לב סיני

סיבוב קצת עצוב אל ליבו הדרומי של חצי האי. ארבעה ימים באופניים מסנטה קטרינה דרך ואדי עיסלה אל וואדי קיד

תאריך הטיול	November 2019
משך הטיול	4 ימים
עונה מומלצת	סתיו חורף ואביב

תוכן עניינים

מפות

תכונה מוזרה ומיוחדת יש לה ל"מפת האטרקציות" של סיני, המפה יקרת המציאות הזו, שנערכה בשנות התשעים של המאה שעברה על בסיס מפת דרום סיני של רשות שמורות הטבע מתקופת השלטון הישראלי, מצליחה באיזשהו אופן לגמד את מרחביה האדירים של סיני ולהפוך את הכל לקרוב יותר ואפשרי.
רז אילן ואני מתבוננים בה במפה, מריחים זכרונות ומתכננים מסעות. אפילו תצלומי הלווין של גוגל ודומיו והמפות הטופוגרפיות של כל התוכנות החדשות בהן נראים היטב הרי הגרניט הפראיים, דבשות האבן והערוצים החוליים והרחבים לא מצליחים להוציא לנו את הרוח מהמפרשים.

הנה כי כן אנחנו מגיעים באמצע נובמבר, משלחת של חמישה רוכבי אופניים חדורי אופטימיות ועזוז נעורים לפוקס קמפ של פרג' בסנטה קטרינה בדרכנו לסיבוב בחלק הדרומי של ההר הגבוה בסיני.
ה"נוקטות" תחנות המשטרה הרבות שפוזרו לאחרונה סביב מנזר סנטה קטרינה מחייבות הרבה יצירתיות בתכנון הציר מכיוון שהאזור הזה איננו בדיוק כשר לטיולים מבחינת המצרים ולכן במקום לעלות בנאקב הנהדר של ואדי ארבעין על בוסתניו הנפלאים אנחנו נאלצים לדחוף ולמשוך את האופניים בנאקב שרייג' ואחריו בנאקב חמאת א-באדו ("משעול התאנים"), משעולים קשוחים ומסולעים ובלתי רכיבים בעליל. הדרך חותכת את ואדי ארבעין ורמאדן שומר הבוסתנים של המנזר שהוא גם אביו של מחמוד הדליל (מורה הדרך הבדואי) שלנו מקבל אותנו בבוסתן היפה שלו בחיוכו הטוב ובנגינה נהדרת על רובאבה שהוכנה מפח שמן צהלי עתיק, חוטי חשמל וענפי רותם.

בסופו של נאקב חמאת א-באדו אנחנו כבר אחרי ארבע שעות הליכה ודחיפת אופניים כשלפנינו מוליך נאקב תלול ומסולע אל שרפת (אוכף) אל חיגבה (אני לא מתבלבל ודוהר למטה תוך כדי כמה גלגולים נדיה קומאנץ' סטייל). שתי בקעות חול גרניט רחבות ומתישות עוד לפנינו ולבוסתן זוותין אליו תכננו להגיע כבר לא נספיק היום, הטופוגרפיה והגאולוגיה של סיני מדברות שפה אחרת... אנחנו חוברים לגמלים שלנו שהגיעו בדרך הרכב ומתארגנים לשינה בבוסתן נטוש בואדי רחבה.

הפתעות לא נעימות

הבוסתן הזה שממוקם בערוץ קטן בין סלעי הגרניט חושף לפנינו לראשונה את מה שנגלה לצערנו עוד ועוד בימים הבאים: התרבות הבדואית שהיתה בעבר תרבות של פשטות, ספרטנית ומיחזור שינתה פניה והיא תרבות איסטנט של חד פעמי, פלסטיק, ניילון ובעיקר לכלוך. עצוב.
לצידה של חושה שנבנתה מארגז של טנדר ושאריות שקים אנחנו חונים את הגמלים ומקוששים חטאב ללילה הארוך.
גם בגובה 1500 מטרים מעל פני הים הלילות אינם קרים באמצע נובמבר החם של שנת 2019. לועסים תבשיל אורז ועדשים מקשקשים ומקנחים בתמרים ותה.
החושך מגיע מוקדם ואיתו שמים נפלאים, זרועי כוכבים, הגמלים מוברכים ומעלים גרה בצליל חדגוני ונעים וירח צהוב ועגול שופך על דבשות הגרניט קסם לילי ואור חיוור.
אבל י' לא מצליח להירדם: מה אם בלילה יירד גשם? ומה אם הדרך מחר תהיה ארוכה? ומה שלום הילדות בבית?
צופן חידות הלילה. ארוך וחיוור והזמן לא עובר.
שלל בעיות בריאות ומוטיבציה מחייבות אותנו בבוקר לשינוי תכניות - היום נרד בדרך הקצרה לואדי עיסלה - את הטיפוס לג'אבל אום שומר או ג'אבל סבאח נשמור לפעם אחרת.
נאקב א - טארפה (משעול האשלים) מתפתל בחדות בין כתפי הערוץ עד למעין קטן ונידח בשם נוואטף. עץ דקל זקן ואפור צומח מעל התמילה ובור המים שנחפר לידה. אזור נידח ויפה.
זוהי אדמת שבט האוולאד סאעיד ועל גדות הערוץ נתקלנו בשלושה בתי קברות בדואיים מעניינים מאוד ובאחד מהם אפילו אגף נוגע ללב של קברי ילדים. בלתי מסותתות, יפות ועצובות מונחות מצבות האבן במין מחווה עדינה לנופי המדבר, בניגוד משווע לכמויות אריזות הפלסטיק ופחיות השימורים המתרבות ככל שאנו יורדים בערוץ.
הנאקב שמשנה את שמו מנאקב טארפה לנאקב אל אביאד (המשעול הלבן) מתפתל בחכמה עד לערוצו הרחב של ואדי עיסלה. כאן במורד הערוץ אנחנו מתחילים להבחין בדרמה הגדולה שאת סימניה ראינו במהלך הדרך: בורות מים רבים נחפרו בנחל לעומק של כעשרה עד חמישה עשר מטר ודופנו בבטון, תעלות נחפרו וגדת הערוץ מרושתת בצינורות מים שחורים. חלק מן הצינורות חוברו לכבלים וחולפים באומגות עשרות מטרים מעל קירות הנחלים שנשפכים לואדי עיסלה, מפעל מים של ממש, עתיר עבודה והשקעה.

מחשבות

בהמשך הערוץ על מדרגות הסחף ניתן סופסוף לראות את סיבתו של כל הפרוספריטי האדיר הזה: יפות ומסודרות פרוסות להן ערוגות ה"פסוליה", עשרות ואולי מאות דונמים. יהיו שיגידו שבסיני ובפרט בואדי עיסלה גידלו תמיד "פסוליה" אבל אנחנו כחקלאים יכולים להעיד שיש כאן משהו חדש וגדול גם מבחינת היקף הדונמים וגם מבחינת היקף ההשקעה ורמת הביצוע, שונה מאוד מהמזרעות הקטנות שאני מכיר מאזורים אחרים בסיני, אפילו ממה שראיתי באזור הזה לפני כשנתיים בסך הכל. טביעות האצבע של הכסף הגדול ניכרות היטב: יש מלך חדש בהר, האופיום ןלמרות שהוא מביא איתו הרבה פרנסה, סימניו המשחיתים ניכרים כבר: בפיתוח חסר מעצורים, בניילון, בשאיבת יתר, בייבוש המעיינות ובלכלוך. וזו היא לצערי, כך נדמה לי, רק ההתחלה.
אמצע נובמבר הוא סוף עונת השתילות והאזור די נטוש, בחושה שלו שבלב אחת החוות פוגש אותנו אבו אחמד, רק בן עשרים ואחת, אבל יש לו קול חזק ובטחון עצמי ניכר, על אצבעו טבעת גדולה, ראוותנית. בהתחלה כשהוא רואה אותנו הוא נלחץ חושש מהמוחבארת (המודיעין הצבאי המצרי), אבל אחר כך נרגע ומזמין אותנו לתה. יש לו לאבו אחמד, פאסון של מי שגדל במציאות פריבילגית - עם חסיין, סאלם ומחמוד שמלווים אותנו ומבוגרים ממנו בשנים רבות הוא מדבר בנימה של אדנות שקשה לא להבחין בה. דור חדש ומלא בטחון של חקלאים בדואים שגדלו במציאות של שגשוג ושפע וטרם השתפשפו במשעולי החיים.הלילה הארוך סוחף אותי להרהורים: בשנות התשעים של המאה שעברה נכבש ההר הגבוה על ידי תעשיית התיירות, בעיקר מישראל, לאנשי ההרים היו אלו ימים טובים, בורות נחפרו, התירים והבוסתנים כלכלו את החקלאים הבדואים והפרנסה הגיעה, גם אם בדוחק. מאז הפיגועים הגדולים של ראשית המילניום דעך הכל ואוירת ייאוש וקיפאון השתלטה על ההר. אל הואקום הזה חדרה חקלאות גידול האופיום שהייתה שנים רבות ענף חקלאי אחד מני רבים והפכה לאחרונה לתעשייה של ממש.
אם נניח לרגע לכך שזה לא חוקי ולנזקיה העקיפים של התעשייה הזו לצרכני הסם ברחבי העולם, האמנם נזקה של תרבות העושר שהתפתחה סביב תעשיית האופיום גדול מן הברכה שמביאה איתה להר הפרנסה והכסף הגדול?
אנחנו התיירים וחובבי המדבר מבקרים בהר לפרקים ואוהבים אותו כפי שהכרנו אותו, כפי שנצרב בליבנו. אבל הבדואים של סיני שינו תמיד פרנסות ומשלח יד, כך לימד אותי דני רבינוביץ מורי לאנתרופולוגיה ואחד ממדריכי סיני המיתולוגיים, אנשים צריכים גם לחיות. עד כמה יכולים אנחנו, להיות שיפוטיים כלפי העניין הזה?
מסובך.

ליבה של סיני

בערוץ ואדי עיסלה אני נרגש בהתפגשות עם מחמד ידידי הטוב, אחיו של מחמוד הדליל שלנו, איש שטח יוצא מן הכלל איתו טיפסתי לפני יותר משנתיים אל פסגת ג'אבל אום שומר. גם הפתעות נעימות מזמן לפעמים ההר.
בוקר, את הדרך במעלה ואדי קסורייה אנחנו עושים בשילוב של דחיפה ורכיבה. נאקב חטאריף המפותל חצוב בסלע הגרניט ומעלה אותנו אל לבו הדרומי של חצי האי, קו פרשת המים בין מפרץ אילת ומפרץ סואץ, כאן מתפתלים קוי המגע בין הסלעים השחורים מתצורת שחורת וסלעי הגרניט האדומים מתצורת עמרם. מראה מרהיב.
ההשפעה בדואית עושה את שלה ורז מאלתר בפעם השנייה פלאטים לפדלים (את הנעליים שכח בבית) בפעם הקודמת מחתיכות עץ ולייקופלסט והפעם מפחיות שימורים (יש הרבה).
עד נאת המדבר אום סעידה מתפתל נאקב אוחמור (המשעול האדום) יפה וזורם, מלטף עצי דקלים וכמה בארות עתיקות שנחפרו בערוץ הנחל ודופנו באבנים מסותתות. הנאקב נגמר במקום בו מתרחב הואדי ובחול הנעים מתחת לנאות המדבר הנהדרות של אום סאעידה אנחנו מתארגנים לשינה. באתר החנייה הענקי שבקצה הערוץ כמה מציאות עצובות: הבדואים בואדי עיסלה השוויצו בציד יעלים וכאן אנחנו מוצאים את ההוכחה לסיפוריהם: קרני יעלים, זכרים צעירים, מאחרוני האחרונים בחצי האי שניצודים ונשחטים בימים אלו ממש, כאן ועכשיו.
י' שוב מודאג: הלילה קרב ואולי הג'יפ שצריך לאסוף אותנו לא יגיע? או משהו אחר נורא יקרה? אבל שום דבר נורא לא קרה, בבוקר הגיע קלב עם הג'יפ ואסף אותנו.
בדרך אל הציוויליזציה זוחל הלנדקרוזר במורד ערוצו של ואדי קיד, מבעד לערוצו של ואדי ג'נדלה נשקף רחוק ומרשים ג'אבל סבאח. אני מתבונן בהרים האדומים ובערוצי הגרניט, בארצות הפרא שמתכסות באשפת קופסאות השימורים, בקבוקי הפלסטיק ויריעות הניילון ושוב אני נתקף בהרהורים. פתאום אני מרגיש קצת זקן, קצת עצוב, עם כל השינויים ההיסטוריים בהם חזיתי וכל הזכרונות ומחשבות האבל האלו על ליבה של סיני, ליבה הפצוע - שנשרט בהררי הלכלוך, נשאב בצינורות המים השחורים ונשדד בידיהם של הציידים וברוני הסמים.
מה צופן לך העתיד סיני?

הַדְּרָכִים שֶׁבָּהֶן הָלַכְתִּי וְהַדְּרָכִים שֶׁבָּהֶן עוֹד אֵלֵךְ
יֵשׁ לָהֶן מְקוֹם מִפְגָּשׁ
לִפְנֵי לְדָתִי אוֹ אַחֵר מוֹתִי:
הַכֹּל יֻסְבַּר בִּלְעָדַי. (יהודה עמיחי)