החזרה לנפאל - אוורסט (גוקיו)
טרק של 11 יום בשמורת האוורסט, במסלול קצת פחות שגרתי. לוקלה - גוקיו - רנג'ו לה פאס - לוקלה
| תאריך הטיול | October 2019 |
|---|---|
| משך הטיול | 15 ימים |
תוכן עניינים
הכנות והתארגנות
כבר הרבה זמן מסתובבת לה ברחבי הבית איזו כמיהה לחזור לנפאל. היינו שם לפני 30 שנה (סובב אנפורנה, כשהוא עוד היה טרק של שלושה שבועות) ורצינו לראות מה השתנה.
הפעם אנחנו בוחרים את שמורת האוורסט. זו שמורה גדולה, 4 עמקים, שלושה פאסים ומיליון טיולי והרחבות צד שונות. זה יוצר מגוון עצום של מסלולים, ארוכים יותר או פחות, קשים יותר או פחות. בפועל, למדנו, רוב האנשים עושים את המסלול מלוקלה למחנה הבסיס של האוורסט וחזרה (המסלול המכונה EBC). ככל שהרחבנו וקראנו צדה את עיננו דווקא גוקיו כאתר נחשק. איך שהוא בסיפורי הדרך זה תמיד המקום שממנו כולם מתלהבים הכי הרבה. גוקיו שוכנת עמק אחד מערבה מהעמק של ה EBC.
אז אנחנו יוצאים למסלול שיוצא מלוקלה, דרך נמצ'ה באזר, לגוקיו, רנג'ו לה פאס ויורד דרך תמה חזרה לנמצ'ה וללוקלה. בתוכנית 11 ימי הליכה, כולל 2 ימי הסתגלות (שגם הם בעצם ימי הליכה). הגובה המכסימלי הוא 5400 מטר ואת רוב הטרק אנחנו נבלה במה שמוגדר very high altitude (מעל 3500 מטר). באופן כללי מי שבוחר את שמורת האוורסט צריך להיות מוכן לשהות ארוכה בגובה, לרוב יותר מאשר באזורי טרקים אחרים בנפאל (וזה אומר המון זמן בטמפרטורות נמוכות).
אנחנו יוצאים בהרכב קצת חסר. נעם, רוני ואני (עודד). את נעם נשאיר בסיום הטרק בנפאל להמשיך ב “טיול הגדול” של אחרי צבא.
אנחנו מתכוונים לקחת מעט ציוד, להעמיס את מיעוטו על פורטר אחד ואת רובו לקחת על הגב. יש לנו מספיק ניסיון כדי לדעת שמעט ציוד פירושו הרבה הנאה.
יאללה – יוצאים לדרך
טיסה וקטמנדו
ישראל – קטמנדו
את הטיול אנחנו בהחלט מתחילים ברגל שמאל. הטיסה שלנו יוצאת באיחור של שעה מנתב”ג, במקור היה לנו שעה וארבעים להחלפה באיסטנבול, זה לא משאיר הרבה. באיסטנבול אנחנו מתפצלים, רוני ואני בטיסה לקטמנדו, נעם לדלהי (ומשם לקטמנדו). שדה התעופה החדש של איסטנבול הוא ענק. אנחנו מקבלים ליווי של איש turkishh airline, עוברים בידוק בטחוני ואז 20 דקות של ריצה לשער שלנו כשקריאות last call מלוות אותנו כל הדרך. תוך כדי אנחנו מנסים להבין אם נעם, שנשלחה לבדה לאיזה מסדרון אינסופי, הספיקה לטיסה שלה (שהייתה עוד יותר מוקדמת משלנו).
עולים לטיסה בלב כבד. הטיסה דווקא סבבה ועם אור ראשון (ואחרי חצי שעה של סיבובים באוויר סביב קטמנדו בגלל air traffic) אנחנו נוחתים. מנסים למצוא אות חיים מנעם. אין כלום, זה טוב? זה רע?
מונית לוקחת אותנו לטאמל, שכונת המטיילים של קטמנדו. לפני שלושים שנה היא נראתה בדיוק אותו דבר, רק עם פחות תנועה. היא מאובקת, רועשת, צפופה, צבעונית ומעניינת. סיבוב בוקר ראשון תוך הצצה מתמדת בניידים למצוא אות חיים מהבת האובדת. הטיסה שלה באתר של שדה התעופה נמצאת באיחור הולך וגדל.
רק לקראת צהריים מגיע אות החיים. נעם נמצאת ב….הודו. היא הספיקה לטיסה מאיסטנבול, הגיעה לטיסה לנפאל, אבל המטוס שלה לא קיבל אישור לנחות וחזר לשדה תעופה לא ידוע בהודו. כמה שעות אחר כך והיא מגיעה לקטמנדו. בנתיים רוני ואני מסיימים סידורים.
לארוחת הערב מתכנסים מלא חברים. ההם של הגדולה, ההם של הקטנה, אלה שכבר אחרי הטרק, אלה שעוד לפני. אנחנו מנסים לסגור את הערב מוקדם, מחר קמים ב 02:00.
יום 1 טיסה ומלוקלה לפאקדינג
קטמנדו – ראמצ'פ – לוקלה (2860) – פאקדינג (2610)
02:00 השכמה
02:30 על המונית
03:00 יוצאים לדרך
עקב שיפוצים בשדה התעופה בקטמנדו (אלה שגרמו לנו אתמול צרות בנחיתה), הטיסות ללוקלה יוצאות מראמצ'פ. זה עניין של שלוש שעות נסיעה מקטמנדו במיניבוס שדווקא נראה טוב מבחוץ, הרבה פחות מבפנים, על כביש שלא נראה טוב לא ביום ובטח שלא בלילה.
בשבילנו זה לילה שני בלי שינה. אנחנו חולמים על איזה נמנום נחמד בנסיעה. בפועל מדובר במלחמת השרדות על כביש שבו אין יותר מ 10 מטר ישרים, שגם בהם הנהג מנסה לתמרן בין אלפי בורות, וזה עוד בקטעים שלכאורה סלולים.
לראמצ'פ אנחנו מגיעים מרוטים בשש בבוקר, רק כדי להמתין עד תשע וחצי לטיסה שלנו (שרשומה בשש ורבע, אבל מי סופר). הטיסה עצמה ממש נחמדה עם נופים יפים של ההימליה וטעימה ראשונה של מה צפוי להיות. על שדה התעופה בלוקלה כבר נכתב הרבה ואפשר למצוא עליו שלל סרטוני youtube מסמרי שיער. נגיד רק שהמושגים נחיתה והמראה בהחלט מקבלים כאן משמעות שונה מהמקובל.
אנחנו נוחתים ומייד מתקבלים בברכה ע”י דיפו, הפורטר שלנו ונלקחים לתה של קבלת פנים. בהתייעצות מהירה אנחנו מחליטים שבגלל הנחיתה המאוחרת, נקצר את היום.
יוצאים לדרך. השביל יורד בתלילות מלוקלה ומתחבר לעמק הענק שיוצר ה dush koshi, “הנהר החלבי” ואנחנו הולכים לאורכו. קצת עולים, קצת יורדים, גשר תלוי אחד או שניים. המון ירוק, המון נחלים שוצפים. העין לא שבעה.
בשעת צהריים מאוחרת מגיעים לפאקדינג (phakding). מתמקמים במלון קטן וצנוע. הבנות גמורות מעייפות אז הן צוללות לשנת צהריים מאוחרת, אני יושב במסעדה, קצת קורא, קצת כותב, קצת מנקר. מתחילים להכיר את השגרה – מייד עם שקיעת השמש צונחת הטמפרטורה בחוץ ובהתאם גם בחדרים. המקום היחיד שמחומם הוא חדר האוכל ולכן כולם מתרכזים בו. אוכלים ארוחת ערב (לא מאוד מוצלחת) ואחריה קוראים, כותבים, משחקים קלפים. לקראת תשע אנחנו נשברים וזוחלים לשקי השינה לשנת לילה.
יום 2 - מפאקדינג לנמצ'ה
פאקדינג (2610 מ') – נמצ'ה באזר (3477 מ')
קמים בבוקר אחרי המון שעות שינה. מתארגנים, תה ויוצאים.
דיפו, הפורטר שלנו, טוען שיש לנו היום 4 שעות הליכה. אנחנו קצת סקפטים. זה מתחיל רגוע יחסית. קצת עליות, מישורים, עוד כמה גשרים. ה dudh koshi מלווה אותנו כל הזמן. רוני מראה קצת קשיי נשימה ואנחנו מחליטים לעצור לארוחת בוקר (על ארוחת הבוקר במלון דילגנו) ולהאט את הקצב (שגם ככה לא היה משהו).
לאט, לאט העליות נהיות קצת יותר עליות, הירידות קצת יותר ירידות ואנחנו חולפים בין שורה של כפרים נחמדים. הדרך כאן מאוד עמוסה במטיילים, שיירות של פרדות ושוורי משא. שיירה כזו יכולה לכלול גם 50 פרדות וחייבים להמתין בצד עד שכל השיירה חולפת כדי להמנע מדחיפות.
קצת אחרי מונג'ו', בכפר הזעיר bengar אנחנו עוצרים לצהריים. השמש יוצאת, חמים, נעים, טעים. גם להקת קופים נותנת הצגה על העצים מתחת למסעדה שבחרנו.
מכאן זה עניין אחר לגמרי. השביל מתחיל לטפס כאן בתלילות די רצינית. זו עלייה של 700 מטר. לנו היא לוקחת משהו כמו שעתיים וחצי של התנשפויות ומחשבות חצי אובדניות. ואז, שנייה לפני שאנחנו מחליטים שהטרק הזה אולי לא בשבילנו, קצת לפני השעה 4, מעבר לפינה צצה לה נמצ'ה באזר היפה וכולם נושמים לרווחה.
הטיפוס בתוך נמצ'ה אל המלון שלנו (hotel tibet – לא משהו) הוא כבר ממש סיוט. אנחנו מקבלים שני חדרים (שכרגיל) אינם מחוממים ולא ממש ניתן לשהות בהם בגלל הקור הרצחני. יורדים לסיבוב קצר. מוצאים קפה ושוקו ואפילו עוגת שוקולד מנחמת.
חוזרים למלון. המקום היחיד שניתן לשהות בו הוא חדר האוכל שבמרכזו יש תנור חימום, סביבו מתפתחת שיחה נעימה של מטיילים מכל העולם. אנחנו פוגשים שם קבוצה בריטית נחמדה אותם נפגוש עוד כמה פעמים בהמשך הדרך (עד שדרכינו יתפצלו בגוקיו). ארוחת ערב, משחק קלפים, קצת קריאה והופ למיטה
יום 3 - טיול יום והתאקלמות בנמצ'ה
נמצ'ה (3477 מ') – everest sherpa resort (3841 מ') – נמצ'ה
היום אנחנו ביום התאקלמות לגובה. ביום כזה עושים בדרך כלל טיול יום שכולל עלייה לגובה ואחריו חוזרים לישון חזרה בנקודת המוצא (Walk high sleep low).
אנחנו עולים היום לכיוון מלון שרפה שנמצא על ההר ממש מעל נמצ'ה. ביום טוב, כך מספרים, אפשר לראות מכאן את האוורסט. היום מזג האוויר בהחלט לא עונה להגדרה הזו – קר, מעונן ומדי פעם יורד שלג קל.
העליה למלון לא ארוכה אבל מאוד תלולה ובגבהים האלה זה אומר הליכה איטית והרבה התנשמויות. זה לוקח לנו משהו כמו שעה וחצי של עלייה, עם הרבה עצירות. קצת מעל המלון יש נקודת תצפית נחמדה. היום היא די סחופת רוח וקר שם מאוד. הנוף מסביב בהחלט מפצה על זה. הרחק למטה אנחנו רואים את העמק הירוק של ה dudh koshi וכשעננים קצת זזים אנחנו מקבלים תצפית מופלאה על ה ama dablam (ההר הכי חתיך בשכונה). נמצ'ה, שצורתה פרסה, גם היא אי שם למטה
אנחנו נכנסים (או יותר נכון – נסים מפני הקור) אל פנים המלון ואל קנקן תה חם ומנחם. אחר כך יורדים חזרה לנמצ'ה, בדרך אנחנו נתקלים בעדר יאקים שרועה בשלווה באחו. ממש לפני הכניסה לכפר אנחנו פונים לבקר במוזיאון השרפה. זה מוזיאון קטן וצנוע, אבל מאוד מעניין, כולל מידע על הסביבה, על חיי השרפה על ההיסטוריה של הטיפוס על האוורסט. בחצר המוזיאון מוצב פסל עם אבן מהמקום הגבוה בעולם, האוורסט, וסלע מהמקום הנמוך בעולם, ים המלח.
את חצי היום השני אנחנו מבלים בנמצ'ה בכביסה (שמתעקשת לא להתייבש), קפה וקצת סידורים ושוטטות. בנמצ'ה, למרות שאינה מחוברת לכביש או לשדה תעופה (אבל כן יש בה מנחת מסוקים), יש הכל. בתי קפה, מספרות, מסעדות, כספומטים ואין סוף של חנויות למוצרי מטיילים.
הטמפרטורות שממשיכות לצנוח מבריחות אותנו חזרה למלון ואל חדר האוכל המחומם. הבריטים, שאיתם בילינו אתמול, יצאו הבוקר לכיוון גוקיו ומטיילים חדשים תפסו את מקומם. עם אחת מהן, תרזה, אוסטרית לבבית וקשוחה, אנחנו מדברים ארוכות ולומדים שיש לנו מסלול דומה וכנראה עוד נפגש (מה שבהחלט קורה בהמשך)
יום 4 - מנמצ'ה לדולה
נמצ'ה (3440 מ') - מונג (3900 מ') – פורטסה טנג (3680 מ') – דולה (4110 מ')
אנחנו נפרדים מנמצ'ה. המון אנשים מתלהבים מנמצ'ה, אנחנו פחות. היא קצת יותר מדי גדולה ותיירותית לטעמנו. אולי פעם, לפני הרבה שנים, היה בה איזה קסם.
השביל מכאן מטפס בין הבתים של נמצ'ה ועוד לפני שיצאנו מהכפר אנחנו כבר מתנשפים. השביל פונה והופך למעין שביל מרפסת התלוי על צלע ההר. הנופים כאן משגעים, בייחוד אהובינו ה ama dablam שניבט אלינו מהעבר השני של העמק. עם קצת (הרבה) דימיון אפשר לראות למעלה, במעלה העמק, את האוורסט. מזג האוויר היום הרבה יותר חמים ובהיר.
קצת אחרי הכפר kyangjuma הדרך מתפצלת. ההולכים לאוורסט פונים ימינה לשביל מתון לאורך צלע ההר וההולכים לגוקיו פונים שמאלה לשביל שמטפס בתלילות לא מזמינה על צלע ההר. אנחנו פונים שמאלה ובבת אחת יורדת כמות המטיילים בצורה דרסטית ואנחנו כמעט לבד עליו.
משהו כמו שעתיים טיפוס מביאים אותנו לכפר הזעיר מונג (mong) בגובה 3900 מטר, שם אנחנו עוצרים לארוחת צהריים. השמש יצאה לה ויש איזו חמימות חמקמקה באוויר והנוף לא פחות ממדהים.
אני מחליט לנסות בפעם הראשונה לאכול sherpa stew. זהו מעין מרק ירקות עשיר שאליו מוסיפים ספק פסטה, ספק בצקניות מעשה בית. זה מאוד טעים, מאוד משביע והפך מכאן לארוחת הצהריים הקבועה שלי.
מכאן אנחנו גולשים לכפר phortse deng (פורטסה תחתית). קצת מבאס ביום כזה שמהותו עליות לרדת ירידה ארוכה ומשמעותית שכזו, אבל זו הדרך. ב phortse deng יש פיצול נוסף שמוביל לצד השני של העמק. משם אפשר לחבור למסלול ה EBC או לעלות לגוקיו בגדה הנגדית בשביל שנראה די מפחיד ותלול.
אנחנו מתחילים לטפס לכיוון דולה. במקטע הזה אחרי כל עלייה מגיעה ירידה. הדרך מתארכת לה, כבר די מאוחר, ואנחנו ממש עייפים. רק בסביבות ארבע אחרי צהריים ואחרי שהשמש כבר נעלמת מאחרי ההרים אנחנו מגיעים לדולה.
בדולה אנחנו מתמקמים ב mountain view. מקום קטן ונחמד. אנחנו מתמוטטים בחדר האוכל, שותים תה, מתאוששים ומתארגנים בחדרים. הטמפרטורה בחדרים בלתי נסבלת ואנחנו נסים חזרה לחדר האוכל המחומם.
כשעזבנו את נמצ'ה נפרדנו גם מהחשמל. מכאן יש רק תאורה סולארית חסכנית ובמשורה, הבישול בגז, החימום של חדר האוכל בעץ ובגללי יאק. אחרי ארוחת הערב ומשחק “קאבו” אנחנו חוזרים לחדרים. מתחפרים במהירות בשקי שינה, עורמים שמיכות מעל ומנסים לזוז כמה שפחות.
יום 5 - מדולה למצ'רמה
דולה (4110 מ') – מצ'רמה (4470 מ')
בבוקר אנחנו מתעוררים ומגלים שברז המים שעומד במסדרון, ליד השירותים, קפא לו בלילה והוא נראה כמו נטיף קרח. אנחנו מבקשים מבעל הבית שיביא לנו מים מופשרים כדי לצחצח שיניים.
בארוחת הבוקר הבנות כברר בכלל לא נוגעות. בכלל מצב התיאבון אצלנו מתדרדר במהירות, אולי כתופעת לוואי של הכדורים נגד מחלת גובה שאנחנו לוקחים, אולי משהו אחר. מה שבטוח זה שהכי גרועה היא ארוחת בוקר.
יוצאים לדרך. בחוץ שמש מדהימה אבל הכל קפוא, שלוליות, צמחים, שולי הנחלים. לאט, לאט במהלך היום הדברים מפשירים לאיטם. הדרך מתחילה בעלייה שמתמתנת לאחר כשעה הליכה, אולי אפילו פחות. אחר כך היא שומרת על גובה ומתפתלת על צלע ההר, ממש לא הליכה קשה.
בסביבות השעה 10 אנחנו עוצרים להפסקת תה ב luza. השמש ממש חמימה ואנחנו מצליחים לשבת בחוץ ולהנות מהנוף המשגע. עוד שעה של הליכה מישורית ועוד עלייה אחת די ארוכה והופ, אנחנו במצ'רמה (macherma). השעה עוד לא אחת בצהריים. אנחנו עוצרים כאן כדי לא לעלות מהר מידי ולהגדיל את הסיכון למחלת גבהים.
אנחנו אוכלים צהריים וממהרים לעשות קצת כביסה. תולים אותה, נחים קצת ויוצאים לטיול קצר על השלוחה שמעל מצ'רמה. עלייה של כ 100 מטר, אולי קצת יותר. יפה שם מאוד, אבל רוח קפואה כמעט מעיפה אותנו למטה, אז אנחנו יורדים חזרה. יש טיילים רבים שעושים כאן עצירת התאקלמות של יום שלם, אנחנו שהגענו מוקדם מוותרים, אבל לשמחתנו אנחנו מגלים את ידידנו הבריטים שכן עשו כאן עצירה (אבל שוהים בגסט האוס אחר).
אנחנו יושבים ותופסים שמש בחצר הגסט האוס שלנו (peacefull , ממש בכניסה לכפר – קטן, חמוד, אינטימי), ואז, בבת אחת, השמש יורדת אל מאחורי ההר והטמפרטורה צונחת. כולם ממהרים פנימה לחדר האוכל ומצטופפים סביב התנור. זה מקום קטן, מעט אורחים ובעל הבית לא ממהר להסיק את התנור. הערב עובר לו באיטיות מחרידה. שמונה וקצת אנחנו כבר מתקפלים לשנת לילה בחדרים הקפואים.
יום 6 - ממצ'רמה לגוקיו
מצ'רמה (4470 מ') – גוקיו (4790 מ')
אנחנו עוזבים את מצ'רמה המקסימה. זה כפר קטן ויפה שיושב לו בתוך עמק חמוד, שנחל קטן (שנשפך במורד העמק לתוך ה dudh koshi ) עובר באמצעיתו, אהבנו.
שביל עולה על השלוחה מעל הכפר ויורד בצידו השני לתוך ערוץ הנחל (יש גם שביל מסביב, אבל זה לחלשים). משם אנחנו ממשיכים בעלייה מתונה בתוך ערוץ הנחל. ואז זה מגיע – אגם מספר אחד (מתוך שישה שפזורים לאורך העמק), כחלחל בחלקו התחתון, ירקרק בחלקו העליון ועם שני ברווזי הימליה מושלמים ששטים באמצע. קשה לתאר את היופי.
יורדים לגדת האגם, עושים חנייה קטנה ומכרסמים קצת אגוזים. אנחנו מצרפים עוד רוג'ום לעשרות שכבר יש לגדות האגם.
בסוף מצליחים להתנתק (בקושי) וממשיכים הלאה. חצי שעה של עלייה מתונה מביאים אותנו לאגם מספר 2, כולו בצבעי טורקיז, גדול יותר מאגם 1. גם בו אנחנו חונים לכמה דקות.
עוד עלייה קצרה מביאה אותנו אל שער מעוטר דגלים צבעוניים (דגלי תפילה טיבטיים) והופ - גוקיו פרושה למרגלותינו. יושבת לצידו של אגם מספר 3 שמצידו האחד שרשרת הרים מושלגים ומצידו השני יושב הכפר שהוא למעשה אסופת גסט האוסים גדולים יחסית וצבעוניים (גוקיו יושבת על צומת דרכים ובנוסף משמשת ליום הסתגלות אז מספר המטיילים בה יחסית גדול). אנחנו מתאהבים מיד. יש פה שילוב מהמם של יופי ושלווה.
מתמקמים באחד הגסט האוסים שנמצאים ממש על האגם, אוכלים צהריים (הגענו לגוקיו כבר בסביבות 12 בצהריים), נחים קצת ויוצאים לטיול התאקלמות קצר על הגבעה שאחרי הכפר. מעבר לאותה גבעה שוכן אחד הקרחונים הגדולים בעולם. אנחנו מגלים שם צוות של ה BBC שעושה סרט על נסיגת הקרחונים. הם מצוידים במסוק, רחפן ואין סוף מצלמות, אנחנו מתעניינים קצת ויורדים חזרה לכפר.
אחרי ארוחת ערב אנחנו נזכרים שלא עשינו כביסה. לוקחים קצת מים חמים מהמטבח וקערה ויוצאים אל הקור הבלתי נתפס בחוץ. תוך כדי הכביסה אנחנו מבחינים פתאום ביאק ענק שעומד 2 מטר מאיתנו ומסתכל עלינו בהתעניינות חשודה. בתאוריה אנחנו יודעים שזו חיה לא אלימה, אבל לך תדע…
אנחנו מתייעצים (בלחישות) מה לעשות, מסיימים (לאט), לוקחים את הכביסה (ממש לאט) וניגשים לחבל הכביסה. היאק עוקב אחרינו בהדיקות. פתאום מתוך החושך צץ עוד אחד, עוד יותר גדול. ההצלה מגיעה מכיוונה של ילדה, בת אולי 12, שיוצאת מתוך הגסט האוס ומגרשת אותם בקלילות מפתיעה. ניצלנו.
יום 7 - התאקלמות בגוקיו
גוקיו (4790 מ') - אגם 5 (5000 מ') – גוקיו (4790 מ')
היום הזה מיועד לטיול באזור גוקיו. אנחנו קצת מתלבטים מה לעשות בו, רוב המטיילים עולים ביום הזה מוקדם לראות את הזריחה (ואת האוורסט) מההר הצמוד - גוקיו רי, אבל המראה של העלייה המפחידה והידיעה שהנוף מרנג'ו לה פס די זהה עוזרת לנו להחליט על טיול לאגמים 4 ו 5.
ההליכה היא הליכה בעלייה מתונה לאורך תוואי הנחל כאשר ממול ניצב לו cho oyu, אחד ההרים היותר חתיכים בשכונה וגם ההר השישי בגובהו בעולם (8180 מ').
אגם מספר 4 דווקא לא מאוד יפה, הוא קצת אפרפר ולא מרשים. אנחנו ממשיכים לעלות לעבר אגם 5 וזוכים בהצצה מאוד ברורה ויפה של האוורסט מצד ימין. זה שהוא הכי גבוה זה ברור, אבל הוא בהחלט לא הכי יפה, לנו יש העדפות אחרות.
אגם 5 הוא אגם קטן ויפה מאוד. אנחנו מתיישבים לידו וקצת מכרסמים עוגיות ואגוזים שהבאנו איתנו. מסביב עשרות הרים מושלגים בגבהים לא נתפסים. המקום שומם לגמרי והשקט קורע את האוזניים.
בהמשך קיים גם אגם מספר 6. הוא קצת רחוק מכדי להגיע אליו בטיול יום. פגשנו קבוצה שעשתה שם קמפינג ואמרה שמאוד יפה שם, אבל זה כמובן דורש התארגנות אחרת.
בדרך חזרה לגוקיו מתחילה רוח מקפיאה. אנחנו מתעטפים בכל הציוד החם שלנו. אל גוקיו אנחנו מגיעים אחרי 6 שעות הליכה, בהחלט יותר ממה שתכננו. אנחנו אוכלים ארוחת צהריים מזעזעת בבית קפה מקומי (שבו יש למרבה ההפתעה מכונת קפה ענקית שפועלת סולארית ומייצרת קפה מאכזב).
היום הולכים לישון מוקדם – מחר יש יום מאתגר
יום 8 - ראנג'ו לה פאס
גוקיו (4790 מ') – רנג'ו לה פאס (5400 מ') – לונגדן (4300 מ')
יש לפנינו יום ארוך. אנחנו קמים בחמש וחצי. בשש אנחנו כבר ארוזים ושותים תה. ארוחת בוקר ארוזה כבר מחכה לנו.
בחוץ קור אימים ואנחנו מתחילים לטפס. בהתחלה השביל מוביל אותנו לאורך האגם והנוף של גוקיו מעבר לו ממש מקסים, אחר כך יש קטע קצר ומעצבן, כשהשביל עולה ויורד על הגבעה לאורך האגם.
אנחנו חוצים את ערוץ הנחל שמוביל לאגם של גוקיו ואז זה מגיע. זיג זג אין סופי ותלול להחריד שאותו אנחנו עולים באיטיות, האוויר כאן מאוד דליל וכל כמה צעדים חייבים לעצור כדי להסדיר את הנשימה.
זה נמשך משהו כמו שעה, אולי יותר, בקצב מורט עצבים. למעלה אנחנו פוגשים את לונה ומייקל, ידידנו הגרמנים. לונה לא מרגישה טוב ופסאן, הפורטר המדהים שלהם, ירד חזרה למטה כדי להביא את התרמיל שלא היה לה כוח לסחוב.
בסוף המקטע התלול ממשיכה העלייה בשיפוע משתנה עוד כשעה. אנחנו נכנסים למקטעי שלג שהולכים וגדלים. בשלב מסוים כברר רואים את הדגלים שמסמנים את הפאס, אבל הוא עוד גבוה מעלינו.
את גוקיו אנחנו רואים הרחק למטה וגם עוד אגם טורקיז מתגלה מתחתינו. בשלב האחרון לפני הפס כבר יש הרבה שלג והשיפוע שוב נעשה תלול. אנחנו מגייסים כוחות אחרונים ובסביבות השעה 11 אנחנו מצליחים להגיע למעלה.
יש – עשינו זאת. רנג'ו לה פס נמצא בגובה 5400 מטר מעל הים. זה מ א ו ד גבוה, אנחנו מלאי גאווה על כך שעשינו זאת. חיבוקים, נשיקות (לאט – כל צעד כאן מחייב עשר נשימות) וחיוכים לכל עבר
למעלה, על הפאס, יש ממש חגיגה. כל מי שמגיע מתקבל במחיאות כפיים ובקריאות good work. זוג חיילים בריטים לשעבר מניפים שם שלט גדול ומצטלמים לידו. מישהו מפעיל מוזיקה נפאלית וטיילים ופורטרים מתחילים פתאום לאלתר ריקוד. גם לונה ומייקל מגיעים לבסוף וגם הם מצטרפים לחגיגה.
אבל בסוף, קר שם נורא. אנחנו אוכלים משהו וברור שחייבים לזוז. מהצד השני של הפאס מתגלה עולם חדש ולא מוכר. ההרים והנחלים שמלווים אותנו כבר למעלה משבוע מתחלפים באחת בכאלה לא מוכרים. מה שעוד מתגלה זו ירידה תלולה מאוד והמון שלג וקרח. יוצאים לדרך בזהירות מירבית ואחרי המקטע הראשון, התלול, עוצרים ליד אגם קטן למנוחה.
מכאן הירידה מתמתנת מעט. לונגדן, הכפר הראשון אחרי הפאס, נמצא 1100 מטר מתחתיו. זה המון ירידה, ואנחנו השקענו את כל הכוח בעלייה.
בסביבות 13:30 , אחרי שחלפנו על פני עוד כמה אגמים יפים, אנחנו מגיעים לחיבור של העמק שבו ירדנו מהפאס לערוץ הגדול של ה Bhote koshi, מכאן כבר אפשר לראות מרחוק את לונגדן. העמק הזה, אם פונים בו ימינה (צפונה) מוביל לטיבט. פעם היה כאן נתיב סחר משגשג, אבל היום הגבול סגור.
כשעה אחר כך אנחנו כבר בלונגדן. נכנסים לגסט האוס ומגלים שם חבורה מופלאה. תרזה האוסטרית, שאיתה בילינו בנמצ'ה, הזוג הבריטי המצחיק שהניף את הדגל על הפאס, אמריקאי מקסים שעושה את הטרק הפוך ומחר יעלה לפאס. מייד אחרינו מגיעים גם לונה ומייקל. אנחנו כבר מרגישים בבית.
כולם מתיישבים סביב התנור וערב נעים של שיחה מתפתח. כל אחד תורם סיפור או שניים. כולם טיילים ותיקים, כולם קצת מגזימים. זה נחמד, זה נעים וזה בהחלט מוכתר כערב הכי מוצלח של הטרק (בהחלט עוזרת גם תחושת הסיפוק מכך שהשלמנו את היום הכי קשה בו). הבנות אפילו מעיזות לעשות מקלחת (gas shower כהגדרת המקומיים).
הולכים לישון. אנחנו מותשים
יום 9 - מלונגדן לטאמו
לונגדן (4300 מ') – טאמו (3440 מ')
אנחנו מתחילים לרדת במורד העמק. זה עמק ענק, רחב ועמוק שמשני צידיו הרים גבוהים ומושלגים.
השביל כאן נוח ולא תלול והדרך אצה לה. העמק הזה שונה מכל העמקים שבהם הלכנו עד כה, הכפרים כאן גדולים, הם מבוססי חקלאות ולא תיירות, כמות התיירים כאן אפסית, וניתן לראות כאן חיי כפר נפאליים “אמיתיים”. יש כאן בתים (ולא רק גסט האוסים), תושבים (ולא רק נותני שירותים), ילדים, יש כאן שדות נרחבים והרבה בעלי חיים. יש כאן גם חיי דת ברורים, הרבה סטופות, דגלים וסממנים אחרים
אנחנו מגיעים לטאמה (thame), כפר גדול מאוד שיושב על מדרגת הר גדולה ורחבה. לא רחוק מכאן הקימו ממשלות נפאל ואוסטרליה תחנת חשמל הידרואלקטרית שמספקת חשמל לכפרים בסביבה (כולל לנמצ'ה בזר ולכפרים באזור). אנחנו שמחים לחזור לחשמל “אמיתי”, הסולארי הוא בסדר, אבל אנחנו בכל זאת את רגילים לאמיתי.
בכפר הבא אנחנו עוצרים לארוחת צהריים שלוקח לה נצח להגיע (אבל הנוף מפצה על כך). מזג האוויר שהיה חמים עד עכשיו מתחיל להתקדר ולהתקרר. בשעות אחר הצהריים המוקדמות אנחנו מגיעים לטאמו (Thamu). בכניסה לכפר יש מנזר נשים בודהיסטי יפה. אנחנו מקדישים לו קצת זמן. בית התפילה המרכזי יפה ומקושט והאווירה במקום מרגיעה ונעימה.
מחפשים מקום לישון, אנחנו צריכים שלושה חדרים (שניים לנו ואחד למייקל ולונה). בגסט האוס היחיד שנראה מתפקד יש רק שני חדרים פנויים. אנחנו מופנים למקום אחר שהבנות פוסלות מיידית (ובצדק) בסעיף של “יש גבול כמה לכלוך אנחנו מוכנות לסבול”.
דיפו ואני יוצאים לחרוש את הכפר ובסוף מוצאים מקום חמוד שבעלת הבית מוכנה לפתוח עבורנו ואנחנו זוכים לפינוק כאורחים היחידים במקום. גם טאמו כפר די גדול ויש כאן אפילו סוג של תאורת רחוב סולארית (לא שמישהו מסתובב בחוץ אחרי חשיכה – קר רצח). ממש מול המלון שלנו עסוקות הנזירות לקראת שקיעה בצביעת סטופה שנראית חדשה לגמרי. נחמד לראות את השקט והמסירות שלהן למלאכה.
ימים 10 ו11 - מטאמו ללוקלה
טאמו (3500 מ') – מונג'ו (2880 מ') – לוקלה (2860 מ')
אנחנו מתחילים לגלוש מטאמו לכיוון נמצ'ה באזר. השביל כאן ממש משובח. גם היום אנחנו מאוד מתפעלים מיופיים של הכפרים ומהזיקה הדתית שיש להם לבודהיזם הטיבטי.
אחרי שעתיים הליכה אנחנו מגיעים אל מנחת המסוקים של נמצ'ה. ברור לנו שמכאן זה עולם אחר לגמרי. השקט של העמק הקסום של טאמה ומיעוט התיירים מייד יוחלפו בהמולת ההמון על האוטוסטרדה לוקלה – נמצ'ה – EBC
אנחנו עוצרים להפסקה ארוכה בנמצ'ה. לא שתינו קפה כבר שמונה ימים ולחולי קפה כמונו זה לא קל, זה גם נחמד להשלים את החוסר בליווי עוגה מפנקת.
עושים סיבוב בשוק המקומי שמלא בסחורות וירקות שהגיעו מכל הסביבה ובייחוד על גבם של סבלים, פרדות ושוורים. אנחנו קונים קצת פירות ומקבלים הסברים מפאסן, הפורטר של מייקל ולונה, על כל המוצרים שאנחנו לא מזהים.
מעמיסים תרמילים ויוצאים לדרך. המסלול שלנו מכאן זהה למסלול שעשינו ביומיים הראשונים של הטרק, אבל אז היינו עסוקים בהשרדות ועכשיו אנחנו מאוד נהנים מהנוף המרהיב.
הירידה מנמצ'ה מאוד תלולה. מולנו מגיעים טיילים רבים שנמצאים בתחילת הטרק ובהחלט לא קל להם. השביל, כצפוי, מאוד עמוס בטיילים ובהמון פרדות שמגיעות בשיירות ארוכות.
מגיעים למונג'ו בשעה סבירה, מתארגנים והולכים לשתות עוד קפה בבית הקפה הצמוד לגסט האוס שלנו. בערב אנחנו יושבים בחדר האוכל ומחלקים עצות של “מנוסים” לכל אלה שעושים דרכם מעלה.
בבוקר אנחנו יוצאים לדרך מלאי מרץ. זה היום האחרון בטרק ויש הרגשה של שמחה מהולה בעצב. יש לנו יום די ארוך לפנינו, אבל השביל כאן נוח. הדרך רצופה בלא מעט גשרים תלויים ארוכים ומפחידים. פאסן מחליט שנעם מפחדת מהגשרים ומקפיד להחזיק לה את היד בכל גשר.
ממש לפני לוקלה יש עלייה רצינית אחרונה, היא לוקחת בערך שעה ובסופה אנחנו חזרה בלוקלה. הטרק מסתיים כאן. אנחנו מתמקמים באחד המלונות ויוצאים לסדר לנו טיסה למחר בבוקר. אנחנו בסדר אבל למייקל ולונה אין טיסה מחר. סדרת טלפונים קדחתנית ופתאום הפתעה. הם מצליחים לסדר מקום במחיר סביר על מסוק שיוצא עוד 10 דקות. פרידה חפוזה, אריזה עוד יותר והם רצים.
אנחנו נשארים בלוקלה. ארוחת ערב נחמדה חותמת את הטרק. קצת מסכמים, קצת נזכרים, טלפון ארוך הביתה וזהו. היה לנו ממש טוב, אנחנו ממליצים.
תובנות וסיכומים
כמה תובנות והרהורים מהטרק המקסים הזה
שמורת האוורסט (sagarmatha national park )
זו שמורה גדולה. יש כאן ארבעה עמקים ושלושה פאסים ביניהם. מגוון האפשרויות לטרק הם אינסופיות. ובכל זאת רוב האנשים עושים את הדרך הלוך וחזור לוקלה – EBC. אם אתם בעניין של קצת יותר שלווה ושקט תבחרו מסלול שלא עובר בעמק הזה. אנחנו הלכנו לגוקיו ומשם דרך רנג'ו פאס לטאמה וחזרה ללוקלה. ממליצים.
הטיסה ללוקלה
מה יש להגיד. טיסה מרהיבה, מפחידה ובשילוב עם הנסיעה הנוראית לראמצ'פ היא חוויה רצינית. ב youtube יש שלל סרטונים על שדה התעופה הזה, ממליץ להתאפק ולראות אותם אחרי שחוזרים.
לא חייבים לקחת את הטיסה. פגשנו לא מעט אנשים שעשו את הדרך באוטובוס וברגל. זה מאריך משמעותית את הטרק.
ישראלים
כמעט שאין ומהרגע שעזבנו את המסלול הפופולרי לכיוון ה EBC הם נעלמו לגמרי. המון צרפתים, גרמנים, ספרדים ואמריקאים. אם אתם בעניין של להיות עם ישראלים – תביאו אותם אתכם
גוקיו
לא נתפס כמה יפה שם. זה כמעט מושלם. המון טיולי יום מסביב ואם מזג האוויר יפה אפשר גם לשבת כל היום עם כוס תה וספר ולבהות בכל היופי הזה. אפילו האוכל שם טעים. מצד שני, זה לא המקום להיות בו אחרי שקיעת השמש, בכל זאת, כמעט 5000 מטר גובה.
פורטר / מדריך
כולם, אבל כולם, הולכים עם מדריך. ביחידים, בזוגות או בקבוצות, לכולם יש מדריך. אפילו מי שלא לוקח פורטר (סבל) לוקח מדריך. אפשר לבקש מדריך שיעזור גם בסחיבה, זה עולה קצת יותר, אבל שווה כל אגורה.
שק שינה
בזמן ובמסלול שאנחנו עשינו לא חייבים. מספיק ליינר פליז. אם יש שק שינה קל וטוב שווה לקחת. אל תסחבו שק שינה ששוקל 4 קילו. יש מספיק שמיכות.
קור
קר בטרק. לפחות בעונה שאנחנו היינו היה מאוד קר. תגיעו מוכנים, נפשית ופיזית.
קושי
לא נורא. הטרקים באירופה יותר קשים ברובם. מה שכן קשה זה ההתמודדות עם הגובה.
מחלת גבהים
צריך לזכור שאפשר למות מזה. אנחנו לקחנו אורמוקס מתחילת הטרק ולא סבלנו ממחלת גבהים, אבל כן סבלנו מאובדן תיאבון. כשמוציאים 5000 קלוריות ביום זה בהחלט עניין רציני. אם אתם בעניין של לאבד משקל טרק כזה הוא רעיון לא רע.
קטמנדו
לא המקום הכי נחמד בעולם. פקקי תנועה, זיהום אוויר, אבק. בקטפור ופטן, שתיהן מאוד קרובות, מאוד יפות ושוות ביקור.
טרק
יופי של חופשה. מומלץ
הבנות שלי
אחלה שותפות לטרק. בורכתי
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם