4 ימים של הרפתקאות בשמורת יוטנהיימן

נופים משוגעים בדרך לשתי הפסגות הגבוהות בנורווגיה, בלי אוטו, בלי רגע דל ועם המון אופוריה

תאריך הטיול	August 2022
משך הטיול	4 ימים
עונה מומלצת	קיץ

תוכן עניינים

חוויה כללית

הסיפור על הטרק הכי טוב אי פעם מתחיל בבית קפה בטורונטו, כשנכנס לי הג׳וק של טיפוס ההרים לראש. בין כוסות האספרסו, גמעתי סרטונים מההימלאיה ורשימות של פסגות בכל היבשות. באותו לילה כבר סגרתי טיסה לנורווגיה, עם הפנים לשתי הפסגות הגבוהות בסקנדינביה - גאלדהופיגן וגליטרטינד - שבשמורת יוטנהיימן במרכז נורווגיה.

אח, נורווגיה. מי יכול עלייך. ארץ הצפון, הטבע המיוחד ובקתות ההרים המפונפנות. לא יכולתי לבקש טרק מיוחד יותר, אבל גם קל מספיק כדי להספיק בסופ״ש ארוך ומבלי לשכור אוטו. אז זה הסיפור המלא על הטרק הכי טוב אי פעם, טוב, לפחות מבחינתי. טרק שצרב אצלי רגעים של התרגשות עצומה, ונופים יפהפיים. ואם הסיפור הזה נוגע בך, אולי כבר תוכל/י לסמן את שמורת יוטנהיימן לקיץ הבא.

דברים שכדאי לדעת

קליטה סלולרית ואינטרנט »
ברוב הבקתות אין WiFi ואין קליטה סלולרית, וכך גם בחלק מהמסלולים. לא פעם איבדתי קשר עם העולם החיצון. אני בכל זאת שמח שעשיתי SIM מקומי כדי להעביר את הנסיעות הארוכות מאוסלו ובחזרה.

מקומות ומסלולים »
ניווטתי בכל הדרכים עם אפליקציית Maps.Me המעולה, ושווה להוריד בה מראש את המפה של אזור הטרק (לאור הקליטה החלקית). בכל המסלולים יש אבנים מסומנות, אבל במרחב העצום קשה לפעמים לזהות אותן. לא פעם ניווטתי עם האפליקציה והסתמכתי על הסימון כמקור נוסף.

תחבורה »
לא צריך אוטו! הנורווגים גאים באהבה הגדולה שלהם לטבע, וכהוכחה, התחבורה הציבורית המצוינת שלהם תיקח אתכם לחלק משמורות הטבע המפורסמות ביותר. מדי יום 2 אוטובוסים חדישים ונוחים יוצאים מהתחנה המרכזית של אוסלו ליאנדסהיים (Gjendsheim) שביוטנהיימן, ובחזרה. הנסיעה אורכת 5 שעות לכיוון ועולה בערך 230 ש״ח. יקר - אבל עדיין זול משמעותית מרכב שכור. שיט בין התחנות באגם יאנדה (Gjende) עולה 60-70 ש״ח, ואפשר לוותר עליו אם מעדיפים להקדיש יום להליכה ביניהן.
אפשר לקנות כרטיסים לאוטובוס ולסירה מראש, שם לינקים ב״קישורים חיצוניים״.

ביגוד וציוד »
מזג האוויר ביוטנהיימן הפכפך מאוד, אבל חוקי הטבע נשמרים: בגובה קר יותר, ויש רוח חזקה במדרונות ההרים. מעבר לזה, עם הרבה אגמים - בא גם הרבה בוץ. חובה להביא בגדים תרמיים, מעיל, מכנסיים ארוכים ונעלי טיולים. כדאי להביא גם כפפות, אבל אין צורך בקרמפונים. בבקתות אפשר לקנות אוכל ולמלא מים, ומיטיבי הלכת ישתו ממאות מקורות המים הזמינים במסלולים.

לינה »
כל הבקתות מציעות חדרים משותפים (Dorms) או חדרים פרטיים, ולפעמים אפילו חדרים יוקרתיים (במונחים של בקתה בטבע). לינה בחדר משותף מתחילה מ-200 ש״ח, או 350~ ש״ח כולל ארוחות והשכרת מגבת ומצעים. כיאה לסקנדינבים, הבקתות ברמה גבוהה מאוד - אוכל מצוין, שירות טוב, חללים משותפים לשעות הפנאי, וזמינות כמעט תמידית של מים חמים וחשמל. WiFi וקליטה יש לעיתים רחוקות.
חלק מהבקתות מופעלות ע״י DNT, המקבילה הנורווגית של רשות הטבע והגנים. אפשר ליהנות מהנחה על השהות בבקתות אם עושים מנוי DNT מראש, אבל צריך לשלם עליו, לכן זה לא בהכרח משתלם. אם רוצים להוזיל עלויות, אפשר לישון באוהל באתרי הקמפינג הסמוכים לבקתות.

אוטובוס ציבורי בקו אוסלו-יאנדסהיים. אפשר לסמוך על זה!

בקתות עץ נקיות עם חללים משותפים, ארוחות ונוף של הישמור

מנה עיקרית בבקתת יאנדבו. היו גם מנה ראשונה וקינוח

יום 1: יאנדסהיים - יאנדבו (או: יום חימום)

אמ;לק: הגעה ליאנדסהיים (Gjendesheim) באוטובוס, 7 ק״מ של הליכה במסלול הבסגן (Bessegen) המפורסם ושיט לבקתת יאנדבו (Gjendebu).

בשעה 08:00 קניתי ערימה של מאפים סקנדינביים בתחנה המרכזית של אוסלו ועליתי על האוטובוס. ישבתי לבד במושב מרווח, הטענתי את הפלאפון, ונרדמתי. כשהתעוררתי כבר לא יכולתי לחזור לישון. נדבקתי לנוף מהחלון, שנעשה יותר ויותר דרמטי. ב-13:30 ירדתי ביאנדסהיים (Gjendesheim) שעל גדות אגם יאנדה (Gjende). דייג אחד עמד שם, ולמולו נפרסו מי הטורקיז אל האינסוף, אל פסגות מושלגות, בקתות בודדות ומפלים מכל עבר. ההרפתקה יכולה להתחיל.

יאנדסהיים היא נקודת ההתחלה של בסגן (Bessegen), המסלול הפופולרי ביותר ביוטנהיימן עם תצפית על אגמים סמוכים בצבעים שונים. בכאב, ויתרתי עליו מראש. הבסגן לוקח 6 שעות, אבל לי היו רק שעתיים עד השיט האחרון לבקתת יאנדבו (Gjendebu). לכן החלטתי לעלות את הבסגן, לקבל טעימה מהנוף, להסתובב, ולעלות על הסירה. ככה, לחימום.

התוכנית שלי עבדה באופן מושלם, למעט העובדה ששרר ערפל כבד באותו יום. בתחילת המסלול נהניתי מתצפית משוגעת על אגם יאנדה, וגם ראיתי איילים לראשונה. אבל מגובה 1400 מ׳ לא ניתן היה לראות שבריר של נוף, ומטיילים אחרים בישרו לי באכזבה שגם מנקודת התצפית המפורסמת לא רואים דבר. הרוחות התגברו והדרך נעשתה חלקה. shit happens. אבל למזלי, לא בניתי על המסלול הזה בכל מקרה. ב-15:25 קניתי קפוצ׳ינו בבקתת יאנדסהיים ועליתי על הסירה שהייתה נקייה ומאורגנת, כמיטב המסורת.

השיט באגם יאנדה הוא אטרקציה בפני עצמו. הסירה עצרה בממורובו (Memurubu) והמשיכה הלאה, ואני בהיתי במים המהפנטים, ונהניתי מהרוח על הסיפון. אחרי 45 דקות הסירה עצרה ביאנדבו. זו בקתה מבודדת של ה-DNT, ששוכנת מתחת לפסגות מושלגות. שילמתי על לינה בחדר של 4 מיטות, כולל ארוחות. זו הייתה הבקתה הספרטנית ביותר בטרק: בלי WiFi ובלי הדחת מים בשירותים. בקתת עץ מסורתית ופשוטה, סקנדינביה של פעם. ובכל זאת, היא הייתה אלף רמות מעל בקתות במזרח אירופה, בקווקז או בבלקן. וזה עוד לפני שדיברתי על האוכל.

יא אלוהים, האוכל. בחדר האוכל, המלצריות הציגו בחיוך את התפריט המלא לאותו יום, והגישו לשולחן מנה ראשונה של לחם טוב ומרק. ואז דג, ירקות אפויים ותפוחי אדמה עם רטבים מכל הסוגים, ולקינוח - מוס וניל ופירות יער. קנקני מים הוגשו לשולחן, וניתן היה להזמין גם יין או בירה. וככה העברנו את הערב. נורווגי אחד סיפר על החיים שלו בגאנה, קבוצה של ספרדים שרה שיר באסקי, ואני לרלרתי על ההרפתקאות שלי מסביב לעולם. בשעה 22:00 נקברתי מתחת לערימה של שמיכות צמר וישנתי טוב טוב לקראת היום הבא, היום הארוך ביותר בטרק.

יום 2: יאנדבו - ספיטרסטולן, והטיפוס לפסגת גאלדהופיגן

אמ;לק: 39 ק״מ של הליכה בנופים מתחלפים וטיפוס להר הגבוה בנורווגיה, עם עלייה מצטברת של 2100 מ׳. מרחבים עצומים של טבע יפהפה שקשה לסכם במילים, החלקה על קרחונים, ואינסוף רגעים יפים.
הערה: לרוב מפצלים את האג׳נדה הזו לשני ימים, אבל הייתי קצר בזמנים. זה עמוס מאוד ביום אחד - אבל אפשרי.

קמתי אפוף ב-07:00 והופתעתי לגלות שאני לא באוסלו, אלא על שפת אגם מדהים. ארוחת הבוקר נפתחה ב-07:30, ואני נכנסתי במשימתיות לחדר האוכל ב-07:29 ואכלתי מכל הבא ליד. ירקות, ביצים, דייסת שיבולת שועל, גרנולה, קפה, מיץ תפוזים, גבינות, פירות ולחם דגנים. ארזתי שלושה סנדוויצ׳ים עם ריבות בעבודת יד ויצאתי לדרך.

החלק הראשון של היום, מבקתת יאנדבו לבקתת ספיטרסטולן (Spiterstulen), הוא חצייה של מעבר הרים בגובה 1650 מ׳. המסלול נפתח בעמק ירוק מוקף פסגות, לצד נהר שוצף. עשרות מפלים נשפכים אל הנהר משני הצדדים. ב-10:00 הגעתי למפל הלרפוסן (Hellerfossen) הגדול, שם הנוף נעשה סלעי יותר. במעלה המפל חיכה לי אגם אלפיני, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד. וכל אחד מהם היה מקום מושלם לעצירה ארוכה, מול הרים עם קרחונים בכל הצורות, אבל לי חיכה יום ארוך.

ב-12:00 הגעתי לשיא הגובה. הנקודה המבודדת הזו הייתה מוקפת רכסים מחודדים עשויי סלע שחור, אגמים קטנים, ושלג שלא מפשיר לעולם. נפלתי בהליכה על בולדרים חלקים, ומשום מה זמזמתי את ״ימי הפרח והאהבה״. אח, אני כותב את השורות האלה ובא לי לחזור לשם. התחלתי בירידה התלולה אל צדו השני של מעבר ההרים. גם הפעם ליווה אותי נהר, אך הפעם ההרים היפהפיים למולי היו הרכס הגבוה ביותר בנורווגיה שפסגתו גאלדהופיגן (Galdhøpiggen).

המשכתי בהליכה ארוכה ומדיטטיבית. כל כך שקט היה המסלול הזה, שרק ב-14:00 ראיתי לראשונה מטיילים אחרים. חזרתי לנופי העמק הירוק, ובשעה 15:00 נכנסתי לבקתת ספיטרסטולן. זו בקתה פרטית, כלומר, לא בקתה של DNT, אלא מלון קטן. יש בה WiFi, ארוחות בופה מגוונות, ואפילו סוויטות. וכל הטוב הזה מול הנוף של מורדות הגאלדהופיגן. החדשות הרעות היא שהיא נגישה לרכב, ולכן יש בה ילדים, רחמנא ליצלן. הלכתי על חדר פרטי ואין בי שמץ של חרטה.

הזמנתי מקיאטו כפול, החלפתי בגדים וישבתי לחשב. טיפוס הגאלדהופיגן במסלול מעגלי לוקח בממוצע 7 שעות. לי היו 5 שעות כדי להספיק לחזור בזמן לארוחת ערב. מספיק טוב. בשעה 16:00 הרמתי שוט נוסף של אספרסו, חציתי את הגשר הסמוך לבקתה, והתחלתי לטפס את גאלדהופיגן: מגובה 1050 לגובה 2469 מ׳. המקטע הראשון היה מהיר. זה טיפוס תלול, אבל המסלול נוח ומוגדר מאוד. אנשים עושים אותו עם הכלבים שלהם, אחרי הכל. בגובה 1500 מ׳ פוגשים שדות קרח ראשונים, ואני החלפתי חיוכים עם האנשים היורדים מההר. אף אחד כבר לא עלה אחריי באותו יום.

בשלב הזה כבר לא יכולתי להתעלם מבעיות שניסיתי להדחיק: אני רעב, ואני צמא. כבר תקעתי את הסנדוויצ׳ים מהבוקר, וירדתי על האוכל שקניתי בסופרמרקט באוסלו. מים לא השכלתי למלא בבקתה. עצרתי. ידעתי שאשלים את הטיפוס, אבל לא מצאתי את הכוחות. אז נאבקתי עם הבושה ואזרתי כוחות לקבץ נדבות. המטיילים הראשונים שפגשתי לא נתנו לי דבר. אבל אחרים נתנו לי 2 חטיפי שוקולד, עוגיות ובקבוק מים קטן, ועם עוד קצת שלג מופשר - הייתי מסודר.

יס, חזרתי לשיא האנרגיה. הדרך לגאלדהופיגן רצופה ב-false peaks: פסגת סבלנוזה (Svellnose) ב-2272 מ׳ ופסגת קיילהאוס (Keilhaus) ב-2355 מ׳, וביניהן נפרסים שדות קרח תמידיים. באזורים אחרים של העולם, הנוף הזה שייך לגובה 4000 מ׳ או יותר. אל כל פסגה כזו עליתי וירדתי, עליתי וירדתי, עד הפוש האחרון. ב-18:50 עמדתי על גאלדהופיגן, הגג של נורווגיה, והנוף היה משוגעעע. שלג וקרח כיסו לחלוטין את הפסגות הסמוכות, ולא היה כבר זכר באופק לצמחים, למים, או לסלע חשוף. אחחח בא לי לחזור לשם!

כמה תמונות לאחר מכן הייתי חייב להזדרז. תוך 10 דקות ירדתי 300 מ׳ בהחלקה על שדות הקרח הגדולים מתחת לפסגה. חוויה, לא לבעלי לב חלש. אפשר לעשות את זה לאט ובטוח, אבל אם יש ספק - אין ספק, ויורדים בהליכה. אחר כך רצתי. כל 200 מ׳ דפקתי עוגיה של ניצחון, והמשכתי לרוץ. מטיילים שעקפתי החמיאו לי על המהירות, או הטילו ספק שבאמת הגעתי לפסגה. ואני המשכתי הלאה, להחליק על שדות הקרח כמו במשימה בלתי אפשרית, מול הנוף התלול היורד לעמק.

בשעה 20:50 הסתערתי על הבופה בספיטרסטולן. מרק עם קרוטונים, עוף, סטייק, אורז, סלטים מכל הסוגים, גבינות, לחמים, פסטה, ערימות של זיתים, תה ועוגות קרם. אכלתי הכל ביחד כמו בהמה וחזרתי למנה שנייה. התקלחתי. מצאתי את החבר׳ה שהביאו לי את העוגיות, אבל הם לא רצו אותן בחזרה. נו טוב. תקעתי אותן מול השקיעה המאוחרת, כזו של קיץ במדינה צפונית. ואז צללתי לתמונות. היה לי קשה להאמין לכל מה שראיתי באותו יום. אני עדיין לא מאמין. אולי אף פעם לא אתרגל לנופים האלה. הלוואי שאף פעם לא אתרגל, ואזכה תמיד להתלהב מהם כמו בפעם הראשונה.

יום 3: ספיטרסטולן - גליטרהיים דרך פסגת גליטרטינד

אמ;לק: 18 ק״מ בתנאי שלג וערפל אל פסגת ההר השני הכי הגבוה בנורווגיה, הידוע בקרחונים ובצורות הסלע המיוחדות שלו. השיא של הטרק, ירדה לי דמעה בפסגה.
הערה: אפשר ללכת מספיטרסטולן לגליטרהיים גם בלי לטפס לגליטרטינד. אני ממליץ על הטיפוס.

קמתי ב-08:00 אחרי לילה ארוך. אכלתי ארוחת בוקר מעיפה, וארזתי ערימה של קרואסונים. בשעה 09:00 יצאתי לדרך בשיא המהירות. התחזית בישרה על גשם משעה 11:00, ולי לא התחשק להירטב. אז הזדרזתי לטפס מגובה 1050 מ׳ לגובה 2452 מ׳ כדי שיירד עליי שלג במקום.

כל ההתחלות קשות; גם הטיפוס התלול של מורדות גליטרטינד (Glittertind). לשמחתי קבוצת איילים סימנה לי את הדרך, והנוף היה מתגמל: מפל נשפך אל העמק מתוך מעטה הקרח המקיף את גאלדהופיגן. בשעה 10:00 הגעתי לגובה 1500 מ׳, שם הדרך נעשית מישורית ושוממת במיוחד. האצתי. חציתי נהר ופגשתי נהר אחר, ואז הדרך התפתלה לעלייה מתונה. האיילים עוד ליוו אותי, והפסגות מסביב הציגו קרחונים לבנים וכחולים.

ואז העלייה הפכה תלולה. מגובה 1700 מ׳ טיפסתי על ארבע, מזיע בקור. הסלע הפך לאדום, ולא יכולתי לראות את המסלול קדימה. השעון הראה 11:00, והתחיל ברד. המשכתי לטפס במהירות, מציץ לפעמים על הנוף המשוגע מאחוריי. העלייה הזו נראתה מאיימת יותר מלמטה. בגובה 2100 מ׳ הטמפרטורה צנחה מתחת לאפס, ירד שלג ושרר ערפל. לא ראיתי דבר, רק המשכתי לעלות בשיפוע מונוטוני על צלע ההר הרחבה. ואחרי שעה, הדרך הצטמצמה באופן המרמז: פסגה.

פתאום ראיתי את שפת התהום. התקרבתי אליה, וגיליתי קרחון גדול. מאותו רגע השממה הפכה לארץ פלאות חורפית. הדרך הסלעית והמסומנת התחלפה בשלג, והשלג התחלף בקרחון. טביעות רגליים ישנות התוו לי את הדרך בקרקע הלבנה, ואני רדפתי אחר הקרח והסלעים שבקעו מהמצוק בצורות מיוחדות. ב-12:30 עמדתי על פסגת גליטרטינד, עמוק בחוויה טוטאלית של יופי, פחד, קיפאון, ריגוש והשתאות. בתוך הערפל תהיתי אם אני עומד על ההר, או על קרחון שתכף יתנתק ממנו. הרגעים הסוריאליסטיים האלה הם מהיפים בחיי.

קשה היה להתנער מהאופוריה. בתוך התפאורה המשכנעת הזו, הטלתי ספק שאני במרחק של שעתיים הליכה מכוס קפה בבקתת גליטרהיים (Glitterheim). ובכל זאת, התחלתי לרדת מההר מעברו השני. זה המסלול הפופולרי של ההר, דרך הפסגה המזרחית שנראית כמו פירמידת שלג. במקור תכננתי לוותר על גליטרטינד, אבל איזה נורווגי בטינדר אמר לי שלא. ואני כל כך שמחתי שהקשבתי לו. גליטרטינד הוא אנדרייטד כי הוא לא ההר הכי גבוה, אבל הוא אולי ההר הכי יפה. ואם עדיין לא שכנעתי אתכם, חפשו Glittertind בגוגל תמונות. שמחתי לעזור.

שוב החלקתי למטה על כמה שדות קרח, וב-14:00 הגעתי לגובה 1800 מ׳. הערפל התפוגג מעט, ויכולתי לראות את האגם הגדול שלרגלי ההר. לא הפסקתי להסתכל אחורה כדי לראות את פסגת ההר חודרת אל העננים. לאט לאט נגלו אליי הנהר והעמק של גליטרהיים, ובמרחק כבר התגלה רכס נוסף של פסגות מושלגות. כמעט לא שמתי לב שהירידה המונוטונית הזו הייתה קצת מעצבנת. בשעה 15:00, בגובה 1400 מ׳, נכנסתי לבקתת גליטרהיים של DNT - שוב ללא קליטה או WiFi, אבל עם נוף לתפארת וכל מה שצריך. בכל זאת, נורווגיה. לקחתי חדר פרטי, התקלחתי, שתיתי קפה, והייתי מבסוט.

התיישבתי לארוחת ערב עם שוודי, זוג דנים וזוג נורווגים. מלצרית בלונדינית בת 16 שגבוהה ממני בראש הגישה סלמון ואספרגוס אפוי, ובשולחן שרר השקט האופייני לסקנדינבים מופנמים. דווקא מהסיבה הזו היה טוב כל כך לפגוש מטיילים נורווגים-ירושלמים שבישלו בחוץ ארוחה כשרה על גזייה. דיברנו על ישראל ועל סקנדינביה, הפכים שמשלימים זה את זה. דיברנו על קופנהגן שאני כל כך אוהב. ואפילו למדתי שבחורף, כשהקרחון של גליטרטינד מתעבה, ההר הופך אפילו גבוה יותר מגאלדהופיגן. הלכתי לישון עם חיוך על הפנים.

ההר השני הכי גבוה בנורווגיה. פסגת גליטרטינד

יום 4: גליטרהיים - יאנדסהיים

אמ;לק: 24 ק״מ של הליכה בתוך גלויה בין אגמים בצבע טורקיז. מסלול סלעי עם נופים מגוונים, ולראשונה בטרק, בעיקר ירידה.

היום הזה היה הספרינט של הטרק. חיכיתי לפתיחת חדר האוכל כמו על קוצים, ויצאתי לדרך ב-08:00. היו לי 6 שעות ללכת 24 ק״מ ליאנדסהיים, נקודת ההתחלה של הטרק, ולתפוס את האוטובוס היוצא לאוסלו ב-14:00. challenge accepted. כמיטב המסורת החיפזון מן השטן, ועל ההתחלה פניתי בטעות לממורבו במקום ליאנדסהיים. הסתובבתי, ניסיתי לקצר דרך, טבעתי בבוץ, וחזרתי אל הדרך עם הזנב בין הרגליים.

תחילת המסלול ליאנדסהיים בדרך עזובה ובקושי מסומנת, המטפסת במתינות אל אוכף בגובה 1700 מ׳. המקטע הזה שומם מאוד, ואני כבר חשבתי שראיתי נופים יפים בימים האחרונים, והיום האחרון כבר לא יכול לחדש. אוהו, איך טעיתי. משיא הגובה צפיתי על אגם אלפיני, והנגיעה במים הייתה מתגמלת אחרי שירדתי אליו במסלול תלול של בולדרים. בגובה 1500 מ׳ היה מקטע מישורי ארוך עם נהר, שהיה חביב במיוחד על כמה קבוצות של איילים. פה ושם היו בריכות עם קרקע בצבעים מיוחדים, קצת כמו באיסלנד או ביילוסטון. המרחב היה אינסופי, כרגיל.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. בנקודה בה התחילה הירידה לצד מפל גועש, ראיתי במרחק מים. אבל רק אחרי 20 דקות וכמה פיתולים, הדרך שוב נעשתה ירוקה ונגלה אליי בבת אחת כל אגם רוסואטנט (Russvatnet). בכנות, צווחתי. מי האגם מתפתלים מסביב לכמה פסגות, והצבע שלהם משתנה לפי הזווית של השמש. האגם כיסה לגמרי את כל שדה הראייה. לא יכולתי לוותר על עצירה מול הנוף המדהים הזה, גם במחיר של ריצה בדקות הבאות להשלמת פערים.

אז רצתי. תפסתי תאוצה, דילגתי מעל כמה גשרים רעועים שעיטרו את המסלול כל הדרך אל שפת האגם. בשעה הבאה הלכתי לצד האגם, על חול אדום ועל מסלעה, עם עדר של כבשים והמון המון ברחשים. זו הייתה תחושה מדהימה. בקצה האגם שוכנת בקתת עץ ישנה, ולצדה כמה נורווגים שחו באגם בעירום. חציתי גשר. הדרך שוב מטפסת לגובה כל הדרך לאגם בסואטנט (Bessvatnet) הכחול והיפהפה, שגם לצדו שוכנת בקתה שהייתה אידיאלית להפסקת צהריים. אלא שהשעה הייתה 13:00, ולי נותרה רק שעה. אוכל יהיה כבר באוסלו.

רצתי. קרני השמש סינוורו אותי דרך שפת המים של אגמים נסתרים. הדרך השתלבה שוב במסלול הבסגן, וסימנה לי שאני קרוב מתמיד ליאנדסהיים. אבל אגם יאנדה הגדול עדיין לא הופיע, וזה סימן שאני עדיין רחוק. וכרגיל, כמה פיתולים לאחר מכן הופיע אגם יאנדה, עם מים בהירים מתמיד. זיהיתי את המסלול מהיום הראשון והייתי מאושר. לא יכולתי להתרכז בדרך אלא רק באגם, וזה עלה לי בכמה גלבות. הן היו שוות את זה. הגעתי ליאנדסהיים ב-13:45, הזמנתי קפה לדרך והתיישבתי באוטובוס הריק לאוסלו. כשהתחלנו לזוז, ראיתי את האגם מתרחק. ואז ירדו לי כמה דמעות. זה נגמר, אוסף של רגעים אופוריים, של נופים יוצאי דופן, של שלווה שלא הייתה לי המון זמן. הרגע הזה נחרט אצלי חזק, ומבקש שאחזור כדי לסגור איתו מעגל. ואני בהחלט אחזור.