מזרח סיני - Summer is coming

סיבוב של סוף חורף בסיני נופים נהדרים, הדידות וגם פרידה עצובה מנאות המדבר המתייבשות

תאריך הטיול	מרץ 2025
משך הטיול	3 ימים
עונה מומלצת	סתיו, חורף, תחילת אביב

תוכן עניינים

געגועים

כמה שאני אוהב את מזרח סיני בלילות הירח המלא בחורף כשעדיין לא חם, אבל הנה חולפת לה עוד שנה של מלחמה שבה לא ביקרתי את החולות הצהובים, הגעגועים חזקים ואני מצליח לשכנע את פ' להצטרף אלי למין סיבוב סוכריות קליל כזה לכמה אזורים שאני פחות מכיר ופ', ספונטני וקליל, קונה את הבובעמייסעס שלי. הוא עוד יקלל קצת (אבל ייהנה).
1600 במעבר הגבול בטאבה. מראשית המלחמה מעבר הגבול פתוח בין שמונה בבוקר לחמש אחר הצהריים וצריך להגיע מוקדם זה לא נוח אבל ככה מרוויחים עוד לילה בסיני.
בקמפ של רמאדן ברס א שיטאן אין תיירים וכך גם בכל המחנות האחרים שבמרביתם אין נפש חיה. מתחילת המלחמה נטשו הישראלים את סיני (גם במעבר הגבול היינו לבדנו ובתחנת המוניות). אני לא מת על הקרחנה במחנות האלו בעונות התיירות ובכל זאת זה די עצוב ובעיקר עצובים האנשים שבהיעדר תיירים ממש אין להם עבודה.
ארוחת ערב אנחנו אוכלים עם החבר'ה ששוברים את הצום ואחר כך מסתכלים על הים שממשיך ללטף את החול בקולות לחישה במלחמה ובשלום.

בוקר. קלב ידידי, אלוף הלוגיסטיקה שולח מישהו שיקפיץ אותנו במעלה וואדי וואשוואשי עם טנדר כדי שהמצרים לא יחשדו אבל רק אחרי שאנחנו מגיעים אל הוואשוואשי אני שם לב ששכחתי את הטלפון אצל רמאדן בהטענה…. ריצה קלה אל הקמפ וטרמפ עם איזה בדואי שפגשתי ובאיחור אופנתי אנחנו מתחילים את המסע אל בקעות החול של מזרח סיני. הוואשוואשי כמעט ריק, מהגב האדיר נותרה בסוף החורף השחון של 24-25 רק שלולית מעופשת (פ' צילם ואחרי שראיתי את התמונות אפילו לא הלכתי לראות) חוץ מזה בערוץ יש המון בקבוקי שתייה ופסולת ששום שטפון לא לקח 😕
למרות שהכל יבש כל כך וואדי מעטרשי החולי יפה כמו תמיד ונאות המדבר הציוריות של מוית מלחה ובקעת פריעה במצב טוב

תחילת מרץ וכבר חם, בסוף נאקב מעטרשי עוצרים בצל סלע קטן להכין תה כשפתאום אנחנו מזהים שלושה בדואים מטפסים להם במעלה הערוץ, מחפשים גמלים - ברירת המחדל של כל בדואי במרחב הזה (יש גם כמה שמחפשים חטאב…), מפתיע.
מטפסים במעלה קניון הצבעים הנהדר ובראשו פוגשים את קלב שהגיע עם מחמד ועם הטנדר והלוגיסטיקה ומתמקמים ללינה ליד שיח חלביב רותמי בליל ירח נהדר בוואדי ברגה.

ראס אל קלב

טיול ג'יפים, את הדרך לרס אל גלב, פטמת האבן האדירה מעל עין אום אחמד אנחנו עושים בטנדר של קלב שגומע את החולות במאמץ גדול. נוסעים בדרכים נידחות בכדי לא לפגוש בהמוני הרכבים שעולים בדרך הכבושה שנסללה אל עמקי גידול האופיום וההידרו (סוג של חשיש) ליד עין אום אחמד. קלב חושש קצת מהאנשים שעובדים באופיום ומגיעים ממצרים כולה ולפני שהוא עוזב הוא מזהיר אותנו לא ליצור איתם קשר כשנרד מההר לכיוון הנאה.
ההר הוא חרוט אבן חול בגובה 970 מ' שראשו גיר והוא מתנשא בערך 400 מ' מעל סביבתו באפליקציית mapy.cz לא מסומן שום נאקב אל רס אל גלב ומהצד הצפוני שממנו הגענו אין גם שום סימן בשטח, אנחנו מסמנים מלמטה שתי אופציות ומזהים שהקושי יהיה במעבר אל הפנאפליין שבקצה הקטע של אבן החול, מקטע מצוקי מסובך של כ40 מ' שנצטרך לפתור איכשהו.
ההליכה אל קו המצוקים מהממת, כיפות אבן חול מסודקת מבותרות בערוצים עמוקים והטיפוס מהן אל קו מצוקי הגיר דרדרתית אך לא מסובכת. מעבר הקטע המצוקי לא פשוט, אנחנו בוחרים בקטע תלול מאוד ללא מיצוק ומאתגרים את מקדם החיכוך של אבן החול. בשלב מסוים פורקים תיקים וחולצים סנדלים ועולים זה אחר זה את המכשול, גוררים את התיקים למעלה. מאה המטרים האחרונים הם דרדרת תלולה של אבן גיר טורונית עשירה במאובנים (בעיקר אקסוגירות). שעתיים של טיפוס כיפי (פ' טוען שסבל אבל אני יודע שלסבול הוא אוהב…).
על הפסגה שרידים של שני רוג'ומים ומין גל אבנים חרוטי ונופי המדבר מג'בל בראקה הצפוני ועד הרי מדיין וסנטה קטרינה. שמש צהובה קופחת, פסגות צבעוניות וחולות לבנים כמו תשבץ ענקי ומוזר. פלא.

מהפסגה לא מבחינים בנאקב ברור ובירידה במפנה המערבי לכיוון עין אום אחמד צריך לבחור בין הדופן צפונית לדופן הדרומית. בוחרים בדרומית במשהו שנראה כמו נאקב אבל מתברר עד מהרה כדרדרת תלולה שמובילה לדד אנד של מצוקי גיר ומחייבת אותנו לחתוך צפונה לאורך המדרון לתוואי עביר יותר מרוג'ם בחלקו ועוד קטע של גלישה מאתגרת לאורך מצוקי הגיר עד כיפות החול וסוף הדרמה הטופוגרפית הזאת.
שנינו שרוטים ומצולקים מאבן החול המחוספסת אבל מבסוטים (פ' מסרב להודות) יכול להיות שפיספסנו איפשהו את הנאקב למרות שאני לא בטוח שהוא קיים אבל היה כיף…

עין אום אחמד

הבטחנו לקלב שנימנע מלעבור בעין אום אחמד ורק מתוך סקרנות וגעגועים אנחנו הולכים על השלוחה הגדולה, המסולעת שמעל לנאת המדבר היפה. המראה שמתגלה לעינינו מראש השלוחה מדכא מאוד, מחורשת הדקלים הנהדרת נותרו כמעט רק גדמי גזעים ועצים אחרונים בגסיסה ושדות מכוערים של הידרו, הזהב שגדל על השיחים.
במצבם הקשה של העצים הבחנו כבר כשעברנו בנאה לפני שנתיים אבל לאפוקליפסה הנוראה הזאת לא ציפינו. עצוב כל כך. אין אום אחמד.

הליכה בקניון ואדי אל עין שחורץ את דרכו בין מצוקי הגרניט מהמעין מערבה מבהירה לנו את פשר הטרגדיה של עין אום אחמד: לא פחות מחמישה צינורות 50 מ"מ מובילים מים לאורך הקניון מקידוחים באזור המעין לשדות ענקיים שהוקמו במורד ואדי עגולה וכמו בעמק האופיום של ג'בל בארקה גם כאן ניכרות טביעות האצבע של הכסף הגדול בציוד ובהשקעות ענק.
בכדי לדפוק את המערכת ולעשות מהלימון לימונדה אנחנו עושים מקלחת מתחת לצינור במרכז הערוץ.
קלב מחכה לנו במפגש ואדי אל עין עם ואדי עגולה ואנחנו יוצאים לנסיעה ארוכה בטנדר כשסביבנו שרידי נאות המדבר המתייבשות, שדות ענק של הידרו והכל מלוכלך מתשומות החקלאות: שקי ניילון, מיכלי פלסטיק, חומרי הדברה ובקבוקים. מדכא.

קלב ומחמד מכורים לחטאב ובעיקר לגדמים של עצי שיטה וכשמזהים אחד כזה הם עוצרים את הטנדר ומנסים בעקשנות מרשימה לנתק אותו משורשיו או מענפיו. באחד הגזעים העקשנים הם חובטים עם אבן גדולה עד שמתעייפים ואני משנס מותניים ונחלץ לעזור ובאבחת אבן וגזע מצליח לחתוך את הזרת מצפון לדרום וכמעט מתעלף מכאב. מסתבר שבכשרון משפחתי מיוחד הצלחתי לרסק את השריר ולהעניק לאצבע צבע של חציל בלי לפגוע בעצם או בעצבוב. גאון.
פ' מאלתר תחבושת מגרב משומשת ואחרי קלמנטינה וחצי אני שוב כמו חדש. מואדי עגולה שמגיע כמעט עד לכביש העולה בואדי וותיר ופונים דרומה במעלה ואדי לתחי, דרך חולית קשה וקשוחה וקלב עם כישורי הנהיגה הנהדרים שלו צולח עם הטנדר ניסאן במקומות שקשה להאמין. ואדי לתחי עולה עד לשראפת (אוכף) לתחי ומשם יורד שוב ב… ואדי לתחי - אותו שם לשני וואדיות שונים משני צידי האוכף, מנפלאות הערבית הבדואית.
ליד מפגש ואדי לתחי וואדי ע'זאללה עוצרים לארוחת ערב טובה, ליל ירח ארוך ומכושף מתחת למצוקי הגרניט.

ג'בל מלייחס - הקיץ כאן

בוקר. מאתגרים עוד קצת את הטנדר החבוט ואת כישורי הנהיגה של קלב ומתקדמים במעלה ואדי ע'זאללה החולי עד מתחת לג'בל מלייחס, זו תחילת מרץ אבל כבר ממש חם ופ' מצולק מהטיפוס לראס אל גלב שולח אותי לבדי אל ההר. הטיפוס תלול אבל הנאקב דווקא ברור ומרוג'ם חולף במין מדרגות בתוך דרדרת אבן החול ותוך חצי שעה אני ניצב על ראשו השטוח לכאורה של ההר הנהדר הזה. לכאורה מפני שאורכו כמעט כקילומטר ולמרות שמרחוק הוא נראה נטול פסגות ופואנטה מסתבר שמקרוב הוא מבותר ומגוון וצונח בתהומות ומצוקים אל בקעת החול. מזכיר את וואדי רם בירדן ומיוחד מאוד.
מפסגת ההר אני יכול לראשונה להתבונן בג'בל בראקה (המרכזי) וברס אל גלב ולהשוות בין שתי הוורסיות הסינאיות של mount of doom הר האבדון.

אל ההר מעפיל רק נאקב אחד ואחרי שאני חוזר כלעומת שבאתי אני מעיר את פ' משנת היופי שלו. אנחנו עולים בנאקב נהדר בין אבני חול אדומות אל אוכף מלייחס וממנו אל מוית מלייחס - סדרה של מעיינות מטפטפים בקו המגע של מצוקי אבן החול עם ערוץ וואדי מלייחס. מצוקים אדומים, כמה עצי תמר ובצילם שתי בריכות בטון קטנות עם מים טובים וקרירים. סיני של פעם ויחד עם השמש הקופחת זה מרגיש כמו סיום נכון לסיבוב הזה ולחורף הקצר והקשה הזה.
בדרך לואדי אום סיל ולכביש האספלט חולות צהובים, רתמים בסוף הפריחה, נדידת דורסים ושיחי סילון מתייבשים. הקיץ מגיע מוקדם ומביא איתו שינויים כבירים, היסטוריים, אני נפרד בגעגועים מסיני, חושב על הדקלים הגוססים ומתפלל לנס שיציל את עין אום אחמד מגורלן המר של נאות המדבר ולגשם אחרון שיציל את החורף הקצר והקשה הזה. שישלח קצת תקווה. לנו ולעולם.