לפסגת הטובקל במרוקו שליחות דיפלומטית

טרק די קשוח של חמישה ימים. העפלה אל פסגת הטובקל במרוקו מהכיוון המזרחי

תאריך הטיול	June 2023
משך הטיול	5 ימים
עונה מומלצת	כל השנה עדיף בסתיו ובאביב

תוכן עניינים

גדוד נהגי הפרדות

עשר שנים אחרי שראיתי אותו לאחרונה אני פוגש שוב את ג'מאל והוא עושה את זה כמו שהוא יודע, בסטייל: באמצע השומקום, במפגש בין דרך עפר עלומה לנאקב העמיד ה"תכשיט" שולחן קטן ועליו טס עמוס עד להתפקע בעוגיות מרוקאיות וקנקן תה, עיניו הטובות מחייכות במחווה של מארח נדיב ומאחוריו לא פחות מארבעה אנשי צוות ושלוש פרדות עמוסות לעייפה. גדוד נהגי הפרדות.
טוב… לא לזה בדיוק התכוון המשורר כשפנינו אליו שנים רבות אחרי שטיילנו איתו בהרי האטלס באופניים, חשבנו שיצטרף אלינו לטרק ואולי יעשה כמה תיאומים, די ספרטני. ו… הוא מסתבר הבין את זה קצת אחרת…זה קצת מביך אבל מצד שני זה ממש זול ומביא פרנסה למקומיים והחבר'ה נראים חייכנים ונחמדים. יאללה אנחנו זורמים! בתכנית: סיבוב בארצות הפרא שבפריפריה המזרחית של הר הטובקאל, טיפוס אל ההר וקצת מאראקש.

דיפלומטים

הנאקב הצר שמתפתל מעל לכפר טישידרת (tichiddart) מעפיל על גבי שלוחה ארוכה שוממת ומסולעת מגובה 2450 מ' למעבר ההרים טיז ליקמט (tiz likemt) בגובה 3650 מ' ולמעשה חותכת את שדרת הרכס מצפון לדרום. מזג האוויר ערפילי וממעבר ההרים אין ראות, ממהרים לרדת ולברוח מן הרוחות. הדרך אל עמק טיפני עוברת בערוץ תלול ומדורדר, שיחים מעטים, וורודים וקוצניים שנראים ככריות עגולות ואיזה שיח לועני צהוב ויפה וזהו, נאחזים בקרקע הקשה. 1200 מטר של ירידה ולא"ק שותפי כואבות הברכיים. בעמק הצר ששוכן בין מצוקי גרניט שחורים אדמדמים מתפתל נחל יפה וסביבו צמחיית אביב, הרבה סחלבים וורודים, נוריות צהובות, נענעת נחלים, דרדרים וחבצלות מים. על גדותיו התלולות של הערוץ עשרות "עזיב" - מעזבות שהקימו הכפריים במהלך שנים של נדידה עונתית אל האדמות הפוריות. בלב המעזבות מכלאות גדולות בנויות מאבני הגרניט וסביבן דבוקים זה לזה שלל מחסנים ומבני מגורים. הקירות בנויים מאבנים מקומיות ונתמכים בקורות עץ והגגות בנויים משתי וערב של קורות ועליהן שיחים ובוץ מהודק. זה נראה די דל אבל מסתבר שזה מצליח להחזיק מעמד גם כששלג בגובה של שני מטר נערם על המבנה.

המקומיים מגיעים לכאן עם תום החורף ומתפרנסים מרעייה וחקלאות, בטראסות שנבנו על המדרונות התלולים במשך מאות שנים. מגדלים תפוחי אדמה, חיטה וירקות, לכל משפחה חלקות ועזיב משלה, ליטראלי אדמת אבות.

מעט נשים נמצאות כאן כעת והמבנים שייכים למשפחתן, ג'מאל סוגר איתן משהו ואנחנו נערכים לשנת לילה של קולוניאליסטים כשגדוד נהגי הפרדות: ליחסאן, איברהים א', איברהים ב' ואיברהים ג' (אמיתי… ) מקים לנו אהלים אישיים (!) על כרי הדשא לצד הנחל, משל היינו משלחת דיפלומטית רמת דרג. אחד האיברהימים, מסתבר, הוא שף מוכשר שמכין לנו, להשלמת התחושה הנצלנית ארוחת ערב מפוארת במיוחד שכוללת סלטים, מג'דרה, טג'ין בשר וירקות. זה גם הרגע שבו אנחנו מגלים שק' ידידנו מגלה תכונות של נערה אנורקטית ומחשש לגזרתו הוא נמנע באדיקות מאכילת מאכלים משמינים. כדי לא להעליב את חבורת האיברהימים אנחנו נאלצים לשנס את לסתותינו ולאכול כמו חיות. טעים.

כפריים

בבוקר אנחנו רואים למרבה ההתרגשות זכר צעיר של יעל הרים, דומה מאוד ליעל שלנו, מקפץ על המצוק כמה מאות מטרים מעלינו, זהו בעל חיים נדיר מאוד, ג'מאל מתלהב ומדביק אותנו בהתלהבות אבל לצלם לא הצלחנו.
מעמק טיפני מעפיל המשעול למעבר ההרים טיז tiz n'ouoraine בגובה 3150 מ', השביל מזגזג בין גדות הנחל והמים שוצפים צלולים וקרירים, משתפלים מבריכה לבריכה וסביבם צמחייה אלפינית ירוקה. אבל מצוקי הגרניט קירחים ושוממים, רק משעולים בודדים (אע'רס בברברית) משרגים את השלוחות והשיחים הוורודים שנאחזים בהן בעקשנות. מין ניגוד יפה ומוזר. ממעבר ההרים נשקפת פסגתו ההדורה והאייקונית של הטובקאל עטורה בלשונות שלג. הנאקב צונח על גבי שלוחה ארוכה אל עמק Tifnoute והכפר אמסוזארת (Amsouzart) נפרס מקרקעית העמק אל עבר ההרים על שלל טראסות האבן ובתי הבוץ החומים, עצי השקדים ואגוזי המלך, ציורי ויפה.
הירידה ללב הכפר בגובה 1750 מ' תלולה ומפוקקת ברכיים, ליד הנהר משחקים הילדים בכדורגל והנשים כובסות אריגים צבעוניים ומייבשות אותן על הגדה הסלעית, נשים אחרות קוצרות תוך שירה ואחרות סוחבות על גבן הכפוף ערימות ענקיות של עשב קצור. והגברים? שותים תה ומתבטלים. שוויון מגדרי moroco style. המודרניזציה שלחה לכאן למרבה הצער דווקא את מוראותיה ובמיוחד את קללת החד"פ ולמרות התפאורה הציורית די מלוכלך ולפעמים מלוכלך מאוד.
בבית הקפה שמתחת לעץ האגוז הענקי פרס היזם המקומי כמה שולחנות כתר, הרגשנו כפריים, הצטרפנו לבטלנים ושתינו מיץ תפוזים.
בבית הארחה קטן במרכז הכפר התמקמנו, והפצרנו בק' לאכול עד שהתגברנו על שלל בישוליו המצויינים של איברהים.

בוקר. השביל היפה מתפתל בין הכפרים בדרך לאגם דיפני (lac d'ifni), בשלב מסוים מסתיימת רצועת האספלט הצרה ומתחלפת בדרך החדשה והמגלומנית שנבנית כדי לאפשר לתיירים להגיע אל המקום המקסים הזה. הדרך החדשה והמיותרת דומה מאוד לדרכי האופניים שנבנו בארץ לאחרונה: רחבה מידי, חצובה בחוסר טעם ובלי התחשבות בנוף. ומתפתלת.
אבל בסופה בגובה 2550 מ' מחכה לנו האוכף וממנו נשקף האגם, זהו האגם האלפיני היחיד במרוקו והוא עגול חמוקיים ומרהיב, מימיו הקפואים בוהקים בצבעי טורקיז מוקף סוללות גרניט כהות ושלוחות דרדרתיות. הנוף דומה מאוד לנופי ההר הגבוה בסיני ולרגע אפשר לדמיין שמישהו שתל אגם בין ג'בל עבאס באשה לג'בל אחמר. מימי האגם קרים אך לא קפואים והרחצה בהם מעניקה תחושה מטהרת.

דרכי ההרים לצידו השני של הרכס נסגרו ככל הנראה למעבר פרדות בעקבות התמוטטות קרחון שהתרחשה בסוף החורף וצוות של שני איברהימים יוצא חמוש במכושים לנסות ולפרוץ את הדרך וחוזר לפנות ערב עטור נצחון.
ירח מלא שולח את אורו המכושף על מימי האגם ואנחנו נערכים במבנה אבן קטן שהוקם לטובת התיירים לשנת לילה, לפני יום ההעפלה לפסגה.

מעפילים

קבענו להתעורר בדיוק בארבע וחצי והתעוררנו בדיוק בשש. ג'מאל האשים את עצמו, ארז האשים אותי אני האשמתי את השעון וכולנו האשמנו את איברהים (יש שלושה… ). באססה יום ארוך… ואנחנו ממהרים לחטוף משהו ולצאת.
מגדת האגם מטפסים בדלתא רחבה ומדורדרת עד צוואר הבקבוק של הערוץ שצונח מפסגת הטובקאל. מצוקי הגרניט מתנשאים מעלינו מסורגים בדייקים ושוב אני מרגיש ממש כמו בסיני, אלא שהנחל שוצף ומתפתל בתלילות בין קירות הגרניט ולשונות הקרחונים שנותרו מהחורף, ולפרקים עובר מתחתיהם במערות קרח יפות וארוכות.

בגובה 3000 מ' בערך הפרדות מדביקות אותנו ואנחנו מתבוננים בתדהמה ובהשתאות כיצד הבהמות האלו, עצובות המבט והקטנות (קרובות יותר בגודלן לחמור מלסוס) סוחבות על גבן משקל של 80-100 ק"ג בשביל הצר בשיפועים ובסיבובים מסמרי שיער. כולן נקבות, ג'מאל אומר שהן רגועות ושקולות יותר ומפורזלות בארבע רגליים. חיות שקטות וציתניות, את סימני המאמץ העצום רואים רק על השרירים הרועדים והחזה המתנשם.

בגובה 3600 מ' השעה 1130 וג'מאל מעדיף שנרד לרפיוג' בגובה 3200 מ' ונעלה למחרת אבל אנחנו מסבירים לו בסבלנות שהברכיים של א"ק הם מוצר מתכלה ושאם הגענו עד כאן אסור לבזבז ושמזג האויר מוצלח ושאנחנו מרגישים טוב ומתעקשים לעלות. לבסוף ג'מאל מתרצה, מתפשרים על טיפוס טכני וקשוח בתוואי מאולתר על דבשות הגרניט בדרך לפסגתו המערבית של ההר וממנה אל הפסגה המזרחית הגבוהה.
הטיפוס כיפי וקצת מפחיד, עובר בחריצי גרניט צרים ודרדרתיים, משקיף אל התהומות העמוקים ומצריך הרבה קיפצוצים ואחיזות ידיים.

אחרי כשעתיים אנחנו חוברים אל השביל הסטנדרטי אל הפסגה בגובה 3950 מ' ואפילו זוכים בביקור קצר על הפסגה המערבית שרק מטיילים מעטים מגיעים אליה. חוויה.
200 מטרים אחרונים של טיפוס, כמו תמיד בהרים גבוהים זה מעט סוחט אבל מאוד מספק.
בשעה 1430 אחרי שמונה שעות ו1850 מ' טיפוס מגיעים לפסגת הטובקל בגובה 4167 מ', ההר הגבוה בצפון אפריקה. בגלל השעה המאוחרת אין מטיילים, מצפון שמיכת עננים לבנה, חלומית וממזרח נראה המסלול הנהדר שעברנו בימים האחרונים, פסגות האטלס הנמוך מדרום והמון פסגות רחוקות ועלומות שם. קצת קר, שמש הרים בוהקת וחסרת רחמים והרוח שורקת, שולחת קרעי עננים וגעגוע. ברגע של קליטה אנחנו שומעים שבארץ חמסין. מוזר.
נוגסים משהו (לק' נדרשו כמעט שני ק"מ של טיפוס כדי להשתחרר ממניירות הנערה האנורקטית והוא טורף בחריצות) ונפרדים בלב כבד מההר הגדול והנהדר הזה. הירידה מן ההר יפה ותלולה ומפוקקת ברכיים, למי שנעזר במקלות יש יתרון מסויים בדרדרת ובשלוגיות אבל אני (שאינני נעזר במקלות) מוצא שאני מעדיף את גמישות התנועה שמאפשרות הקפיצות בין האבנים ושתי ידיים פנויות. בגובה 3150 מ' אחרי כ1000 ירידה מגיעים אל המחנה שהקים גדוד נהגי הפרדות סמוך לרפיוג', בעמק קפוא ואפוף ערפל, טורפים את תבשיליו של איברהים והולכים לנוח

מצטברים

בבוקר המחרת אנחנו נדהמים לראות את הלכלוך שמצטבר ליד הרפיוג' ואת מאות (!) המטיילים המטפסים בדרך הגנרית והיפה שעולה מהכפר אימליל לכיוון ההר. נראה שטיפוס מן הצד הצפוני הוא חוויה אחרת לגמרי ומעניק תחושה מעיקה של מלכודת תיירים. המון עצום ורב פוסע מולנו ובכדי להמנע מהקקופוניה בוחר ג'מאל שביל צר ונהדר שחולף ממזרח לשביל המטיילים בין אמות המים, מטעי הדובדבנים והתפוחים, ריחות האחירותם המשכרים ופריחה מגוונת של סחלבים, וורדי בר, גביעוניות ועוד המוני פרחים. משהו!
לנוכח יער הערערים מכה בי לפתע ההבנה שצידו הדרומי של ההר ממנו טיפסנו הוא מדבר צל גשם מה שמסביר את מראהו הצחיח שעורר בי געגועים לסיני.
בחורשת עצי האגוז בכפר אימליל אנחנו נפרדים מהרי האטלס מג'מאל ומהאיברהימים, מודים להם על אירוח המשלחת הדיפלומטית (שהיה קצת מוגזם יש להודות), על ההליכה עם הפרדות בדרכים הקשוחות, על נדיבותם ועוז רוחם.
גם א"ק חברי הקשישים והקשוחים שהולכים איתי כבר שנים רבות, סוחטים ממני מחמאות שמגיעות להם ובלי לחשוף נתונים מסווגים אומר רק שבמצטבר מדדו ארבע ברכיהם הזקנות מספר מצטבר של 220 שנה (!) בדיווש, בהליכה ובחיים. בסיבוב הזה לבדו הם חרקו, כאבו וצברו כמו גדולות חמישה ק"מ של ירידות וחמישה ק"מ של עליות. כל אחת. שאפו ותודה גם על הספונטניות ועל החברות רבת השנים.
כיף לצעוד ביחד.

העיר מרקש על שלל רוכליה וסוחריה המחללים לנחשים, מרקידי הקופים והטרדנים נראית כמו גרסה פנטסטית של אגדות אלף לילה ולילה. הכל סואן וחי ורועש.
אבל מוקדם בבוקר מהמרפסת על גג המלון ראיתי לרגע את פסגתו הרחוקה של ההר
כשהיא אובדת בערפל, מטילה על סביבותיה בדידות ושקט ותוגת מרחקים.
.