אל ההר הקדוש

משלחת חוקרים אל הר אתוס ביוון בעקבות מסורות הייננות הקדומות וכלכלת התקופה הביזנטית לא סיפור דרך רגיל. רצינו לצאת למסע backpakers ומצאנו את עצמנו בשליחות דיפלומטית... אבל נותן תחושה...

תאריך הטיול	November 2022
משך הטיול	5 ימים
עונה מומלצת	כל השנה

תוכן עניינים

משלחת

ערב, בין סמטאותיה של העיירה הקטנה ארונופולי אפשר לחוש את סוף עונת התיירות. תיירים בודדים פוסעים בהיסוס בין החנויות, עננות של סוף נובמבר וריח קר ומלוח של ים.
כל זה לא נוגע למה שמתרחש בין כתליה מדופני האבן של מסעדת אתוס אין (Athos in) שבמרכזה מתכסה שולחן העץ הענקי בשני דגי ענק צלויים ושלל סלטים ומטבלים ממיטב המטבח המקומי של צפון יוון. שיחה ערה קולחת ומהמטבח מוסיפות לזרום המנות עלים ירוקים, זיתים, דגים, גבינות ומאפים, הכול פשוט ואיכותי, חומרי גלם מקומיים ומשובחים, טיפול וטיבול עדין. גורמה. בראש השולחן יושב סמוק פנים, אחרי כמה כוסות של יין, מרטינוס מושל חצי האי אתוס ומברך את משלחת החוקרים מישראל עליה החליט שהוא פורס את חסותו.

זה גם הרגע שבו עלי להחליט החלטה כואבת, החלטה שלקחתי למעשה כשהחלטתי להצטרף למשלחת, לזנוח את עקרונותי הפמיניסטיים ולהגיע אל חצי האי ה"קדוש" שאסור כבר יותר מאלף שנים לכניסת נשים ונקבות בכלל (אפילו פרות ועיזים…). זה לא טריוויאלי עבורי אבל לקבל אישור להגיע לחצי האי בכלל לא פשוט, את הפרמיט מקבלים פשוטי העם רק אחרי הרבה המתנה, משלוח פקסים, יוני דואר, התחנפויות לפטריארך של קונסטנטינופול ומה לא. והנה גיא וגיל שאירגנו את הסיור הזה עשו את הבלתי יאומן! וחוץ מזה במרכזו של האי מתנשא בלתי מושג ומסתורי הר אתוס, חלומו של כל מחבק פסגות. יאללה, שיסתדרו לבד הבחורות, הלאה מחאת החיג'אב. Mount Athos here we go.

חוץ מגיא ברעוז וגדעון אבני שהם פרופסורים לארכיאולוגיה וגיל גמבש שהוא פרופסור להיסטוריה קלאסית הצטרף אלינו גם דוד בר אילן, יינן וותיק מיקב טוליפ ואמנון נחמיאס, שלוחה אנושית של גוגל. אני הגעתי על תקן כפול: של הבדואי והפושטק.

כמה בנייני אבן ישנים מכוסים בטחב ושער ברזל חלוד, כך נראה מעבר הגבול בין הרפובליקה הצעירה של יוון לממלכת המנזרים האוטונומית והעתיקה של הר אתוס. בתיווכו של מרטינוס, הפיה הטובה שלנו, אנחנו פטורים מכל הבלגן של החתמת הדרכונים ויוצאים ללא שיהוי למסע הקסם המסתורי בין המנזרים העתיקים, עצי הזית, הכרמים והיקבים.

מרבית המנזרים מאוכלסים בנזירים יווניים אך כמה מהם שייכים לכנסיות אורתודוקסיות אחרות ולכל מנזר יש אופי שונה. המבנים יפים מאוד אבל שונים זה מזה, סגנונות הבנייה אקלקטיים וניתן לזהות בהם בסיסים ביזנטיים עם קמרונות ופרסקאות שבהם מתועדים שלל מעשיהם של הקדושים והשפעות שונות: אירופאיות, בלקניות, עותמאניות ומודרניות. היקבים סיבת בואנו לאתר נאים אבל אפעס מאכזבים מכיוון שאין בהם שום רמז למסורת ייננות קדומה, הנזירים מפצים בלוק אקזוטי, עטורי זקנים וגלימות ונראים כמו הכלאות יצירתיות בין דמבלדור לחבר'ה ממשחקי הכס, אבל הם אדיבים מאוד ומתעקשים לקבל את פנינו בשולחן ערוך על פי המנהג המקומי: מים - להשיב את הנפש, ריבועי רחת לוקום דוחים ומתקתקים - לתת לגוף כוח, ואלכוהול צלול כלשהו (רצינה, ציפורו, מסטיקה או אחד האחרים) - שמטרתו למנוע הזעה (...?). למנהג הזה ולאלכוהול יש כמובן השפעות נוספות ועד מהרה הדרכים נראות פתלתלות והחיים יפים. המנזרים מוקפים כרמים ובמרתפיהם המון אוצרות. במנזר של הקדוש טריפונאס שולף נזיר רוסי אדיר מימדים וחסר צוואר, גולגולת ממדף ארוך. לכל נזיר פג תוקף יש מקום על המדף ומק"ט שרשום על קדמת מצחו וכולל את שמו, תפקידו, שיוך ארגוני (מסדר או משהו כזה) ותאריך מותו. זה שהוציא זה עתה נפטר ב2007 והיה חבר שלו, הוא מביט בו בחיבה ומחזיר אותו למדף. מוזר.

המנזרים עטורים עצי זית עתיקים וברושים אדירי קומה. תחת חומותיהם נטועים בערוגות ארוכות ומסודרות כרמים יפים אבל עליהם הארגמניים מעידים על כך שרבים מהם נגועים בווירוס התקפלות העלים. גם ממרבית גינות הירק לא נפלתי, העגבניות סובלות מכימשון ומרבית הכרוביים והעלים הירוקים מזבוב המנהרות ומלבנין הכרוב. כניסת עיזים וכבשים אל האי אסורה למרבה הפליאה והטיפשות ועל כן אין רעייה וסביב חצי האי התפתחו יערות פראיים של צומח ים תיכוני: אלות ארץ ישראליות, אלונים, כליל החורש, אחירותם, לבנה וקטלבים אדומי פירות, ריחות של זעתר ומרווה מדגדגים את האף, דרישת שלום מהגליל ומהבית. יערות כאלו הופכים במקרה של שריפה למאכולת אש ואכן בחלקים מן האי ניתן לראות שהיער מתאושש מבעירה שפגעה בו. היערות מנוקדים בעצי זית שהתפרעו, זכר למנהג המקום עתיק היומין על פיו מביא איתו כל נזיר שמצטרף למנזר עץ זית ממולדתו ונוטע אותו על אדמתו של ההר הקדוש.
לסיור שלנו הצטרפו חוץ מן המושל גם יאניס - פרופסור לייננות, קוסטאס - אגרונום שהוא אנציקלופדיה מהלכת לזני גפנים, אריס - שכתב ביחד עם אשתו ספר על מורשת היין בהר ובנו אלכסנדר ועוד שני יוונים אב ובנו. הנסיעה בין המנזרים בואן גדול מתנהלת על דרכי עפר כבושות שמזדחלות על קווי פרשת המים והיא מטלטלת ומעייפת. לא כך דימיינו את זה אבל יש גם חסרונות לכך שאנחנו אורחיו של המושל.
בארבע וחצי אחר הצהריים מגיעים למנזר קסנופודיוס היפה שנבנה על קו המים וחומותיו מלטפות את הים ואנחנו מתפזרים לחדרים נוחים למדי, שונה מאוד מלינת הדרגשים הספונטנית שדמיינתי. הנזירים מאיצים בנו להזדרז: בחמש (!) ארוחת הערב…
לילה ארוך ושקט נטול חשמל, זיהומי אור ורעש צונח על חומותיו הכבדות של המנזר. בבטן המנזר נכנסים הנזירים לתאי התפילה ומזמרים במשך שעות ארוכות בקולות שקטים ומונוטוניים ובשילובי קולות נהדרים שיכולים לתת פייט לביצ'בויז. חושך סמיך ורק אורות הנרות שולחים אורות קלושים וצלליות ארוכות מתאבכות על הקירות שנענים להן ולוחשים זכרונות וגעגועים לעולם שהיה. ולרגע אפשר להאמין שחזרנו בזמן.

מנהרת הזמן

אבל כל זה הוא רק פרפראות למה שמחכה לנו בבוקר, זהו חגו השנתי של הקדוש דימיטריוס, הקדוש של המנזר ונזירים טרוטי עיניים שהתמידו כל הלילה בפיוטים ממתינים להכנס אל חדר האוכל ששולחנות ארוכים, ערוכים בצניעות, נפרסו בו. אנחנו מצטרפים לנזירים ונכנסים אליו בשני טורים, בתיאבון בריא ובצעדים נמרצים, ממש כמו בחדר האוכל של גריפינדור. על הקירות פרסקאות עתיקות ומעל חלל האולם ניצב אחד הנזירים על דוכן מטיף מוגבה וקורא מכתבי הקודש כל זמן הארוחה. מחכים לאב המנזר שמופיע עם פמלייתו מברך ונותן סימן. אוכלים בדממה אוכל נזירי (מרק דגים ועוד כל מיני ווריאציות על דגים וירקות) במהלך הארוחה מתקיימים כל מיני טקסים שאת מרביתם איננו מבינים אבל נותנים תחושה של סצנה מ'שם הוורד'. ברגע שמפסיק הנזיר המזמר לפזם מסתיימת הארוחה, צריך לקום וללכת. אכילת בשר אסורה במנזרים וגם שמן הזית מוגבל לימים ספורים במהלך השבוע. אחרי הארוחה מזמין אותנו אב המנזר לציפורו ושוקולד, הגרסה המקומית לקפה ועוגה, גם סגן המושל מצטרף ואחרי שהם אומרים דברים יפים מאוד על הקשר לישראל מודיע סגן המושל בפנייה ישירה אלי שהעלייה להר נסגרת due to security problems עד מאי 2023 ☹️.

מנזר וואדיופטי ששוכן על גדתו הצפונית של חצי האי הוא אחד המנזרים הגדולים והעתיקים בחצי האי, 120 נזירים מתגוררים בו ולהאכיל את כולם זו וואחד משימה והיא מוטלת בעיקר על כתפיו של אבטימיוס. האח אבטימיוס הוא הגרסה הנזירית לרכז ענף הכרם והפלחה בקיבוץ. יש לו זקן שחור משורג שערות שיבה ועיניים טובות, כשהוא צוחק הן צוחקות איתו וקמטים קטנים חורשים את פניו. אבטימיוס נולד בכרתים והוא מטפל בכרמי המנזר מאז הגיע אליו לפני 33 שנים. הוא מבכר את העבודה על פני הלמדנות, מאב המנזר הוא קיבל אישור להיעדר מרבות מן התפילות והטקסים ובמהלך הביקור שלנו הוא נמנע מלהיפרד מגלימת העבודה האפורה שלו. וחוץ מזה הוא גנן נהדר, הכרמים שניטעו על השלוחות התלולות לנוכח החופים יפים ומטופחים וכך גם גינות הירק ובוסתן עצי הפרי. בכרמים ששטחם 60 דונם הוא מגדל זנים שונים: לימיו, סירה, סיריקו וקברנה גרנש והיין שלו טעים מאוד כצפוי. למנזר יש יקב מודרני ומרשים שנבנה בסמוך ליקב העתיק, מיכלי הנירוסטה הענקים והמבריקים שוכנים בסמוך לחביות העץ האדירות והמיכלים ששימשו להעמסת הענבים על הפרדות במאה ה18. למרות התפאורה המושלמת הזמן לא קפא מלכת ולמרבה האכזבה מסתבר לנו שוב שהנזירים כמעט לא יודעים למה שימשו המתקנים ואיננו מצליחים למצוא את הקשר בין מסורות הייננות של הנזירים הקדומים מן התקופה הביזנטית ואפילו מן המאה ה18 לבין אלו של הנזירים המודרניים.

המנזר ענקי, חומות אבן מתנשאות מן הים ושלל בתי מידות, צריחים, רחבות אבן ומסדרונות שנבנו זה לצד זה במין מתאר מורכב סביב חצר ענקית. אנחנו מוזמנים לסיור בין שכיות החמדה של המנזר ואחריו לעוד כוסית ציפורו בלתי נמנעת ולמפגש עם אב המנזר ועוד כוסית… הראש מסתחרר אבל אני מתחיל לחבב את טעמו החריף והצלול של המשקה ובכלל את המנהג המוזר הזה ולוגם את הכוסית עד תומה. פוגשים ארכיאולוג צעיר שעורך חפירה מטעם רשות העתיקות של יוון במבנה הכנסייה שנועד לשיפוץ. הממצאים מצטברים לעומק של שלושה מטרים ומגיעים עד למאות 11-13, שלהי התקופה הביזנטית. ההמשכיות התרבותית ניכרת בכל ומבחינה סטרטיגרפית המנזר הוא מין תל ארכיאולוגי פזור. בכנסייה הגדולה שנמצאת בשיפוצים נערכת המיסה שמשקפת את ההיבט האנתרופולוגי של הקשר הזה לעבר. בחלליה האפלים נבלעים המוני נזירים, אחדים מהם מסתופפים בדממה ובראש מורכן בדוכני התפילה שצמודים לקירות, אחרים משתתפים בטקסים מזמרים, מנשקים את האיקונות שעל הקירות ופוסעים אחר מנהל הטקס שצועד בצעדים מדודים, מנדנד בתנועות מונוטוניות את צלוחיות הקטורת המעשנות. ריח עדין וטוב. פס הקול של הכנסייה הוא זמרת הנזירים הנעימה, עולי רגל שאינם נזירים מצטרפים בדממה, הריטואל מוכר לכולם, אנשים נכנסים ויוצאים במין פעלתנות כוורתית שאיננה נגמרת עד שעת לילה מאוחרת, עשן וצלליות מתאבכים על הקירות. חוויה חושית ומסע בזמן.

לא נפגעתי מהוראתו המפורשת של סגן המושל שלא לטפס אל ההר (נשארו לי עוד כמה שנים להשלמת המשימה) אבל החלטתי לדפוק את השיטה לקום עם שחר ולכבוש ברגלי את האבק בשביליו של ההר. היער הפראי הוא תופעה יוצאת דופן מזכיר את חצי האי פיליון אבל פראי וצפוף יותר, שילוב בין חברת צומח ים תיכונית לצמחייה אירופאית, בערוצים חורש דולבים שרכים וקיסוסים הצצה אל היער הקדום של אירופה לפני המהפיכה החקלאית.
כל מנזר הוא יחידה אוטונומית שמספקת לעצמה מזון ומים, חשמל ושירותים הפריפריה הענקית של המתחם כוללת חקלאות דגים ימית, שדות מטעים וכרמים, מוסך, מסגרייה, נגרייה, עיר קטנה. בוואדיופטי מייצרים גם תרופות ומזונות משלימים מעשבי מרפא פרוייקט נהדר אותו מוביל האב ארסניוס.

סיפורו של ארסניוס

ארסניוס היה צעיר אכול ספקות, הוא חיפש את עצמו ורגע לפני שנסע להודו הוא חווה התגלות ששלחה אותו אל המנזר שם עבר תהליך חניכה קשוח שכלל מחיקת אגו ויחס לפיתויי העולם הגשמי. עכשיו הוא אחד מעשרת המנהלים של וואדיופטי ומארח אותנו בכסאו של האב שנעדר. כשהגיע לפני ארבעים שנה יחד עם גרעין צעיר וחדש של נזירים היו בו בוואדיופוטי רק ששה נזירים זקנים. היום יש במנזר 120 נזירים ותשתיות משוכללות, מפעלי בנייה all around ואווירה של שגשוג. הרנסנס הפלאי הזה הוא סיפורו של אתוס בעשורים האחרונים. מאיפה הכסף אנחנו שואלים ותשובה מפורשת לא בטוח שקיבלנו, האיחוד האירופי בעניין וגם תורמים רוסיים, מכבסת כספים? אולי. כך או כך זה מרשים וגם החזון הנמרץ שמאפיין את התנהלות המנזר. הוא עצמו אחראי על מחקר וגיוס כספים אבל מתעניין בעיקר בענף עשבי המרפא. חומר ורוח. אחרי ארבעים שנה כנזיר הוא איננו מתגעגע אפילו לרגע למולדתו שבאפירוס במערב יוון אבל איננו מהסס לדבר על ספקות. אדם מרשים.

מישהו בהנהלה של האי מייחס לנו הרבה הרבה כבוד והחליט לשלוח אותנו לקריאס "בירתו" המנהלית של האי אתוס למפגש עם מועצת הארבעה, ממשלת האי, שמורכבת מנציגים מתחלפים של שלושה מהמנזרים הקטנים ואחד מחמשת המנזרים הגדולים באי. קצת דיבורים יפים ופוליטיקה ושם אנחנו פוגשים את תיאופוליוס נציג המנזר של פנטוקרטורוס.

סיפורו של תיאופוליוס

תיאופוליוס כבר בן 57 אבל יש לו שיער זקן דליל ופני תינוק. כשהחליט אחרי שסיים את הדוקטורט להפוך לנזיר, ראה אותו אבא שלו חוטב עצים במנזר וליבו נחמץ. אבל היום, 27 שנים אחרי, תאופוליוס סוגר עשר שנים כנציג המנזר שלו במסגרות שונות של הנהלת האי. אבא יכול להיות גאה. מעבר לזה הוא מנהל את המוזיאון ואת הארכיב של המנזר ששוכן במגדל שבמרכז המתחם וכולל עשרות אלפי ספרים ומסמכים נדירים. מפגש עם משלחת של ינשופי ארכיונים ובפרט תולעת ספרים כמו גיל היא בשבילו הגשמת ייעוד והוא זורח כשהוא מציג לנו את הארכיון, שופע ידענות, טולרנטיות אידיאולוגית וקסם אישי. הר אתוס בעיניו הוא בעיניו בה בעת המקום הפתוח והסגור ביותר בעולם ואת האוקסימורון האדיאולוגי הזה הוא משקף באישיותו. הוא מסוגל להבין את הצורך במשפחה וילדים אבל אוהב את חייו ואיננו מצטער על כך שנמנעו ממנו ואפילו חוטא בבדיחת מילואימניקים על כך שכשהוא רואה את התיירים מייללים על הצרות שמעוללות להם נשותיהם הוא מודה לאל על מזלו הטוב. שוין.

ההר מושך אליו טיפוסים וכך אנחנו פוגשים את הפרופסור המשוגע יואניס, היסטוריון גרמני שמשפחתו הגיעה מתורכיה. יואניס חוקר כבר חודשים רבים את הארכיב של פנטוקרטורוס, סקולר של פעם שנשבה בקסמו של המזרח מדבר עברית, ערבית, פרסית, תורכית, צרפתית, ויוונית והכל במבטא גרמני כבד, שופע ידע ומעייף.

לילה. ירח מלא צהוב וענקי עולה מעל לחומות, שולח את אורו החיוור על פני המים. מחלונות החדר שנבנה בין הקירות אפשר לראות את חופיו הארוכים של האי, את הקפלות והצריחים ואת מצוקי הסלע השחורים שאליהם נחבטים הגלים בקול נפץ.

בשלוש לפנות בוקר מתעוררים הנזירים למיסת הבוקר ולעבודת היום, בשמונה או תשע ארוחת הצהריים, מארבע עד חמש מנוחה ובחמש ארוחת הערב. היום הארוך מסתיים בעשר בלילה וחוזר חלילה. חוקרי המאה ה19 מספרים על הנזירים שהם כחושים וחלושים אבל כיום נראים כולם בריאים וחסונים, מרביתם מבוגרים אך יש גם צעירים.
המבנה החברתי של המנזרים די מורכב למעט המנזרים הגדולים שמתנהלים במבנה שיתופי (קווינוביון) והנזירים חיים בו ללא רכוש מתקימות על ההר מסגרות נוספות שאינן שיתופיות: בקתות שנקראות סל (sell) ובהן 2-7 אנשים, וקליווס שהן בקתות קטנות ובהן אדם אחד או שניים. למרבית דיירי הסל יש סקיתי - כנסייה שיתופית שמרכזת כמה סל. יש גם נזירים בודדים - הרמיטים והמרתקים מכולם הם ההרמיטים שמכונים סלו (selo) המתבודדים הקיצוניים שחיים בטבע במערות ומחסות מאולתרים, לבושים בסחבות, חיים למחייתם מלקט ונדבות וכמו מין חיות נדירות וקשה מאוד לפגוש אותם.

סיפורו של יואקים
במילופותמוס הקים אנסתסיוס בסוף המאה התשיעית מנזר ושתל בו עצי זית. המנזר חרב בהתקפותיהם של שודדי הים ומיד הוקם מחדש במהלך המאה ה16 אבל העצים נותרו עומדים על עומדם אדירי גזע והם נותנים פייט לכל העצים הגדולים שראינו אי פעם. אפילו גיא שחקר את העצים של נחל זיתן מצליח להתפעל.

האח יואקים שמקבל את פנינו הגיע לאי לפני 32 שנה מהעיר דרמה מעט אחרי האח אפיפנוס. המנזר היה נטוש באותה עת ושני הנזירים שנשלחו על ידי אב המנזר מן ה great lavra - המנזר הגדול באי, קוממו אותו מהעזובה ובנו בו יקב לתפארת. מאז הלך אפיפנוס לעולמו והוא נשאר לבדו במנזר, (לא באמת לבד, צליינים, עובדים ומבקרים מגיעים לבקר).
ממילופתמוס נוסעים לסיימון פטרה - מלכת היופי של המנזרים - מנזר יפהפה שנבנה על צוק בודד מאות מטרים מעל הים ומרגיש קצת כמו מלכודת תיירים, עוד סיור בכרמים, עוד לגימת יין. החיים קשים.

סודות

מאחר שנשלחנו ללון ב"גלות" באגיה אנה, מין מנזר אירוח מפואר בפריפריה הרחוקה של קריאס עיר הבירה, אני זוכה להכיר את הפנינה הזו רק על קצה המזלג בבוקר היום החמישי למסענו. זהו מין מודל חי של עיירה ביזנטית / מדיוואלית טובלת בעצים שעומדים בשלכתם האדומה, משורגת שבילי אבן ומנוקדת במבנים שהם יצירות מופת אדריכליות.

המושל מרטיניוס מוסיף לדאוג לנו ממרחקים ובנמל של דפני ממתינות לנו שתי סירות ספידבואט שייקחו אותנו לנמל ארונופולי בדרך חזרה לסלוניקי, אל המאה העשרים ואחת ואל הארץ.
באנו לאתוס לחפש יין, ומצאנו סוד. חלק מן המסורות שחיפשנו נותרו אך רבות מהן אבדו בזמן. רבים מהנזירים שפגשנו משכילים ורחבי אופקים, דומים לנזיר המשכיל וויליאם (שון קונרי) מ"שם הוורד" יותר מלאבסביוס או חריטון שצעדו לבושי שקים במדבר. כלכלת המנזרים כבר איננה כלכלת קיום, הקידמה והגלובליזציה שולחות את אצבעותיהן הארוכות וההר הקדוש איננו קופא על שמריו. האמנם יגיע יום ובו גם הדרת הנשים המקוממת תבוטל? ומה עוד צופן לו העתיד לממלכת המנזרים העתיקה?

אנחנו נפרדים ממארחינו בנפנופי ידיים ובליבי אני נפרד גם מן האנשים הטובים שפגשנו, אבטימיוס, ארסיניוס, תיאופילוס ורבים אחרים. לרגע בודד נדמה לי שנגענו בחייהם שמנוקדים בעבודה, לימוד ובדידות. ואולי לא?
אילו מכאובים או סודות אפלים שלחו אותם אל ההר הקדוש למשך כל חייהם? ואולי אין שום סוד? לעולם לא נדע.
הסירה מחליקה על פני המים, מתרחקת מיערות הפרא, מן החופים המסולעים ומן ההר שפסגתו אובדת בעננים וגעגוע ורק המים לוחשים סודות, נחבטים על ירכתיה בצליל חרישי.