סיני - ארבעה ימים של צלילות בדהאב

רקע

יש הרבה סיבות לבקר בסיני. השקט והרוגע, השמיים מלאי הכוכבים בלילה, ובואו נודה בזה גם מקבלים תמורה גבוהה לתשלום לעומת, למשל, חופשה דומה באילת.
בשנה וחצי האחרונות נחשפתי לעולם הצלילה, וחיפשתי יעדים קרובים ולא יקרים שאוכל לתרגל ולחוות מקומות חדשים.
לאחר קריאה מעמיקה באתרים שונים ובפורומים, היה לי ברור שהיעד הבא נמצא ממש לא רחוק מכאן, לחופי עיר קטנה בשם דהאב שנמצאת במרחק של שעתיים נסיעה מאילת.
דהאב יושבת בסמוך לכמה אתרי צלילה מהממים ביופיים, שאפשר לומר שחלקם אפילו ייחודיים ביחס למקומות אחרים בעולם. ה-'בלו הול' למשל, החור הכחול, הוא אתר צלילה עמוק ומאוד ייחודי מסוגו (יש רק כמה כאלו בודדים בעולם). מדובר בחור אנכי בעומק 130 מ' שלאורכו תלויות שוניות אלמוגים מרהיבות.

זו הפעם הראשונה שלי בסיני, והיו לי הרבה חששות ותהיות לפני שהחלטתי לנסוע, החל מהמצב הביטחוני, ובאופן כללי כמה בטוח לחצות את הגבול לשכנתנו מדרום, ועד איכות מדריכי הצלילה והציוד.
בסך הכל התאפשר לי לקחת ארבעה ימי חופש, סוף שבוע ארוך, ואנסה לתת טיפים והמלצות על אתרי הצלילה שביקרתי בהם ומה צריך לדעת לפני שנוסעים לסיני.
בעיקר, אנסה לעזור להפיג את החששות למטיילים אחרים שנוסעים לסיני בפעם הראשונה ולא בטוחים למה לצפות.

מידע כללי

* הגעה לאילת מאזור המרכז - בטיסה או ברכב?
לאילת טסתי מתל אביב דרך שדה דב. האופציה הזאת כנראה לא תהיה רלוונטית יותר החל מה-1/7/2019, אז אמור להיסגר שדה דב לטיסות ולבסוף להיסגר לחלוטין ולהפוך לשכונת מגורים. גם שדה התעופה באילת כבר נסגר, והטיסה נוחתת בשדה התעופה רמון שנמצא כ-20-25 דקות מחוץ לאילת.
על אף שהטיסה די מהירה, בסך הכל כ-35 דקות, אם לוקחים בחשבון את זמני ההגעה לשדה, הנסיעות לשדות ומהם, ובכלל עלויות הטיסה והנסיעה במוניות לשדה דב ומרמון לאילת בהלוך ובחזור, מגיעים לעלויות מאוד מאוד גבוהות.
כמה גבוהות? החלק הזה של הטיול עלה לי כמעט כמו כל החלק בסיני...
אז נכון, מוניות זה כבר באמת פריווילגיה, אך התחבורה הציבורית מרמון לאילת עדיין לא מספיק זמינה ויעילה, ומי שיחפוץ לקחת אוטובוס מהשדה למעבר הגבול מצפה לשעה וחצי נסיעה.

השורה התחתונה, עכשיו שצריך יהיה לטוס מנתב"ג לרמון, לדעתי נסיעה ברכב או אוטובוס מהמרכז לאילת הופכת להיות שוות ערך בזמנים והרבה יותר זולה. היתרון היחסי של קו הטיסה שדה דב-אילת נפגע מאוד כשסגרו את שד"ת אילת, ועכשיו כשהוא יוצא גם מת"א זה די הופך ללא רלוונטי לדעתי.

אני הייתי לחוץ בזמנים ורציתי לנצל את הזמן ביעילות יותר ולכן נסעתי עם מוניות, אבל המלצתי היא שלמי שיש רכב או יכול להרשות לעצמו כמה שעות נסיעה מהמרכז דרומה עם אוטובוס או בטרמפים, עדיף לרדת לאילת עם רכב. יתרה מכך, ניתן להשאיר את הרכב באילת ולקחת מונית משם לטאבה במחיר יותר שפוי, או ממש לחצות את הגבול עם הרכב ולהמשיך עד דהאב (ניתן לעשות זאת ללא בעיה כל עוד הרכב רשום על שם הנהג).


* מעבר הגבול -
אחרי צפייה בחדשות בפסח 2019, קצת חששתי מפקקים בחציית המעבר, אחרי הכל אני נסעתי ביום העצמאות, והייתה לי תחושה שאני לא הולך להיות היחיד שחשב על סוף שבוע ארוך בסיני.
למזלי מעבר הגבול לקח רק קצת פחות משעה. רוב המטיילים הגיעו דווקא במוצאי יום העצמאות, כך שבחזור במוצאי שבת כן עמדתי בתור ארוך וחציית המעבר לקחה כשעתיים.

כשחוצים את הגבול בצד הישראל צריך לשלם אגרה של כ-100 ש"ח. את האגרה הזו ניתן ועדיף לשלם באינטרנט ולחסוך את התור לעמדת התשלום (לינק לאתר האגרות בהמשך). במקום יש גם החלפת כספים ולאחר בידוק וביקורת דרכונים עוברים לצד המצרי.
גם בצד המצרי יש בידוק, ולפני הבידוק הביטחוני ישנו שלט שרשום בעברית גוגל-טרנסלייט שאסור להכניס רחפנים.
לאחר הבידוק עוברים לחלל הטרמינל, שם צריך למלא טופס קטן עם פרטים מזהים ומקום השהות בסיני. את הטופס לקחתי מדלפק קטן בצד. אף אחד לא אמר לי שצריך למלא את הטופס, אז שימו לב למצוא אחד כזה לפני שאתם מגיעים לביקורת דרכונים, שם תמסרו אותו ואף אחד לא יסתכל מה כתבתם וישים אותו בערימה גדולה. וחשוב מאוד להביא עט! לא יכול להדגיש את זה מספיק...

גם בצד המצרי צריך לשלם אגרה של 400 לירה. לכן חשוב להחליף קצת כסף במעבר עצמו בצד המצרי, ולמסור סכום מדוייק במעמד תשלום האגרה (לא התנסיתי, אך קראתי שלא מקבלים עודף). בניגוד לתשלום האגרה בישראל, התשלום בצד המצרי לא נעשה בטרמינל אלא במקום אחר, כמה דקות נסיעה אחרי.


* כסף -
במצרים משתמשים בלירה מצרית, ולפעמים הם גם קוראים לה פאונד.
לפני ביקורת הגבולות יש החלפת מט"ח, מצד שמאל ישנו חלון קטן וכתוב מעליו "בנק".
נכון לכתיבת שורות אלו, שער החליפין משקלים 4.2 והשער מדולרים 17.2. חד משמעי, עדיף להחליף לדולרים בישראל וללירה מצרית מדולר ולא משקל.
באופן כללי, ההתנהלות היא במזומן ותשלום באשראי בדהאב פחות מומלץ, שכן עמלת ההמרה הלא אידאלית חלה גם שם. בנוסף הרבה מקומות גובים עמלת שירות של כמה אחוזים, למשל, במקום אחד רצו ממני 14% עמלה על תשלום באשראי! (כמובן ששילמתי במזומן.)
לכן המלצתי היא להביא דולרים, להחליף חלק בטרמינל, ובמידת הצורך להחליף עוד בהמשך בעיר.
ברוב המקומות ניתן גם לשלם בדולרים ישירות. אני יודע שיש מקומות שיקחו יורו או שקלים, אך אני נתקלתי בסירוב כשהצעתי לשלם בשקלים.


* התניידות -
נסיעה במונית היא דבר מאוד נפוץ. בפורומים השונים ישנם מחירים מומלצים למחירי נסיעה ממעבר הגבול בהתאם ליעדים בתוך סיני, וגם בתוך דהאב אפשר להתנייד במונית במידת הצורך, וניתן לתפוס מונית די בקלות. באופן כללי עדיף לסגור מונית לפני, במיוחד עם מדובר בקבוצת אנשים, אך לא צריכה להיות בעיה מיוחדת להתאגד לקבוצה עם אנשים אחרים שחוצים את המעבר כדי לחסוך עלויות. אני סגרתי מראש עם נהג שלקח אותי לעיר, כחלק מחבילה שכללה את המלון והצלילות. לנהג שלי קראו זאייד, הוא מדבר עברית ואפשר לדבר איתו באמצעות הקלטות בוואטסאפ. הוא היה ממש אחלה, ואשאיר את הטלפון שלו בחלק של הטיפים למי שמעוניין.


* שפה ותרבות -
בסיני תפגשו בעיקר בבדואים. הבדואים מאוד גאים במורשת שלהם, הם לא ממש מחשיבים את עצמם מצריים (כלומר לא כמו מצריים שתפגשו בקהיר, למשל), ושמעתי מכמה מהם סיפורים על המשפחה שיש להם בישראל או בירדן או בסעודיה. מדובר בעם שפעם היה נודד והיום, כמו כולם, השתקע והתפנה לעסקים אחרים.

כמובן שבסיני מדברים קודם כל ערבית, אך לרוב המקומיים יש אנגלית ברמה גבוהה. מה שהפתיע אותי הוא כמה שהעברית נפוצה שם, ויותר מזה, כמה שהמקומיים רוצים ללמוד עברית כדי לתקשר טוב יותר עם רבבות התיירים הישראלים שפוקדים אותם. יצא לי ללמד את החב'רה של הצלילה הרבה מילים בעברית, הם לא הפסיקו לשאול ולהתעניין, ולחילופין, לימדו אותי הרבה מילים בערבית.

החווייה האישית שלי הייתה מאוד חיובית, כולם היו ממש נחמדים, אנשים רגילים שרוצים לחיות את החיים שלהם בסבבה. לא נתקלתי ברמאויות ולא הרגשתי אי נעימויות. כמובן שיש מקרים, כפי שקראתי שאנשים אחרים לעיתים חוו, אבל בסך הכל באמת שרק נתקלתי באחלה אנשים שהיה לי כיף לבלות איתם ולשוחח איתם.
אני משער שסיני שאני חוויתי היא מאוד שונה מסיני של לפני עשור ויותר. הרבה מהמקומות מנוהלים על ידי אנשים צעירים, דור אחר של בדואים, כאלו שגדלו על פייסבוק ואייפון, ובסופו של דבר כולנו איפשהו יישרנו קו תרבותי בהקשר הזה.


* רמדאן -
התקופה שאני נסעתי בה במקרה חפפה לחודש הרמדאן, תקופה בה המוסלמים נמצאים בצום מעלות החמה ועד השקיעה. יש לזה כמה משמעויות. קודם כל, הרבה מקומים חוזרים מערי הנופש לתוך מצרים להיות עם המשפחות שלהם, כך שיש הרבה פחות אנשים בעיר (בעיניי זה היה יתרון, כי היה מאוד שקט).
זה אומר שגם יש פחות מקומות שפתוחים, פחות מי שמתעסק עם אוכל במהלך היום, וגם בשעות הערב מי שכן עובד במהלך היום, רוצה לצאת להפסקה לסעודת הערב.
אני לא יכול להגיד שזה השפיע בשום צורה על השהות שלי או על השירות שקיבלתי, נהפוך הוא, זה לא הפסיק להדהים אותי שלמרות הצום, מדריכי הצלילה יצאו איתנו לשתיים ושלוש צלילות ביום בלי לשתות או לאכול. הם רואים את זה כסימן לחוסן המנטלי שהרמדאן מייצר אצלם, מעיין mind over matter.
כך או כך, אני חושב שראוי לכבד ולהעריך את השירות ובכלל את דתו של אחר, לכן אם אתם מגיעים לסיני בזמן הרמאדן, אל תשכחו לברך את המקומיים "רמדאן כארים!".


* בטיחות -
אחד הנושאים המרכזיים שמעסיק אותנו הישראליים זה כמובן אזהרת המסע החמורה התמידית של משרד החוץ לסיני. אני אומר אותנו הישראליים כי כשמגיעים לסיני, מבינים ששם זה לא מעסיק אף אחד.
לא שאני טוען חלילה שיש לזלזל באזהרת המסע, כמובן שיש לקחת זאת בחשבון ולתשומת ליבנו שאנחנו בכל זאת בארץ זרה שבה התשתיות ודרכי התקשורת לא מדהימים, וכנראה שבמצב חירום היכולת לקבל טיפול רפואי או להיחלץ היא מוגבלת. אבל אני לא חושב שזה באופן שונה לטיול בכל מדינת עולם שלישי, בהיבט הזה.

אם תשאלו מקומיים מה הם חושבים על האיום של דעאש, הם יגידו לכם דעאש מי?
ממה שהתרשמתי, לטענתם, לא רק שמדובר על הימצאות של דעאש רק באזור צפן סיני, מרחק 400 ק"מ צפונה מהחופים, מעבר להרים גבוהים שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לחצות אותם, אלא גם שנשארו שם בעיקר מליציות קטנות שעושות יותר פרובוקציה מנזק. אז יכול להיות שיש שם דעאש ויכול להיות שאין, מה שכן יש, זה קודם כל נוכחות מאוד גבוהה של צבא ומשטרה, לאורך כל הדרכים הראשיות והכניסות לערים. בכל מקום יש בידוק וביקורת ונראה שהם לוקחים את נושא הביטחון בצורה רצינית למדי. בדהאב כן היה בעבר פיגוע גדול, אך זה היה בדיוק לפני 15 שנה, ומאז שקט שם.
המקומיים אומרים שהם מרגישים מאוד בטוחים, וגם אני יכול להעיד שבשום שלב לא הרגשתי חוסר ביטחון, או מאוים, לא ברמה הביטחונית-לאומית ולא ברמה היום-יומית (כלומר מאלימות, או גניבות וכיוסים). נושאים שמאוד הטרידו אותי במדינות אחרות ויותר מפותחות וממש לא כאן.


צלילות -
קודם כל חשוב לדעת שבסיני מחוייבים לצלול עם מדריך.
רמת המדריכים כאן, לפחות אלו שאני צללתי איתם - מאוד גבוהה. יש נוכחות חזקה של מדריכים אירופאים, ובתי הספר לצלילה מאוד מתגאים ברמת ההדרכה והבטיחות. רובם המחולט שייכים ומוסמכים ע"י ארגון PADI. נתקלתי כאן באנשים שצוללים עשרות שנים והקדישו לצלילה את חייהם, והרגשתי שאני יכול לסמוך על המדריכים וזו לא "אטרקציה לתיירים" או "מכונת כסף", כפי שהרגשתי במקומות אחרים בעולם.
רמת הציוד במועדון שאני צללתי איתו הייתה בסך הכל סבירה.

המלצתי החמה להגיע לכאן לצלול אם יש לכם לפחות שני כוכבי צלילה. אני חושב שברוב המקומת שהיינם בהם ירדנו לאזור ה-25 מ', ולדעתי כוכב אחד (עד 18 מ') לא מספק כדי באמת לחוות את הטבע התת מימי, אבל זו רק דעתי. מה שכן, אפשר לעשות כאן קורסים במחירים מאוד תחרותיים.

אני צללתי עם מועדון Baracuda adventures, ששייך לאיש מצחיק ומופרע בשם מוחמד 'ברקודה' עטייה, או בקיצור - ברקודה. בכל יום צללתי עם מדריכים אחרים מהצוות, שליוו אותנו, הסבירו, היו סבלניים, מקצועיים, הריצו איתנו צחוקים וגם בסוף הערב ישבו איתנו לאכול או לשתות. יצאנו ביחד גם למקומות אחרים בסיני, אליהם היינו צריכים להגיע באמצעות רכב או סירה, והם דאגו לסגור הכל ותת לנו שירות וחווייה מאוד נעימה וחיובית.

יום שלישי בערב - הגעה לדהאב

לסיני אני מגיע בערב. מכיוון שהיה לי רק סופ"ש ארוך ורציתי למצות כל רגע ממנו, טסתי מת"א לאילת וחציתי את הגבול לקראת שמונה.
זו הפעם הראשונה שאני חוצה את הגבול לסיני, ולעשות זאת לבד ובחושך, בהחלט השאיר אותי בדריכות בכל שלב חציית הגבול, עד שפגשתי את נהג המונית שלי להערב.

בצד המצרי מחכה לי זייד שנשלח אלי מטעם מועדון הצלילה. זאייד מדבר עברית והיה נוח תתקשר איתו באמצעות הודעות קוליות בוואטסאפ ולקבוע איתו מראש מתי לאסוף אותי מהגבול. אני ממלא טופס קצר עם פרטים מזהים (שוב מזל שהבאתי עט) ואנחנו יוצאים לדרך.

עצם זה שאנחנו מדברים עברית כבר הוריד לי את מפלס החששות כמעט לאפס, זה בכלל לא מרגיש שיצאתי מגבולות ישראל. זאייד עוצר וקונה לנו תמרים לנסיעה ושואל אם אני צריך משהו מהקיוסק, מים או אוכל לנסיעה, בכל זאת נסיעה לא קצרה לפנינו. זה היה מאוד מתחשב מצידו וכבר הרגשתי שאני בחברה טובה.
לאחר כמה דקות נסיעה מגיעים לנקודה שבה צריך לשלם מס מעבר. אני מוסר את הדרכון ו-400 לירות, מקבל את הדרכון עם פתקית חתומה ואנחנו ממשיכים לדרכינו.

הנסיעה לדהאב לוקחת כשעה וחצי, דרך המון מחסומים, בהם זאייד בעיקר אומר "וואחד ישראלי", לוחץ ידיים וממשיך. בדרך זאייד מספר לי קצת על המקומות שאנחנו חולפים על פניהם, על הרמאדן וכמובן על דעאש (לשאלתי), שלדבריו בקושי קיימים כבר והוא מדגיש שבחלק זה של סיני מאוד שקט.

אנחנו מגיעים לדהאב בסביבות תשע וחצי בלילה, אולי קצת אחרי.
קראתי לפני שהחבר'ה כאן אוהבים במבה, אז הבאתי כמה שקיות לחלק...
אני שואל את זאייד אם יש לו ילדים קטנים והוא אומר שכן, אני נותן לו כמה שקיות במבה עבור הילדים והוא ממש שמח. זאייד מוריד אותי במלון ומוודא שדואגים לי ואנחנו נפרדים לדרכינו.

המלון נקרא ,דהאב דייברס הוטל" ואותו סגרו לי מראש הצוות של ברקודה, וזו גם נקודת היציאה לצלילות כל בוקר. חלק ניכר ממנו מוקדש לטובת מועדון הצלילה, הציוד, בריכות שטיפה ומיכלי האוויר.
המלון נקי ומסודר וגם יש וואייפיי באזורים מסוימים (אבל בחדר אין קליטה).
אני מתארגן על החדר ולאחר מכן יוצא לסיבוב קטן בטיילת. הטיילת לא גדולה ומרגישה סופר תיירותית. קצת מזכיר את הטיילת באילת + כל קלישאה תיירותית אחרת שניתנת לדמיון. חנויות מתנות, פיצ'יפקעס, שארוולים וכדומה.
סוחרים ובעלי מסעדות עומדים מחוץ לחנויות ומנסים לגרום לך להיכנס לקנות, ומתאימים את עצמם לפי התיירים בקריאות באנגלית, רוסית או עברית.
הטיילת לא גדולה בכלל, ולאחר סיבוב קצר הלוך-חזור של חצי שעה, אני די מהר מתקפל חזרה לחדר. כבר 11 בלילה ובכל זאת מחר מחכה לי יום ארוך של צלילה.

יום רביעי - צלילת היכרות, הקניון והחור הכחול

התעוררתי בארבע בבוקר עם קריאות תרנגול לאור ראשון (השמש זורחת פה ממש מוקדם!). הכל היה כל כך שליו ושקט, ומאחר וכבר התעוררתי, הסתקרנתי לראות את הזריחה מעל חופי דהאב ויצאתי לטיילת.
השמש החלה לעלות מעבר להרים וצבעה אותם בגוונים של ורוד וכתום.
לטיול הקצר התלווה כלב רחוב חברותי במיוחד שלא הפסיק לבקש ליטופים.

מזג האוויר היה נעים על סף הקריר, בעיקר בגלל הרוחות, במחשבה שנייה אולי הייתי צריך לזרוק ז'קט על החולצה הקצרה. לאחר שוטטות קצרה חזרתי למלון לנסות לתפוס עוד קצת תנומה. בשבע וחצי כבר לא יכלתי להמשיך לישון וירדתי לחפש ארוחת בוקר.

עושה רושם שאני לבד במלון. עובד אחד שלא כל כך מדבר אנגלית אמר לי בוקר טוב בעברית ואני עניתי בערבית "סבאח אל חיר". הוא חייך חיוך גדול והחזיר "סבאח אל נור". עובד שני לחץ לי את היד ושמח להכיר תייר שכן מהצפון. לאט לאט הפחדים והשמועות על סיני נשטפים ממני ואני מתחיל להתרגל לשלווה.

בשמונה ירדתי לארוחת בוקר, אך בפועל ארוחת הבוקר הגיעה רק לקראת שמונה וחצי. בתור תייר מן המניין כמובן שזה זמן מאוד ארוך לשבת ולחכות לאוכל, אבל עם הזמן למדתי להכיר מונח חדש - "זמן סיני". דברים נעשים פה קצת יותר באיזי, וגם אני למדתי לשחרר לאט לאט.

חביתה, גבינת פטה, כמה פרוסות מלפפון ועגבניה לצד לחמניה ואוסף חמאה-ריבה-דבש-גבינה מותכת כמו בכל מלון אי פעם. לא בדיוק ארוחת הבוקר הטיפוסית שלי, אבל לא אכלתי מאתמול ואני מורעב ושואב הכל תוך כמה דקות. באופן מפתיע המנה הלא גדולה סוגרת את הפינה, ובמילא לא כדאי להעמיס לפני הצלילה.

לקראת תשע החבר'ה של ברקודה מתחילים להגיע ואני לומד להכיר את כולם. ברקודה עצמו הוא אישיות גדולה. כמו סלבריטי שמינה את עצמו לכזה, הוא יורד מהרכב עם חיוך גדול ויורה "בום שקאלאקה" אחרי כל משפט, מבסוט מהחיים ושטותניק לגמרי.
חוץ מברקודה יש את מחמוד (מו'), שאעדי, אחמד, ג'ומע וססילי (שהיא בכלל בריטית) ועוד כמה חבר'ה שעוזרים בארגון הציוד ובהסעות, הם לא איזו חברה קטנה, הם ארגון של ממש...
יחד אלי מצטרף בחור ישראלי נוסף ואנחנו מתארגנים על ציוד, ממלאים טופסיאדה ויוצאים לצלילה הראשונה, שהיא בסך הכל חצייה רגלית של הטיילת דוך אל תוך הים ממול למלון.

אנחנו מתחילים בצלילה קלה יחסית לרענון, במקום שנקרא lighthouse. הצלילה נמשכה כ-35 דקות בעומק מקסימלי של 26 מ'. במקום יש גן פסלים, שהגדול מבינהם הוא פיל ענק עשוי ברזל ובטון. בתוך הפסל אנחנו מבחינים בדג אבונפחא מגודל. הצלילה הייתה באזור שמיועד יותר לאימונים, כדי לעבוד על הציפה ולהתרגל אחרי תקופה, ולכן גם בסך הכל ראינו יחסית מעט דגה. אך רגע לפני שיצאנו ראינו על הקרקעית כמה דגי seamoth שהיו ממש מיוחדים ומשונים.

לאחר מנוחה קצרה המשכנו לאתר השני, הקניון, מרחק של כרבע שעה נסיעה צפונה.
המקום היה די עמוס בצוללנים, אבל למרות העומס היה מאוד נחמד, מכיוון שבשלב מסוים צוללים לתוך נקיק בעומק של כ-30 מ'. שם בין קירותיו זיהינו דג עצום וגם סטינגריי וצלופח מורה.
שייק גויאבה במאהל וממשיכים בנסיעה ליעד האחרון להיום, החור הכחול.

החור הכחול עצמו הוא פיר אנכי עמוק מאוד, כ-130 מ' שקשה להבחין היכן הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים.
בהמשך הפיר ישנה נקודת יציאה דרך קשת בעומק של כ-52 מ' המובילה למנהרה ארוכה שלבסוף נפתחת לקניון תת קרקעי.
צוללנים רבים ניסו לעשות את הצלילה עד הקשת ויציאה לקניון משם, כמעין אתגר צלילה, והרבה מהם גם קיפחו כך את חייהם כשפספסו את נקודת היציאה והמשיכו במורד הפיר עד שסיימו את אספקת החמצן שלהם. זו בדיוק אחת הסיבות שבסיני חובה לצלול עם מדריך.
עם השנים, כך נאמר לי, ממשלת מצרים התערבה ופתחה פתח יציאה נוסף שמחבר אתר צלילה אחר עם החור הכחול, על מנת לאפשר לצוללנים חובבנים להנות מיופיו של החור הכחול מבלי לעבור דרך הפיר המסוכן. זו הצלילה שאנחנו עשינו. כלומר למעשה לא יורדים בפיר של החור הכחול, אלא מתחברים לקניון של החור הכחול דרך פיר אחר באתר שנקרא הפעמון.

אתר הפעמון נמצא כמה דקות הליכה צפונה, שם אנחנו נכנסים רגלית למים לתוך הפיר הצר ויורדים בצורה אנכית, חוויה בפני עצמה. לאחר ירידה של 26 מ', עוברים מתחת לקשת סלע ומתחברים לחור הכחול. הקניון רחב הידיים נפרש מולנו, כשמצידו הנגדי ים סוף נצבע בגוון כחול עמוק ונראה אינסופי. כשצוללים לאורך הקניון מתקבלת תחושה של קיר עצום שאין לו התחלה וסוף למעלה ולמטה. הקיר כולו הוא שונית אלמוגים אחת גדולה, ובה חיים המוני דגים יפים ומגוונים. זו ללא ספק הנקודה היפה להיום, וגם מאוד שונה מהמקומות האחרים.

בסיום הצלילה אנחנו מתפנקים בתה בדואי חם וחוזרים לדהאב לפרוק את הציוד ולסיים את היום.
לאחר שטיפת הכלים ומילוי פנקסי הצלילה, אני יוצא לסיבוב קניות קטן. במהלך אחת הצלילות, ג'ומע, מדריך הצלילה, שבר בטעות את הפילטר האדום שלי כשהרכיב אותו על המצלמה בכוח נגד הכיוון.
למי שתוהה במה מדובר, פילטר אדום מאפשר למצלמה לאזן את הגוונים בצילום מתחת למים בעומקים של מעל כשני מטרים. ככל שיורדים בעומק, המים לא מאפשרים לקרני השמש האדומות לחדור באותה מידה כמו הספקטרום הכחול והירוק, ולכן הרבה צילומים תת-מימיים נראים מאוד כחולים-ירוקים ואפרוריים. הפילטר מאזן את הספקטרום על ידי הכנסה מופחתת של הקרניים הכחולות-ירוקות לעדשה ובכך עוזר לצבעים להיראות טבעיים יותר. בלעדי הפילטר לא ניתן להחזיר את הגוונים החמים לתמונה לאחר הצילום.

אני קונה פילטר חדש באחת מחנויות ציוד הצלילה, ועוצר לארוחת ערב בדיוק עם צאת צום הרמדאן, בשעה שכל המסעדות מתחילות להיפתח ולהתמלא.
אכלתי במסעדת sharks עליה המליץ שאעדי מברקודה. במסעדה מציעים מגוון מאכלי ים טריים לצד מנות נוספות. המקום ממש אחלה, ולשמחתי אני מתיישב במקום טוב על המרפסת הצופה לים בדיוק כשהשקיעה צובעת את כל דהאב בגוונים וורודים וסגולים.
לאחר ארוחה משביעה אני חוזר לחדר להתארגנות למחר, ומוצא את עצמי ישן כבר בעשר בלילה, תשוש פיזית מיום של שלוש צלילות.

יום חמישי - אתרים דרומית לדהאב וצלילת לילה

לאחר לילה של שינה ארוכה, אני מתייצב בשמונה בבוקר לבקש ארוחת בוקר. למרבה הפתעתי, הבחור שעובד במקום הולך ועולה למרפסת של המסעדה, ומעיר את העובדים שפשוט ישנים במרפסת על הרצפה בשקי שינה. לקראת שמונה וחצי הם מתעוררים ומיד מתחילים בהכנות... ותוך מספר דקות הם מארגנים את ארוחת הבוקר הזהה לאתמול. הפעם אני משכיל לבקש קפה טורקי עם הל במקום הקפה הנמס ברירת המחדל שמגיע עם ארוחת הבוקר. את הקפה הטורקי הם מכינים כאן עם פינג'אן פצפון שנקרא 'טנקן', שמספיק בדיוק לכוס קפה אחת.

בתשע מגיעים ג'ומע והחבר'ה של הצלילה ואנחנו לוקחים רכב ונוסעים דרומה לכיוון אתר הצלילה golden blocks.
אנחנו מחנים באתר צלילה אחר בשם moray garden אשר נמצא כ-15-20 דקות נסיעה מדהאב. למזלנו אין כאן הרבה אנשים, ולאחר התארגנות מהירה על הציוד אנחנו לוקחים רכב חמש דקות חזרה צפונה ונכנסים למים, במטרה להיסחף מאתר גולדן בלוקס לנקודה בה השארנו את הרכב. הצלילה עצמה הייתה די יפה, לאורך ריף גדול ומרשים עם המון דגה. ג'ומע מצליח לעצבן דג ליצן ומקבל ביס כואב ביד. בניגוד לתדמית שקיבלו בסרט 'נמו', דגי ליצן הם מאוד טריטוריאליים, ולא מפחדים לתקוף יצורים אנושיים מגודלים כשהם מנסים לשלוח יד אל עבר הבית שלהם.
לאחר כארבעים דקות אנחנו צצים במקום אליו הגענו מוקדם יותר, ועוצרים למנוחה ונשנושים.

המסעדה במקום לא מציעה יותר מדי, אבל המלצר מדבר עברית ואני מופתע כל פעם מחדש כמה כולם יודעים מילים ומנסים לאמץ את השפה כדי להתחבב על התיירים הישראליים.
אנחנו יוצאים חזרה למים לצלילה שניה, אך זו בעיני הייתה פחות מרשימה, בעיקר לראות שוניות אלמוגים יחסית עם מעט בעלי חיים.

בגלל הרוח אנחנו נאלצים לוותר על צלילה שלישית, ולכן קובעים לעשות צלילת לילה.
אנחנו חוזרים למלון והולכים לאכול יחד במסעדת 'לינדסי'. המקום מאוד חביב, נקי והאוכל טעים מאוד. בעל הבית נחמד מאוד ובאמת מומלץ בחום לשבת שם.
בשש וחצי בערב אנחנו נפגשים לצלילה השלישית ליום זה, עוברים תדריך קצר וצועדים שוב לאתר lighthouse שממול למלון.
בעלטה מוחלטת ולאור פנסים, אנחנו צוללים כמעט 50 דקות. הפעם ראינו המון בעלי חיים חדשים כגון סטינג ריי, מלפפון ים ענק, דגי תוכי, עקרב ואריה, חלזונות ים שונים, וגם עכביש ים ותמנון. זו ללא ספק אחת הצלילות היותר מעניינות עד כה.

בסיום הצלילה אנחנו פוגשים את מוחמד ברקודה, שמציע ללכת כולנו לבר צ'רצ'יל לדרינק סיום.
ברקודה מזמין אותי לבירה מצרית בשם sakara ולשולחן מצטרף בחור אמריקאי פטפן בשם אהרון.
מהר מאוד הבחור הישראלי וחברתו חותכים וכך גם ברקודה, ואני ואהרון נשארים לדבר על צלילות, עמים ומה שבינהם. לבסוף אנחנו מחליפים פרטי קשר, אהרון רוצה להמליץ לי על מדריך צלילה מנוסה שאיתו אפשר לעשות קורס צלילת עומק, ואני לגמרי בעניין לחזור לכאן בעתיד ולהתנסות בכך.

ב-11 בלילה אני כבר בדרך לישון. אחרי הכל, מחר השכמה מוקדמת, יוצאים בשבע וחצי לראס אבו גלום.

יום שישי - ראס אבו גאלום

על אף שקבענו להיפגש בשבע וחצי, עד שנפגשנו, התארגנו ויצאנו כבר היה אחרי שמונה וחצי.
נסענו ברכב עד קצת אחרי הבלו הול, שם פרקנו את הציוד והעמסנו אותו על סירה.

ראס אבו גלום הוא אתר צלילה וחושות במרחק של כשעה צפונה מדהאב. אפשר להגיע לשם ברכב, סירה, רכובים על גמלים או ברגל. סירה היא הדרך המהירה ביותר, אך גם היקרה יותר וכמו שגילינו, מעט כואבת בישבן. הגלים היו די גבוהים והסירה קפצה וחטפה מכות והטיחה אותנו שוב ושוב על הסיפון.
תוך כדי השיט, מוחמד מדרך הצלילה שלנו מספר מור"קים על גמלים שניסו לעבור בשביל הצר ונפלו לים. נראה שלמרות החבטות, זו הדרך היעילה והבטוחה יותר להגיע לראס.

לאחר כחצי שעה הגענו לחוף, שם העברנו שוב את כל הציוד לרכב ונסענו לחושה שתהווה לנו תחנת התארגנות ויציאה לצלילות. היינו די לבד במקום והים היה רגוע ושליו.
על אף ההשקמה המוקדמת, בפועל, עד שהתחלנו לצלול כבר היה יותר קרוב ל-11 בבוקר... זמן סיני.

לאחר כמה כוסות תה ונשנושים, יצאנו עם רכב כמה דקות צפונה והתחלנו בצלילה באתר Trigerfish bay, צלילת דריפט שתחזיר אותנו אל החושה בלי יותר מדי מאמץ. הצלילה הייתה ממש יפה, המון דגי טריגר כחולים, שוניות גדולות ומגוון גדול של צמחייה ודגה.
לאחר שחזרנו לחוף עשינו הפסקה של כשעה להתרעננות ונכנסו שוב למים, הפעם ממש מול החושה בראס. זהו אזור מדהים לשנרקול, המים בצבע תכלת ויש ראות מצויינת. אנחנו יורדים לצלילה יפה מאוד מעל מרבד שוניות עצום ומלא חיים.

עם סיום הצלילה מוגשת ארוחת הצהריים ואנחנו מבלים את שארית היום ברביצה ומנוחה.
לקראת הצהריים המקום מתמלא מהר מאוד בעשרות ישראלים ופתאום מרגיש לנו מאוד צפוף.
לקראת השעה שלוש אנחנו מתחילים להתקפל ונוסעים חזרה לנקודת המפגש עם הסירה, שם כבר ממתינים המוני תיירים ישראלים המחפשים טרמפ מושט לכיוון דהאב.
המים הרבה יותר שקטים כעת והשיט עובר חלק. אנחנו חוזרים לבלו הול ושוב עוברים לרכב ועושים את דרכנו חזרה לדהאב, בדיוק בזמן לצלילת שקיעה צפונית לאתר לייטהאוס.

זו ללא ספק אחת הצלילות הכי יפות שיצא לי לעשות עד כה, אקורד מושלם לצלילה אחרונה וסיום סוף השבוע. זאת ולו בגלל שזהו זמן שהראות עדיין טובה אבל עוד רגע מחשיך, ולכן האור רך וצובע את המים בכחול עמוק ומיסתורי והכל נראה פשוט קסום. לאחר כמחצית הדרך אנחנו כבר נאלצים להשתמש בפנסים ומסיים בחושך מוחלט.

לאחר הצלילה המדריכה נעלמת מהר מאוד ואנחנו נותרים לבדנו לארגן את הציוד של מועדון הצלילה. קצת מוזר, אבל מובן בהתחשב בכך שכולם בדיוק סיימו את הצום ורצו לאכול...
גם בסוף יום זה אני מוצא את עצמי חרוך מהשמש, מותש משלוש צלילות, ושוב כבר בתשע בערב במיטה קרוע מעייפות.

יום שבת - פרידה וחזרה הביתה

לאחר לילה של שינה עמוקה אני מתעורר בשש וחצי בבוקר. אחרי שלושה ימים של 9 צלילות, אני מרגיש היטב כל שריר בגוף, אבל מבחינתי אפשר להמשיך. אך מכיוון שהערב אני טס, אסור לי לצלול עוד כי המינימום הוא 18 שעות המתנה בין צלילה לטיסה.

את השעתיים הבאות אני מבלה בהתחרדנות וקריאה, עד שבשעה שמונה נפתחת המסעדה ואני אוכל ארוחת בוקר זהה כבשאר הימים. מעט אחרי תשע מתחילים להגיע צוות הצלילה ואני יושב עם ג'ומע לקפה עד שבשעה עשר מגיעים החבר'ה שצללתי איתם בימים האחרונים. עוד קפה וצריך גם להסדיר את התשלום.
בסיני, כך למדתי, את השתלום מסדירים בסוף. לאורך הימים האחרונים ניסיתי למצוא למי לשלם על הצלילות, המלון והאוכל, וכל יום אמרו לי "אל תדאג, תשלם בסוף". אני לא יודע אם אני פשוט לא רגיל לא לשלם למישהו לפני קבלת השירות. אף אחד במלון לא ביקש ממני לעשות צ'ק אין, לא לקח פקדון, לא דיברנו על תשלומים על הצלילות, גם שחרגתי ממה שסיכמנו מראש ויצאתי ליותר צלילות מהמתוכנן.
המוח הישראלי ישר מחפש איפה מתחמנים אותנו, אבל האמת שכולם היו ממש בסדר ודרשו רק את מה שהגיע להם.

מכיוון שסגרתי מראש על 6 צלילות ובפועל עשיתי 9, הייתי צריך לשלם תוספת ולצערי גילתי שלא הבאתי מספיק דולרים ספייר כמו שחשבתי. ססלי מזכירה לי שעל תשלום באשראי גובים עמלה של 14%, ולכן אני יוצא לחפש כספומט כדי שאוכל לשלם את ההפרש במזומן. בעודי משוטט ברחובות הצדדים, אני נתקל לפתע בזאייד שישר מזהה אותי ושואל מה נשמע. אנחנו קובעים שהוא יבוא לאסוף אותי בשתיים וניסע לגבול.

בחזרה למלון אני מוצא את צוות הצלילה זוללים ארוחת בוקר מאוחרת (מסתבר שהרמאדן הוא לא בשביל כולם) והם מזמינים אותי להצטרף לנשנש איתם.

משם אני יוצא לרכוש מתנות. אני ממש רוצה פינג'אן-טנקן קטן של מנת קפה שחור בודדת. אנחנו הולכים לחנות סבונים ותבלינים ענקית שנמצאת מימין אחרי הגשר (מומלץ) ונאבדים בתוכה מרוב העושר והמגוון. לאחר סיום הקניות נותר לי בדיוק מספיק זמן לארגן את התיק ולהיפרד מכולם.

במלון אני והצוות מחליפים חיבוקים. אני מבטיח לחזור והם מבטיחים לקחת אותי למקומות שעוד לא ראיתי. וברקודה אומר הצלילה הבאה עלי... אני נותן להם כמה שקיות במבה ששמרתי במיוחד לסיום, מתנה קטנה מישראל, וססלי אומרת בהתרגשות שהם כל כך אוהבים במבה והם לא מפסיקים להודות לי.

לבסוף לא זאייד מחזיר אותי לגבול אלא בחור בשם עבדאללה מהחבר'ה של הצלילה. עבדאללה שם לנו בוב מארלי ואנחו מדברים על החיים בדהאב.
אנחנו מגיעים לגבול בארבע ואני בטוח שאני עומד בזמנים, אך לא לקחתי בחשבון שהשעה ארבע במצרים היא השעה חמש בשעון ישראל, ופתאום אני בלחץ להספיק לטיסה.
המעבר בגבול בצד המצרי לקח כרבע שעה, לפני ביקורת הדרכונים יש אנשים שממלאים עבור כולם טפסי כניסה. זה שמילא את שלי מבקש בעברית כמה שקלים. אני מנסה להתעלם אבל הוא מתעקש ובמקרה היו לי עשרה שקלים בכיס אז נתתי לו...

בצד הישראלי לעומת זאת, המעבר זוחל ולבסוף לוקח לי כשעה וחצי לחצות. למזלי בתור שוחחתי עם זוג בנות נחמדות שהסתבר שהזמינו מונית מהגבול יחד עוד זוג, ואני מצליח להצטרף אליהן לנסיעה.
מכיוון שהיינו חמישה, בתחילה הנהג אמר שהוא לא יכול לקחת ארבע נוסעים מאחור, אבל ברגע שאמרתי שאני צריך לשדה רמון, הוא פלט "רמון? אה, רגע! למה לא אמרת רמון?" ופתאום כאילו הוא נזכר שהוא כן יכול לקחת עוד נוסע, ופתח עוד שורת מושבים שהייתה מקופלת בבגאז'. אני יכול להבין אותו, על נסיעה של 20 דקות הוא עומד לקבל 130 ש"ח, זה שווה את המאמץ.
מסקנה - אם אתם מתכוונים לחזור במונית, תדאגו להזמין נסיעה עתידית עם גט טקסי....

אני מצליח להגיע לרמון ממש בשעה שבע, עוד 30 דקות הטיסה. אני מבקש מדיילת הקרקע עזרה להגיע לצ'ק אין, אך היא מבשרת לי בפנים קרות "בעייה שלך שהגעת מאוחר", ומשאירה אותי לבקש מהאנשים בתור לצ'ק אין לאפשר לי לעקוף כדי להספיק לטיסה. לצערי אף אחד לא רוצה לתת לי לעקוף כי "כולנו ממהרים לטיסה" (רק ששלי עוד רגע ממריאה!), ואני נשאר עומד אובד עצות בסוף התור.

למזלי לאחר כמה דקות, דיילת קרקע אחרת קוראת לכל הנוסעים של שבע וחצי, והיא מעבירה אותי להיות ראשון (לא לפני שהיא נוזפת בי על האיחור, ובצדק).
בשבע ועשרה אני כבר על המטוס, בדיוק בזמן לשקיעה מהפנטת מעל ההרים ומדבר הנגב.

טיפים

• תביאו עט. לא יכול להדגיש את זה מספיק...
• החלפת כסף ללירה מצרית צריך לעשות מדולרים ולא משקלים. במעבר הגבול צריך להחליף לפחות 400 לירה (ועדיף קצת יותר) כדי לשלם מס מעבר
• note to eslf - מצרים נמצאת שעה אחת אחורה משעון ישראל
• משתלם להזמין חבילת נופש הכוללת מלון, צלילות והסעה מהגבול. חוסך הרבה כאב ראש וגם יוצא מחיר טוב יותר מאשר לשלם רק על צלילות או רק על מלון
• למי שיש יותר זמן, ישנם אתרי צלילה שאמורים להיות מאוד יפים ולא הספקנו להגיע אליהם הפעם. בינהם - the island, gabr el bint, rick's reef ועוד. אפשר להתייעץ עם ברקודה לגבי מועדי יציאה ומזג אוויר (למשל לנו הייתה הרבה רוח בחלק מהאתרים, מה שהפך את הצלילה שם לבעייתית)
• בשכונת אסלה בדהאב יש שוק מקומי. לא ביקרתי בו, אך שמעתי שהוא זול ומגוון יותר מהשוק התיירותי בטיילת
• זאייד - נהג המונית שלי. מדבר עברית ואפשר לתקשר איתו ולקבוע באמצעות הודעות קוליות בוואטסאפ: Zayed Elomdaa +20 100 101 8547

קישורים חיצוניים

• אתר תשלום אגרות המעבר
• אתר סיני וייבס עם הרבה מאוד מידע ופרטים
• קבוצת אוהבי סיני בפייסבוק. פורום שאלות ותשובות עם המון ידע
• דף הבית של ברקודה, דרכם ניתן להזמין צלילות וחבילות לינה והסעות