ספארי צלילה במקסיקו - באחה קליפורניה ואיי סוקורו
יומיים של צלילות באזור לה פז ושישה ימי צלילה באיים של ארכיפלג רבייאחיחדו, דרומית-מערבית למקסיקו - כרישים, לוויתנים ומנטות אוקייניות ענקיות
| תאריך הטיול | March 2023 |
|---|---|
| משך הטיול | 15 ימים |
| עונה מומלצת | נובמבר-יוני. בהתאם לחודש המים הולכים ומתחממים וגם בעלי החיים משתנים. בתחילת העונה סיכוי טוב יותר לראות בלה פז כרישי לוויתן, לוויתנים אפורים ומובולות. ככל שהמים מתחממים לקראת סוף העונה, בסוקורו אפשר לראות לוויתנים גדולי סנפיר (Humpback) וכרישי לוויתן. טמפרטורות המים הממוצעות בתחילת העונה כ-21 מעלות ומתחממים לסביבות 26 בחודשים המאוחרים. בתחילת חודש מרץ בלה פז עדיין יש כרישי לוויתן ובסקורו קיבלנו טמפרטורות של 23-24 מעלות וכמה לוויתנים. צוללנים אחרים שפגשתי שכבר היו בסוקורו בעבר, המליצו על דצמבר-ינואר כאופציה טובה להינות מכל העולמות. |
התארגנות לצלילות בבאחה מקסיקו
מקסיקו אולי ידועה בעיקר בשל החופים המוזהבים והמים התכולים שלה, ואולי בגלל הפירדמידות והתרבות העתיקה שפזורה לרוחבה, אבל היא גם אחד היעדים היפים לצלילות ובית להמון בעלי חיים גדולים ומרשימים - לוויתנים, כרישים, דולפינים, מנטות ענקיות ועוד.
כשחיפשתי יעד צלילה בחודש מרץ התחלתי לקרוא ובמקרה התגלגלתי אל איי סקורו, קבוצת איים געשיים שנמצאים כ-30 שעות הפלגה דרומית-מערבית לחופי מקסיקו. סוקורו הוא למעשה אחד מארבעה איים בארכיפלג רבייאחיחדו, שמורת טבע ייחודית ששייכת רשמית למקסיקו. למרות שהם אינם פעילים, הר הגעש סוקורו עצמו התפרץ בפעם האחרונה לפני 30 שנה בדיוק. האיים לא מיושבים (למעט מוצב אחד של חיל הים המקסיקני), אך למרגלותיהם בתוך הים יש טבע כל כך עשיר, מגוון וייחודי לאזור. כ-11 סוגי כרישים, לוויתנים, כרישי לוויתן ודולפינים. גולת הכותרת הן המנטות הפסיפיות הענקיות. היצורים האלו שנראים כמו חייזרים הם סופר אינטילגנטיים, מתקרבים אל הצוללנים ללא חשש ומשירים מבט אל תוך העיניים.
סגרתי טיסה עם דלתא עם קונקשיין קצרצר בניו-יורק (כ-12 שעות טיסה מהארץ) ומשם טיסה ישירה לקאבו (כ-6 שעות נוספות). מישראל אפשר לטוס לקאבו גם דרך לוס אנג'לס, יוסטון, סאן פרנסיסקו ועוד כמה ערים מרכזיות בארה"ב, עניין של נוחות בשעות בעיקר. היה חשוב לי לטוס בטיסת לילה ולנחות שם יחסית מוקדם.
כדאי לקחת מרווח ביטחון של יום אחד לפחות לפני תחילת השיט. לי דחו טיסה ב-24 שעות (קיבלתי דחייה ממש באותו היום של הטיסה), ואחרים שהיו איתי בשייט חוו עיכוב של 8 שעות בהמראה מארה"ב למקסיקו ביום של ההפלגה וכמעט פספסו את כל הטיול (הספינה יוצאת איתך או בלעדיך). מכיוון שבמילא תכננתי לנסוע קודם ללה פז, למזלי הדחייה לא השפיעה עלי יותר מדי.
ההתניידות בתוך מקסיקו בתחב"ץ הייתה מאוד נוחה ואין צורך לשכור רכב (אלא אם רוצים להיות עצמאיים).
מבחינת כסף המרתי סכום קטן לפזו בשדה ובעיקר השתמשתי באשראי.
לספארי עצמו צריך להביא דולרים, על כך אפרט בהמשך.
מכיוון שהייתי זקוק לצלילת רענון, את היומיים הראשונים הקדשתי לאזור העיר לה פז (לא להתבלבל עם לה פאס בבוליביה). העיר שוכנת לצד ים קורטז שגם הוא מלא בבעלי חיים, מעט אחרים. בינהם בית גידול של כרישי לווייתן ואריות ים, ולכן מבחינתי זה היה יעד אידאלי להתחיל ממנו לקראת ההפלגה.
בחודשים אחרים (נובמבר-ינואר) אפשר למצוא באזור העיר (ומעט צפונה משם) גם להקות עצומות של מובולות, לוויתנים אפורים, כדורים ענקיים של סרדינים צפופים ומרלינים שרודפים אחריהם ומתחרים על הטרף עם הלוויתנים.
מבחינת ציוד צלילה, לספארי צריך להגיע עם כל הציוד למעט מיכל ומשקולות. אפשר להזמין מהספינה מבעוד מועד מאזן ורגולטור, וזה מה שאני עשיתי. צריך להגיע גם עם מחשב צלילה ו-SMB אחרת אי אפשר לצלול. מחשב צלילה לא היה לי והצלחתי להשאיל אחד לטיול.
ציוד צלילה אפשר להשאיל מהמועדונים בקאבו סאן לוקאס (אפשר להתכתב איתם במייל ולקבל מחירון), רק לקחת בחשבון שזו עיר סמוכה, כך שאם לא מגיעים אליה צריך לשלם גם דמי משלוח למונית של 30 דולר כל כיוון. לטעמי במחירי ההשאלה כבר עדיף לקנות ולהישאר עם הציוד אחרי, וככה גם להיות בראש שקט לדעת עם איזה ציוד מגיעים להפלגה, שלא יהיו הפתעות (בכל זאת מדובר על שישה ימי צלילה באוקיינוס הקר, צריך ציוד טוב). אני הגעתי עם כל הציוד שלי למעט מה שציינתי למעלה. בלה פז בחנות צלילה אפשר לקבל הכל מהם לטובת הצלילות היומיות שעליהן אפרט בהמשך.
כמה מילים על ציוד צילום -
למי שמתכנן להגיע עם ציוד צילום לצלילות, צריך לקחת בחשבון שהמכס במקסיקו עושה קצת בעיות ולפעמים דורש לשלם מכס על הציוד. זה כמובן אסור להם, אבל זה לא אומר שלא עושים את זה.
לי אישית אין ציוד צילום ולקחתי טלפון נייד עם קייס צלילה ופנס.
ממה שקראתי כדאי להפריד ציוד בין תיקים ולהגיע עם קבלות להוכיח רכישה. וכמובן שאם דורשים תשלום, להתמקח ולסרב לשלם. לדרוש לראות ממונה וכו. החבר'ה שהיו איתי בשייט דיווחו שלא עשו להם בעיות.
למי שאין ציוד ורוצה לקנות משהו במיוחד, אני אגיד שאחרי שראיתי הרבה סוגי מצלמות, פנסים וכל מיני הרכבים שונים של מצלמות ופלאשים, נראה שגו-פרו פשוטה יכולה לעשות עבודה מצויינת.
מדור 7 יש תיקון צבע אוטומטי מתחת למים וייצוב התמונה כבר די התייצב (pun intended), וכמובן שהדורות האחרונים 10-11 פשוט מצויינים גם בתנאי תאורה נמוכה. היו כמה אנשים מאוד רציניים עם מצלמות יקרות ואחרי שראיתי תמונות וסרטונים מכמה מהמשתתפים, אין ספק שיש יתרון באיכות למצלמה אמיתית.
אבל אפשר לצאת עם מזכרות יפות גם עם גו-פרו קטנה, ואחרי הכל לא כולנו מצלמים לנשיונל ג'יאוגרפיק.
מי שכן מתענין בצילום רציני יותר ורוצה לראות קצת מנפלאותיה של מקסיקו מתחת למים, יכול להעיף מבט בצילומים של בחור פולני בשם ווייטק, צלם מוכשר בחסד שהיה איתנו בהפלגה.
למרות שהוא מצלם עם מצלמת פול-פריים יחסית ישנה עם קייס צלילה של חברת SeaFrogs ובלי פלאש, הוא מוציא תמונות מהממות שלא היו מביישות את נשיונל ג'יאוגרפיק... שווה לעקוב אחריו:
https://www.instagram.com/woj....
אני לקחתי מכשיר גלקסי 23 אולטרה של סמסונג עם קייס של חברת Divevolk, שתכלס עשה את העבודה רוב הזמן, אבל לדעתי לא השתווה באיכות אפילו לגו-פרו. מתחת למים אין הרבה אור והטלפון לעיתים התקשה להתפקס או להשיג צבעים אמיתיים. את כל התמונות צילמתי בפורמט RAW וערכתי ידנית לאחר מכן עם תוכנת Lightroom של Adobe כדי להחזיר את הצבעוניות, החדות והקונטרסט.
מעבר לזה, היו גם חבר'ה שהביאו רחפנים ללא בעיה, וזכו בצילומים נהדרים כשראינו להקת לוייתנים.
קאבו ולה פז
שדה התעופה הבינלאומי נמצא בעיר San Jose del Cabo (SJD), או בקיצור קאבו, שלא להתבלבל עם Cabo San Lucas, העיר השכנה 30 דקות מערבה.
נחתתי בסביבות אחת בצהריים והיו לי בסך הכל 4 ימים (אחרי שהפסדתי יום אחד בעקבות דחיית הטיסה) לפני היציאה לספארי על מנת להסתובב ולחקור את האזור.
קאבו עצמה עיר מאוד תיירותית, ואולי סוג של אילת של האמריקאים כי אלו רוב מי שתראו שם.
התכנון היה לבלות כאן לילה ולמחרת בבוקר לנסוע אל לה פז, כ-3-4 שעות נסיעה ברכב/ אוטובוס.
בפועל בגלל ההפסד של היום הראשון, נסעתי מהשדה לתחנה המרכזית בעיר שנקראית Terminal de Autobuses Águila (https://goo.gl/maps/rcFoRo4tdF...).
חוץ מלסמן דגל בגוגל מפות ולהראות לנהג, הדרך השניה הכי יעילה זה לבקש לרדת בוולמארט, התחנה נמצאת ממול. ב"תחנה המרכזית" יש מקום לשני אוטובוסים ומשרדון עם פקידה שמוכרת כרטיסים. היא לא דיברה מילה אנגלית, אבל אני אמרתי "לה פז", היא תקתקה במחשבון והראתה לי מספר, שילמתי והיא אמרה "סינקו, אקי" אז כך שהייתה בינינו הבנה. אני חושב ששילמתי משהו כמו 200 פזו שהם כ-12 דולר.
מכיוון שהייתי צריך להרוג בערך 50 דקות, מצאתי ליד מסעדת חור בקיר והזמנתי בוריטו (שוב, לא יודעים אנגלית, אני מצביע על המילה בוריטו פויו בתפריט, מה יכול להיות). היה לא רע בכלל.
האוטובוס יצא בזמן ודי מהר מצאתי את עצמי ישן שינה עמוקה, מותש מהטיסה. כשהגענו ללה פז כבר היה כמעט תשע בערב וחשוך. ירדתי בתחנה MALECON שהיא התחנה המרכזית שליד הטיילת.
סגרתי מראש דרך בוקיניג לינה במקום ממש נחמד שנקרא Baja Bed and Breakfast שעלה לי לחדר לבד משהו כמו 300 ש"ח ללילה, שזה אולי לא הכי זול אבל בעלת הבית הייתה סופר נחמדה וגם עזרה לי בהמשך.
צריך לזכור שזו עיר מאוד קטנה ומאוד מתויירת וכבר שסגרתי לינה לא היה הרבה היצע, אך יש גם אפשרויות זולות יותר כמו דורמס או מקומות שקרובים יותר לטיילת (ולכן גם יותר רועשים).
הליכה של כמה דקות והייתי בחדר. מחר מתחיל את הצלילה הראשונה.
בסך הכל צללתי בלה פז שני ימים.
לצערי (הרב, מאוד) התכנית המקורית שלי, לשנרקל עם כרישי לוויתן, בוטלה ממש ברגע האחרון מכיוון שהם החליטו לעזוב את האזור מוקדם לעונה בדיוק יום לפני שנחתתי. בעקרון יש כאן כמעט קבוע בעונה בין 7-15 פרטים וזה נחשב אזור מצוין לפגוש בהם, מוציאים סירות קטניות ומחפשים אותם, וכשמוצאים קופצים למים לשנרקל בחברתם (אם כי כמובן אסור לגעת בהם). ברגע שמספר הפרטים יורד מ-7, סוגרים את העונה.
במקום זאת עשיתי שתי צלילות עם אריות ים, צלילה לאוניה טרופה ועוד צלילה בשמורת הטבע המקומית.
את הצלילות סגרתי מראש עם Dive in La Paz שהיו ממש אחלה וחלק מהציוד לצלילות בלה פז שכרתי מהם.
http://www.diveinlapaz.com/
דווקא כשחזרתי לארץ, אחד המטיילים שהיו איתי ונסע ללה פז אחרי שחזרנו מסוקורו דיווח שהם חזרו ללה פז וזכה לשחות איתם בסופו של דבר.
נפגשנו במועדון הצלילה בערך בשמונה בבוקר, היינו קבוצה מצומצמת של שלושה צוללנים ויצאנו עם סירה קטנה.
היעד הראשון הוא אי קטן בשם Isla Lobos בשמורת Espiritu Santo, שבו משפחה גדולה של אריות ים עשו להם בית.
אל האי אפשר להגיע רוב השנה למעט מתי שהאריות בתקופת ההתרבות ואז אסור להפריע לגורים הקטנים (וגם כי אפשר לקבל ביס הגון מהאמא המגוננת, מה שפעם קרה). בשאר הזמן האריות סופר ידידותיים, סקרנים ואוהבים לשחק ולנשוך כל מה שאפשר - סנפיר, כיסוי של מצלמה או את צינור האוויר הצהוב (אז צריך לפקוח עין).
אחרי כ-45 דקות חזרנו לסירה והמשכנו אל היעד הבא. לאחר הצלילות עוצרים לצהריים באחד מחופי השמורה לארוחה של טורטיות וסלטים וחוזרים לחוף בסביבות ארבע אחה"צ. חשוב לזכור להביא משהו ארוך לשיט (יש משב רוח קרירה כל הנסיעה), כובע והרבה קרם הגנה כי השמש צולה אותך די מהר.
מכיוון שכרישי הלוויתן בגדו בי, למחרת עשיתי בדיוק אותו הדבר רק שהצלילה השניה הייתה לאוניית סוחרים שהוטבעה לפני כעשרים שנה. הראות לא הייתה מדהימה, אבל זו חוויה מיוחדת להיכנס לתוך המסדרונות ולחצות את הספינה הענקית מצד לצד.ברי מזל יכולים לראות צבי ים באזור הזה, אבל אנחנו לא היינו בינהם. דווקא אריות הים היו במצב רוח הרבה יותר חברותי והפעם התקרבו אלינו ממש, שיחקו סביבנו והשתעשעו עם נוצה שהפילו למים, נתנו לה לטבוע ואז צללו לתפוס אותה וחוזר חלילה - ממש כמו כלבים שמשחקים עם מקל.
בשעות אחר הצהריים היה לי זמן פנוי לחקור קצת את העיר עצמה, היא בסך הכל די קטנה ומאוד חביבה, מלאה בציורי קיר צבעוניים. בערבים לא חסר לאן לצאת, הטיילת יפה ומלאה באנשים, ויש שפע של מסעדות ומקומות בילוי. בערב הראשון חיפשתי בר עם מרפסת לצפות על השקיעה המדהימה ובערב השני מצאתי מסעדת בשרים מעולה במרחק הליכה שקצת התרחק מהאזור התיירותי. קראתי גם המלצה על המסעדה עם המרפסת במלון Hotel Seven Crown, אבל היא הייתה סגורה כשאני הייתי שם. האוכל עצמו זול באופן יחסי, לעומת קאבו למשל.
לאחר יומיים של צלילות, ביום השלישי שלי במקסיקו תכננתי לצאת בחזרה לקאבו בשעות הצהריים.
קראתי הרבה על חוף בשם Balandra שנמצא צפונית לעיר, והתייעצתי עם בעלת המקום איך להגיע אליו. במקרה או שלא, היא אמרה שהבן שלה יכול להקפיץ אותי תמורת תשלום, היא התקשרה אליו וסגרנו על 50 דולר הלוך וחזור. מבחינת המחירים שבדקתי לפני כן, לקחת אובר כנראה היה עולה לי משהו דומה, רק שלא הצלחתי למצוא אובר וזה גם נתן לי יותר ביטחון שזה הבן של בעלת המקום ולא מישהו אקראי.
נסענו בערך חצי שעה, כשבדרך הוא התחיל לשאול אותי שאלות על ישראל ועל יוקר המחיה בארץ מול לה פז, הוא סיפר לי שיש לו המון חברים ישראלים שעברו ללה פז ופתחו חנויות ועוסקים ביהלומים, מזכרות והשד יודע מה. הוא גם סיפר שקרטל סינלואה הוא זה ששולט באזור והאנשים מאוד אוהבים אותם וסומכים עליהם, יותר מאשר את המשטרה המקומית. בדרך עשינו עצירת חובה ליד בית הכנסת של העיר (כן, גם שם יש) ולבסוף הגענו לחוף. בכניסה היה בוטק'ה עם כמה אנשים, הוא עצר והחליף איתם כמה מילים, ואז בישר לי שהכניסה עולה כסף וגם כנראה שלא מכניסים בגלל העומס או משהו, אבל יש לו פתרון בשבילי.
הוא לקח אותי לצד השני של החוף, מאוחרי ההרים, וסיפר לי שאם הולכים ברגל ועולים על ההר, אפשר להגיע לחוף שאין בו אף אחד. מסתבר שבלנדרה מורכב מארבעה חופים, וכולם הולכים לחוף שנגיש עם הרכב, אבל כך אגיע לחוף שנגיש רק עם סירה וגם אפשר לעבור בין החופים עם קצת מאמץ מהצד של הים והסלעים. מיותר לציין שזה משהו שלא אמורים לעשות, אבל במקסיקו התנהג כמו מקסיקני.
מפה לשם קבענו שיחזור לאסוף אותי בעוד שלוש שעות, וטוב שיצא כך כי קליטה לא הייתה בחוף, ונפרדנו לדרכינו. עליתי בשביל על ההר ומהר מאוד החופים נגלו אלי והם היו ממש ממש יפים. המים היו בגוונים של כחול עמוק וטורקיז, חול לבן וסלעים משוננים חומים משובצים בקקטוסים ירוקים שמאפיינים את האזור.
עברתי בין החופים והגעתי אל פטריית סלע שנחשבת מוניומנט מפורסם באזור, ולאחר מכן חזרתי חזרה לחוף מבודד והתמקמתי שם. לא עבר הרבה זמן עד שסירה הגיעה ופרקה כמה תיירים, וכך בעבקותיה הגיעה אחת ועוד אחת, אנשים פתחו שולחנות ושמשיות ואחרי טבילה בים הקריר וצלייה קלה בשמש, נהיה לי צפוף והחלטתי להתקפל ולחקור קצת את ההרים מסביב עד שירדתי מההר. ממעל עופות גדולים, פרגטות וקרקרות חרכו את השמים.
הנהג כבר חיכה לי למטה והחזיר אותי בחזרה למלון, שם אספתי את הדברים והלכתי לתחנת האוטובוס.
את הכרטיס חזור קניתי מראש באתר האינטרט https://abc.com.mx/home.
צריך להראות אותו בדלפק בטרמינל ולקבל כרטיס מקומי כדי לעלות לאוטובוס.
לפני שעליתי לאוטובוס הסדרן דרש ממני לשים מסיכת קורונה. אנחנו במרץ 23 והמגיפה כבר מזמן מאחורינו, הסברתי שאין לי והוא הצביע על הקיוסק מאחוריי, אז אמרתי שאין לי דינרוס (מה שהיה נכון כי די גמרתי את הכסף). הוא התווכח איתי בספרדית ואני עונה באנגלית ובסוף איזו דודה נחמדה שעמדה בתור לפני שלפה מהארנק שלה שקית עם מסיכות שהדיפו ריח חריף של בושם ונתנה לי אחת, וכך עליתי על האוטובוס.
הנסיעה חזרה לקחה גם כארבע שעות, הצלחתי להירדם קצת אבל יצא שאת החצי השני של הנסיעה העברתי בצפייה בסרט הוליוודי עם דיבוב לספרדית שהוקרן על טלוויזיה קטנה מעל הנהג. היה מבדר.
הגעתי לקאבו ולקחתי אובר למלון שהזמנתי מראש - Hotel Posada Señor Mañana, מלון קטן וממש נחמד שנמצא במיקום מאוד מרכזי בדאון טאון סמוך לכיכר Plaza Mijares.
היה לי את הערב להסתובב בעיר ולמצוא מסעדה, ולא היה חסר. המקום מאוד תיירותי ומאוד ידידותי. כאן מדברים אנגלית הרבה יותר טוב.
למחרת היה לי את רוב היום להסתובב ברגל והחלטתי לחקור את קאבו מחוץ לאזור המתויר.
בקאבו יש שמורת טבע קטנה, סוג של ביצה שמהווה בית להמון ציפורים וחיות קטנות שנקראת Reserva Ecológica Municipal Esteró. הלכתי אליה ברגל, החום היה ממש קשוח וניצלתי היטב בשמש.
השמורה הייתה ירוקה ומוצלת, מה שעזר מאוד, היו בה שקנאים חומים ושאר עופות מים גדולים ובסך הכל היה נחמד להעביר בה את הבוקר.
משם המשכתי ללכת לאיבוד בשכונות והתגלגלתי אל מסעדה מקומית מצויינת בשם Carnitas Los Michoacanos. בחוץ יש מטבח פתוח כמו סוג של קייטרינג ומגישים בה סוגים שונים של מנות בשר מקומיות במחירים מגוכחים (במיוחד לעומת האזור של התיירים). אף אחד לא ידע אנגלית למעט המלצר שלי שהיה מבוגר מאוד וביקשתי שימליץ לי מה לקחת, ופחות או יותר לקחתי קצת מהכל לצד בירה מקומית טובה. זה היה בול במקום לשבור את החום ולמלא את הבטן רגע לפני שאני יוצא להפלגה.
חזרתי למלון לאסוף את הציוד ובשעה חמש כבר התייצבתי במעגן הספינות, אליה הגעתי עם מונית אובר.
השמש שקעה והשמים נצבעו בכתום עמוק יפיפה, וכל מה שנותר היה לחכות כמה שעות ל-8 אנשים שנתקעו בטיסה לקאבו משיקאגו. אך לבסוף כולם הגיעו ויצאנו לדרך כמתוכנן.
מידע על הספארי בסוקורו
ספארי הצלילה באיי סאקורו נמשך כעשרה ימים, מתוכם שישה ימי צלילה מלאים באיים של הארכיפלג.
הרי געש הם חלק מרצועת איים שלהבנתי מבחינה גיאולוגית כוללים גם את הגלפגוס שמרוחק מהם מאוד ושייך לאקוודור. שרשרת האיים הוולקניים של סקורו עצמו מכילה ארבעה איים, ומתוכם צוללים בשלושה - סביב האי סאן בנדיקטו, האי סקורו ועמוד אבן עצום שנקרא רוקה פארטידה (האבן המפוצלת), שקצת מזכירה בעצמה צורה של מנטה ונמצאת כעשר שעות הפלגה נוספות מערבה. האי הרביעי מרוחק מאוד ודורש עוד יום הפלגה, ולכן ברוב ההפלגות לא מגיעים אליו.
לפני שסגרתי את הספארי התכתבתי עם כמה חברות טיולים בארץ ובמקסיקו, ובסופו של דבר את הספארי סגרתי עם באדי דייברס הישראלים של איאן כספר, שהגיע עם אשתו דיקלה והיו סופר נחמדים, סבלניים ומאוד מנוסים (וגם נתנו מחיר תחרותי לעומת המקסיקנים). מלבדם היו איתנו עוד שלושה ישראלים, זוג הורים ובתם. שאר הנוסעים היו ממקומות שונים בעולם, ארה"ב, פולין, לונדון, ספרד, הולנד, קולומביה ומקסיקו. היה מרתק לשוחח עם כל אחד ולשמוע על העיסוק, הניסיון והחוויות שלהם ממקומות אחרים בעולם. חלקם צלמים מקצועיים, מדריכי צלילה חופשית, בעלי עסקים הומניטריים, או מדריכי טיולים בעצמם ועוד. כל אחד מביא איתו סיפור חיים וחוכמה.
את התשלום להפלגה שילמתי בשקלים בארץ, אבל עדיין צריך להביא דולרים גם לשלם דמי כניסה לשמורה כ-500-600 דולר (משתנה תדיר, אומרים בדיוק כמה לפני הטיול. ואגב הצלחתי לקבל 50 אחוז הנחת מורה/ סטודנט. תקראו את האותיות הקטנות בדפי המידע שמקבלים לבדוק אם אתם עומדים בקרטיריונים להנחה).
טיפים לצוות מקובל לתת כ-10 אחוז מעלות הטיול, אני נתתי 300 דולר. בנוסף אם משכירים ציוד צריך לשלם עליו בסוף השייט, אני שילמתי על מאזן ורגולטור 50 דולר לכל ההפלגה.
כאמור האיים מהווים בית להמון בעלי חיים, מגוון של כרישים, דולפינים ומנטות אוקייניות ענקיות. תלוי עונה אפשר לראות גם כרישי לוויתן ולוויתנים. הכרישים הם יצורים ביישנים, אם מתקרבים אליהם הם בורחים, והרבה פעמים מצאנו את עצמנו מתמקמים ואוחזים בסלע כדי להישאר סטטים ולתת להם להתקרב.
המנטות לעומתן סקרניות ותמיד תמיד ידעו למצוא אותנו, הן מתקרבות ונותנות כאילו כמעט לגעת בהן (כמובן שאסור), הן אוהבות את הבועות שמעלה ציוד הצלילה ויוצרות קשר עין שמלמד על תבונתן.
באחת הפעמים ששטנו ממקום למקום חלפו על פנינו גם להקת לוויתנים גדולי-סנפיר, ואפילו פעם אחת כששטנו עם הסירה הקטנה לאתר הצלילה הם עלו ממש לידנו ומיד צללו למעמקים.
ההפלגה לאיים לוקחת כ-28 שעות כל כיוון, מומלץ בחום להצטייד בכדורים נגד בחילות.
בסך הכל עשינו 21 צלילות, כאשר בחלק מהימים היו 3 צלילות ובחלק 4. אסור לצלול כאן עם פנסים ולכן אין צלילות לילה. כן מותר להשתמש באור של פלאש לצילום. בעקרון גם נאמר לנו שאסור לצלול עם כפפות, אם כי ראיתי מישהי שאפשרו לה. טמפרטורת המים סביב ה-22-23 מעלות, ורובנו היינו עם חליפות 7 מ"מ וברדס לראש.
אתרי הצלילה משתנים משיט לשיט ותלויים בין היתר גם בספינות האחרות שמגיעות לאזור, על מנת לחלק את העומס. אנחנו שטנו עם ספינה בשם קינו אל גארדיאן (Quino El Guardian). ספינת דייגים מעץ שהוסבה למטרת צלילות. הספינה יחסית קטנה, היינו 16 צוללנים ותשעה אנשי צוות. ישנו בחדרים של ארבעה, בשתי מיטות קומותיים, והשירותים והמקלחות היו משותפים. לספינה יש שתי סירות זודיאק שמוציאות את הצלילות בפועל, ושלושה מדריכים מנוסים שמכירים את האתרים ומחליטים על אופן הצלילות על המקום בהתאם לתנאי מזג האוויר, זרם המים וכמובן כמות הספינות האחרות שצוללות באתר. היה לנו שף שבישל ארוחות גורמה שלא מביישות מלון חמישה כוכבים ומלצר שהגיש אותן.
מבחינת ארוחות, בכל יום יש ארוחת לפני בוקר שמתחילה בשש וכוללת בעיקר פירות, יוגורט, גרנולה וקורנפלקס. יש ארוחת בוקר חמה שהיא לרוב דייסה, ביצים, נקניקיות או בייקון ומנה פחממתית כמו פנקייק, וואפל או תפוחי אדמה. בצהריים מגישים מרק ומנה בשרית, דג או עוף לצד נאצ'וס. בערב יש סלט, מנה עיקרית וקינוח לצד לחם טרי. בין לבין יש נשנושים, פירות חופשי, עוגות ועוגיות, קפה, תה ותמיד בירה או שתיה קלה במקררים שפזורים על הסיפון. בין הצלילות השף מוציא גם נשנושים יותר רציניים כמו גבינות, נקניקים, כנפיים מטוגנות, פופקורן ועוד פינוקים. לצמחוניים. טבעוניים, צליאקים וכל דבר אחר, מוציאים מנות פרטניות לפי דרישה.
מבחינת צלילות, סוקורו הוא יעד מאתגר עם זרמים חזקים שדורש ניסיון. אני הגעתי עם קצת יותר מ-30 צלילות, שזה נחשב מעט מאוד, והרימו עלי גבה. יחד עם זאת, קיבלתי המון טיפים והדרכה מהמדריכים המנוסים של הספינה, ואחרי 21 צלילות בסוקורו אני מרגיש שעברתי סטאז' משמעותי. בנוסף הייתי צריך לעשות צלילת רענון מכיוון שלא צללתי קרוב לשנתיים וחצי, שאותה כאמור עשיתי בלה פז (כמובן שאפשר גם בארץ אבל למה?). למרות צלילת הרענון שעשיתי, ביום הראשון כשהייתי צריך לחבר את הציוד בעצמי וקצת הסתבכתי, הדייב מאסטר הראשי ששמו אקסל הציע לי לעשות איתו עוד צלילת רענון בצלילה הראשונה שלנו, כך שאני מניח שאפשר להגיע ישירות לספינה ולקבל תזכורת.
בסך הכל מדובר בכמה תרגילים של אובדן וסת וחדירת מים למסיכה, לא משהו מסובך. עיקר הקושי שלי היה לעבוד על הציפה ולמצוא את האיזון הנכון של המשקל עם חליפת הצלילה העבה. מכיוון שסיימתי את האוויר שלי יחסית מהר, בשלב כלשהו עברתי למיכל פלדה שיש בו יותר אוויר. הדבר הכי חשוב שעשיתי (אגב ממש ביום שעלינו לספינה, בזום מול מדריכה בישראל שקבעתי איתה מראש) היה הדרכת נייטרוקס. ההסמכה אפשרה לי לצלול עם יותר חמצן, מה שנתן לנו עוד זמן תחתית (בכל מקרה לא צוללים לעומק רב, אבל היו מקרים שהגענו ל-30 מטרים). כל הצוללנים על הספינה השתמשו בנייטרוקס.
28 שעות ההפלגה עברו בסך הכל די מהר. אני שבדרך כלל מסתדר עם ספינות וים, הגעתי למצב שקיבלתי מחלת ים כל כך קשה שלקחתי כדור שהפיל אותי ופשוט ישנתי חלק נכבד מהזמן. הים היה מאוד גלי והספינה לא הפסיקה לזוז מצד לצד, הכל חרק וקרקש והרגשתי שאין לי קרקע יציבה. אפילו בזמן הארוחות שהצלחות והכוסות נעו לאורך השלוחן או לעיתים נשפכו. אך מרגע שהכדור השפיע, כמו קסם הבחילה הנוראית חלפה והצבע חזר קצת ללחיים.
הצלילות בסוקורו
הפלגנו תחילה אל האי סאן בנדיקטו, שם עשינו שלוש צלילות באזור שנקרא הקניון.
מתארגנים באזור הייעודי בספינה ועולים על הציוד, כל אחד בודק לעצמו את כמות החמצן ומכוון את מחשב הצלילה בהתאם. התחלקנו ל-3 קבוצות, כאשר בכל יום קבוצה אחרת יוצאת ראשונה וכל קבוצה יוצאת בהפרש של רבע שעה. עלינו על הזודיאק והקפטן לקח אותנו לנקודת הכניסה למים. ההתחלה הייתה מעט קשוחה, קצת הסתבכנו עם הציוד, אני ירדתי עמוק מדי, צוללת אחרת התחרטה וחזרה לסירה.
אך מרגע שירדנו לצלילה הבאה הכל כבר הסתדר, קשה לתאר את החווייה של צלילה עם כרישים. הריגוש היה בשיא והיינו מלאי אדרנלין. באתר הצלילה יש שם המון המון כרישים מסוגים שונים ומנטות, ושם ראינו גם את הכי הרבה כרישי פטיש, בלהקה אחת היו כמה עשרות פרטים. יש תחנה שנקראת "תחנת הניקיון" שאליה מגיעים הכרישים לאכול ולקבל ניקוי מהדגים הקטנים שמחפשים שאריות.
עשינו בסך הכל שלוש צלילות, היום עבר מהר ולא יכולנו כבר לחכות ליום הבא.
משם שטנו לאי סוקורו ועשינו יומיים של צלילות במקום שנקרא קאבו פירס - בסה"כ 7 צלילות.
גם שם ראינו המון בעלי חיים גדולים, בעיקר כרישי סילבר טיפ וגלפגוס. וגם לובסטרים, צלופחים ותמנונים. המנטות לא הפסיקו לבוא אלינו, לפעמים 2-3 יחד ואפילו פעם אחת הגיעו 5 מנטות שחגו סביבנו והרשו לנו להתקרב, לצלם ולהיות מעליהן ומתחתיהן. אלו היו יומיים יחסית אינטנסיביים, ביום הראשון עשינו ארבע צלילות ובשני שלוש. בין לבין השקיעות והזריחות היו קסומות וצבעוניות. בלילות האור היחיד הוא אור הספינה, ודגים מעופפים קטנים נמשכים לאור ומושכים אליהם כרישים רעבים שעטים עליהם בהמוניהם.
היעד הבא היה רוקה פרטידה, שם עשינו יום של שלוש צלילות. מדובר באבן ענקית, כמו עמוד, שפשוט יוצא מקרקעית הים בעומק של כמאה מטרים לקרקעית ו-25 מטרים מעל המים. יש שם אינסוף דגים, להקות גדולות של ג'קפיש וטונה, לצד המון כרישים קטנים שנחים על מדפי הסלע שבאבן. נקודת המבט של האבן שיורדת אל תוך הכחול הגדול נראית כאילו היא ממשיכה עד אינסוף וכשמביטים למעלה, מאות צלליות קטנות של דגים וכרישים מרחפים מעל. זו חוויה מדהימה והמקום נחשב לאחד האתרים המיוחדים בעולם.
חזרנו ליומיים בסאן בנדיקטו לשני צידי האי, לאתר הבוילר ואתר הקניון. ארבע צלילות בכל אחד.
שם ראינו עוד אינסוף מנטות ענקיות, והפעם גם דולפינים שצדו ארוחת בוקר ועוד כרישי פטיש רבים יפיפיים.
בלילה הכרישים הגיעו לאכול את הדגים המעופפים, אך הפעם הדולפינים הבריונים הופיעו גם הם, גירשו את הכרישים ושמרו את הדגים רק לעצמם.
כך עברו להן 20 צלילות ונותרה צלילה אחת אחרונה. הייתה שמועה שחלק מהצוללנים ראו כריש טיגריס וכל כך רצינו את ההזדמנות לראות אחד כזה. צללנו באתר הקניון, באותו מקום שהתחלנו בו את המסלול, והייתה צלילה מאוד מוצלחת - המון כרישים גדולים, סילקי, גלפגוס, בלאק וסילבר טיפ, אבל איפה כריש הטיגריס החמקמק? החמצן שלי החל להיגמר, ומצאתי כריש פטיש שהיה קרוב אלי והחלטתי לצלם אותו עד שיגמר לי האוויר. בעודי מנסה לצלם אותו, לפתע אחד הצוללים מצביע אל מאחורינו וכולנו מסתובבים בתהיה - כריש טיגריס! או יותר נכון כרישה הריונית, כולם החלו לשעוט לכיוונה והיא שטה לה באלגנטיות ומתרחקת מאיתנו לאיטה, לא משנה כמה מהירים אנחנו מנסים להיות. המפגש איתה היה אולי דקה אחת, אבל הרגיש הרבה יותר. זה פשוט יצור מהמם, מפוספס ממש כמו טיגריס ועצום בגודלו לעומת הכרישים האחרים (שהם ממש לא קטנים בפני עצמם). זה היה סיום מדהים לטיול ולא יכולנו לבקש יותר מזה.
משם 28 שעות חזרה עם כדור נגד בחילות והרבה חוויות טובות, הגענו חזרה לקאבו בבוקר וחלקנו מונית לשדה. באחת כבר הטיסה חזרה לארץ.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם