צפון נורבגיה בסתיו

פתיחה

ספר זה מוקדש באהבה אינסופית
לסבא שלי האלוף,
שעייפות לא יודע מה היא.
ששותה את העולם ללא הרף
דרך עיניים מבריקות של ילד צעיר

היום הראשון – נורבגיה הנה אנחנו באים

(1.10.2019)
ההכנות לטיול הזה ערכו זמן רב. להבין מה אנחנו בכלל רוצים לראות, לתכנן לאיפה ומתי, הרבה מחשבות, בדיקות, טלפונים תכנונים, הזמנות והנה השעה 7:00 בבוקר, יום שלישי בתחילתו של חודש אוקטובר. ביבי הגיע ייחד עם סבא לאסוף אותי ממושב גינתון לשדה התעופה. אנחנו סוף סוף יוצאים לדרך. כל ההכנות האלו הביאו אותי למצב שאני מרגיש שאני כבר קצת מכיר את האיזור שאנחנו טסים אליו – איי לופוטן עוד לפני שהיינו בו ומעניין יהיה לגלות איך נראה המקום במציאות ומחוץ לתמונות שמספק הרב גוגל. אבל היום הראשון שלנו בטיול יעסוק בעיקר בלהגיע לשם.. או למעשה לצפון שוודיה ממנה נתחיל. שלוש טיסות לפנינו, משמע - שתי עצירות ביינים – ביקור ראשון יהיה בארץ אנשי התרבוש – טורכיה ולאחר מכן לעיר הבירה של הארץ שממנה הגיעה הספה בסלון שלנו – שוודיה שם נעצור בשטוקהולם ולאחר מכן נמשיך לקירונה השוודית שבצפון. אבל יש עוד דרך עד לשם.. נפרדנו מביבי לשלום במסוף הממריאים ונכנסנו. צ'ק אין, מזוודות, בדיקה בטחונית וטיק טק אנחנו מחכים בטרמינל. כשאנחנו מטיילים ייחד אז פתאום כל התורים מתקצרים להם באופן פלאי רק מאימת גילו המבוגר של סבא. ועם כמה שסבא לא תמיד זקוק לזה זו פריווילגיה נחמדה. חיכינו קצת בטרמינל, אבל באמת לא יותר מדי. יום הטיסות הזה היה אחד הדברים הקשים בתכנון של הטיול כולו ולמעשה אפשר להגיד שבסוף רק בכוחות משותפים של אווה (סוכנת הטיולים של סבא) ושלי הצלחנו מצד אחד למצוא טיסות מדוייקות שבתקווה יביאו אותנו עד לשוודיה הקרה עוד היום, ומצד שני השאירו מספיק זמן לקונקשינים בתקווה שלא נאבד אף מזוודה בדרך. המראנו, נחתנו והופ אנחנו בשדה התעופה של איסטנבול. זה שדה תעופה חדש, משהו די עצום. קונקיין קצר, המראה נחיתה והנה אנחנו בשטוקהולם. כאן התחילה התלבטות האם יש לנו מספיק זמן לצאת לראות את העיר או שלא. לאחר בירורים עם חברה שגרה פה החלטנו שאין מספיק זמן ונשארנו לחכות. אכלנו, שתינו ושוב המראנו. לי בדרך כלל קשה בטיסות. השילוב של בחילה מוזרה כזו והחובה לשבת באותו המקום כלכך הרבה זמן הוא לא חוויה מהנה בשבילי. אז את הטיסות אני מעביר בשיחות עם סבא לסירוגין עם שינה במטרה לנסות לקצר את משך החוויה שלי בטיסה עצמה. בטיסה הזו אנחנו למעשה עושים את דרכינו ממש צפונה. השמש כבר שקעה לה והלילה ירד, משמע, ככל שנצפין ונתקרב ליעד כך יש סיכוי שנזכה לראות את הזוהר הצפוני כבר מהמטוס! זה משהו שממש קיוויתי לו אבל לביינתים עננות קשה מלווה אותנו. נרדמתי, התעוררתי נרדמתי וחוזר חלילה. ליידנו ישב לו בחור שגר שם בקירונה, היו לנו כל מיני שיחות נחמדות והוא גם נתן לנו כל מיני פיסות מידע – לכו לשם, תאכלו שם, תעשו ככה וכן הלאה. אנחנו מתקרבים לנחיתה, בחוץ לא רק שלא רואים כלום, אלא נראה שיש סופה של ממש והמטוס מתנדנד וקופץ לו ללא הרף. כנראה שאת הזוהר לא נזכה לראות היום... יורדים עוד עוד אל תוך הענן עד שהגלגלים נוגעים בקרקע והמטוס טס לו על המסלול הקפוא. נחתנו ! הידד ! ירדנו במדרגות עם שאר נוסעי המטוס אל היישר אל סופת שלגים. וואו איזה מזג אוויר מטורף, נכנסנו אל שדה התעופה הקטנציק, חתמנו על המסמכים ולקחנו את מפתחות הרכב שלנו. יצאתי החוצה אל תוך סופת השלגים בחיפוש אחר הרכב שאמור להיות בחניון. סובארו XV אדומה, טוב, אדום זה לא היה, אלא לבן. מכוסה בערך ב 30 ס"מ של שלג.. בתוך האוטו חיכתה מאין מברשת כזו שאיתה הייתי אמור לנקות את השלג שהצטבר על החלונות. ככה אני מתרוצץ לי מסביב לאוטו מנסה לנקות. תחת אימת השלג היורד. אחרי שניקיתי מעיקר השלג עשיתי טעות. פתחתי וסגרתי את אחד החלונות בכדי שיתנקה טוב יותר. הבעייה הייתה שלאחר מכן החלון לא היה מוכן להסגר ובכל פעם שהגיע למעלה החל לרדת בחזרה מטה ולביינתים כל השלג נכנס לו לתוך הרכב. אבוי. בכל אופן גם את זה עברנו. העמסנו מזוודות ונסענו למלון שיחכה לנו לא הרחק.

היום השני - קדימה למשימה - הזוהר

(2.10.2019)
אחרי שלוש טיסות אתמול ונחיתה לבסוף בשבדיה לתוך סופת שלגים התעוררנו לעיר לבנה לחלוטין.
קירונה - זה שם העיר... ועם זאת יצאנו באופן רשמי לדרך. התחלנו מביקור בכנסייה מרשימה הניצבת במרכזה של העיר, זו הייתה בנוייה כולה מקורות עץ אדירות כמו שרק השוודים יכולים. המשכנו לקניות בסופר מרקט ויצאנו בנסיעה לכיוון פארק אביסקו הנמצא על הגבול עם נורבגיה. הפארק הזה מתחבא לו מאחורי רכס ההרים המפריד בין שבדיה ונורבגיה. התוצאה דומה למה שקורה במדבר יהודה אצלנו - מדבר בצל גשם. לכן המקום ידוע במזג האוויר נטול העננים שלו מה שמאפשר צפייה בזוהר בהסתברות גבוהה. ולמעשה נחשב לאחד המקומות הטובים בעולם לעניין זה. לכן בחרתי להתחיל את הטיול דווקא כאן. אביסקו הוא כפר קטנציק הנמצא במרכזו של הפארק. יש כאן סופר מקרט, כמה בתים וכמה בתי הארחה למטיילים. הגענו להוסטל שלנו, פרקנו את הדברים ויצאנו לטיול קצר בשבילים המושלגים לראות נחל ומפל קרובים. בהחלט משימה לא פשוטה, אבל היה שווה. משם החלטנו להמשיך לארוחת צהריים. סבא התעקש לחפש מסעדה למרות ניסיונות השכנוע שלי שאין שום דבר פתוח בזמן הזה של השנה. אחרי נסיעות לפה ולשם סבא הסכים לאכול במסעדה עצמית.. קפצנו לסופר, עשינו קניות, חזרנו להוסטל, ייחד חתכנו, קצצנו, בישלנו והכנו ארוחה לתפארת - סטייקים, תפוחי אדמה, כרוב ניצנים, ושאר דברים טובים. ההמשך הטבעי של סבא היה השלפשטונדה כדי שיהיה כוח בלילה לחפש את הזוהר. לביינתים קפצתי לסופר להשלמות והכנתי לנו ארוחת ערב - מרק בצל וטוסטים. בשלב הזה בשל חוסר השינה בלילה גם אני הייתי גמור כבר. ולך תסביר לסבא שהרגע התעורר מהשלפשטונדה שהוא יצטרך לקרוא ספר ולדחות את תוכניות הזוהר שלו באיזה שעתיים... :/ התעוררתי בשעה 22:30. אכלנו מהמרק בחדר האוכל המשותף של המקום. בחור נורבגי שהתאכסן איתנו גם בהוסטל חלק גם בישל באותו הזמן וחלק איתנו את המטעמים - בשר של Rain deer טעם מעניין בסה"כ.. אותו בחור ניסה ללא הפסקה לשכנע את סבא שהוא צריך לאכול הרבה בשר כזה כי זה נותן כוח, אני חשבתי לעצמי שהוא לא יודע עם מי הוא מדבר ורק זה חסר לי ;)... בכל אופן.. הסתכלנו בכל התחזיות, המסקנה הייתה שבאביסקו- אותו מקום מהולל יש עננים באופן מוחלט והם צפויים גם להשאר למשך כל הלילה. נכנסנו לאוטו ונסענו לנורבגיה, להיכן שמכם העננים צפה שמים נקיים. אחרי בערך 70 קמ נסיעה בכבישים החשוכים אכן נפתחו השמיים ועוד קצת אחר כך, הופ, פתאום אנחנו רואים פס ירוק חוצה את השמיים ! איזו התרגשות ! המשכנו בחיפושים אחרי נקודה נוחה לעצירה עם תצפית טובה וכמה שפחות אור. הגענו לחוף הים. הזוהר בא והלך וחזר ושוב הלך , פס די דהוי כדאי לציין.. במצלמה יצא יותר ברור מבעין. אבל גם היו רגעים יותר ופחות . עכשיו אנחנו עדיין כאן. ישנים קצת באוטו ומחכים מאחר ובשעה 3:00 לערך צפוייה התחזקות של הזוהר. כרגע פס דהוי שחוצה את השמיים בצבע ירוק בהיר. סבא מאוד התרגש ונראה לי שמאוד נהנה מהיום, מהכנסייה, ההליכה , הבישולים והזוהר שהוא מחכה לו בהתלהבות רבה :)
נחכה עוד שעה ואז עוד שעה נסיעה בחזרה.. לילה טוב :)

היום השלישי - נורבגיה אהובתי

(3.10.2019)
אז למרות שלמיטתנו החמה הגענו בחזרה רק בשעה 4:20 זה ממש לא הפריע לסבא להעיר אותי ב 8:20. דלק, קמים ? הלכתי להשתין, חזרתי ובישרתי לסבא - צריך עוד קצת שינה.. עברה לה עוד שעה עד שיצאנו מהמיטות. ארוחת בוקר הייתה של מרק בצל מאתמול וביצת עין וסבא נשבע שזו הפעם הראשונה שהוא אוכל מרק בבוקר.. מי לא אוכל מרק בבוקר? בכל אופן, קצת ארגונים ויציאה מאוחרת. התחלנו לעשות את דרכנו לנורבגיה כשבעצם אנחנו נוסעים את אותה הדרך שעשינו אתמול בלילה, רק באור. עכשיו זכינו לראות את הנוף שהיה מהמם. עצים ערומים על רקע הפסגות הלבנות. שבדיה בעקרון היא קרה יותר מנורבגיה. היא נמצאת עמוק יותר ביבשה ולא נהנית מהחום שמביא איתו זרם הגולף. הדבר הזה בא לידי ביטוי מידי בנוף עם מעבר הגבול שנמצא בקו פרשת המים של רכס ההרים המפריד בין המדינות. העצים הערומים של שבדיה התחלפו בעצים צבעוניים בשלל צבעי השלכת.. אלו מעטרים פסגות ענק שמדרונותיהם חלקים באופן מדהים - זכר למעלליהם של קרחונים אדירים שבכובד משקלם שחקו, שייפו והשאירו מאחוריהם רק את אותם עמקי פיורד תלולי המצוקים.
הגענו לעיר נארוויק - נורבגיה. קפצנו לטוריסט אינפורמיישן , קיבלנו קצת אינפורמיישן וסבא קיבל גם אספרסו. משם עלייה קצרה עם הרכב לתצפית על האיזור, פתאום ממש מבינים את הנוף. המשכנו לפיורד יפהיפה, נסענו הלוך חזור מה שקצת הטריד את סבא, אבל הסתדרנו בסוף.. את הדרך לבית המלון עשינו מכביש ספציפי שנבחר בקפידה בטרם עת. הכביש עובר לייד ולמעשה גם דרך אחד ההרים המפורסמים של נורבגיה. "הסטיטינד". ההר הזה מזכיר בצורתו את פסגת הפיש טייל הקדוש והאסור לטיפוס שברכס האנפורנה שבנפאל ואת המטהורן השוויצרי. אז נהננו גם מהנוף שלו. בית מלון, ארוחת ערב, מנוחה קלה ויציאה לצייד אורות צפון. נסענו שוב, ע"פ מכם ענני הגשם ובשילוב עם תחזיות של עוצמת פעילות רוח השמש - אותו כוח מניע לתופעה הוויזיאלית. למזלי לא היינו צריכים לסוע יותר מדי. לצערי, כמו אתמול גם היום עוצמת הזוהר חלשה יחסית. העברנו 2-3 שעות בצפייה במופע מעניין שבא והולך לו. נקווה ליותר טוב בהמשך.. אבל לפחות זכינו לראות את שביל החלב בצורה לא נורמאלית. חזרנו. עכשיו מאוחר, סבא במיטה. ועבדכם הנאמן בחוץ בג'קוזי מתחת לכוכבים ובשלוש מעלות מתחת לטמפרטורה שבה מים מפסיקים לזרום. לילה טוב.

היום הרביעי – איי לופוטן

(4.10.2019)
היום קמנו עוד לפני שהשמש חשבה לקום, הסיבה - המעבורת הבאה שתיקח אותנו הלאה לדרכנו יוצאת כל שעתיים. זה או 8 או 10 ומאחר ויום ארוך עמד לפננו 10 זה בהחלט מאוחר מדי. אז קמנו. עם העליה למעבורת אנחנו יוצאים מהרכב והולכים לשבת בלובי. מסתכלים מהחלונות על המים שחולפים. סבא פתאום אומר "אולי תוכל לראות איזה בורקס שט לו שם במים" בורקס סבא ? למה הכוונה ? "נו, הבורקסים האלה שלך שאתה כלכך מתלהב מהם" אתה מתכוון ללויותנים ? "כן, זה" אז מהיום, שתדעו שלוויתן זה בורקס. שזה מפתיע, כי הייתי מצפה למשהו יותר שווה. שייט של 20 דקות חלף עבר לו והנה אנחנו בפיסת היבשה הבאה. יורדים מהמעברות, והנה תחנת דלק. סבא שואל, אולי נתדלק ? אנחנו נכנסים לתחנה, ואז הוא מציע שאולי בעצם אנחנו ממהרים ? מתי המעבורת הבאה ? אנחנו מוציאים מהקלסר דף עם שעות המעבורת הספציפית (שהודפס מבעוד מועד כמובן), מסתכלים על השעון ו.. אויי ואבוי, ההפלגה הראשונה לקחה יותר מהמשוער.. יש לנו 30 דקות לעשות נסיעה של 40 או שניתקע באי לעוד שעתיים. סבא אומר יאללה.. אנחנו מהדקים חגורות ומתחילים לטוס. הנופים חולפים מהר (אבל בבטחה. אל תדאגו....) סבא סמך עלי, לא נלחץ לשנייה, מה שהיה די מרשים בעיני.. סיבוב ועוד סיבוב, והדקות הולכות ומצטמצמות. קילומטר לפני היעד אני הטלפון מעיד שאנחנו הולכים לעשות את זה. כבר רואים את המעבורת, מתקרבים ומתקרבים ו...
הגענו.. משלמים לכרטיסן, עולים על המעבורת, הדלתות נסגרות והחוף כבר לא איתנו. הדוח המלא על הרכב ימסר לאיתן. מי שירצה לעיין מוזמן לפנות אליו.. ;) עכשיו אנחנו בדרכנו לאיי לופוטן, זהו האיזור שאליו בעצם הנסיעה שלנו הייתה מתוכננת מלכתחילה. אחד האיזורים היותר מפורסמים של נורבגיה. ירדנו מהמעבורת, התחלנו לסוע ליעד שלנו - עיירה בשם סבולבר. החוויה הראשונה שלנו באיי לופוטן, חוץ מהנוף, היא בעולם החי. פתאום תוך כדי נסיעה רץ לו לצד הכביש שועל עם איזה טרף בפה. אני מסתובב ומתחיל לסוע אחריו, סבא תופס את תפקיד טייס המשנה ומכוון את ההגה בזמן שאני עם המצלמה דרך החלון.. בסוף, לאור בקשותיו של סבא, השועל הסכים להצטלם בצורה נאותה ויכולנו להמשיך לדרכנו. ואז קרן התקשרה :), איזה כיף. דיברנו על הא ועל דה כשכל רגע קוטעת את שיחתנו מנהרה כזו או אחרת. שתיים מהן מיוחדות משהו, האחת מנהרה באורך של עשר דקות נסיעה במהירות של נגיד 80 קמש, תעשו את חשבון האורך לבד.. והשנייה מנהרה שפשוט העבירה אותנו מתחת לפיורד, מתחת למים.. הזוי. כלומר זה הזוי שיש דבר כזה פה בכזה חור..
בקיצור.. סבולבר. ארוחת צהריים, לקח לנו המון זמן להחליט איפה לאכול ואני מעכל את עצמי ביינתיים.. כרגיל.. חח אחר כך קפצנו לפגוש נציגת חברה שאנחנו עושים איתה פעילות מחר. הגענו למלון, קיבלנו חדר מאכזב במיוחד ועומד בקונטרס לתמונות תחתן הוא היה מפורסם קודם לכן. אבל השלאפשטונדה קרא לנו והתפגרנו בכוך שלנו. לארוחת הערב נסענו לכפר דייגים קטן וחמוד. הכפר בנוי על איים איים הפולשים לשלוחותיו של הים האטלנטי. אלו מחוברים ביניהם בגשרים, גשרים ומעל לכל הסיפור מצוקים אדירים. נכנסנו למסעדה עליה המליצה לנו אותה בחורה מהצהריים. היא הבטיחה שלא נתאכזב.. ואכן האכזבה לא הייתה שם.. מסעדת דגים ברמה לא נורמאלית.. לשאלתה של קרן ששאלה מה נאכל היום.. ;) אחרי האוכל הגענו לשלב של הקינוח - הזוהר.. המשכנו לקצהו של הכפר הגובל בים. העמדנו את הרכב על קצהו של מצוק. החשכנו את הרכב כפי שאנחנו כבר מתורגלים, לכל מקור אור יש לנו משהו שמכסה עליו.. אפילו קנינו ושמנו איזולירבנד שחור על איזו נורה שוררת.. סימנו את ההכנות וחיכינו. בחוץ קרררר, האוטו מונע, מספק חום, עושה את ההמתנה נוחה ונעימה ייחד עם באך או שופן שמלווים מהרמקולים. התחזית לא מבטיחה במיוחד, אבל בכל זאת יש חלון הזדמנויות. לא חיכינו הרבה. פתאום התחיל להבנות לו אור ירקרק. זה קורה ממש מהר ופתאום ווואווווו, !!! אנחנו יוצאים מהרכב , ואם בימים האחרונים היה איזה משהו דהויי אי שם באופק, עכשיו אור חזק וצבעים מטורפים ממש מעל לראש שלנו. יורדים עלינו כמו גשם. מחזה שבאמת קשה לתאר . הסתיים. אנחנו היינו המומים. זהו. עכשיו אפשר להגיד שראינו את הזוהר משהו שונה לחלוטין ממה שראינו ביומיים הקודמים.. טלי וסמדר התקשרו אלינו ממש איך שנגמר המופע ונתנו לנו אפשרות לשתף בחוויה העוצמתית. התחזית והשמיים הראו עננים. התחלנו לחזור. בדרך פתאום החלו השמיים להתבהר.. עצרנו. חיכינו קצת לראות מה מתפתח.. אני בעקרון הייתי כבר מוכן לקרוא לזה יום. אבל שאלתי את סבא והוא היה מעוניין להמשיך לחפש את הזוהר. אוקי. נסענו עוד חצי שעה בכיוון המנוגד למיטה למקום עם נוף פתוח, ועם פוטנציאל. סבא ישן.. עד שמצאתי מקום טוב לעמוד (ועל הפרמטרים אולי אסביר מחר..) עברה איזו שעה וחצי. זהו, האוטו מוחשך, שמיים פתוחים, מתחיל להבנות אור ירקרק. אני מעיר את סבא. ו...

"דלק, אני רוצה להגיע למיטה... עכשיו. "
טוב סבא עוד 45 דקות נסיעה ונהיה שם..
לילה טוב :)

היום החמישי למסע – ים פתוח

(5.10.2019)
שוכב על המיטה, עוצם את העיניים. יום ארוך עבר עלינו אני חושב לעצמי. נראה שכל הקומה בהוסטל שלנו מתנדנדת לה ימינה ושמאלה. ככה זה כשאתה סובל ממחלת ים.. בשל נסיון העבר, היום הקדמתי תרופה למכה ולקחתי כדור לבחילות, כדור שנרכש במיוחד לימים בטיול כמו היום הזה.. והוא אכן עשה את שלו. מחלת הים שבדרך כלל מסבה לי רצון עז להקיא וסבל כללי רב מסתפקת לה כרגע רק באותה תחושת נדנוד מוזרה.. את המחלה הרווחתי היום ביושר, ומייד אספר...

הלילה הקודם כרגיל עבר בקושי רב. בדרך כלל אני ישן כמו בול עץ וסמדר תעיד על כך.. אבל הלילה כנראה שמצאנו היכן מתגוררים אותם טרולים נורבגיים עליהם מספרות האגדות. הם היו ממש קומה מעלינו והקימו רעש רב. סבא, שהעיר אותי ב 5 ושאל אם עכשיו כבר 8:30 ואנחנו אמורים כבר לקום, חזר לישון כלעומת שהתעורר, אבל אני מאותו הרגע לא יכולתי להתעלם מקולות הגרירה, הליכה והזזת חפצים שהקימו הטרולים בהקומה שמעל.. שינה לא הייתה שם ולבסוף יצאנו מהמיטה. ארוחת בוקר מקניות הסופר של הימים הקודמים. סלמון, ביצה קשה, גבינות וירקות. עלינו לאוטו ונסענו לנקודת המפגש - הפעילות של היום - דייג. פגשנו את הקפטן ארנסט ועוזרו טרד בנמל, התלבשנו בחליפה מחממתם וחסינת גשם, ועלינו לספינת עץ יפהיפייה מבוגרת מסבא בקצת פחות מעשור - 102. הרמנו עוגן ויצאנו לדוג. יצאנו מהמפרץ כשארנסט מחפש את להקות הדגים עם הסונאר. בינתיים טרד מסביר ומספר לנו הרבה דברים מעניינים. מזג האוויר היום מעונן, אבל כשאנחנו מתרחקים מהחוף השמיים טיפה מתבהרים ועל פסגות ההרים אפשר לראות שלג טרי שלא היה שם אתמול. ארנסט עוצר, "יש דגים" הוא אומר. אנחנו מורידים את הקרסים לעומק של 50 מטרים ולפני שהספקנו להגיד יאנקלה אוניקווצר משהו נתפס. אנחנו מעלים את הקרסים ועליהם דג "coal".. מורידים שוב. מעלים, עוד אחד, קטן יותר, אנחנו מחזירים למים וחוזר חלילה אם לומר את האמת בפועל הרעיון היה אולי שאפתני מדי.. סבא מת על ספינות ובמיוחד כאלו ישנות ויפות, זה אני יודע. אוהב דגים, על הצלחת או מהסנפיר זה אני גם יודע.. אבל מסתבר שעם תהליך הבאת הדג אל הצלחת הוא פחות מתחבר.. בכל אופן, החכות השונות העלו שלל דגים, חלקם ממש גדולים, אחד אפילו מטר אורך. כשפילטתי את הדגים ייחד עם טרד ראיתי את עינו הבוחנת של הכירורג שמאחורי. חלק מהדגים בישלנו על הסירה במי ים וזה היה הצלחה גדולה. אכלנו להנאתנו כשברקע מוסיפים לאווירה קשת מרשימה ועופות רעבים שבאו לאכול. אליהם הצטרף בשלב מסויים גם עיט ים ענק ! שבא, חטף לו דג ונעלם. כל החוויה לוותה בגשם לפרקים עד שלבסוף חזרנו לחוף.
התכנון שלי נחל כשלון נוסף כשסבא הביע התנגדות ללכת למסעדה שתבשל את השלל שעלה בחכתנו. דבר שתיאמתי אתמול עם השפית של המסעדה בה אכלנו.. שפית שהיא אחת מהצוות של נבחרת השפים של נורווגיה, ולא בכדי.. צחוק בצד - קרן. בכל אופן, משלב זה המשכנו במסע שלנו לקצה הדרום מערבי של איי לופוטן אל כפר מרשים בשם "ריין" הממוקם בין מצוקי ענק. עכשיו אנחנו פה. אחרי ארוחת ערב ונסיון לצייד אורות צפון שהתקצר בשל עננות. כתיבת היומן לוקחת לי בערך שעתיים ביום, מה שהוביא אותי גם היום לישון מוקדם (00:39).. בתקווה שהלילה לא יהיו טרולים כאלו ואחרים ברחבי הבית ושיהיו אלו רק הנחירות שסבא החליט להפיק בשבעה קולות שיטרידו את מנוחתי.. ;)

נ.ב. כבר רציתי לכתוב לכם כמה פעמים על מה הם בעצם אורות הצפון האלו, איך מצליחים לראות אותם ולמה אני קורא לעניין צייד אורות.. זה סיפור לא פשוט, ולא מסובך אבל בהחלט מעניין ומצריך קצת יידע. בתקווה אכתוב מחר :)

היום השישי למסע –יום המנוחה האמיתי

(6.10.2019)

אי שם לפני 2000 שנה החליט ישוע לחזור לחיים ביום ראשון, הדבר הזה גרם בלבול גדול בעולם לגבי השאלה מהו יום המנוחה האמיתי. כאן בארצות אירופה הקרות והנוצריות כמובן שהיום בו חזר ישוע לחיים ולא היום בו שבת (אביו) מכל מלכתו אשר ברא אלוהים לעשות הוא הוא יום המנוחה האמיתי. אם רק היה יודע אותו ישוע מה יהיו ההשלכות של המעשים האלו על חוויתנו היום בכפר ריין אולי היה מתחשב קצת ומחזיר נשימה לאפו ביום אחר. התעוררנו בכפר ריין עטוף המצוקים לבוקר סגרירי. הרוחות שהביאו איתם את העננים גם ביטלו את התכנון לצאת עם סבא לטיול בקיאק באחד הפיורדים היפים כאן. שזה היה חבל מאוד. הבעיה היותר גדולה שנוצרה היא איך מעסיקים את סבא שנוטה להשתעמם מהר.. אבל לא נורא, יש לי עוד כמה תכנונים בשרוול. אז נכנסנו לרכב ונסענו עוד דרומה עד לכפר "A" כן כן, ככה הוא נקרא, תסתכלו במפה. ממש סוף העולם ובהחלט הסוף של איי לופוטן. בכפר הזה אמור היה להתרחש מפגש מרגש בין הבטן שלנו ובין מאפים מהמאפיה המפורסמת ביותר באיי לופוטן. מפורסמת בערך כמו המאפייה של הצרפתי ברורה נבקה בבוליביה. כל מי שהיה שם יודע שאין לעזוב לפני שטעמת מאפה וגם אנחנו רצינו למלא את חובתנו. הגענו, חנינו, הלכנו, בגשם, אבל לא תאמינו. בשל אותם מעללים מלפני 2000 שנה, נתבשרנו כי המפגש המרגש בטל ומבוטל. ( שאגב זה גם בגלל שאנחנו מטיילים מחוץ לעונה לגמרי.. אבל לא חשוב.)
טוב. אם לא מאפים, אולי מוזיאון הדייג של "A" אחרי הכל, זה מה שהם עושים פה.. דיג. לא ולא. ישוע מכה שנית. בקיצור כל הכפר סגור ומסוגר, נפש חיה אין כאן. בסוף איכשהו מצאנו מקום לסעוד את ליבנו לצהריים ולאחר מכן חזרנו לריין. שם ניסינו למצוא טוריסט אינפורמיישן שאולי יתן לנו קצת מידע, גם סגור, הכל סגור. וסבא.. סבא חסר הסבלנות רוצה שניסע. אני מסביר לו שאין לאן, תחיית ישוע תקפה בכל מקום אחר ובנוסף אין זה משנה, יש לנו תוכנית, יש לנו לוז אין לנו צורך לצמצם מרחקים לשום מקום. מה גם שהחדר שלנו מוזמן כאן בריין לעוד יום נוסף. כל הסבר רציונלי לא עזר. נו.. אז ניסע. לאנשהו, העיקר לסוע. בכל אופן נסענו איזה שעה, הגענו לכפר המעפן ballstad , מצאנו מיטה והשאר היסטוריה. היום השמיים מעוננים לחלוטין וגם כל המדדים הרלוונטיים מצביעים על כך שאין טעם לצאת מהמיטה. ואולי זו ההזדמנות להענות לבקשת הקוראים (דני) להסביר ולספר קצת על אורות הצפון ומה צריך בשביל לראות אותם. האמת שזה מצחיק, כי פגשנו כאן נורבגים שלא באמת יודעים מה היא התופעה הזו, מה גורם לה ומתי ואיפה לחפש אלא עובדים עם אתרי אינטרנט שאומרים לך go/try /stay home בלי שום הבנה. אבל האתרים האלו עובדים ברזולוציה מאוד נמוכה וזה ממש לא דבר להסתמך עליו. בכל אופן, בטיול שזו מטרתו מן הראוי להבין את הנושא באופן יותר רציני
לכן אני מגיש בפניכם את המדריך המקוצר לאורות הצפון מאת "פרופסור" דלק איל שראה את אורות הצפון שלוש פעמים בערך ופעם אחת ממש ! (כמובן בציניות..) טוב, אז נתחיל מההתחלה. אני מתנצל מראש מאחר ועבר זמן מאז קורס גיאוכימיה פלנטרית של שנה ב.. אבל יש חשיבות להבנת התהליכים שמביאים ליצירת התופעה המדהימה הזו. אני רק יכול לקוות שזה יהיה מעניין.
אז.. בשמש שלנו מתרחש תהליך של יצירת יסודות, איחוד בין יסודות קלים שמביא ליצירה של יסודות כבדים יותר, התהליך הזה מתרחש מאחר ויש בו תועלת אנרגטית. כלומר לא צריך להשקיע בו אנרגיה, אלא הוא תהליך ספונטני המשחרר אנרגיה בעת התרחשותו. אחד מסוגי האנרגיה האהובים על האדם הוא אותם פוטונים שמצליחים לברוח מהשמש ולשזף אותו על חוף הים, לתת לו את מאור עיניו ודברים שוליים אחרים... אלא שגם חלקיקים גדולים יותר מפוטונים וטעונים במטען חשמלי מצליחים לברוח מן השמש ולהביא לנו עוד קצת מן האנרגיה הזו. החלקיקים האלו עושים את דרכם לכדור הארץ בכמות ובמהירות שונה בהתאם להתפרצויות כאלו ואחרות שמתרחשות אי שם בשמש. וגם להם השפעות חיוביות על חיי האדם כמו שיבוש פעולת לווינים ודברים אחרים. אם לפוטונים קראנו אור, הרי שלאותם חלקיקים טעונים נקרא רוח השמש. זוהר יש לא רק צפוני, אלא גם דרומי.. אבל למה דווקא בקטבים..? בליבו של כדור הארץ שוכן לו גלעין ברזל מוצק וסביבו עוד שכבה ברזלית אבל נוזלית אלו אינם מסתובבים במהירות שווה והדבר הזה יוצר את השדה המגנטי של כדור הארץ שגם לו תפקיד מרכזי בסיפור. מאחר וחלקיקי רוח השמש טעונים במטען חשמלי הם מוסטים ע"י השדה המגנטי לקטבים. שם הם נכנסים לאטמוספירה ובחלקיה הגבוהים הם פוגשים במולקולות שונות כמו אוזון או מולקולות חנקן, אלו מתרגשים כלכך מהמפגש שהם פולטים אור (פלורסצנציה) - הזוהר ! בקיצור... התופעה הזו מתרחשת כל הזמן, השמש ממש לא מתעניינת אם עכשיו לילה או יום בכדור הארץ מה גם שגם בנושא זה היא בעלת תפקיד כידוע.. השאלה האמיתית אותה צריך לשאול כל צייד אורורה היא, מתי נוכל לראות את הזוהר איפה ואיך. את התהליך הבסיסי אני מקווה שהצלחתי להעביר בצורה פשוטה.. אבל עכשיו לאיך רואים את התופעה הוויזואלית.

מדריך הזוהר לצייד החובב

1) הזוהר תלוי ברוח השמש - כמות החלקיקים והמהירות בה הם נעים. עוצמתה של רוח השמש אגב משתנה במחזורים של 11 שנים. השיא הבא יהיה ב 2025. עכשיו זה שפל, פשוט לא חשבתי שיש לסבא סבלנות לחכות. וזה בסדר, כי התפרצויות ספונטניות תמיד יש, פשוט צריך יותר מזל. לחלקיק שכזה שיצא מהשמש לוקח סביב היומיים (תלוי במהירות הספציפית שלו) להגיע אלינו ולכן זה בערך גם הזמן שאפשר לצפות קדימה את העניין באופן מדוייק יותר. על מהירות וצפיפות החלקיקים ישנו מעקב צמוד של נאסא בשל השיבושים שאלו עלולים לגרום כפי שציינתי.. לכן, כל צייד זוהר צריך להתחיל בבדיקה מהי בכלל צפיפות ומהירות החלקיקים. יותר חלקיקים - יותר אור. יותר מהירות – החלקיקים יצליחו להכנס יותר לעומק האטמוספירה והתופעה תהיה יפה יותר
2) החלקיקים מוסטים לקטבים ואז אל תוך האטמוספירה ע"י הכוח מגנטי של כדור הארץ. ככל שזה ימשוך אותם חזק יותר כך הם יגיעו יותר לעומק האטמוספירה למעשה כמו עם מהירות החלקיקים. והזוהר יראה כקוים של אור שיורדים מהשמיים כמו שראינו לפני יומיים - מדהיםםם. אנא מכם, עקבו אחר ערכי הכוח המגנטי סביב כדור הארץ -ישנו מדד נוח לטובת העניין solar wind bz
3) כל החגיגה מתרחשת בכלל בחלקי האטמוספירה הגבוהים, לכן כל ענן שיעמוד מעל לראשינו פשוט יסתיר את התופעה - נא לעקוב אחרי מכ"ם עננים ולסוע אם צריך להיכן שהעננים אינם חוגגים..
4) הכי חשוב זה חושך. כמובן שכשאנחנו יושבים בבית מואר יותר קשה לראות החוצה מאשר אם הייתם עומדים בחוץ ומסתכלים פנימה לחדר המואר. זיהום אור הוא הדבר הכי רלוונטי כשמסתכלים על הכוכבים, על שביל החלב, וגם על הזוהר. לכן כשתכננתי את הטיול הזה, התאריכים שלו נבחרו ראשית לפי מתי בכלל השמש שוקעת פה, כי בקיץ היא לא. ותאמינו או לא, בעיקר על פי הירח. (וגם לפי מתי לא יהיה לנו קר מדי..) כי כשהירח בחוץ כנראה שקשה מאוד לראות משהו כמו שצריך. עכשיו בתחילת אוקטובר היו לנו 6 ימים שלמים ללא ירח כלל וטסנו ממש בשביל להיות כאן בזמן הזה. שנית, חשוב לבחור איפה להתמקם בכדי לצפות בזוהר. מתחת לפנס רחוב זה לא מוצלח.. בסמוך לכפר או עיר זה קצת יותר טוב ובאמצע שום מקום זה ממש מעולה. יש מפות של זיהום אור זמינות לכל דורש במרשתת..

מה עוד.. יש גם את מדד kp שעוסק בעוצמתו האופקית של השדה המגנטי. הוא יכול לספר לנו כמה רחוק מהקוטב נוכל לראות את הזוהר, לעיתים רחוקות במה שנקרא סופות סולאריות ומדדי kp גבוהים במיוחד אפשר לראות את הזוהר גם בבריטניה !
לסיכום.. שילוב כל המשתנים האלו יבטיח סיכוי לא רע לראות איזה זוהר.. מעבר לזה.. אני לא לוקח אחריות על שום דבר שנכתב פה.. ;) כנראה שמחר , מחרתיים בעוד שלושה ימים ובכל הימים האלו גם ייחד אני יבין שכתבתי שטויות. אבל נו מיילא. נראה לי שיהיה בסדר :)
לילה טוב J

היום השביעי למסע – מוס שוקולד

(7.10.2019)

אני לא יודע מה עשיתי קודם. לחצתי על הדוושה השמאלית (מתוך שתיים) או שלחתי את היד אל המצלמה שמונחת באורח קבע במרכזו של המושב האחורי. אני די בטוח שהייתה זו היד שהקדימה את הרגל. כל מדינה והחיות שלה שמופיעות בתמרורי אזהרה משולשים הממוסגרים בפס אדום. אצלנו זה צבאים, בסיני אפשר למצוא גמלים, יש פרות, נדמה לי אפילו יחמורים ? אבל כאן בנורווגיה המוס הוא ששולט באותם תמרורים משולשים. כבר מהיום בו נחתנו הזהירו אותנו מספר פעמים מאותם בעלי חיים שעושים בכביש כשלהם. וכאן הם גורמים לתאונות קטלניות רבות, כמו פרות הבדואים שלוחות הרסן במדינתנו הקטנה. בכל אופן, אל דאגה. הוא והטמבון שלנו לא נפגשו, היה עוד מרחק רב. הבעייה הגדולה יותר הייתה דווקא שהוא או היא וחיישן המצלמה שלי לא נפגשו אף הם.. הרכב בשול, ואני רץ לנסות לתפוס איזה פריים. זה לא ממש הצליח לי כי הוא נעלם בין העצים כמו שבא.. ובעיקר חשתי במי הביצה הקרים שחודרים לי לנעליים וסופגים להם לאט לאט את הגרביים. פתאום אני שומע צפירה של המכונית שלנו, ואת סבא צועק לי משהו. סבא מלא התושייה שלנו מנסה לספר לי על מוס נוסף, אני בטוח. אני רץ חזרה בדיוק בשביל לראות עוד אחד קטן חוצה את הכביש. ואחריו עוד אחד. אז יש לי תמונה של תחת של מוס בקיצור, או מוס שוקולד כמו שסבא קורא לו.. היום הזה היה מוס - עמוס לו בבעלי חיים בצורות שונות ומפתיעות ועל כך בהמשך.
היום יצאנו מהאיזור של איי לופוטן. חזרנו כמעט עד לנקודה בה מתחילה שרשרת האיים הזו ומשם עלינו במעבורת לאיזור אחר צפוני יותר הנקרא ווסטרולן. לביינתים האיזור הזה נראה שונה מאוד. הן מבחינת הטופוגרפיה והן מבחינת היישוב הצפוף בהרבה מלופוטן המרווחת... את הנסיעה התחלנו במטרה להגיע לחוף שמוגדר כחוף השלישי ביופיו בעולם, כך סיפר לנו עובד הקבלה הנחמד במקום בו ישנו. אל החוף הספציפי לא ממש הגענו מאחר והדרך כללה גם כמה קילומטרים של הליכה והגשם שליווה אותנו לא אפשר את הדבר הזה, אבל ראינו הרבה חופים יפים אחרים קילומטרים ספורים ממנו. ההרים משגעים, החול לבן כמעט לגמרי.. גלים עליהם רוכבים כל מיני משיגאנה עטויי חליפות עבות, ותחושה של אין סוף עם המבט אל הים הנורבגי. לטעמו של סבא החוף של נהרייה יפה בדיוק באותה מידה.. ממש.. אבל זה סבא, הוא מעדיף עננים כשיש עננים ומעדיף שמש כשיש שמש ומעדיף את ישראל על נורבגיה. הוא גם מעדיף עננים כשאני מעדיף שמש ומעדיף שמש כשאני.. טוב לא יודע.. התבלבלתי בקיצור. מחוץ לאחד ממועדוני הגולשים נתקלנו בשלט הטוען ל best cinnamon buns in the hole world כמובן שעצרנו לנסות, ובהחלט זה היה לא רע, אם כי מתוק מדי לטעמנו. בדרכינו בחזרה מהחופים אספנו טרמפיסט, בחור איטלקי בשם פרוד או משהו דומה. מצוייד בגיטרה וסקסופון. אתה מנגן ? שאלנו בתמימות.. "כמובן" הוא ענה ושלף את הגיטרה-מנדולינה כך לאורך הנסיעה ניגן ושר לנו באופן מדהים. הסתבר שלמעשה הסיבה שבגללה היה בחוף היא שהוזמן לכאן בכדי לנגן בפני הנסיך הנורבגי, וזה בהחלט לא מפתיע.. סבא ואני התמוגגנו מהנגינה. לבסוף נאלצנו להפרד כשהגענו ליעד - מוזיאון הוויקינגים. סבא אפילו הסכים ל "סלפי" עם הנגן. מוזיאון.. רצנו את הכל. סבא כמובן לא הסכים שילבישו אותו כמו וויקינג, אבל שמח להצטלם עם וויקינגית.. חח.
משם נסענו עד למפגשנו עם מוס השוקולד ואחרי שקינחנו המשכנו לביקור באקווריום שעוסק באקולוגיה הימית הנורבגית. למדנו על האתגרים העומדים בפני הים, כלובי הדגים, נפט וכו. ראינו באקווריומים דגים שונים שחיים להם בים הנורבגי, חלקם טעימים להפליא כמו הסלמון, במיוחד כמו שאמא שלי מכינה. חלקם מכוערים באופן שפשוט אי אפשר לתאר.. בכמה בודדים אפשר אפילו לראות תהליך אבולוציוני שעוד לא סיים את מהלכו.. דמיינו לכם דג רגיל. ששוחה על הצד, אבל כאשר הסנפירים שמלווים את צידי הגוף עדיין שם כרגיל, רק שהם מופנים מעלה ומטה, בנוסף קחו את העיניים שהיו פעם כל אחת בעלת תחום אחריות משלה – ימין ושמאל, עכשיו דמיינו איך הן שתיהן עברו לצד אחד של הדג – הצד העליון, אבל ממש לא בצורה מסודרת, משהו נורא עקום, אחת בולטת יותר, השנייה פחות במיקומים מוזרים ומאוד לא סימטריים. נו טוב.. חוץ מהם ראינו כמה כלבי ים ולוטרות. נסיעה נסיעה, נופים, מעבורת נסיעה נסיעה, נראה לי נסענו היום איזה 400 קמ. להיום לא קבעתי לנו מקום לישון מראש והבחירה נעשתה תוך כדי בהתאם לתחזיות האורורה, אז נסענו רחוק. כי מה אני צריך שנישן במקום לא טוב ואז אני יצטרך לנהוג גם לתצפית וגם חזרה.. כשהגענו לקצה המערבי של ווסטרולן פגשנו את לינה, בעלת הבית שאירחה אותנו, ממש אישה מקסימה. אני הולך עם לנה שתראה לי את החדר כשסבא מחכה באוטו שניסע לאכול משהו. פתאום הלסת שלי נופלת.. לא יכול להיות, כבר?! אני עושה אחורה פנה, חוזר לאוטו, פותח את הדלת "סבא, נראה לי שכדאי שתצא החוצה.." אורורה מטורפת מתחילה להתפתח מעלינו ! בתוך כמה רגעים פס שחוצה את השמיים, מתחיל לנוע ולגדול, באמת חברים, זה משהו שצריך לראות. אם לא ראיתם, סעו. אנחנו שנינו בחוץ עומדים ומתמוגגים. סבא בעננים ייחד עם האורורה.. איזה מזל, לא יאמן. באיזשהו שלב פתאום סבא אומר לי שהוא רואה אדום ! שתבינו, הוא צוחק עלי כבר שלושה ימים על זה שאמרתי לו שראיתי סגול אז בפעם הקודמת.. "אם האורורה הייתה נראית כמו בדימיון של דלק.." כך הוא אומר.. אדום אני לא הספקתי לראות, אבל סגול בהחלט היה שם גם הפעם ובעיקר זה פשוט כיסה את כל השמיים. אבל היום הזה היה ארוך ועדיין לא נגמר, וכך גם הכתיבה. השעה הייתה כבר כמעט 22:00 ואנחנו עוד לא אכלנו ערב.. מיהרנו למקום היחידי בכפר אבל הוא היה סגור. הלכנו לסופר. נכנסנו, 5 דקות לסגירה. מהר מהר פשפשנו במקררים מה נוכל להכין, התחילו שם התלבטויות וכאלה.. אז בא אלינו אחד העובדים ואמר יאללה, סוגרים.. תפסנו כמה קופסאות כאלו של דברים קפואים, סטייק, דג, מרק הכל כתוב בנורבגית ולא הבנו בדיוק מה זה מה וזזנו. חזרנו להוסטל, לנה שבאה לפגוש אותנו התבקשה לפענח.. "קניתם דג, מרק דגים , ובשר לוויתן".. סבא ואני כזה.. מה ? לוויתן ? עד עכשיו ראינו בהרבה מסעדות בשר לוויתן, אבל אני לפחות ממש לא חשבתי אפילו על לנסות דבר כזה, להפך. לנה סיפרה לנו שזה מאוד פופולרי בנורבגיה, ושהיא עוד סביבתנית ושזה בסדר ושיש רק סוג אחד של לוויתן שמותר לצוד כי כנראה שיש מהם יותר מדי. ושזה ממש דליקטז.. זרמנו. בישלנו טיגנו ובספירה לאחור שלוש ארבע ו ושנינו הכנסנו את המזלג לפה.
לילה טוב...

היום השמיני למסע - סליחות

(8.10.2019)
התעוררתי פתאום. עכשיו 4:00 לפנות בוקר. התובנה שנרדמתי ככה עם הבגדים מחלחלת לאיטה. היום שעבר עלינו אתמול למעשה, היה קשוח. אני מאמין שגם סבא עשה נחיתת אונס למיטה כמוני כי גם הוא כבר נתן את אותות העייפות. כשקמתי להחיות את גופתי המתה עם כוס מים גיליתי שהוא, בניגוד אלי עוד כן מצא כוח לפחות לצחצח שיניים שכן מברשת השיניים עוד מצאה לה מנוחה לאחר מכן לצד הכיור. גם עכשיו אני מתלבט האם לחזור לישון ולהמשיך לכתוב בבוקר או שלעשות את זה עכשיו. אנסה עכשיו.. בכל אופן, את היום שעבר עלינו התחלנו אי שם בקצה השני, הדרום מערבי של איי וסטרולן, אבל ממש בקצה. התעוררנו לארוחת הבוקר של לינה, שהתבהר לי שקוראים לה בכלל לונה, אכלנו אצלה בבית בחדר אוכל נעים לאורחים. הכל מתוקתק ברמות שקשה לתאר, הבית, הסלון, נראה שיש לה זמן פנוי ובזה היא עוסקת. סבא אומר שקוראים לזה "ספינסטר" אישה לא נשואה.. ילדים או בעל אין לה והרבה אנרגיה מושקעת בדיוק המילימטרי של כל פריט מוזיאוני כזה או אחר בבית שעובר בירושה עוד מהסבא רבא. בכל אופן היא הייתה מאוד נחמדה ואנחנו ממש נהננו אצלה עם תחושה ביתית נהדרת. מחר יום כיפור, והיום שלפנינו עמד לעסוק בבקשת סליחה מן הלוויתנים על שאכלנו את קרוב המשפחה שלהם ביום הקודם - שיט לוויתנים שייצא לו בעוד כמה שעות מקצהו השני הצפוני ביותר של האי מעיירה בשם אנדנס. לשייט הזה אני מחכה כבר מאוד. עם כל הבירורים לטיול פתאום הבנתי שיש לנו גם סיכוי לראות לוויתנים. כאן בנורבגיה חיים להם כמה מינים שונים יש את ה sperm whales וה hampback הענקיים, וגם מינים קטנים יותר ואפילו בורקסים ! (אורקות.. ). לראות לוויתן קטלן - אורקה הוא סוג של חלום חיים שלי. כבר כמה פעמים שניסיתי לראות אותם וללא הצלחה. הפעם הראשונה הייתה אי שם בטיול אחרי צבא בדרום אמריקה, יום שלם ישבתי על החוף עם משקפת, מסתכל הנה והנה ללא הפסקה. חיכיתי שאחד מהענקים המלכותיים האלו יבוא לסעוד את ליבו באחד מכלבי הים הרבים שהיו פזורים על החוף. אך ללא הועיל. ההמתנה נמשכה עד שבת הזוג שלי דאז, מורן הניחה את ידה על כתפי. בוא חמוד, הולכים.. עולמי נחרב.. אחר כך היו עוד כמה מקומות בהם היה סיכוי כלשהו אבל זה מעולם לא קרה. פה בנורבגיה כשהבנתי שיש סיכוי לאורקות התחלתי בשליחת מיילים וטלפונים לכל סוכנויות שייט הליוויתנים שיש כאן. ואין כלכך הרבה. מתי אפשר לראות ? שאלתי.. כמה ? מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם ? איפה ? למה ? איך ? .. בקיצור המסקנה הייתה כי האורקות מגיעות לכאן בעקבות המאכל האהוב עליהן - ההרינג הנורבגי. הדבר הזה קורה מדי שנה כשמאות אורקות מגיעות. זה קורה בין ה 26 ל 27 לאוקטובר כל שנה לאותו מקום כך אמרו לי בכל סוכנות וסוכנות. טיולי השייט לצפייה באורקות מתחילים אחרי מרווח בטחון סביר של שלושה ימים. די דייקנים החברה האלו. בקיצור חמוד, אין לך סיכוי לראות אותם לפני נובמבר. אולי נדחה את הטיול בשבועיים חשבתי.. זה גרר שיחות טלפון ומיילים לגבי הטמפרטורות, קפיאה וסגירה של כבישים ואפילו מצב העלים על העצים (כי לטייל בשלכת זה הכי) " "ותגידי לי, כמה עלים יש עכשיו על העץ ? מה הצבא שלהם ? עוד כמה זמן יהיו שם את חושבת ?" בחיי ששיגעתי פה אנשים.. חח. בסוף לאחר גם התייעצויות עם אבא החלטתי להציע את רעיון הדחייה בשביל להצליח ולראות את המחזה המרגש של מאות לוויתנים אוכלים הרינג. "לא בא בחשבון" הייתה תשובתו של סבא וכאן נגנז לו חלום האורקות שלי פעם נוספת. אבל אני יודע שעוד אראה אותם מתישהו.. אולי זה דווקא נחמד ככה להגביר את הציפייה. בכל אופן, sperm whales זה משהו שניתן לראות כל השנה. וגם בפניהם נוכל למעשה להתנצל על אתמול.. אז נסענו לקצה השני של האיים, מרחק שלוש שעות נסיעה כמעט. בדרך אני לוקח איזו פנייה, אחרי כמה קילומטרים סבא פתאום אומר לי, רגע, דלק אתה בטוח שלשם אנחנו נוסעים ? אני מסתכל ב וואיז, שיט, סבא צודק, שמתי בכלל את היעד הלא נכון.. לקצה צפוני אחר של האי. זה כמו אצבעות כאלו ואנחנו בדרך לקצה של האצבע הלא נכונה.. איזה מזל שהוא ככה מאופס על הדברים. אם הייתי ממשיך לסוע ככה על בליינד וגם sperm whales לא נראה.. אחורה פנה וממשיכים. הגענו קצת באיחור בשל אותה טעות והצטרפנו לסיור במוזיאון הליוויתנים שמקדים את השייט עצמו. שלדים, הסברים, מעניין תכלס. הופ עולים על הסירה, "תביאו בגדים חמים, הולך להיות קר" אומרת המדריכה. סבא מגלה התנגדויות.. "אני ? אני הולנדי ! אנחנו לא יודעים בכלל מה זה קור ! כשהייתי ילד הייתי שם קרטון מתחת לסוודר נגד הרוח. זהו." איך יוצאים מסיבוך הגאווה הזה עכשיו אני לא יודע ואנחנו כבר בדרך ללב ים. את ה sperm whales זה מאוד קל למצוא, הם שם תמיד, הם יורדים לעומק לאכול ואז עולים לנשום, וכל הזמן הזה מפיקים קולות ניתנים לאיתור. אז בגדול יש לנו ספינה ומיקרופון שנגרר אחריה במים וזה מספיק. מגיעים מעל לוויתן ומחכים שיצא לנשום. כל הזמן הזה אני עוד כמובן ממשיך עם השטויות שלי.. מציק למדריכה, אבל מתי ראית אורקה פעם אחרונה" ? 3 חודשים" היא אומרת.. אה. אוף. היה שם גם צלם מקצועי שהתמקם לו על החרטום מוכן. הוא איטלקי שגר פה ועכשיו הוא מצלם תמונות למגזין חדש של האיים. היה על השייט הזה כבר 20 פעם וראה אורקה פעם אחת ביוני. כנראה שבאמת אין סיכוי.. אבל עמוק בפנים אני עדיין מחזיק באמונה ומסתכל אל האופק. תמיד יש לי מזל עם בעלי חיים אני חושב ומזכיר לעצמי הזדמנויות שונות. אנחנו כבר ממש בלב ים כשהקפטן מכריז שאנחנו קרובים ל sperm whales כמה דקות עוברות והנה אנשים פתאום צועקים ומצביעים. שם מקדימה בצד ימין ! הסירה הגדולה שלנו מתקרבת לאיטה. יש שם סילון של מים שיוצא לו. ומשהו גדול במים, אני בעיקר מנסה להכווין את סבא שיראה. אבל זה רחוק והופ הוא צולל ונעלם. הקפטן אומר שאין דבר ויש עוד אחד שהוא שומע בקרבת מקום. עוד כמה דקות של שייט וכמה אנשים אומרים שהם רואים, אנחנו מנסים לעבור מקום לצידה השני של הספינה המטלטלת אבל גם זה רחוק ואנחנו לא מצליחים לראות. סבא לא כלכך התעניין ב sperm whales לפני כן. הוא אומר שכבר ראה אותם ושזה די משעמם, כל מה שרואים זה את הזנב לפני שהוא צולל הוא אומר. והוא צודק. אני יודע.. האמת היא שגם בעיני זה עלול להיות משעמם, אבל עדיין מעניין לראות את המידות של הדבר הזה. נקווה רק שנראה מקרוב. ואנשי הצוות מבטיחים שכך יהיה. הבחורה שעומדת לידי פתאום מצביעה "ראיתי, שם" היא אומרת. אני מסתכל, מאמץ את העיניים מכווין את סבא שיחפש גם. אני רואה משהו ובאותה מליונית שנייה נופלת לי תובנה עמוקה ומציפה בהתרגשות אדירה של אדרנלין. זה לא sperm whale חמודה.. זה סנפיר גב גדול מאוד שיוצא לו שם מהמים. חברים אתם כבר יודעים מה זה.. זו אורקה, לוויתן קטלן, המלך של הים. ואיתו עוד הרבה. לא. זה לא חלום ולא הזייה, הם מתקרבים אלינו והקפטן מכוון את הספינה המגושמת ומשתלב בנתיב שלהם. מתחילים במרדף ! כולם על הסיפון בהתרגשות אדירה. פתאום הקור, הרוח והגלים שמשפריצים נעלמים להם מהתודעה, הם עדיין שם, אני מרגיש אותם, אבל שם לב שהם לא מפריעים כלל. אנחנו שטים כשהם צצים לנו משני הצדדים של הסירה עולים לקחת אוויר תוך כדי שחייה. אני מנסה לצלם. זה קשה מאוד. סבא ואני עוברים לצד השמאלי קדמי של החרטום, נראה ששם רואים טוב יותר עכשיו. הגלים והרוח מרססים אותנו. כבר כמה דקות שאנחנו זוכים לראות אותם. פתאום גל, מזה גל.. שפוגע בחרטום, עולה למעלה והמים נוחתים בחזרה עלינו, (וזו ספינה גדולה כן..) כולם נרטבים. מכנסיים ומטה. (למעלה יש חלפ"ס) סבא, המצלמה, אני הכל.. כאילו שפכו עלינו דלי. עדיין אנחנו אחריהם, מתפעלים מהמחזה המלכותי. סבא מכווין אותי, תראה, שם שלושה בייחד ! הוא גם מתלהב וזה מסב לי אושר. לאט לאט איבדנו אותם. הם יותר מהירים מהספינה, אבל נראה שהיו לנו איזה עשר דקות של חסד. באמת שזה מחזה מדהים. (גם עכשיו, ב 6:00 בבוקר אחרי שהתאוששתי מהשייט הקשוח אני עדיין לא מעכל.) אנחנו מתחילים לחזור לחוף. סבא נכנס פנימה, אני ועוד כמה בודדים נשארים בחוץ ברוח הקפואה לשעה נוספת, מסתכלים אל האופק, אל השמש ההולכת ושוקעת עם נחת גדולה בלב. בוקר טוב לכולם. צום קל, וגמר חתימה טובה. :)

היום התשיעי - בזמן שצמתם

(9.10.2019)

אז את הפרק הקודם כתבתי בין 4:00 ל 6:20 .אז חזרתי לישון. אבל לא לאורך זמן. שמונה אפס אפס, "דלק, אתה קם ?" הייתם חושבים שיום כיפור יביא עמו איזה חסד לצמים.. אבל ממש לא. האמת. שהייתי ממש מוכן להעביר את יום כיפור בעיירה אנדנס בה היינו. אבל את סבא זה לא עניין במיוחד.. צריך להתקדם. אבל סבא, אנחנו ממש לא ממהרים לשום מקום. למעשה בכל המקומות הכי שווים כבר היינו ועכשיו יש לנו עוד 6 ימים לשרוף על השד יודע מה ואיך. "נסע לטרומסו" אמר סבא, "לשם אנחנו אמורים להגיע אמרת, לא ?", כן, עניתי. אבל אפשר גם לעשות את זה מחר.. Long story short אחרי ביקור בטוריסט אינפורמיישן הסתבר כי המעבורת שהייתה מתוכננת לקצר את דרכינו רבות בין אנדנס וטרומסו הסתברה כלא פעילה. טוב, אז ניסע יומיים לטרומסו, מה כבר יכול להיות אני אומר לעצמי. אנחנו מתחילים בנסיעה דרומה, יורדים בחזרה מלשון היבשה של אנדנס בכדי להתחבר לאיי לופוטן, מהם נוכל לחזור מזרחה בחזרה אל היבשת. המפה שלנו שהכילה עוד כמה מעבורות פוטנציאליות לקיצור הדרך, הצריכה כמה עצירות לבירורים. סופר מרקט של עיירה קטנה ואיזה תחנת דלק העלו כי יש איזה מעבורת שתוכל לקצר לנו את הדרך. נסענו למקום המיועד בשביל לנסות ולברר פרטים מדוייקים, מאחר והמרשתת לא העלתה תוצאות ברורות.. זו לא ממש מעבורת, אלא ספינת פחם ישנה וגדולה התברר לנו. ויש עליה גם מקום לכמה כלי רכב. אבל היא יוצא רק בבוקר, שטה ממש עד לטרומסו, חוזרת בלילה וחוזר חלילה. שייט של איזה 7 שעות.. להבנתי את הטופוגרפיה ולפי הצהרות האנשים הדרך ממש מהממת. עוברת בין פיורדים צרים והרים גבוהים.. השעה הייתה 13:00 טוב, אני כבר אחרי 200 קמ נהיגה בערך מוכן לעצור בכפר. ולחכות שהצום שלי יסתיים. אולי איזה שלאף שטונדה ונצא בערב לחפש קצת אורות, נקום בבוקר, נעלה על הספינה ונפליג. הרעיון הרומנטי שלי להפליג על ספינת פחם ישנה לא ממש קרץ לסבא שהחליט בנחרצות שהוא רוצה להגיע לטרומסו. סבא, אין בשביל מה אני אומר. אנחנו לא ממהרים. "לא." סבא זה עוד 6 שעות נסיעה. "טוב, אז בוא נתחיל לסוע.." התחשבות רבה בנהג הייתה שם.. עוד טיעונים כאלו ואחרים לא עזרו. מה אני יריב איתו.. הוא בכלל לא יודע מה יש או אין בטרומסו אבל רוצה להגיע לשם.. אפילו את מזג האוויר לא בדקנו ( חוכמה של בדיעבד..) בשלב מסויים התחברתי לנסיעה דרך אתגר עצמי, מסוג האתגרים המטומטמים שאני נוטה להמציא לעצמי מדי פעם. "בוא נראה כמה ק"מ אני מסוגל לנהוג בצום.." אז נסענו. 520 קילומטרים שנפרסו על כמעט 8 שעות של נהיגה רצופה לחלוטין. מהירות נסיעה ממוצעת של 65 קמ"ש... כביש 6 זה לא.. יותר מ 300 מטר ישרים לא תמצאו. סיבוב אחרי סיבוב, מקיפים את האגם הזה ואת זה שאחריו. נוסעים ונוסעים רק בשביל להגיע לצידו השני של אגם שלפני שעה היית בצידו הראשון. וכל הזמן הזה סבא דופק שנצים להנאתו !
עברנו את המישורים הפתוחים של אנדנס, את האגמים והפיורדים של לופוטן והגענו בחזרה ל main land של נורבגיה. לאורך הטיול השתנה לנו הנוף הרבה פעמים מקצה לקצה ועכשיו חל לו שינוי נוסף. פתאום אנחנו נוסעים בעמקי ענק, מכוסים יערות ערומים ומוקפים בהרים עצומים מושלגי כיפות. בהחלט איזור מרשים מאין כמוהו. בדרך התקשרנו לכולםםם שיעבירו לנו את הזמן. לטלי, ולביבי, לאבא, לסתיו, אפילו עם דן דיברנו וכמובן סמדר שגם היא תרמה את חלקה להעברת הנסיעה בשלום.. הצום מהאוכל האמת היה קל מאוד, רעב לא הרגשנו כמעט. הבעיה בשבילי הייתה הכאב ראש שהתפתח. זה קורה לי תמיד כשאני לא אוכל ובמצבים רעים גם נהיה מיגרנה בלתי נסבלת. עוד מעט בטרומסו. מותר לאכול כבררר???? אנחנו בין ההרים, אור עדיין יש, אבל מה עם השמש ? שקעה כבר או לא ?.. כאן בצפון, בתקופה הזו גם כשהשמש שוקעת היא שוקעת בקשת נמוכה. זה אומר שגם אחרי שנעלמה לה מאחורי האופק היא לא ממש צוללת מטה בקו ישר וממשיכה לה להאיר מקום אחר אלא מתעקבת לה שם בקרבת מקום והאור ממשיך ללוות אולי שעה וחצי שעתיים אחרי. אני בודק בגוגל והשמש באופן רשמי לא תהיה איתנו עד שנגיע לטרומסו. הגאולה מתקרבת, מהכאב ראש בעיקר. עוד קצת נסיעה. זה מצחיק שהעמקים וההרים כלכך גדולים אז כשמסתכלים על המפה המרחק נראה קטן. מה, רק יש לנו לעבור את העמק הזה ואת ההוא שאחריו ואנחנו שם.. אבל מה שנראה קרוב לא מתקרב.. אחרי 450 קמ נסיעה מתחילת היום סבא מעודד אותי.. עוד 70 קילומטרים, זה רק כמו לסוע לחדרה.. עוד 30 זה כמו לסוע לבית שמש וכן הלאה. חמוד מצידו. עוד ועוד עד שבסוף הגענו ! טרומסו היא העיר הכי גדולה באיזור. משהו כמו חדרה באמת.. היא נמצאת על אי והכניסה אליה היא בגשר מרשים שמחבר אותה ליבשה. החושך כבר מסביב ומותר לאכולל.. חנינו. מצאנו מסעדה. ועפנו על החיים.. התחלנו עם מרק דגים שמגישים רק באגדות. אכלנו כאן כבר כמה וכמה פעמים מרק דגים, אבל דבר כזה עוד לא טעמנו.. אחר כך עוד מנות עיקריות שבדיעבד הסתבר שהיו, לפחות בשבילי ממש יותר מדי. סבא הסתדר עם שלו, אבל הבטן שלי אחרי הצום ממש לא הייתה בנוייה לכזה דבר. אחר כך מצאנו מקום לישון באינטרנט ונסענו. אחת האפשרויות הנחמדות כאן בטרומסו היא לעלות ברכבל להר המיתמר מעל לעיר ומשם לראות את אורות הצפון. ועכשיו כבר חושך, אבל לצערנו עננים. אני התרסקתי שדוד על המיטה. אמרתי לסבא שאם אני לא קם אז שיעיר אותי עוד כמה זמן. ונראה את המצב. ההשקמה לא איחרה לבוא.. וואו אני הייתי גמור, מפורק. סבא שלנו יש לו בעייה קשה של עודף אנרגיה זה בטוח. מה גם שנראה לי שהוא פשוט לא מבין שבזמן שאני נוהג הוא ישן לא מעט, ובזמן שהוא ישן אני כותב את היומן הדבילי הזה, כמו עכשיו. ועוד יש לי יום שלם להשלים.. (למעשה אני כותב עכשיו על לפני יומיים) בקיצור נסענו לרכבל, עלינו וחוץ מענן גדול שכיסה הכל לא ראינו יותר מדי. חזרנו והלכנו לישון בטרומסו הקפואה. מקווה שלפחות אחרי הצום הזה כל חטאי נסלחו לי.. לילה טוב :)

היום העשירי - טרומסו הקפואה

(10.10.2019)

התעוררנו בבירת הצפון, הלו היא טרומסו. תוכנית לא ממש הייתה לנו לאירוע הזה, למעט קצת מידע כללי לא רלוונטי שהיה ברשותי, קיום של גן בוטני בזמן שבחוץ גשם, רכבל שעולה לתוך ענן. ודברים דומים אחרים. סבא שכמובן קם לפני הספיק לקרוא איזה חוברת מידע והעלה הצעות מספר. "קטדרלת אורות הצפון", מוזיאון אומנות, ומוזיאון אורות הצפון. אבל מה עושים אחר כך ולאן בכלל ממשיכים מכאן ? סגרנו על הליכה קצרה לטוריסט אינפורמיישן בכדי לגבש תוכניות, וכך עשינו. שם קיבלנו כמה רעיונות ויצאנו לבצע. תחנה ראשונה - סדנא לניפוח זכוכית. שם פגשנו שני בחורים צעירים, ששיתפו אותנו בתהליך הכנת הזכוכית, היה מעניין, וגם מרשים, אף על פי שאת התהליך עצמו לא זכינו לראות. ההסברים היו טובים מספיק והדמיון השלים את החסר. משם קפצנו לביקור קצר אצל אמנית תכשיטי כסף מה קוראים אותה צורפת.. שיחה קצרה והמשכנו. מוזיאון אומנות, ציורים, סבא רץ בין החדרים, מרפרף להנאתו. הוא כבר יש לו רקע בעניין ואני זב החוטם משתרך מאחור. עברנו ציורי שמן על קנבס של איזו אמנית נורבגית שחייה התחלקו בין נורבגיה והולנד. ציורים מעניינים גם של חופי ומצוקי נורבגיה כפי שראינו אותם בכפר ריין למשל, וגם של סיטואציות הולנדיות טיפוסיות שסבא אוהב ומעריך. למשל הסב את צומת ליבי לציור מסוג הציורים שראינו כמוהו מספר בביקורנו בהולנד בחודש שעבר. בציור חוף הים, שקיעה קבוצת נשים, עומדות על החול ומשקיפות אל ספינה מתקרבת "הנשים מחכות לבעליהן שיחזרו" זה חלק מהתרבות ההולנדית סבא אומר. האמת שמה שמפליא אותי בציורים האלו ולמעשה בכל הציורים שראיתי עד היום הוא היכולת הטכנית. איך המוח האנושי מצליח בכלל ליצור דברים כאלו? זה מפליא אותי במיוחד, מאחר ובעבורי ציור איש מקו הוא משימה מסובכת... סבא מתרשם מהמשמעות, אני עוד בטכניקה. בכל אופן, עברנו שם כמה קומות בבניין, ולמדתי מסבא גם כמה מושגים. אומנות קונספטואלית, אבסטרקטית, פלסטית ושאר ירקות.. יש דברים שבאמת אני מסתכל עליהם ופשוט שואל את עצמי מה לעזעזל, והאם ילד בן 3 עשה את זה. כלומר כאן גם היכולת הטכנית נעדרת מהיצירה.. ואלה דברים שמגיעים למוזיאון. נו מילא.. מוזיאון אורות הצפון הצריך מאיתנו נסיעה לצידה השני של העיר, לצורך כך לקחנו את המנהרה שעוברת תחת לעיר. דבר כזה לא ראיתי עדיין, זה בטוח, מנהרה שמגיעה לכיכר תת קרקעית, אפשר ימינה, אפשר שמאלה, אחר כך עוד ככר, ממש מבוך תת קרקעי. בכל אופן, המוזיאון היה סגור, או לפחות החלק בו שרצינו לראות. יאללה, לקטדרלה המפורסמת.. יצירה אדריכלית מעניינת שעומדת ממש מול הכניסה לטרומסו. מדובר בכנסייה הבנוייה מאין משולשים משולשים שיוצאים אחד מן השני. חזרנו דרך המנהרה כשהפעם לוקחים את ההתפצלויות בכיוון ההפוך. חנינו, ירדנו, הלכנו, שילמנו, נכנסנו, התיישבנו, והרגשנו את האלוהות יורדת עלינו הישר מתמונתו של ישוע שמרחפת ממעל. או שלא. בכל אופן, בתור זה שנצמד ליכולות הביצוע של הציירים במוזיאון, כאן נצמדתי לביצוע הטכני של התכנון האדריכלי. עלוב למדי לטעמי.. בחוץ שימוש בפח עלוב במקום עץ, בכל זאת אנחנו בנרווגיה. בפנים איזה גבס מוזר כזה, בקיצור, לא הצלחה כבירה. טוב, מה עושים עכשיו ?
חשבנו להמשיך מזרחה לאלטה, אולי אחר כך אפילו לקייפ נורף הוא היישוב הצפוני ביותר באירופה. סיבוב סביב טרומסו אולי ? ועוד אפשרויות אחרות. לבסוף קיבלנו החלטה שאנחנו נסע על פי מזג האוויר, בכדי שלא נצטרך עוד לסבול את העננים האלו שהורסים כל סיבה למסיבה. מכם הגשם הודיע באופן חגיגי. אנחנו נוסעים לאי "סנג'ה" שבימים הקרובים לא רק שיהיה ללא עננים, אלא צפוי להיות המקום היחידי ללא עננים בכל המרחב של שבדיה, נורבגיה ופינדלנד גם ייחד. אי בגודל של 30×50 קילומטר.. שתבינו, צחוק הגורל הוא שהאי הזה, הוא למעשה אותו אי אליו היינו אמורים להגיע אתמול עם אותה מעבורת שהתבררה כלא פעילה מה שהביא אותנו לאותה נסיעת יום כיפור ידועה.. אז יצאנו לדרך. לקחנו את המנהרה, והופ, אנחנו מחוץ לטרומסו, עושים את דרכנו בחזרה מערבה. האי סנג'ה נמצא ממש בין טרומסו ובין אנדנס ממנה יצאנו אתמול. הוא אמור להיות אי יפה במיוחד. ממבט על הוא נראה כמו מעין מוח שכזה, מלא מפרצי ים שנכנסים אל תוך היבשה מכל כיווני האי ובין מפרץ למפרץ הרים גבוהים. נסענו ונסענו ולאט לאט נפרדנו מהעננים לשלום. עברנו הרים גדולים ויערות, גם את השפעתו של האדם על חבל ההארץ הזה ראינו - מרחבי יער אדירים שנכרתו ופינו את מקומם למשהו אחר שיבוא במקום עצרנו להתבונן במחזה המעציב. לפני מעבר על הגשר המחבר אל האי עצרנו בעיירה האחרונה לארוחת צהריים - ערב. במקום בו התישבנו לאכול כל שהיה זה בערך פיצה. סבא, שלא ידוע בתור חובב פיצות גדול נאלץ לאכול. לצערי הרב זה לא היה משהו שעושה יותר מדי כבוד לארץ המגף האיטלקי וקצת התבאסתי שסבא לא זוכה לחוויה טובה יותר שתשאיר לו טעם של עגבניות טובות בפה. בכל אופן.. מרגע שעברנו את הגשר המוביל אל האי חשתי בשינוי, לא הייתה זו רק השמש שהחלה לשקוע לה, צובעת הכל באור זהוב אדמדם, אלא משהו נוסף קשה להסבר. בתים יש מעט בנורבגיה, אבל פה עוד פחות. עשינו את דרכנו דרך מרכזו של האי, הנוף משרה רוגע. גבעות ועמקים עגלגלים והכביש מתפתל לו ביניהם. הכל השתנה עם הגיענו לאיזור לשונות הים שם נהיה הנוף חד ומשונן. פסגות גדולות וזקופות התחילו לסגור עלינו בתוך עמקים צרים. נוף דרמטי העומד בניגוד מוחלט למרכזו של האי. עברנו בין מפרץ אחד לאחר שוב בעזרתן האדיבה של המנהרות. למעט אליהן לא נראית דרך המסוגלת לעקוף את אותם הרכסים. בעבר אני מאמין, כל מפרץ כזה הפורץ אל תוכו של האי היה מבודד לחלוטין והיה נגיש בסירות בלבד. לא עבר זמן רב והגענו לכפר skaland בו התעתדנו להעביר את הלילה. קיבלנו את החדר שלנו במקום חמים ומכניס אורחים, סבא שלא אכל יותר מדי מהפיצה עשה השלמות עם מרק דגים. אני שהייתי מפוצץ מפיצה ניסיתי לעכל.. מבט בכל התחזיות גילה שעדיף לנו לחכות אז ישנו איזה שעתיים שלוש וקמנו לחפש את הזוהר. זה מאוד כיף לי לראות כמה שסבא באמת באמת מתלהב מהתופעה הזו. הרי בשביל זה נסענו. גם עכשיו, ממש ברגע זה כשאני כותב. הוא התעורר לרגע ושאל, "דלק, מה עם העננים ? יש לנו סיכוי ?"
בקיצור.. נסענו, העמדנו את האוטו על החוף, חול לבן, צליל של הגלים שנשברים להם וחיכינו עד להגעתו של הזוהר המובטח.

היום האחד עשר - אוויר הרים

(11.10.2019)

את הבוקר שלנו פתחנו מול הנוף המרשים של סנג'ה. לאחר קצת דיונים ואחרי שסבא כבר ארז את המזוודה שלו החלטנו על הבלתי יאומן ! נישאר באותו המקום לילה אחד נוסף. פשוט אין לנו מקום טוב יותר להיות בו מבחינת מזג האוויר ואני מאוד ישמח לעלות לאחת הפסגות אמרתי לסבא. הוא קיבל בשמחה ומרוץ הנסיעות שלנו נפסק. נשמתי לרווחה. ;) את המחצית הראשונה של היום בילינו בחקר מפרצי האי השונים, בעיקר נסענו מאחד לשני ונהנינו מהנוף המרשים. אבל לא רק עם הגלגלים. סנג'ה, כמו שאר חלקי נורבגיה, מרוצפת בטרקים. ארוכים, קצרים, קשים או קלים יש כאן הכל, מסומנים בצבעים שונים בדומה לישראל. באחד המפרצים הקרובים הודיעה לנו המרשתת על קיומו של מסלול הליכה קל וחמוד ולשם נסענו. את תחילת המסלול מצאנו ממש בקלות. הגענו לשם עוד לפני שהשמש הצליחה להגיח מעל המצוקים שמעלינו, הקרקע והצמחים עוד מכוסים בכפור שלא נמס מהלילה. סבא שילב ל 4*4 עם מקלות ההליכה ויצאנו לדרך. מימין לנו שלוחת הים הנורבגי ומשמאל אחד הרכסים התוחמים את המפרץ. אני הולך מלפנים או מסתכל לפנים... מפענח את מצב הקפיאה וההחלקה של הקרקע באופן מתמיד.. סבא, שהתחיל לעבוד עם המקלות רק לפני שנה כשנסענו לקמצטקה ושלא בטוח שהשתמש בהם מאז מתנהל איתם כאילו היו שם משחר ילדותו. עברנו סלעים, זוויות,הכל.. לא הלכנו יותר מדי, אבל נהנינו מאוד. לאורך ההליכה היו פזורים להם סביבנו בעיקר שיחי אוכמניות. כאלו שטעמן לא אכזב. היה שם עוד סוג שיח דומה לזה של האוכמניות, בעל פרי כמעט זהה, אם כי שונה באופן מובחן ובעל עלים שונים בהחלט.. החלטתי לנסות.. בחשש הכנסתי את אוכמניה המפוקפקת אל פי, נשכתי ו.. איכסססס , הדבר הזה השאיר טעם נוראי שמאן לעזוב למשך השעות הבאות. איזו רמאות. למה שצמח ירצה לעשות דבר כזה אני שואל את עצמי.. לאורך ההליכה היו אלו דווקא הצמחים שיצרו ייחד עם המים הקפואים עליהם מחזה מרשים. יצירות אומנות טובות בהרבה מאלו שראינו במוזיאון האומנות של טרומסו לטעמי.. חזרנו לאוטו והמשכנו לסוע, עברנו מפרץ ועוד מפרץ, מדי פעם ראינו איזו סירת דייג קטנה בודדה בלב ים ואחריה שובל ציפורים, את הסיפור הזה אנחנו כבר מכירים אמרנו לעצמנו – הציפורים כנראה נהנות משאריות הדגים המפולטים הנזרקות אל המים. המשכנו עד שיצאנו מתחום מזג האוויר הטוב ונכנסנו לתוך ענן גדול שאיים להפר את שלוות הסנג'ה שלנו.. נסענו עוד קצת עד שהבנו שהענן לא נגמר בקרוב.. הסתובבנו וחזרנו לחוף המבטחים שלנו השקט ונקי מעננים בהוסטל, שם נהננו מארוחת צהריים טובה שתתן כוח. קצת ארגונים ואני אומר שלום לסבא ויוצא לחלק השני של היום. אם יש דבר שקשה לי ממש זה לראות הר יפה ולא להגיע לקצה שלו, וכבר הייתי צריך את זה כמו אוויר לנשימה. זה מצחיק שזה צריך להיות הר יפה, או בולט מעל כולם. את הגובה זה קל להסביר, כי משם רואים הכי טוב. יופי אני לא יודע למה, אבל יש משהו בלטפס הר יפה. למעשה, בטיולי העבר שלי כשהייתי צריך לבחור בין לטפס הר יפה להר גבוהה זה תמיד היה ההר היפה שניצח. אחד כזה שעוד זכור לי שפספסתי את ההזדמנות לטפס עליו היה האלפמיו בפרו. אחד שאני עוד חולם עליו הוא הפיץ רוי בארגנטינה. הרים יפים...
טוב, אז בכל אופן, בשביל להגיע לפסגה צריך גם לעבוד. יצאתי לדרך.. ע"פ הנחיותיה של דניאלה, עובדת ההוסטל שלנו, השביל לפסגה שמעלינו מתחיל מאחורי הכנסייה ויקח לו כמה שעות. אני מגיע לכנסיה, השביל ממש שם מאחורי שלט המכריז 600 ומשהו מטר לפסגה. אני מתחיל ללכת ופתאום אני שומע שני אנשים מדברים, זה רחוק קצת, ואני שומע חלש מאוד, לא יודע מה הם אומרים אבל זה בבירור עברית.. אני הולך בשביל ורואה אותם שם לפני במרחק, גם הולכים באותו השביל כמוני, בדרכם למעלה. לקח לי כמה דקות להשיג אותם, שניהם הולכים עם מעילים חמים. הגעתי ממש מאחוריהם בלי ששמו לב ואמרתי בעברית בבטחון "חם לי רק לראות אתכם".. הם היו מאוד מופתעים.. חח. באמת שאני לא חושב שבסנג'ה הנטושה יש עוד הרבה תיירים בזמן הזה, אולי כמה עשרות. ובטוח שלא ישראלים, ואנחנו התחלנו ללכת את אותו הטרק באותה השעה המאוחרת.. צירוף מקרים. מאותו הרגע התחלנו לדבר והיה נחמד מאוד. תומר ויובל קוראים להם, שני חברים שמכירים עוד מבית ספר אורט בירושלים. הם עכשיו במצב הצבירה של אחרי צבא. באו לנורבגיה לשבועיים של טרקים. אנחנו ממשיכים לנו בדרך, השביל הרחב הופך לו לשביל צר, תלול ובוצי קצת לעיתים.. אנחנו עולים, מדברים על טיולים ושאר שיחות קלילות.. מה מחכה לכם בארץ וכל מיני כאלה. בשלב מסויים עזבתי אותם, תומר, אם אני זוכר נכון השתרך קצת מאחור ואני רציתי את הפסגה שלי. גם לא הייתי בטוח שהם אכן רוצים להגיע עד למעלה, ולא רציתי לגרור אותם אחרי מחוסר נעימות או משהו.. הגעה לפסגתו של הר מלווה בתחושת חופש. אתה יושב שם מול הנוף, כל העולם פרוס לפניך, אפשר להשקיף אל האופק. ואין הדבר שלם כמובן מבלי לגימת משקה חם.. קפה או תה מהפק"ל שהבאת איתך.. חלק מהתרבות הישראלית אני מניח - לקחת פקל קפה לכל מקום. אני עדיין זוכר איך טיפסנו מר שאול גורל חברי היקר ואני אל פסגתו של האילימני בבוליביה. שם למעלה, כשאתה מסתכל מסביב, רואים כלכך רחוק שנראה שממש אפשר להבחין כי כדור הארץ אינו שטוח אלא עגול. וכמובן שגם שם הדבר לא היה שלם ללא פינג'אן תה. 20 דקות לקח לי אז להרתיח אותו והמים גם כלל לא הגיעו ל 100 מעלות בשל הלחץ הנמוך.. נקפא למוות, אבל תה חייב.. הנוף מתחתי עכשיו מרהיב ביופיו מואר על ידי השמש השוקעת. ואם בבוקר ראינו סבא ואני את תחילתו של הים הנורבגי במפרץ שלמטה עכשיו יכולתי להגיד בבטחון שאני לא רואה את סופו.. הוא גם שקט באופן קיצוני. מאוד לא טבעי לים כמו שאנחנו מכירים אותו. שטוח לחלוטין ! גל אחד לא תמצאו שם עכשיו למטה, למעט כאלו שנשברים להם סלעים קטנים הבולטים להם מעל לפני הים הרדודים פה ושם. תומר ויובל מגיעים ואני מספר להם את סיפורי הבורקס מלפני כמה ימים.. זה ממש שם מולנו, הראות כלכך טובה שרואים את האי של אנדנס בבירור. ממש שם אני אומר להם, קצת לתוך הים, שם ראינו את הבורקס. תסתכלו טוב, אם יש כאן לוויתן אנחנו נראה אותו בקלות. שתבינו שהים היה כלכך פלטה והראות כלכך טובה שאני משוכנע שאם היה שם משהו היינו רואים. בכל אופן, כמיטב המסורת עשינו קצת תמונות, שתינו תה או קפה, כל אחד והעדפתו שלו. והתחלנו בירידה. השמש כבר שוקעת ואולי אני צריך להתקשר להוסטל שיודיעו לסבא שהכל בסדר.
אין קליטה.. טוב, כמה זמן זה כבר ייקח.. בדרכנו למטה פגשנו במשפחה מקומית נחמדה, עלו לטייל בהרים, מחזה מאוד יפה. טיק טק עברנו את כל המסלול עד למטה ונפרדנו לשלום "אולי נתראה היום בזוהר" אמרנו. המפגש איתם, עם שני הישראלים האלו מאוד חימם לי את הלב. חשבתי שהם זן הולך ונכחד, הישראלים שהולכים לטייל, מעריכים את הטבע ואת הבחוץ, עולים לפסגות הרים לשם השעשוע. אולי זה נכון והם אכן נעלמים, אבל לפחות פגשתי שניים וזה היה משמח. סבא חיכה לי בחדר . "איפה היית ? , כבר חשבתי להתקשר לשגרירות" "לא לך דאגתי, אלא לאיך אני יצא מפה.." הוא הוסיף בהלצה :) האמת שהוא צודק, הייתי צריך לתת לו קצת יותר פרטים. כבר הייתי כלכך נלהב שפשוט אמרתי בי ויצאתי. לא כמה זמן לא שום דבר. חשבתי שברור שלעלות למעלה זה כמה שעות. אכלנו ארוחת ערב ויצאנו לשמיים נקיים של זוהר. היום הלכנו למקום אחר שבו ההרים קצת יסתירו את אורו של הירח שהחל לזרוח לנו אתמול לראשונה. תצפית בבסיסו של העמק, טיפה למעלה על צלע ההר, במקום בו שני הרכסים התוחמים את המפרץ נפגשים. למעשה, מכאן נכנסנו במנהרה וראינו לראשונה את המפרץ של skaland. יש שם מאין רמפה כזו לתצפיץ עשויה מעץ, היא בולטת לתוך האוויר ואל מעל לעמק עצמו. הירח מאחורי ההרים והכל מושלם. לפני שנסענו לכאן, לנורבגיה דיברתי עם אבא, שנינו חשבנו שהזוהר זה משהו שאתה רואה פעם פעמיים וזה מספיק. עכשיו אני כבר יכול להגיד שזו תופעה כלכך קיצונית ומרשימה שהיא פשוט לא משעממת ותמיד שווה לנסות לתפוס איזה מופע קיצוני במיוחד. אנחנו נהננו ממופע סולידי שראינו שכנראה שלא יתפתח עוד הרבה אז חתכנו למיטה, אבל גם הוא היה יפה מאוד.

היום השנים-עשר - מים קפואים

(12.10.2019)
התאריך היום הוא כבר ה 12 לחודש מה שמשאיר לנו למעשה יומיים בכדי לחזור לקירונה שבשבדיה. שם נחתנו ומשם גם נמריא. נסיעה ארוכה אותה נחלק לשני חלקים. יצאנו לדרך. במקום לחצות את האי במרכזו כפי שעשינו כשהגענו לסנג'ה לפני יומיים נסענו שוב כפי שנסענו אתמול בבוקר – סביב היקיפו של האי. קצת יותר ארוך, אבל כך נוכל להנות פעם נוספת מאותם מפרצים יפים. ואולי נגלה עוד כמוהם מעבר לענן שעצר אותנו אתמול.. בדרך, לפעמים אנחנו שותקים, מאזינים למוזיקה. ולפעמים מדברים. אז מה... "הבחורות פה על הפנים" אני אומר. "הייתי בטוח ששבדיה ונורבגיה זה הטופ.." "ניש כאן פלייש ניש כאן פיש" סבא עונה ו "לא בשר ולא דג" הוא מסביר לבקשת אלו שאינם בקיאים ביידיש.. שנינו מסכימים ומשתעשעים בשיחה בנושא. ברקע שיר "האהבות הראשונות שלי" של אריק ברמן, אנחנו מדברים גם על זה. סבא מספר על כל מיני בחורות מילדותו. וכמובן מדברים גם על סבתא. "מה הכי אהבת בסבתא?" אני שואל. שאלה קצת דבילית, אבל היא מקבלת תשובה. "את היושר שלה" סבא עונה. אצלה לא היו קומבינות. דיברנו על כל מיני דברים קשורים בנסיעה. השיחות נפסקו להן כשהגענו לאיזור בו רבץ לו אתמול אותו ענן. מד הטמפרטורה של האוטו מודיע כי בחוץ 3- מעלות. טוב, זה כמעט רגיל כאן. אבל השילוב בין הקור ובין נוכחות הענן אתמול באיזור הותירו מאחוריהם מחזה מדהים ביופיו. הלחות קפאה לה אט אט על ענפי העצים, בנתה עליהם גבישי קרח המנצנצים בשמש. יער שלם של עצי יהלומים. נסענו לאיטנו נהנים מן המחזה היפה, סבא טען שמעולם לא ראה דבר כזה, אני גם לא חושב שראיתי. נסענו עוד ועוד, לקחנו דרכים עוקפות הנוסעות דרך ההרים, שבילי עפר ועברנו במקומות נידחים. התחנה הראשונה המתוכננת, למעט עצירת "קפוצינו" כמובן. היא נקודה המסומנת במפה בסמל של מוס. לאחר שביררנו את פשר העניין הסתבר שמדובר בציורי סלע. סבא לא הכי התעניין, אבל לא הייתה לו ברירה, ולשם נסענו ;) כשהגענו לעיירה tennes בה אמורים להיות הציורים חיפשנו מישהו לשאול. מצאנו אדם שהיה עסוק בבנית מבנה גדול, מאין אסם גדול מעץ. ירדתי וניגשתי אליו. איש בשנות ה 60 לחייו בעל מראה נורבגי מסוכס, גבוהה, שיער בלונדיני ארוך, זקן מלבין עם ידיים של איש עבודה. למרות שעדיין לא ברור לי איך או למה, בנורבגיה כולם כמעט מדברים אנגלית טובה, גם המבוגרים. "אתה יודע היכן נמצאים ציורי האבן ?" שאלתי באנגלית "כמובן" השיב האיש, "אני הוא זה שגילה אותם" מפה לשם, שיחה נחמדה. "אתה בונה את המבנה הזה בעצמך" ? כן, כבר 5 שנים אני עובד על זה. בניתי כאן את הכל הוא אומר, גם את הבית ההוא שם. וואו, בהחלט מרשים. "תסעו אחרי, אקח אתכם לשם" האיש, שהיה ניכר כי הוא עסוק מאוד, עזב הכל, נכנס לאוטו והוביל אותנו נסיעה של דקה או שתיים עד לתחילתו של השביל, שם יצא מהאוטו הדליק סיגריה וסיפר לנו קצת על הציורים, לאחר מכן עזב אותנו וחזר לעבודתו. השביל המוביל אל הציורים הבנוי כולו עץ ומורם מן הקרקע מעיד שכנראה מדובר בממצא משמעותי לנורבגים. הליכה קצרה וניצבנו מול סלע ועליו חריטות של בעלי חיים שונים. ע"פ השילוט החריטות מתוארכות להיות בנות סביב ה 7,000 שנה. אני מסתכל על הדבר הזה וכל מה שאני חושב לעצמי זה איך לעזעזל בני אדם שרדו כאן בקור המחריד הזה לפני שהיה להם רכב מונע בבנזין שיחמם אותם.. ע"פ השלט הציורים האלו הם ביטויים ראשונים לרכוש, רכוש משפחתי, שבטי וכן הלאה, המוס שוקולד הזה שלי וזה שלך.
הרכוש הוא הגורם הבעייתי לכל אורך ההיסטוריה האנושית וסבא קושר את העניין לדיברה העשירית - לא תחמוד ולאיך שהיהדות מנסה להלחם ביצר הלא בריא הזה. יפה. תמיד יש לו קישורים טובים. המשכנו בדרך כשאנחנו מתקרבים להרים הגדולים של טרומסו, נסענו ועברנו ביניהם בעמקים המרשימים, בשלב מסויים עלינו על כביש "הזוהר הצפוני" the northern light road הכביש הזה שמספרו E8 עולה וחוצה את ההרים ומשם יורד אל המישורים האדירים של פינלנד ושבדיה. בחרנו בו בכדי שלא נצטרך לחזור לקירונה באותה דרך ממנה הגענו במקור אלא נגיע אליה מן הצד השני - ממזרח כך שיצא שעשינו סיבוב גדול. בכל אופן, לא טעינו. בשטח כזה עדיין לא היינו בטיול. לאט לאט מראה השלג החל מלווה אותנו שוב והכל הפך לבן. באיזו הזדמנות עצרנו לראות מפל שנראה לו מאחד הסיבובים בכביש. הלכנו קצת מהאוטו וראינו מחזה יפה במיוחד של המים כשהם מקבלים את פני החורף בקפיאה במורד המפל. סבא שהיה משולב בטעות ל 6*6 במקום 4*4 עלה את העליה חזרה ביתר מהירות. ממשיכים בנסיעה, ופתאום רואים כמה רכבים עומדים על הכביש, מה קרה ? אנחנו מתקרבים ו וואו ! עדר של rain deers עומד לו להנאתו על הכביש. אלו היו כלכך עסוקים בליקוק האספלט, ואולי בעצם היה זה המלח שפוזר על הכביש למניעת קפיאת המים שמשך אותם. בכל אופן הליקוק הנחוש בין אם של מלח או דבר אחר אפשר לנו להסתכל עליהם ממש מקרוב ! בעלי חיים יפהיפיים אפילו מלכותיים הסכמנו שנינו. פרווה בצבעים שנעים בין אפור, חום ולבן עם מעברים יפים בין צבע לצבע. על ראשיהם נמצאות קרניים מפוארות, דומות לאלו של היחמור שיש בארץ ושהראה לי אבא לא מזמן. עוד כמה קילומטרים ועברנו את הגבול. אנחנו בפינדלנד, מתחילים לרדת מרום ההרים בכבישים ישרים וארוכים והשמש כבר אומרת בי. הכל מסביב שלג, הכביש קפוא ומכוסה בקרח. צמיגי החורף שלנו עושים עבודה טובה, קצת מדהים איך שזה עובד.. אני נוסע יחסית לאט כשמדי פעם עובר אותי איזה משיגאנה מקומי שכבר מורגל בעניין. כמובן שבמקום הראשון שהיה אפשר לעצור לא עצרנו.. חח נסענו עוד ועוד, וקצת הסתבכנו, כי פשוט כאן כלום. הכל ריק, נטוש, אולי 100 קמ של כבישים ישרים ומדי פעם איזה עדר של rain deers שלא ידעו להכווין אותנו למיטה חמה. עוד ועוד, אני כבר האמת התחלתי להתעצבן. שוב אני עושה נסיעה של יומיים ביום אחד בלי סיבה. בסוף הגענו לאיזו תחנת דלק, סוף סוף, היה להם איזה חדר, במקום הזוי, אבל לא היה איפה להשיג אוכל. זה היה ממש לייד המעבר גבול לשבדיה והבנו ששם יש יותר דברים. סבא מזכיר שנורבגיה נהנית מהנפט הדגים והתיירות ופינלנד נראית כאילו אין להם כלום, לפחות כאן הכל נראה מתפורר ועזוב. אז עברנו לשבדיה, שאולי גם היא, כמו נורבגיה מוצלחת יותר מפינלנד.. חיפושים, עברנו כמה מקומות סגורים ולבסוף מצאנו איזה בניין שנראה כמו אכסניה כלשהי עם מספר טלפון עליו. התקשרנו. אתם שם עכשיו ? שאל בעל הבית ההמום.. כן כן, אנחנו כאן. טוב, אני שולח מישהו. העובד שבא לפתוח ולתת לנו חדר גם דאג לנו לאוכל שהכינה אשתו. בקיצור הסתדרנו. בשר של אלו שראינו על הכביש, עם פירה וסלט כרוב. פתחנו גם איזה שתי בירות שהיו לנו. שתבינו, שסבא ואני שותים בירה כמעט כל יום כן.. זה שאומר שהדור הזה הוא כולו בירה.. ;) מהחלון החדר שלנו שבקומה השנייה נשקף לו הרחוב מואר ע"י פנס הרחוב באור כתמתם. דגל שבדיה מתנוסס לו מהמרפסת שלנו ומאחוריו השלג שיורד לו מכסה הכל.

היום השלושה עשר – מישורים של לבן

(13.10.2019)

התעוררנו לבוקר לבן. השלג שהחל יורד אתמול בערב, עכשיו כבר כיסה את הכל, הכביש, הבתים, האוטו, הכל.. בנינו ובין קירונה אליה נצטרך להגיע עומדים 180 קילומטרים של שלג. ארזנו את הדברים ויצאנו לדרך עוזבים את החדר החמים. עשינו כמה תרגולי בלימה על הכביש עמוס השלג והקרח ואלו עברו בשלום כך שיכולנו להמשיך בנסיעה. לאורך הנסיעה חיפשנו דרך חלון הרכב מקום בו נוכל לאכול ארוחת בוקר, אבל לאחר שלאורך עשרות קילומטרים כל מה שמצאנו היה שלג ועצים החלטנו לעצור להשתמש במזווה שלנו שנמצא באוטו באורח קבע." סבא סמוך עלי, אני עושה לנו כאן אחלה ארוחה". הצמדנו את האוטו לתחנת אוטובוס שהזדמנה למקום ושהיוותה מחסה מהשלג והרוח לפינג'אן והגזיה המרתיחים את המים. בתוך האוטו פרשנו את תכולת השקיות. קרקרים, גבינת שמנת, גבינת גרנה פדנו קשה, חמאה וכמובן עגבניות השרי האהובות על סבא. כל דבר והמקום שלו. המים שבחוץ רתחו והפכו לספל של קפה עם חלב וקצת סוכר בשביל סבא ולתה בשבילי. הקרקרים התבררו כרכישה מוצלחת מאוד, בייחוד בשילוב החמאה. למעשה, את הכל, למעט העגבניות קנינו לפני כבר כמעט שבועיים כשהגענו. כשהיינו אי אז בסופר חיפשנו חמאה וכל מה שמצאנו היה קוביית חמאה ענקית, אולי חצי קילו חמאה, לא מצאנו קוביה קטנה אז קנינו. לא האמנו שהקוביה הזו תגמר בחיים אבל הנה היא הולכת ונגמרת לה, קצת חימום מול פתח האיורור והיא הופכת לברת מריחה, הולכת ואוזלת בחבילה ועוברת לה לשומני הבטן. כל הזמן הזה בחוץ יורד לו השלג. לא שלג כבד, קצת קצת אבל פתיתים גדולים. באחת היציאות שלי מהרכב לתפעול השתייה החמה נחת עלי אחד הפתיתים. הבטתי מקרוב ונדהמתי. הפתית הזה הוא ממש כמו באגדות ! עם כל המבנה הזה של פתית שלג שתמיד רואים בטלוויזיה ובספרים, מורכב מענפים ענפים המתפצלים להם ממרכז הפתית ויוצרים להם מבנה סימטרי ומושלם. לא האמנתי. עד אותו הרגע חשבתי שאת המבנה הזה רואים רק תחת המיקרוסקופ. בישראל החמה כנראה שפתיתי השלג שמכבדים אותנו בנוכחותם הם כאלו שכבר נמסו והתגבשו פעמים רבות בדרכם אל הקרקע ולא ממש נשאר פתית אלא יותר כדור.. ניסיתי לחלוק את ההתלהבות שלי עם סבא, לתפוס פתית מחוץ לאוטו ולהכניס אותו להראות אבל אלו נמסו תוך אולי חצי שנייה עם הכנסתו לאוטו החם. בכל אופן זו הייתה תגלית מדהימה שבאמת עשתה לי את היום. זה היה טעים ומוצלח סיכמנו שנינו, והמשכנו בדרך. הכביש המכוסה שלג מתנקה ממנו על-ידי הרכבים הנוסעים, ואלו אינם רבים. לרוב היה נראה כי כמות הרכבים הנוסעים בכיוון הנגדי לכיווננו גדולה בהרבה, שכן הנתיב הנגדי נקי בהרבה מזה שלנו, כמות הרכבים היא כזו שנתקלים ברכב בנתיב הנגדי מדי 5, אולי 10 דקות, כך שמרבית הזמן נסענו בנתיב הנגדי הנקי יותר. משני צידי הדרך המישורית נחשפו להם מדי פעם אגמים, ולעיתים נהרות אותם חצינו בגשרים, אלו נראו בתהליכי קפאון מתקדמים. זהו, הקיץ פה נגמר, ויחד איתו כל זכר לחום אשר לא יחזור לפה למשך תקופה ארוכה. רק לחשוב מה היה קורה אם היינו דוחים את הטיול בעוד שבועיים כפי שרציתי.. טוב שזה לא קרה.. התחנה האולי יחידה שלנו בדרך לקירונה הייתה מלון קרח. על פניו נשמע מעניין, כשהגענו התברר שסיור במלון עולה 30 יורו לאדם, אז החלטנו שהם יסתדרו גם בלעדינו.. אבל כן הלכנו לאכול במסעדה שממול. בין לבין הספקנו לאבד ולמצוא את הארנק של סבא.

היום הארבע עשר – ממינוס 9 לפלוס 38

(14.10.2019)
קמנו לבוקר בקירונה המושלגת. הטיסה שלנו תצא היום בשעה 14:30 וכמו בדרך הלוך גם הפעם בנינו ובין הארץ המובטחת עומדות שלוש המראות, שלוש נחיתות ושתי עצירות קונקשיין בין לבין.. אבל עד שכל המסע הזה יתחיל יש לנו עוד כמה שעות. אז החלטנו שנצא לחפש מה לעשות. הטוריסט אינפורמיישן לא העלה תוצאות מרשימות... אולי תלכו למלון קרח ? אמרה הפקידה.. לא, כבר היינו שם. ביקור בכנסייה אולי ? לא.. גם שם היינו. האמת שהדבר הבאמת מגניב, ואולי הייחיד שיש לעשות בקירונה זה ללכת לסיור במכרות הברזל. אבל לצערנו בעונה הזו זה קורה רק מדי כמה ימים והיום זה לא היום הנכון למשימה.. אולי בביקור הבא שלנו בקירונה.. בסופו של דבר החלטנו לנסות את מזלנו ולנסות לעלות לגבעה היחידה שנישאת מעל לעיר, אני לא בטוחה שאפשר לעלות לשם עם הרכב אמרה הפקידה.. אבל החלטנו לנסות בכל אופן. נסענו באוטו לקצה הצפוני של העיר תוך שאנחנו חולפים על פני רחובות צבעוניים. סבא מציין את הצבעים השונים של הבתים ואיך שאין בית אחד הצבוע כבית שקדם לו. הגבעה מתקרבת לה ועל מדרונותיה נחשף לו אתר הסקי המקומי. רכבל קטן ומסלול אחד פחות או יותר. המפה מכווינה אותנו ואנחנו נוסעים סביב סביב לגבעה עד לנקודה בה הכביש מתחיל לטפס לו למעלה. שם, נגמר לו הכביש הנקי משלג ואותו השביל היה מכוסה בשלג עמוק אתגר אמיתי למכונית שלנו. התחלנו מזדחלים כלפי מעלה, בהמשך הדרך נסע לו איזה טרקטור שהיה נראה כי הוא הראשון שעולה לגבעה, אנחנו נוסעים בקוליסים שהוא משאיר אחריו והאוטו לא מוותר, מושך לו הלאה בנחישות. בשלב מסויים הטרקטור עצר לו בצד, ואנחנו המשכנו לעלות בשלג הנקי, עומק של 20-30 סמ. הנוף הולך ומשתפר לו ממטר למטר, הבעייה היחידה היא שכרגע אנחנו בצד האחורי של הגבעה ואנחנו בכלל רצינו להשקיף על העיירה ועל המכרות. אין בררה, נאלץ להגיע עד למעלה. ביינתיים מד הטמפרטורה של האוטו מספר על מינוס תשע מעלות בחוץ. מזל שיש לנו כאן את החימום הנחמד הזה בפנים. הנה קצה הגבעה ממש כאן, רק עוד עלייה אחת תלולה ואנחנו שם. סבא מציע לוותר נוכח השיפוע אבל האוטו מרגיש בסדר ואנחנו עולים. הגענו לקצה שם עמדו להם מתקני הרכבל הלא פעילים של אתר הסקי. אבל הגבעה עגלגלה קצת ומכאן לא ממש רואים. אז המשכנו קצת ברגל, מנתבים את דרכינו דרך מקומות שבהם לא הצתבר השלג בשל המבנים והנה מצאנו את עצמנו עומדים מעל לקירונה. מכאן אפשר לראות כמה שהמכרות האלו של הברזל הם ענקיים ומאיימים לבלוע את העיר ולמעשה כבר עושים זאת. ביומנו הראשון כאן כשהלכנו לכנסייה סיפרו לנו כי עומדים להעביר את כל הכנסייה כולה, ייחד עם מחצית מהעיר למיקום חדש וזאת מאחר והמכרות פועלים מתחת למיקומם הנוכחי וזה לא כלכך בטוח או משהו. טוב. אז הסתובבנו וחזרנו לאוטו. הדרך למטה הייתה קלה גם כן ועכשיו פנינו מופנות אל עבר הנוף הפתוח חסר הזכר לאנושות שנשקף מצידה השני של הגבעה. מרחבי שוודיה העצומים והמושלגים. בכמה פעמים שיצאתי לצלם טבעתי בתוך השלג העמוק ונאלצתי להחזיר חלק ממנו בגרביים שלי אל תוך האוטו. ירדנו מהגבעה ועשינו עוד כמה סיבובים בעיר תוך שאנחנו חולפים על פני אוהל הטיפי מארוחת הערב של אתמול. מילאנו דלק ברכב ויצאנו לשדה התעופה. החזרת הרכב הייתה עניין של לחנות ולשים את המפתח באיזו תיבה ואחר כך התהליכים בשדה הקטן היו קצרים ביותר..

סוף דבר

אז מה היה לנו ?
14 יום, 6 טיסות, 4 קונקשנים, שתיים וחצי מדינות, רכב אחד, 2987 קילומטרים בדרכים, שלוש מעבורות,
2 הפלגות, רכבל אחד, שני מוזיאונים. הרבה חוויות עם סבא, והמון טבע מדהים.

נכתב, צולם ונערך ע"י דלק איל

קבצים מצורפים

• קובץ מצורף 1