נפאל - סובב אנפורנה, אגם טיליצ'ו, פון היל וחזרה דרך חלק ממסלול אנפורנה בייס קמפ ב-14 ימים

רקע כללי על נפאל והמסלול

נפאל היא ארץ יפה ומגוונת תרבותית, מלאה אנשים טובים אך גם לא מעט מחלוקות. רובה הגדול של האוכלוסיה מאמינים בהינדואיזם וחלק קטן בבודהיזם, וניתן לראות את ההשפעות התרבותיות השונות בכל אזור. בחרתי לצאת לטיול בסוף חודש ספטמבר מכיוון שמזג האוויר בתקופה זו נוח במיוחד, יחסית מועט בגשמים וכבר פחות חם, אך גם לפני שמתחיל להיות קר ומושלג. אפשר לעשות את הטיול גם לפני המונסון (באזור אפריל) אז הנופים מושלגים ויותר וקריר.

מטרת הטיול הייתה לעשות את טרק סובב אנפורנה מבסיסהר לג'ומסום כולל אגם טיליצ'ו, ואז להמשיך את אנפורנה בייס קמפ מטאדו-פאני דרך פון-היל, הבייס ועד קימצ'ה. בפועל אחרי שבוע וחצי הליכה הרגשתי שמיצתי את הטרק והמרתי יומיים של הליכה לאנפורנה בייס קמפ ביומיים של מנוחה בפוקרה, וזה לגמרי היה שווה את זה.
אם אין לכם הרבה זמן, אני בטוח שמתוך מה שארשום כאן תוכלו לקחת את מה שמתאים לכם ולבנות מסלול מותאם אישית, ומצד שני, אם יש לכם יותר זמן, מומלץ לקחת את הטרק יותר באיזי ולהינות מכל מה שהמסלול מציע. היופי הוא שהדרך מלאה כפרים ואפשר בכל רגע להחליט היכן לעצור לישון ולתכנן את המסלול בהתאם למצב הרוח, היכולת האישית וכמובן מזג האוויר.

מלבד מהטרק זכיתי לחוות את פסטיבל הדאשין בקטמנדו, לחקור את מקדש המתים, לעשות מצנח רחיפה בפוקהרה וגם סתם להירגע ולא לעשות כלום (מתי בפעם האחרונה זה קרה?).
הכרתי המון מטיילים, ניהלתי שיחות עם המקומיים, עם פליטים טיביטיים וגם שיחקתי עם ילדים שלא ידעו מילה באנגלית ולימדו אותי שמשחק הוא שפה בינלאומית. נפאל מציעה המון חוויות וכל אחד ימצא בה את מבוקשו.

התארגנות בארץ

טיסה:
את הטיסה הבינלאומית סגרתי דרך טורקיש איירליינס, שלהם יש טיסה ישירה לנפאל מטורקיה ובכלל אני חושב שהיא אחת החברות היותר נעימות ואמינות שיצא לי לטוס עמן לחו"ל. במקור תכננתי לטוס עם קטאר איירליינס עם עצירה בדוחה (לבסוף הטיסה לא הסתדרה לי), לישראלים אין שום בעיה לנסוע דרך דובאי, קטאר או ירדן וכולן חברות תעופה מצויינות.
בתוך נפאל סגרתי מראש טיסות פנימיות מקטמנדו לפוקהרה וחזרה (ואפשר גם מג'ומסום לטוס חזרה לפוקהרה). זה עדיף הרבה יותר לדעתי גם מבחינה בטיחותית וגם מבחינת זמנים, מאשר "לבלות" 12 שעות באוטובוס לילה או לשרוף יום על נסיעה מטלטלת ומאובקת. יש גם אוטובוסים לתיירים שהם קצת יותר ברמה, אבל זה לא הרבה יותר טוב ובעיקר תובעני בזמן. מבחינתי היה שווה לשים על הטיול עוד כ-800 ש"ח ולטוס חצי שעה בכל כיוון בנחת.
מה שכן, שימו לב שהטיסות מושפעות ממזג האוויר ונוטות לאחר ואף להתבטל. העדיפו טיסות מוקדמות על אלו של אחה"צ ואל תקבעו עוד משהו בנקודת היעד ביום של הטיסה (למקרה של ביטול). אני הייתי עד לכך כשהטיסה חזור שלי נדחתה מהשעה עשר לשתיים וכל אלו שאחריה בוטלו בגלל תנאי ראות בעייתיים.

לינה:
מטעמי נוחות סגרתי לינה מראש רק ללילה הראשון כשנחתתי. ממה שהתרשמתי, בערים עדיף להתמקח ולסגור מחיר על המקום (ההבדלים במחירים יכולים להיות משמעותיים). בכל מקרה לסגור מקום מראש ללילה הראשון זה לא נורא ולפחות יודעים היכן שוהים ומקלים קצת על ההגעה.
לאורך הטרק יש המון מקומות לינה מסודרים ופשוט מגיעים עד לאן שמגיעים באותו היום ומוצאים מקום.
אם אתם לוקחים מדריך הוא כבר ידאג לכם למקומות לינה מראש בכל מקום שתגיעו.

אוכל:
האוכל העיקרי בנפאל הוא הדאל-באט (אורז עם עדשים), אותו הנפאלים אוכלים גם לארוחת הבוקר-צהריים וגם לארוחת ערב. מבחינה תזונתית זו מנה מגוונת ומשביעה (וגם נהוג לתת מילוי חופשי), אך כמובן שיש אוכל מערבי גם בחורים הכי נידחים ואל תוותרו על מאפה הקינמון ופאי התפוחים במחנה שלפני חציית הפאס.
בכל אופן, אין מה לסחוב אוכל משום שלאורך הטרק יש עשרות כפרים בהם ניתן לרכוש ארוחה וגם צידה לדרך. מכיוון שבבקרים יצאתי עם אור ראשון ולא נשארתי לארוחת בוקר, דאגתי בכל ערב לארוז כמה צ'פאטי (לחם שטוח) וזה סידר אותי לבוקר שלמחרת.

שתיה:
ישנם מלא מקומות למילוי מים לאורך הדרך ומי השתיה באופן כללי דורשים טיהור. אני טיילתי עם שק מים של 2 ליטר + ערכת טיהור בשם sawyer squeeze שקניתי ברשת. זה היה לי מאוד נוח כי אפשר לטהר מים ישירות לתוך השק מבלי להוציא אותו מהתיק והטעם נשאר ניטרלי. מי שמסתדר עם טעם קל של כלור יכול לטייל עם בקבוק מים וטבליות טיהור.

כסף:
המטבע הוא רופי נפאלי. פחות או יותר 100 רופי נפאלי שווים דולר. אפשר להמיר בשדה התעופה, בטאמל בקטמנדו ובפוקהרה. לאורך הטרק אפשר להמיר כסף רק בבנק בכפר צ'מה ואין עוד מקומות בדרך. בממוצע הוצאתי כ-1000 עד 1500 רופי ביום (כשהתפנקתי). אם לעשות ממוצע לטרק, אני חושב שרוב האנשים יסתדרו עם 20-25 דולר ליום. זה גם מה שאני לקחתי.
רוב המקומות לאורך הטרק יציעו לינה ב-100 רופי (ואפילו ללא תשלום) אם תתחייבו לאכול ארוחת ערב. שמעתי אנשים שקוראים לזה "הדיל הישראלי", זה לא דיל ישראלי זה פשוט ככה... שימו לב שככל שעולים בגובה המחירים עולים גם, ואפשר לצפות להוצאות באזור ה-3000 רופי ליום בימים שלפני חציית הפאס ובאגם טיליצ'ו.

ציוד:
תיק גב - אפשר להסתפק בתיק של 40-50 ליטר. אני לקחתי תיק של 75 (כי אין לי משהו אחר) שהיה ריק רוב הזמן חוץ מביום האחרון שפוצצתי אותו במתנות... כמובן יש את האופציה לקחת פורטר בתשלום, מדריך או פורטר מדריך (שגם מסביר וגם סוחב), אבל אני העדפתי לטייל לבד ובכוחות עצמי. פורטר יכול להיות אחלה לזוגות/ קבוצות או למי שרוצה ממש להקל על הגב ועל הדרך לתמוך בתעסוקה המקומית.
כובע וקרם הגנה זה ברור. מקלות הליכה לדעתי חובה, יש אזורים עם דרדרת וזה פשוט מציל חיים.
כלי רחצה בקטנה. אני עשיתי כביסה עם אותו סבון לגוף, בתוך שק אטום למים שקניתי בכמה שקלים באיביי.
מגבת מתנדפת מיקרופייבר שלא תופסת הרבה מקום ומשקל.
ממליץ גם על בטריה נטענת בשביל הטלפון והמצלמה. למרות שאפשר להטעין חשמל ברוב המקומות ואפילו יש wifi כבר כמעט בכל מקום, תגיעו למקומות שלא יהיה אפשר והבטריה סוגרת את הפינה.

ביגוד:
נעלי הליכה טובות - עדיף נעליים אטומות למים על נעלי ספורט, אבל ראיתי מלא אנשים שהסתדרו גם ככה. רק תזכרו שאתם עומדים ללכת ברגל שבועיים ברצף אז תבואו עם משהו שאתם יודעים שלא יתפרק בדרך...
סנדלים - חלק מהמסלול אפשר לעשות בסנדלים וגם בשביל הגסטהאוסים בערב.
2 זוגות גרביים להחלפה יום יומית הספיקו לי לגמרי. כנ"ל 2 מכנסיים, 2 טישרטים/ חולצות נוחות לטרק, עוד מכנס וטישרט לגסטהאוס. זוג תחתונים. אני כאמור עשיתי כביסה ידנית בכל יום והסתדרתי יחסית עם מעט ציוד. מבחינתי, בדיעבד, מקסימום צריך עוד תחתון וזוג גרביים למקרה שלא מסתדר לעשות כביסה יום אחד וזהו.
בגדים חמים - בלילות במקומות הגבוהים קפוא, ובמיוחד כשבחלק מהמקומות צריך להשכים לפנות בוקר כדי להתחיל את הטרק. תביאו מעיל קל, חם-צוואר, גופיה ארוכה/ תרמית, כובע צמר וכפפות.
אני מעדיף להתלבש בשכבות שקל להוריד ולשים. הסתדרתי עם וסט פליז ומעיל גשם במקום מעיל רגיל.

מה לא צריך מבחינת ציוד:
עוד בגדים "שיהיה" (סתם נפח ומשקל), עוד מעיל כי אולי יהיה ממש קר בלילה וכו'. גם שק שינה מיותר. תזכרו שבלילה ישנים בגסטהאוס ואם אתם לא בסדר עם לישון בסדינים שלהם (לי לא היתה בעיה) אז תביאו ציפה לישון בתוכה. במקומות הקרים יש שמיכות עבות.
מפה - קניתי, לא פתחתי פעם אחת, מיותר לגמרי. תורידו maps.me לטלפון או תשאלו מה המסלול את אחד ממאות המטיילים והמקומיים שתראו בדרך. בגדול המסלול די ברור ויש שילוט ברוב המקרים.
עצה נוספת - אל תקנו ציוד תרמילאים בנפאל, זה מאוד זול במחיר וגם מאוד זול באיכות. נתקלתי בהרבה אנשים שהתחרטו על זה בהמשך הטרק (נעל מתפרקת, רוכסן שנופל מהתיק ועוד).

ביטוח:
last but not least, תעשו ביטוח טוב ותיקחו מכשיר לווייני למצבי חירום. נפאל עלתה לכותרות לפני כמה שנים כאשר פקדה אותה רעידת אדמה גדולה ונהרגו לא מעט אנשים (כולל ישראלים). אני ממש חושב שזה שווה את זה גם אם בסוף לא השתמשתם (וטוב שכך). מכשיר אחד יכול לשמש ואף להציל כמה אנשים.

התארגנות בנפאל

ויזה:
את אשרת הכניסה אפשר לעשות בארץ וגם כשנוחתים בקטמנדו. אני העדפתי לעשות אותה מראש (שגרירות נפאל נמצאת בבניין מרכז הטקסטיל, רחוב קאופמן 2 בטיילת בתל-אביב) ולא לעמוד בתור הארוך בשדה התעופה. אם אני זוכר נכון, זה עלה לי כ-200 ש"ח. בדיעבד לדעתי עדיף לעשות אותה על המקום כשנוחתים, אפילו שיש תור, מכיוון שבארץ צריך להגיע לשגרירות פעמיים (למסור דרכון ולחזור לאסוף אחרי כמה ימים) וזה פחות נוח.

החלפת מט"ח:
בהמשך למה שכתבתי קודם, העדיפו לעשות זאת בשדה התעופה, השער שם היה ממש בסדר. גם בחזור אפשר להחליף בשדה את הכסף שנשאר. קראתי שאפשר להחליף כסף גם אצל סוויסה ובנקודות אחרות בעיר.

סוויסה:
אי אפשר להזכיר את נפאל מבלי להזכיר את סוויסה. כמו אבו-שוקרי המקורי ואבו-שוקרי המקורי מספר אחד, כך גם יש את סוויסה האדום וסוויסה הצהוב (שהיו פעם סוכנות אחת והתפצלו). הסיפור על השם "סוויסה" הוא שפעם מישהו חשב שהנפאלי שמנהל את המקום דומה למאיר סוויסה - ומשם הכל היסטוריה.
עד כדי כך התפרסם הסיפור על סוויסה, שאפילו מאיר סוויסה נסע לנפאל והצטלם שם עם הכפיל שלו.
סוויסה עוזרים לארגן את המסלול, לשכור פורטרים ומדריכים וגם לסגור אטרקציות. למשל אני נעזרתי בהם לסגור מצנח רחיפה (paragliding) בפוקהרה. כמובן שיש סוכניות רבות אחרות מקומיות וגם את סוכנות שי. דרך הסוכנויות אפשר גם לעשות את הפרמיט שאיתו נכנסים לשמורת אנפורנה.

פרמיט (TIMS+ACAP):
אם לא רוצים להיעזר בסוכנויות (שגובות עמלה יחסית קטנה), אפשר לעשות את הפרמיט לבד במרכז המטיילים. אם זכור לי נכון הוא עולה 40 דולר. אני הייתי חייב לעשות אותו לבד כי הגעתי ביום חג (על כך בהמשך).
למרכז המטיילים (Nepal tourism board) נסו להגיע בין הראשונים בסמוך לפתיחה, כי התור שם ממש ארוך ויש מלא בלגאן. לדעתי "ביליתי" שם כשעתיים-שלוש לפחות, בעיקר כי שליחים של הסוכנויות נדחפים ובאים עם סטפה גדולה של אישורים להחתים בבת אחת עבור הלקוחות שלהם.
לאחר מכן מחתימים את הפרמיט בכמה נקודות לאורך המסלול ולהבנתי אם אין פרמיט נדרשים לשלם קנס כדי להמשיך.

סלולר:
ניתן לרכוש סים מקומי. רשת Namaste מתאימה לאזורים הנמוכים בנפאל ו-Ncell לגבוהים יותר. אני לא קניתי סים אז לא יכול להמליץ, אבל ברוב המקומות שהייתי היה WiFi בכל מקרה, ולכן יחסית מאוד קל לתקשר עם המשפחה בהודעות או שיחות וואטסאפ ברוב האזורים לאורך המסלול.

התניידות:
בתוך העיר אפשר להתנייד עם מוניות. הנפאלים נוהגים ממש בכאוס וצופרים ללא הפסקה, לכן שימו לב גם למה שקורה סביבכם כשאתם הולכים ברגל...
בטרק אפשר לקחת ג'יפ כדי לדלג על מקומות, או אוטובוס מקומי בחלק מהאזורים. אני לא מצאתי סיבה לדלג על מקומות ולצערי בזמן שהייתי שם נהרגה מטיילת ישראלית בהתהפכות ג'יפ (הג'יפ בדר"כ פתוח מאחור).
הפעמים היחידות שנסעתי באוטובוס/ רכב היו כדי להגיע ממקום למקום שהיו מאוד רחוקים והיו הכרח, כמו למשל מפוקהרה לבסיסהר (Besisahar), מסוף טרק סובב אנפורנה לתחילת טרק הבייס קמפ ובחזרה לפוקהרה.
הרבה אנשים מקצרים את תחילת המסלול ונוסעים בג'יפ ישר לסייאנג, או אפילו עד מנאנג, שזה גם לוותר על החלקים מהיפים שהטרק מציע וגם מסוכן מאוד מבחינת מחלת גבהים (להגיע ישר למנאנג שהיא בגובה 3,540 מטרים).

מחלת גבהים:
אי אפשר לדבר על טרק האנפורנה ולא להזכיר את הנושא החשוב הזה. החוקים פשוטים, מגובה של כ-3000 מטר, לא ישנים בלילה בגובה של יותר מ-500 מטר מהמקום האחרון שישנו בו. כלומר אין שום בעיה לעלות יותר מ-500 מטר ביום, כמו למשל כדי לראות את אגם טיליצ'ו, אבל חוזרים לישון במקום שהוא מקסימום 500 מ' יותר מאשר בגובה של הלילה האחרון.
לדוגמה, אם ישנו במנאנג בגובה 3,540 מ', בלילה הבא אפשר לישון ביאק קארקה בגובה 4050 מ' (הפרש של 510 מ') אבל אי אפשר לישון בכפר הבא - לדאר שהוא בגובה 4,200 מ' (עליה של 660 מ'). אז תסדרו את הימים בהתאם כדי שהלילות יסתדרו בגבהים.
אין מה לדחוף כדורים (זה עושה תחושה ממש לא נעימה בגוף, מנסיון). פשוט תקפידו להיות קשובים לגוף ואם משהו לא מרגיש טוב, מיד חוזרים קצת אחורה לגובה נמוך יותר (אין בזה שום בושה). במנאנג יש מרכז הדרכה שתמורת 100 רופי ימדוד לכם את רמת החמצן בדם, וגם מעביר הרצאות על מחלת גבהים, מניעה וטיפול.

סיפור ודרך - הגעה לקטמנדו

בכל פרק אספר קצת סיפורים וחוויות שקרו לי בדרך, מהן גם אפשר ללמוד ולהתרשם למה אפשר לצפות, מה כדאי לעשות ומה פחות מומלץ. בסוף כל פרק ארשום בתמציתיות את התכל'ס, כך שמי שרוצה רק את הפרטים היבשים, יוכל לדלג על הסיפורים ולקחת משם רק את הדרך.

מכיוון שהייתי דחוק יחסית בימים על-מנת להספיק את המסלול שתכננתי, העדפתי לבלות יותר זמן בטבע ופחות בעיר. למעשה סגרתי מראש טיסת המשך לפוקהרה בטיסה האחרונה שיצאה באותו היום, ולכן אפילו לא תכננתי לישון בעיר. בדיעבד זה לא היה חכם, הזכרתי שטיסות פנימיות עלולות להתעכב ולהתבטל, אבל לא ידעתי את זה כשסגרתי את הטיסות. למזלי לא היו לי בעיות בטיסה הלוך.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לקטמנדו הגעתי מוקדם בבוקר. התכנית המקורית הייתה להתחיל באזור הטאמל (Thamel). זה האזור המרכזי לתיירים, שבו אפשר להחליף כסף, להיעזר בסוכניות כדי לעשות פרמיט, לקנות ציוד, לאכול (וגם לישון למי שנשאר בעיר).
לאחר מכן תכננתי להסתובב בכיכר דורבאר (Durbar), הכיכר המרכזית בעיר שספגה מכה קשה ברעידת האדמה שפקדה את נפאל לפני מספר שנים, והיה לי גם מספיק זמן לנסוע למקדש הקופים (Swayambhu stupa).
את מקדש המתים (Pashupatinath) שמרתי לחזור.

מה שלא ידעתי כשסגרתי את כל התכנון לפרטי פרטים, זה שנחתתי בדיוק ביום חג הדאשין - אחד החגים הגדולים בנפאל. וכל העיר הייתה סגורה!

יש משפט שאומר - Plans, like rules, are made to be broken.
ביציאה משדה התעופה אסף אותי נהג מונית חביב בשם רושאן, שבישר לי בנעימות שהעיר סגורה לרגל החג והשאיר אותי די המום. הטמאל? סגור. להחליף כסף? סגור. להוציא פרמיט? סגור... אבל הערב אני טס ומחר אני כבר צריך להיות בדרך לבסיסהר. מה עושים?

רושאן לקח אותי למקום קטן שהכין צ'אי חם וסמוסות מטוגנות, יצאנו מהמונית וישבנו לאכול ולפטפט. הוא ממש רצה לעזור לי. הוא הרים טלפון למישהו שהציע לי לעשות פרמיט ולהמיר כסף, אבל בתנאי שאקח מדריך-פורטר למשך הטיול. סירבתי בנימוס כי ממש לא רציתי לטייל עם שותף, אבל רגע, איך הוא יעשה לי פרמיט אם הכל סגור?
מסתבר שבכל זאת צריך לטפל בתיירים, ומרכז המטיילים נפתח לכמה שעות בלבד בימי החג כדי להנפיק אישורים.

סיימנו לאכול וביקשתי מרושאן שיקח אותי חזרה לשדה התעופה להמיר עוד כסף, ומשם ניסע למרכז המטיילים. (מכיוון שחשבתי שאני עומד להמיר כסף בעיר, החלפתי ממש מעט כסף בשדה התעופה ולא היה לי הרבה מעבר בשביל לשלם על הנסיעה). התמקחנו קצת על המחיר של הטרטור לנסוע הלוך ושוב ממקום למקום, וסגרנו על מחיר שריצה אותו.

התחלנו בנסיעה ומהר מאוד אני מבין שאנחנו לא בכיוון לשדה. "אנחנו נוסעים לשדה התעופה, כן?" שאלתי - "נוסעים להמיר כסף, כן" ענה רושאן. "בשדה התעופה?" - "אני לוקח אותך להמיר כסף, כן", "אבל אנחנו נוסעים לשדה התעופה??". לאחר נסיעה קצרה עצרנו בצד הכביש ולמונית עולה נערה צעירה עם קפוצ'ון ורוד.
היא שואלת במבט נוקב "כמה אתה רוצה להמיר?" ושולפת מכיס הקפוצ'ון את הסטפה הכי גדולה של שטרות שראיתי בחיי. היא מציעה שער מאוד קרוב לזה של השדה ואני מסכים להפסיד כמה שקלים בשביל לגמור עם האירוע החשוד-מוזר הזה. אנחנו מסיימים את טקס החילופין, היא מודה לי על העסקה ומסתלקת.
טוב, לפחות אני מסודר לחצי טיול ולא שדדו אותי, אללה יוסטור.

רושאן מוריד אותי מחוץ למרכז המטיילים שעדיין לא נפתח, ואנחנו נפרדים לדרכנו.
למזלי אני בין הראשונים, לאט לאט מתחילים לטפטף עוד מטיילים וכולנו מסתדרים יפה ויודעים מי אחרי מי. אני פוגש לא מעט מטיילים ישראלים ומייד אנחנו פותחים חזית ישראלית מאוחדת לשמור אחד לשני מקום בתור ולהשגיח על הציוד כשקופצים לשירותים, לקנות מים וכו'. את מרבית האנשים בתור, שעם חלקם שוחחתי כדי להכיר ולהעביר את ההמתנה, פגשתי בהמשך הדרך במקומות שונים בטיול. פתאום כמשטיילים זה ממש לא משנה מאיפה אתה בעולם כי כולם באו לטייל וכולם באותו ראש גם אם אתה ישראלי, אוסטרי, ניו-זילנדי או נפאלי.

התחנה הבאה הייתה כיכר דורבאר. את המפה של העיר הורדתי offline לנייד עם גוגל מפות וניווטתי רגלית כ-20-30 דקות עד הכיכר עם מוצ'ילה ענקית על הגב. העיר הייתה דוממת, כמו עיר רפאים. איפה כל הנהגים הפרועים? איפה הצפיפות? איפה כל האנשים? זה לא מה ששמעתי על קטמנדו...
ופתאום בבת אחת, כשהגחתי מאחת הסמטאות, נגלה אלי המחזה המדהים - הם כולם חוגגים בכיכר.
מאות אנשים, מבוגרים, ילדים, המוני רוכלים, מוכרי תפוחים על אופניים, אופנועים, מכוניות, נשים בלבוש מסורתי בצבעים עזים, קטורת, צבע, אוכל, חיילים ושומרים בכל פינה. רעש, בלאגן, יופי, פשטות וגם הרבה עוני, כלבים כחושים ותאו-מים מסתובבים ברחובות. לא יכולתי להעלות על דמיוני מחזה כזה.

בהגעה לכיכר צריך לשלם דמי כניסה (1000 רופי) ותוך שנייה וחצי כבר נצמד אלי מדריך שקלט שאני ישראלי, וישר פתח מחברת עם שלל ברכות בכתב יד מאנשים שונים שמרעיפים עליו שבחים בעברית.
מילאן, כך שמו, הציע לקחת אותי לסיור מודרך במקדשי הכיכר והבטיח שנסיים בצ'אי חם, כל זאת תמורת 1000 רופי. מאחר ומדובר בכ-30 שקלים, זה לא היה נשמע לי מזיק והסכמתי להצעתו. בנחישות ובאנגלית עם מבטא נפאלי כבד, מילאן עשה עבודה נהדרת והסביר לי על החג, על האלים בהינדו ובבודהיזם וגם קצת על עצמו וחייו בנפאל (והוא בכלל נוצרי). עברנו בין המקדשים ונכנסו למקומות שאין לי ספק שלא הייתי נכנס אליהם בלעדי הדרכתו, כשהוא חולף על פני שומרים ולוחץ ידיים בכל שער.

את הסיור סיימנו בחנות קטנה שבה מילאן מוכר מנדאלות (mandala), שאלו מעיין רישומים בודהיסטים מעגליים מאוד מרשימים ויפים שנעשים בעבודת יד. הקאטץ' של הסיור הוא כמובן לקנות ציור כזה מחוסר נעימות. מילאן הגיש לי כוס תה שהוכנה לבקשתו בבית סמוך, ולמרבה הפתעתי התה היה מלוח! מסתבר שזה נהוג... מכיוון שלפני עוד הייתה דרך ארוכה, סירבתי בנימוס. בתכלס, המנדלות היו יפות ולא יקרות (יש ויש), וזו אחלה מזכרת או מתנה להביא לארץ (בחזור קניתי אחת בפוקהרה).
מכיוון שגם לא קניתי מנדאלה וגם את התה בכלל לא יכולתי לשתות, נראה שמילאן היה ממש מאוכזב ממני כלקוח. את הכעס הוא הוציא על מי שהכין את התה הלא שגרתי ומלמל לעצמו "Stupid indians and their salty tea".

למקדש הקופים כבר לא היה לי זמן להגיע, בגלל שבזבזתי אותו לצערי בהמתנה לפרמיט מוקדם יותר בבוקר. מילאן עצר לי מונית ברחוב ומשם חזרתי לשדה התעופה לטיסה לפוקהרה. הטיסה הייתה בסך הכל סבירה, שדה התעופה הפנימי די פשוט, אין ממש מקום לשבת ולא יותר מדי מה לקנות לאכול. שלא לדבר על השירותים...
בפקוהרה לקחתי מונית לגסטהאוס בשם ה-butterfly lodge שסגרתי מראש. המקום היה סביר מאוד, אבל בדיעבד יקר יחסית למה שאפשר למצוא ברחוב באותה הרמה.

בערב הייתי גמור מעייפות מכדי להסתובב, וידעתי שמחכה לי השכמה בחמש בבוקר כדי להתארגן ולתפוס אוטובוס פנימי לבסיסהר. את פוקהרה אחקור כבר בחזור. סידרתי את הציוד והחלטתי להשאיר בגסטהואס בשמירת חפצים כמה דברים שלקחתי "על כל מקרה", כמו מעיל פוך, מגבת מיקרופייבר גדולה ועוד. אחרי יום שלם עם מוצ'ילה על הכתפיים, המשקל התחיל לתת את אותותיו על הגוף.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
האזור המרכזי לתיירים בקטמנדו הוא הטמאל (Thamel). אפשר להחליף שם כסף, לאכול ולישון. לסגור פורטרים, מדריכים ואטרקציות דרך הסוכנויות המקומיות.
את הפרמיט אפשר להוציא בעזרת הסוכנויות עם עמלה קטנה או לבד במרכז המטיילים אם לחוצים בזמן.
כיכר דורבאר (Durbar) - הכיכר המרכזית עם מקדשים רבים. כניסה עולה 1000 רופי ואפשר לקחת מדריך בסכום זהה.
מקדש הקופים (Swayambhu) - סטופה גבוהה עם קופים שמסתובבים חופשיים. לא הייתי אז לא יכול להמליץ.
למי שסוגר טיסה פנימית - שדה התעופה קטן וצפוף, אין יותר מדי מקום לשבת, מה לקנות לאכול וגם השירותים, כמו שאפשר לדמיין, מזכירים שירותים בתחנה מרכזית ישנה.

יום 01 - פוקהרה - בסיסהר - נאדי

תחילת הטרק בבסיסהר (Besisahar, 820m). משם עוברים דרך הכפר בולבולה (bhulbhule, 840m) ואני סיימתי את היום בכפר נאדי (Ngadi, 890m). אפשר להגיע גם עד לגרמו (Ghermu) באותו יום, הליכה של כשלוש ורבע שעות, אם הזמן מאפשר לכם.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בבוקר ממתינה לי מונית שהזמנתי מראש עם בעל הגסטהאוס, שלוקחת אותי ישירות לכיכר שממנה יוצאים האוטובוסים לכיוון בסיסהר. האוטובוסים יוצאים בסביבות שש וחצי והנסיעה אמורה להימשך כארבע-חמש שעות. נסיעה עולה כ-500 רופי, ובכ-200 רופי נוספים אפשר ומומלץ להמשיך עם הנסיעה דרך הכפרים האחרים, לדלג על הכפר בולבולה ולרדת בתחנה האחרונה - נאדי. ביום רגיל אפשר לרדת בנאדי ולהגיע ברגל לפחות עד הכפר גרמוּ.
אבל אני לא הגעתי ביום רגיל, אני הגעתי ביום חג...

המונית מגיעה ל-Baglung Bus Park ואני ושואל את הנהג מאיפה לוקחים את האוטובוס. הנהג מגרד בפדחתו, יוצא מהמונית, מדבר עם כמה מקומיים, חוזר ומבשר לי באנגלית קלוקלת - "היום חג, אין אוטובוס".
אני יוצא מהרכב ומנסה לתקשר עם המקומיים שלאט לאט מתגודדים סביבי. הם חוזרים ואומרים שאין אוטובוס למשך החג, לפחות ביומיים-שלושה הקרובים. אני מתעקש שאני צריך להגיע לבסיסהר ושעשיתי תכניות ואני חייב להתחיל את המסלול היום כדי לעמוד בזמנים.

אני כבר רואה את התכניות שלי מתמוטטות כמגדל קלפים, ואז נזכר שפעם שמעתי משפט שאומר שכל אדם הוא נהג מונית תמורת הסכום הנכון - "כמה אתם רוצים כדי לתת לי טרמפ?"
אני מתמקח, לא בהצלחה מרובה (איזו אלטרנטיבה יש לי מול שמונה נפאלים שיודעים שאין לי ברירות), ואחרי שהם צוחקים קצת מהסכומים שהצעתי, אני סוגר עם אחד מהם על 5000 רופי (כ-160 ש"ח) שיקח אותי עד בסיסהר ברכב שלו. בהתחשב שנסיעה מקומית אמורה לעלות כמה מאות רופי, זה היה ממש ממש יקר ומחוץ לתקציב המתוכנן שלי, מצד שני, כשממירים את זה לשקלים זה לא קנס גדול מדי לשלם עבור נסיעה פרטית.

בשש ארבעים וחמש אנחנו מתחילים בנסיעה, אני מנסה להיחגר אבל הנהג אומר שאין צורך...
כפי שכבר תיארתי, הנפאלים נוהגים ממש ממש מפחיד ומתקשרים עם הסביבה בעזרת אינספור צפירות. אנחנו נוסעים על דרך ספק אספלט ספק בוץ, ועוברים נופים מדהימים של שדות אורז, בתים צבעוניים וג'ונגלים סבוכים. בשלב מסוים קופץ מול הרכב נמר קטן ונעלם בסבך... וואו, שלום לך נפאל!
שעתיים וחצי לאחר מכן, בתשע ורבע, אנחנו מסיימים את הנסיעה בבסיסהר. אמנם שילמתי ביוקר, אבל קיצרתי שעתיים מהנסיעה המתוכננת, זו כבר התחלה מעודדת.

בבסיסהר אני פוגש שני חבר'ה ישראלים מהתור לפרמיט, הם מתארגנים על ג'יפ לקצר את הדרך ולהגיע ישירות לסיאנגה ומציעים לי להצטרף כדי למלא את הג'יפ, אך אני מסרב כמובן.
אני נפרד מהם לשלום וחוצה את הגשר אל תוך הג'ונגלים לכיוון בולבולה.

מהר מאוד נצמדים אלי שני ילדים קטנים שמבקשים באנגלית עם מבטא בריטי מושלם -
"!Hello Mr. Give me chocolate! give me candy! give me money"
"אין לי כסף" אני אומר.
"!You have big camera you have money"
חצופים הילדים פה :)
אני משלם קנס של כמה פירות יבשים שהיו בשקית שביצבצה מכיס המוצ'ילה, והם בתמורה מראים לי את תחילת השביל לבולבולה ועוזבים אותי לנפשי.

לאחר הליכה קצרה אני מתחיל לתהות אם אני בכיוון הנכון, אני שואל אישה אחת שמראה לי את הדרך, אך זו מהר מאוד מובילה לשום מקום. שם, אישה אחרת מראה לי דרך אחרת, ואני מגיע לפיצול עם עץ גדול ושוב לא בטוח. אני לא מזהה את השבילים במפה ולא באפליקציה. חם ולח ואני ספוג זיעה ומה זה הכתם האדום הענק הזה על החולצה שלי? זה דם?? יש עלי עלוקה!
בעוד אני מוריד את הציוד ומנסה לטפל בעצמי, אני קולט עלוקה נוספת מטפסת במעלה מקל ההליכה ומיד מנער אותה. הפצע הקטן על הבטן לא מפסיק לדמם, אבל לפחות העלוקה שיצרה אותו ירדה מעצמה וכבר לא הייתה כשהורדתי את החולצה. איך לא הרגשתי כלום??

בעודי חובש את הפצע, עוברת קבוצה נוספת של מקומיים שאומרים לי לרדת ימינה בפיצול. הם נראים משועשעים מהסיטואציה ומצחקקים בינהם. אני אורז את הציוד ומתחיל ללכת, לא לפני שאני מחליק במדרון על בוץ ונופל וקם ונופל - כך שלוש פעמים רצופות. היום הזה מתחיל לא טוב... חייב להתאפס.

הירידה מסתיימת בדיר עם שני תאו גדולים ואנחנו מביטים אחד בשני בחשדנות.
בלית ברירה אני מסתובב וחוזר במעלה השביל שממנו הרגע ירדתי, שם אני פוגש חקלאי זקן. אני אומר לו "בולבולה?" והוא מצביע בכיוון השני וגורם לזה להישמע ממש רחוק תוך כדי שהוא מסמן עם היד בהנפה וחוזר על המנטרה "בולבולה אווווו... בולבולה אווווו...".
לאחר כחצי שעה אני מגיע בחזרה לעץ בפיצול. כבר בזבזתי שעה וחצי, היתרון היחסי בזמנים מתחיל להישחק.

בפיצול עומד כעת אדם קצת תמהוני עם טיקה במצח (נקודה אדומה), סכין ענק שמחובר בנדן על חגורתו וחיוך ממזרי. "בולבולה?" אני שואל ומצביע על השביל השני בפיצול, הוא משיב "בולבולה! נאדי בזאר! בולבולה!" ומהנהן בראשו. אני מניח את מקלות ההליכה ושולף את המפה, אולי ממנו תבוא הישועה.
הוא מצביע על הטיקה שלו, מחייך חיוך גדול, אומר לי כמה משפטים בנפאלית ומצביע עלי. אולי הוא שואל איפה הטיקה שלי?

בעודי מנסה לחפש את השביל ולהראות לו שאני צריך הכוונה, הוא לוקח את מקל ההליכה שלי בידו ושוב אומר "בולבולה! נאדי בזאר! בולבולה!". חושי העכביש שלי מתחילים לדגדג ואני מקפל את הציוד ולוקח ממנו את המקל תוך כדי אמירת "נאמסטה, בולבולה, נאדי בזאר" ומצביע על השביל.
או אז, הוא טופח בידו על הסכין ומחייך חיוך עוד יותר גדול. "בולבולה! נאדי בזאר! בולבולה!" - הוא שוב אומר בעודו ממשיך לחזור ולטפוח על הסכין. אללה יוסטור.

אני מתחיל להתרחק תוך כדי שמירת קשר עין ולוקח הפעם את הפיצול השני. רק חסר לי שישדדו אותי עכשיו. לאחר הליכה קצרה השביל נפתח ומתרחב וסוף סוף אני מרגיש הקלה שאני בדרך הנכונה.
לאחר כחצי שעה אני מגיע לשדה אורז והשביל מסתיים. איזה בלאגן.
הברבור הופך למרמור ואני מסתובב וחוזר על צעדי. אני מחליט לחזור לכפר ולנסות למצוא את שביל האספלט של האוטובוס, במקום לחפש את דרכי בג'ונגל.

למזלי, כשהגעתי לפיצול, אותו איש תמהוני כבר לא היה שם. אני חוזר לבסיסהר לאחר ארבע שעות מבוזבזות, ושם אני מתאפס על דרך האספלט הראשית.
זוג מטיילים גרמנים מאששים לי שזו הדרך, גם הם הגיעו עם מונית ספיישל כמוני. אנחנו הולכים קצת יחד ועוברים נקודת ביקורת פרמיט ראשונה. הבחור הנפאלי בנקודה היה מאוד חביב, והציע לי לחלוק איתו מנת אורז שממש באה לי טוב. סוף סוף דברים משתנים לטובה.

ההליכה על האספלט לא מעניינת ולא נעימה במיוחד. הדרך לבולבולה לוקחת כשעתיים וחצי, וכבר מתחיל להיות מאוחר. ממש לפני הכפר עוצר לידי אופנוע וממנו קופץ בחור צעיר ושואל "אתה צריך מקום לישון?".
קוראים לו רוּפֶּס ויש לו גסטהאוס בנאדי. הוא מלווה אותי ברגל במשך מעל שעה, ואנחנו מנהלים שיחה מאוד מעניינת על החיים ועל האנפורנה. עם השנים הדרכים הישנות ממשיכות להיסלל, ומטיילים רבים בוחרים לדלג על תחילת המסלול ולהגיע ישר לסיאנגה ואפילו למנאנג. פעם השביל עבר ממש דרך הגסטהאוס שלו והיום כבר כמעט ואין לו לקוחות.

לגסטהואס קוראים "מלון הילטון". בעלות של 100 רופי, אני ישן בחדרון עשוי פח על מיטת עץ די סבירה. בחצר יש חור באדמה לשירותים ויש צינור מים ליד המטבח כדי לשטוף פנים. תכל'ס אני לא צריך יותר מזה כרגע. אני אוכל את הדאל-באט הכי טוב בטיול, רופס מראה לי על המפה את כל המסלול ומציע איך לחלק את הימים. אשתו והילדים מקסימים ואני ממליץ על המקום בחום, אם לא לשינה אז לפחות לארוחת צהריים והדרכה.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
מפוקהרה לבסיסהר אפשר להגיע עם אוטובוס מקומי שיוצא מ-Baglung Bus Park - כ-500 רופי, 4-5 שעות, או עם מונית - כ-5000 רופי, שעתיים וחצי נסיעה.

המסלול מבסיסהר עובר דרך הכפר בולבולה ונאדי. עדיף לדלג עם אוטובוס על תחילת המסלול מכיוון שהוא סלול באספלט, ולרדת ישירות בנאדי. משם אפשר ללכת ברגל בשביל עד הכפר הבא - גרמו.
בנאדי יש גסטהאוס בשם "הוטל הילטון" עם בעל בית נחמד מאוד שעזר לי להתמצא ולחלק את הטרק על המפה, וישנם עוד כמה מקומות לינה שנראים יותר מפנקים.

להולכים ברגל:
Besisahar (820 m) to Khudi: 7 km, 2.00 hrs
Khudi (790 m) to Bhulbhule: 2 km, 0.30 hrs
Bhulbhule (840 m) to Ngadi: 4 km, 1.15 hrs

יום 02 - נאדי - צ'מצ'ה

יום זה עובר דרך הכפרים באודנדה (Bahundanda 1310m), גרמו (Ghermu 1130m), ג'אגט (Jagat 1300m) ומסתיים בצ'מצ'ה (Chamche 1385m).

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

את הבוקר אני מתחיל בארוחה פשוטה של צ'פאטי עם ריבה ונפרד לשלום מרופס ומשפחתו. מהר מאוד אני פוגש זוג מטיילים ישראלים אחרים שהכרתי בתור לפרמיט, ויחד עם בחור אוסטרלי ועוד מטייל מדנמרק אנחנו חוברים לקבוצה ומטיילים עד גרמו. יש שם מסעדה מצויינת להפסקת צהריים, אנחנו משחקים קצת קלפים ואני מחליט להמשיך לבד ונפרד מהם לשלום.

קצת אחרי, איכר גיבן חביב התקשה להעמיס על הגב חבילה ענקית של עשב וביקש את עזרתי. אני כמובן עוזר לו, ומבין כמה כבדה החבילה. המקומיים סוחבים על גבם פחות או יותר הכל והם גורמים לזה להיראות קל.
הדרך הרגלית בין הכפרים פשוט מהממת, ואני מתקשה להבין איך מטיילים מוותרים עליה ולוקחים ג'יפ ישירות לסיאנגה. בחלקו השביל חולק את הדרך עם ג'יפים, מה שהופך את החוויה לפחות סימפטית מכיוון שהם מעלים ענני אבק ופולטים עשן.

בהמשך הדרך אני פוגש עוד שני מטיילים, ג'ו וקירה, ניו-זילנדי ובריטית שהכירו בתור לפרמיט והחליטו לקחת מדריך-פורטר משותף. אנחנו עוקפים אחד את השני לסירוגין, מחליפים מידע ומתחברים. הם מציעים לי לטייל יחד איתם את יתרת הימים, אך אני מחליט שאני רוצה לעשות דברים בקצב שלי ואנחנו מתפצלים. הם ממשיכים על דרך הג'יפים ואני לוקח את שביל המטיילים.

לאחר כ-45 דקות הליכה מהכפר ג'אגט ישנו שביל קטן עם שלט של ACAP, שמתפצל מדרך הג'יפים ועולה לצ'מצ'ה דרך הג'ונגל. השביל עובר דרך גסטהאוס בשם Rainbow waterfall, והוא מתצפת על מפל מים מרשים במיוחד. ילד קטן שואל אותי באנגלית רהוטה אם אני רוצה להישאר לישון וכמה אני רוצה לשלם. אני מחליט שמספיק להיום, אני אומר לו 100 רופי והוא מייד מסכים, מאושר עד הגג שסגר לקוח חדש.

המקום עצמו די נחמד, מקלחת חמה וארוחה טובה. הייתי לבד בגסטהאוס כי הוא קצת לפני הכפר עצמו והרבה מטיילים ממשיכים על דרך הג'יפים ומפספסים את השביל הקטן. בערב ביקשתי צ'אפטי שיהיה לי לדרך למחרת, ובעל המקום פשוט התיישב על הרצפה עם קערה גדולה, קמח ומים והתחיל ללוש.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכ'לס:
יום של הליכה בסך הכל נעימה ולא קשה בין נופים ירוקים וכפרים. השביל חולק חלק מהדרך עם ג'יפים.
בגרמו יש מקום נחמד לעשות עצירה לארוחת צהריים.
גסטהאוס מומלץ בצ'מצ'ה - Rainbow waterfall, הוא מתצפת על מפל מים מרשים במיוחד. קחו את שביל ה-ACAP שמתפצל מדרך הג'יפים ועולה לצ'מצה שמאלה דרך הג'ונגל (יש שילוט).

Ngadi (890 m) to Bahundanda: 4 km, 1.45 hrs
Bahundanda (1310 m) to Ghermu: 5 km, 1.30 hrs
Ghermu (1130 m) to Jagat: 3 km, 1.30 hrs
Jagat (1300 m) to Chamche: 4 km, 1.00 hrs

יום 03 - צ'מצ'ה - דאנקיו

ביום זה מתחילים לעלות בגובה ובערב כבר נעשה קריר.
השביל עובר דרך הכפרים טאל (Tal 1700m), קארטה (Karte 1870m), דארפאני (Dharapani 1900m), באגראצ'אפ (Bagarchap 2160m) ומסתיים בדאנקיו (Danaqyu 2200m).

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

השביל עובר דרך בתי הכפר, ושלט של NAT מורה לקחת את השביל הרגלי לכיוון טאל. אני מגיע לגשר תלוי שעליו רובצים קופים רבים, שמתפזרים בריצה אל עבר ההרים ברגע שהם קולטים אותי. השביל יפייפה ומטפס למעלה במשך כשעה.

אני פוגש קבוצת מטיילים שמורכבת מזוג צ'יליאניים ובחור אוסטרלי בשם טום. טום מציע לי לחלוק סניקרס ואני מציע לו צ'פאטי אחד. אנחנו מגלגלים את הסניקרס בתוך הצ'אפטי וכך ממציאים את רול הצ'אפטי-סניקרס הראשון בהיסטוריה, כך חשבנו לעצמנו בסיפוק...

העליה הארוכה מתחילה להתיש והמוצ'ילה הגדולה לא עוזרת, אני מסיים את העליה בבית תה קטן ועוצר להתרעננות. שם אני פוגש שוב את טום וחבריו שהחליטו לעצור לארוחת צהריים מוקדמת, ואנחנו נפרדים לשלום. משם הדרך לטאל לא ארוכה, ומעט אחרי כן נגלה אלי האגם הגדול והיפה שלידו שוכן הכפר טאל - שפירוש שמו הוא פשוט 'אגם' בנפאלית.

אני ממשיך לכיוון דארפאני וחוצה שני גשרים תלויים, השביל מדהים ביופיו. אני חולף על פני זוג נחמד, ומסתבר שהם ישראלי ואמריקאית שחיים בשיקאגו, אנחנו מפטפטים קצת וממשיכים לדרכינו. בדראפני יש נקודת ביקורת של הפרמיט. אחר הצהריים אני מגיע לדאנקיו, כבר מתחיל להיות קריר ואפילו מעט לטפטף. אני בוחן את הגסטהאוסים, שעל כולם כתובים בצבע על הקיר תיאורים בעברית שמשבחים את בעל הבית, השקשוקה ואיכות ה-WiFi.

בכפר אני פוגש שוב את קירה הבריטית שמציעה לי להתארח בגסטהאוס שלהם יחד עם ג'ו. הגסטהאוס נמצא בחזרה במורד הדרך שממנה באתי, כחמש דקות לפני ההגעה לכפר עצמו. אנחנו שותים המון תה, אוכלים ארוחה גדולה של אורז עם תפוח אדמה (או פחמימות על פחמימות כמו שג'ו קרא לזה). אנחנו מחשבים את הימים ומסכמים להיפגש שוב לחצות את הפאס ביחד. בשבע כבר חושך מוחלט וכל אחד נעלם לחדרו.
בסופו של דבר חילקתי את הימים אחרת מהם ולצערי לא פגשתי בהם שוב ולא הספקנו להחליף פרטי קשר.

על הגסטהאוס אני לא יכול להמליץ, בעל הבית לא היה נחמד ולחלק מהאוכל התגלה להיות 'מנה חמה' מוגשת בצלחת, בניגוד למקומות אחרים שבישלו אוכל מקומי.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
יום יפה שמתחיל בעליה תלולה. בדראפני יש נקודת ביקורת. בדאנקיו עדיף למצוא גסטהאוס לקראת קצה הכפר ולא בהתחלה.

Chamche (1385 m) to Tal: 5 km, 2.30 hrs
Tal (1700 m) to Karte: 4 km, 1.30 hrs
Karte (1870 m) to Dharapani: 2 km, 1.00 hrs
Dharapani (1900 m) to Bagarchap: 2 km, 1.00 hrs
Bagarchap (2160 m) to Danaqyu: 2 km, 0.45 hrs

יום 04 - דאנקיו - דאקור פוקארי

היום התחיל בדאנקיו ועבר דרך הכפרים טאנצ'וק (Thanchowk 2570m), קוטו (Koto 2640m), צ'אמה (Chame 2710m), בארטנג (Bhratang 2850m) ועד הסיום בדאקור פוקארי (Dhukur Pokhari 3240m) .

התכנית המקורית שלי הייתה להגיע ביום זה ל-Upper pissang. ישנן שתי דרכים לעבור את המסלול, כאשר אחת עולה על רכס ההר והשניה עוברת מתחתיו, שתיהן מובילות לאותו המקום, אבל הנוף בהחלט הרבה יותר משתלם בשביל הגבוה (והקשה יותר).
לצערי הזמנים לא מסתדרים לי ואני מצליח להגיע רק עד הכפר דאקור פוקארי, כשעה וחצי לפני פיסאנג.
אני ממליץ בחום לדחוף ולהגיע לפיסאנג העליון, כי הנוף משם פשוט מדהים.

הרבה אנשים נוטים לחלק אחרת את המסלול ולעשות עצירת לילה ב-צ'אמה, שהוא הכפר הכי גדול באזור לפני מאננג, שם יש שווקים, שירותים מקומיים שונים וגם בנק שאפשר להחליף בו כסף. בפועל העצירה שלי בבנק היא ש"בזבזה" לי את הזמן להגיע עד פיסאנג, אבל זה היה הכרח כי אין עוד אפשרות להחליף כסף לאורך המסלול (אולי רק בג'ומסום בסיום).
ביום זה כבר מתחילים להגיע לגבהים רציניים, וכדאי לקחת את היום יותר באיזי ולשים לב לתחושות. זו עוד אחת מהסיבות שאנשים עוצרים ללילה בצ'אמה (2710 מ') לפני שממשיכים לפיסנג העליון לשינה בגובה 3310 מ'.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

את היום אני מתחיל מוקדם מהרגיל כשעוד חושך בחוץ, בידיעה שמחכה לי הליכה של 9-10 שעות שכולן בעליה. למרות שעל פי המספרים היבשים הדרך לצ'אמה אמורה לקחת ארבע שעות, התיק הגדול עושה את שלו ובפועל לוקח לי כחמש וחצי שעות להגיע לצ'אמה - כולן בעילה.

הדרך עצמה מאוד יפה ואפשר להתחיל להרגיש איך השינוי בגובה משפיע על הצמחיה שמתחלפת מג'ונגלים צפופים ולחים ולעצי אורן תמירים ושיחים נמוכים. בצ'אמה אני "מבלה" מעל שעה בתור בבנק, ממלא מים וממשיך הלאה. מכאן הדרך נעשית דרך עפר סלולה. שביל המטיילים נמחק ודחפורים ענקיים חופרים, מרחיבים ומחריבים אותו.

המשך הדרך היה די מבאס, כמעט כולה הייתה על שביל כורכר אותו חולקים עם ג'יפים רבים עמוסי מטיילים.
מאחד הג'יפים נפרקת קבוצת מטיילים נפאלים שמבקשים לעשות איתי סלפי על רקע קיר סלע ענקי מאוד מרשים ויוצא דופן.

בארטאנג הוא אזור גידול תפוחים, והדרך עוברת דרך מטעי תפוחים גדולים ומפתים, שמגודרים בחומות גבוהות ושלטיי "שטח פרטי - קנס של 5000 רופי למשיגי גבול". לאחר כשעה הליכה בין המטעים חוצים גשר וכשעה נוספת לאחר מכן, בשעה ארבע וחצי, הגעתי לכפר דאקור פוקארי. מחשיך כאן מוקדם ואני תשוש מיום של עליה והליכה על כורכר קשה. לא נותר לי מספיק זמן להגיע לפיסאנג ואני מחליט לעצור ללילה.

הגובה מתחיל להיות מורגש, התיק הגדול לא עוזר והכתפיים שלי דואבות. בחדר האוכל בגסטהאוס אני פוגש מטיילת מוונצואלה שמגלה לי את אפליקציית maps.me, ומרגע זה אני מטייל רק איתה במקום עם מפה. כמה פשוט וקל. כל השבילים מסומנים והיא עובדת ללא תקשורת אינטרנט.

מחר אגיע למאננג בגובה של 3540 מ'. חושש מתסמיני גובה אפשריים, אני לוקח כדור למניעת מחלת גבהים (שבדיעבד היה די מיותר). התחושה שהכדור עושה היא שכל הגוף "נרדם" כמו שנרדמת הרגל. זו תחושה מוזרה ודי רעה, במיוחד שמרגישים שהפנים "נרדמו".

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
יום שבחציו נעשה בעליה ובחציו הליכה על דרך כורכר. מהימים הכי פחות אהובים עלי בכל המסלול.
בצ'אמה יש המון שירותי קהילה נפאליים ובינהם בנק. זהו המקום האחרון להחליף כסף עד ג'ומסום.
מומלץ מאוד להגיע עד פיסאנג העליון, ולקחת את השביל העולה ולא השביל שיורד לפיסאנג התחתון. הנוף פשוט עוצר נשימה בשביל הגבוה יותר.

Danaqyu to Thanchowk: 6 km, 2.15 hrs
Thanchowk (2570m) to Koto: 4 km, 1.00 hrs
Koto (2640m) to Chame: 2 km, 0.45 hrs
Chame (2710m) to Bhratang: 7 km, 2.00 hrs
Bhratang (2850m) to Dhukur Pokhari: 6 km, 1.30 hrs

יום 05 - דאקור פוקארי - מנאנג

ביום זה עוברים דרך הכפרים פיסאנג עליון (Upper Pisang 3310m), גאיירו (Ghyaru 3730m), נאוואל (Ngawal 3680m), הומדה (Humde 3330m), בראגה (Bhraga 3450m) ולבסוף מנאנג (Manang (3540m.

היום הזה יחסית קל, למעט העלייה התלולה בתחילת המסלול עד גאיירו שנעשית בסרפנטינות. לאחר עצירה קצרה להתרעננות ונשנוש סמוסה חמה וטעימה, משם הדרך ברובה מישורית, ובסך הכל יום זה לקח לי כשמונה שעות.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במהלך הדרך פגשתי המון מטיילים שחיכו איתי בתור לפרמיט, וגם שתי מטיילות - הולנדית ואמריקאית שעימן קבעתי לעשות את המסלול לאגם טיליצ'ו ביום למחרת.
בהגעה לבראגה אני שותה מיץ מפרי של שיח קוצים מקומי - seabuk thorn וטועם גבינת יאק.

בהגעה למנאנג התמקמנו בגסטהאוס מאוד מיושן ורעוע מעץ, המגורים הכי פשוטים שהיו לי עד עכשיו, אך גם הלינה והאוכל היו הכי זולים והכי טעימים שאכלתי בימים האחרונים.
בגסטהאוס אני פוגש את יאן, מטייל משוויץ שעושה את המסלול על אופניים והתחיל בכלל בלאדק בהודו. אנחנו מתחברים והוא מצטרף אלינו לקבוצה עם הבנות לעלות לאגם.

מנאנג יקרה באופן משמעותי מהכפרים הקודמים, וגם מאוד מתויירת ומלאה מלונות. ככל שעולים בגובה כך גם המחירים עולים בהתאם, אבל אני הצלחתי למצוא מקום בסך הכל מאוד נחמד ולשלם רק 800 רופי על לינה ואוכל. לצערי לא הצלחתי למצוא שום סימנים מזהים לגסטהאוס, אז אין לי שם של מקום משתף למעט שלבעלת המקום קוראים קארמה ובכניסה יש קיר ענק מלא בכלי מטבח שונים (ואפילו קופסאות ריקות של טחינה).

אנחנו קופצים לעשות בדיקת אחוז חמצן בדם במרפאת המתנדבים המקומית, והתוצאה בסך הכל טובה.
כללי ההתאקלמות אומרים שמומלץ לישון שני לילות בגובה 3000 מ' לפני שממשיכים הלאה, ולכן מאוד מומלץ להישאר במנאנג יום נוסף על מנת להתאקלם, ולא חסר מה לעשות בסביבה. בסמוך לבראגה ישנו אגם גבוה, מערה וסטופה מרשימה. במנאנג יש בתי אוכל ואפילו קולנוע שמקרין ברצף סרטים הוליוודיים כמו "שבעה ימים בטיבט" ו-"Into the wild".

מבחינת התאקלמות, מכיוון שישנתי כבר לילה בגובה 3240 מ', מנאנג היא הלילה השני שלי בגובה של מעל 3000 מ' (מנאנג בגובה 3540 מ'), יחד עם בדיקות אחוז החמצן והתחושה הכללית הטובה, אני לא מוצא סיבה להישאר עוד יום במנאנג ובוחר להמשיך להתאקלם באופן טבעי בדרך לאגם טיליצ'ו.
אם עוקבים אחרי הכללים, הכל צריך להיות בסדר, ולפחות אצלי ואצל המטיילים שחברתי אליהם כך היה.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
יום בסך הכל קל שמתחיל בעלייה תלולה של כשעתיים בסרפנטינות, אבל ממשיך משם במישור.
לא לוותר על סמוסה טרייה בגאיירו, מיץ שיח קוצים כתום וגבינת יאק בבראגה.
במנאנג יש גסטהואס מאוד זול ביחס למקומות האחרים, לא מצאתי את שמו אבל לבעלת המקום קוראים קארמה ובכניסה יש קיר ענק מלא כלי מטבח (מצורפת תמונה).

אם הזמן מאפשר, מומלץ מאוד להישאר עוד לילה במנאנג על מנת להתאקלם, ישנם מסלולי יום קצרים באזור בראגה וגם קולנוע. מכיוון שכללי ההתאקלמות אומרים שצריך לישון שני לילות בגובה 3000 מ' לפני שממשיכים לטפס, למעשה השינה בדאקור פוקארי/ פיסאנג עליון ומנאנג מהוות שני לילות. זהו יתרון נוסף של בחירת המסלול הגבוה על פני כפר פיסאנג התחתון.
אפשר וכדאי לעשות בדיקת אחוז חמצן בדם במרפאה במנאנג, כדי לאשש את מצב ההתאקלמות ולהחליט אם להישאר עוד בגובה הנוכחי לפני שממשיכים לעלות הלאה.

Dhukur Pokhari (3240m) to Upper Pisang: 1.5 km, 1.30 hrs
Upper Pisang (3310m) to Ghyaru: 4.5 km, 1.45 hrs
Ghyaru (3730m) to Ngawal: 5 km, 1.45 hrs
Ngawal (3680m) to Humde: 2 km, 0.45 hrs
Humde (3330m) to Bhraga: 6 km, 1.45 hrs
Bhraga (3450m) to Manang: 2 km, 0.30 hrs

יום 06 - מנאנג - טיליצ'ו בייס קאמפ

יום זה הוא תחילת מסלול צידי לאגם טיליצ'ו, מסלול אופציונלי לחלוטין ומאתגר בפני עצמו, אבל מאוד מתגמל מבחינת הנוף. אגם טיליצ'ו הוא אחד האגמים הגבוהים בעולם (4920 מ'), והעלייה והירידה מהאגם מוסיפה יומיים למסלול הכללי של הטרק.

היום מתחיל במנאנג, עובר דרך קנגסאר (Khangsar 4150m), שרי-קארקה (Shree Kharka 3900m) ומסתיים בטיליצ'ו בייס קאמפ (Tilicho Base Camp 4200m).

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בשונה מכל יום אחר שלקחתי רק צ'פאטי לדרך ויצאתי עם שחר, אנחנו מתחילים כולם בארוחת בוקר משותפת של פנקייקים מפנקים, ויוצאים מהכפר בשביל שמוביל לתורונג-לה פאס. לאחר כשעה הליכה, בכפר קנגסאר השביל מתפצל והשילוט לאגם טיליצ'ו משנה צבע לכחול-לבן. משם מתחילה עליה של כשעה וחצי לאוסף של גסטהאוסים באזור בשם שרי-קארקה שפזורים לאורך הדרך.
ההליכה לבייס קמפ לוקחת עוד כשלוש שעות בסך הכל.

בשלב מסוים עוברים גשר ומגיעים לפיצול שבוטל, שם יש שלט למעבר עליון ותחתון, כאשר העליון מחוק. באזור הייתה מפולת גדולה והשביל העליון, שעליו קראתי בסיפורי דרך אחרים, פשוט נמחק.
השביל התחתון הוא למעשה השביל היחיד ופשוט ממשיכים איתו. הדרך מעט מסוכנת בשל דרדרת סלעים ולכן יש לשים לב במיוחד גם על מה דורכים וגם לאבנים מדרדרות מההר שמעלינו. בדרך ראיתי מישהו שנפגע מאבן שנפלה עליו, זה ממש לא נעים.

ההליכה מפרכת ואני מתמלא שמחה כשהגג הכחול של הבייס קאמפ מתחיל לבצבץ באופק.
בהגעה לבסיס מתגלה מחזה מטריד, המקום מפוצץ במאות אנשים!
בשל החג הנפאלי הגיעו יותר מטיילים ממה שהמקום מסוגל להכיל, הם מגיעים בג'יפ למנאנג (לא מודעים בכלל לסכנות מחלת גבהים, או אולי הם מורגלים) ופשוט עושים טיול קצר של יומיים לאגם.
בלית ברירה, הבחור בקבלה מודיע לי שהלילה יפרשו מזרנים בחדר האוכל וכולנו ניאלץ להצטופף על הרצפה.

הבונוס היחיד בסיטואציה היתה שהלינה הייתה בחינם במקום 1000 הרופי שעולה מיטה בחדר.
הבנות מתפצלות מאיתנו ומוצאות מזרן בחדר אוכל אחר, בעוד אני ויאן חולקים מזרן בחדר האוכל הראשי.
לאחר ארוחת ערב של דאל-באט משביע וחריף במיוחד, אני ויאן יוצאים להתחרדן בשמש שנותרה ונהנים מהנוף הלא שגרתי.

הלילה ירד מהר מאוד וכולם נעשו חסרי סבלנות כשהצפיפות התחילה לעלות, עת שכולם נכנסו לחדר האוכל לתפוס חלקת מזרן ללילה. אני מצטופף עם חברות נפאלים שכמעט וישנים איתי כריות מרוב צפיפות, ובעשר יש כיבוי אורות. לאחר כשעתיים של שינה, אני מתעורר מרעש, אור ונפאלים שמשחקים קלפים וצוחקים בקולי קולות. אנשים יוצאים ונכנסים מחדר האוכל בטריקת דלת, ואלו שאיכשהו עוד ישנים נוחרים בקול.

אני ממש מנסה לחזור לישון, בהצלחה מועטה, ופתאום מרגיש דחיפה חזקה. זה יאן, השעה שלוש וחצי לפנות
בוקר, הגיעה הזמן להתחיל את המסלול לאגם.
שכחתי לציין שההגעה לאגם ביום שלמחרת צריכה לקרות מאוד מוקדם בבוקר. התנאים בגובה הרב לא אופטימליים ולא מומלץ להגיע לשם בשעות הצהריים, במיוחד גם אם לא רוצים לעשות עוד לילה בבייס קמאפ אלא להגיע לכפר הבא באותו היום של הירידה מהאגם.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
הליכה לא קשה ממנאנג לשרי-קראקה עד טיליצ'ו בייס קאמפ. מקנגסאר השביל מסומן בכחול-לבן.
משם השביל הופך לדרדרת אבנים ויש להיזהר גם היכן דורכים וגם מאבנים נופלות. יש רק שביל אחד והשילוט ברור, השביל העליון הישן בוטל. היציאה לאגם נעשית בארבע בבוקר כדי להגיע למעלה בשעה סבירה ולהספיק לרדת ולהגיע לכפר הבא.

Manang to Khangsar (4150m): 1.0 hrs
Khangsar to Shree Kharka (3900m): 1.3 hrs
Shree Kharka to Tilicho Base Camp (4200m): 3.0 hrs

יום 07 - טיליצ'ו בייס קאמפ - אגם טיליצ'ו - יאק קארקה

יום זה יוצא מהבייס קאמפ מוקדם לפנות בוקר, עובר דרך אגם טיליצ'ו (Tilicho Tal 4920m), יורד חזור כלעומת שבאנו דרך המחנה ושרי קארקה, אבל במקום לחזור למטה לכיוון מנאנג, חוזרים בפיצול בשביל עילי העובר סמוך לכפר הנטוש קנגסאר עליון (Upper Khangsar 4120 m). מסיימים בכפר יאק קארקה (Yak Kharka 4050m).

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לאור ירח מלא, בשעה ארבע לפנות בוקר אנחנו מתחילים את העלייה המפרכת אל האגם. העליה מדי פעם מתונה ומדי פעם דרך סרפנטינות תלולות, ויאן מתקדם הרבה מאוד לפני ונעלם בעלטה. לקראת סוף העלייה ישנו שלט שמבשר שנותרו 35 דקות הליכה במישור. בסך הכל לוקח לי כארבע שעות לעלות לאגם - עם עצירות מרובות.

אחרי השלט הדרך די שטוחה ולאט לאט נגלה האגם הגדול. למעט האמת, זה היה הרבה פחות מרשים ממה שציפיתי. ראיתי את האגם בתמונות כשהוא קפוא ומושלג, ואילו אני הגעתי כשהאגם היה חום ומופשר.
מצד שמאל אפשר להבחין בקרחונים שנמסים ויוצרים את האגם, אך רוב הנוף היה יבש ועקר מצמחיה.

באגם יש בית תה, ובמחיר מופקע של 140 רופי לכוס (זה פחות או יותר המחיר של קנקן תה במקומות הנמוכים), אני שותה תה חמים על נוף האגם. אני פוגש את הבנות ואת יאן באגם ואנחנו נפרדים לדרכינו, לכל אחד יש תכניות אחרות. הרבה אנשים בוחרים לעצור ללילה בשרי קארקה, אבל אני רוצה להתקדם ובוחר לישון בכפר הבא, שהוא מעט מרוחק אך בהחלט אפשרי להגעה באותו יום - יאק קארקה.

הדרך למטה מהאגם היא אותה דרך שבה עלינו, הירידה לוקחת לי כשעתיים ואני מגיע לבייס קאמפ בסיבות 11 בבוקר, אני אוכל ארוחת בוקר מאוחרת ולא טיפוסית של מרק איטריות חם, ומיד אחרי יוצא לדרך.
הדרך חזור פשוטה יותר, מכיוון שהפעם היא בירידה, ולאחר שעתיים וחצי אני מגיע לשרי קארקה. אני פוגש שם זוג מטיילים פולנים שגם הם מתלבטים האם להמשיך הלאה או להישאר לישון. יש להם מדרך-פורטר והוא אומר שלוקח 3.5 שעות להגיע ליאק קארקה.
בנוסף, אני פוצח בשיחה עם קבוצה של פורטרים נפאלים, שאחד מהם לובש חולצה שעליה מתנוסס דגל ישראל, וגם הם מאוששים ואומרים שהדרך היא כשלוש שעות. מכיוון שהשעה כבר שתיים וחצי ובסביבות שש מחשיך כאן. על אף המחסור בשעות שינה והזמן הלחוץ, אני מחליט לתת פוש ולצאת לדרך כמתוכנן.

לאחר כשעה הליכה אני מגיע לקנגסאר העליון. בתמימותי חשבתי שאפשר לישון כאן במקרה שיתושו כוחותיי וירד הלילה, אבל מסתבר שהכפר נטוש כליל ומבני האבן עומדים מיותמים. השמש מתחילה לרדת מאחוריי וצובעת את העמק בצהוב וקסם. לפתע חוצים אותי מספר עיזי בר לבנות, ועדר שלם מתחיל לרוץ בעקבותיהן, מטרים בודדים ממני. מחזה מופלא ויוצא דופן.

אני מצליח לצלם כמה תמונות לפני שהם נעלמים בהרים, קנגסאר בשקיעה נראית כמו כפר מהאגדות, ובלי לשים לב אני מבזבז חצי שעה על צילומים ומרדף אחרי חיות הבר.
אני ממשיך עוד כשעה וחצי, חוצה גשר ומגיע למסעדת דרכים קטנה שבו אני פוגש בזוג נפאלי. האישה חלתה ולא יכלה להמשיך, ובעל הפונדק אפשר להם לישון על הרצפה למשך הלילה.
החושך מתחיל לרדת והם אומרים לי שנותרה לי כשעה הליכה לכפר, אבל לא מומלץ ללכת בחושך, ולכן מציעים לי להצטרף ללילה במסעדה.

אני עושה חושבים, ברור לי שאגיע לכפר הבא בחושך מוחלט, אך נראה שנותר לי מספיק אור כדי לסיים את העליה הבאה ולהגיע למישור שאחריה. אני מודה להם ומחליט להמשיך הלאה. אני צריך לדבוק בתכנית כדי לישון בגובה שתכננתי, במיוחד שביום שלמחרת אני מתכנן להגיע לתורונג פאדי - מחנה הבסיס שלפני חציית הפאס. לאחר כחצי שעה החושך יורד לגמרי, ולאחר חצי שעה נוספת אני כבר רואה אורות במרחק.

העלטה עוטפת את כל העמק לחלוטין, כבר נהיה קר ממש, וכשפרה תועה מפתיעה אותי ומורידה לי את הלב, אני שולף את פנס הראש להמשך הדרך. אני מפנטז על המקלחת החמה שמחכה לי בסוף היום, אחרי יום הליכה שהתחיל בארבע לפנות בוקר, אחרי שישנתי על מזרן הרצפה ולא התקלחתי כבר יומיים, כל מה שרציתי זו מקלחת חמה ומרעננת. המחשבה הזו נותנת לי כוח רצון ואני מגיע ליאק קארקה בסביבות שבע בערב מוכן ומזומן למקלחת שלי.

אני נכנס לגסטהאוס הראשון שראיתי, בכניסה עומד בחור נפאלי גדול ושואל אם אני רוצה חדר ואני כמובן שואל אם יש מקלחת חמה - "No hot shower. Whole village just hot bucket", הוא עונה לי.
בלית ברירה אני כמובן מסכים ומבקש דלי מים חמים. מי היה מאמין שלהתקלח עם מצקת ודלי מים, בחדר בטון בלילה קפוא, יכול להרגיש כל כך טוב...

בחדר האוכל אני פוגש את זוג הפולנים ובחור ישראלי בשם אהרון שחטף מחלת גבהים, ולכן הוא נאלץ לוותר על העלייה לאגם. מהשיחה איתו אני מבין שפגשתי את שני החברים שלו בעלייה לאגם.
אנחנו קובעים כולם להיפגש שוב למחרת בתורונג פאדי, ובשעה תשע בערב אני כבר מתכרבל במיטה מתחת לשתי שמיכות צמר.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
יוצאים לאגם בארבע לפנות בוקר כדי להגיע למעלה בשעות הבוקר המוקדמות. העליה לוקחת כשלוש-ארבע שעות.
חוזרים דרך הבייס קאמפ ושרי-קארקה, ובפיצול שממנו הגענו בדרך ממנאג, לוקחים הפעם את השביל העולה לקנגסאר עליון ויאק-קארקה.
המחירים מתחילים לעלות ככל השהגובה עולה. אם במנאנג לילה עם אוכל עלה לי 800 רופי, בבייס קאמפ הוצאתי 2800 רק על אוכל (לא כולל לינה בעלות של עוד 1000 רופי, שנחסכה לי בגלל חוסר בחדרים).
ביאק קארקה לינה ואוכל עלו לי כ-2500 רופי.

Base camp to Tilichu Tal (4920m): 3.0-4.0 hrs
Tilichu Tal back to the camp: 2.0 hrs
Tilichu base camp to Shree karaka: 2.0 hrs
Shree karaka to Upper Khangsar (4120m): 1.0 hrs
Upper Khangsar to Yak Kharka (4050m): 2.3 hrs

יום 08 - יאק קארקה - תורונג פאדי

יום זה קצר מאוד, המטרה היא להגיע לתורנוג פאדי (Thorang Phedi 4450m), מחנה הבסיס התחתון לפני חציית הפאס. ישנו גם מחנה עליון, אבל לפי חוקי הגבהים הוא גבוה מדי לישון בו אם מגיעים מיאק קארקה.
יתרון נוסף של היום הקצר הוא גם לנוח קצת לפני חציית הפס, וגם לעשות טיול יום למחנה העליון כדי להתרגל לגובה ואז לחזור ולישון במחנה התחתון.

מי שרוצה לישון במחנה העליון כדי לחסוך כשעה עלייה לפנות בוקר, יכול לישון בלילה שלפני בכפר הבא אחרי יאק קארקה, שנקרא לדאר (Letdar 4200m). אבל כאמור זה לא מסתדר עם חוקי הגבהים לפי המסלול שתיארתי, ולכן יש לעשות חושבים איך לחלק את המסלול אחרת במידה ורוצים לעשות זאת כך. אני פחות ממליץ על השינה במחנה העליון פשוט כי תורנוג פאדי היה מחנה אדיר עם אווירה כיפית ואפילו מאפייה מעולה, ואילו במחנה העליון התנאים הרבה פחות טובים.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לאחר השכמה נורמלית וארוחת בוקר, אני יוצא לדרך בסביבות השעה שמונה. הנופים עוצרי נשימה ובשלב מסוים אני מוצא עצמי מוקף בעדר של יאק שחולף על פני. לאחר הליכה של כשלוש שעות בלבד אני מגיע אל תורונג פאדי. בחור נפאלי עם סטייל וראסטות של בוב מארלי מקבל את פניי ואני מבקש חדר ללילה.

הוא קצת לא מרוצה מהעובדה שאני מטייל לבד ותופס חדר זוגי, ומנסה לצוות אותי למטיילים בודדים אחרים.
בידיעה שאהרון, המטייל שפגשתי ביאק קארקה, כנראה יצא אחרי ויגיע גם לבדו, אמרתי למארח שבקרוב עומד להגיע עוד ישראלי שמטייל לבד ושפשוט יכניס אותו לחדר שלי כשהוא מגיע.
אהרון, מסתבר, כבר הגיע שעה לפני. אבל היה ישראלי אחר שהגיע לבד והולן בחדר שלי, וכך יצא שהכרתי את עמית, שעימו התחברתי וטיילתי ממש עד רגע לפני שעזבתי את נפאל.

תורונג פאדי, הוא מקום ממש מגניב שמקונן לו על צלע הר למרגלות השביל שחוצה את הפאס. במקום יש אווירה מצויינת עם ווייב כללי של רגאיי, מוזיקה כיפית, מאפייה ומסעדה מצויינת. בחדר האוכל אני פוגש את אהרון והזוג הפולני, אנחנו מזמינים פאי תפוחים, מאפה קינמון ופחות או יותר כל מה שמונח על הדלפק ויוצא טרי, חם וריחני מהמאפייה.

אנחנו מחליטים לעשות טיול יום למחנה העליון כדי להתרשם מהמסלול באור יום (היציאה לחציית הפאס נעשית לפנות בוקר) וגם כדי להתאקלם קצת יותר טוב לאוויר הדליל. לאחר עליה של כשעה-שעה וחצי ללא ציוד, הנוף המרהיב של כל העמק נחשף בפנינו. מסביב מתרוצצות חוגלות ו-"כבשים כחולות" כמו שהמקומיים קוראים להם, עיזי בהר לבנות מקומיות.

אנחנו חוזרים למחנה אחר הצהריים ומתיישבים לארוחת ערב מוקדמת. על הדרך גם מזמינים צידה לדרך ליום שלמחרת. אני ועמית חוזרים לחדר ומתחילים לארגן את הציוד ללילה. היציאה לפאס מתחילה בארבע לפנות בוקר וצריך ללכת לישון מוקדם. בחוץ קפוא, ואני מתכסה בשתי שמיכות הצמר שהיו בחדר. הלילה עובר בקושי רב, אני מרגיש את הגובה כמו משקולת על החזה.

בשלוש וחצי בלילה אנחנו מתעוררים מנקישה בדלת. זה אהרון, מחלת הגבהים שלו החמירה והוא רצה להודיע לנו שהוא לא יצטרף לחצות איתנו את הפס. נפרדנו לשלום.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
יום קצר מיאק קארקה לתורונג פאדי, כשלוש שעות הליכה בלבד.
בתורונג פאדי יש מסעדה טובה ומאפייה משובחת - לא לוותר על מאפה הקינמון או פאי התפוחים הטרי!
מומלץ לנצל את היום ולעלות לסיור במחנה העליון, גם כדי להתרשם מהנוף וגם להרגיל קצת את הגוף לגובה.
מי שרוצה לישון במחנה העליון צריך לישון לילה קודם בלדאר ולא ביאק קארקה, ולכן יש לתכנן את המסלול אחרת לפי חוקי הגבהים.

תורונג פאדי היה אחד המקומות היקרים בטרק, והלינה יחד עם האוכל עלו לי קצת מעל 3000 רופי.

Yak Kharka (4050 m) to Letdar: 1 km, 1.00 hrs
Letdar (4200 m) to Thorang Phedi: 5 km, 2.30 hrs
טיול יום:
Thorang Phedi (4450 m) to High Camp: 1 km, 1.00 hrs

יום 09 - תורונג פאדי - תורונג לה פאס - מוקטינאת'

יום זה הוא יום ארוך ומהקשים שאני אישית חוויתי בטרק, מכיוון שהוא כולל עלייה ממושכת לחציית ההרים דרך פאס תורונג (Thorung Pass 5416 m) ולאחר מכן ירידה ממושכת עד הכפר הבא בפאתי מתחם המקדשים מוקטינאת' (Muktinath 3710m) . עלייה של כמעט קילומטר וירידה של כ-1700 מטר ברצף אחד.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בשעה ארבע לפנות בוקר, לאור הירח המלא, כל המטיילים מתחילים להתאסף מחוץ למחנה והשיירה לחציית הפאס מתחילה לתפוס צורה. זוג הפולנים יוצאים לפנינו עם המדריך שלהם, ואני ועמית מתחילים את העלייה בפועל רק לקראת ארבע וחצי. מהר מאוד עמית רץ קדימה ונעלם, ואני מוצא את עצמי לבד, עוצר כל כמה צעדים להסדיר את הנשימה. המשקל של התיק, בסביבות 15-16 ק"ג, הופך כל צעד למורגש.

העלייה למחנה הגבוה שלקחה לי כשעה-שעה וחצי ללא ציוד, לוקחת לי כמעט כפול מזה עם התיק.
השחר מתחיל להפציע, ועת אני מגיע למחנה אני פוגש את יאן משוויץ שבילה כאן את הלילה.
אנחנו מתיישבים לסעודת בוקר משותפת בחדר האוכל של המחנה העליון, איתנו רק עוד זוג מטיילים מצרפת, היתר כבר יצאו לדרך. לאחר כוס תה אחרון כולנו יוצאים לדרך ודי מהר שוב אני נותר אחרון, מתקשה להסדיר את הנשימה ועוצר לנוח מדי כמה צעדים. היום הזה עומד להיות ארוך... לפני שנפרדנו לשלום קבעתי עם יאן להיפגש בגסטהאוס בוב מארלי לבירת ניצחון.

מדי כמה זמן יורד מהפס נפאלי על פרד ומציע לי "טרמפ" למעלה, אך אני מסרב בנימוס (ומתחרט על זה מיד אחר כך). החלטתי שאני חוצה את הפס לבד וכך יהיה. כל הגוף כואב, האוויר מאוד דליל ואני מבין עכשיו על מה כולם מדברים - זה כאילו שלא משנה כמה עמוק אתה נושם, אין מספיק אוויר.
אני עובר פסגה ועוד פסגה, בטוח שהבאה בתור היא האחרונה. ספרתי משהו כמו 13 כאלו "פסגות שווא".
בפועל לוקח לי עוד ארבע שעות לעלות לפאס, אליו אני מגיע בסביבות 12 בצהריים. בסיפורי דרך אחרים קראתי שכל הסיפור מהמחנה התחתון עד הפאס אמור לקחת 3.5-4 שעות, אבל לי כנראה יש את הקצב שלי...

קשה לתאר את תחושת הסיפוק וההגשמה כשמגיעים לשיא הגובה. דגלוני תפילה צבעוניים ושלט גדול מבשרים לי על הניצחון, עשיתי את זה. הפסגה הייתה חולית ויבשה, אין זכר לשלג שהכרתי מהתמונות.
במעבר יש בית תה קטן ואני מתפנק בחטיף סניקרס יבש וכוס תה מהביל, עת אני ממתין שקבוצה של עשרה רוכבי אופניים שווייצרים תואיל בטובה לפנות את השטח כדי שאוכל לעשות בוק ניצחון קטן.
הם הגיעו ממוקטינאת' בצד השני ויורדים ליאק קארקה בנסיעה אחת.

לא עוברות כמה דקות, והפכתי למתלה מצלמות עבור כל אחד מהרוכבים. גם הם רוצים את בוק הניצחון שלהם, ולאחר שצילמתי אותם עם עשר מצלמות שונות + טלפונים סלולאריים, אחד מהם מציע לצלם גם אותי. חצי שעה חולפת לה, הגיע הזמן להמשיך הלאה.

הירידה לוקחת לי כשלוש שעות, והמדבר הצחיח בגובה 5400 מ' מתחיל להיצבע ירוק. לאחר כחצי דרך למטה אני חולף על פני מתחם גסטהאוסים בשם צ'ראבו (Charabu) שבו ניתן למלא מים. למעשה זה המקום היחיד שמצאתי שניתן למלא בו מים בכל היום הזה (למעת הבייס קאמפ), לכן מומלץ להצטייד שם.

מוקטינקת' הוא לא כפר אלא מתחם של מקדשים בעלי ערך גם לדת ההינדו וגם לבודהיזם. קשה לפספס את אחד מפסלי הבודהה, מהגדולים שיצא לי לראות בחיי, מביט ממרומו על כל העמק. למעשה לא ישנים במוקטינקת' עצמו אלא ברניפואה (Ranipauwa), הכפר הצמוד. למרות ששמעתי רבות על גסטהאוס בוב מארלי, ולמרות שקבעתי עם יאן, עמית והפולנים, כל אחד בנפרד, אני לא מוצא את הגסטהאוס ולבסוף ישן במעיין מלון דרכים די סביר.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
יום קשה שמתחיל בעליה רצופה של 3-4 שעות עד הפאס, ולאחר מכן ממשיך בירידה עד מוקטינאת'. עולים כקילומטר ויורדים כ-1700 מ' באותו היום.
מתחילים את העלייה בארבע בבוקר, עוברים דרך המחנה העליון ומסיימים את העלייה בפאס המפורסם עם דגלוני התפילה הצבעוניים ובית תה קטן.
הירידה לוקחת עוד כשעתיים-שלוש, יש נקודת מילוי מים אחר בדרך למטה במתחם של גסטהאוסים.
הלינה בכפר רניפואה שנמצא סמוך למתחם המקדשים מוקטינאת'. מומלץ להגיע לגסטהאוס בוב מארלי, אומרים שיש להם שקשוקה מצויינת. חפשו בגוגל Hotel Bob Marley ולא Bob Marley Guesthouse.

Thorang Phedi (4450 m) to High Camp: 1 km, 1.00 hrs
High Camp (4850 m) to Thorung Pass: 5 km, 2.15 hrs
Thorung Pass (5416 m) to Charabu: 6 km, 2.45 hrs
Charabu (4230 m) to Muktinath: 4 km, 1.15 hrs

יום 10 - נסיעה ממוקטינאת' דרך ג'ומסום לטאטו-פאני

יום זה מתאפיין בנסיעה ממושכת ומאובקת דרך אחת הדרכים היפות בטרק, שלצערי מכיוון שהיא בעיקר דרך אוטובוסים וג'יפים, היא רצופה ענני אבק ופיח. יש אנשים שבוחרים לעשות אותה רגלית, דרך קאגבני ויתר הכפרים שבדרך. למעשה המסלול הקלאסי ממשיך עד הכפר בני ומשם חזרה לפוקהרה.
אני בחרתי לשלב במסלול חלק מטרק האנפורנה בייס קמפ, במיוחד כדי לתפוס את הזריחה בפון-היל, ולכן את החלק הבעייתי הזה עשיתי באוטובוס.

המסלול עובר דרך העיר ג'ומסום (Jomsom) ומסתיים בטאטו-פאני (Tato Pani). בדרך חולפים בנסיעה על פני כפרים שאולי שמעתם את שמם כמו מארפה (Marpha) וקגבני (Kagbeni).

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני מתחיל את הבוקר מוקדם במיוחד על מנת לתפוס את האוטובוס הראשון שאמור לצאת בשבע. מסתבר שהשקע לא עבד וטלפון לא נטען.. נהדר. זה קטע כזה עם השקעים בנפאל שכאילו החורים שלהם רק קצת יותר גדולים והמטען רוצה להחליק מהם החוצה.

אני מספיק להטעין קצת בחדר האוכל עם כוס צ'אי, משלם ועוזב את המלון. מתחם האוטובוסים נמצא בסוף הכפר בצד שמאל. בדרך אני חולף על פני גסטאהוס בוב מארלי שהתחבא בסך הכל כמה עשרות מטרים מהמקום בו ישנתי. אין לי זמן לבדוק מה עם החבר'ה, חייב לתפוס את האוטובוס.
בתחנת האוטובוס הגעתי ראשון והנחתי את התיק על המושב הקדמי לתפוס מקום. האוטובוס התמלא לאט מאוד, ורק בשמונה בבוקר אנחנו יוצאים לדרך. כרטיס לג'ומסום עולה 265 רופי.

הנסיעה מתחילה על כביש סלול, זהו הכביש הסלול הראשון שאני רואה בנפאל, מחזה מרהיב ומשמח, שלאחר חמש דקות בדיוק חוזר להיות דרך עפר ובשלב מסוים אפילו לא דרך, פשוט "שטח שבו נוסעים". התחושה הכללית מזכירה את הנסיעה ב-"טלטולית" (טיולית) בצבא, מעין הכלאה בין משאית לאוטובוס עם מושבים שלא נועדו לתמוך בגב אנושי.

האזור כולו מדברי, חולי, מזכיר את סרטי המערב הפרוע. קשה להאמין שרק לא מזמן הייתי בג'ונג'ל, ביער, בשלג. רוחות חזקות מעיפות שיחים יבשים ומעלות ענני אבק. כמה טוב להיות עכשיו ברכב ולא ברגל.
לאחר כשעה וחצי אנחנו מגיעים לג'ומסום. את הכרטיס לטאטו-פאני קונים בדלפק אחר, לא זה שליד מקום העצירה של האוטובוס. הדלפק השני נמצא כמה דקות הליכה במורד הרחוב, ולאחר חצייה של גשר, הדלפק (יותר נכון שולחן בתוך חנות) נמצא בבניין בצד שמאל.

הנסיעה עולה 800 רופי. אני עולה על האוטובוס ואנחנו ממתינים כשעה עד שמספיק אנשים יצטרפו לנסיעה.
בינתיים אני מביט על העיר מבעד לחלון. ג'ומסום מזכירה עיר רפאים, פרות כחושות מסתובבות בעיר ותרות אחרי מזון. בשעה עשר וחצי אנחנו סוף סוף מתחילים בנסיעה. הנהג עוצר מדי פעם לאורך הכביש ומעלה עוד נוסעים. באחת העצירות אני קולט לפתע את עמית משוטט ברחוב! אני צועק לו מהאוטובוס והוא עולה. מסתבר שהוא בדיוק החליט לשנות מסלול ומחפש איך להגיע לטאטו-פאני. איזה צירוף מקרים נחמד.

עמית מספר לי שלמעשה הוא והפולנים בכלל לא עצרו ברניפואה, אלא המשיכו לג'ומסום שם הייתה לפולנים טיסת חזור, ועמית עצמו סיים את היום במארפה, עיר התפוחים של נפאל שנמצאת מיד אחרי ג'ומסום.
שמחתי לפחות לשמוע שלא פספסתי אותם בערב בבוב מארלי.
עוד אנשים ממשיכים לעלות ומסתבר שהמקומות שמורים וממוספרים (בטוש על גבי הקיר). אנחנו עוברים לאחורי האוטובוס.

אנחנו נוסעים בסך הכל כשש שעות. ישנה עצירה אחת למשך חצי שעה קצת לפני טאטו-פאני. בעצירה אפשר לאכול בפונדק דרכים וזו הזדמנות לחלוץ עצמות ולהתנער מהאבק שנערם עלינו בזמן הנסיעה.
הנוף הולך ומשתנה לאורך המסלול, וככל שיורדים בגובה הסביבה משתנה דרך עצי אורן גבוהים ולבסוף ג'ונגלים סבוכים שמאוד מזכירים את תחילת הטרק. הנוף ממש יפה וקצת מצער שהדרך היחידה לחוות אותו היא על כביש כוכר צר בחברת משאיות, ג'יפים ואוטובוסים. האוטובוס ממשיך עד פוקהרה (כ-12 שעות נסיעה), ולכן חשוב להיות עירניים ולהזכיר לנהג שיתריע כשמגיעים לטאטו-פאני.

טאטו-פאני בנפאלית פירושו מים חמים (פאני זה מים), והמקום נקרא כך על שם המעיינות החמים שיש בו.
בירידה מהאוטובוס אנחנו חווים גל של לחות מטורף. בגובה האוויר היה כה יבש וכבר שכחנו איך זה בגו'נגל.
הבריכות החמות נראות כמו קאנטרי קלאב מסרט אמריקאי משנות השבעים. לא מזמינות במיוחד ולא טבעיות במיוחד. לכן על אף הפנטזיות על הירגעות במעיין חם ופינוק של אחרי הטרק, החלטנו לוותר על הטבילה בהן.

מצאנו מקום נחמד להעביר בו את הלילה, עם חצר ענקית מלאה עצי פרי.
לאחר התארגנות קצרה אנחנו יוצאם לסיור בכפר ונכנסים לחנות מזכרות קטנה, שם מקבלת את פנינו מוכרת חמודה ממוצא טיבטי. אנחנו מתחילים לשוחח עימה והיא מספרת לנו שמשפחתה נאלצה להימלט מטיבט בגלל הממשל הסיני, וכעת הם פליטים בנפאל. למעשה כל משפחתה נמצאת במחנה פליטים טיבטי מחוץ לפוקהרה, ויש לה אחות תאומה בעלת חנות מזכרות בפוקהרה עצמה. אנחנו מבטיחים לבקר את אחותה ולוקחים פרטים על החנות ומחנה הפליטים, וכמובן קונים מזכרת קטנה.

בדרך חזור אנחנו עוצרים לקנות דונוט (נשמע כמו DO NOT), מאפה מקומי עגול וחלול שככל הנראה קיבל את שמו מהדמיון לדונאט האמריקאי. בגסטאהוס אנחנו מתחברים עם ארבעה ישראלים שהיו שכנים לחדרנו. נוי, נדב, ירדן ושגב. אנחנו מחליטים לאכול ארוחת ערב משותפת במסעדה של המקום ומחליפים חוויות מהמסלול. עמית מוצא WiFi ונותן לי את פרטי הקשר של זוג הפולנים, כך יצא שיכולתי להיפרד מהם לשלום ולשמור על קשר. תוך כדי השיחה, הסתבר גם שהחבר'ה הישראלים פגשו חלק מהאנשים שהתוודעתי אליהם בדרך, והיה נחמד לסגור כך קצוות בסיפורים של אנשים שהכרתי.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
יום של נסיעה באוטובוס מרניפואה לטאטו-פאני.
האוטובוסים נמצאים ברחבה שבסוף הכפר משמאל, ומתחילים להתמלא בשבע בבוקר.
נסיעה לג'ומסום עולה 265 רופי. בג'ומסום מחליפים אוטובוס בדלפק השני, שאליו מגיעים על ידי הליכה במורד השביל וחציה של גשר מצד ימין. הדלפק נמצא בבניין הראשון משמאל. עלות הנסיעה 800 רופי והמקומות שמורים.
בסך הכל אורך הנסיעה 6 שעות עם עצירה של חצי שעה לארוחה והתרעננות. זהו אוטובוס לפוקהרה, אז יש להיות עירניים לרדת במקום הנכון ולא להירדם בזמן הקריטי.
בטאטו-פאני יש מעיינות חמים, חנויות מזכרות ומאפייה עם דונוט (סופגניה) טעים.
אנחנו ישנו במרכז הכפר בגסטהאוס עם חצר גדולה ועצי פרי.

יום 11 - טאטו-פאני - גורו-פאני

יום זה הוא יום הליכה מהכפר טאטו-פאני לכפר גורו-פאני Ghorepani דרך הכפר שיקה Shikha.
ביום זה אנו עולים מגובה 1200 מ' לגובה 2874 מ', כך שכל היום הוא למעשה עליה אחת ארוכה.
מגואופאני יוצאים לפנות בוקר לגבעה בשם פון-היל (Poon Hill) שממנה אפשר לחזות בזריחה מאוד מרשימה על ההרים בעמק.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בשש וחצי בבוקר התחלנו את המסלול ודי מהר עמית רץ לפני ונעלם בסבך. אני אוהב ללכת בקצב שלי, לעצור, לשאוף את הטבע ולצלם, וקבענו להיפגש בכפר הבא ולא לעכב אחד את השני.
לאחר כשעתיים וחצי הגעתי לכפר הבא, גארא (Ghara), ומשם המשכתי בעוד הליכה מתונה במשך כשעתיים עד הכפר שיקה. בשיקה מצאתי מסעדה נחמדה עם מרפסת שצופה על כל הכפר והפסגות המוריקות, ושם ישבתי לארוחת צהריים.

בסביבות 12:30 המשכתי בדרך, ופגשתי את נדב ונוי מהערב הקודם. את יתרת הדרך עשינו יחד.
בסך הכל לקח לנו עוד כארבע וחצי שעות להגיע לגורופאני. בדרך עוברים דרך כפר קטן נוסף בשם צ'יטרה (Chitre), שהוא ועוד כמה כפרים קטנים כאלו פשוט נמתחים בטפטופים לאורך הדרך והם לא ממש גוש שאפשר לקרוא לו כפר, אבל הם מסומנים במפה ככזה.

בהגעה לגורו-פאני ישנו שער גדול ונדמה שכבר הגענו, אך שם אנחנו פוגשים את עמית שמבשר לנו שזוהי רק נקודת הכניסה לכפר ומחכה לנו עלייה במדרגות במשך עשר דקות נוספות.

בלילה ישנו במקום שנקרא NICE VIEW, הוא מאוד מומלץ, וגם יש משם באמת נוף יפה... במקום הייתה אווירה טובה, מוזיקה והמון מטיילים מכל העולם שבאו לחזות בזריחה מפון היל. בונוס נוסף הוא שחדר האוכל מחומם וניתן לייבש בו את הבגדים אם אתם עושים כביסה.

לאחר ארוחת ערב שבפעם הראשונה כללה משהו עם ירקות חיים שכמעט אפשר לקרוא לו סלט, התארגנו לשינה מוקדמת לקראת ההשקמה בארבע בבוקר בפעם השלישית והאחרונה לטרק.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל"ס:
יום של עלייה ממושכת מטאטו-פאני עד גורו-פאני, דרך הכפר שיקה שבו אפשר ומומלץ לעצור לצהריים.
גסטאוס מומלץ - NICE VIEW.

Tatopani (1200 m) to Ghara: 5 km, 2.15 hrs
Ghara (1700 m) to Sikha: 6 km, 1.00 hrs
Sikha (1935 m) to Chitre: 1 km, 1.45 hrs
Chitre (2350 m) to Ghorepani: 2 km, 1.15 hrs

יום 12 - זריחה בפון היל - גאנדרוק וקימצ'ה

יום זה מתאר את העלייה לפון-היל על מנת לחזות בזריחה המפורסמת, אשר עולה וצובעת את כל העמק וההרים בצבעים של אדום וכתום.
לאחר מכן ממשיכים בדרך אל דוראלי (Deurali), באן טאנטי (Ban Tanti), טאדא-פאני (Tadapani) ולבסוף גאנדרוק (Ghandruk).
אני המשכתי עוד והגעתי לקימצ'ה (Kimche), שמשם לוקחים אוטובוס חזרה לפוקהרה בבוקר שלמחרת, אך מנסיון לא מומלץ לישון שם ועדיף לסיים את היום בגאנדרוק.

למי שיש יותר יותר זמן בנפאל, במקום ללכת לגאנדרוק, אפשר ללכת באותו המסלול ולפי השילוט לעלות צפונה דרך צ'ומרונג (Chhomrong) עד לאנפורנה בייס קאמפ ולישון שם. העלייה לשם והירידה חזרה מוסיפים יומיים למסלול.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בארבע בבוקר הגסטהאוס מתחיל להתעורר לחיים. מבעד לחלון שיירה של פנסי ראש כבר החלו לעשות את דרכם באפילה, ובארבע וארבעים אנחנו מצטרפים אליה. לפחות הפעם לא צריך לקחת את התיק.
העליה לפון היל נמשכת בסך הכל כ-45 דקות. בכניסה צריך לקנות כרטיס בעלות של 50 רופי, ולאחר מכן מגיעים לרחבה גדולה עם מגדל גבוה. אני מיד עולה למגדל ותופס נקודת תצפית טובה שגם מאפשרת לי למקם את המצלמה על חצובה קטנה בשביל לעשות תצלום טיים-לאפס של הזריחה.

לקראת חמש וחצי השמש מתחילה לעלות ולצבוע את רכס דאולאגירי (Dhaulagiri) בצהוב חם.
הרחבה מלאה עד אפס מקום, ולאחר שהשמש מסיימת לתפוס את מקומה ברקיע, אני יורד מהמגדל ומצטרף לנדב, נוי ועמית שנשארו ברחבה. הדרך חזרה מטה היא כלעומת שבאנו ואנחנו מתכנסים בחדר האוכל לארוחת בוקר משותפת.
מגסטהאוס NICE VIEW יש מרפסת עם תצפית ישירה על אותו רכס הרים בדיוק, ואני תוהה מה היתרון לצעוד בארבע בבוקר לפון היל ולהידחק עם מאות אנשים כשאפשר לשבת כאן עם כוס תה (ב-50 רופי) וכנראה לראות בדיוק את אותו הדבר.

בשעה תשע וחצי אנחנו נפרדים לשלום, נדב ונוי ממשיכים לפוקהרה עם ג'יפ מהיל'ה (Hille).
כרגיל, די מהר אחרי היציאה אני מאבד את עמית שרץ לפני. אני ממשיך בעליה לנקודת תצפית שנקראת במפה - Deurali pass viewpoint. הנוף מכאן לכיוון רכס דאולאגירי הרבה יותר מרשים לדעתי מפון היל, יש כאן בית תה קטן וכמעט ואין פה אנשים.

לאחר כשעה הליכה אני מגיע לדוראלי, ומשם עוד כשעתיים לכפר באן טאנטי. הדרך מתחילה להיות בירידה ובסך הכל קלה הרבה יותר. אני מחליט לאכול צהריים באחת המסעדות בכפר, ומזהה בחורה סינית יפיפה שראיתי בגסטהאוס בלילה הקודם. היא אומרת שקוראים לה 'מיאו מיאו' (כן, כמו שעושה חתול, שאלתי), ואנחנו מפטפטים קצת באנגלית עילגת תוך כדי עלייה קטנה לכיוון הכפר טאדא-פאני, עד שנפרדנו לדרכינו.

המסלול ממשיך כשעה דרך בכפר באסי קארקה (Bhaisi kharka) ומשם עוד שעה עד תחילת גאנדרוק.
היער מקסים ביופיו, כמו מהאגדות, מלא במפלי מים ועצים מפותלים כמו היו מכושפים. בשלב מסוים אני מוצא את עצמי לגמרי לבד ביער, ללא מטיילים מסביבי, ולפתע מגיח מולי עדר של תאו מים אדירי מימדים שעוברים לידי במרחק נגיעה. אנחנו חולפים אחד על פני השני במבטים חשודים. הקטנים קצת חוששים, מנסים להתחבא מאחורי הגדולים, אז ההורים מובילים ולא מסירים את מבטם ממני. כל החוויה נמשכת פחות מחמש דקות אך הייתה עוצמתית ומיוחדת.

לאחר כשעה נוספת של הליכה אני מגיע סוף סוף אל גאנדרוק. לא הצלחתי למצוא את עמית, ועל אף שהכפר יפה ומאוד מפתה אותי להישאר כאן, אני מחליט לתת פוש אחרון אל הכפר קימצ'ה, שממנו יוצאים האוטובוסים לפוקהרה בבוקר. בדיעבד הסתבר לי שזה לא ממש כפר, יותר כמו תחנת הסעה עם כמה גסטהאוסים שבעיקר משמשים את הנהגים, והיה די קשה למצוא מקום לישון. הלינה היתה יחסית יקרה ומים חמים למקלחת אין.

אני עובר ממקום למקום והמחירים יקרים להחריד ממה שהתרגלתי אליו עד כה. לבסוף אני מוצא חדר באחת המלוניות אצל בחור נפאלי נחמד שמבין לליבי לגבי המחיר ועושה הנחה. הוא גר עם אמו ובתו בת החמש.
לאחר ארוחת הערב שהכינה לי האם, אני מוצא את עצמי יושב עם המשפחה החביבה בחדר המשותף.
הבת הקטנה הייתה כל כך מאושרת מהנוכחות של הזר שבא לבקר, ולא הפסיקה לנסות לשחק איתי ולהרשים אותי בכל מה שהיא יודעת. זה התחיל כשהסבתא שמה מוזיקה והיא רקדה ריקוד נפאלי קטן, לאחר מכן נתנה לי לשחק במשחק שהיא אוהבת בפלאפון של אבא, ואז קטפה פרחים והחביאה אותם ביד ואני הייתי צריך לנחש באיזו יד הפרח. זה פשוט מדהים שללא החלפת מילים, ולמעשה ללא כל שפה משותפת, הצלחנו לתקשר וליהנות רק באמצעות משחק וחיוכים.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל"ס:
יום שמתחיל בארבע בבוקר בעלייה לפון היל לתצפית על רכס ההרים בזריחה. אין צורך לקחת ציוד למעט מצלמה ואולי מים.
יש נקודות תצפית אחרות שכדאי לברר עליהן כמו המרפסת ב-NICE VIEW והתצפית ב- DEURALI PASS. הן פחות עמוסות ועושה רושם שהנוף שם אפילו יותר טוב.
לאחר מכן חוזרים לגסטהאוס ויוצאים לכיוון גאנדרוק דרך הכפרים שבמסלול. יש שילוט מאוד מסודר.
עדיף לישון בגאנדרוק ולא בקימצ'ה, ורק לצאת בבוקר לקימצ'ה כדי לקחת אוטובוס לפוקהרה.

Ghorepani (2820m) to Poonhill: 1.5km, 1.00 hrs
Poonhill (3210m) to Ghorepani: 1.5km, 1.00 hrs
Ghorepani (2820m) to Deurali : 3.5km, 1.15 hrs
Deurali (3230m) to Ban Tanti: 2.5km, 1.00 hrs
Ban Tanti (3100m) to Tadapani: 2.2km, 1.00 hrs
Tadapani (2860m) to Bhaisi kharka: 1.0km, 0.45 hrs
Bhaisi kharka (2300m) to Ghandruk: 4.5km, 1.3 hrs
Ghandruk (2050m) to Kimche (1550m): 3.2km, 1.15 hrs

יום 13 - הגעה לפוקהרה וסיום הטרק

יום יחסית קצר של חזרה לפוקהרה מקימצ'ה דרך נייאפול (Nayapul).

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בלילה אני מצליח להתחבר ל-WiFi ומקבל מייל מעמית שכתב שהוא חיכה לי בגאנדרוק. אנחנו מתאמים היכן ומתי להיפגש, ובבוקר אנחנו לוקחים את האוטובוס הראשון שיוצא מתישהו בין שבע לשמונה (כרגיל רק כשהוא מתמלא). האוטובוס למעשה לא מפסיק להתמלא, וממשיך להעלות אנשים גם כשכבר אין לאן.
בשלב מסוים התיקים שלנו עוברים לגג האוטובוס יחד עם נוסעים נוספים, כדי שאפשר יהיה לדחוס עוד כמה אנשים בין לבין.
בהגעה לנייאפול לאחר כשעתיים וחצי אנחנו יורדים לצד מקום קטן שבו הנהג ועוזרו (זה שגובה את הכסף ודוחס את האנשים) אוכלים צהריים מוקדמים. שם אנחנו חוגגים עם כל המטוגנים שלנפאל יש להציע, מסאמוסות דרך דונוט, והכל כל כך זול וטעים.
לאחר עוד כשעתיים אנחנו מגיעים לפוקהרה. בסך הכל הנסיעה עולה כמה מאות רופי (איני זוכר את המספר המדויק) והדרך יחסית הייתה סבירה.

בפוקהרה נשארתי עוד שלושה לילות. למעשה בכלל תכננתי לעלות לאנפורנה בייס קמפ, אבל החלטתי לבסוף שעדיף פשוט לנוח אחרי הליכה של שבוע וחצי וקצת להינות מלא לעשות כלום.
פוקהרה מקום קטן יחסית וברחוב פוגשים המון מטיילים מהדרך.
פגשנו שם את נדב, נוי, ירדן ושגב. פגשנו גם את אהרון שבסוף חצה את הפס למחרת וקיבל אותו לבן ומושלג.
פגשתי את מיאו מיאו, שהראתה לי תמונות מהממות מהטיול שלה בחבל להסה בדרום סין (שזו בעצם טיבט), וקיבלתי הזמנה לבוא להתארח בבייג'ינג.
את ערב סוכות העברנו בבית חב"ד, ונדהמתי לראות כמה ישראלים יש כאן וכמה שבבית חב"ד כולם מרגישים את הבית.
עם ירדן עשיתי מצנח רחיפה שסגרתי דרך סוויסה האדום (היי, הוא באמת נראה כמו מאיר סוויסה!).
וגם פגשתי את יאן השוויצרי לבירה, במקום שכתוב בעברית שרק לישראלים יש הנחה.

זה מדהים כמה השפעה יש לישראלים על המקום הזה.
בפוקהרה יש את שוקי זיקרי הנפאלי, יש את מכבסת דיזינגוף ויש את קפה שינקין (מומלץ!).
אנחנו אוכלים כל צהריים וערב במסעדה אחרת, אם זה שקשוקה באורה הישראלית או לקנח במשקה לאסי נפאלי. אני מסתפר, מתגלח ומקבל עיסוי גב-ראש-כפות רגליים ב-3000 רופי (100 ש"ח) אצל ספר מקומי old school עם תער והכל.
בחור הודי שמתקן נעליים ומוקף שלטים בעברית שמשבחים את יכולותיו, מתקן ומחדש לי את הנעליים שקצת נפתחו אחרי המסע, וגובה בסך הכל 600 רופי (כ-20 שקלים).

בחנות המזכרות אנחנו פוגשים את האחות של אותו בחורה מטאטו-פאני. היא מפנה אותנו למחנה הפליטים, ואנחנו לוקחים לשם מונית שגם מחכה לאסוף אותנו בחזרה. המחנה נראה מוזנח והאנשים בו חיים בעוני רב. במקום יש גם מתחם מקדשים בודהיסטי מרשים והמון טיבטים שמנסים למכור מזכרות כדי להרוויח מתיירות מזדמנת. אנחנו קונים כמה דברים קטנים וחוזרים לעיר.

בפוקהרה אני חולף מדי יום על פני אישה טיבטית מבוגרת שמוכרת צמידים. ביום השלישי אני ועמית מחליטים לדבר איתה קצת ולקנות ממנה מזכרת קטנה. אני נותן לה הרבה יותר כסף ממה שהיא מבקשת על צמיד אחד שקניתי עבור אמי, ובמתנה היא כורכת על ידי צמיד אחר, מאוד פשוט, פרי עבודת ידה. היה בזה משהו סימבולי ומאוד מתגמל.

בא לי להישאר פה עוד, אבל אני חייב לחזור לקטמנדו. יש לי טיסה פנימית לתפוס חזרה...

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
יום קצר של נסיעה כארבע וחצי שעות. עולים בקימצ'ה בשבע בבוקר ונוסעים עם עצירה להפסקת אוכל בנייאפול.
בפוקהרה יש המון מה לעשות. ראפטינג, מצנח רחיפה, מסעדות, מועדונים ועוד. אני סגרתי עם סוויסה האדום והם היו ממש אחלה.
מסעדת אורה הישראלית קצת יקרה אבל טעימה ושווה. לקפה שנקין יש מאפים מצוינים ומחירים מצחיקים.
אם יש לכם זמן ורוצים לחוות משהו קצת שונה, מחנה הפליטים הטיבטי יכול להוות טיול יום קטן ושונה מהשגרה.

חזרה לקטמנדו וסוף המסע

יום אחרון בקטמנדו, שכלל ביקור במקדש המתים, סיבוב בטאמל ומנוחה בבית חב"ד עד הטיסה שלי חזרה לארץ באותו הלילה.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני עוזב את פוקהרה לאחר ארוחת בוקר אחרונה בקפה שינקין.
בשדה התעופה אני מתבשר שכל הטיסות נדחו עקב תנאי ראות ירודים, ואני מבלה בהמתנה כמעט ארבע שעות עד הטיסה שלי. למזלי הרב הטיסה אמנם נדחתה מעשר בבוקר לשתיים בצהריים, אבל היא רק הפכה להיות הטיסה האחרונה ואילו כל אלו שלאחריה התבטלו(!).

למעשה בקטמנדו לא תכננתי להישאר לילה כי הטיסה שלי לארץ הייתה לפנות בוקר, ולכן אם הייתי נתקע בפוקהרה הייתי עלול לפספס את הטיסה חזור (אלא אם הייתי מצליח לחזור בזמן בדרך נס באמצעות ג'יפ או אוטובוס. מה שבטוח זה היה כנראה מלחיץ, מסובך ויקר).

ההגעה המאוחרת לקטמנדו די משבשת לי את התכניות. הייתי בטוח שאספיק בכל זאת למקדש הקופים, אך כעת בקושי נותר לי זמן לראות את מקדש המתים - פאשופאטינאת' (Pashupatinath) לפני השקיעה.
המקדש הוא אחד המקומות הכי קדושים לדת ההינדית בנפאל. במקום שורפים את הגופות על נהר בגמטי, ממש כמו בוורנסאי בהודו.

אני הולך ברגל משדה התעופה למקדש, בערך 30 דקות הליכה. הכניסה עולה 1000 רופי, ובנוהל נצמד אלי בחור שמציע להדריך אותי על המקום. אנחנו מסכמים על 1000 רופי ומתחילים בסיור המודרך.
שני אנשים קדושים שנקראים סאדו (sadhu) חולפים על פני. אני מנסה לצלם אותם, אך בזריזות של נינג'ות הם שולפים מטריות ופותחים אותן מול פניהם לפני שאני אפילו מצליח להרים את המצלמה. המדריך שלי מסביר שאסור לצלם אותם אלא אם נותנים להם "תרומה" - כמובן. אני נותן לכל אחד 50 רופי ומיד המטריות יורדות והחיוכים עולים.

בהמשך אני מצטלם ומקבל "ברכה" מקבוצת אנשים קדושים נוספת.
דברי הברכה: "אתה מבורך, תן לי 5000 רופי".
אני נותן לכל אחד 100 רופי (כי נגמר לי הכסף הקטן) ואנחנו ממשיכים בסיור.
הערב יורד מהר והמצלמה כבר לא מגיבה טוב לחשכה.. מסביב המוני אנשים, לווייה של עשירים לצד לוויה של עניים, קופים מקפצצים בין מבנים עתיקים, ואני כועס על הטיסה שאיחרה ולא אפשרה לי לחקור את המקום המוזר הזה לעומק ושכל התמונות יוצאות מטושטשות.

בסיום המדריך המהולל מתעקש שסגרנו על 2000 רופי, ומכיוון שלא הייתה לי סבלנות להתווכח על 30 ש"ח כשאני מזיע עם מוצ'ילה ענקית על הגב, וממילא נשארו לי רק כמה שטרות אחרונים, אני נותן לו כמבוקשו וממשיך הלאה אל הטאמל.
קטמנדו נראית שונה לגמרי. כשהגעתי היה חג והרחובות היו שוממים. כעת הכל סואן, סוער. המוני מכוניות וקטנועים צופרים ומעלים ענני אבק בכבישי העפר של העיר. מאות תיירים ומקומיים גודשים את הרחובות והכל מואר וחיי.

אני מוצא את דרכי לבית חב"ד, שם אני פוגש את עמית שחזר לפוקהרה יום לפני עם אוטובוס.
האמת שבכלל לא חשבנו שנתראה וכבר נפרדנו לשלום, אך שמחתי שנפגשנו, מכיוון שעמית סיפר לי שהוא מתכנן לחזור להתנדב בנפאל, ובזמני הפנוי בשדה התעופה מצאתי שיחון כיס אנגלי-נפאלי קטן וקניתי לו למתנה. חשבתי שאראה אותו שוב רק בארץ ושמחתי לתת לו את המתנה עוד באותו היום.

לאחר ארוחה שכללה פלאפל וחומוס (כמה התגעגעתי), את שארית הערב אני מבלה בחברת מטיילים ישראלים שרק הגיעו לקטמנדו ועומדים לצאת לטרק, ואני ועמית מרעיפים עליהם שלל סיפורים ועצות.
אני סוגר עם עמית חדר בגסטהאוס לא רחוק מבית חב"ד, ובחמש בבוקר יוצא אל הדרך עם מונית לשדה התעופה, נחוש לחזור לנפאל לפחות עוד פעם בחיי.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

התכל'ס:
לא להחמיץ ביקור במקדש המתים - Pashupatinath. כניסה עולה 1000 רופי. אם רוצים להצטלם עם האנשים הקדושים צריך לשלם להם קודם. תכינו הרבה שטרות קטנים.
בבית חב"ד בטמאל יש אחלה מסעדה ישראלית-נפאלית ואפשר גם להשכיר מכשיר לווייני לטרק, לפגוש מטיילים נוספים (וגם להתחבר ליציאה משותפת לטרק), להתייעץ על מסלולים, מצב מזג האוויר וכו'.

טיפים

• בנפאל אמירת שלום היא דרך חיים. כמעט כל מי שתעברו מולו יאמר לכם 'נאמָסְטֶה' ומקובל להשיב חזרה. אין צורך לקוד קידה או להצמיד את כפות הידיים. בהינדו יש כללי נימוס שאנחנו פחות בקיאים בהם כמו מי אומר למי שלום ראשון (גיל, מעמד וכו) ותיירים לא מחוייבים להם. מילים שימושיות נוספות הן 'דאנדיבָּאט' - תודה ו-'סוּבָּה דין' - יום טוב.
• שימו לב לתאריכים חשובים בדת ההינדו. אני הגעתי בזמן חג הדאשין, שמצד אחד הייתה חוויה תרבותית מרתקת ומצד שני כל הארץ הייתה סגורה לכמה ימים והיה מאתגר להתארגן לטרק. ישנו חג נוסף שהומלץ לי להגיע לחוות - פסטיבל האורות. חפשו בגוגל.
• אם אתם לוקחים טיסות פנימיות, אל תתכננו משהו נוסף לאותו היום אלא קחו יום ביטחון. לטיסות פנימיות יש נטייה להתעכב ואף להתבטל. מניסיון.

קבצים מצורפים

• סימון המסלול בפורמט KML - למכשירי ותוכנות GPS
• קובץ WORD עם רשימת כל מסלול ההליכה בחלוקה לקילומטרים, זמנים וגבהים

קישורים חיצוניים

• אתר משרד התיירות של נפאל עם מידע על הוצאת פרמיט ועוד
• סיפור דרך עם המלצות למסלול ולציוד. נעזרתי בו המון.
• המדריך המלא לטרק סובב אנפורנה. עזר לי המון בבניית המסלול, אך היום קצת מעט מיושן ולא כולל את סלילת הדרכים בשנים האחרונות
• אתר חברת התעופה יטי - להזמנת טיסות פנימיות
• אתר חברת התעופה בודהה - להזמנת טיסות פנימיות