פרוייקט מיוחד: תיעוד מסע הפלמ"ח למדבר יהודה והנגב. חלק ג'- מהמכתשים לבית אשל

היום התשיעי

סיפור הדרך הזה הוא חלק שלישי בסדרה שבה מתועד מסע רגלי בן 12 ימים של פלוגה א' בפלמ"ח, שנערך בשנת 1947 מבית הערבה שלחוף ים המלח ועד בית אשל שליד באר שבע, בו השתתף סבא שלי, זלמן אברמוב. בחלקים הקודם סבא סיפר על ימי ההליכה לאורך ים המלח עד למצדה, משם לעין בוקק, עיקוף של אזור סדום ועליה לאזור המכתשים דרך נחל צין (ואדי פוקרה).
יום המסע הקודם הסתיים בטיפוס אל שפת המכתש הקטן (כיום מעלה עלי) אל מקום מישורי בו ישנו. בבוקר התחילה הפלוגה ללכת לכיוון מעלה עקרבים והמכתש הגדול.
המרחק בין ראש המכתש הקטן לעין ירקעם הוא כ-15 ק"מ, כיום עובר בתוואי זה שביל ישראל וזהו יום הליכה לא ארוך במיוחד. סבא זוכר שקטע ההליכה לקח יומיים, אך לא זוכר בדיוק את התוואי. ישנה אפשרות שמהמכתש הקטן ירדו לנחל צין (למשל מנחל מצלעות, גוב או עקרבים), הגיעו לעין צין-פוקרה (ולא יום לפני המכתש, כפי שסבא זוכר, ותארתי בחלק הקודם) ולמחרת הלכו במעלה נחל חתירה- הליכה של כ-10 ק"מ. בתוואי זה הלכה גם פלוגה ג' כ-3 שנים לפני כן במסעה המפורסם בו נפרץ לראשונה "נקב אל יהוד" הידוע כמעלה פלמ"ח. המסע שלה עבר בחורף 1944 מסדום לרביבים. עד אז המסלול המוכר עבר מהמכתש הקטן לכורנוב (ממשית) ומשם לבית אשל' אך כנראה שלאחר כמה התקלויות עם המשטרה הבריטית באזור זה אשר סיבכו את הפלמ"ח, ניסו למצוא נתיב עוקף המוסתר מעיני הבריטים. את הפלוגה הובילה מחלקת הסיירים שהלכה כמה שעות לפני הפלוגה והשאירה להם סימני דרך. בואדי ירקא (נחל חתירה) אליו עלו מכיוון הצין נתקלו בקיר המצוק הבלתי עביר, קצת לפני עין ירקא (עין ירקעם) הסיירים המתינו במקום לפלוגה, ולאחר התייעצות החליט אורי יפה, מפקד הפלוגה, לפרוץ מעבר במצוק. לאחר כמה שעות של חציבה ועלייה מפרכת הגיעה הפלוגה בשלום למעלה. על פי העדויות נפגשו הלוחמים עם בדואים מקומיים , ואלה התפלאו לשמוע כי ניתן לעבור במצוק. מכאן ניתן השם "נקב אל- יהוד" אם על ידי הבדואים או ע"י חברי הפלוגה בעצמם (הדעות חלוקות) , ושנים מאוחר יותר נחקקה הכתובת ע"י חברי פלוגה ג' בעצמם שערכו במקום כינוס ב- 1962, והתקבע השם 'מעלה פלמ"ח'.
בחזרה למסע של פלוגה א' ולסיפורו של סבא זלמן: "הדרך במעלה ואדי ירקא (נחל חתירה) היתה קשה. מדרון ארוך, שיפוע ועליות בסלעים ומעברים קשים. עד שהגענו בשעות הצהריים המאוחרות לנקב אל יהוד. כשהגענו למעבר עצמו, המחלקות עברו אחת אחת במצוקים והיה הרבה זמן לחכות למטה לתורנו. אני ביקשתי רשות מסיקו המ"מ (פנחס זוסמן), ללכת מסביב, היה נדמה לי שיש שבילים נוספים שדרכם אפשר לעלות למעלה ולעקוף את המעלה החצוב. עליתי ואכן היו שבילי עיזים שדרכם אפשר בזהירות לעלות ולהגיע לראש המצוק. חזרתי בחזרה למחלקה והחלטנו לעלות בדרך שמצאתי ולהרוויח זמן במקום לחכות. טיפסנו בזהירות בשביל הצר ובמדרגות הסלע והגענו לראש המעלה החצוב בזמן שחצי מהמחלקה שהיתה לפנינו עברה. אני מניח שחסכנו שעה לפחות, וכך נפרץ "נקב אל- יהוד ב'". משם הלכנו למעין – עין ירקא בו העברנו את הלילה. הגענו אליו מלמעלה, וירדנו לנקיק, זכור לי שדיברו על זה שעלול להיות שיטפון בלילה ומסוכן לישון בנקיק עצמו.

מהמכתש הקטן לעין ירקעם (דרך שביל ישראל) כ-15 ק"מ
מהמכתש הקטן לעין צין ומשם לעין ירקעם- כ-25 ק"מ- דרך נחל עקרבים, חניון תחתית מעלה עקרבים ונחל חתירה.
הליכה בנחל חתירה במסלול קצר יותר אפשרית מנחל ימין- מחניון מישור ימין רל נחל ימין ונחל חתירה, עליה במעלה פלמ"ח עד עין ירקעם. הליכה של 4-6 שעות

היום העשירי

מעין ירקעם הליכה של כחצי שעה מובילה אל פתח המכתש הגדול. "אזור זה היה כבר מיושב יותר, הסתובבו בדואים, ולא רחוק היתה משטרת כורנוב הבריטית. היה ידוע על התקלויות ומקרי שוד במסעות קודמים של פלוגות פלמ"ח ותנועות נוער, לכן לפני הפלוגה כולה שלחו קבוצה של 10 סיירים ומ'כ שהלכו כשעה-שעתיים לפני הפלוגה כדי להזהיר מפני שודדים וסכנות ולמנוע שוד של הכוח כולו." סבא, שהתמצא בסיור ודיבר ערבית שלמד מהשכנות לפלאחים בעמק יזרעאל, הלך עם הקבוצה המקדימה, ואכן- כמו במקרה של פלוגה ג' ב-1944 ובמקרים נוספים קודמים, נתקלו בבדואים.
"הלכנו בעיקולים של שער המכתש הגדול עד שנכנסנו למכתש הפתוח – פתאום התגלה כל השטח המלא באוהלים. הבדואים הבחינו בנו והקיפו אותנו חמושים. שאלו אותנו מאיפה באנו ומי אנחנו ואני בשליפה אמרתי להם שבאנו מכורנוב- המשטרה הבריטית, ואנחנו חברים של הבריטים וחוזרים לשם מכאן. חששנו משוד של הכוח, ידענו על מעשי שוד ונסיונות ממסעות קודמים. מה שדדו? שעונים, חפצים, מה שיכלו, אבל בכל מקרה זה היה לא נעים וגם פגיעה בכבוד.. שכנעתי את הבדואים, אשר היו גם מתוחים והתייעצו בלחש כל הזמן, ללכת איתנו לכורנוב לראות שאני דובר אמת, למרות שלא התכוונו ללכת לכורנוב. ידעתי שההליכה לכיוון זה תביא אותנו הישר אל הפלוגה ההולכת אחרינו. הם כנראה חשבו שיתרחקו מהמאהל ויוכלו לשדוד אותנו רחוק (ע"פ חוקי האירוח המסורתיים לא ישדדו באזור המאהל) כך שנכנסנו בחזרה לשער המכתש ולאחר הליכה פגשנו את הגשש שלפני הפלוגה. אמרנו לבדואים שהוא מכוחותינו (ונשאר מאחור לחרבן) והוא הצטרף לחבורה. בהמשך ההליכה הבדואים שהלכו איתנו התמעטו ולאחר כמה סיבובים פגשנו "במפתיע" את הפלוגה המלאה. בבת אחת הבדואים נעלמו וקפצו לסלעים שמצידי הואדי (מצוקי דופן המכתש). לשדוד אותנו הם כבר לא יכלו אבל חששנו מתקרית אש או ירי מצידם. נשארנו לעמוד עד שאכן נשמעה יריה. אז שלפנו את הנשקים המוסלקים שלנו- סטן מפורק שחולק אצל חמש בנות, כמה רימונים ואקדחים. הבדואים על הסלעים צועקים מתוך מסתורים. גנדי- רחבעם זאבי שהיה מפקד כיתה במחלקה ממעוז חיים, מיהר להסתער עם רימון לסלעים, ואז הבדואים ברחו ונעלמו. התחלנו לטפס עם כל הפלוגה על המצוקים כי לא יכולנו להמשיך בדרך המתוכננת מתוך המכתש . קראנו למצוקים 'סכיני גילוח' (כיום 'כרבולת'- או מצלעות המכתש) הבדואים צפו בנו מלמטה. כשכמעט הגענו לראש העליה נשמעה יריה מבדואי שהסתתר מעלינו, כולם עצרו. אמרתי למפקד המחלקה- תכין את האקדח, נחכה לרגע שקט- אני אתן איזו צעקה בערבית ואתה תתן כדור באוויר ואז נסתער. כשהאקדח היה מוכן צעקתי: "הנהצ', תאכל פשק פי-אל תיזק " (תברח או שתחטוף כדור בתחת), המפקד ירה כדור "וכל המדבר התרוקן מערבים באותו רגע".
"טיפסנו על המצוקים וישנו באותו לילה מצפון למכתש. לא זוכר שהיו עניינים עם מים אז כנראה שמצאנו מגבים, בורות או נביעות באזור". נראה שהשביל המתוכנן חצה את המכתש ועלה ממעלה חתירה הנוח למעבר. לאחר ההיתקלות בבדואים עלו על מצלעות דופן המכתש שמצפון לנחל חתירה, כיום לצד 'ערוץ מרזב' ו'הכרבולת הצפונית', מה שהאריך מאוד את ההליכה והתחברו לראש מעלה חתירה וליובלי נחל ממשית. באזור זה מאגורות ובורות מים שכנראה היו מקור המים להמשך הליכה לבית אשל.

כיום אזור המכתש הגדול והמצלעות נמצא בתחום שמורת טבע. ההליכה על מצוקי המכתש בחלק הזה אסורה אך אפשרית בצידו הדרומי של שער נחל חתירה במסלולי ה"סנפיר" וכרבולת המכתש- עליה עובר שביל שיראל בדרכו מהמכתשים לנחל צין ושדה בוקר.
העליה מהמכתש צפונה אפשרית ממעלה חתירה

הימים האחד עשר והשנים עשר וסיום המסע

מהיומיים האחרונים למסע אין לסבא זיכרונות של הרפתקאות או אירועים מיוחדים, אבל כחקלאי מהעמק, כבר אז סבא התעניין במיוחד בשיטות חקלאות מסורתיות של הבדואים, ומראות אלו של חקלאות בספר המדבר תפסו את עיניו וזכורים לו עד היום. "שדות מעובדים בדלילות, מתקני מתבן במערות וכוכים בסלע שהוכנו לאגירת תבן לעונת הקיץ, אבוסים להשקיית צאן שנבנו מבוץ או עץ, ועדרי עיזים וכבשים בשטח. הבדואים לא התייחסו אלינו במיוחד, בניגוד למפגש במכתש, זרקנו כל פעם איזו ברכת שלום והמשכנו ללכת. גם לא התחבאנו כבר מהבריטים בשלב הזה, היינו קרובים לאזור המיושב וכנראה שלא עשו מזה ענין. היו כבר הישובים החדשים ממערב לבאר שבע- רביבים וגבולות. ביום השני (להליכה מהמכתש הגדול) אחרי הצהרים הגענו לבית אשל (!), ישוב קטן כזה, צריפים ואוהלים. באר שבע היתה על ידם".

המרחק המוערך שהלכו הפלוגה ביומיים האחרונים הוא 40-50 ק"מ, דרך מרחבי הנגב המרכזי. אזור קשה לניווט והתמצאות עד היום.

לסיפור של סבא במסע הגדול יש גם סוף עם פוטנציאל רומנטי שלא צלח בפעם הזאת, שקשור בסבתא רחל שהיא וסבא כבר היו חברים באותם ימים. "בערב הגיעו האוטובוסים עם פלוגה נוספת שיצאה למסע ההפוך, לבית הערבה. חיפשו סיירים שילוו את הפלוגה למסע ההפוך. אני רציתי ללכת חזרה לבית הערבה כי ידעתי שרחל תצא למסע בעוד שבועיים- כך שאפגוש אותה בבית הערבה ואולי אפילו אלך בפעם השלישית את המסע, ביחד איתה. הבעיה היחידה היתה שהנעליים שלי נקרעו, אולי זאת נראית בעיה פשוטה, אבל פשוט לא מצאו לי נעליים אחרות, כך שלא יכולתי לצאת למסע וחזרתי עם הפלוגה לרמת יוחנן. בבוקר עלינו על האוטובוסים לנסיעה הארוכה צפונה. אני זוכר את הדרך- בהתחלה בדרכי המדבר ולאט לאט החזרה לאזור המיושב, פרדסים ומשאיות של תפוזים והנוף המוכר יותר של ישובי הארץ. גדרה היתה המושבה הכי דרומית.

וכך מסתיים סיפור המסע הגדול לנגב. סיפור של מחלקה אחת מתוך עשרות שהלכו באותו מסלול או תוואי מסלול דומה, בשנים אלו. בקיץ 1947 סבא עזב את המחלקה ברמת יוחנן והצטרף לפל-ים. בסוף נובמבר פרצה מלחמת השחרור. פלוגה א' שעל מסעה סיפרנו היתה חלק מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח, וחברי המחלקה השתתפו בקרבות שונים כמו בלד א-שייח' (נשר), משמר העמק, זרעין, מלכיה ולחימה בחזיתות נוספות.
בארגזי התמונות שבארון יש כמה תמונות שצולמו במסע לנגב - בעיקר של נוף, ללא האנשים עצמם. חלקן צורפו לסיפור דרך זה. התמונה הקבוצתית היחידה, שגם תלויה בהגדלה על הקיר עד היום, צולמה בראש מצדה.
סבא זלמן עומד בשורה העליונה משמאל (מרים את הכובע ביד ימין). שניים מתוך חברי המחלקה המצולמים נהרגו במלחמת השחרור. אריה שוורצמן (שורה עליונה מימין), גם הוא כמו סבא, בן מושב מרחביה, נהרג כבר בתחילת המלחמה בדצמבר 1947 בהגנה על צינור המים בצפון הנגב. נועם פסמניק (שורה תחתונה שני מימין) נהרג במרץ 1948 במארב לשיירת נשק ערבית בכביש הקריות. עוד זוהו בתמונה בשמם: משה גוסקוב (שורה עליונה רביעי משמאל עם כובע), אורי כהן (שורה תחתונה מימין), סיקו (פנחס זוסמן) המ"מ (שורה תחתונה שלישי מימין) ,ינון עזרוני (שורה תחתונה שני משמאל), רעיה (כנראה טראוב)- שורה עליונה באמצע, נטע (שם משפחה לא ידוע) משער העמקים- שורה תחתונה משמאל, רפי (שם משפחה לא ידוע) ממשמר העמק- שורה עליונה רביעי מימין).

קישורים חיצוניים

• עוד על סיפור פריצת מעלה פלמ"ח בבלוג מאת יהודה זיו