חודש ביפן

טיול של חודש ביפן באוקטובר 2024 עם אוהדי הנסיך

תאריך הטיול	October 2024
משך הטיול	חודש

תוכן עניינים

הקדמה

לטיול הזה התכוננתי משהו כמו חצי שנה, קראתי ספרים, הכנתי מסלולים וקיבלתי המלצות מחברים.אוהדי כפרה עליו תכנן לטוס עם חברים לתאילנד אבל בדקה האחרונה החליט שהוא רוצה ללמוד כבר השנה (החלטה טובה!) אז הטיול שלי בא לו בול.

בגדול היינו אמורים לטוס ב18.9 אבל בגלל המלחמה הטיסה שלנו נדחתה פעם אחרי פעם.
אם לאוהדי לא היה אח שהוא גבר הוא לא היה בכלל יוצא מהארץ, אבל בגלל שיש לו אח שהוא תותח, הצלחתי לארגן לנו טיסה חלופית עם אל על ואפילו הארכתי את החזרה שלנו ככה שהטיול יישאר חודש ימים.

יום ראשון, ישראל -> רומא -> פריז -> טוקיו

מה שאולי לא ציינתי זה שהעלות של הטיסה עם אל על הייתה שיש לנו 2 עצירות ביניים - ברומא ואז בפריז.אז הגענו לנתב״ג ומבחינתי כל עוד אני לא בתוך המטוס הטיסה עוד עלולה להתבטל, אבל חששותיי התבדו וכמה שעות מאוחר יותר חתמו לנו ציור של פיצה על הדרכון.
העברנו שם את הזמן בכיף ואפילו ראינו את המזוודות שלנו עולות לתוך המטוס רגע לפני העלייה שלנו.
כשנחתנו בפריז ראינו באפליקציה את שתי המזוודות שלנו שהשכלתי להצמיד להן AirTag.
אמרו לנו שאין צורך לאסוף את המזוודות ושהן יעברו איתנו את שני הקונקשנים עצמאית. אסור לסמוך על גויים.
כשעלינו למטוס בפריז איתרתי את שתי המזוודות אבל הן היו בטרמינל הלא נכון. דיברנו עם הפקיד רגע לפני ההמראה והוא הבטיח שיעשה כל מה שאפשר כדי שהמזוודות יעלו איתנו. כבר אמרתי שאסור לסמוך על גויים?
אחרי 13 שעות טיסה בהן לא יכלנו לדעת אם המזוודות איתנו או לא גילינו שהן עדיין חונות בטרמינל הלא נכון בפריז.
דיברנו עם הדלפק של חברת התעופה היפנית שטסנו איתה וזאת הייתה הפעם הראשונה בה התוודענו לנימוס היפני.
היא חייכה לאורך כל השיחה והייתה שירותית מאוד, בשורה התחתונה אנחנו צריכים לחזור לשדה תעופה מחר על מנת לאסוף את המזוודות שיגיעו בטיסה אחרת. לפחות קיבלנו 600 שקל כל אחד מהביטוח 🤷‍♂️

כבר בשדה תעופה ברומא הזמנתי לנו מלון מקום לימים הראשונים בטוקיו. אנחנו רגילים להזמין מבוקינג אבל לא הצלחתי למצוא מלון טוב במחיר סביר אז הזמנתי לראשונה מAirbnb וקיוויתי לטוב.
כשהגענו לדירה שמחנו לגלות שהיא בגודל סביר לשנינו ושהיא ממוקמת מטר מסופרמרקט גדול.
הבטן שלנו התחילה לעשות רעשים ששמורים בלעדית לטיסה של 13 שעות ואוכל לא טעים למדי, אז החלטנו לצאת ולחפש מסעדה.
מסתבר שבאיזור אסקוסה אין כל כך חיי לילה ומספר המסעדות שפתוחות אחרי שעה 9 נמוך כמו קצב הילודה שם, אז ניווטנו לאיזה מסעדה יחסית קרובה שראינו.
בדרך ראינו כל בו פתוח ונזכרנו שאין לנו מזוודות אז נכנסנו ורכשנו לנו בכספי הביטוח תחתונים גרביים ופיג׳מה מפנקת.
כשהגענו למסעדה גילינו שאשכרה לא מקבלים לקוחות לא יפנים, מה זה הגזענות הזאת. אז התחלנו לחזור לכיוון הבית אבל אוהדי כפרה עליו קלט בזווית העין מסעדת וואגיו שנראית טוב. נכנסנו והופתענו לגלות שזאת מסעדה שבאמצע השולחן יש רשת שעליה הלקוחות מכינים בעצמם את הבשר!! הייתה חוויה מגניבה מיוחדת ובעיקר טעימה😋
שם גם היה הניסיון הראשון שלי לדבר יפנית, לכל מסעדה שאני מגיע החלטתי שאני לוקח את הספר של התרגום איתי וסתם זורק משפטים כדי לתרגל את השפה, למדתי כבר לשאול ״האם הדירה מגיעה עם אמבטיה פרטית?״ אבל אני לא חושב שהמלצרים ידעו מה לעשות עם שאלה כזאת.

יום שני, טוקיו

פתחנו את היום מוקדם בידיעה שאנחנו צריכים לחזור בערב לשדה תעופה.החלטנו ללכת למקדש senso ji ולדוכנים שלידו.
הייתה החלטה נכונה להגיע מוקדם כי היה ריק יחסית.
בכניסה שלשלנו מטבע של 100 ין וקיבלנו פתק מזלות. מה שאני אוהב פה זה שמשקיעים בכל העקיצות האלה - נותנים לך ממש איזה מתקן שצריך להוציא ממנו מספר ולפי המספר צריך לפתוח תיבה, ואם הפתק שקיבלת הוא נבואת זעם אז צריך לקשור את הפתק לאיזה עמוד (מרגיש לי שלדחוף לאיזה יפני מאמין את הפתק לכיס יכול להיות יותר מצחיק).
היה מעניין לראות את היפנים מגיעים למקום הכי קדוש בטוקיו שנמצא פשוט באמצע העיר ומתפללים לאלים שלהם ומבקשים בקשות.
עשינו שם סיבוב וכמה תמונות והמשכנו הלאה.
רצינו להגיע לגן החיות של אונו אבל עצרנו בדרך לארוחת בוקר. אכלנו שם טוסט וסלט עם רוטב שאוהדי עתיד לדבר עליו במשך הימים הקרובים על כמה מגעיל הוא היה.
הגן חיות היה גדול מאוד והכיל מגוון רחב של חיות, היה עצוב לראות דוב קוטב או נמר סגורים בכלובים קטנים.
היו שם חבורה של קופים חמודים בטירוף שהוציאו אחד לשני כינים מהפרווה, אמרתי לאוהדי שהם הבעל חיים הכי חכם שיש ואין שום חיה אחרת שמבינה דברים כאלה ובכלל בגלל שיש להם בהונות הם יכולים לעשות המון דברים שחיות אחרות לא יכולות. אוהדי לא הסכים איתי. אוהדי טועה.
אחר כך הלכנו למוזיאון של טוקיו שהכיל פריטי אומנות ותרבות מכל התקופות עד של אדו (מאה 18), לא היה מיוחד.
הגענו לטרמינל כדי לאסוף את המזוודות ותוך משהו כמו רבע שעה כבר המזוודות היו בידינו. אני אוהב את היעילות היפנית.
חזרנו לדירה כדי להתקלח ולשים את המזוודות במקום ויצאנו למסעדה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהתוודענו למחירי האוכל ביפן - ממש זול!
אכלנו ארוחה איטלקית של פסטות ופיצות במשהו כמו 30 שקל לאדם, אהה ואפילו עם בקבוק יין קטן!
חזרנו הביתה שבעים ומרוצים (לא לפני ששאלתי את המלצר ביפנית מה הוא חושב על מחירי הארנונה).

יום שלישי, טוקיו

קמתי (מאוד) מוקדם כדי לראות את המשחק של מכבי ואמרתי לאוהדי שברגע שהמשחק נגמר אני מעיר אותו (6 בבוקר) ואנחנו מתארגנים ליציאה. בכלל זה הולך להיות קטע כי כמה כמה ימים יש משחק של מכבי ואלוני לא מפספס משחקים של מכבי 💙💛
אז אחרי המשחק יצאנו לארמון הקיסר וגילינו שיש אפשרות לסיור מודרך, אז הלכנו על זה.
היה די מאכזב ולא מרשים כמו שחשבנו שיהיה אבל נהנינו בכל זאת.
ישר משם המשכנו למוזיאון של הארי פוטר. כבר מהארץ ידעתי שזאת הולכת להיות אחת האטרקציות שאני הכי אוהב. אוהדי לעומת זאת לא יודע אם וולדרמורט זה הטוב או הרע.
המקום היה קסום כבר מההתחלה. הקפיטריה הייתה מעוצבת בצורה של חדר האוכל בהוגוורטס וכל המיצגים עצמם היו פשוט מדויקים בצורה יוצאת דופן. למדתי שם הרבה על אופן יצירת הסרט, האפקטים של הסאונד ובכלל על השחקנים וההפקה.
אוהדי אחרי משהו כמו שעתיים במוזיאון התחיל לטפטף לי שהוא רוצה שנתחיל להגביר קצב כי זה לא מעניין אותו. שעה מאוחר יותר הטפטוף הפך לגשם זלעפות ודיבורים הפכו למעשים בדמות דחיפות, לעיתים על אנשים.
כמובן שבחנות המזכרות שלאחר הסיור, קניתי את השרביט של דמבלדור עם חריטה אישית.
כשהמוכרת הביאה לי אותו עשיתי כאילו אני מכשף את אוהדי עם אבדה קדברה, המוכרת התחילה לצחוק ופלטה צעקת no no!!
זה היום השני של הטיול ואני כבר עשיתי את הרכש הכי טוב שהולך להיות בחודש הקרוב.
בערב רצינו ללכת לskytree אבל הראות לא הייתה טובה אז במקום זאת הסתובבנו בקניון. האמת שעלינו במעלית עד לקומה 31 והנוף כבר משם על כל טוקיו היה מהפנט.
שוב נתקלנו בבעיה שאין מסעדות פתוחות בערב ומצאנו את עצמנו במסעדה שבה אנחנו הלקוחות האחרונים והמצרים רק מחכים שנתחפף.
לפני שמצאנו את המסעדה היה קטע מצחיק בו נכנסנו לאיזה מסעדה שלא ידענו עד כמה היא יקרה ומפונפנת עד שהתיישבנו בתוכה. ואחרי שהגישו לנו תפריטים עם מחירים 5 ספרתיים למנה הבנו את הטעות. אמרתי לאוהדי שאין ברירה ולא נעים לצאת עכשיו אחרי שחלצנו נעליים ותפסנו שולחן ונלמד מהטעות הזאת להבא. אוהדי התעקש שאין מצב שהוא מוציא את הסכומים האלה. אמרתי לו שחייבים להישאר ושזה יעליב את המלצרית אם נקום בשלב הזה, ואז יצא לאוהדי בטעות משפט שילווה אותנו לאורך כל הטיול, הוא אמר בעצבים ״אנחנו נעליב אותה?? היא העליבה אותי!!״ לא הבנתי בדיוק איך היא העליבה אותנו אבל לפני ששמתי לב היינו כבר עם נעליים בדרך למסעדה אחרת.

יום רביעי, טוקיו -> פוג׳י

העייפות הצטברה וכבר היינו צריכים לישון קצת יותר אז קמנו ב8 והתחלנו מסע בן 3 שעות להר פוג׳י. אוהדי נרדם באוטובוס ואני החלטתי רק היום שאני כותב את היומן מסע הזה, אז במקום לישון יצאתי מהאוטובוס שבור פיצוצים ככה שאני מקווה שאתם מעריכים.
הגענו למלון והוא היה נראה מקסים וממש על שפת האגם kawaguchi.
הקדמנו באיזה חצי שעה אז החלטנו להפקיד את המזוודות ולהתחיל את היום.
הלכנו לרכבל וראינו את הנוף המהמם של איזור פוג׳י מלמעלה.
אני חייב להגיד שאני חולה על המנהג היפני לבצע קידה לאורחים, אני מנסה כבר כמה ימים שאוהדי יתחיל לקוד לי גם כל בוקר כאות הוקרה לכך שאני עצמאית מארגן את הטיול הזה ואת הלוז״ים לכל יום. אוהדי פחות מתחבר לרעיון. זה מה שנקרא כפיות טובה.
אחרי זה התמוגגנו למראה פארק oishi, הנופים להר ולאגם בשילוב עם הפרחים הצבעוניים והשקט המהפנט כבש את ליבנו.
חזרנו למלון, עשינו (יותר נכון התקשרנו לאמא) כביסה ויצאנו למסעדה קרובה.
אכלנו וואגיו במסעדה היחידה שנשארה פתוחה (מסתבר שזה מוטיב חוזר מסעדות סגורות אחרי 9) היה טעים והתחפפנו לישון לקראת פארק רכבות ההרים fuji q מחר.

יום חמישי, פוג׳י

קמנו בבוקר מרוגשים לקראת פארק רכבות ההרים הראשון בטיול!השמיים האירו לנו פנים ולמרות העננים המאיימים אף טיפת גשם לא ירדה.
הלכנו לאכול ארוחת בוקר מתוקה במיוחד במסעדה קרובה. אני חייב להגיד שבתור מישהו שקולינריה מעניינת אותו בערך כמו שמשבר האקלים מעניין את דונאלד טראמפ, הערכתי ממש את הדיוק והיופי של עוגת השוקולד שקניתי.
עלינו שבעים לשאטל לפארק.
המקום היה נראה מרשים מאוד מבחוץ - רכבות הרים גבוהות מאוד והמון מתקנים.
התחלנו ממתקן שמדמה אווירון שאתה יכול לשלוט על הסיבובים שהוא עושה. עכשיו אני החלטתי כבר לפני שנים שאני לא מפחד מאף רכבת הרים, אבל אני לא אוהב שנותנים לי את האחריות להיגוי של המתקן. מה זה השטויות האלה אם הוא יכול להסתובב תעשו שהוא יסתובב למה אני צריך לסובב? אוהדי לעומתי הגיע למשהו כמו 20 סיבובים ואני ראיתי אותו מהצד הפוך ב180 מעלות ומבסוט על החיים. תודה, לא בשבילי.כמובן שבחצי שעה הקרובה כל מה שיצא לו מהפה היה שאני NPC שזה אומר Non-player character שזה בגדול אומר שאני חנון.
בסדר.
זה מגיע ממישהו שמרסק כדורים כי הוא לא מצליח לבלוע אותם.
המשכנו לעוד כמה רכבות הרים שהיו ממש מגניבות, אחת מהן הייתה נראית ממש ארוכה אבל לא מפחידה במיוחד. אני רק יכול להגיד שזה פעם ראשונה שיצאתי ברעידות ממתקן.
היה פארק מאוד כיפי נהנינו מאוד וחזרנו לדירה.
אני נורא רציתי מסאג׳ וגילינו בקבלה שאין באונסן שליד המלון שירות כזה אבל יש מסאג׳יסטיות למלון עצמו, אז התפצלנו ואני קיבלתי מסאג׳ בחדר ואוהדי הלך לאונסן.
שנינו נהנינו ממש וזה גם פתר לנו תסביך שחייב להיות ערומים לגמרי באונסן וכמו שאוהדי אומר ״אני עם העירום גמרתי אחרי צהל״
בערב יצאנו (הפעם בשעה מוקדמת) לארוחת ערב במסעדה. דפקנו 3 מגשי פיצה וקוקטיילים והלכנו לישון שמחים ונרגשים לקראת קיוטו מחר (ואני גם בגלל שיש מכבי הלילה 🙌)

יום שישי, פוג׳י -> קיוטו

קמנו לארוחת בוקר במסעדה מקומית וטענו עוגה באסקית. הופתעתי לגלות כמה שהיא טעימה.
היה לנו מסע ארוך שכלל שעה וחצי באוטובוס ועוד שעתיים בשינקנסן (רכבת סופר מהירה) כדי להגיע לקיוטו.
היינו רעבים אז החלטנו לחפש משהו לאכול ומצאנו על יד התחנה מתחם מסעדות ובגלל שיש קטע ביפן להציג את המנות בהדגמה מפלסטיק בחזית החנות היה לנו קל לחפש מקום שמגיש משהו שנראה טוב. נכנסנו למסעדה והזמנו את המנה שראינו. אוהדי חולה על מלח אז רצה לבקש מהמלצר, הבאתי לו מבט שאומר ״תן לי, אני יודע לדבר איתם״, אז למדתי זריז איך מבקשים מלח. אוהדי אמר ובצדק שזה טוב ויפה שאני יודע לבקש מלח אבל אם הוא לא מבין אותי הוא ישאל אותי ביפנית מה אני רוצה ומשם אני אבוד. למזלי המלצר הבין ויצאנו מהמסעדה שבעים ודוברי יפנית שוטפת.
הגענו למלון, שמנו את המזוודות בחדר הקטן בעולם, ויצאנו לסיור לילה מודרך.
עברנו דרך הרחובות של קיוטו ואוהדי אמר שהם מזכירים את רוטשילד. האמת שיש פה קסם מיוחד, נורא שקט ומפואר פה. הגענו לסיור ועשינו סיבוב באיזור gyon ולמדנו על גיישות. היה מעניין מאוד. במהלך הסיור ראינו גיישה אחת אבל רק מאחורה, הבטחנו לעצמנו שחייב לראות אחת כמו שצריך (אבל אסור לצלם אותן).
בסיור ראינו זוג ישראלים שנראו כמו הזוג הכי קלאסי בעולם של הייטקיסטים חנונים מטיילים בחול (הוא עם קוקו והיא שמנמנה שוקיסטית) ואני ואוהדי התערבנו על איך קוראים להם - אני אמרתי נמרוד ואוסנת ואוהדי אמר קובי ומיכל. לא היה לנו אומץ לשאול אותם.
בחזור גילינו שקיוטו היא עיר שהולכת לישון באיזור 8 וכמעט הכל סגור שם ככה שלא היה יותר מידי מה לעשות בסוף הסיור, אז חזרנו לחדרנו, שגם שתי נמלים היו צריכות להצטופף בשביל להיכנס אליו.

יום שביעי, קיוטו

וואו איזה יום היה היום.קמנו בבוקר לקחנו אוטובוס ואכלנו ארוחת בוקר טעימה בבית קפה מקומי והתחלנו סיור מודרך (נוסף, של אותה חברה) ברחבי קיוטו.
ראינו המון מקדשים בודהיסטים ושינטוהיסטים, למדנו הרבה על ההבדלים ביניהם ואפילו נכנסו לתפילה באחד המקדשים.
טקסי הדת כוללים שירה ונגינה עם קלי הקשה נעימים מאוד לאוזן. התוספת של כלי נגינה לתפילה היא תוספת נעימה מאוד לאוזן.
ראינו נופים משגעים ולא הפסקנו לתהות האם זה מקום שהיינו יכולים לחיות בו בדרך קבע, להתנתק מהטכנולוגיה ולהתחבר לטבע.
סוף הסיור היה במקדש מיי דו וראינו בלייב עגור (נראה לי) צד דג באגם. אין כמו הטבע.
את הסיור סיימנו במקדש קיומיזו שם אכלנו גלידת תה ירוקה שמצטלמת מושלם אבל בטעם שלא עומד בציפיות, והסתובבנו בשדרה של חנויות תיירים נחמדה.
כבר כמה ימים שאנחנו חמים על לקנות קימונו ופה הייתה ההזדמנות שלנו. מצאנו חנות וקנינו שם 2 חליפות מרשימות מאוד שייעשה בהן עוד שימוש רב. משם הלכנו לסדנת הכנת שוריקנים שהייתה מגניבה לגמרי. פגשנו אנשים נחמדים מהעולם וחידדנו את כלי הנשק באמצעות מכונות בסדנה. כמובן שיצאנו עם השוריקנים הביתה ורק אלוהים יודע איך אנחנו הולכים להסביר את הדבר הזה בשדה תעופה.
כחלק מהסדנה חרטו על השוריקאנים את השמות שלנו וגילינו שיש משהו כמו 11 אלף אותיות יפניות ואחת מהן הוגים alone אז מסתבר שהשם שלי זה אות ביפנית 🤷‍♂️. הקטע המצחיק הוא שלאותה אות יש כמה צלילים אז סמוראי אחר שראה את החריטה של אם קוראים לי דוק. מאותו רגע אני דוק עבור אוהדי. שאגב גילינו שאין דבר כזה מילה שמסתיימת באות ד ביפנית, אז אוהד זה אוהדו.
על הדרך גילינו שהטיסה חזור שלנו בוטלה בגלל המלחמה ככה שהולך להיות מעניין עד שנבין איך לעזאזל אנחנו הולכים לחזור לארץ 😁

יום שמיני, קיוטו

ערב ראש השנה 🍎🍯🥳קמנו בבוקר מוקדם כדי להספיק לסיים את מסלול הפילוסוף ולהגיע לבית חב״ד בערב בזמן. תכננו לחזור ביניהם למלון בשביל להתקלח ולהחליף בגדים אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד (:
קמנו יחסית מוקדם אבל היינו צריכים להתעדכן בתקיפה האיראנית על ישראל שקרתה בלילה (אתם יודעים, the usual…) ואחרי משהו כמו שעה ובדיקה שלא קרה משהו (האמת שכן קרה, אבל לא משנה) יצאנו לדרכנו.
הגענו עם אוטובוס להתחלה של המסלול ועלינו ברחוב חנויות שכבר נראה לנו מוכר. ראינו חרבות שאני הבטחתי לעצמי שאני חייב לרכוש אחת, אבל עשיתי טעות והחלטתי לוותר בתקווה שאמצא אחת במחיר זול יותר בהמשך, מה שלא קרה. אבל אני לא דואג, אני יוצא מקיוטו עם חרב 🗡️
טעינו בדרך וטעינו לחשוב שהגן שמקיף את מקדש הכסף הוא ההתחלה של המסלול. בפועל זה גן פשוט מהפנט, שקשה למצוא מילים לתאר את היופי וקסם שמרגישים כשנמצאים בתוכו. מעין שלווה והתרוממות רוח שקשה למצוא. איזה כיף שהתבלבלנו בדרך. חזרנו למסלול הנכון ועברנו דרך גן נוסף שהיה מעט פחות מרשים אבל הרף שהוצב באמת היה גבוה. ראינו צייר רחוב ותהינו אם חיים קלים ופשוטים כמו שיש לו עדיפים על כל האקשן והטירוף שיש לנו בתור ישראלים. אני עניתי שחד משמעית לא, לא הייתי מצליח לחיות חיים משעממים וקלים כל כך. אוהדי אמר שזאת שריטה שיש לנו. אוהדי צודק.
הגענו לתחנה האחרונה של המסלול ונפל לנו האסימון שאנחנו לא נספיק לחזור למלון ולהחליף בגדים בזמן ועדיף שנמצא מקום לקנות בגדים לערב חג בגלל שבית חב״ד ממש קרוב.
וואלק זאת הקניית חג אולי הכי טובה שעשיתי בימי ואני חייב להביא את הקרדיט לאוהדי כפרה עליו שמצא לנו חולצה ומכנס משהו של הביוקר, ככה שגם הגענו עם בגדים תואמים.
בבית חב״ד עצמו היה ממש כיף, קראנו את התפילות ודיברנו עם ישראלים. בחזור היה סצנה אבסורדית שבה משהו כמו 15 ישראלים עלו על אוטובוס יפני שבדרך כלל כמות הדציבלים בו זהה לכמות הניצחונות שיש להפועל בדרבי בעשור האחרון, אבל פתאום זה הרגיש כמו קו 129 חזרה הביתה מהסינמה.
אני בדרך כלל לא עושה את זה אבל בסוף היום החלטתי שאני מוצא מישהו אחד מאנשי הקשר שלי שאני רוצה לשלוח לו שנה טובה, אבל מישהו שמגיע לו ושאני אשכרה מאחל לו שנה טובה ולא סתם לשלוח כדי לצאת מידי חובה. היה לי כיף לגלות שלא הצלחתי לעצור באדם אחד והגעתי ללא פחות מעשרה חברים שהיה חשוב לי לברך אותם. זכיתי בחברים טובים💙

יום תשיעי, קיוטו

הימים פה מתחילים לעוף ואני לא אוהב את זה.גיליתי שיש סניף של סייברארק בטוקיו ככה שאם דוחים לנו את הטיסה אני מתכוון לעבוד מטוקיו כמה שבועות, עד המשחק של מכבי נגד אייאקס באמסטרדם שכמובן שכבר יש לי כרטיסים אליו כי אני גבר.
אבל נכון לעכשיו אבוקי הגבר לא פחות סידר לנו טיסה חזור עם חברה אחרת שעוד לא ביטלה את הטיסות שלה לארץ.
בכל מקרה את היום הזה פתחנו עם גשם בינוני שחשבתי שלא מצריך רכישה של מטריה עבורו. הגענו לאתר הכי מתוייר ביפן (אלף השערים) וחשבנו שבגלל הגשם הוא יהיה דליל יותר. ממש לא 🥲.
היה נחמד לטייל שם אבל אחרי כמה דקות הבנו שחייבים מטרייה אחרת נהיה בבעיה, אז חזרנו אחורה וקנינו 2 מטריות ומעיל גשם במחיר שאני מתבייש להגיד, אבל בוא רק נגיד שהיפנים דפקו עלינו שם קופה שיכולה הייתה לממן את כל הנזקים של מלחמת העולם השנייה.
למרות המטרייה, הגשם בסופו של דבר הכריע אותנו והנעליים של אוהדי התמלאו מים, מה שמנע מאיתנו להמשיך במסלול, אז עשינו קיצור דרך ושינינו את התוכנית להיום.
חזרנו לדירה החלפנו בגדים והחלטנו על יום שופינג מקורה. הכל לטובה, חד משמעית.
איזה רכש עשינו בשוק חבל על הזמן. קודם כל קנינו מזוודה נוספת כי כבר מתחיל לאזול לנו המקום הפנוי. קניתי חרב סמוראים שאני חם עליה כבר יותר מידי זמן. הדרך שלי לבחור את החרב הנכונה הייתה על ידי המחשבה שלי מתעצבן על אילה ושולף עליה חרב. אין מצב שאני היחיד שחשב על זה.
קנינו גם כל מיני בגדים יפים ובכלל הרכש שאנחנו עושים בטיול הזה, בעיקר אני, הם טופ אי פעם לחול. אחרי השופינג קנינו גלידה ולאוהדי נפלו הכדורים על הרצפה אחרי שהוא שילם. הוא התחיל לנקות מהרצפה את השוקולד ופתאום ניגשה אליו המוכרת עם גלידה חדשה זהה לזו שרכש ואמרה לו שהכל בסדר ושהיא תנקה פה. אוהדי התעקש לשלם על הגלידה החדשה אבל המוכרת לא הייתה מוכנה לשמוע. הנימוסים היפניים זה משהו שאין לו אח ורע. ונראה שזה באמת מגיע מהלב. דוגמא נוספת שאני כל כך מעריך הייתה שמאוחר יותר התפצלנו ואני הלכתי להסתפר, עכשיו עזבו את זה שהמחיר שלקחו לי לתספורת יכולה לממן גם את הפתרון למשבר האקלים וישר גם עודף לתקציב הביטחון האמריקאי, אבל בסוף התספורת הספר ווידא שאני מרוצה ואחרי קצת תיקונים הוא קד לי קידה והודה לי שהגעתי להסתפר אצלו. באמת שאין דברים כאלה.
הולכים עכשיו לעשות כביסה ואני מתכונן לעוד משחק של מכבי באמצע הלילה 💙💛

יום עשירי, קיוטו

קמנו מאוחר כי הלכנו לישון מאוחר אתמול, למרות שידענו שיש לנו יום עמוס לפנינו.הגענו ליער הבמבוקים, ובדרך לשם ברכבת היה איזה סיני שביקש ממני להזיז את התיק שלי כדי שהוא יוכל לשבת. אחרי שהזזתי הוא שאל אותי מאיפה אני, אמרתי לו ישראל, והוא בלי להתבלבל אמר לי שאני מתנהג כמו פלסטינאי, הייתי בשוק ולא הבנתי עדיין אם הוא אוהב או שונא אותנו. מפה לשם יצא שדיברנו על הנסיעה והוא ממש אוהב אותנו (ואת ביבי) ותומך נלהב של ישראל במלחמה. היער עצמו היה יפה ומיוחד והגן החוויתי שנכנסנו אליו היה מקסים. ככה כל הגנים שראינו בקיוטו, זה מדהים לחשוב שמטר מאחת מערים הכי גדולות ביפן יש טבע כל כך מרהיב ובתולי.
אחרי המקדש והגן הלכנו ליער הקופים שהיה מהאטרקציות האהובות עליי עד כה בטיול. אני חולה על קופים ובמיוחד מהסוג הזה (קופי מקוק) שנראים הכי קרוב לאנושיים שיש וגם מתנהגים בהתאם. היער עצמו פתוח לגמרי ואנחנו נכנסים לשמורה שלהם בלי שום גדר או הפרדה. נכנסנו לכלוב שמתוכו ניתן להאכיל את הקופים שנמצאים בחוץ, ואיזה ילד קקה קטן נתן מכה לקוף, עכשיו הזהירו אותנו כל הדרך למעלה להיזהר לא ליצור איתם קשר עין או להראות מאיימים כי הם יפרקו אותנו. הילד הזה נתן לקוף דקירה עם האצבע בגב בזמן שהוא לא הסתכל וברח ישר הפחדן, בשנייה שהוא הסתובב רק אני נשארתי והקוף חשב שזה אני שעשה את זה, הוא הביא לי מבט הכי אנושי שיש וחשף עליי שיניים בצורה שמזכירה לי ערסים במערב ראשון כשאומרים להם שלא עברו סלקציה בכניסה למועדון. פחדתי שהקוף יזכור אותי ויפרק אותי ברגע שאצא, אבל למזלי הזיכרון שלהם לא עד כדי כך טוב.
אחרי זה עליתי למעלה ופשוט בהיתי בחבורה של הקופים התינוקות משחקים אחד עם השני בקפיצות וגלגולים. אין חמוד כזה.
משם הלכנו למקדש הזהב ולגן נוסף וחיפשנו טקס תה באיזור. מסתבר שהכל תפוס בחודש הקרוב. טוב נו, גם ככה התה שלהם לא משהו.
בערב הלכנו לגיון ותכננו ללכת לשם בלבוש מביך במיוחד - עם הקימונו שרכשנו כמה ימים קודם. אפילו כבר לבשנו אותו עליה ונכסנו למעלית, שם ראיתי שאני נראה הרבה יותר מביך ממה שתכננתי שאראה וחיזלשתי את העניין. חזרנו לחדר והתלבשנו כמו בני אדם. הלכנו למסעדת בשרים שבחור שפגשנו בבית חב״ד המליץ עליה. היא הייתה בלי כל ספק המסעדה הכי טעימה ביפן עד כה. איזה מזל שהתעקשנו להיכנס למרות שאמרו לנו בכניסה שאין להיום יותר מקום בלי הזמנה. זאת מסעדה שהקטע שלה הוא שהם מכינים רק מנה אחת של חתיכות בשר ששמים עצמאית על הגריל עם אורז ועוד כמה רטבים (Gyukatsu Motomura Sanjo Kawaramachi Branch). היה פצצה. הסתובבנו קצת בתוך גיון בפעם הראשונה בלי מדריך ופתאום צדדים נוספים שלה התגלו לנו. בוא נגיד שאם לא הולכים למדריך העיר הזאת הופכת מהר מאוד לגיל 18 ומעלה.
עכשיו אני יושב על להכין לנו את המסלול למחר למה הוא עוד לא סגור בשיט. לילה טובבבב 😄

יום אחד עשרה, קיוטו -> מישור קיבי -> הירושימה

אז ישבתי אתמול בערב להכין לנו את המסלול להיום. התכנון הוא לנסוע למישור קיבי לטיול אופניים של 17 קילומטר, ומשם להמשיך להירושימה. אז פתחנו את היום יחסית מוקדם כי רצינו לתפוס רכבת מוקדמת. הגענו יחסית מאוחר למתחם השכרת אופניים כי הסתבכנו עם ההפקדת מזוודות בתחנת רכבת, אבל שטויות הכל לטובה. האמת שהיינו גבוליים ורצנו עם המזוודות ללוקרים כדי לנסות להספיק בכל זאת לרכבת המוקדמת ובגלל שרכשנו לאחרונה מזוודה נוספת, מישהו אחד החזיק מזוודה אחת גדולה והשני עם 2 קטנות. יצא שאוהדי לא הצליח להשתלט על המזוודה השנייה כשעלינו למדרגות הנעות וזה הגיע למצב שהוא מחזיק אחת והשנייה פשוט עומדת איכשהו על המדרגות. היינו צריכים לחכות כמה שניות מפחידות מאוד עד שהמדרגות התפצלו והיינו בטוחים שהמזוודה עומדת על שתי מדרגות שונות וברגע שהן יתפצלו המזוודה תחליק ותפיל כמו בבאולינג את כל מי שמתחת. למזלנו זה לא קרה.
בהמשך, היינו צריכים לעלות קומה עם המזוודות. לאחר חיפוש ממושך אחר מעלית, אוהדי החליט לקחת את גורלו בידיים (תרתי משמע) ולעשות מעשה שאפתני במיוחד. הוא החליט להרים מזוודה ששוקלת באיזור ה25 קילו מעל הראש תוך שמסב את תשומת ליבם של כל הסובבים. לאחר העלייה הסתכלתי עליו די בשוק ואמרתי לו ריספקט! והוא בתגובה ענה ״you can call me - the Jew!”.
מאותו רגע בכל פעם שיש עלייה שצריך לעשות עם המזוודות אוהדי ישר מסתכל עליי, על המזוודה הגדולה, ועליי שוב ואומר בנחרצות שיש פה עבודה ל Jew!
מסלול אופניים היה ממש כיפי, תכננו לקחת אופניים זוגיות אבל התחרטנו בסוף ואוהדי לקח חשמליות ואני רגילות. היו נופים משגעים וטעינו בדרך פעמיים אבל הצלחנו לחזור למסלול. הגענו הערב להירושימה ונכנסנו לחדר המלון שהגדול אולי פי 3 מהחדר בקיוטו, משהו מוגזם. עשינו סיבוב בערב והופתענו לגלות שהירושימה זה הבת ים של יפן. מלא וואחשים, אין נימוסים, והרבה מועדוני חשפנות. סוג של לאס ווגאס. הייתי צריך לחשוד כשהפקידה בקבלה לא קדה לי. וואלק יכול להבין למה הורידו פה אטום. למרות זאת נראה שמגניב פה ואני מחכה למוזיאון השלום מחר. סופר מעניין.

יום שתים עשרה, הירושימה

קמנו בבוקר ואכלנו בחדר את יוגורט החלבון שלנו, אחלה פתרון שאימצנו כבר כמה ימים לבעיה של הארוחת בוקר שאנחנו לא מוציאים/מספיקים.הלכנו למוזיאון השלום הממוקם מרחק ראייה מהחלון שלנו בחדר. ראינו שיש סיור חינם באנגלית בשעה 10:30 אז עשינו סיבוב זריז במוזיאון ויצאנו אליו והתכנון היה לחזור למוזיאון אחרי הסיור. הבעיה הייתה שכמו 90 אחוז היפנים גם המדריכה לא ידעה אנגלית, שזה קצת בעייתי עבור מישהי שאמורה לדבר לקהל באנגלית במשך שעה וחצי. החלטתי שאין מצב שאני נותן לה לבזבז לי את הבוקר וחתכנו אחרי 5 דקות חזרה למוזיאון. היו שם לא מעט דברים קשים למראה, אז בשלב כלשהו הפסקתי להתעמק בהשלכות של הפצצה ובקורבנות ויותר בתכנון של התקפה ואיך היא עובדת. ראיתי בין היתר את המכתב של איינשטיין לנשיא ארה״ב שהוא מיידע אותו בכוח העצום שעוד היה תיאוריטי בנוגע לפצצת אטום. כשיצאנו מהמוזיאון היה מרתק לראות את הבניין היחיד שנותר עד עתה מאז המתקפה - כיפת הירושימה. ניתן היה לראות מבנה מוחרב שהדפנות שלו התעקמו מרמות החום וההדף שתקפו אותו כ600 מטר מהאוויר.
עשינו סיבוב בעיר ואוהדי קנה גו פרו 13 חדש. התלהב ממש כי הוא מתחילת הטיול מדבר על זה, ואני שמח בשבילו (ובשבילי כי אני מקבל את הישן שלו). בדרך לבית מלון נכנסנו לחנות יד שנייה, שאגב זה קטע משוגע פה ביפן, הכל באיכות ומצב ממש טוב! רכשתי לאורלובסקי בובה כלשהיא של דרגון בול שהוא ביקש. בחיים אני לא אבין את השטות הזאת. מצד שני זה מגיע ממישהו שהיה חם אחושילינג על חרב של סמוראי. בערב עלינו לקומה האחרונה במלון בבר, וקיבלנו 2 כוסות וויסקי הכי קטנות שראיתי בחיים שלי על חשבון המלון. שיחקנו קצת קלפים וראינו את המבול שהתחיל לרדת וכנראה לשבש לנו את התוכניות למחר, אבל כמו שאוהדי נוהג לומר, זה כבר בעיה של אלון ואוהד העתידיים. עד אז יש מכבי בלילה😄

יום שלוש עשרה, הירושימה

טוב אז לא יודע אם שמתם לב או לא, אבל יש סיבה למה לא דיברתי על המשחקים של מכבי יום אחרי המשחק. אבל הפעם ניצחנו סוף סוף (ככה זה כשהקמע בחול, קשה לנצח) וגם זה היה בדקה ה90, אז היום נפתח ברגל ימין.
אתמול קיבלנו התראה על מזג אוויר חמור ורשמו לא לצאת מהבית למה הסירה של נוח הולכת להגיע. כבר התרגלנו לתחזיות האלה וזה לא הרשים אותנו, אבל הכנו תוכנית חלופית במקרה שנראה שהגשם יהיה חזק מידי. למזלנו היה נראה שצדקנו ואפילו טיפה אחת לא ירדה, אז המשכנו את הטיול כמתוכנן ולקחנו מעבורת לאי איצוקושימה. איזה מזל שלא וויתרנו עליו כי הוא היה פשוט מהמם, קודם כל מסתבר שצבי הוא חיה קדושה בשינטו, אז יש שם המון כאלה שמסתובבים חופשי באי והם חמודים בטירוף. ראינו את עמוד האוטורי המפורסם של האי ומשם המשכנו לרכבל ולסיור בפסגה של הר מיסן. היה קשה לראות את הנוף בגלל הערפל הכבד (בשלב הזה גם התחיל לרדת גשם קליל) אבל זה לא הפריע לנו להנות מהטבע הבתולי (האי נחשב קדוש אז אסור לכרות עצים) ומהשקט שהגשם הביא איתו בהיעדר תיירים. כמובן שפגשנו שתי ישראליות שהחלפנו איתו חוויות ושאלנו אותן על המלצות באוסקה. הן אמרו שיש שם מקום מדהים לכלי מטבח ושאלו אותנו אם אנחנו בעניין, אמרתי להן שקניתי חרב ואני לא יודע אם זה נחשב. בנוסף אליהן פגשנו את הבחור הכי גברי שאי פעם יצא לנו לפגוש. ראינו אותו ביחד עם חברה שלו באים לעלות על הרכבל ופתאום קלטנו אותה מתחילה לעשות לו הצגות שהיא לא רוצה לעלות לא יודע מה עבר עליה, החתיכת גבר אלפא הזה בא אליה ואמר לה משהו שאני רק יכול לדמיין אותו בתור ״כפרה לא רוצה - לא צריך, אני עולה תעשי מה בא לך״. והוא אשכרה עלה והיא בהלם. ראינו אותו כמה פעמים למעלה והוא היה נראה מבסוט על החיים שלו ופשוט אמרנו לעצמו איזה גבר הוא שהוא לא נותן לאיזה קלפטה לקבוע לו את הלו״ז. בכל מקרה, חזרנו למטה, ליטפנו עוד כמה צבאים, אכלנו כריך וואגיו וחזרנו להירושימה. החלטנו לעשות סיבוב נוסף ברחוב הונדורי שזה הרחוב המרכזי ואני נכנסתי ספונטנית למסאג׳ (וידאתי שזה באמת מסאג׳ למה אי אפשר לדעת בעיר הזאת) בזמן שאוהדי הסתובב בחנויות. בסוף המסאג המזכירה הזמינה לי מעלית וקדה לי בזמן שהדלתות של המעלית נסגרו. לא היה לי מושג איך אני מגיב לדבר הזה כי היא קדה כל כך נמוך שהיא גם ככה לא הייתה רואה איך אני מגיב. רק מחדד לי כמה זה לא בסדר שאוהדי לא קד לי כל בוקר. חזרנו למלון ועכשיו מתכננים את אוסקה מחר. אני מתרגש ממש כי שמענו מהמון אנשים לאורך הטיול עד כה על כמה כיף ומגניב שם. רק צריך למצוא מלון טוב ואנחנו מסודרים 😇.

יום ארבע עשרה, הירושימה -> אוסקה

טוב אז אחרי לילה ארוך אתמול הצלחתי למצוא לנו מלון במחיר נורמאלי ובמיקום מעולה. הקאץ׳ הוא שהחדר קטן ויש מיטת קומותיים שאוהדי הבהיר לי שאני זה שהולך לישון בעליונה. אני רוצה להתעכב רגע על הכפיות תודה שיש לילד הזה, לא מספיק אני מארגן לו את כל הטיול ברמה הכי מדוייקת שיש, מוצא מלונות ואטרקציות, הוא לא מתבלבל לרגע ואחרי שמצאתי אחרי שעה וחצי של חיפושים מלון מה שיוצא לו מהפה זה ׳אתה למעלה׳. כמו שאילה הייתה אומרת: ״אני ספוג בטיול הזה״.
בכל מקרה לקחנו שינקנסן לאוסקה והגענו אליה באיזור בצהריים. התאפסנו על החדר שדווקא היה טוב משתיארנו, ויצא להסתובב ברחוב הראשי - דוטונבורי. הרחוב הזה ארוך בצורה קיצונית ויצא שהסתובבנו שם משהו כמו 3 שעות ועדיין לא הגענו לסוף, נכנסנו לכל מיני חנויות נחמדות והעברנו את הזמן בכיף. התחלנו להיות רעבים ונזכרנו שכתוב בספר שאוסקה נחשבת לבירת הקולינריה של יפן וחייב לנסות את המאכלים המקומיים, אז חיפשנו את הKFC הקרוב ונכנסו אליו. אבל היה יקר אחושילינג אז הלכנו למסעדה מקומית. קיבלנו שיפודים לא טובים ומנת נודלס עם עוף סבירה. בוא נגיד שכבר היה עדיף KFC.
אני שם לב למוטיב חוזר ברכבות של היפנים - מצד אחד השקט הוא מופתי, אתה יכול לשמוע זבוב בקרון הבא, אבל כל היפנים משחקים בטלפון שלהם משחקים מטופשים. כאילו ממש מטופשים. זה מסתדר לי גם עם כל מכונות הארקייד שפרוסות כל כמה מאות מטרים שלא צריך לעשות בהם כלום חוץ מללחוץ על כפתור. יש משהו דפוק בעם הזה. לקראת הערב נכנסנו למקום בשם round stadium 1 שזה מתחם של כמה קומות מלא ארקיידים ועשינו מלא שטויות. הולכים לישון מאוחר כי מחר יש לנו טקס תה רק ב12 ואין יותר תוכניות לפני. מה שכן חייבים להזמין מלון לשאר הטיול כבר מעכשיו אחרת המיטת קומותיים תלווה אותנו עוד הרבה זמן. ואני לא מתכוון להמשיך לישון למעלה.

יום חמש עשרה, אוסקה

אז פתחנו את הבוקר עם שעון מעורר אולי הכי מאוחר מתחילת הטיול, פשוט הלכנו לישון מאוד מאוחר אתמול וגם ככה מצטברת עייפות (בעיקר לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם להירדם ברכבת כי צריך שמישהו יהיה על המסלול). אז התחלנו את היום במאפייה שאוהדי שם עליה עין אתמול ופירקנו אולי 2000 קלוריות בלי למצמץ. משם המשכנו לטקס תה שהבטחנו לעצמנו להשלים אחרי שלא הספקנו לקיוטו. היה ממש נחמד, אני מאוד התרשמתי מהדיוק ומהמקצוענות של המדריכה. כיף ללמוד על התרבות שלהם ולהבין שכל תנועה שהיא עושה בעלת משמעות ועברה גלגולים רבים עד שהגיעו לגרסא הזו. מה שכן הטעם של המאצ׳ה זה גועל נפש והריח תואם. המשכנו משם לאקווריום של אוסקה, לא לפני שאוהדי עשה סצנה על זה שהוא לא רצה ללכת לשם והוא אמר לי את זה. אמרתי לו בפשטות שכבר לפני 24 שעות שלחתי בקבוצה שלנו את הלו״ז להיום והוא אמר שהוא עבר עליו. לאוהדי יש כישרון לסובב את המציאות ככה שהיא תתאים לאג׳נדה שלו אז איכשהו זה היה אשמתי שלמרות שהוא קרא את המסלול הייתי צריך להוריד את האקווריום כי הוא אמר אז שהוא לא רצה. מה שקרה בפועל זה שהביצה הזה לא טרח אפילו לפתוח את המסלול שעבדתי עליו במשך כל הנסיעה לאוסקה בזמן שהוא נחר. ילד כישרוני מה יש להגיד. קיצר האקווריום היה מגניב ממש ראינו פינגווינים וכרישים והיה כיף. המשכנו משם לגלגל הענק והשקפנו על אוסקה מלמעלה. בערב הלכנו לגן הבוטני של teamlab והמיצגים שם היו לא פחות משובי עיניים. האורות והצלילים היו ממגנטים ויכולנו להסתובב שם שעות. לצערי יצא שבאמת הסתובבנו שם שעות אבל בגלל שמשקפי הראייה שלי נפלו מהכיס והיינו צריכים לחזור על עקבותינו על מנת למצוא אותם. אחרי משהו כמו חצי שעה כבר די וויתרתי וגם ייאשה אותי המחשבה שגם אם איכשהו אני אמצא אותם (הכל חשוך גם ככה) בוודאות מישהו דרך עליהם. ממש רגע לפני שהרמתי ידיים פתאום זוג המשקפיים שלי בצבץ באור הפנס של הטלפון. איזה תחושת הקלה. ומי היה מאמין - אפילו לא נשברו! היה ניכר שדרכו עליהם אבל היו סך הכל במצב טוב. המשכנו את שאר המיצגים ובמשך כל הדרך חזרה הביתה לא האמנתי שחזרתי למלון עם המשקפיים עליי. עכשיו אני מחפש לנו מקום אירוח בהקונה כי למנוע את הטעות של ההזמנה המאוחרת מידי שעשיתי לאוסקה. לילה טוב 🌙

יום שש עשרה, אוסקה

לא הזמנו בסוף אתמול מקום לישון בו בהקונה כי גם נהיה מאוחר מידי וגם התלבטנו אם לישון מראש במלון עם אונסן או מלון רגיל ונלך עצמאית לאונסן רציני יותר. קמנו יחסית מוקדם כדי להגיע לנארה בשעה סבירה, אכלנו ארוחת בוקר במלון עם המעדן והסנדוויץ׳ גבינה שהכנו כבר מאתמול (רעיון מעולה!) התארגנו ויצאנו לרכבת. כבר מהרגע שהגענו לנארה הרגשנו אנרגיה ממש כיפית - היה מזג אוויר מעולה והמון אנשים מחייכים. מה צריך יותר מזה? עצרנו בדרך לארוחת בוקר נוספת במסעדה שהייתה נראית נחמדה, ונזכרנו שזה אותה רשת כמו המסעדה שהגישה לנו את הסלט עם הרוטב הנוראי שעשה לאוהדי סיוטים בלילות, אז השכלנו להזמין את הסלט ללא הרוטב. בשלב הזה של הטיול הצטברו לנו כמות גדולה של מטבעות והמסעדה הזאת הייתה הזדמנות מעולה להיפטר מהם. היה קצת לא נעים כשהמלצר הגיע לאסוף את החשבון הוא ראה הר של מטבעות שלא היה מבייש את הר פוג׳י ואוהדי היה צריך להסתיר את הצחוק שלו בזמן שהוא סופר את המטבעות. אחרי ששבענו יצאנו החוצה וראינו דוכן של חץ וקשת. אוהדי הפגיז ואני, איך שאבוקי אוהב להגיד, יריתי והמקום הכי בטוח היה המטרה. משם המשכנו לפארק. פגשנו שם המון צבאים (deers) חמודים ומשוחררים שנחשבים לקדושים בבודהיזם. שום סרטון לא הכין אותי לרגע בו הצבי קד לי על מנת שאביא לו חתיכה מהעוגייה שמוכרים שם. זה היה הדבר הכי חמוד שיש. הלוואי שבארץ היו אנשים עם חצי מהנימוסים שיש לצבאים שם. נכנסו גם למרכז המבקרים בו יצרנו אוריגמי של פיקאצ׳ו וכתבנו בקליגרפיה את השם שלנו ביפנית. עכשיו אני לא מבין את השפה שלהם אבל נשמע לי הזוי שעל השוריקן שהכנתי היה רשום משהו אחד והבחורה בקבלה רשמה את השם שלי אחרת לגמרי. אותו דבר אצל אוהדי אגב. הם צריכים להיסגר על הכתב שלהם כי משהו שם לא הגיוני. המשכנו להסתובב עד הערב בפארק ואוהדי קנה באחד הדוכנים חרב לבנה. הגיע הזמן באמת. עכשיו שנינו נוכל לאגף את אילה כשהיא תעשה בעיות. אני לא יודע להסביר את זה אבל אני כל כך מחכה לחזור לארץ ולרדוף אחריה עם קימונו וחרב.
בכל מקרה חזרנו למלון והחלטנו לצאת לסיבוב בעיר. נכנסנו לאיזה בר קוקטיילים נחמד והתיישבנו ביחד עם זוג אמריקאי קצת מוזר שלא דיברו אחד עם השנייה. אוהדי שבר את הקרח והתחיל איתם שיחה. דיברנו על כל מיני שטויות ושתינו קוקטייל נחמד. המלצר שלנו היה אמריקאי שחור שהזכיר בצורה מחשידה את סנופ דוג וכשהזמנו את החשבון וקמנו סנופ זרק לנו “take it easy”. אני ואוהדי חשבנו בדיוק על אותו הדבר - איזה מצחיק זה להיות אמריקאי שגר בכיף שלו ביפן להגיד לזוג ישראלים שחטפו לפני שבוע 180 טילים מאיראן take it easy. הערב לא נגמר שם והמשכנו להסתובב בעיר עד שראינו מתחם מכונות ארקייד. אמרנו יאללה בוא ניכנס פעם אחת נראה מה זה. שיחקנו שם בכל מיני משחקים והיה נחמד אבל אז נגלה אלינו עמדת מירוצים של מריו קארט. ביני לבין אוהדי יש תחרות עזה ורבת שנים במשחק הזה. הוא מעולם לא ניצח אותי (לא משנה מה הוא יגיד) והוא במשך שנים מחפש הזדמנות לעשות זאת. התחלנו משחק. יש כל כך הרבה על המאזניים. זה הרבה יותר רק ממי ינצח, זה משחק על כבוד ותהילה. אוהדי ניצח את המשחק הראשון. הייתי מופתע אבל ידעתי שאין סרט בו אני הולך לישון כשאוהדי ניצח. אז שיחקנו בסבב נוסף בו אני ניצחתי. הגענו למירוץ האחרון שקובע הכל. המשחק היה צמוד ואוהדי שלף לא מעט טריקים מהשרוול. אבל כמו תמיד, בשנייה האחרונה, הווינר הנצחי והבלתי מעורר של מריו קארט ירה פטרייה ירוקה על רכבו של אוהדי ועקף אותו בדרך למקום הראשון. כמובן שכל האירוע הזה מתועד והועבר לקבוצה המשפחתית על מנת לחלוק איתם את הרגע החשוב הזה. עכשיו אני הולך לישון, עם טעמו המתוק של הניצחון בקומה שמעל המיטה של הסגן שלי, בדיוק כמו שאמור להיות.

יום שבע עשרה, אוסקה

ערב יום כיפור.התוכנית שלנו היא לאכול ארוחת בוקר בחדר, להסתובב במצודת אוסקה ומשם להגיע לבית חב״ד שממוקם בעיר kobe שזה שעה ורבע נסיעה ברכבת. אז קמנו די מאוחר כי גם ככה אין יותר מידי דברים לעשות ויצאנו למצודה. חייב להגיד שהיה די מאכזב, במקום עצמו היה מרשים וההיסטוריה מפוארת אבל לא היה יותר מידי מה לעשות או לראות שם. היה תור של שעה בערך כדי להיכנס פנימה והחלטנו לוותר. אז פשוט עשינו סיבובים ויצאנו מוקדם יותר לבית חב״ד. אהה וניסיתי גלידה שחורה. לא טעים.
משם עלינו על הרכבת והגענו ל kobe. הקדמנו קצת את ההגעה שלנו אז פשוט הסתובבנו בפנים והתקשרנו להורים לאחל צום קל. היה נחמד לשמוע את התפילות אבל לא כל כך אהבתי את ההתארגנות שהייתה די שכונתית, נכנסו לבית כנסת עם כפכפים והייתה אווירה של שכונה שלא התאימה בכלל. היה שלב בו הרב התחיל להרביץ עם חגורה לכל מיני אנשים שביקשו ממנו. זה נקרא מלקות או משהו כזה. הם קלטו שאני בשוק מהעניין אז אמרו לי שזה תקין לכאורה. בין התפילות יש קטע של מכירה פומבית של ברכות והייתה סיטואציה מצחיקה שבה בכל מכירה רק מישהו אחד מציע כסף והוא זוכה. אז בשלב כלשהו הרב התחיל לצעוק על הבחור שניהל את המכירה שהוא חייב להתחיל את המכירה מסכום גבוה יותר וצעק גם על הקהל שאנחנו לא מבינים כמה שוות הברכות האלה שאם הוא לא היה הרב הוא היה קונה אותם בעצמו. אז מישהו הציע איזה 30 שקל יותר רק כדי שהוא יסתום והמכירה המשיכה באותו אופן. אחרי כל התפילות ישבנו כל הצעירים והתחלנו לשחק משחקים שהיו שם. היה ממש נחמד ופגשנו שם אחלה של חבר׳ה. אפילו יותר מאחלה. הייתה שם אחת מהממת שטיילה לבד ומצאה חן בעיניי. אבל אחרי כמה זמן שדיברנו היא הזכירה את חבר שלה (בשלב הזה התחלתי לקלל אותו) ושהוא לא פה בגלל שהוא נלחם בצפון (ובשלב הזה התחרטתי על כל קללה וקללה). והיה עוד זוג שהיא הייתה צרפתייה (אווה) והוא ישראלי (יניר). הבחור היה נחמד מאוד והבחורה הייתה מקסימה. יצא לנו לדבר איתם הרבה ואוהדי אפילו ישב איתה לשיחת נפש ארוכה. בשעה 11 בערך התכוונו לזוז כדי לתפוס את הרכבת האחרונה חזרה לאוסקה אבל אז קרה משהו מפתיע. הביאו קטאן. היינו בלבטים קשים אם ללכת או להישאר כשהמשמעות היא שאנחנו תקועים שם עד הרכבת הבאה לאוסקה ב5 בבוקר. שאלנו את הזוג אם הם מוכנים להיכנס לברית שלא הולכים לפני 5 ואחרי כמה שיכנועים של אווה הוא הסכים. וכך התחיל מסע של 5 שעות של משחקים וסיפורים. שלושת השעות הראשונות עברו די מהר, בשעה שאחרי גמרנו משחק קטאן נוסף בו עשו עליי קטע בסוף. הייתי אמור לנצח אבל אוהדי והבחור העבירו את כל המשאבים שלהם לאווה ויצא שהפסדתי לה. ניסיתי להסתיר את הכעס כי אמרתי לעצמי בלב שאני יודע שניצחתי ושהיה פה קטע מסריח אבל היא קלטה אותי ואמרה שהיא לא באמת מרגישה שהיא ניצחה. השעה האחרונה כבר הייתה קשה והייתה אווירה של עייפות אז העברנו אותה בבלאק ג׳ק. לקראת 5 יצאנו לכיוון הרכבת ונפרדנו לשלום מהזוג. האמת שהייתה החלטה מעולה להישאר שם ללילה. היה ערב כיפי ממש. עלינו על 2 רכבות כחלק ממסע של שעה ורבע להגיע למלון, ראינו את הזריחה, ונכנסו לישון בתקווה עד צאת הצום.

יום שמונה עשרה , אוסקה

אחרי שהלכנו לישון ב6 וחצי בבוקר נמרחנו במיטה עד משהו כמו 5 וחצי. ה25 שעות האלה עברו מהר בצורה קיצונית. אני לא זוכר יום כיפור שעבר כל כך מהר. אפילו לא הייתי רעב. אז התארגנו לצאת לקניון גדול ברובע Umeda שעוד לא היינו בו. הקניון הוא לא פחות ממפלצתי, אבל לא הספקנו להסתובב בו יותר מידי כי הוא נסגר ב10. אכלנו קצת בסאטרבאקס וקנינו בגדי ספורט. היינו גם במתחם של נינטנדו ופיקאצו שהיה חמוד וקנינו מזכרות. המשכנו משם למסעדת בשר שנראתה נחמדה ופתוחה בניגוד לשאר המסעדות. צלינו לעצמנו את הבשר, שזה אגב קונספט ממש מגניב שצריך להביא גם לארץ. עלינו לחדר ועשינו כביסה עד השעות הקטנות של הלילה. לא יהיה לנו יותר מידי שעות שינה לקראת universal studios מחר 🥲

יום תשע עשרה, אוסקה

שעון מעורר ל06:45 אחרי שהלכנו לישון ב2 וחצי. שוקל לבקש סיכה של גולני. לאוהדי כפרה עליו היה כאב בטן, זכר לארוחת ערב הכבדה אמש. יצא שהתעכבנו במשהו כמו שעה אבל העיקר שהוא התחיל להרגיש הקלה. כאב בטן עם כל כך הרבה רכבות הרים לפנינו זה מתכנון מעולה לקיא בפרצוף של מי שישב לידו במתקנים. ואין לי פרצוף להסתכל בפנים של האמא של הילדה שאני אדחוף שתשב לידו. אז הגענו לפארק בשעה 9 וחצי והמקום היה נראה מפלצתי ומלא מתקנים. ועם המתקנים הגיעו התורים הארוכים. המתקן הראשון שעלינו עליו היה של הארי פוטר. היה מענג לראות את הפרטים הקטנים שאדריכלי המקום תכננו כדי לספק חוויה הכי אוטנטית שניתן. המתקן עצמו היה חוויה שלא חוויתי עד אותו רגע. זו הייתה רכבת הרים שמוקרן בתלת מימד סיפור והיא נעה לפי הסרט. חוויה באמת מיוחדת, הרגשתי ממש כאילו אני בתוך הסרט וכבר הפסקתי לנסות להבין מתי הרכבת באמת מתקדמת ומתי רק זזה במקום. היה פשוט מדהים. אגב, כשבאנו להיכנס למתקן אוהדי שם על עצמו את הגופרו על החזה כדי לצלם את המתקן ואמר בלי להתבלבל שהוא רוצה לראות את הגבר שיעז להגיד לו להוריד אותו. כשהוא בא להיכנס למתקן הוא פגש את אותו גבר בדמות מפעיל שנכנס להתקף אקסטזה והתחיל להגיד בלי הפסקה no no camera no והצביע על המצלמה של אוהדי. אוהדי היה בשוק ולא הבין מה עובר עליו, ואני התלבטתי אם זה זמן טוב להוריד לו סטירה שתאפס את הרובוט הזה כי היה נראה שהוא נכנס ללופ אינסופי, וכל זה בזמן שהוא מסמן לנו עם הידיים איקס. בכלל כל היפנים מתנהגים כמו רובוטים אז זה כבר סיפור אחר. בכל מקרה אוהדי רצה לעשות לו קטע ואחרי שהוא אמר לו אולי 30 פעם להוריד את המצלמה בלי לתת לנו להשחיל מילה, אוהדי הסתכל עליו ואמר לו ״רגע, אתה רוצה שאני אוריד את השעון?״. המפעיל חטף אקספשיין ואוהדי הוריד את הגופרו. משם עברנו למתקן של הוליווד. התור היה מייאש לגמרי, המתנו בערך שעתיים וחצי אבל המתקן עצמו היה מגניב ממש, עשינו את הרכבת כשאנחנו נוסעים הפוך ולצלילי השיר happy. היה מגניב לגמרי. משם המשכנו לרכבת של פארק היורה. היא הרגישה לא מציאותית. המהירות והחדות שלה היו משהו שהרגיש בזמן אמת כאילו אני במתקן של הארי פוטר ואני רואה הדמייה. היה ממש נחמד וגם הצלחנו לקצר משמעותית את התור בכך שנכנסנו לתור של הבודדים (ונכנסו ביחד כמובן).
לקראת הסוף הלכנו לרכבת של המיניונים שהייתה נחמדה אבל הרגישה אותו קונספט כמו הארי פוטר רק פחות מושקע. לבסוף חזרנו לאיזור של הארי פוטר ועלינו על רכבת אחרונה לקראת האיזור של נינטנדו שקיבלנו אליו גישה החל משעה 9. הרכבת הייתה ממש גרועה, ברמה שהיינו בשוק שהיא נגמרה אחרי משהו כמו 30 שניות.
בתחילת היום קיבלנו זמן מוגדר להיכנס לחלק של נינטנדו כי הוא עמוס ממש וחיכינו למתקנים שם כל היום. כשנכנסנו לממלכה של מריו זה הרגיש כמו חלום. כאילו מריו ולואיג׳י קמו לחיים והקימו לעצמם ממלכה. משהו באמת פסיכי. אבל כשבאנו להיכנס למתקן המפעיל שוב פעם עשה לנו את התנועה הבלתי נסבלת הזאת של האיקס עם היידים ואמר שהמתקן כבר סגור. התווכחנו איתו ודרשנו שיביא את האחראי אבל כלום לא עזר עם הרובוטים האלה. אז יצאנו בלי לעלות על המתקן הזה. קצת באסה, לא נורא. עכשיו מארגנים את המזוודות לקראת האקונה מחר. ואני צריך דחוף מסאג׳.

יום עשרים, אוסקה -> האקונה

קמנו בבוקר ישר לתחנת רכבת מצויידים בשלוש מזוודות עמוסות בכל טוב והתחלנו את המסע שלנו לעבר האקונה. ידענו שיש לנו מסע ארוך יחסית של 4 שעות אז הלכנו לישון בשינקנסן. כשירדנו התקדמנו לכיוון המעבר והכנסנו את כרטיס שלנו. שם גילינו שאיבדתי את הכרטיס של אוהדי. הסדרן שם עצר אותו ואמר לו שהוא לא יכול לעבור, הסברתי לו את הסיטואציה והראתי לו את הקבלה שקנינו לפני שעלינו 2 כרטיסים ושאחד אבד לנו. בדיוק כמו אתמול בפארק שלא הסכימו להכניס אותנו למתקן גם עכשיו נתקלנו באטימות הרובוטית של היפנים. הדפקט הזה אמר לנו שאנחנו צריכים לקנות כרטיס חדש. 280 שקל כן? הסברנו לו שזה לא הגיוני ופשוט איבדנו כרטיס אחד מתוך השניים. לא עניין אותו כלום החמאר הזה ואמר לנו ללכת לקנות כרטיס בקול תוקפני. סיננתי כמה קללות בעברית שאני לא חושב שהיה קשה לזהות גם אם אתה יפני ואמרתי לו ״טוב תן לפחות לחזור אחורה לחפש את הכרטיס אולי הפלתי אותו״. הטמבל אפילו את זה לא נתן. בשלב הזה פניתי אחורה בעצבים ועשיתי לו תנועה עם היד שמזכירה את התנועה של שחקני כדורגל נותנים לשופט כשהוא מוציא להם כרטיס צהוב על דיבורים מיותרים. אז אמרתי לאוהדי שהוא יילך לחפש ואני בינתיים אנסה לבדוק אם זה בתיק או משהו. הניסיונות של שנינו העלו חרס אז התקשרתי אליו ואמרתי לו שיחזור. בזמן שאנחנו בטלפון והוא מתקרב אליי הוא אמר לי עזוב שטויות אני אצא מיציאה אחרת אולי יהיה שם בן אדם שפוי שיבין את המצב ויתן לי לצאת. אבל לתדהמתנו הפקח אמר בעצבים לאוהדי get out ופתח לו את השער. ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו.
אז הגענו למלון וגילינו שהוא מורכב מקומה עליונה שם יש מיטה זוגית, וקומה תחתונה בה האמבטיה והסלון. האמת, ממש אהבנו, זה הרבה יותר מרווח ככה. חבל שעוזבים כבר מחר לטוקיו.
גילינו שהגענו מאוחר מידי בשביל הרכבל והמוזיאון שתכננו להיום אז פשוט הקדמנו את האונסן להערב. עד אז הסתובבנו ברחוב הראשי של האקונה שהוא פשוט ציורי. המון חנויות קטנות וחמודות ונהר שעובר מתחת עם המון ציפורים שעפות מעליו. קשה להאמין שבארץ חוטפים טילים מחיזבאללה ואיראן ואנחנו מסתכלים על עגורים בשמיים. באחת החנויות הייתה מכונה מגניבה ממש שמכינה עוגיות. זה מתקן כזה כמו של מפעל שמורכב מכמה שלבים, אחד של ציפוי אחד של אפייה ועוד כמה ככה הכל על פס נע עד שיש עוגייה מוכנה. באמת משהו מיוחד. אז פשוט עמדתי והתבוננתי בתהליך הזה במשך כמה דקות טובות בזמן שאוהדי נכנס לחנות כדי לרכוש מהעוגיה. כאוהדי יצא הוא אמר לי ״אלון תגיד לי ראית מה יש מאחוריך?״ אז הסתובבתי לאחור וראיתי תור של משהו כמו 10 אנשים חשבו שאני עומד בתור לקנות עוגייה ופשוט עמדו מאחוריי. עכשיו מצד אחד הנימוסים שלהם זה משהו חריג בקנה מידי עולמי. מצד שני, בואנה יחבורת מטוטמים, אתם רואים שאני רק מסתכל, לא חשבתם לפחות לשאול אותי אם אני עומד בתור?? אני חושב שהפחד שלהם לתקשר עם זרים כל כך שולט בהם שהם היו מוכנים לעמוד בתור מאחוריי במשך עוד שעות ורק לא לפנות אליי. בכלל העם הזה אוהב לעמוד בתורים, גם אתמול ובFuji q ראינו אותם עומדים בתורים לדברים הזויים כמו תמונה לפוסטרים של איזה שטות יפנית. עומדים חצי שעה בתור כדי להצטלם עם פוסטר!! בואנה הם מפגרים, אין מילה אחרת. בכל מקרה התחלתי לצחוק כשהבנתי שכל התור הזה עמד מאחורי כבר כמה דקות והיה נראה שהם גם הבינו שהם יצאו סתומים כי חלק מהם גם התחיל לצחוק כשהבינו את הפאדיחה. יפנים זה משהו מיוחד.
היום גם ניסיתי לראשונה את הפיצ׳ר של הבידה באסלה. האמת שעד עכשיו שנרתעתי מכל הכפתורים שיש להם בשירותים. אני רגיל לכפתור אחד בשירותים שנקרא ידית. אבל האמת אחרי כמה שניות של פחד מהרגע שלחצתי על הכפתור עד שהוא התחיל בפעולה, היה ממש נחמד ואפילו יש מצב שאני אאמץ את העניין הזה.
לקחנו מונית לאונסן שהמליצו לנו עליו tanzen וזה היה פעם ראשונה שלי באונסן ושנייה של אוהדי. עכשיו דיברנו על זה מראש שלשנינו אין כוונה לראות לשני את השמוליק. אז תכננו שפשוט נהיה בבריכות שונות. האמת שחטפתי שוק כשנכנסתי לאיזור של הגברים. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה עורלות. אני ואוהדי הסתדרנו עם ההפרדות והסתובבנו בכל מקרה עם מגבת קטנה. אני לא אשקר, היה די מטריד להיכנס בריכות בעירום מלא לגמרי עם יפנים לידך, אבל מתרגלים לזה. היה ממש נחמד ונכנסתי גם לבריכה הקפואה וגם לרותחת. יצא לי לראות שם יפני עם קעקועים מוגזמים ורציתי לבדוק את העניין אם הוא באמת מהיקוזה או שסתם וואחש. אז ניגשתי (עירום כמובן) בתוך הבריכה הרותחת ליפני אחד והחלטתי ללכת על שיטת התמים. שאלתי אותו מה הקטע עם קעקועים ולמה לא מרשים להיכנס איתם. הוא אמר לי שזה סממן של מאפיה ושהם נורא מפחדים מאנשים עם קעקועים, לא הצלחתי להוציא ממנו אם הבחור שהיה שם באמת משם או לא, האמת ששקלתי לשאול אותו ישירות אבל אז החלטתי שיש מצב שזאת החלטה לא משהו. הבחור שאל אותי מאיפה אני וכשאמרתי לו ישראל הוא הפתיע אותי ואמר לי שהוא עובד בצ׳ק פוינט. איזה עולם קטן. אחרי שהתקלחנו התכוונו לצאת אבל פתאום נגלה אלינו לוח דמקה, אז עשיתי עם אוהדי משחק. האמת, הוא היה בדרך הבטוחה לניצחון, אבל אז, בדיוק כמו במריו קארט, הכל התהפך. הוא פספס מהלך ונשרפה לו המלכה. משם הדרך לניצחון הייתה קצרה. כפרה על אוהדי הסגן שלי.
חזרנו למלון ברגל ובדרך אוהדי קיבל מייל שהוא התקבל ללימודים!! היינו מאושרים עד השמיים והתחלנו לצעוק באמצע הרחוב. העניין שלו עם הלימודים ישב לנו במועקה כבר תקופה והיה מדהים לקבל את התשובה הסופית הזאת.
מה שכן, דקה אחרי זה גם קיבלנו מייל שהטיסה (החלופית) שלנו התבטלה ואחרי משהו כמו שעה אבוקי סידר לנו טיסה נוספת, הפעם 3 ימים אחרי ועם עצירה באבו דאבי. האמת שהייתי מעדיף לעבור דרך אירופה אבל העיקר שנחזור לארץ. פתאום גם לאוהדי אכפת ממתי נחזור כי יש לו תאריך לתחילת הלימודים, עד עכשיו מבחינתו היה להמשיך את הטיול עוד חודשיים גם. אז הרווחנו עוד כמה ימים בטוקיו 😊.

יום עשרים ואחד, האקונה -> טוקיו

האמת שהתאהבתי בקונספט של מיטה למעלה והחדר למטה, הרבה יותר מרווח ככה. מה שכן אתה צריך לרדת בזהירות את המדרגות בבוקר ואוהדי יכול להעיד על כך אחרי שדפק את הרגל פעמיים גם בירידה וגם בעלייה. אכלנו את הארוחת בוקר במלון, היה דל מאוד וזה רק חיזק את מה שכבר ידענו - עדיף לקנות בסופר גבינה, לחם ויוגורטים וזה אחלה של ארוחת בוקר. יצאנו משם לאוטובוס שלוקח אותנו לרכבל שעובר מעל הר געש פעיל שפולט גזי גופרית מהאדמה. מראה מרשים מאוד. הריח קצת פחות. למדנו קצת על המקום וגילינו שחוץ מאונסן, המים החמים שעוברים שם משמשים גם לחימום ביצים קשות וזה מביא את הקליפה שלה לצבע שחור בוהק שהם מאמינים שכל פעם שאוכלים אחת מקבלים 7 שנים נוספות לחיים. אז הזמנו 20. סתם. הזמנו חבילה של 4 אבל אכלנו רק את הלבן ככה שהמתמטיקה של כמה שנים קיבלנו לא ברורה. ירדנו מהרכבל וראינו את אגם ישי. אוהדי אמר שהוא מזכיר את הכנרת. האמת, מהמם. זה תיאור שחוזר על עצמו כמעט בכל מקום שאני רואה ביפן. מדינה עם נופים עוצרי נשימה. ובכל מקום!! עלינו על סירת פדלים בצורת ברבור והתחלנו לפדל במשך חצי שעה. אין כיף כמו להיות באמצע הים בסירה זעירה, עם דייגים לצידך שמנופפים לשלום, ושקט אלוהי. אז עשינו תמונות ושרנו שירים והיה כיף גדול. חזרנו את כל הדרך חזרה עד למלון ועלינו על רכבת עד למלון הבא בטוקיו, שזו (נכון לעכשיו) העיר האחרונה שנלון בה. מחר ומחרתיים יש את פסטיבל הסתיו בניקו ואני צריך לברר באיזה יום עדיף ללכת. אוהדי התכתב עם אווה מאז שהתפלצנו מהם וקבענו להיפגש איתם הערב. אז התקלחנו בחדר המלון שגילינו שהוא לא צפוף מידי ויצאנו באוטובוס לשיבויה. ישבנו בבר כלשהו ודיברנו כל אחד על הטיול שהיה לו עד עכשיו ומה התכנון להמשך. הם מחר עוזבים לסין ואנחנו מתחילים את החלק האחרון שלנו בטיול. יניר סיפר לי על כרטיס שנקרא nikko pass שעזר לי מאוד יום אחרי שרצינו להגיע לפסטיבל, ונפרדנו לבסוף לשלום.
נסגרנו על ללכת לניקו מחר מאחר והאטרקציה המרכזית תהיה ירי קשתים תוך כדי רכיבה על סוסים. ואני את זה לא מפסיד.

יום עשרים ושניים, טוקיו

שוב המחסור בשעות שינה נותן את אותותיו והיה לא קל לקום בבוקר למרות שהיינו צריכים לעשות מאמץ כדי להקדים את ההגעה שלנו לניקו (שעתיים וחצי לכיוון). אז הגענו לאסקוסה משם יוצאת הרכבת הישירה לניקו, אבל כשהגענו לאיזור התחלנו להסתבך. משום מקום אישה יפנית ראתה שאנחנו מבולבלים וניגשה אלינו. היא שאלה באנגלית (כן!! אנגלית!! סוף סוף יפני שיודע אנגלית, בכלל יש להם קטע להמשיך לדבר איתך יפנית למרות שהם יודעים שאתה לא מבין מילה ממה שהם אומרים אבל זה כבר סיפור אחר) לאן פונות פנינו. אמרנו לה שאנחנו צריכים להגיע לניקו. היא במשך משהו כמו 45 דקות הסתובבה איתנו בין התחנות וביררה בשבילנו כל מה שצריך. היא לא הייתה מוכנה לעזוב אותנו לפני שהיה לנו כרטיס ביד (האחרון דרך אגב, היה סופר עמוס היום בגלל הפסטיבל). כבר לא היה לנו נעים בשלב מסויים אז אמרתי לה שהכל בסדר ואנחנו נסתדר ושהיא לא צריכה לעמוד איתנו בתור. היא לא הייתה מוכנה לשמוע ואמרה שהיא גם ככה עשתה הליכת בוקר ושזה לגמרי בסדר. אנשים טובים באמצע הדרך. אז אחרי שקנינו את כרטיסים הבנו שיש לנו משהו כמו שעה להסתובב אז הלכנו לשוק האוכל ליד סנסו ג׳י. נזכרנו לטובה במסעדה שאכלנו בה באחד הימים הראשונים (הזאת עם הרוטב לסלט שעשה לאוהדי סיוטים בלילה, אבל יש בה אחלה סנדוויצ׳ים) וביקשנו מהם לקחת טייק אווי. היה קטע מצחיק שמסתבר שלמסעדה הזאת יש פינת ישיבה למי שמחכה לטייק אווי וזה פשוט כיסאות עץ קטנים מול הקופה. הם קרו לזה פינת המתנה. אנחנו קראנו לזה בשם המדוייק יותר - פינת המסכנים. הם התעכבו עם המנה שלנו אז אוהדי שאל אותם מה נסגר, והבחור התנצל וישר הגישו לנו את המנה. אחרי זה הוא קד לנו עד הרגע שיצאנו מהדלת ואני נשבע שראיתי אותך ממשיך לקוד גם מהחלון בחוץ. אמרתי לאוהדי שההתנצלות שלהם על דברים ממש מקסימה. אוהדי אמר שהם צריכים להפסיק לקוד ולהתחיל לעשות את העבודה שלהם. Don’t be sorry - be smart. אז עלינו לרכבת לניקו והגענו משהו כמו שעה וחצי אחרי. כבר מהרגע הראשון שהוצאנו את הראש מהרכבת הבנו שהגענו למקום ציורי. האווירה הייתה מקסימה ושקט מרגיע עטף את כל האיזור. לצערנו אחרי שיחה עם שוטר תנועה הבנו שפספסנו את האירוע של הפסטיבל. ביאס ממש ויותר מזה, גם לא היה לנו תוכניות מעבר לפסטיבל. לקח לי משהו כמו חצי שעה להתארגן על תוכנית חלופית, אבל אין מה לעשות הכל לטובה. הובלתי אותנו למוזיאון קטן (בית האוצר) שממוקם לצד גן חוויתי. האמת לא חשבתי שנכנס לעוד גן כי לא היו תוכניות כאלה בטוקיו, אז התענגתי על כל רגע במקום. באמת שהקונספט הזה של גנים יפניים מהמם בעיניי. זה פשוט חוויה ציורית שקשה לתאר במילים. השלווה והרוגע שהיא משרה בי זה משהו שאתגעגע אליו בארץ. חזרנו לטוקיו והחלטנו ללכת לsky tree שוויתרנו עליו בתחילת הטיול בגלל ערפל. הפעם הראות הייתה מעולה והנוף המשקיף על כל טוקיו מגובה 450 מטר היה מרהיב. זה משהו אחד לראות עיר ענקית על המפה, אבל לראות אופק שלא נגמר היה בלתי נתפס. בכלל כל החוויה של הסקיי טרי הייתה מקסימה. לא הפסיקו לחייך אלינו בקבלה, בדרך למעלית והצוות למעלה. והחיוכים שלהם היו פשוט מדבקים! אני ואוהדי לא הפסקנו לחייך אליהם חזרה וזה לגמרי הרים לנו את המצב רוח הקצת עייף מהנסיעה. בסוף הסיור, בגלל שהיינו האחרונים שיורדים במעלית, כל הצוות התכנס מולנו בזמן הדלתות נסגרו וקדו לנו ביחד. אני לא יודע אם זה בגלל שאני ישראלי או שזה מחזה דימיוני גם לאירופאיים, אבל זה היה כל כך כיף לראות את הכבוד שהם נותנים ללקוחות, בפעם המי יודע כמה.
עכשיו אני יושב על להכין לנו תוכנית למחר למה אין כלום 😑.

יום עשרים ושלוש, טוקיו

טוב, אז הכנתי לנו אחלה תוכנית להיום - מתחילים במוזיאון המדע מיראיקן, ממשיכים לjoypolis ומשם סיבוב בקניון. שוב, החוסר המתמשך בשעות שינה נותן את אותותיו, ושעון מעורר ל08:15 מוביל להתעוררות ב09:15. התחלנו את היום קצת מאוחר ממה שתכננו, אבל כבר למדנו בטיול כה ארוך שבימים בהם אין לחץ אמיתי של זמן שווה להתמרח במיטה ולקום רעננים יותר. הגענו באיזור 11 למוזיאון והוא היה מגניב ממש. היו 3 קומות של מיצגים על גוף האדם, רובוטים, חלל ועוד כל מיני. מה שתפס אותי בעיקר זה השימוש בתאי iPS שגלעד סיפר לי עליהם כבר לפני שנים. האמת זה מטורף, זה פשוט נותן יכולת לייצר מאותם תאים כל איבר שרק רוצים. פגשנו שם גם משפחה ישראלית ואני חייב להגיד שבניגוד לישראלים ערסים שכבר התרגלתי אליהם במקומות כמו יוון/קפריסין, הישראלים פה פוצים מדרגה ראשונה ואנחנו נתקלים במשפטים כמו ״וואי כל כך קיוויתי לא לשמוע עברית פה״ כבר יותר מידי פעמים. משם המשכנו למתחם ה joypolis ושמנו קצת יותר ממאה שקל לכרטיס כניסה. תקשיבו לי טוב טוב, זאת אחת העקיצות היותר גדולות שיש במדינה הזאת. יש מלא מתקנים בינוניים עם תורים שלא שווים את זה ואפשר לסכם את החוויה כבזבוז זמן גדול יותר מהניסיון של נבחרת ישראל להגיע למונדיאל. מה שכן, עלינו על קטע מצחיק עם היפנים. המפעילים, כמו שאר האוכלוסייה פה, לא יודעים אנגלית וזה לא מעניין אותם שאנחנו לא מבינים יפנית - הם ממשכים לדבר כאילו אנחנו מבינים מה הם אומרים. אז החלטנו שאנחנו עונים להם בעברית כדי שהם ירגישו מה שאנחנו מרגישים. חייב להגיד שהם מופתעים מאוד מהגישה שלנו אבל מבחינתי זה רק מראה עד כמה היא מוצלחת. הלכנו משם לקניון DiverCity ואכלנו פיצה ופסטה נהדרת. בסוף הארוחה ניגשתי לטבח וסימנתי לו עם האצבעות תנועה של ״ללקק את האצבעות״. אשכרה הצלחתי להוציא צחוק מהרובוטים האלה. חזרנו למלון ותכננו את כל השבוע הקרוב. אוהדי עזר! קיבלנו הודעה משמחת ביותר שסינוואר הזין הזה חוסל בשעה טובה, ואפשר לסמן וי שני אחרי חיסול נסראללה מהרגע שהגענו ליפן. אין ספק שמאירה לנו פנים.

יום עשרים וארבע, טוקיו

כרגיל, שעון ל8:45 ויציאה מהמיטה ב9 וחצי. לא נורא. הגענו ישר למתחם סנסו ג׳י וראינו את ריקוד הדרקון המוזהב. האמת שהיה מגניב ממש, הרגיש מאוד אותנטי והיה קהל רב. בסוף כולם ניסו לגעת בדרקון כאילו זה ספר תורה ביום כיפור. היה מצחיק. משם המשכנו שוב לרחוב הקניות באאונו הזכור לטובה. אוהדי קנה חולצה יפה ופתאום נתקלנו במתחם משחקים. שאלתי את אוהדי אם הוא מעוניין להפסיד שוב במריו. אוהדי אמר שאני חי בסרט והוא הולך לנקום. כצפוי, הסגן שלי הפסיד פעם אחר פעם וכשהגעתי ל3 ניצחונות רצופים ייעצתי לו לפרוש בשיא. כפרה על אוהדי, הכישורי מריו שלו שווי ערך לכישורי הכדורגל שלו. משם התקדמנו לTokyo dome והתרשמנו מהמתקנים שהיו שם אבל החלטנו לעלות רק על הרכבת הרים העצומה שתפסה לנו את העיניים. היא הייתה כל כך מהירה שכשאוהדי ירד ממנה ראיתי את השיער שלו מתוח לאחור בדיוק כמו בסרטים. לאחר מכן הלכנו לאולם הkodokan שזה מתחם אימוני הג׳ודו הראשון בעולם ולהפתעתנו שמחו לקבל אותנו לשיעור אימון בעלות סימלית. אז קיבלנו חלוקים ונכנסו למתחם. אני ואוהדי התקוטטנו לנו ואני מהר מאוד הבנתי שאני לא זוכר כלום. לעומתי אוהדי עוד זכר כמה תרגילים אבל עד שלא ביקשנו עזרה מהמדריך לא ידענו באמת מה אנחנו עושים. אחרי שהמדריך לימד אותנו שני תרגילי הפלה התחלנו להתנסות בהם אחד נגד השני. לפתע ניגשו אלינו שני יפנים ואמרו לנו בואו לסיבוב. אני הבהרתי לו לפני שהתחלנו שאני מתחיל והוא אמר שאין בעיה. אחרי ריקוד קטן שעשינו (כנראה חימום) הוא התחיל להיות רציני. בהתחלה עוד הצלחתי להתחמק מהניסיונות הפלה שלו, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מריח מקרוב מידי את הזיעת בית שחי שלו. האמת אפילו ניסיתי בעצמי את התרגילים שהמדריך לימד אותי, אבל הוא קרא אותם בקלות ולא באמת הצלחתי להזיז אותו. מסכם את החוויה הזאת ככיפית מאוד אבל ג׳ודו זה פחות בשבילי. עלינו על רכבת חזרה למלון ובדרך אוהדי התיישב ליד מישהו עם גופרו כמו שלו. אז הוא הראה לו שיש לו את אותו אחד. מאותו רגע התחילה אחת הסיטואציות היותר מצחיקות ומביכות שהיו לנו בטיול. הבחור (אמריקאי כמובן) התחיל לצעוק (ממש לצעוק! ואנחנו ביפן, שומעים את הזבובים מרוב ששקט) ״שיוואאוווו אנחנו אחים לגופרו!!! איזה מגניב!!!!״ ופתאום אח שלו מתחיל לצעוק גם ״יוואאוווו!!! איזה מגניבבבבב!!!״ אני ואוהדי מסתכלים אחד על השני בשוק, לא מבינים איזה הזויים נפלו עלינו אבל אנחנו זורמים. אוהדי אומר לו כן כן איזה מגניב והוא עונה לו ״אתה יודע שאני יוצר תוכן, רוצה להיות אחד לפחות״ ואני אומר לו “fake it till you make it” והוא כזה כן כן אתה צודק. שאלתי אותם אם הם מניו יורק והם אמרו שהם מקליפורניה. הם שאלו אותנו מאיפה אנחנו ואמרנו ישראל. הם התחרפנו לגמרי ואמרו שישראלים party like crazy ושהם מתים להגיע לישראל ושהם יהודים אשכנזיים בכלל. שאלנו אותם מה הם עושים עכשיו והם אמרו שהם מתכוונים ללכת למסעדה. אוהדי אמר לי שאנחנו חייבים להזמין אותם לקריוקי, אז הצעתי להם. אח אחד אמר שהוא זורם והאח השני הסתכל עליי לכמה שניות ואז אמר ״I don’t like karaoke, that’s gay”. אם יש אנשים שמצביעים לטראמפ זה הם. במובן הכי טוב של המילה. עכשיו כל השיח איתם היה בצעקות, ובנינו לבין אחד האחים היה איזה יפני שניסה לקרוא ספר. ואני רק יכולתי לדמיין כמה הוא רצה להרוג אותנו, אבל הוא אפילו לא הרים את הראש שלו כדי לרמוז להם להנמיך את הווליום. האמת, אני מתחרט שלא ירדנו איתם בתחנה שלהם ופשוט זרמנו ללכת איתם לא משנה לאן. היה יכול להיות סיפור דפוק. הגענו עכשיו לדירה ומסתבר שהמכונת כביסה מקולקלת אז אנחנו משאירים למשך הלילה את הגרביים הלבנות בתוך המכונה מלאה במים שלא התייבשו. יהיה טוב (אני מקווה).

יום עשרים וחמש, טוקיו

השגרה הרגילהלה שלנו, קמים ב9 ואוכלים ארוחת בוקר בחדר. אוהדי סוחב קירור כבר כמה ימים וזה מתחיל להשפיע עליו ככה שהקימה בבוקר לוקחת קצת יותר זמן מהרגיל. איחרנו ברבע שעה לסיור יום שעשינו בשיבויה אבל בזכות כישורי הניווט שלי הצלחנו למצוא את הקבוצה אחרי הנקודת התחלה. בכלל מרגיש לי לא מעט פעמים בטיול הזה שאנחנו במשימה של המירוץ למיליון ואנחנו עומדים בה פעם אחר פעם. היה סיור מעניין מאוד ושמעתי את הסיפור על הכלב של שיבויה, הצ׳יקו, שהכרתי כבר מהספר על יפן. האמת, התרגשתי לשמוע אותו שוב ליד הפסל שלו, הסיפור הזה נגע לי בלב. ההערכה של יפנים לדברים כאלה מופלאה וייחודית בעיניי. הייתי שמח שבארץ היו נותנים כבוד לאנשים כמו שנותנים פה כבוד לכלבים. שלא לדבר על אנשים, ולקוחות בפרט. סיפרו לנו גם בסיור על זה שהיפנים שותים ללא הכרה אחרי שעות העבודה בהם הם נתונים ללחץ גבוה גם מהחברה וגם מהבוס. מסתדר לי עם הכמות התאבדויות הגבוהה שיש פה. אחרי הסיור הסתובבנו בעיר ונכנסנו להרבה חנויות וקניונים. זה המקום הראשון שראינו בה את טוקיו במלוא הדרה. המון מסכים, רעש ותנועה. ראינו בדרך גם את המכוניות של הMario kart על הכביש שוויתרנו עליהם בגלל הנהיגה בצד שמאל של הכביש. היה נראה נחמד, אבל לא יותר. מצאנו באחד הקניונים מסעדת פלאפל!! אוכל של בית סוף סוף. אז הזמנו מנה כפולה ולמרות שהטעם לא היה מגיע לטופ 20 במערב ראשון כמו שאוהדי הגדיר את זה, עדיין היה שינוי מרענן אחרי כל הפיצות והוואגיו שאנחנו דופקים פה כל יום. לקראת הערב כשחיפשנו מסעדה אוהדי, שכזכור מקורר קצת, בא להתעטש. אז הוא הפנה את הפנים שלו לצד ובטעות דפק לאיזה יפנית אפצ׳י לתוך הפרצוף. אני ראיתי את הדבר הזה בלייב מהצד וראיתי איך הפרצוף שלה מראה הבעה של גועל ובוז לאוהדי כפרה עליו. אני באותו רגע נשפכתי מצחוק, לא יכולתי להפסיק. אוהדי, שגם ככה היה נבוך מהסיטואציה, אמר לי להפסיק ושהיא מסתכלת עליי צוחק ולא נעים. לא היה סכום בעולם שהיה יכול לעצור את הצחוק שלי באותם רגעים. פשוט צחוק טהור. מקווה שהיא מבינה. אחרי ארוחת ערב התכוונו לחזור הביתה ושאלנו נהג אוטובוס שעמד איפה התחנה שלנו. הנהג אשכרה יצא מהאוטובוס והכווין אותנו לתחנה הנכונה. הרצון האמיתי שלהם לעזור לזולת זה משהו בלתי נתפס פעם אחר פעם. כשהגענו לתחנה עדיין לא מצאנו את המספר קו שלנו אז שאלנו אישה מבוגרת אם אנחנו במקום הנכון. היא חיפשה במשך כמה שניות את המשקפיים שלה כדי שתוכל לראות את מספר הקו שהראיתי לה בטלפון ואחרי שהבינה, היא עזבה את התחנה שהיא חיכתה בה לקו שלה, והלכה איתנו למפה של הקווים ועזרה לנו להבין את המיקום המדוייק של התחנה. אין מילים. עכשיו אנחנו בדרך לחדר ובגלל שהמכונת כביסה בחדר הייתה מקולקלת אנחנו עומדים להיכנס לחדר עם מלא גרביים מסריחות שהוצאנו הבוקר רטובות מהמכונת כביסה בתוך האמבטיה. הולך להיות כיף 😁

יום עשרים ושש, טוקיו

קודם כל, פותחים את הבוקר עם חיוך ענק אחרי ניצחון על מ.ס חיפה. זה משחק שהצבתי בתור תנאי שאני חוזר לארץ לפניו. אבל אחרי שדחו לנו בשבוע את המועד המקורי הייתי צריך לוותר. 2-0 חלק וגבי קניקובסקי יחיד ומיוחד. אבל העובדה שניצחנו לא השפיעה על ההתעוררות המאוחרת שלנו ויצאנו מהחדר רק באיזור 10. אגב, אמש החליפו לנו חדר וסוף סוף יש לנו מכונת כביסה מתפקדת. האמת, זה עולם אחר. הגענו קצת אחרי 11 ל teamlab borderless והוא היה נהדר. המיצגים האומנותיים היו מיוחדים מאוד והיו לא מעט מיצגים של אשליות אופטיות שגרמו לי לתהות איך הן בכלל הגיוניות. בכלל כל המתחם הזה היה מושקע מאוד ואני לגמרי ממליץ עליו. משם המשכנו לגינזה, במקרה עברנו דרך מבנה עם פוסטר של סוסים שהתנוסס מעליו. נכנסנו פנימה ושאלנו את הפקיד מה זה המקום הזה. הוא קרא למישהי בכירה ממנה רק כדי שהיא תקרא למישהו בכיר ממנה. אחרי שמועצת הבכירים התכנסו והבינו שאף אחד מהם לא יודע מילה באנגלית הם שלפו מהקומה למעלה עובדת זוטרה שידעה כמה מילים. היא הסבירה לנו שזה מתחם של הימורי סוסים ואין פה את הסוסים עצמם. אוהדי לא התלהב אבל אני עפתי על זה לגמרי. אמרתי לו שחייב להמר אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. לא כי יש לו בעיה עם הימורים, אלא כי הוא מיהר להגיע להגיע לגינזה, וגם בגלל שיש לו זום שהוא צריך לעלות אליו של בר אילן. אמרתי לו שאני חייב להישאר ושניפגש בהמשך. פניתי לאותה עובדת שיודעת אנגלית ומאותו הרגע קיבלתי ממנה יחס אישי וצמוד לאורך כל השהות שלי שם. כל פעם שאני חושב שהיפנים לא יכולים להפתיע אותי בנימוס שלהם והכבוד והסבלנות שהם נותנים ללקוחות, הם מפתיעים אותי מחדש. היא לימדה אותי איך ממלאים את הטופס ושאלה אותי איזה סוס אני רוצה. היו 18 סוסים ולא הוצג לי בדף היחסים של כל אחד ככה שזה הימור כי רנדומלי שיש. התלבטתי בין המספר 13 ו7. 13 בגלל גיל בר מצווה ו7 בגלל זהבי. ראיתי שסוס מספר 13 הוא תחת קבוצה מספר 7 ובאותו רגע ידעתי מי הסוס שלי. אז שמתי 100 ין (2.5 שקל, סכום שמראש הקצבתי לעצמי כי זה רק בשביל הכיף ואין לי כוונה להפסיד כסף). אחרי שהגשתי את הטופס שאלתי את הבחורה אם הסוס שלי נחשב טוב. היא אמרה שזה הסוס עם הסיכויים השניים הכי גבוהים לזכות ושקיבל יחס של 3.7. יאללה מגניב. המירוץ התחיל ואחרי קילומטר מתוך שלושה הסוס שלי היה כל כך רחוק ממקום ראשון שלא ראו אותו אפילו בפריים. אמרתי יאללה שטויות הכל טוב. ואז התחילו ה60 שניות הכי מותחות שהיו לי מתחילת הטיול. משום מקום הסוס שלי (שמעכשיו אקרא לו רוג׳ר) החליט שהוא מפעיל את הנייטרו. עוקף אחד. ואז עוד אחד. ופתאום הוא ראש אל ראש מול המקום הראשון. ב100 מטרים האחרונים רוג׳ר תפס פער כל כך גדול שאני לא האמנתי למה שאני רואה, את הסתכלתי על העובדת שנשארה לצידי לאורך כל המירוץ ואני קולט אותה מתוחה בדיוק כמוני. מסתבר שהיא נכנסה לעניין הזה איתי לגמרי. המירוץ הגיע לסיומו ואני אשכרה זכיתי. אני התחלתי לצעוק ולרקוד שם ובשלב כלשהו התחלתי להגיד לה שאני מיליונר (זכיתי באיזה 6 וחצי שקל כן?). הרגשתי על גג העולם, אחד ל18, מי היה מאמין? אמרתי לה המון תודה ושהיא הייתה מקסימה ונראה היה שהיא שמחה מאוד בשבילי. איזה כיף שלא וויתרתי על החוויה הזאת. אז חמוש בכל השלל נכנסתי לפארק שאוהדי היה בו כדי לעשות את הזום (שהתבטל בסוף) וכניסה עלתה 300 ין ככה שכל כספי הזכייה שלי הלכו בין רגע לטימיון, פלוס איזה שקל וחצי. אחרי הפארק הסתובבנו בגינזה והיה נחמד ממש. המון חנויות יוקרתיות ומסעדות פלצניות. יש לגמרי אווירה. לקראת הערב הרגליים שלי כבר התחילו לתת את אותותיהן והייתי חייב מסאג. אז התפצלנו שוב ונכנסתי למקום קרוב. בשלט למטה היה רשום 5000 לשעה. סבבה אחלה מחיר. עליתי למעלה ואמרו לי שהמחיר בסופש הוא 6000. אמרתי וואטאבר, אני צריך מסאג. אז דפקו לי שיש עלות נוספת של 200 ין לבגדים חד פעמיים. טוב… יאללה אני גמור רק להיכנס. ואז הגיע הקש - אמרו לי שיש עלות נוספת של 5 אחוז למי שמשלם באשראי. אמרתי שיש גבול ואמרתי לו שאני לא מוכן לזה ושאני הולך. התכוונתי לזה לגמרי, אני עקרונית לא התכוונתי לשלם את ה5 אחוז האלה למרות שזה כמה שקלים כי יש גבול. אז התחלתי לנעול את הנעליים שהורדתי בכניסה ואז הבחור בא אליי בריצה ואמר לי שהוא מוכן לוותר על זה ואכנס במחיר הרגיל. יאללה בשעה טובה. היה אפשר לדעת שהמסאג׳ היה מעולה רק מהעובדה שנרדמתי באמצע ושהתעוררתי מנחירה של עצמי. אבל קמתי כמו חדש. מחר דיסנילנד!!

יום עשרים ושבע, טוקיו

שעון מעורר ל7 אחרי מקלחת ב12 וחצי. כבר לא אכפת לי בשלב הזה. הפסקתי לספור כבר כמה זמן אני סוחב עייפות והאמת שאני מתחיל קצת לפנטז על הסופש בבית שאוכל להיזרק על המיטה בבית כשצ׳ארלי כפרה עליו לידי. הכנו סנדוויצ׳ים של נוטלה ואבוקדו (איכס) ויצאנו לדיסנילנד!! פייר, מרגש. חיכיתי הרבה ליום הזה. ההתחלה הייתה מפתיעה לטובה. אחרי שכבר התרגלנו בפארקים שעומדים בתור לא פחות משעה וחצי למתקן, עלינו על הרכבת של שודדי הקאריביים כבר אחרי 20 דקות. אולם המתקן עצמו היה הכנה ליום שלם של מתקנים שלא ציפינו להם. לא הייתה אף לא רכבת הרים אחת בכל הפארק, הכל היה מתקני דיסני טהורים עם עלילה ודיוק בפרטים הכי קטנים שיש. בהתחלה התאכזבנו מהמתקנים אבל לאט לאט הבנו שהציפיות שלנו לא היו נכונות, והתחלנו להעריך את סוג המתקנים שהיו בפארק. לדוגמא המתקן של פו הדוב היה מתוק ממש! כנ״ל פיטר פן. אבל מעבר לזה לא היה משהו יוצא דופן בפארק. קצת אכזב אבל לא נורא. חיכינו לשעה 7 בשביל המופעים של סוף היום. היו המון זיקוקים והקרנה מהממת של המון דמויות דיסני על הטירה. לא יכול להגיד שעמד בציפיות, אבל היה יום נחמד סך הכל 😇. אמרתי לאוהדי שיש גבול ושאני לא קם מחר לפני 9 וחצי. הוא לא כל כך מסכים לשמוע על לקום אחרי 9, אבל בקצב הזה הוא לא ישמע בכלל כי אם אני לא אשן כמו בן אדם הלילה הוא יחטוף כפכף מעופף לתוך האוזן.

יום עשרים ושמונה, טוקיו

אתמול קבעתי עובדה שקמים היום מאוחר, וכך היה. שעון ל9 וחצי, אחרי שינה לא אופיטמאלית למה אוהדי הביצה הזה גנב לי את השמיכה חצי לילה. אבל האמת שחד משמעית הורגש הבדל במהלך היום שהייתה שינה של יותר מ8 שעות. אז קמנו, התארגנו, ויצאנו לאקיהבארה בירת הטכנולוגיה היפנית. הבנו מהר מאוד את הקונספט שם - מלא חנויות בכל הגדלים של מכשירים אלקטרוניים ואנימה. היה נחמד ממש וזאת הייתה אחלה הזדמנות מבחינתנו לקנות מתנות. אז קנינו בשמים, קרמים וגם אוזניות ללולי. אוהדי אפילו קנה אייפד חדש רגע לפני שמתחיל את הלימודים שלו. אחלה קניות סך הכל, והכל ב10-15 אחוז הנחה. משם המשכנו לסיור לילה בשינג׳וקו ופתאום הבנו כמה שאנחנו לא מכירים את העיר שאנחנו מתגוררים בה בשבוע האחרון. פשוט לא יצא לנו להסתובב ברחובות הראשיים של העיר. המדריך היה יפני קצת הזוי שעשה לנו בגדול סיור זונות. אני אסביר: מסתבר שיש ים מועדוני חשפנות ומה שנקרא ‘love hotels’ ברובע הזה ובגדול כל הסיור סבב סביב זה. בגלל שחצי מהקבוצה היו ישראלים (סיור בחינם…) התחלנו לדבר מה הקטע שהוא פשוט מראה לנו רק את החלקים האלה של העיר והגענו למסקנה שהוא רוצה להסתובב שם ופשוט רוצה חברה. אגב, לפי מה שזכור לי מהסיור בקיוטו זונות זה עסק לא חוקי ביפן. כנראה שהחוק לא הגיע לשינג׳וקו 🤷‍♂️. אחרי הסיור הסתובבנו קצת באיזור ופתאום ראינו בר קריוקי, אז נכנסנו כמובן. החלטנו, בעידוד של ישראלי אחד שפגשנו, לעלות לשיר. אז אני הפצצתי עם living on a prayer ואוהדי עם bye bye bye. היה כיף ממש. המשכנו להסתובב עוד קצת ולבסוף חזרנו לחדר. מחר יום שלם אחרון ביפן ואין לנו שום תוכניות. יהיה טוב.

יום עשרים ותשע, טוקיו

קמתי בבוקר והדבר הראשון שראיתי זה את אוהדי בפלאפון. מיד שאלתי אותו כמה נגמר חיפה בית״ר אמש. הוא בדק ואני הייתי במתח רציני במשך 20 שניות תמימות שבסופן הוא הודיע לי את הבשורה שקבעה כבר מהבוקר שהיום הזה מושלם. חיפה הפסידה שוב וחטפה מהפך ב5 דקות. אין כיף כזה בעולם. קמנו מאוחר ולא ידענו מה הלוז להיום, אז בדקנו את המסמך שהכנתי לטיול עם כל המסלולים וראינו שיש טיול יום מגניב שאפשר לעשות לקמאקורה. יאללה זורם. התאפסנו על עצמנו ולמרות עיכוב ברכבת הגענו ליעד באיזור 12. נכנסנו למרכז מבקרים שם הביאו לנו מפה עם כל המקומות המרכזיים ששווה לבקר בהם והתחלנו את הטיול שלנו. המזג אוויר לא האיר לנו פנים בהתחלה עם גשמים בינוניים בשילוב נוראי עם 28 מעלות, ככה שאתה נרטב גם מפנים וגם מבחוץ. התחלנו מהפסל הענק של הבודהה שהיה די מרשים, אבל וויתרנו על המקדש הצמוד אליו. משם הסתובבנו ברחובות של השדרה המרכזית בעיר וחיפשנו חולצת סומו לאבוש. כבר איזה שבוע שאני מחפש לו את זה ולא מוצא. לקראת הערב אכלנו שם ארוחת ערב אחרונה ומצאנו מסעדת בשרים נחמדה שלא הודיעה לנו מראש שהם מקבלים מזומן בלבד. בשלב הזה של הטיול היינו עם 2000 ין (50 שקל) מזומן עלינו ובעלת המקום שהבינה את הבעיה עשתה איזה קומבינה עם החנות ליד שכן מקבל אשראי ככה שניצלנו. התחלתי לחשוב על כל הדברים שאני אתגעגע ולא אתגעגע אליהם ביפן, מצד אחד הנימוסים והסבלנות שלהם זה משהו חריג לא רק לישראלים. מצד שני החרדה החברתית והחוסר גמישות שלהם זה משהו שקשה לעכל. הגענו לשינג׳וקו וניצחתי שוב את אוהדי במריו בפעם המי יודע כמה והוא תלה את הסטיקר האחרון שנותר לו של חיילים שנפלו במלחמה על אחד העמודים. חזרנו לדירה ועכשיו צריך לסגור את המזוודות. שיהיה לנו בהצלחה.🤞

יום שלושים ואחרון, טוקיו -> אבו דאבי -> תל אביב

סגרנו את כל המזוודות, האמת יותר קל ממה שחשבתי. נכנסנו למסעדה ואכלנו ארוחת בוקר אחרונה ביפן, היה טעים מאוד. האמת שאני כבר מחכה לחזור לארץ, חודש מרגיש מדוייק. הגענו לשדה ובאנו להפקיד את המזוודות. אנחנו פתאום רואים בדף הוראות שצריך להצהיר על חרבות, ואנחנו קנינו 2. אז יצאנו מהתור בשביל להוציא אותם ולהראות את הקבלה. חזרנו ופתאום ראיתי שאסור גם אוזניות. אז עשינו את אותו הדבר שוב. למה אי אפשר לשים אוזניות במזוודה, מה זה השטויות האלה. אחרי שחזרנו נזכרנו בשוריקנים שלנו… אז אמרנו לה גם על זה. היא אמרה שהיא פשוט שולחת את המזוודות לשיקוף שיתנו לנו אישור להמשיך. אחרי שהסאגה הזאת הסתיימה חיפשתי שוקולדים לסופר ולמשרד. הייתי צריך לקנות לפני ההגעה לשדה כי המגוון היה מצומצם ורובו כלל שוקולד בטעם מאצ׳ה. ואני דווקא אוהב את סופר. בסוף כל הצלחתי למצוא דברים נחמדים אז קניתי ועלינו למטוס.
הטיסה הייתה קצת מלחיצה בשעות הראשונות מעל סין. היו טלטולים רציניים מאוד והדיילת צעקה על כל מי שקם מהכיסא. לקראת סוף הטיסה (12 שעות) היה משחק של מכבי, אז קניתי חבילת גלישה אבל הייתה בעיה עם הלווין ככה שראיתי את המשחק רק מדקה 80. מבחינתי ניצחנו 1-0 אבל במציאות הפסדנו 2-1. לא נורא, ליגה אירופית. הגענו בשעה טובה לאבו דאבי והכל פה מתוקתק. אוהדי רצה לקנות את הapple pencil אז נכנסנו לחנות טכנולוגיה. הוא בא לשלם ואז נזכרתי שקיבלנו חבילה של קופונים של 10 אחוז הנחה. שאלתי את המוכר אם הם מקבלים את זה והוא אמר שכן, שאלתי אותו אם אני יכול להשתמש ב5 והוא צחק. אחרי זה הוא שאל מאיפה אנחנו ואמרנו ישראל. אני חושב שהוא הפסיק לצחוק אחרי שאמרנו את זה. ישבנו באיזה מתחם אוכל אחרי שראינו שכניסה ללאונג עולה 75 דולר לאחד ונרדמתי כמו תינוק על אחת הספות שם. התקדמנו לשער שלנו וראינו שדחו לנו את הטיסה בשעה וחצי. היו שם איזה 4 משפחות ישראליות שהתחרו במי יותר מסכן. בואנה אתיחד לא חייבת לנו כלום והם מפעילים טיסות באופן שוטף בזמן מלחמה בעת שכל החברות האירופאיות מבטלות את הטיסות אחת אחרי השנייה. שעה וחצי לא יהרגו אף אחד. אבל עשו לנו קטע. אנחנו אוכלים במסעדה מבסוטים לא לחוצים בזמן, מסיימים לאכול ומתכוונים להמשיך להסתובב. אני במקרה מסתכל על מסך של הטיסות ורואה שיש קריאה אחרונה לטיסה שלנו. שעה וחצי לפני! מסתבר שהם לא היו מתואמים עם הדחייה ואם לא הייתי שם לב למסך ודופק ריצה למטוס היינו מפספסים אותו בוודאות. אבל עלינו בשלום. נחתנו בשלום בארץ הקודש וחתמנו טיול חד פעמי. 🇯🇵

תגובות

התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם

אנונימי ( להתחברות )

התגובה כוללת אזהרת בטיחות? עם אזהרת בטיחות?