ההר הנסתר. באופניים אל ג'בל גונה.
שלושה ימים בבקעות החול של מזרח סיני ובג'בל גונה, ההר המסתורי והמבודד
| תאריך הטיול | March 2020 |
|---|---|
| עונה מומלצת | סתיו חורף ואביב |
בן המדבר
חודיר נולד בעין חודרה שבמזרח סיני וכמעט כל חייו חי עם משפחתו לרגלי ג'בל גונה, מצפון לדרך האספלט המוליכה מן החוף של סיני לסנטה קטרינה. לפני כמה שנים נפגשנו באחד מסיורי ומייד סימנתי אותו ואת ביתו כבסיס למסע מחקר אל צפונותיו של ההר הזה.
חידות ומיסתורין צופן בחובו ההר הבודד והמרוחק שנראה בתצלומי הלווין כחצי סהר של חומות בצורות מעל לבקעות החול הלבן של הדבת חג'אג' (בקעת החוגגים). בשנות השבעים של המאה שעברה סקרו אותו מדריכי בית ספר שדה צוקי דוד (ששכן בסנטה קטרינה) ואת התלהבותם מן הבדידות הקורנת, השרידים הארכיאולוגיים ומתקני הציד הקדומים שמצאו בו ניתן לחוש בדברים שכתבו, גם מקץ שנים רבות.
אל מסע המחקר מצטרף ידידי הטוב ישי שלף החייכן והקשוח והגמל הירוק (אופני הgt הוותיקות שלי) כבר כוסס צפורניים באורווה. חודיר קצת מוטרד: ג'בל גונה איננו נמצא על מסלול התיירים הקלאסי ובשל קצב ההתקדמות המהיר של האופניים לא יוכל גמל ללוות אותנו. אבל את ההר הוא מכיר היטב ויוכל להדריך אותנו מרחוק וחוץ מזה, אני מעודד אותו, נישן אצלך ונעלה לבדנו לתור את ההר, מה רע בקצת פרנסה? יאללה נימשי! נצא לדרך.
אל ראש ההר
הכפר של חודיר זכה לשם "נואומיס" על שמם של מבני הקבורה הקדומים שנמצאים בסמוך לו, זה מקבץ קטן ודי מוזנח של בתי בלוקים לא מטויחים מקורים במחצלות קנים וביניהם טנדרים וג'יפים חבוטים, תרנגולות, עיזים והמון ילדים. חוץ מחודיר אשתו ושמונת ילדיו גרות כאן עוד תשע משפחות ויש אפילו בית ספר קטן שנבנה בין קירותיו של מחנה נופש שנבנה על ידי תיירן בריטי וננטש. המורה, מצרייה צעירה עטוית חיג'אב שחור מגיעה מדי יום בטרמפים מדהב.
את הדרך אל ההר אנו עושים מדרום לכביש הנוסע לסנטה קטרינה על צלעותיו של ג'בל מטאמיר, הר אבן חול שמוקף מעבריו בנחלים חוליים. הרכיבה אפשרית רק על המדרונות הקשים והרכיבה לאורכן של רצועות אבן החול. עורקי גבס, דפורמציות חום וקור ושיני הזמן פיצחו את האבן הקשה לפלטות דקות וישרות (צ'יפס בפי הגאולוגים) שמשמיעות צלילים של כסילופון כשגלגלי האופניים עוברים עליהן. ביניהן מוטלים חלוקי קווארץ נוצצים ("ביצי יונים"). מוזר ומרהיב.
במקום שבו חוצה ואדי ארדה את הכביש יש כפר בדואי קטן וגנרי: פחונים, ג'יפים, טנדרים תרנגולות וילדים חמודים ומנוזלים. אחרי כוס בלתי נמנעת של תה מתוק וניסיון רכיבה לא מוצלח במעלה הערוץ החולי אנחנו נענים להצעתו של סאלם ונעזרים בהקפצה קצרה במעלה הנחל עד קניון ארדה. לאורך הדרך כמה פאנלים יפים להפליא של ציורי סלע שכוללים בעיקר שיירות גמלים וסצנות ציד מרהיבות: כלבים ורוכבי גמלים חמושים ברובים ורמחים דולקים אחר יענים, ויעלים. למרות ההתפעלות אנו מזכירים לעצמנו שהחרוטות המרהיבות האלו מתארות את תהליך השמדתו העצוב של עולם החי בסיני עם התבססותו של האדם במדבר.
קניון ארדה מתפתל בפראות בין אבני החול, צר, מרהיב וקצר, לפעמים המרחק בין הקירות מצטמצם ל30-40 ס"מ ורק חריץ אור צר מסמן את השמים, דומה מאוד לנקיקי החול של אזור חומימה בירדן.
300 מטרים מעלינו מביטות בנו, חמורות סבר, חומות האבן של ההר שמתנשאות לגובה 1200 מטרים מעל פני הים ומפה לשם כבר שעת צהריים מאוחרת. הדרך אל ההר עודנה קשה וארוכה. בקצב רצחני עם קטעי רכיבה קצרים ועבים אנחנו דוחפים את האופניים, במעלה נאקב ארדה. מדרונות אבן החול מתחלפים בגיר קשה שמזכיר את רמת עבדת והשמש צוללת מערבה, לאחר קצת יותר משעה מפרכת אנחנו מגיעים תשושים ומאושרים אל התצפית המופלאה שבראש הנאקב. בקעות החול הלבנות פרושות מלוא רוחב העין,ביניהן מבצבצות כיפות הררי אבן החול החומות ופסגות ג'בל קתרינה וג'בל סבאח משקיפות ממרחקים
ג'בל גונה - קווים לדמותו
יותר מעשרה נאקבים תלולים מעפילים בין חומות אבן החול אל ההר וכולם בלתי רכיבים בעליל (בעלייה) מה שמחייב דחיפה של האופניים במעלה ההר. הדרכים שעל ההר נראו בתצלומי האויר רכיבות ובמציאות הן הרבה יותר מזה, לאורכם של הערוצים הרחבים תלויים על המצוקים בולדרים עצומים שנבלמו באמצע נפילתם,
מרהיבים, פתלתלים ואינסופיים זורמים להם המשעולים הצרים, שיחי רתמים, פרעושית גלונית, כוכב ריחני ולענת יהודה (בעתרן) בפריחה, שרידי חקלאות בדואית גמלים בודדים פוסעים במרחבים העצומים ואין נפש חיה. אפליקציית המפות של MAP.CZ מתגלה כהצלחה של ממש: הקרטוגרפים והמפענחים לא פספסו אף שביל, מה שהופך את הרכיבה בארץ החלומות הזו למאוד אינטואיטיבית - הרבה זרימה וקריאת שטח עם עצירות קטנות להתמצאות כללית. תענוג של ממש. שרידי היישובים, אתרי הפולחן ומכלאות הענק שנבנו לפני אלפי שנים על ההר, מרהיבים ומעוררי דימיון. נראה שהאקלים איפשר בימים ההם את קיומם של עדרים גדולים ועבורי כארכיאולוג זוהי מעבדת מחקר של ממש לחקר ראשית נוודות הרועים במדבר.
בירידה אל ביתו של חודיר שבכפר הנואומיס אנחנו דוהרים בנאקב רדהאם א - שאקה (נקיקי האזוב - תרגום של חודיר) ומאלתרים על השלוחות שבין החולות ומגיעים קצת אחרי החשיכה.
בדואים
עד מהרה אנחנו מתיידדים עם ילדי הכפר החמודים שמבקשים לרכב על האופניים. אנחנו מראיינים אותם ומלמדים אותם קצת אנגלית והם שמחים להראות לנו את האזור
ליל כוכבים מביא איתו שקט, הילדים החמודים פורשים למיטותיהם, קולות הגמלים וגנרטור מטרטר במרחקים. במקעד (מאהל האירוח) אנחנו יושבים שעות ארוכות עם חודיר, אשתו, אום סמיח ואמה, לא קלים הם החיים בפריפריה, מתפרנסים וחיים בדוחק מן התיירות המג'עג'עת, עדר עיזים קטן, תרנגולות ושובך יונים. בשר אוכלים פעם בכמה חודשים, התיירים מעדיפים ללכת אל החופים וכמו מרבית הבדואים הם מתגעגעים אל תור הזהב של התיירות הישראלית בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה. הרבה שינויים חלו בחיי הבדואים בשנים האחרונות, תרבות המיחזור והצמצום שאיפיינה את החברה הבדואית שינתה פניה וכבר אין להשיג את סנדלי הגומי שנתפרו מצמיגי מכוניות, מכתשי העץ (לכתישת קפה), ומלאכות האמנות, הטוויה והסריגה של הנשים גם הן נעלמו. החמורים - חיות המשק המובהקות היו הראשונים להיפגע מהשפעות המודרניזציה: במציאות של מעבר מנדידה למגורי קבע, כלי רכב וצינורות מים אין בהם צורך. ריבוי הנשים מקובל דווקא עדיין ומוסיף לתת את השפעותיו המזיקות, לאבו אחמד שבא לבקר אותנו בלילה השני יש חמישה עשר ילדים ושלוש נשים, אחת בנואומיס, אחת בנואיבה ואחת בדהב, הוא בן ארבעים ורוצה עכשיו אשה צעירה. טיפוס מאוס. בעבר היה עליו לכלכל אותם לבדו והיום הממשלה המצרית עוזרת ומסבסדת. למרות הרצון להמנע משיפוטיות תרבותית אינני מצליח שלא לתעב את המנהג הבזוי הזה. זה עצוב אבל מעט דברים טובים הביאה איתה הקידמה לסיני כך נראה לי והרבה מן הרע והמשחית נשאר.
חמישים גוונים של לבן
אחרי יומיים על ההר, בהם עלינו וירדנו בעוד שני מעברי הרים ודהרנו בנאקבים הנפלאים נותרנו רצוצים ומרוצים עם תחושה חזקה של עוד, אבל צריך לחזור הביתה. מן הדרך החולית בואדי רים אנחנו די חוששים אבל מסתבר שהחולות המאיימים מסבירים דווקא פנים, כשלומדים לזהות את ההבדל בין גווני החול. אפשר כמעט תמיד למצוא רצועות קשות, מהודקות או משובצות ברסיסי אבנים עליהן ניתן לגלוש כמעט בלי לסחוב את האופניים ורעננים למדי אנחנו מגיעים אל הסיק הצר המתפתל בדרך אל נאת המדבר היפהפייה של עין חודרה. הנקיק צר ותלול וההעפלה עם האופניים מצריכה קצת קפיצות ואקרובטיקה והרבה זיעה ומאמץ אבל עד מהרה אנחנו ניצבים מעל המעין ומטעי התמרים הגדולים מוריקים בין המצוקים, צוננים ורעננים.
עוד חצי שעה של קפיצות במשעול הצר ופיקות ברכיים מרוטות מביאות אותנו אל תחתית הנאקב
בעבר זלזלתי בבריכות השחייה שהקימו הבדואים בין עצי התמרים אבל קבלת הפנים של אבו סבאח והבוסתן הנהדר שלו גורמת לי למחול על עוון הפגיעה באותנטיות של נווה המדבר. הבריכה הקטנה מולאה במימיו הקרים של המעיין והיא הדבר הנכון להלך העייף במדבר.
בדרך הביתה אנחנו נתקלים בעוד דיונות כבירות שמחייבות דחיפה קלה ומעפילים בנקב חמידאת הנהדר שמפלס את דרכו בין כיפות אבני החול המפוסלות לכיוון הכביש לסנטה קתרינה.
היה לנו הכל
מתחת לסלע הכתובות נפגוש את סולימאן שמחכה לנו עם ה"טקסי" בדרך אל העולם החדש והמבהיל של שנת 2020, מעבר הגבול המנוכר ובהלת הקורונה.
אני נעצר להתבונן בהר הגדול ולהפרד שוב מחולות הזהב, חושב על הימים שעברנו בין ההרים והחולות, על נופי הפרא שראו את תרבויות האדם במדבר בפריחתן ובקריסתן, על ידידי הבדואים ועל שרידי המאהלים של הנוודים הקדומים והציידים שחיו על ההר. תרבותם חלפה לבלי שוב וגם הבדואים מאבדים בימים אלו את צביונם הנוודי, מה יישאר מכל זה ומה נשאיר אנחנו אחרינו?
ארכיאולוגים נוטים בדרך כלל להיות פסימיים, ליד שיח יפהפה של לוטוס מדברי מהדהדות פתאום בראשי מילותיו של המשורר של נתן יונתן
היה לנו הכל, מידבריות,
ארץ לא זרועה ושורפת
אבל לא ישכח
איך בין סלעי הערוץ נדהמה
כלנית אדומה...
ישמור האל את המקומות והשמות
ואת מעט הכח שישמור
לגמור את המפה בתוך האור
ומי שבאחרית הימים יגלה מעינינו עפר
יוכל לומר: היו להם מידבריות
וחבלי ארץ
היתה להם כלנית בוערת
מים מפות לחם
ודרך ארוכה ללכת, היה להם
הכל, אבל הזמן
בכליהם פתאום אזל.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם