה, אנחנו היינו הישראלים הראשונים שהגיעו אליהם מאז 2019. רקדנו, הצטלמנו, בן הזוג שלי תקע בשופר, אמרנו כמה מילים על ישראל ומילות תודה על האירוח, אכלנו תפוח בדבש וחזרנו לאלימה לישון.
בערב ראש השנה לא ראינו את אלברט הכומר, למרות שהבית שלו נמצא ממש מאחורי הכנסייה (הוא לא חש בטוב). ביום השני ביקשנו לחזור לשם ולדבר איתו ולהודות לו על האירוח. הגענו לכנסייה ושוב חיכו לנו ילדים שביקשו שנשיר להם, נרקוד איתם ונלמד אותם עברית. בין לבין גם דיברנו קצת עם אלברט.
אחרי כמה שעות של פעילות עם ילדי הכנסייה, חברה אחת בשם רות אמרה שיש בית יתומים בעיר ששמעו שהגיעו יהודים והם רוצים לראות אותנו. נסענו איתה לבית היתומים. בסביבות השעה שלוש אחה"צ סיימנו בבית היתומים ושאלנו את רות מה עם ארוחת צהריים. רות נראתה מבולבלת ושאלה אם אנחנו רוצים חטיף. בשלב הזה לאט לאט הבנו שהמקומיים אוכלים ארוחה אחת ביום (ולועסים מלא ביטל נט), כמעט לא שותים מים, מסעדות אין בנמצא, להסתובב לבד- לא יקרה, ומה שנוכל להשיג זה חטיף מהסופר. בסופר גם הצטיידתי בקרקרים בשם wapa, קרקרים ממש משביעים שדאגתי שתמיד תהיה לי חבילה בתיק שלהם. לאחר מכן חזרנו לבית של אלימה והעברנו את הערב עם החברות שלה שלא הפסיקו להגיע ולראות אותנו ולדבר איתנו.
mul baiyer
בערב ראש השנה רות הציעה לקחת אותנו למשפחה שלה, לכפר שממנו היא הגיעה למאונט האגן. היא אמרה שהאנשים בכפר שלה אף פעם לא ראו יהודי ולא נגעו ביהודי, והיא מרחמת עליהם. לכפר קוראים רופנדה והוא נמצא באזור שנקרא מל-באייר. זה בעצם נחשב lowland, כשעתיים נסיעה ממאונט האגן לכיוון מדאנג. תיכננו ליסוע ביום השלישי להגעתנו, להישאר שם לילה ולחזור למחרת. רות אמרה שהיא מארגנת את הרכב והנהג (צריך רכב שטח בשביל להגיע לשם).
ביום השלישי בבוקר התעוררנו, ותיכננו לצאת מוקדם למשרדים של איר-ניוגיני בשביל לקנות כרטיס טיסה מלאה לקימבה ומשם להמשיך עם רות לכפר. אבל בפפואה, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כשהגענו למשרדים של אייר ניו-גיני התברר שיש שוב הפסקת חשמל והמערכות לא עובדות. חיכינו שם שעתיים בערך עד שיכלו לקבל אותנו (נעזרנו בחבר של הבעל של רות שעובד שם, אחרת היינו צריכים לחכות בתור). אחרי שעתיים עלינו על הרכב והתחלנו בנסיעה עם רות, ילדיה, אח שלה, ועוד קרובי משפחה לכפר.
בדרך לכפר עצרנו בגן חיות נטוש, מראה עצוב, אבל רות רצתה להראות לילדים שלה את המקום. עצרנו גם לטבילה בנהר בייאר והמשכנו לכפר.
כאשר הגענו לכפר חיכתה לנו קבלת פנים חמה, ווסלי, אחד מבני הכפר, ורקדן מצטיין קיבל אותנו בריקוד ולבוש מסורתיים. הסתובבנו קצת בכפר וכשחזרנו לאזור של המשפחה של רות, כבר החשיך והנשים החלו להכין את ארוחת הערב. בזמן ההסתובבות בכפר וההתרשמות מהגידולים שלהם, דיבר איתנו בחור מקומי שאמר שהוא יכול לקחת אותנו לטייל למחרת.
המטבח נמצא בבקתת קש עם מדורה במרכזה ותרנגולות שחותות ליד. בשבילי זה היה קצת יותר מידי, והלכתי לבית שרות בנתה בכפר לאמא שלה. בעיקרון בכפרים ישנם בעיקר מבני קש מסורתיים. ברוב כפרי פפואה אין חשמל, מים זורמים או שירותים מסודרים. המקלחת נעשית בנהר, וגם מי השתייה מגיעים מנחלים ויובלים.
מבחינת מזון, הדבר היחידי שהיה מוכן באותו הערב היה קאו-קאו (בטטה עמילנית) ורוטב אדום וקרמי מצמח שנקרא רד-פנדס. כל שאר האוכל היה מוכן רק למחרת בבוקר.
אחרי שאכלנו קאו קאו עם רוטב של רד-פנדס עד ששבענו (זה מאוד משביע) התחלנו לשוחח עם אנשי הכפר. כל משפחתה המורחבת של רות ועוד אנשים מהכפר הגיעו לאזור הבית בשביל לראות ולדבר איתנו. השיחות נכנסו לתוך הלילה, הם המשיכו לשבת סביב המזרון שלנו ולשאול שאלות על ישראל (חלקם לא ידעו אנגלית ורות תירגמה אותנו) עד שאני נרדמתי...
למחרת אני ובן זוגי קמנו מוקדם, ויצאנו ביחד עם הגיס של רות, אח של רות ומספר בחורים מהכפר, ביניהם ווסלי הרקדן והבחור שהציע לקחת אותנו לטייל יום קודם לטייל ביער הגשם של הכפר ולחפש ציפורי גן עדן.
התחלנו לצעוד ולצאת מכפר ונכנסו ליער הגשם. המסלול לא היה מסודר ווסלי פתח לנו דרכים עם המצ'טה. היה יפה מאוד וייתכן שראינו ציפורי גן עדן, אבל בלי הנוצות המרשימות שלהם (בחלק מהמינים זה עונתי).
בערך בתשע בבוקר חזרנו חזרה לכפר, רות וילדיה כבר היו ערים, אכלנו ארוחת בוקר שהיא הארוחת ערב שהוכנה בערב הקודם וחזרנו חזרה למאונט האגן.
בחזרה למאונט האגן
ביום למחרת החזרה מרופנדה, תיכננו ליסוע עם ג'ושוע, חבר בכנסייה שהפך לחבר שלנו, לכפר שממנו הוא הגיע-אנגיקיקי. זה כפר במרחק של בערך חצי שעת נסיעה ממאונט האגן.
התיכנון היה לעשות סיבוב בשוק של מאונט האגן ואז ליסוע עם ג'ושוע לכפר, לטייל ולחזור באותו היום.
מכיוון שאני קצת התקררתי בטיול ביער הגשם ברופנדה, החלטנו שאחרי שנחזור מהשוק, הבן זוג שלי ימשיך לטייל עם ג'ושוע באנגיקיקי ואני אנוח אצל אלימה.
אנגיקיקי זה עוד כפר מקסים, שאפשר לצאת ממנו ליער גשם, כי זה ממש שם, מאחורי הבתים. ככה זה בכל הכפרים בהילנד של פפואה ניו גיני, פשוט תלוי מה המארחים מציעים לך, ומה בא לך לעשות.
אחרי הסיבוב בשוק המדהים של מאונט האגן (מומלץ לקנות אננס, לבקש שיחתכו לכם לפי מספר האנשים שאתם, ולאכול אותו על מקל תוך כדי הסתובבות).לאחר מכן הבן זוג שלי נסע עם ג'ושוע לאנגיקיקי. אבל עד שהאוטובוס יצא, ועוד שהוא אמר שלום לאנשים בכפר שרצו לראות אותו, כבר לא נשאר הרבה זמן לטייל.
כמה תובנות מאותו היום- הבנו שלא נוכל לעשות את כל מה שתיכננו ורצינו לראות בפפואה, וצריך להתאים את עצמנו למקום. מה זה אומר? לדוגמא-אם תיכננת וקבעת עם אנשים בשמונה בבוקר, יש סיכוי סביר שתצאו רק בצהריים, ולכן כדאי לישון לילה אחד לפחות בכל מקום. או שאוטובוס יכול לצאת בזמן, ויכול לצאת כעבור ארבע שעות, כנ"ל גם טיסות.
בעקבות ההבנה הזו, והרצון לא להתבאס עד שהגענו עד לשם, החלטנו להוריד כמה יעדים מהטיול ולהמתקד ב-3 יעדים מרכזיים. האחד מאונט האגן וסביבתו, השני קימבה ומה שיש שם לראות והשלישי קוייאנג.
עוד דבר שהחלטנו, שבאיים נטייל לבד, בלי להיות אורחים של עלייה. רצינו קצת יותר חופש ופרטיות, למרות שהם אנשים מקסימים ונקשרתי אליהם מאוד.
מאונט האגן
את היום הלפני אחרון שלנו במאונט האגן החלטנו להעביר עם אלימה, המשפחה והחברים שלה. זה היה יום שישי ואמרנו שנבשל ביחד ארוחת ערב.
בבוקר הלכנו לשוק ולסופר (יש סופר די מודרני וגם בית מרקחת סבבה במאונט האגן, אבל כל הדברים האלו שהם מערביים בעיקרם, עולים הרבה מאוד מאוד ביחס למשכורת הפפואנית וגם די הרבה ביחס למשכורת שלנו, מאוד דומה למחירים בסופרים בארץ) להשלמת קניות לצורך הארוחה.
החלטנו להכין ביחד שניצלים ורטטוי.
כמובן שהכל זז בזמן פפואה, והתחלנו להכין את האוכל רק אחר הצהריים.
בסביבות השעה 17:00 עשו לי הפתעה. לקחו את בן הזוג שלי והלבישו אותו, ואת הבן של השכנה, בבגדים מסורתיים של גברים הולים (שבט שנמצא באזור טארי).
כל השכונה הגיעה לראות את המחזה המצחיק של גבר יהודי לבוש בבגדי הולי. זה היה נחמד אם כי בשלב הזה אפסה סבלנותי וכל מה שרציתי זה להיות מטיילת אנונימית שלא מעניינת אף אחד.
בערב אכלנו ארוחת ערב. שימו לב שהחריף שם ממש חריף, יותר מידי חריף..הילדים קצת סבלו מהרטטוי החריף שיצא.
אחרי ארוחת הערב שוב הגיעו חברות של אלימה, עם הילדים שלהן (ביקשו ממני לברך אותן שיצליחו במבחנים של סוף חטיבת הביניים- מזל שזכרתי איך סבא שלי היה מברך אותנו), המשכנו לספר סיפורים, קיבלנו המון מתנות והיה ממש עצוב להיפרד מהם.
ממאונט האגן ללאה
היום האחרון שלנו במאונט האגן החל מוקדם בבוקר. התעוררנו, אכלנו ארוחת בוקר, הכנו סנדוויצים לנסיעה ללאה והמתנו.
האוטובוסים יוצאים ממרכז העיר, הנהגים צועקים את שם היעד, וכשהאוטבוס מלא או כמעט מלא, יוצאים לדרך. זה סיפור שיכול לקחת זמן רב.
אלימה לא הסכימה שנלך עם התיקים שלנו למרכז העיר, היא טענה שמעבר לקושי הפיזי, זה ממש מסוכן.
ג'ושוע, רות ובעלה הלכו לאוטבוס במקומנו וחיכו שם עד שהאוטבוס יצא, עלו עליו וביקשו מהנהג שיאסוף אותנו מהבית.
נפרדנו מכולם בדמעות והמשכנו ללאה ביחד עם ג'ושוע שלא עזב אותנו עד שעלינו למטוס לקימבה. הם ממש דאגו שלא יקרה לנו שום דבר רע בפפואה ניו גינאה.
הנסיעה ללאה היתה ארוכה (12 שעות), מתישה, מסוכנת, אבל הדרך היתה יפיפיה. עצרו המון פעמים בדרך על מנת לקנות משהו לאכול,שירותים וכו'.
אין יותר מידי מה לקנות בדרך (חוץ מביטל נט). אנחנו הבאנו סנדוויצים ומים בשבילנו ובשביל ג'ושוע מהסופר במאונט האגן.
כעבור 12 שעות נסיעה הגענו ללאה והלכנו לישון אצל הדוד של ג'ושוע.
לאה
בלאה בילינו שתי לילות עד הטיסה לקימבה. התארחנו אצל הדוד של ג'ושוע והוא לקח אותנו להסתובב קצת בעיר. האמת שזו היתה רק תחנת מעבר בשבילנו עד הטיסה ולא התרשמנו מהעיר יותר מידי.
קימבה
קימבה מבחינתי היה המקום שהכי נהנתי בו בטיול. גם מהלינה, גם מהחברה, גם מהצלילות וגם מהטיולים. אפילו האוכל היה סבבה ביותר.
כשהיינו במאונט האגן, והחלטנו שאנחנו לא ממשיכים להתארח אצל חברי כנסיית עלייה, חיפשנו מקום לישון בו בקימבה. קנינו כרטיס גירוד לדקות שיחה והתחלנו להתקשר לטלפונים שמופיעים בלונלי פלנט (כן נסענו עם הספר וזה היה דווקא מועיל. גירסא אחרונה יצאה ב-2007 ולפי מה שהבנתי לא יצאו עוד גירסאות קשיחות).
יש בקימבה שני ריזורטים שהצלחנו לתפוס בטלפון אבל הם היו מאוד יקרים. מספרי הטלפון של כל שאר המקומות שהופיעו בלונלי פלנט לא היו זמינים יותר מלבד אחד- Mania guesthouse. יצרתי קשר עם אישה בשם Alise והיא אמרה לי שיש מקום ואפילו המחיר סביר. המחיר היה 250 קינה ללילה, לשנינו. המחיר לא כולל ארוחות אבל היא יכולה להכין לנו אוכל ונשלם בנפרד.
מכיוון שזו היתה האופציה היחידה במחיר הגיוני, הסכמנו וקבענו שנגיע לחמישה לילות, ושהם יאספו אותנו מהשדה.
אליס ואלביס, בעלה, אספו אותנו מהשדה וגילינו זוג מקסים בשנות השישים לחייהם. הם מנהלים גסטאהוס משפחתי אבל בתכלס כל הילדים שלהם כבר עברו לאוסטרליה חוץ מאחד, שיש לו חלקת קקאו והוא גר בקימבה. כל עובדי הגסטאהוס הם מהמשפחה המורחבת, אחיינים, בני דודים וכו'.
בדרך לגסטאהוס הם עצרו בצד הדרך לקנות לנו קוקוס. עד אותו הרגע לא אהבתי קוקוס אבל מאז שאכלתי את הקוקוס שם, התאהבתי.
כשהגענו לגסטאהוס נשמתי לרווחה, זה היה מקום מדהים ביופיו. עם גינה גדולה והמון צמחים טרופיים וחדרים נקיים. החדר אוכל, הסלון והמטבח משותפים ואפשר גם לבשל לעצמנו.
ביום הראשון להגעתנו אלביס ניסה להבין מה אנחנו רוצים לעשות והמליץ על כל מיני כיוונים. כמו כן הבנו שאפשר לאכול ארוחות בוקר צהריים וערב בגסטאהוס תמורת סכום של בין 25-40 קינה (אבל צריך להודיע לפחות חצי יום מראש). אליס בשלנית מופלאה ומאוד כדאי לאכול אצלה ארוחה גדולה, לפחות פעם אחת. הם גם יעזרו לכם בכל מה שתצטרכו (אתם צריכים בנק? סופר? רופא? פשוט תגידו להם). אם אנחנו רוצים אוכל יותר מערבי יש בית קפה ממש קרוב לגסטאהוס.
גם בקימבה, כמו במאונט האגן, לא נתנו לנו להסתובב לבד ובכל פעם שיצאנו מהגסטאהוס מישהו מהעבודים בה איתנו.
לקימבה הגענו בעיקר בשביל הצלילות. מועדון הצלילה היחיד באי מופעל על ידי אחד הריזורטים. ריזורט בשם wallindi. יצרנו איתם קשר ביום שהגענו וקבענו ימי צלילה. לריזורט הזה יש גם סוכנות טיולים ואפשר לצאת איתם למסלולים.
ביומיים הבאים צללנו דרך הריזורט. הם יכולים לארגן הסעה הלוך וחזור מהגסטאהוס, ויום צלילות כולל גם ארוחת צהריים. הצלילות, ההסעות והטיולים דרך הריזורט לא זולים. יום של 2 צלילות כולל הסעה וארוחת צהריים עלה לנו בערך 750 קינה לאדם. כמובן שאין ברירה אחרת ובדיעבד אני מצטערת שלא עשיתי עוד ימי צלילות שם. זה באמת המקום עם הריף הכי בריא שראיתי בחיים שלי (כן, הריף אלמוגים יותר בריא ויפה מבסיני).
ביום השלישי בקימבה נסענו עם אלביס ושאר העובדים לבלוק קקאו של הבן שלו. הסתובבנו בין עצי הקקאו, טעמנו את ה"בשר" שעוטף את הפולים, שחינו בנהר שעובר בבלוק שלו, אכלנו מלא מלא קוקוסים והיה מדהים באמת.
ביום הרביעי והחמישי יצאנו לטיולים עם הסוכנות של wallindi. ביום רביעי עשינו טיול יום להר געש פעיל- 7 שעות הליכה (הלוך חזור) בתוך יער גשם עד שמגיעים ללוע של הר געש פעיל- לא מאוד קל אבל גם לא מאוד קשה. מאמץ סביר בשביל נוף מדהים.
ביום החמישי נסענו ל Guro river. נחל של מים חמים כתוצאה מפעילות וולקנית.
אז כמו שכבר הבנתם אני מאוד ממליצה על Mania Guesthouse ובכלל על קימבה.
הטלפון של אליס- 72044700 675+ זמינה בוואטסאפ
ניו-אירלנד
מקימבה טסנו לקווינג. החלטנו לסיים את הטיול בריזורט על אי קטנטן ופרטי, ששמענו שיש לו את המועדון צליל הכי טוב בניו-אירלנד. הגענו לקווינג יומיים לפני ההזמנה שלנו לריזורט בשביל לטייל על הבלומינסקי (כביש שמוביל מקווינג לאורך הצד המזרחי עד לנמנטאני).
את הלילה הראשון עשינו אצל טומי ליץ, חבר ילדות של אלביס (מקימבה). לטומי יש גסטאהוס מקסים גם כן בשם Grace Cottage. המחיר מעט יותר נמוך מהמחיר אצל אליס ואלביס, וכולל ארוחת בוקר וערב.
בניו-אירלנד כבר אפשר להסתובב בלי מלווה והכל הרבה יותר רגוע.
בקימבה ב- wallindi פגשנו זוג צפרים, ישראלי ואמריקאי שטסו איתנו לקווינג וגם באו לישון אצל טוני ביחד איתנו. הם תיכננו לקחת נהג וליסוע לאורך הבלומינסקי עד למקום מסויים וממנו להתחיל לעלות לאיזה כפר על ראש הר בשביל לראות ציפורים. אנחנו רצינו להגיע לכפר בשם Dalom שקראנו עליו בלונלי פלנט ולעשות שם את הלילה (ידענו שיש שם גסטאהוס אבל לא הצלחנו לתפוס אותם בטלפון).
הגענו ביום א', כשאין תחבורה ציבורית, ותכננו ליסוע ב'.
אכלנו ארוחת ערב אצל טוני ונכנסו לישון.
בבוקר כשקמנו, הבחור הישראלי אמר לי שאחרי שהלכנו לישון הגיע הנהג/מדריך שלהם והם סיפרו לו על זה שאנחנו רוצים להגיע ל Dalom למחרת, והוא אמר להם שגם ביום ב' אין אוטובוסים על הבלומינסקי, כי זה יום עבודה עם הקהילה שלך. כלומר הממשלה לא מעודדת הגעה לעיר ביום הזה.
אז מכיוון שלא היה לנו איך ליסוע בתחבורה ציבורית, הצפרים הציעו שהם יקחו אותנו כי הם גם רוצים להגיע לאזור מאוד קרוב לשם.
במהלך הנסיעה הסתבר שהנהג הוא אחיין של בעלת הגסטאהוס ב Dalom ושאין שם קליטת סלולר ולכן לא הצלחנו לתקשר איתה. הגסטאהוס שייך למשפחה השייכת לכנסייה בשם seven days adventist, וגם הם בעלי זיקה עמוקה לישראל.
בסופו של דבר התמקמנו בגסטאהוס של המשפחה שנמצא ממש על שפת הים. חייבת לציין שהגסטאהוס ראה ימים טובים יותר. זה באמת המקום הכי בסיסי שהיינו בו, והוא עלה כמו הגסטאהוס בקימבה. מקלחת בכפרים לא קיימת. מתקלחים בנהר. מזל שהגסטאהוס נמצא במרחק של 20 מטר מנחל דלום. זה נחל עם מים קפואים בצבעים מדהימים.
אז בקיצור, מדובר בכפר שנמצא בנקודה שבה מים קרים וצלולים של נחל פוגשים חוף ים לבן ומי ים בצבע טורקיז. אין שם קליטה או מקלחת. ולמי של מפחד מזה, מומלץ לעשות שם לילה וללכת קצת מסביב לכפר, מדהים שם (אולי כדאי שתביאו אוכל איתכם, לפחות אורז, במיוחד אם אתם מתכננים להישאר ליותר מלילה אחד, לא היה להם כל כך אוכל בשבילנו). אם היה לנו עוד זמן היינו ממשיכה אחרי הלילה הזה לעוד כפר על הבלומינסקי עד שהיינו מגיעים לנמנטאני.
דרך אגב, שמענו שיש ריזורט ממש לא רחוק מ DALOM, עוד קצת על הבלומינסקי.
הטלפון של טומי ליץ מ grace cottage בקווינג (גסטאהוס נקי ויפה והמחיר כולל 2 ארוחות)- 71122533 675+ זמין בוואטסאפ.
ביום למחרת רצינו לחזור באזור הצהריים לקוויאנג. היתה לנו הזמנה לארבעה ימים אחרונים בריזורט Lissanong. הדרך חזרה על הבלומינסקי לא היתה פשוטה, כמובן.
בעלי הגסטאהוס אמרו לנו שיש אוטובוס בשש ובעשר. אבל זה של שש הוא יותר של עובדים ומדובר ב PMV פתוח מאחור. שמענו שיש גם אוטובסים יותר מאוחרים מחלק מהאנשים. אבל בסוף הלכנו על חוכמת ההמונים. מה שאמרו לנו יותר אנשים, סיכוי גבוה יותר שזה נכון. בשעה עשר חיכינו לאוטובוס.
האוטובוס לא הגיע, אבל מי שראה אותנו ועצר לשוחח הוא איתנו הוא יוחנן (ככה הוא קורא לעצמו), הוא סיפר לנו שהוא חבר בכנסיית עלייה של קוקופו. אמרנו לו שלום שלום והוא המשיך לדרכו.
עברו עוד דקות ארוכות ואוטובוס לא הגיע, אבל מי שכן חזר זה יוחנן! אשתו אמרה לו שהוא חייב לחזור ולקחת את היהודים. נסענו עם יוחנן עד התחנה הסופית שלו, מקום די מרכזי שאמורים לעבור בו אוטובוסים. חיכינו איתו ועם אשתו בתחנת דלק ששבעלותם. מסתבר שהם אירחו כמה פעם ישראלים בקוקופו, אבל הם הגיעו לבלומינסקי לעבוד קצת ומתכננים לחזור לילדים שלהם בקוקופו בקרוב (יוחנן במקור מניו-אירלנד).
בילינו עם יוחנן ואשתו כמה שעות בתחנת דלק, אך אוטובוס אין. בסופו של דבר עלינו על הקו של אח של אחד העובדים של יוחנן והתקדמנו איתו הלאה לכיוון קוויאנג.
הקו הזה הסתיים בכפר שכבר היה ממש קרוב לקוויאנג, ואמרו לנו שפה בטוח נתפוס אוטובוס. נשארנו שם די אבודים, המקומיים ניסו לעזור (אני מניחה שנראנו מיובשים, היה חם מאוד) ובאמת כעבור כמה דקות נעצר לידנו רכב שהציע לנו טרמפ לקוויאנג. ברכב היו כמה עובדים של משרד הבריאות. הם עוברים בין הכפרים, מסבירים על מלריה ודרכים להימנע מהמחלה, וקובעים יום ריסוס בכפר. המשכנו איתם, כולל שתי עצירות של איזה חצי שעה כל פעם באיזה כפר והגענו לקויאנג בערך בשבע בערב.
Lissenung
בשעת ערב הגענו לריזורט. כעשרים דקות הפלגה מקוויאנג. בגדול מדובר בריזורט מקסים הבנוי בשיטת בנייה מקומית, על כל המשתמע מזה- תביאו הרבה אל-תוש. החוויה של לחיות על אי קטנטן במשך כמה ימים היא אדירה. מי שבא לצלול, זה המקום הכי טוב לצלול בו. אל תוותרו על צלילות ב albatros passage.
בעונה הם מוציאים גם סירה לנקודה טובה של שבירת גלים. האוכל היה טוב מאוד. כיף לסיים את הטיול ככה. בעונה של הטלת הביצים בצבי הים, יש גם סיורי חיפוש קנים.
חזרה לפורט-מורסבי
לפורט מורסבי חזרנו בטיסה של שש בבוקר מקוויאנג, ביום שלפני הטיסה חזרה הביתה. בגדול, יכולנו להספיק לטוס באותו היום מקוויאנג לפורט מורסבי ואז מפורט מורסבי למנילה, אבל רצינו להימנע מהלחץ שבאפשרות הסבירה שהטיסה תידחה/תבוטל.
ישנו במלון נחמד שנקרא Hideaway hotel, הוא גם קרוב לשדה תעופה. הלכנו לשוק אמנים בשכונת BOROKO. השוק נקרא Handicrafts matket boroko. יש שם דברים ממש יפים.
לגבי כמה העיר הזאת מסוכנת.
מצד אחד הכרנו ב Lissenung אוסטרליים שגרו בעבר בפורט מורסבי והם אמרו שבשכונה הזאת אפשר להסתובב לבד במהלך היום.
מצד שני, כשביקשנו להזמין מונית במלון, הם אמרו לנו שהביטחון הזמין לנו נהג מונית, שנשאר איתנו כל עוד אנחנו מחוץ למלון. לא היתה לנו בכלל אפשרות אחרת. זה גם די יקר נהג מונית/מאבטח צמוד. אז לא יצאנו הרבה מהמלון.
מה שכן, היה לנו מזל, החבר של הבן זוג שלי עובד בפפואה ובאותו הערב הוא הגיע לפורט-מורסבי, אז הוא אסף אותנו עם הנהג מהעבודה שלו ויצאנו למין טיילת עם מסעדות וברים (דמיינו תל אביב אבל בשנות החמישים). זה היה נחמד ובטוח שלא היינו מגיעים לשם בשום דרך אחרת.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם