טיפוס לפסגת Mount Owen

הכנות והגעה לתחילת המסלול.

על Mt Owen שמענו מקבוצת ישראלים שטיפסה עליו לפנינו. רמת ההתלהבות שלהם מהמסלול לא איפשרה לנו לוותר עליו, וחיכינו באזור כמה ימים עד שמזג האוויר התבהר. בלילה שלפני היציאה ישנו בכפר Stanley Brooks אצל משפחת HIT נהדרת. כדאי לעבור בסניף ה-DOC בעיר מוטווקה ולהעיף מבט בדפי המידע על המסלול והמפה. מדובר במסלול נידח יחסית שלא רואה מטיילים בכמויות האופייניות לניו זילנד, ומומלץ לטייל עם מפה.

ההגעה לתחילת המסלול קצת טריקית. מהכפר Stanely Brooks נסענו דרומה לכיוון העיירה Tapawera. בכניסה לעיירה פנינו מערבה לכביש Tadmor Valley road, עברנו על גשר צר והמשכנו עד לכפר Tadmor. שם פנינו ימינה (צפון מערב) אל Tadmor Bushend road. הכביש הופך במהרה לדרך עפר, ולאחר נסיעה לא קצרה הופך לכביש Wangapeka River road. לאחר כמה מאות מטרים הכביש נכנס לעמק מרשים וממשיך מערבה לצד נהר Wangapeka, חוצה מעבר מים גדול (לא לוותר!), ומגיע לצומת נהרות שנקראת Rolling Junction. הדרך ממשיכה לאורך הנהר הדרומי, ולאחר כמה קילומטרים מסתיימת בחנייה גדולה שנקראת Courthouse Flat. כאן משאירים את הרכב וממשיכים ברגל. לדעתי הנסיעה לאורך הנהר כבר הייתה שווה את המאמץ. החנייה נחמדה ואפשר להעביר בה את הלילה, אך שמענו שהיא שורצת יתושים במיוחד.

המסלול כולו אורך כיום וחצי, וחוזרים באותה הדרך. אפשר להתחיל בצהריים ולישון בביקתה, ולמחרת להמשיך לפסגה ולחזור לרכב. אפשר גם להתחיל מוקדם בבוקר, להגיע לפסגה ואחריה לישון בבקתה, ולמחרת לחזור מוקדם לרכב.

גובה ההר - 1875 מטר.

מקטע ראשון – מהחנייה עד ל-Granity Pass Hut.

אורך 8.3 ק"מ. זמן משוער 6 שעות, אך סיימנו אותו ב-4 שעות בקצב בינוני. סימון – משולשים כתומים.

אפשר להתחיל את המסלול בשני שבילים שונים, זהים באורכם, שמתפצלים מעבר לגשר שליד החנייה ונפגשים שוב בראש השלוחה. אני ממליץ להתחיל את הטיפוס בשביל שפונה שמאלה, ולחזור למחרת מהשביל שהתפצל ימינה. השביל השני (נקרא Blue Creek Track) תלול ומעניין יותר, ונחמד לסיים בו יומיים של "הלוך חזור".

אנחנו בחרנו בפיצול השמאלי, והתחלנו בעלייה קצת מייגעת דרך שיחים נמוכים עד שהגענו לראש שלוחה צרה וארוכה. מכאן השביל ממשיך כמה קילומטרים לאורך שיא הגובה של השלוחה. השיחים הנמוכים הופכים באמצע הדרך ליער עתיק ומוצל שמאפיין את פארק ה-Kahurangi, בו תמצאו את נקודת המפגש של שני השבילים שהתפצלו מהחנייה. בפסגת השלוחה קיימת קרחת, ואפשר סוף סוף לראות קצת נוף.

מפסגת השלוחה ממשיכים דרומה דרך מקטע יער נוסף, אחריו מגיעים לירידה תלולה ומפתיעה שנקראת ה-Staircase. ממשיכים בשביל לאורך עמק ה-Blue Creek, ובסופו הולכים ישירות בתוך הנחל היבש, על גבי הבולדרים והחלוקים. כעת השביל עבר את קו העצים ואפשר להתרשם מהצמחייה האלפינית של ניו זילנד. מתעקלים עם הנחל מערבה ולאחר כמה מאות מטרים מתגלה הבקתה.

בקתת Granity Pass חדשה וכיפית. יש בה 12 מזרנים והיא נחשבת Standard back country hut. כשהגענו היא הייתה ריקה ושמחנו שסוף סוף מצאנו בקתה "פרטית", אך הבחור הקנדי שהגיע לקראת החושך ניפץ לנו את התקוות. להגנתו יאמר שהוא היה נחמד מאוד.

מקטע שני – אל פסגת Mt Owen וחזרה.

היום המעניין באמת, ואחד המעניינים שהיו לנו בכל רחבי ניו זילנד. מהבקתה ממשיכים לעלות מערבה אל תוך עמק קרחוני רחב התחום בין הרים עגולים וחשופים. מתעקלים עם העמק דרומה וממשיכים בשביל המתון עד לרגלי Mt Owen. ההליכה קלה מאוד ומאפשרת להפנות את כל הקשב לסביבה.

כקילומטר לפני הפסגה נכנסים לתוך ארץ קארסטית, וההליכה הופכת לקיפוץ בין תצורות סלע מגניבות שמזכירות שעווה. קארסט הוא תהליך של המסת גיר על ידי מים (מערת נטיפים למשל היא תוצר של המסת גיר). יורדים המון גשמים בניו זילנד ולכן התופעות הקארסטיות מפותחות במיוחד. הן כוללות פירים עמוקים, תעלות ובקעים בין סלעים. מתחת ל-Mt Owen נמצאת מערכת המערות הארוכה ביותר בניו זילנד. אפילו צילמו כאן סצנה משר הטבעות.

לאחר טיפוס קצר בין הסלעים המשונים מגיעים לפסגת ההר השטוחה. ביום שבו אנחנו טיפסנו הפיסגה בלטה מעל לענן שכיסה את כל צפון האי, אך שמענו שהנוף משם צריך להיות מוצלח ביותר!

את הדרך חזרה לחנייה עשינו בפחות מ-5 שעות, ואפשר לסיים את היום גם מהר יותר. הפעם חזרנו באופציה השנייה לאורך ה-Blue Creek. לאורך הדרך קיימים שרידים של מכרות זהב ומכונות ברזל גדולות. לקראת סוף השביל עוברים ליד מתחם אבנים מרובע, שמתחתיו היו אוספים מי נהר כדי לסנן מהם את הזהב. התקרבתי אל הקצה צעד אחד יותר מדי והחלקתי אל תוך השיחים הקוצניים שבוודאי תזהו כשתגיעו לאזור. מזל שנועה כבר הגיעה לאוטו ולא ראתה אותי נופל...

טיפים

• קטע המסלול האחרון ליד ההר מסוכן. בין הסלעים קיימים פירים עמוקים ובהליכה לא זהירה אפשר ליפול לתוכם. לפני כמה שנים נעלם שם מטייל והוא נעדר עד היום. מסוכן במיוחד לטפס בשלג, לא תוכלו לראות את גלי האבנים הקטנים ואת החריצים והפירים.
• אין הרבה נקודות למילוי מים לאורך המסלול. אחרי ה-Staircase זורם זרזיף קטן, ובחצי הדרך מהבקתה לפסגה עוברים ליד אגמים קטנים של מים עומדים. יש מיכלי מים בבקתה.
• אפשר להשאיר ציוד בבקתה ולאסוף אותו בדרך חזרה.