שביל הגולן באופניים

הרעיון

הרעיון לעשות טיול אופניים של כמה ימים, עם כל הציוד עליי הופיע עוד לפני שנתיים ברומניה, כשבהוסטל פגשתי זוג צרפתים שעשו את כל הדרך באופניים. זה המשיך שנה אחרי זה כשבהוסטל בבולגריה פגשתי חבורה של רוסים שטסו עם האופניים למולדובה ומשם נסעו עד טורקיה, לאורך הים השחור.

אחרי שקיריל דפק ברז החלטתי לטייל בארץ השנה בתקופת החגים. ואחרי צפייה במלא סרטונים של רוסים (זה מאוד נפוץ אצלם) ב- youtube החלטתי ללכת על זה.

בהתחלה חשבתי לעשות את המסלול של ים אל ים (לא ים אל י-ם), עם התאמות לאופניים כמובן. חלקתי את הרעיון עם דנזל. להפתעתי הוא רצה להצטרף והציע את שביל הגולן. הסכמתי.

התכנון

קריאה קצרה באינטרנט העלתה ששביל הגולן מתאים לרובו לאופניים ובמקומות שלא, ניתן לעשות מעקף. המעקפים היו אמורים להיות מפורטים בספר, אז הלכתי לחנות ורכשתי את הספר. לא זול בכלל, 100 ש"ח. הפירוט הוא ברמה נמוכה מאוד, ורק עם הכרת השטח או מזל אתם באמת תעשו את מה שהתכוון המשורר.
רצינו לקחת אוטובוס מאשדוד לת"א, ואז אוטובוס לק"ש, ואז אוטובוס לנווה אטיב ולהתחיל משם. בסוף נסיים בטבריה ומשם אוטובוס חזרה למרכז.
השביל עצמו הוא 120 ק"מ וחשבנו שביומיים וחצי של ראש השנה נסיים אותו בקלות עם הפסקות ארוכות בשעות החום. אבל אז דנזל החליט להיות חולה ואחרי מספר דחיות זה עבר לשבוע של יום כיפור. גוראן היה כל כך עצוב מהדחיות שעד הטיול הספיק לעשות מספר רכיבות של 50+ ק"מ. לבדו את עצמו, את האופניים ואת הציוד לטיול. הנסיעות האלה נתנו ביטחון, בעיקר בציוד ובקצב ההתקדמות. ביטחון מוטעה בעיקר.

בסוף אני מצרף קישור לבלוג שלי, שם יש פרטים נוספים על איך לבחור את הציוד המתאים לאופניים, ואת מפת המסלול שעשינו. את כל המסלול עשיתי עם שעון GPS ששמר את הדרך במדויק.

הביצוע - יום 1

ערב כיפור(יום ג') יצאנו מאשדוד ברכב לטבריה. השארנו שם את הרכב ולקחנו אוטובוס לק"ש משם למג'דל שמס. יום שישי בבוקר נחזור לטבריה וניסע הביתה.

הגענו למג'דל שמס באזור השעה 11, הרכבנו את האופניים, כיוונתי את הברקסים פעם נוספת, מילאנו מים ויצאנו לדרך.
הספר מספר שהקטע הראשון לא עביר לאופניים ולכן יש להתחיל מהשני. קראנו את זה והחלטנו לעלות את החרמון בכל זאת. מצאנו תיאור של שביל שיורד מהחרמון בצד המערבי ושהוא מתאים לאופניים.
את העלייה עשינו בכביש. היא קשה וארוכה. במיוחד ביום הראשון, בלי חימום. החייל בעמדת שמירה בתחילת העלייה הסתכל עלינו ברחמים. אחרי כ-50 דק' הגענו לקופות. הפסקה קצרה ומתחילים. את תחילת הירידה עושים ברגל עם האופניים ליד כי השביל צר והאבנים גדולות. ע שמגיעים לבריכת מן (אולי פעם זאת הייתה בריכה. עכשיו זה עיגול מלא בחרא של פרות וחביות של צה"ל כנראה). משם כבר אפשר לנסוע. השביל הוא שביל ג'יפים עם מלא אבנים גדולות יחסית. הירידה תלולה מאוד ומה שעובד קשה זה הברקסים. מה שלא עמד בתלילות הירידה זה הציוד שלי שניסה לברוח.

המחדל תוקן ויכולנו להמשיך. המשכנו עד לנמרוד, שם כבר התחברנו לשביל הגולן ורגע לפני תחילת הקטע ישבנו לאכול צהריים.
מיד אחרי זה יש ירידה כל כך תלולה שהספר ממליץ לרדת מהאופניים/הסוס וללכת איתם ברגל. סוס לא היה לנו וטוב כך, האחרת הוא בטוח היה מת שם מוות אכזרי ביותר. מה שכמעט מת בדרך דומה זה הברקסים של האופניים. מכירים ריח של קלאצ' שרוף? אז כזה. רק שאין לי קלאצ'. ואחרי זה אולי גם אין ברקסים!
לדעתי אם היה לי V-brake ולא דיסק, הם לא היו שורדים את החצי היום הראשון. דנזל נגע בטעות באחד הדיסקים שלו וקיבל כוויה דרגה גבוהה.
הירידה מובילה למסעדה והחלטנו לרדת לרגע מהשביל ולקנות בקלאוות לערב. וסחלב. וקפה.
אחרי כל זה המשכנו עם השביל, דרך ברכת רם. שנראת בדיוק כמו כנרת קטנה. מלא רוסים שיושבים על החוף ודגים. כמה מפתיע.

קטע מספר 3, מתל קצעה לאנדרטת פלס"ר 7 כולל בתוכו מעקף לא קטן של החורש שיש בתחילתו. לא בדיוק הבנו איפה מתחיל המעקף אז זרמנו עם שביל. החורש אכן "בלתי עביר" באופניים אז הלכנו ברגל. עד שלדנזל נמאס והוא הוציא אותנו לשביל כלשהו בפרדסים. החושך כבר התקרב אז זרמנו עם השביל עד לבוקעתא ומשם בכביש עד לאנדרטת פלס"ר 7. כאן עצרנו לישון. מדורה ושאר העניינים. כמובן שלא היינו לבד, אלא עם הרבה מטיילים אחרים שעשו את השביל ברגל.
הבעיה היא שפיספסנו את אודם, בגלל שחתכנו מהקטע וזה לא היה מקובל עליי, אז התעקשתי שניסע לשם בבוקר, ורק אחרי זה נמשיך בשביל.
את האופניים בלילה קשרנו ביחד והשארנו מחוץ לאוהל.

הביצוע - יום 2

אחרי ארוחת בוקר קצרה, העברנו את האופניים מעל שער הבקר ונסענו לכיוון אודם. פחות משעה ואנחנו בראש ההר, על הגג של הבונקר. לא שהיה לי ספק עד אז, אבל הר אודם זו התצפית הכי יפה ברמת הגולן. 360 מעלות של נופים!

אחרי קצת נוסטלגיה חזרנו לאנדרטה ועשינו גיחה לבוקעתא להצטייד במים בתחנת הדלק. משם ממשיכים עם השביל לחרמונית. אחרי שמקיפים את חרמונית, יש ירידה תלולה מאוד, כמו בנמרוד, אבל הפעם ללא אספלט. גוראן הבין את הרמז ועשה אותה ברגל. דנזל לא הבין ועשה אותה עם הקסדה לתוך האבן. הקסדה נשברה אבל עשתה את העבודה. האמת, אחרי שראיתי את תוצאות הנפילה הייתי בטוח שהטיול נגמר, אבל הלכלוך על הפנים התברר להיות האדמה המקומית ולא דם. דנזל הפגין נחישות וחוסר אונים, הרי הרכב בכל מקרה בטבריה :)

ביקור באנדרטת עוז 77 ומעקף בשביל לוקח אותנו חזרה לכביש 98 אבל לא במקום שמסומן במפה שבספר. אחרי קצת ברבורים התחברנו לשביל רק כדי שוב לרדת ממנו לטובת המעקף שלא לוקח אותנו להר בנטל. כל כך נסחפנו עם השביל הטוב והנוח במעקף ששכחנו לחזור לשביל, וכך חזרנו שוב לכביש 98. שם ליד הכפר הסורי הישן יש משהו שנראה כמו מצלמת מהירות סורית ישנה. כל כך ישנה שנראה שפעם ציפור יצאה ממנה על כל תמונה. משם והמשכנו בו עד עין זיוון כאשר בדרך עוצרים בתצפית ליד הפארק הוולקני אביטל.

בעין זיוון אלנו צהריים ליד תחנת הדלק בכניסה ליישוב. שתי בנות מקומיות עשו כבוד ליום כיפור ודחפו את הטרקטורון שלהן עד היציאה מהקיבוץ ורק אז הניעו את המנוע ונסעו.
מכאן המשכנו לעין מוקש לטבילה קצרה. המעיין היה מלא באנשים כצפוי. בגולן יש מלא מעיינות אבל השביל אינו עובר בהם כלל וזה חבל מאוד. אבל כאשר אתם עם אופניים, אפשר לעשות התאמות במסלול בקלות יתרה.

אחרי המעיין המשכנו להר בני רסן והר חוזק אחריו. משום אנשים חושבים שהעלייה להר הטורבינות היא הקשה. זה לא נכון. העלייה להר חוזק קשה הרבה יותר בעיקר כי היא ארוכה הרבה יותר. בחלק מהדרך אי אפשר לנסוע, אז הולכים ברגל.
הירידה מהר חוזק היא דרך שביל נוח יחסית, ואם לא היו בו שערי בקר כל 500 מטר שמצריכים עצירה וירידה מהאופניים, השביל היה זורם בהרבה. בדרך ליוו אותנו כמה כלבים ששמרו על הפרות. דנזל היה בטוח שהכלבים חושבים שהוא זאב ובא לאכול את הפרות. באופן פתאומי הוא מצא בעצמו כוחות לדווש במהירות שיא וניצח במרדף הזה.

סוף הקטע הוא בשמורת חושנייה, שם גם הבנו שלא נספיק קטע נוסף היום. החלטנו לחתוך דרך הכביש לקיבוץ קשת ולישון בו. קשת הוא קיבוץ דתי ולקח לגוראן הרבה כוחות לשכנע את דנזל לא להיכנס לקיבוץ עד צאת הכיפור.
אחרי תשאול של התושבים וקבלת ברכתם, פתחנו אוהל במדשאה שליד חדר האוכל. כשכבר הייתי שכוב בפנים, אחד התושבים אמר לדנזל שייתכן וידלקו בלילה ממטרות. אני אמרתי שכבר מאוחר מדי לחשוב על זה ונרדמתי.
מישהו צדק ובאמצע הלילה נדלקו הממטרות. הן החלו להמטיר לנו לתוך החלון של האוהל. קפצתי החוצה וסובבתי את הממטרה לכיוון ההפוך, ואז מהר העברנו את האוהל לחצי השני של המדשאה, שם הכל היה יבש. רטובים ושמחים חזרנו לישון. אבל אז, הממטרות החליטו להידלק בחצי היבש של המדשאה והתהליך חזר על עצמו, כאשר חזרנו למקום המקורי. כנראה זה העונש על זה שישנים על דשא רך בקיבוץ באמצע הטיול.

הביצוע - יום 3

גם בקטע הבא יש לבצע מעקף, וגם אותו פספסנו והגענו דרך ציר הנפט ישר לסוף הקטע לחניון דליות. משם ניסינו להמשיך עם השביל, שלפי הספר מתאים לאופניים. בפועל שוב סחבנו אותם לידינו, אז באפשרות הראשונה חתכנו לכביש וממנו כבר הגענו למאגר רוויה.

דווקא כאן המעקף הצליח והצלחנו להגיע די בקלות לגשר הסורי. בדרך הסבל של דנזל התפרק פעמיים כי הוא לא חיזק טוב את הברגים. הנה טיפ לחיים: חזקו את הברגים של הסבל לפחות פעם ביום, במיוחד בנסיעות שטח. או שימו loctite על הברגים אם יש לכם.
העלייה מהגשר קשה וארוכה ולאחריה יש ירידה קשה וארוכה. בד"כ ירידות נשמעות כמו "מנוחה". לא בשביל הגולן. הן תלולות, מלאות באבנים גדולות ומידרדרות, ועוד עם ציוד על האופניים יוצא שעובדים לא פחות קשה בירידות וגם המהירות גבוהה רק במעט מהמהירות בעליות.
לפני הטיול בניתי על מהירות ממוצעת של כ- 15 קמ"ש לאורך היום. בפועל, זה לעולם לא עבר את ה- 10 קמ"ש.

במפגש הנחלים קרו מספר דברים שלא יכולו לקרות לטענתו של דנזל. קודם ג'יפ כלשהו ירד את הירידה שאנחנו ירדנו, ואחרי זה הוא גם עבר בקלות מעוררת קנאה את מעבר המים שיש שם ועלה את העלייה שאנחנו עוד נצטרך לעלות.
בעלייה הזאת דנזל כבר התחיל לגסוס ובערך כל 100 מטר עשינו עצירה בצל. להגנתו יאמר שהיה חם מאוד, אבל רחוק כמובן מ- 39 מעלות עליהם הוא הצהיר.

למרות שהיה עוד זמן אור, זה היה הקטע האחרון בשבילנו. ירדנו בכביש לכנרת. המהירות הגיעה לפעמים ליותר מ- 50 קמ"ש, ואני פחדתי שהצמיגים לא יחזיקו מעמד אחרי מה שעוללתי להם והרצתי בראש מה יקרה אם אחד מהם יתפוצץ בדרך.

בכנרת, אחרי טבילה קצרה, נסענו דרך החופים לעין גב, שם אכלנו במסעדת דגים פלצנית והלכנו לישון על החוף הסמוך.

הביצוע - יום 4

התחלה של היום הוקדשה לחזרה לטבריה. מסתבר שמעין גב ועד צומת צמח יש שביל אופניים סלול ומסומן במקביל לכביש. אחרי צומת צמח צריכים לנסוע מעט בשוליים, ואז אפשר לעלות על סוללה לאורך צינור מים בצד החיצוני של הכביש וכך להגיע לטבריה בלי להסתכן בדריסה.

לסיכום

אני מאוד אוהב את הגולן. אבל, בלי שום קשר לאופניים, חלקים גדולים של השביל הם אפרוריים ומשעממים. במיוחד בתקופת הסתיו, אחרי הקיץ החם. חלק גדול של השביל זה הליכה בשביל צר כאשר שדות מוקשים משני הצדדים מכוסים בקוצים יבשים.
בנוסף, חלק לא קטן מהשביל לא כיפי לנסיעה זורמת באופניים. אם זה שבילים לא אפשריים לנסיעה או שערי הבקר כל 3 דקות.
מה שאני הייתי ממליץ לרוכבי אופניים זה לסמן נקודות תצפית מעניינות והמעיינות שיש ברמה ופשוט לדלג ביניהם דרך שבילי עפר או כבישים.

טיפים

• עדיף לעשות את המסלול אחרי החורף, כשהכל ירוק
• אשר אתם עם אופניים יותר קל לאלתר ולשנות את המסלול. אל תהיו מקובעים, תתאימו את המסלול לעצמכם (למשל, שלבו יותר מעיינות על חשבון שדות מוקשים משעממים)
• הגיבו ושאלו שאלות! :)

קבצים מצורפים

• קובץ GPX. ניתן להטעין למכשירי GPS או google maps

קישורים חיצוניים

• סיפור דרך בבלוג שלי. כולל מפה מדויקת והסברים על הציוד.
• הקליפ שמסכם את הטיול (סרטונים, לא תמונות)