מסלול בנגב התיכון- נחל ממשית- נחל עקרבים

דרכי הגעה למסלול

תחילת המסלול נמצאת סמוך לדימונה ול"מפעל טקסטיל" שלה.
כביש 25 עובר בין באר שבע- דימונה- צומת הערבה. אנחנו נוסעים על הכביש לכיוון מזרח מבאר שבע. 6 ק"מ לאחר שחלפנו על פני דימונה נגיע לפנייה לכיוון דרום. או למי שמגיע מכיוון מזרח כעבור 2 ק"מ מצומת רותם תהיה הפנייה ימינה לכיוון ממשית. קיים שלט שמכוון אל נחל ממשית.
לאחר הפנייה נכנס לדרך אספלט ישנה. לאחר כ- 2 ק"מ על הכביש אספלט נראה מלפנינו את חרבת ממשית (שדרך אגב ממש שווה הצצה).
כאן נחנה את האוטו, שימו לב חשוב מאוד יש סכנה של פריצות לאוטו באזור זה אז עדיפות גדולה יותר היא לקחת מונית או טרמפ לתחילת מסלול, למרות שאני עשיתי את המסלול לא נגעו לי באוטו אך בכל זאת מומלץ שלא.

היום הראשון ממשית עד לעין יורקע0צ

חרבת ממשית הייתה עיר נבטית ששימשה תחנת מעבר ועיר חקלאות בדרך הבשמים העתיקה. בעיר נמצאו שרידים מכל התקופות הנבטיות שבהן התקיימה לצד שרידים מן התקופה הרומית המאוחרת במהלכה בוצרה העיר, ומן התקופה הביזנטית, שבמהלכה נבנו כנסיותיה. מקור השם ממשית הוא בשם הרומי-ביזנטי של העיר: ממפיס. השם הערבי הוא כרנב (כורנוב) כשמו של משקה חלב דבש ותמרים. בכניסה לאתר מותנת בתשלום.

נתחיל עם המסלול האדום שנמצא בצפון מערב לגבעה שעליה נמצאת חרבת ממשית. נלך על השביל האדום ונקיף את החורבה ממזרח לדרום ונכנס לתוך נחל ממשית.
בנחל ממשית נלך כקילומטר וחצי עד שנגיע לסוף הערוץ ונגיע לפיצול שבילים עם שביל כחול שיורד דרומה (שימו לב שאם התבלבלתם והמשכתם עם השביל האדום אחרי כ-600 מטרים תפגשו במסילת רכבת ככה שזה לא נורא אבל שווה לשים לב).
נלך על השביל הכחול שעובר בתוך נחל ממשית והולך במקביל למצלעות המכתש הגדול. לאחר 5 ק"מ נגיע לבאר "רטב", באר שרוב השנה היא יבשה אך בתקופות שאחרי הגשמים ותחילת האביב אפשר למצוא בה מעט מים.
ההליכה עד הבאר היא הליכה של בסביבות הארבע שעות והיא הליכה נוחה למדי.
מהבאר נמשיך לרדת בנחל ממשית על הסימון הכחול עוד 6 קילומטרים ונגיע למפגש של השביל עם הכביש בשלב זה ניפרד מהשביל שממשיך לתוך המכתש הגדול ונלך במקביל לכביש לחניון הלילה עין יורקעם. שם נתארגן ללילה.
המסלול של היום הראשון הוא קל יחסית ולא דורש הרבה מאמץ פיזי אך גם הנופים שלו הם בהתאם, בחניון הלילה של עין יורקעם לא קיימים מים אז שווה להביא כמות גדולה יותר או לבצע הטמנה בשטח, סביר להניח שתפגשו עוד אנשים בחניון כיוון ששביל ישראל עובר בו.

ק"מ ליום הראשון- 15 ק"מ
זמן הליכה- 5- 10 שעות

היום השני מעין יורקעם דרך נחל חתירה לחניון המכתש הקטן

בבוקר היום השני נלך על השביל הכחול לכיוון מזרח, כעבור זמן קצר הוא ישנה את כיוונו לדרומה ונתחבר לשביל ישראל, עד החיבור קילומטר אחד הליכה. לאחר 300 מטר נוספים נגיע לעין יורקעם שבהחלט בהחלט שווה איזו טבילה אם אתם בעונה המומלצת לטיול,
אפשר בתחתית הערוץ קצת לפני הבריכה לשבת ולאכול ארוחת בוקר טובה בצל המצוקון.
אחרי שאכלנו נמשיך לרדת עם השביל הכחול שעכשיו הוא גם שביל ישראל בתוך נחל חתירה החלק הראשון שנרד בו נקרא מעלה פלמ"ח, מעלה פלמ"ח הוא ירידה תלולה אך לא ארוכה אך היא דורשת מאמץ בירידה הירידה היא בסביבות 700 מטרים בהם נרד מגובה של שלוש מאות מטרים לגובה של מאה מטרים.

בשנת 1944 סיירה באזור הנגב פלוגה ג' של הפלמ"ח ; באחד מסיוריה שמטרתם הייתה "כיבוש הארץ דרך הרגליים", נאלצו לעקוף את דרך מעלה עקרבים מחשש להיתקלות בפטרול בריטי, והחליטו להגיע מכיוון המכתש הקטן, דרך נחל צין, ולעלות בנחל חתירה. כאשר הגיעו למרגלות המצוק, נתקלו בהפתעה, נראה היה שלא ניתן לעבור את המפל העצום והיה חשש שיאלצו לחזור חזרה את כל הדרך. לבסוף בעזרת כושר אלתור ותעוזה, פרצו דרך והמשיכו במעלה הנחל לפי התוואי שלו היום. בשנת 1966 שופץ השביל, הוצב סולם ברזל כתחליף לסלע שבו אחזו בעת שפרצו את הדרך, ונכתבה כתובת זכרון בראש המעלה.

אחרי הירידה התלולה אפשר לנוח בצל העץ שנמצא 50 מטרים מסוף הירידה ולהסדיר את הנשימה.
אחרי שנחנו קצת נמשיך לרדת עם נחל חתירה עוד כקילומטר וחצי ולמפגש נחלים, נפגוש בנחל ימין ואת השביל האדום.
שימו לב עלינו לעלות בנחל ימין ולהמשיך עם המסלול הכחול ושביל ישראל, העלייה של מעלה ימין היא לא קלה אך היא פחות תלולה מהירידה הקודמת בערך לעלות את אותו הגובה שירדנו אך לאורך קילומטר וחצי.

אחרי שסיימנו את המעלה ימין נמשיך עם הסימון הכחול בין גבעות נמוכות בעלייה מתונה כ- 4 קילומטרים עד שנגיע למצד "צפיר" שם יש תצפית מדהימה על כל הערבה ועל נחל צין. מצד צפיר היא מצודה מהמאה השלישית או הרביעית, הבנויה מאבנים גדולות. צורתה ריבוע באורך וברוחב 7.5 מטר, ונותר בה גרם מדרגות שהוביל לקומה שנייה. המקום שימש כתחנת משמר דרכים מימי התקופה הביזנטית.

ממצד צפיר נמשיך צפון מזרחה כשלוש וחצי קילומטרים בין גבעות בעליות וירידות קטנות עד נגיע לכביש 227 שמחבר את המכתשים ואת מעלה עקרבים. נפגוש בכביש הזה בפנייה ובשלט שכתוב למכתש הקטן ומעלה עלי. נמשיך בכיוון השלט ועם הסימון הכחול ושביל ישראל כקילומטר עד החניון לילה על יד שפת המכתש הקטן, שם נעביר את הלילה.

שימו לב המסלול שעשינו היום הוא המסלול הקשה ביותר פיזית בטיול ומרחק ההליכה באותו היום הוא כ- 18 קילומטרים.
זמן הליכה: 6- 12 שעות.
חשוב לדעת שגם בחניון הזה אין מים וחוץ מהטמנות או לסחוב אותם אין אפשרות למלא, גם הבסיס הצבאי שנמצא בראש ההר לא ייתנו לכם (מניסיון).
כדאי מאוד להתעורר מוקדם ולראות את הזריחה מעל המכתש הקטן מאוד מאוד יפה כאן במדבר .

מחניון המכתש הקטן דרך נחל עקרבים עד למעלה עקרבים

בבוקר היום השלישי לטיול (כאמור ממומלץ לקום מוקדם ולצפות בזריחה- יפה כאן במדבר), נתחיל את ההליכה, במגמת ירידה, עם הסימון השחור שיוצא מחניון הלילה שבו ישנו והולך לכיוון מזרח. נלך בשביל כקילומטר עד שנפגוש בנחל עקרבים.
נרד בנחל עקרבים עד למטה, זו הליכה של עוד שני קילומטרים, אך מדובר בהליכה טכנית מאוד בין בולדרים וטיפה סולמות, זו הליכה לא פשוטה, אבל נחל עקרבים שווה את זה, הוא נחל יפה מאוד ומאוד מיוחד.
אחרי שירדנו את הנחל נמשיך על השביל השחור לכיוון דרום עוד קילומטר וחצי עד שנגיע לצמחייה של נחל צין שם המצב הוא קצת מבלבל שימו לב שעליכם ללכת על הסימון השחור עד שתגיעו לסימון כחול והסימון השחור. בעצם הסימון השחור פשוט יהפוך לכחול (אין בזה הרבה היגיון).
נמשיך עם הסימון הכחול תחילה לכיוון דרום ואחרי 600 מטרים נגיע לפיצול של השביל השחור מהכחול, בשלב זה נפרד מהסימון השחור ונלך עם הסימון הכחול כקילומטר, נעלה על גבעה קטנה ואחרי הגבעה נגיע לדרך עפר רחבה מאוד איתה נלך עד למעלה עקרבים ולכביש 227. כ- 3 קילומטרים נוספים ובזאת נסיים את הטיול.
שימו לב המסלול האחרון הוא קצר יותר מבחינת הזמן: 2- 6 שעות.
החלק בתוך נחל עקרבים הוא קצת קשה אבל החלקים האחרים במסלול הם לא קשים בכלל.

ניתן להמשיך את המסלול לעוד יום או יומיים של הליכה על שביל ישראל לכיוון מכתב חצרה (הקטן). כמו כן את המסלול של היום השני והשלישי ניתן לצמצם לכדי מסלול של יום אחד לאלה מכם שהולכים בקצב מהיר.

ממעלה עקרבים הביתה

טוב אחרי שסיימנו את המסלול נרצה לחזור הביתה.
אז אם השארתם את המכונית בתחתית מעלה עקרבים מהתחלה. מעולה פשוט סעו דרך מעלה עקרבים וכביש 227 למעלה (צפונה) עד לממשית ותשיבו את הרכב שהשארתם בתחילת המסלול.
אבל בתור אדם של טרמפים, ומאמין שגם אתם בקטע של טרמפים אני חייב להגיד שיש יותר סיכוי להגיע לאוטו דווקא מהכיוון השני בשני הפעמים שעשיתי את המסלול הזה לא עברה אף מכונית מהערבה למעלה וכל המכוניות ירדו לכיוון הערבה, אי לכך מומלץ מבחינתי לנסוע לכיוון כביש הערבה ומכביש הערבה דרך צומת הערבה לכיוון דימונה להגיע לאוטו מדובר במרחק ארוך יותר וגם זמן נסיעה, אבל עדיף לנסוע ולהתקדם מאשר לחכות במקום שלוש שעות, מניסיון.
מקווה שתהנו חוץ מזה יש בסביבה עוד מלא מקומות מומלצים כמו נחל שרף ונחל גוב שמתחבר לנחל חתירה אז אם אתם כבר באזור תנו קפיצה לעוד מסלול.

בהצלחה

טיפים

• קטע קריאה על מעלה פלמ"ח: "פריצת מעלה פלמ"ח" ... היינו כ-150 איש, מהם 40 בחורות והשאר גברים. זו הייתה קבוצה גדולה שהייתה עלולה לעורר חשד ולכן חילקנו אותה לשלוש קבוצות קטנות שיצאו כל אחת בדרך אחרת. למחרת בבוקר לאחר תכנונים מרובים יצאנו לדרך כשאנחנו משתדלים להראות כמו תנועת נוער בטיולם. עשרים וארבע שעות לפנינו יצאו לדרך קבוצת סיירים והתוואי שהלכנו בו הייתה ארץ שוממה ולא מוכרת. רצינו להכיר שטחי ארץ מרובים ככל האפשר. תחנתנו הראשונה הייתה במכתש הקטן. קשה לתאר את התלהבות האנשים בכניסה לתוך המכתש. מימין ומשמאל סלעי ענק המתרוממים כקיר נטוי לגובה של 400-500 מטר מעין שער לשמיים... ובתוך המכתש פנימה, צורות וצבעים מעולם החלום. יצאנו מן המכתש המתפתל בין סלעים גבוהים והתקדמנו דרך נחלי נגב לפי סימנים שהשאירו לנו הסיירים. גם מים מצאנו לפי הסימנים שלהם. לאחר שעות רבות של הליכה, בהגיענו לנחל ירקעם ראינו מרחוק את שאול ואת מחלקת הסיירים שלו. "מה קרה, מדוע לא המשכתם?" "הבט", אמר שאול והצביע על קיר סלעים ענק שחסם את הדרך. "חיפשתם מוצא גם ממקומות אחרים?" שאלתי. "זה יום תמים שאנחנו מחפשים אך לא העלנו כלום, נראה שאי אפשר להמשיך." "מה אתה מציע לעשות?" הייתי נבוך. נמצאנו בלב מדבר, ממלכת הבדואים, בלא מים ועם צידה מועטה בלבד. "יש מקום אחד", אמר, "שם אולי נצליח לפרוץ דרך". "לפרוץ דרך?!" שאלתי בתמיהה. ...במשך קרוב לשעה חצבנו בסלע במאמץ גדול עד שהצלחנו לפרוץ מעבר צר. נדחקנו בו אחד אחד והגענו שוב לסלע זקוף שסגר בפנינו את הדרך. "בעזרת חבלים סבורני שנצליח לעלות" "על הסלע החלק הזה?" קרא שאול "היכן נשים את הרגליים?" שאלתי. "נחצוב"! אחד הסיירים טיפס ועלה בזריזות של חתול לראש הסלע וקשר את החבל למעלה, שאר הסיירים טיפסו ועלו אף הם והחלו חוצבים גומחות לרגליים. כאשר סיימנו את המלאכה חזרנו לואדי. החברה עייפים שכבו שרועים על קרקע הנחל ונחו. "אנו ממשיכים", זירזתי אותם לקום, "המעבר אינו קל אך נוכל לצאת. נדחקנו בפירצה והגענו עד לחומת הסלעים הזקופה. "ומכאן?" שאלו האנשים. "כאן מטפסים ועולים בחבלים". הבחורים והבחורות ניגשו אל הסלע בזה אחר זה, החזיקו בחבל ובכל כוחם טיפסו לפי הכללים שהתאמנו בפלמ"ח. כאשר כל הפלוגה הייתה כבר למעלה, התבוננתי למטה בגאווה, וכשהיינו מוכנים כבר להמשיך במסע, לפתע צצה קבוצת בדואים. "מאין אתם באים?" שאלו המומים. "מואדי ירקע". ענינו גאים. "ואדי ירקע?!" התפלאו "אין משם יציאה!" "כן, מואדי ירקע" השבנו "פרצנו יציאה!" "אתם?" "אנחנו!" "מתי?" "עכשיו." "אי- אפשר" הנידו הבדואים בראשם, "שום איש לא עבר עוד במקום הזה, אפילו היעלים לא עולות מכאן." "אולי" אמרנו, "אבל אנחנו עלינו..."