EDT - Eilat Desert Trail

חמישה ימים מיוטבתה לאילת על שביל אילת

תאריך הטיול	February 2019
משך הטיול	5 ימים
עונה מומלצת	חורף

תוכן עניינים

מבוא

חמשת הימים האחרונים (בואכה דרום) הם אחד המקטעים המעניינים ביותר של שביל ישראל. הנוף כאן נע מהרי הגיר של הנגב, לאבן החול של עבר הירדן וצוקי הגרניט של סיני. זה גם המקטע עם הטופוגרפיה הדרמטית ביותר בשביל. בקיצור – אנחנו אוהבים

Eilat desert trail (EDT) הוא ניסיון בחיתוליו להפוך את חמשת הימים האלה לשביל העומד בפני עצמו. להסדיר אותו, למסד אותו ולשווק אותו כמוצר תיירותי לשוכנים בגולה. במסגרת זו יש ניסיון להנגיש את השביל ע”י פרסום מידע מקוון בשפות שונות, הסדרת מקורות מים לאורכו, לרתום את התיירנים באזור אילת ליוזמות למתן שירותי תיירות (לינה, הסעות, לוגיסטיקה, אטרקציות וכו') ועוד כהנה וכהנה.

בפועל, הדרך עוד ארוכה. הגופים הרלוונטים (רשות הטבע והגנים, מועצות מקומיות החברה להגנת הטבע ועוד) עוד לא החליטו איפה השביל מתחיל ומה המסלול המדויק וכך נוצר מצב שבאתרים שונים קיימות מספר גרסאות

גם עבודות התשתית רק בשלבים ראשוניים. אבל כבר רואים ניצנים ראשונים (לדוגמא – עוקב המים החצי סודי בחניון לילה רחם – עתק, מעט מידע באנגלית באתר של מועצה אזורית איילות)

אנחנו יוצאים חמישה חברים, כבר לא צעירים, עם ציוד על הגב לחמשת ימי הטרק. אנחנו בחרנו לצאת מיוטבתה. זו נקודה נגישה בתחבורה ציבורית, עם חנייה מסודרת והגישה ממנה לחבירה לשביל ישראל יפה, לכן היא נראית לנו הכי מתאימה.

יום ראשון

בעצם אנחנו יוצאים לדרך עם רכב כבר יום קודם לתחילת הצעידה, אוכלים ארוחת ערב בגמליה בעין יהב (אנחנו ממליצים) ומשם מוצאים נקודה סתמית ללינת שטח לצד כביש הערבה.
כ 20 ק"מ, 780 מטר עלייה ו 240 ירידה
בבוקר משכימים ונוסעים לתמנע, שם הסכימו לאחסן לנו ארגז מזון ומשם ליוטבתה. את הרכב אנחנו נוטשים בחניון האורחן, לוקחים נשימה ארוכה, מצלמים סלפי של תחילת מסלול ומתחילים בהליכה.

לרוצים לעלות מיוטבתה ולהתחבר לשביל ישראל עומדות לא פחות מארבע אפשרויות. בכל האפשרויות תחילת ההליכה היא לאורך כביש 90 דרומה. אנחנו בחרנו מראש לעלות דרך נחל יוטבתה. לפחות "על הנייר" זו נראתה האופציה הקלה יותר. כדי להגיע לתחילת העלייה יש להקיף קודם שמורה של צבאי ערבה (צבי שיטים – תת מין נדיר של הצבי המצוי ממנו נותרו עשרות פריטים בעולם כולו), מה שמאריך מעט את הדרך.

העלייה עצמה לא קלה. הנחל מלא בולדרים שהופכים את העלייה עם התיקים שהגב עוד לא התרגל אליהם למעט מסורבלת. למזלנו מזג האוויר קריר ונעים. העלייה ממשיכה ביתר מתינות גם אחרי המפגש עם השביל הירוק שמוביל אותנו לשביל ישראל.

אנחנו ממשיכים לעוד עלייה אחרונה להיום ואחריה בירידה ארוכה ומתונה לבאר מילחן, נקודת הלינה שלנו. מזג האוויר מתקרר במשך היום ובקטע ההליכה האחרון אנחנו הולכים מול רוח חזקה וקרה שגורמת לחששות כבדים להמשך הלילה.
בחניון מתארגנת קבוצה נוספת מגובה בג'יפ עם עגלה עמוסת ציוד, אז אנחנו מוצאים פינה שקטה ומעט מרוחקת כדי להתארגן. מחכה לנו כאן הטמנת מים שאותה אנחנו מוצאים ומצליחים לאסוף גם מעט שאריות עצים מרחבי החניון למדורה קטנה. יעל פותחת כאן את סדרת ארוחות הערב גורמה של הטיול שכולן נעשות בסיר אחד על מדורה.

יום שני

סה"כ 18.5 ק"מ, 400 מטר עליה, 840 מטר ירידה
אנחנו קמים לבוקר קפוא. חניון באר מילחן גבוה והטמפרטורות בו נוטות לצנוח. כמה דקות אחרי השכמה, תוך כדי הרתחת תה של בוקר גם מתחיל לרדת גשם. אוספים את הציוד במהירות הבזק כדי שלא ירטב ומתחילים ללכת.

הגשם מלווה אותנו לסרוגין לאורך הדרך שעולה ויורדת במתינות ומובילה אותנו דרומה. אנחנו מנצלים את אחת ההפסקות בגשם לארוחת בוקר. מכאן אנחנו ממשיכים לתצפית עוצרת נשימה על בקעת תמנע. התאורה הסגרירית נותנת לכל הבקעה מראה מיוחד ואנחנו ממש מתקשים להתנתק מנקודת התצפית. מכאן הדרך מתפתלת לאורך שפת הבקעה ומספקת עוד ועוד נקודות תצפית מקסימות. באחד העיקולים אנחנו מגלים מקבץ אמוניטים יפה.
בהמשך הדרך יורדת בתלילות במעלה מלחן עד שהיא מגיעה לתוך הערוץ של נחל מנגן. זהו ערוץ יפיפה של אבן חול צבעונית שמתפתל מטה. הדרך מקיפה ממזרח את הר מכרות וממשיכה לכיוון שער הכניסה לפארק תמנע.

כקילומטר לפני שער הכניסה אנחנו פוגשים את יוסין. הולנדית שמטיילת לבדה ונראית קצת אבודה. היא הגיעה איכשהוא לשער השמורה ושם אמרו לה שאין לה מה לעשות בתוך פארק תמנע בלי רכב כי הכל רחוק ונגיש רק ברכב. אנחנו מציעים לה להצטרף אלינו והיא נענית בשמחה. אנחנו עוצרים בשער הכניסה לשמורה לגלידה קצרה וממשיכים, יחד עם יוסין, לעבר הר תמנע. מסלול העלייה להר, דרך נחל אלכסון, הוא קטע יפיפה של משחקי אבן חול צבעוני. אנחנו מזמינים את יוסין לחלוק עמנו צהריים (ממילא יש לנו יותר מדי אוכל) ליד גב צלול וממשיכים אל ראש ההר. בקטע זה יש שלטים עם הסברים גאולוגיים מאירי עיניים (גם אם מצב השלטים די רעוע), שווה לעצור, לקרוא ולהחכים.
מראש ההר יש תצפית יפה, בייחוד בשעות אחר צהריים אלו. אנחנו מתפעלים ומתחילים לרדת למטה. בהגעה לאגם אנחנו ממהרים לנסות למצוא ליוסין טרמפ לאילת. אחרי שמצאנו (ונפרדנו והתחבקנו והחלפנו כתובות מייל) אנחנו אוספים את ארגז האוכל שלנו ומתפנקים בארוחת ערב עשירה במיוחד. אפשרויות הלינה לשביליסטים בתמנע מגוונות ועבור סכום צנוע אפשר לזכות במקלחת חמה, מי שתיה, רעש פכפוך האגם ואפילו לאוהל סגור ומזרון “אמיתי”.

ממש לפני שינה מגיעים אלינו שני תיירים פולנים שהחלו ללכת היום מאליפז ומתכננים מסע בשטח של 4 ימים. הם מתכבדים בתה ובעוגיות שאמא שיעל הביאה מ…. פולין. יש להם מפה סרוקה בטלפון, תרמילים כבדים וחשש גדול בלב כי לא הצליחו להשכיר באילת אוטו כדי להטמין לעצמם מים. אנחנו עושים להם קצת סדר במסלול, מנסים להסביר להם מאיפה יוכלו להשיג מים וגם מתפללים עבורם לאלוהימה שיסתדרו.

יום שלישי

21 ק"מ, 590 מטר עלייה, 610 מטר ירידה
היציאה מתמנע דרומה היא לא החלק המוצלח של השביל הזה. סימני עבודות עפר כבדות מופיעים מיד ביציאה לדרך והמצב עוד מחמיר אחרי הכניסה לשטח מטמנת (מה שפעם קראו מזבלה) נמרה.
בהקלה גדולה אנחנו עוברים את המטמנה ונכנסים לערוץ הרחב של נחל רחם. כמה מאות מטר לתוך הערוץ ממתינה לנו הפתעה נעימה בדמות שיטה מקסימה שמתחתיה הטמין מישהו ערכת פינוקים להולכים. יש שם ערכת קפה מדוגמת, קצת אוכל, ספרים, מחצלת ועוד מיני תופינים. תוך כדי ארוחת הבוקר שלנו חולפת על פנינו קבוצה של גרמנים מבוגרים נמרצים.

ממשיכים בערוץ שנקודות ירוקות של שיחי זוגן מלבלבים מעידות על חורף מוצלח באזור. ומגיעים לחניון רחם - עתק. במקום מוצב בעונת התיירות עוקב מים לשימוש הטיילים. אנחנו ממלאים מים ככל יכולתנו לקראת ההמשך. השביל ממשיך בטיפוס איטי עוד כמה קילומטר ואז פונה לנקיק תלול יותר ולכיוון גבי רחם, שם אנחנו עוצרים לארוחת צהרים.
הגבים נקיים, האוויר צלול וקריר וארוחת הצהריים ערבה לנו. האמיצים שבינינו אפילו מתגברים על קור המים ונכנסים לטבילה. אנחנו קצת כבדים בגלל כמות המים והאוכל על הגב והמנוחה באה בזמן. בגבים אנחנו פוגשים שוב את הקבוצה הגרמנית שפגשנו הבוקר.

מייד אחרי הגבים ישנה קבוצה של דקלים שנראית קצת לא שייכת למקום ואחרי הליכה קצרה אנחנו מגיעים לראש מעלה עמרם, ממנו ניתן לראות את העיר אילת ותצפית מקסימה על דרום הערבה.
אנחנו מתחילים לרדת את המעלה ורואים שהערוץ מתחתינו מלא בבני נוער בטיול כלשהו. בתחתית המעלה אנחנו מחליטים להאריך מעט את הדרך, פונים שמאלה, חולפים על פני אחרוני הקבוצה שבאה מולנו ועולים לכיוון הר אמיר. לאורכה של העלייה מלווים אותנו משחקי צבעים וצורות אינסופיים של אבן חול צבעונית שנשארים בלב לאורך זמן. מהאוכף אנחנו עושים תצפית נוספת וגולשים לערוץ נחל אמיר.
(הר אמיר מתנשא לגובה של כ-448 מטר. הוא נקרא על שמו של אמיר שמעון, לוחם בסיירת שקד, שהציל על פסגת ההר את חייו של חייל אחר, שגם שמו אמיר)

קצת אחרי היציאה מהנחל אנחנו נכנסים לחניון לילה שחורת שהומה אנשים. הקבוצה הגדולה שראינו בדרך נמצאת שם, קבוצה גדולה אחרת חונה ומתארגנת לארוחת ערב, כמה מכיניסטים שפגשנו פה ושם היום מתארגנים לחניית לילה. נמצא שם גם גל, שביליסט בודד שמנסה למצוא שלווה אחרי יום ההליכה הראשון שלו בשביל ישראל. אנחנו מאמצים אותו אלינו, הוא צמא למידע על הצפוי לו בהמשך ואנחנו מזמינים אותו לתה שנמשך אחר כך לארוחת ערב.

ואז זה קורה, ברחבי החניון נפוצה הידיעה של סכנת שטפונות הלילה והוא מתרוקן במהירות מעוררת הערצה. רק אנחנו וגל נשארים, כולנו עוברים למקום מעט יותר גבוה ומתארגנים למדורה וארוחת ערב. חניון שחורת נמוך יחסית והערב יחסית חמים. אי שם בלילה כמה טיפות של גשם יורדות עלינו, אבל רוב הלילה עובר בנעימים.

יום רביעי

15 ק"מ (כולל טיול הצד לגיא האבוד), 750 מטר עלייה, 370 מטר ירידה

אנחנו מתעוררים בחניון השקט להפליא, מתארגנים, נפרדים בתה ועוגיות מגל שישן איתנו הלילה ומתחילים לצעוד. החיבור חזרה לשביל ישראל הוא כ 700 מטר במעלה הנחל, ממש בכניסה לקניון שחורת. הקניון עצמו יפה מאוד עם קירות אבן חול משני הצדדים ומספר גבים שמלאים במים צלולים. אנחנו ראשונים הבוקר וכל הקניון לרשותנו.
אחרי היציאה מהקניון השביל פונה חדות שמאלה ומתחיל לטפס להר שחורת. על ההר יש תצפית יפה ואפשר לראות את כל הדרך שלנו דרומה עד גבול מצרים ואת הערבה הרחק מתחתינו. אנחנו יורדים מצידו השני של ההר ועוצרים בכניסה לגיא האבוד. מטמינים את התרמילים ומטפסים ימינה לתוך הערוץ. זה ערוץ מאוד קצר, רק כמה מאות מטרים לכל כיוון, אבל מאוד מרשים. קירות האבן הצבעונית הולכים ונסגרים ככל שנכנסים פנימה עד ההגעה לקיר זקוף המקיף אותנו משלושה עברים.

חוזרים לתרמילים, מעמיסים וממשיכים בעמק הרחב לכיוון דרום. אחרי כ 2 קילומטר אנחנו פוגשים את נחל נטפים ונכנסים לתוכו. במפגש הנחלים אנחנו פוגשים שוב את קבוצת הגרמנים שפגשנו כבר כמה פעמים. הם עושים טיול של שבועיים בארץ שמוקדש להליכות בשטח. חבורה מאוד מרשימה.
אנחנו מוותרים על העיקוף שעושה כאן שביל ישראל ובוחרים להתמודד עם הבולדרים בתוך הערוץ (סימון שחור). הטיפוס בנחל לא קשה ולא דרמטי למעט סולם אחד בערך באמצעו. קצת אחרי הסולם אנחנו פוגשים את יוהנס, גרמני צעיר שסיים התנדבות בקיבוץ הרדוף. הוא יצא הבוקר מאילת ומתכנן ללכת את כל השביל. הוא קנה הטמנות בכל המקומות הבעייתיים ותחנתו הראשונה מתוכננת בהר יהורם. אנחנו מחניקים צחוק ומסבירים לו בעדינות שאת הר יהורם הוא כבר עבר לפני כשעה. הוא לא מהסס לשנייה (בכל זאת הוא גרמני ותוכנית זה לא משהו שמוותרים עליו בקלות), מסתובב ומצטרף אלינו בדרכנו דרומה.

את ארוחת הצהריים שלנו אנחנו עורכים בעין נטפים ואותה אנחנו חולקים עם יוהנס ועוד מטיילת שאספנו איפשהו (בשלב הזה אנחנו כבר מרגישים כמו קייטרינג מהלך). בעלייה מעין נטפים הגשם מגיע ואיתו גם רוח קרה וחזקה. למזלנו זהו מטח גשם בודד ואחריו נשארים רק הרוח וטמפרטורות שצונחות במהירות. אנחנו מטפסים לכיוון כביש 12 שם אנחנו פוגשים חבר שמביא לנו משלוח מים ומפתיע אותנו גם בפיצה.
אנחנו מחליטים לא להשאר על הר יהורם סחוף הרוחות ומתחילים לרדת לכיוון נחל גשרון. בירידה לתוך הנחל אנחנו פוגשים שתי בחורות ומאיצים בהן לעלות מהר לפני החושך. בתוך הנחל אנחנו מאתרים מקום נוח לישון ומתחילים להתארגן.
ואז, ממש לפני חשיכה, צץ ממורד הנחל עמיתי. אין לו מפה, אין לו ספר והוא לא ממש יודע לאיפה הוא אמור להגיע. יש לו בת דודה "שעשתה את השביל" ואיתה הוא מתכנן להתייעץ בווטסאפ. יש לו ציוד חדש שבו הוא עוד לא ממש יודע להשתמש ואפס הבנה של המשך המסלול. הוא יצא מאילת לפני לא מעט שעות והגיע רק עד כאן בגלל כמויות ציוד לא הגיוניות שהוא סוחב איתו.

אני מגייס את כל הסמכותיות שאספתי בשנים של עבודת איתור ביחידת חילוץ ומודיע לו שהוא לא יכול להמשיך בנחל היום. הוא די מותש אז זה לא ממש קשה. הוא שמח להצטרף אלינו לארוחת ערב כי בכל התרמיל הענק שלו יש רק לחם וטחינה (ו 15 ליטר מים שהמוכר בפיצוציה באילת שכנע אותו לקנות).
אנחנו מעבירים ערב ארוך ונטול מדורה בסיפורים על מקרים הזויים שקרו לנו. בשמונה וחצי העיניים נסגרות ואנחנו מתחפרים בשקי השינה. הרוח קצת נרגעה (או שאולי כאן למטה היא פחות מורגשת).

יום חמישי ואחרון

סה"כ 10.5ק"מ, 300 מטר עלייה, 700 מטר ירידה.

מוקדם בבוקר אנחנו נפרדים מעמיתי שמעמיס את התרמיל הלא הגיוני שלו וממשיך לטפס. בבורסת ההימורים על הסיכוי להשלים את השביל הוא מקבל אצלנו ציון נמוך. יש לנו יום קצר (אם כי מאוד משופע) ואנחנו שואפים להגיע לאילת בשעה סבירה.
מייד מתחת למקום הלינה שלנו יש סולם ארוך שאותו אנחנו יורדים ומעט אחריו מעיין יפה שמטפטף במרץ בצד ימין. אבן החול הרטובה מייצרת משחקי צבעים יפים ואנחנו עוצרים למנוחה קצרה. הערוץ ממשיך לרדת בתלילות ואחר כך מתמתן ומתחיל להתרחב ואנחנו עושים טיול צד קטן למעבר צפרא. זהו מעבר צר להחריד שנמצא בקניון אבן חול. הרעיון הוא לנסות להשתחל דרך המעבר הצר (מידי) צידו השני של הקניון.
חוזרים לנחל גשרון וממשיכים לרדת איתו עוד כברת דרך עד שהשביל פונה בחדות למעלה גשרון. זה מעלה לא ארוך אך תלול מאוד. בראשו יש תצפית יפה שבה אנחנו נפגשים בראשוני השביליסטים שיצאו הבוקר מאילת. השביל ממשיך בעלייה מתונה ואחריה אנחנו גולשים לראש מעלה בולבוסים, מעין בקעה רחבה שעשרות בולבוסי אבן גדולים מעטרים אותה.
השביל יורד לתוך הערוץ הרחב של נחל צפחות ולאחר מכן מטפס על הר צפחות. אילת כבר פרושה ממש מתחתינו וזו בהחלט ההתחלה של הסוף. מכאן גלישה לא ארוכה מטה מביאה אותנו אל הדגל המסמל את תחילת / סוף שביל ישראל. אנחנו צועדים מעט צפונה והאמיצים שביננו נכנסים לטבילה בים, הפחות מסתפקים בבירה.

סיימנו ארבעה וחצי ימי הליכה. 85 קילומטר בתוואי יפיפה. פגשנו המון אנשים בדרך, כולם מדהימים ונחושים לעשות את שביל ישראל (או לפחות חלק ממנו). זה מאמץ לא פשוט שצעירים ומבוגרים, ישראלים ותיירים, בודדים וקבוצות בוחרים לעשות. לטעמי השביל הזה הוא אחת התופעות החברתיות היותר יפות שקורות כאן בשנים האחרונות.

כשאנחנו מבינים שתיכף האוטובוס שלנו ליוטבתה חומק לו בלעדינו, אנחנו ממהרים לתפוס 2 מוניות ליציאה מאילת. למזלנו תייר מעכב את האוטובוס בתחנה כשהוא מתעקש להבין מהנהג איך מגיעים ל "עקבה בורדל" ואנחנו מזנקים לתוכו ומתחילים את המסע צפונה הביתה.