שבועיים בסקוטלנד - טרק, ערים וטיולים

הקדמה

סקוטלנד הייתה יעד שישב במחשבות שלי כבר זמן רב מאוד, ולשמחתי, דינן של מחשבות כאלה הוא להתגשם, וכך, בלי להפוך בדבר הרבה, הזמנו כרטיסים לטיול נהדר: שבועיים בסקוטלנד ועוד חמישה ימים בלונדון.

אני מעולם לא הייתי בסקוטלנד, ועידית, שכן ביקרה שם, לא חוותה מעולם טרק. לכן החלטנו לבנות את הטיול סביב ה-West Highland Way (WHW), טרק שנחשב יחסית לקל פיזית, ללא קטעים טכניים או עליות קשוחות מדי. מאחר שהטרק מתחיל בפרברי גלזגו, החלטנו להתחיל שם את הטיול ולסיים אותו באדינבורו. מה נעשה בשאר הימים? לא חשבנו על זה לעומק, האמנו שנאלתר תוך כדי לפי מזג האוויר. רק כשהגענו לסקוטלנד הבנו שלתחזית עצמה אין הרבה משמעות, כמעט בכל יום אפשר לחוות את כל ארבע העונות.

לצערנו, מאז עידן הסמארטפונים והאינטרנט כולם מזמינים חדרים מראש, ויותר קשה לאלתר בתנועה. למזלנו את החדרים החשובים (הלילות הראשונים בגלזגו ולילות הטרק), הזמנו כבר מראש. בדיעבד אם היינו מחליטים לוותר גם על זה ייתכן שלא היינו מוצאים את עצמנו עם קורת גג בחלק מהלילות, או שהיינו נאלצים לשלם הרבה מאוד כסף, וזאת על אף שטיילנו בשיפולי העונה, ולכן אני ממליץ לא להקל ראש בסוגייה הזו.

יום 1: גלזגו

רבים מגדירים את גלזגו בתור האחות הפחות מוצלחת במשפחת סקוטלנד. בניגוד לאדינבורו היפה והתיירותית, לגלזגו יש תדמית של עיר אפורה, משעממת ותעשייתית. אך בכל זאת, יש בה לא מעט מה לעשות והיא מאוד שווה ביקור.

שתי הערים הגדולות בסקוטלנד קרובות מאוד אחת לשניה, ולכן לא הייתה לנו בעייה להזמין טיסה שנוחתת בשדה"ת של אדינבורו. מהשדה יוצא אוטובוס מהיר שלוקח אתכם תוך פחות משעה למרכז גלזגו, נהדר.

היום הראשון הוקדש לשוטטות. התחלנו אותו בקתדרלה הגותית המקסימה של העיר. הסתובבנו באולמות הגבוהים והמרשימים, ואפילו הופתענו לגלות באחד מהם תצוגה מעט מופרכת של אתרים מפורסמים מכל העולם בנויים מלגו.

משם הלכנו לכיוון המרכז ועברנו דרך האוניברסיטה, שם התקיים פסטיבל ענק: יום פתוח שבו נבחרות הספורט האוניברסיטאיות מנסות למשוך אליהם סטודנטים חדשים. כמעט כל ענף ספורט שאפשר לדמיין הציג נבחרת, משיט קיאקים ועד לקשתות. מדהים לראות רמה כל כך מקצועית ולהתאכזב שאצלנו בארץ אנחנו נאלצים לקושש מהאוניברסיטה שאריות תמיכה. לקחנו לנו משולש פיצה וכמה קופונים והמשכנו בדרך.

התחנה הבאה הייתה מבנה העירייה של גלזגו, שיושב ממש על הכיכר המרכזית של העיר, כיכר ג'ורג'. בעירייה מתקיים סיור מדי יום ב-10:30 וב-14:30. לא מאוד התרשמנו מהסיור, הסיבה שהלכנו אליו מלכתחילה הייתה כי חשבתי משום מה שג'יימס ואט קבור בבניין. אלא שהסתבר שממציא מכונת הקיטור קבור בכלל בבירמינגהאם, והקשר היחיד שלו למבנה הוא פסל שעומד בכיכר שלפניו, שראשו מלא בקקי של יונים.

בהמשך היום ביקרנו בבית הקברות המפורסם של העיר, וכן במוזיאון הדתות על שם סנט מונגו. לצערנו הגענו למוזיאון בשעה מאוחרת, ולא הספקנו לראות ממנו הרבה מלבד תצוגה קטנה ומסקרנת שמסבירה לילדים על שש דתות מרכזיות בעולם בקצרה.

את רוב הארוחות שלנו בסקוטלנד אכלנו, כמו המקומיים, בפאבים. הארוחה הראשונה הייתה אחת הזכורות מכולן, והכילה פאי רועים מצוין ביחד עם צ'יפס ובירה, סיפתח מעולה שיהיה קשה להתמודד איתו.

יום 2: גלזגו

היום השני הוקדש למוזיאונים, פתחנו אותו בהליכה ארוכה ושלווה על נהר הקלייד המקסים, עד שהגענו כעבור זמן מה ל-riverside museum, מוזיאון התחבורה של גלזגו. המוזיאון מפורסם בזכות המבנה הייחודי שעיצבה זהא חדיד (אני באופן אישי לא מאוד התרשמתי, עידית כן), אך התוכן של המוזיאון מרשים לא פחות. שורה עצומה וארוכה של כלי תחבורה מכל הסוגים והמינים, מרשים מאוד ואולי אפילו קצת עמוס, אבל פשוט כיף צרוף.

לאחר מכן המשכנו בהליכה לאורך יובל של הקלייד אל פארק Kelvingrove ולגולת הכותרת של גלזגו: מוזיאון קלווינגרוב. המוזיאון יושב במבנה יפיפה, ומחולק לשניים: אגף אחד לאומנות ואגף אחד לתצוגות וממצאים. אנחנו התמקדנו הפעם באגף האומנות (ידענו שמצפה לנו מנה הגונה מהחלק השני בלונדון ובאדינבורו). ראינו סוגים שונים של אומנות סקוטית, החל מעיצוביו המרשימים של מקינטוש, האדריכל המפורסם המקומי, ועד לתערוכה שלמה על נערי גלזגו, קבוצת אמנים מהמאה ה-19. בשעה 13:00 הגענו עם ההמונים אל האולם המרכזי, שם נוגן רסיטל בעוגב הענק שעיטר את האולם.

משם המשכנו לסניף הפיצה הקרוב להשתמש בקופונים שלנו, לא שמנו לב, אבל מסתבר שהם היו קופונים נדיבים במיוחד: קיבלנו שתי פיצות בינוניות ועוד פיצת לחם שום. בקושי הצלחנו להתמודד עם האוכל הזה, ואת שארית היום בילינו בזגזוג באלכסון תוך כדי שאנחנו מנסים לעכל. רצינו ללכת לבית הספר לאומנות, שנחשב לפנינה המפורסמת ביותר שמקינטוש תכנן, אלא שבאופן מפתיע מאוד, עבודות בכביש חסמו את כל דרכי הגישה אל בית הספר המפורסם, ואנחנו נאלצנו לשוב אל האכסניה ולהתחיל לארוז לטרק.

יום 3: WHW - מ-Milngave ל-Dryman

בכל עשרים דקות בשעות הבוקר יוצאת רכבת מגלזגו אל מילגאיי. על אף שמדובר בפרבר לא גדול של גלזגו, זוהי נקודת הציביליזציה הגדולה ביותר לאורך הטרק עד לפורט ויליאם. זה המקום היחידי שניתן למצוא בו שירותים כמו בנק ובית מרקחת, לדוגמה.

רבים מהמטיילים משתמשים בשירותי "הקפצת מטען" שמעבירים להם את התיקים הגדולים מדי יום למקום הלינה שלהם. אנחנו החלטנו ללכת עם כל הציוד על הגב, מאחר שלא הבאנו אוהל ולא כלי בישול, לא מדובר במשקל כבד מדי. את כל מה שלא היינו צריכים עבור הטרק ריכזנו בתיק אחד, והבאנו אותו לאחת מחברות הקפצת המטען עמה יצרנו קשר מוקדם יותר. הסיכום היה שהבעלים הנחמד, תמורת 12 פאונד, ישמור לנו על התיק למשך שישה ימים, וביום האחרון ישלח אותו לפורט ויליאם, וכך היה.

מרוצים ושמחים הגענו לנקודת ההתחלה המפוארת של המסלול, שנותנת בהחלט תחושה מרשימה. מהרגע שהתחלנו ללכת פרץ מבול היסטרי שנמשך כחצי שעה, מאין קבלת פנים מלחיצה על גבול טבילת האש. ולאחר שהוא הסתיים התכבדנו במנה הגונה של שמש שליוותה אותנו בהמשך היום, שהראתה לנו גם את הצד השני של מזג האוויר הסקוטי.

הנוף ביום הראשון נעים מאוד, אנחנו מתחילים מהליכה ביער, עוברים לעמק עם אגמים קטנים, רואים כמה גבעות מרשימות מסביבנו, ופוגשים בשדות את חיות המרעה המקומיות, החל מהכבשים ועד לפרות האופייניות של ה-highland, עם הפוני החמוד.

באמצע הדרך מחכה לנו הפתעה: שלט עם הפניה למזקקה. לא נעצור? במקום יש סיורים מודרכים מדי שעה, אנחנו החלטנו לוותר על אחד כזה וקפצנו מיד לחנות, שם חיכו לנו טעימות ויסקי חינמיות. אין ספק שזה היה חיזוק מעודד להמשך הדרך.

לאחר כשש שעות הליכה הגענו לדרימן, עיירה קטנה וחמודה, ושמנו את פעמנו אל Lander B&B. את המקום הזה מצאנו בשיטוט מקרי באינטרנט, האתר שלו נראה כאילו עיצבו אותו בשנות ה-90 ומאז לא נגעו בו, אבל הוא היה נראה מקסים, ולכן הלכנו אליו. כשהגענו הסתבר שפרנסס, בעלת הבית, לא נמצאת. השכנה שלה פתחה לנו את הדלת והכניסה אותנו למקום ביתי, מקסים ונהדר, בשבילנו זה בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי יום הליכה. כשפרנסס חזרה היא התגלתה כאישה מקסימה, חברותית מאוד שכיף לשוחח איתה. היא המליצה לנו לאכול בפאב המקומי, ה-Clachan. כשהגענו גילינו להפתעתנו שמדובר בפאב בן למעלה מ-300 שנה. אך עם זאת, לא היו לפאב הזה שום יומרות גדולות להציג את עצמו כ"מוסד". הוא פשוט פאב מקסים עם אווירה נהדרת, ונהננו בו מאוד.

יום 4: WHW- מ-Dryman ל-Rowardennan

תכננו לצאת ליום השני מוקדם, אבל תכנונים לחוד ומעשים לחוד. פרנסס הנהדרת הכינה אחלה ארוחת בוקר, ופטפטה איתנו עוד ועוד עד שבסוף יצאנו כמעט שעה לאחר הזמן שקבענו לעצמנו. עלינו על דרך רוב רוי והתחברנו מחדש ל-WHW שאותה פגשנו צפונית לדרימן.

לאחר הליכה קלילה של שעה, עם נופים ראשונים ללוך לומונד, אנו מגיעים לתחתית של Conic Hill, מה שנחשבת לעלייה הקשה ביותר בטרק. העלייה לא ארוכה מאוד, ומי שרגיל להליכות יעבור אותה בקלות, אבל גם מי שלא, מצליח לצלוח אותה, ומקבל בתמורה נופים יפיפיים של האגם הגדול ביותר בבריטניה. הדרך עוברת לצד הפסגה, אך אפשר גם לעלות עליה ולקבל תמונה פנורמית של 360 מעלות.

הירידה מהגבעה תלולה הרבה יותר וארוכה יחסית באופן מפתיע, כאשר בצד השני מעפילים לפסגה שורה של מקומיים שהגיעו לטיול יום. בסוף הירידה מגיעים לבלמהה, עיירת נופש קטנה על גדת האגם. כאן אכלנו צהרים ומפה המשכנו לעוד מספר שעות הליכה ביער על גדת האגם, שלעיתים חשף את פניו ולעיתים הסתיר אותן, עד שהגענו ל-Rowardennan, שם שניתן למספר בתי נופש על האגם. בסוף שורת הבתים ניצבת לה אכסנית הנוער של YHA שיושבת במבנה יפיפה. זה היה הלילה שהכי היה קשה לנו להזמין: סוף שבוע במתחם נופש קטן ומפורסם זה מתכון לצרות. נאלצנו להתפשר על לינה בדורמס נפרדים. אלא שבהגיענו להוסטל הסתבר לנו שיש מקום בחדר דורם משותף, הגלולה הומתקה, ולנו נותר לאכול ארוחת ערב חביבה, ולצפות בשקיעה יורדת על האגם דרך החלונות הענקיים של הלאונג' המפנק של ההוסטל.

יום 5: WHW - מ-Rowardennan ל-Inverarnan

היום השלישי ממשיך על גדות האגם. החלק הראשון שלו יפיפה: פינות חמד מקסימות על החוף, מפלים יפיפיים שעוברים על הדרך, יערות עד ירוקים והעפלות לגבהים שמהם אפשר לראות יותר מהנוף המקסים שיש ללוך לומונד להציע.

בצהרי היום בדיוק הגענו ל-Inversnaid, נקודת האמצע של היום. יושב שם מלון ענק עם לאונג' נהדר וחינמי שמיועד לטיילים מה-WHW. לא צריך להזמין כלום, לא צריך להודיע לאף אחד, אפשר פשוט לבוא ולנוח שם, ואפילו לאכול שם צהרים. במרחק של קילומטר נמצא הוסטל שיושב בתוך כנסיה עתיקה ומשמר את המבנה שלה, על פי ההמלצות מדובר במקום מגניב, אבל אנחנו לא עצרנו שם ולכן לא יכולנו לנסות אותו.

על המקטע הבא, מאינברסנייד לאינברארנן, ראוי רגע להתעכב. קראנו הרבה סיפורי דרך על הטרק, ולא שמענו שום דבר מיוחד על הקטע הזה. הוא אכן לא קשה פיזית, אבל מנטלית מדובר במקטע המייאש ביותר לאורך הדרך. כמעט כולו מתנהל על שביל סינגל צר במיוחד שרק אדם אחד יכול לעבור בו בכל רגע נתון, ולאורך כל הדרך ניצבים מכשולים כמו סלעים ועצים שמאטים מאוד את ההליכה ומצריכים לקפוץ מנקודה לנקודה. בקטעים הקשים מצטברים "פקקי מטיילים". בשלב מסוים ומייאש מאוד הגענו לקצב של קילומטר לשעה, בהחלט לא סימפטי. כל מה שרצינו היה רק להגיע לאינברארנאן, אבל כשהגענו לסוף האגם עוד חיכתה לנו עלייה (לא קשה, אבל מבאסת) ועוד הליכה של כשעה עד ליעד. למזלנו, המקום בו לנו הלילה, Beinglas Farm, יושב ממש על הדרך (המחשבה ללכת עוד קילומטר-שתיים, להקיף את הנחל ולהגיע ל-Dover's Inn נראתה לנו די מדכאת). במקום יש חדרים, אתר קמפינג, ומיקרולודג'ים, מאין בתי הוביט בהם ישנו הלילה. לאחר יום כזה מתיש, לפחות חיכה לנו בפאב סטייק פאי נהדר ומשחק כדורגל לצפות בו.

יום 6: WHW - מ-Inverarnan ל-Tyndrum

היום הרביעי הוא יום רגוע יחסית, בלי הפתעות או אתגרים משמעותיים. זו הזדמנות נהדרת לשאוף את הסתיו הסקוטי עמוק לריאות. ריחות של גשם באוויר, המון ירוק מכל עבר כשכתמים כתומים ואדומים של צמחים בשלכת מבצבצים בינהם.

כעבור כשלוש שעות הליכה אנחנו נתקלים בצומת, ימינה לעיירה crianlarich, ושמאלה להמשך הדרך. זו נקודת האמצע של הטרק, וזו בהחלט זריקת מוטיבציה משמחת. מכאן אנחנו נכנסים ליער ירקרק וצפוף, מלא פטריות. ערפל עטף את העצים והשרה אווירה מיסטית. כשהיער הסתיים, הגענו לאחו ירקרק שפרש נופים למרחקים. לאחר עוד מעבר בלגונה קטנה בלב השלכת הגענו לטינדרום.

בעשר הדקות האחרונות נפתחו שערי השמיים וקיבלנו מקלחת הגונה שלא הסתיימה עד למחרת בבוקר. למזלנו היום החלטנו לישון היום בהוסטל שהוא מבנה, ולא בבקתות שהמעבר בינהם הוא תחת כיפת השמיים. זרקנו את כל הציוד שלנו בחדר הייבוש, יצאנו לקניות, וישבנו בפאב המקומי, מביטים במבול הלא נגמר ותוהים לעצמנו מה נעשה מחר, יום שבו תכננו ללכת 32 ק"מ וצפוי להיות גשום מאוד....

יום 7: WHW - מ-Tyndrum ל-Glencoe Resort (Kingshouse)

קמנו בבוקר, והגשם המשיך. התחזית הראתה שאמור להיות גשום ולא גשום לפרקים, ואנחנו החלטנו לקצר את היום, לדלג על עשרת הקילומטרים הראשונים של היום ולקחת אוטובוס ל-Bridge of Orchy. אם כבר רטובים, אז לא עד הסוף.

בינתיים הגשם קצת נרגע, אבל המשכנו בתוכנית ועלינו על האוטובוס. במקטע הזה הדרך עוברת בסמוך לכביש, אז יכולנו לראות בדיוק מה הפסדנו, והאמינו לי: הפסדנו. הפה שלנו היה פעור למראה ההרים העצומים שהקיפו את העמק מכל עבר, זה היה מראה מדהים. ב-Bridge of Orchy התחלנו לטפס בעלייה עקבית לנקודת תצפית יפיפיה על ההרים שמסביב, האגם הקטן שתחתינו והמלון אינבראורן, הסימן היחיד לציביליזציה באזור.

לאחר הירידה מהגבעה והמעבר באינבראורן, אנחנו מתחילים לעלות צפונה על דרך צבאית מרוצפת וישנה ששימשה לעגלות. ההליכה היא בעמק מוקף פסגות גבוהות, אך בשל העננות הגדולה, לא ראינו את ההרים מסביב. בשלב מסוים הדרך מתחילה לעלות אל אוכף קטן, ומשם לרדת באיטיות לכיוון קינגסהאוס. בשלב הזה החלו לתקוף אותנו רוחות עזות, אך כשהתגברנו עליהם זיהינו שיצאה השמש, ואת פנינו קיבלה קשת שלמה שהקיפה את הרקיע. מהמם.

בנקודה זו נהוג לישון בקינגסהאוס, מלון עתיק ומכובד שיושב בלב השממה. אלא שהוא כעת בשיפוצים. טראגי. מזל שכמה קילומטרים מאחוריו על הדרך יושב ריזורט סקי. לא שמעתי על אף אחד שישן שם, אך מסתבר שיש להם מיקרולודג'ים להשכרה. לא היה צריך לנסוע רחוק מהדרך, רק להזמין מראש.
הגענו לריזורט כעבור פחות מ-5 וחצי שעות, בקלות רבה היינו יכולים ללכת את עוד עשרת הקילומטרים שעברנו באוטובוס, כך שניתן בהחלט לעשות את המקטע הזה ביום אחד.

יום 8: WHW - מ-Glencoe ל-Kinlochleven

באמצע הלילה התעוררנו. רוחות היסטריות הכו במיקרולודג' שלנו, הרגשנו כאילו בעוד רגע הגליל העגול יתנתק ממקומו ויתגלגל אי לשם. למזלנו, זה לא קרה, לפחות לא לנו. במקום אחר באי הבריטי, כפי שגילינו בהמשך היום, קיפח את חייו מטייל אחר בצורה דומה.

כשקמנו בבוקר גילינו גשם שלא מפסיק לרדת. זו לא הייתה סערה, אבל הגשם היה עקבי. חשבנו לצאת לדרך, אך מהר מאוד ראינו שכל שאר המטיילים מסתודדים. מסתבר שמתקרבת סערה גדולה, כל כך גדולה שיש לה שם: "עלי". הבנו שביום כזה לא כדאי להיות בדרכים וביחד עם זוג מטיילות נוספות לקחנו מונית לקינלוכליבן, נקודת הסיום של היום.

גם היום עצרנו את הנשימה תוך כדי הנסיעה. הדרך עברה בגלן קו, אחד מהפנינות של סקוטלנד, עמק המוקף הרים מאיימים, כשנחלים ומפלים חוצים אותו. מדהים שהטרק הכי מפורסם במדינה עובר ממש ליד, ולא נכנס לעמק המדהים הזה.

בקינלוכלבן גילינו שהרוחות במדרגות השטן, נקודת השיא של היום, מגיעות ל-100 מייל לשעה. בהתחלה הסקוטים אפשרו למטיילים לעלות, אך בהמשך חסמו את העלייה למדרגות השטן וגרמו למטיילים רבים להסתובב ולחזור אחורה בגשם שוטף.

אנחנו ניצלנו את היום היבש שקיבלנו כדי לחשוב על התוכניות להמשך. רצינו מאוד לנסוע לסקיי, אבל כל המקומות היו תפוסים. מעבר לקושי בכך שרצינו לנסוע בדיוק בסופ"ש לאחד האתרים הכי מתוירים בסקוטלנד, מסתבר שבאותו הזמן מתקיים פסטיבל מוסיקה בסקיי. נזכרנו בפרנסס מדרימן, והבנו שהסיכוי היחיד שלנו למצוא מקום לישון שם הוא למצוא את הפרנסס המקומית, זו שלא מבינה בטכנולוגיה, אין לה חשבון בבוקינג ולא קל להגיע אליה בחיפוש באינטרנט. אחרי שעה-שעתיים באינטרנט, דרך קבוצות של מקומים ותיירים בסקאיי בפייסבוק, הגענו לפיונה, שאין לה שום חתימה באינטרנט, רק טלפון. הזמנו אצלה מקום ואת שארית היום בילינו בעצלתיים בB&B החמים, בזמן שמסביב העולם רעם ורעד.

יום 9: WHW - מ-Kinlochleven ל-Fort William

הסערה שככה, בדיוק בזמן לאחד הימים היפים ביותר של הטיול. הוא נפתח בעלייה אל מעבר לקו העצים, שם נפרס לעינינו מראה העמק, האגם, והעיירה קינלוכליבן, לאחר הליכה קצרה אנחנו מגיעים לעמק ובו אחו ירוק ויפה שהשביל עובר בתוכו בנוחות. שם גם תוכלו למצוא את הריסות הבית המפורסם מהתמונות האיקוניות של הטרק. ברגע שהגענו אליו, נפתחו שערי השמיים ועלי נתנה את אותותיה בפעם האחרונה לסערה מרטיבה במיוחד של כחצי שעה, הגשם האחרון לטרק זה.

משם המשכנו בדרכנו, כשההרים החדים מביטים מכל עבר (מומלץ להסתובב אחורה מדי פעם, המראה מהצד השני לא פחות יפה). בשלב מסוים הופיע מול עינינו הגדול מכולם: הבן נביס, ההר הגבוה ביותר בממלכה הבריטית, מרשים ואפוף בעננים, כמו שהוא רוב הזמן.

עצרנו לפנורמה אחת אחרונה ויפיפיה על העמק שבו שוכנת פורט וויליאם, בין הרים גבוהים, ומשם התחלנו בירידתנו האחרונה. בהתחלה הנוף עובר ביער יפיפה, באזימוט ישיר לכיוון העיר. אבל אז מסיבה לא ברורה השביל פונה פתאום ימינה בחדות ולוקח אותנו לכביש, ולמעשה הקילומטרים האחרונים הם הליכה על מדרכה לצד כביש ראשי (למרות שהשביל המיוער מגיע ממש עד לכניסה לעיר).

בכניסה לפורט וויליאם יש שלט שמודיע שפעם השביל הסתיים כאן, אבל כיום הוא ממשיך ומסתיים רק בלב העיר. זו כמובן דרך למשוך את המטיילים למרכז העיר, איפה שיש מלא חנויות ודברים. לצערנו לא התפתנו לעבור דרך ה-B&B שלנו לזרוק את הדברים והמשכנו כמו שאנחנו עד לסיום.

בסיום, באופן לא מפתיע, אין שום דבר מעניין, אפילו לא את אותו שלט מרשים שנמצא בצד השני של הטרק, במילגאיי. סתם שלט קטנטן שמציין שזו נקודת הסיום של הטרק. מאוכזבים חזרנו ל-B&B, עשינו כביסה והתארגנו לקראת פרק חדש.

יום 10: פורט וויליאם וטעימה מה-GGW

ביום המחרת התלבטנו מה לעשות, לאחר מעט סידורים בבוקר בחנו מספר אופציות: רצינו לחזור לטייל בגלן קו, אבל חששנו שהאוטובוסים לא יתאימו לנו לזמנים, מספר מסלולי יום באזור פורט וויליאם נשמעו כמו אופציה נחמדה, אבל בסוף החלטנו ללכת על משהו אחר מעט.

בפורט וויליאם מתחיל טרק אחר, פחות מפורסם, בשם ה-Great Glan Way. שלוקח את ההולכים בו צפונה עוד יותר, ל-Inverness. החלטנו ללכת חלק מהיום הראשון שלו. זהו מסלול קליל ונעים שלוקח אתכם בין עיירות מנומנמות ולאורך גדות האגם. ביום שטוף השמש שקיבלנו, זו הייתה חוויה נהדרת.

הדרך הוליכה אותנו לטירה עתיקה, למפעל מים ותיק, ובעיקר לפינות חמד נעימות ומקסימות שמאוד עוזרות להוריד הילוך ופשוט להנות מהנוף והשלווה. מזג האוויר הטוב אפילו אפשר לנו לראות לעיתים את הפסגה של בן נביס, אבל גם זה היה מחזה נדיר.

יום 11: סקאיי - Old man of Storr

את היום הבא התחלנו בנסיעה ארוכה לסקאיי. הנופים בצד הדרך הולכים והופכים מרשימים יותר ויותר ככל שאנחנו מצפינים. הרים עצומים, שלכת סקוטית, ואגמים נהדרים, בראשם אחד שמכיל את טירת Eilean Donan המפורסמת, שקצת קשה לצלם אותה מהאוטובוס (כל האוטובוס ניסה ללא הצלחה), אבל המראה שלה על גדת האגם נהדר.

כעבור שלוש שעות הגענו לפורטריי, העיירה המרכזית בסקאיי. ממרחקים כבר שמענו את פסטיבל המוסיקה, מסתבר שמדובר בפסטיבל סגור שהכניסה אליו עם כרטיסים בלבד, כך שהוא יהווה בעיקר מטרד שמיעתי (אם כי לא חמור מדי), ולא מקור להנאה.

רצינו לבקר ב-Quiraing, גולת הכותרת של סקאיי, אבל האוטובוס שמקיף את חצי האי הצפוני לא עוצר שם, מה שמצריך הליכה נוספת ושם אותנו בסיכון שלא להספיק את האוטובוס חזרה, ולצערנו, מכיוון שהגענו בצהרים, היו לנו רק מספר שעות בודדות. כך התפשרנו על האתר הכי מפורסם באי: The old man of Storr, שאליו יש אוטובוס ישיר והמון אנשים שנוסעים בכל רגע נתון. לפני כן, הספקנו לאכול צהרים על גדות הנמל הציורי של העיירה, אל מול המון שחפים שבלי ספק מאכילים אותם ביותר מדי פיש אנד צ'יפס...

העלייה לאיש הזקן היא מהלך עיקש ומתמיד של כשעה (אולי פחות), אך כשמגיעים למעלה מבינים שזה שווה כל רגע. הנופים מעמדתו של האיש הזקן עוצרי נשימה, ואני מבין למה הוא לא מוותר על המקום היפיפה הזה. אפשר לטייל באזור קו הגובה ולראות עוד כמה תצורות אבן מרשימות אחרות (חלקן יפות יותר מגוש האבן העצום של האיש הזקן).

כשירדנו למטה ראינו שפספסנו את האוטובוס, אולם תיארנו לעצמנו שבין המוני המטיילים לא נתקשה למצוא מי שיסכים לקחת אותנו. לצערנו, הסקוטים המציאו שורה של תירוצים עלובים כדי לא לקחת אותנו, ובסופו של דבר חזרנו את הדרך יחד עם זוג תיירים.

יום 12: סקאיי - Cullin hills

סקאיי הפך להיות אתר מאוד פופולארי בשנים האחרונות בקרב תיירים. התושבים המקומיים אפילו די סובלים מזה, כשהם משתרכים מאחורי המון מכוניות שנהגיהן לא כל כך מסתדרים עם נהיגה בצד שמאל. אך כמו תמיד, גם באזורים הכי מפורסמים, יש נקודות פלא פחות מוכרות. אחת מהן אלו גבעות קולין. דרומית לפורטרי, לא ממש על הכביש, ודורשות טיול יום, זה מספיק כדי להרתיע רבים. הפסד שלהם.

האמת היא שגבעות קולין הם יעד מושלם לטיולים ביום ראשון, משום שכל מערכת התחבורה הציבורית המקומית לא עובדת, והדרך היחידה להתנייד (אם לא בטרמפים או באוטו שכור), היא דרך החברה הארצית citylink, ששלושת האוטובוסים שהיא שולחת מפורטרי עוברים דרך Sligachan, ומשם ניתן לצאת ללא מעט מסלולים מעניינים בגבעות קולין. אנחנו בחרנו אחד שעולה על גבעות קולין השחורות. בדרך אפשר לראות את העמק העצום שבו הגבעות משתרעות, להשקיף אל עבר גבעות קולין האדומות היפיפיות וללכת לאורכו של נחל מקסים עם מפלים ובריכות. על האוכף יש נוף מדהים של שני הצדדים של האזור, ואפשר ללכת משם לאורך הרכס ממש אל תחתיתה של אחת הפסגות השחורות המהממות. זה היה טיול מהמם, והיה כיף ביותר כי לאורך כל הדרך היינו לבד לגמרי, בלי אנשים סביבנו.

כשחזרנו לסליגקן, במקום להמתין בחוץ לאוטובוס, התגלגלנו פנימה לפאב שיושב על הצומת. הפאב הזה מפורסם בכך שיש לו מעל ל-400 בקבוקי ויסקי. האוכל שלהם גם מצוין, וזו הייתה אחלה סיומת ליום הנהדר הזה.

יום 13: סקאיי - Fairy Glan

למחרת היה יומנו האחרון באי. ומכיוון שהאוטובוס שלנו חזרה התחיל את מסלולו בעיירה Uig לפני שהוא הגיע לפורטרי, חשבנו שיהיה זה רעיון טוב לנסוע לשם ולעשות שם טיול בסביבה. אחרי הכל, הרבה אנשים מדברים על עמק הפיות שנמצא בסביבה.

כך עלינו לנו שמחים ומאושרים לאוטובוס לUig, זרקנו את התרמילים הגדולים במלון המפונפן מתוך הבטחה לחזור ולאכול שם צהרים (אוכל שלא היה כל כך מרשים יתר על המידה). ויצאנו לדרך לעמק הפיות. עלייה ראשונה בדרך לקחה אותנו לנקודת תצפית מרהיבה על המפרץ בו שוכנת העיירה, מה שהיה בלי ספק הנוף המנצח של היום.

לקח לנו זמן למצוא את עמק הפיות, בסוף ריכוז המכוניות ותשאול של כמה מקומיים עשו את שלהם. לא מדובר בעמק אלא ברצף של גבעות קטנטנות ומוריקות שאפשר ללכת בינהן. המראה מאוד חמוד ומקסים, אבל לחלוטין אובר רייטד. המוני בני האדם שנמצאים שם על השטח הקטנטן הזה בהחלט מורידים מאוד מהחוויה. קראנו בעיתון המקומי שתושבי העיירה ביצעו בשבוע האחרון מבצע נקיון של ממש. התיירים ששומעים "פיות", מתמלאים בכל מיני דמיונות, משאירים לפיות מתנות, שהן בעצם זבל, ובונים המון רוג'ומים מהאבנים באתר. את כל אלה התושבים ניקו, אבל אנחנו הספקנו עוד לראות את המעגלים הרבים ששורטטו בעשב כדי להקנות אווירה "עאלק קסומה". ממש מביך ומעציב.

לאחר מכן, חזרנו להליכה שלווה ונעימה לאורך המפרץ של העיירה, עד שהגענו לנמל, שם כבר חיכה לנו האוטובוס לנסיעה קשוחה וארוכה של כשבע שעות (עם הפסקות) לגלזגו. משם ירדנו ועלינו מיד על האוטובוס הישיר לאדינבורו. אליה הגענו ב-11 בלילה, כך שלא הספקנו לראות או לעשות הרבה, אלא רק לישון.

יום 14: אדינבורו

יומנו הראשון בעיר, בדיוק כמו היום הראשון בגלזגו, הוקדש בעיקר לשוטטות. פתחנו אותו בגלריה הלאומית, שם ראינו כמה מהציורים המפורסמים שיש לסקוטלנד להציע, לפני שעלינו לRoyal mile, לב ליבה של אדינבורו התיירותית. כמויות אדירות של חנויות מזכרות, נגני חמת חלילים שכולם מנגנים את אותן שתי מנגינות, והמוני המוני תיירים מכל עבר.

לטירה לא נכנסנו, אבל הקפנו אותה לתצפיות שונות על הנוף, משם ירדנו במורד המייל המלכותי לסמטאות יפות ולבתים מקסימים, כמו הקתדרלה, לדוגמה. הלכנו לכיוון האוניברסיטה על שלל הבניינים המרשימים שלה, (כולל כמה שכיכבו בסרטי הארי פוטר), נכנסנו לבית הקברות המקומי (איך לא), וחזרנו לרויאל מייל, כשאנחנו הפעם יורדים את כל אורכו, עד לפרלמנט הסקוטי שחיכה לנו למטה.

הבניין הזה אמור להיות מרשים, אבל האדריכלות המודרנית שלו הייתה מוגזמת, לא פרקטית, ולא כל כך נעימה לעין. נכנסנו פנימה, שמענו הסבר קצר על המקום ונכנסנו לדיון במליאה. רוב הנושאים היו קשורים לבריאות, תחום שקרוב לליבי, והיה מעניין לראות את אנשי המפלגות השונות קוראים תיגר על השרים שניסו להעלות הצעות לסדר.

לאחר מכן עלינו לArthur Seat. הגבעה המפורסמת הצופה על העיר. תפסנו לנו יום רב רוחות ולכן העלייה לא הייתה פשוטה, אבל בעקביות רבה הגענו לפסגה ונהננו מנוף מרשים ויפיפה של העיר, הים, ומה שבינהם, כשאנחנו משתדלים שלא לעוף ברוח.

אדינבורו מפורסמת מאוד ב"סיורי הרוחות" שלה. אנחנו גם הלכנו לאחד כזה (מבית החברה שמוציאה את הסיורים החינמיים של העיר, קונצפט נהדר שאני מאוד אוהב וכיף שהוא תופס תאוצה באירופה). הסיור לא היה מפחיד, אבל סיפר לנו כמה מהסיפורים הספוקיים יותר שיש לעיר להציע, על פשעים, מכשפות, בתי קברות, שרלטנים ועוד. המדריך שלנו היה קורע מצחוק, ונתן לסיור נופך בידורי נהדר.

יום 15: אדינבורו

וכמו בגלזגו, גם את היום השני שלנו באדינבורו פתחנו במוזיאונים, ולא סתם מוזיאונים, אלא ה-מוזיאון, הלא הוא המוזיאון הלאומי של סקוטלנד. הגענו בדיוק בזמן לסיור טעימות בן שעה שהציג לנו את המיטב של חמשת האגפים של המוזיאון העצום הזה. לאחר שהוא הסתיים, החלטנו להתמקד בעיקר באגף אחד: ההיסטוריה של סקוטלנד. כך הלכנו לנו מימי קדם והעפלנו הלאה, פגשנו את חיילי השחמט העתיקים שהתגלו באיים ונחשבים לפלא ארכיאולוגי, למדנו על מרי מלכת הסקוטים ועל תככי מלוכה, ראינו ממיטב שיטות העינויים ואמצעי הלחימה, קראנו על הנסיון הכושל של הסקוטים להקים קולוניה בדריאן שבמרכז אמריקה, מה שהוביל לבסוף לאיחוד עם אנגליה. עברנו דרך המלחמות, ענייני הכספים, התעשיה ההולכת ומתפתחת, ועד לסקוטלנד המודרנית. כל אלה דרך שורה עצומה ומרתקת של מוצגים יפיפים שמאוד עוזרים למי שלא מכיר את ההיסטוריה של סקוטלנד להחשף אליה טוב יותר.
לסיכום האגף, עלינו לתצפית יפיפיה על העיר מגג המוזיאון, ומשם חזרנו לעוד ביקור קצר יותר באגף המדע והטכנולוגיה של המוזיאון. גם כאן, רוב המוצגים אינם אינטראקטיבים (כמו במוזיאון המדע בלונדון), אבל הם מציגים מגוון רחב של ממצאים נהדרים מההיסטוריה של המדע. מהחשובים שבהם ניתן למצוא מכונת קיטור ענקית, וכן את הכבשה דולי ז"ל, שפוחלצה ומוצגת במוזיאון.

אחר הצהרים העפלנו אל גבעת קלטון, אחותה הקטנטנה של כס ארתור, שמכילה מספר מונומנטים כביכול-נאו-קלאסיים כולל נסיון כושל לעשות רפליקה של הפרתנון שנפסק באמצע בגלל חוסר בכסף. מקומיים רבים עולים לגבעה כדי לתפוס קצת שמש ולהביט על העיר, שלא נצטרף אליהם?

בסופו של היום הנהדר הזה, הלכנו לעוד אתר מקסים אחד: The Real Mary King's close. כאשר הקימו את בית העירייה החדש של אדינבורו, קברו מתחת לאדמה כמה סמטאות על בתיהן. כעת, אפשר להכנס אליהן בסיור מיוחד. צריך להזמין כרטיסים מראש (אפשר באותו היום אם אתם לא באים בקיץ), יש שעה מדויקת שבה הסיור מתחיל, והמחיר לא זול (יש הנחה לסטודנטים). עם זאת, זה סיור נהדר, בסגנון החדש של המוזיאונים שבמקום להציג מוצגים - מוכרים חוויה, עם שחקנים שמדמים דמויות מהתקופה, מיצגים נעים, והמון אווירה היה אפשר לדמיין ממש את החיים באדינבורו העתיקה.

זה היה אקורד הסיום לטיולנו בסקוטלנד, משום שמשם עלינו על אוטובוס לילה ללונדון, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי....

טיפים

• מזג אוויר: ימים בלי גשם כלל נדירים מאוד בסקוטלנד, אך לרוב לא מדובר בגשם כבד, בפרט לא בעונות המומלצות לטיול אלא בממטרים מפעם לפעם. ביגוד יעיל נגד גשם עושה את העבודה, ואפשר לטייל איתו בלי לחשוש יותר מדי.
• אם אתם נוסעים לסקאיי, משתלם מאוד לקנות את ה-pass של חברת האוטובוסים citylink. הוא עולה 50 פאונד והוא מאפשר לכם לנסוע חופשי באוטובוסים של החברה בכל רחבי סקוטלנד לשלושה ימים מתוך חמישה. רק הנסיעה הלוך חזור לסקאיי כבר יקרה יותר
• נאמר זאת כאן שוב: מומלץ מאוד להזמין מקומות מראש (כמה שיותר מראש כן ייטב) עבור ה-WHW אפילו אם אתם מטיילים מחוץ לעונה. בייחוד עבור הלילות שבהם לא ישנים בעיירות.