7 ימים של הרפתקה בצפון יוון

חוויה כללית

שבוע זה המון זמן. אפשר להספיק שני טרקים, לגלות עולם זר, לדפוק את הפלאפון על פסגה של הר, ללכת הרבה, ללכת לאיבוד ואפילו לסגור עבודה בזום. לשתות המון אוזו, לעשות אהבה, להכיר חברים מכל העולם, להוציא דרכון, כמעט למות ולהתאהב מחדש בחיים של פשטות.

זה היה השבוע שלי בצפון יוון, רגע אחרי השחרור ושבוע לפני תקופת מבחנים ועבודה חדשה. נסעתי לבד, בלי אוטו שכור, בלי תוכניות מדויקות ועם ים בלת"מים בחסות הקורונה וחוק מרפי. החלטתי בכל זאת לטפס על האולימפוס, לראות את מטאורה ולעשות את זגוריה (בערך), אז למדתי לסמוך על אנשים טובים באמצע הדרך. יצאו המון סיפורים לנכדים. ולכם :)

דברים שכדאי לדעת

מקומות ומסלולים »
מצרף בקישורים איתורי Google Maps בסלוניקי, באולימפוס, במטאורה ובזגוריה :) במפות תמצאו מסעדות מומלצות, רחובות מרכזיים, הוסטלים, פסגות, עיירות ובקיצור כל איתור שאזכיר כאן. ניווטתי בכל הדרכים עם אפליקציית Maps.ME המעולה, רק אל תשכחו להוריד את המפה מראש כדי שתהיה תמיד זמינה. שני הטרקים אורכים קצת יותר מ-24 שעות ומורכבים מיום של עלייה ארוכה ומחצי יום של הגעה לשיא הגובה וירידה תלולה.

סלולר »
שווה לקנות SIM מקומי (במיוחד אם אתם מטיילים לבד). אם בתכנון שלכם לדבר עם הוסטלים, תחנות אוטובוס ואנשים באמצע הדרך, אל תוותרו על חבילת שיחות. אני קניתי חבילה מ-Cosmote ב-12€ ולהפתעתי אפילו על פסגת האולימפוס הייתה לי קליטה (למנויי VodaFone לא הייתה).

תחבורה »
התחבורה הציבורית ביוון נעשתה דלילה בעקבות הקורונה, ובכל זאת אפשר להסתדר :) חוץ ממונית מצערת אחת ומכמה טרמפים - התניידתי רק באוטובוסים, וגם רכבת היא אלטרנטיבה טובה (למשל בין סלוניקי-ליטוכורו-קלאבאקה). תחנות האוטובוס הבין-עירוניות בערים המרכזיות שייכות לתאגיד התחבורה KTEL (יוונית: ΚΤΕΛ). המידע באינטרנט לא אמין, לכן חשוב ליצור איתן קשר טלפוני - הפקידים דוברים אנגלית טובה וישמחו להקריא לבקשתכם את לוח הזמנים (בונוס: מוזיקת המתנה נוסטלגית ממשחקי פוקימון). אוטובוסים בתוך העיר עולים 1-2€ ואוטובוסים בין-עירוניים עולים 6-20€, תלוי באורך הנסיעה.

ביגוד וציוד »
היה חם לאללה בימים, אבל בגובה קר לפעמים. באולימפוס במיוחד יש סיכון לגשם או לרוחות מטורפות - כדאי לעלות עם מעיל קל, איזה סוודר וכפפות. לפסגות האולימפוס Mytikas ו-Stefani רצוי לעלות עם קסדה מחשש לאבנים מדרדרות (אפשר להשכיר בבקתות). זגוריה מלאה בשיחים נמוכים אז שווה להביא מכנסי טיולים ארוכים. בבקתות מסתובבים רק עם סנדלים או עם כפכפים, ואם אתם קוראים את זה ועוד יש קורונה בעולם, צריך להביא גם שמיכה, כרית ומצעים (או איזה שק שינה).

לינה »
לילה בהוסטל או בבקתה עולה 12-16€. כל הבקתות מציעות לאורך רוב שעות היום חשמל ואוכל במחיר של 4-8€ למנה. הרמה ברוב הבקתות מאוד גבוהה אבל עדיין השירותים בול פגיעה. חשוב לשריין מיטות בבקתות, במיוחד בסופ"שים ובשיא העונה (לינקים לבקתות בקישורים). אולי יהיה מקום גם ללא הזמנה מראש, אבל המארחים עשויים לאכול ת'ראס שזה לא אחראי ותאמינו לי שאין לכם עצבים לזה.

יום 1: סלוניקי

הגעתי בלילה, לקחתי את קו האוטובוס X1 למרכז העיר ועשיתי צ'ק אין ב-Stay Hybrid Hostel.
סלוניקי לא מתוירת ולא מתיימרת. אין אטרקציות עוצרות נשימה - יש אווירה אותנטית מצוינת. בקרים בבתי קפה, ימים ברחובות צבעוניים ולילות בברים בסמטאות צפופות. בין frappé ל-frappé הכרתי המון מקומיים חביבים שעשו לי את היום. מישהו לקח אותי לארוחת צהריים בטברנה מקומית, אמר משהו למלצרית, ומיד השולחן התמלא בחצילים, ובסופלקי, ובגבינה יוונית. במסעדת To Elliniko מישהי הזמינה אותי לאוזו והתגלגלנו יחד לשיחת נפש מול הים. הלכתי כל רחוב בעיר תחת שמש ים תיכונית, וכשהיא שקעה וחיפשתי הרפתקה, עליתי לדרינק באיזו דירה.

יום 2: טרק באולימפוס (ליטוכורו - פריוניה - רפיוג' A)

אמ;לק: 18 ק"מ בקניון אניפס וביערות הירוקים של פארק אולימפוס, מגובה 400 מ' לגובה 2050 מ', ולינה ברפיוג' A. טבע קסום גם בלי סיפורי מיתולוגיה.

וואלק! 06:00 הייתי על הרגליים בדרך לתחנת האוטובוסים המרכזית של סלוניקי, רק כדי לגלות שהאוטובוס הראשון לעיירה ליטוכורו (יוונית: Λιτόχωρο) יוצא ב-09:30. בשיא הריקבון שם גיליתי את ה-freddo cappuccino, שזה כמו הפוך קר וזה היסטרי לא ברור איך אין את זה בארץ. ליטוכורו חמודה לאללה, עיירה אירופאית פסטורלית כזאת, עם בנייני אבן צבעוניים ובתי קפה על רקע האולימפוס התלול. ב-11:00 יצאתי מבית הקברות בקצה העיירה על שביל E4 המעולה - אליו נצמדתי לאורך כל היום - ונכנסתי לקניון אניפס.

האולימפוס גבוה מאוד ביחס לסביבתו, לכן הדרך אליו רצופה עליות תלולות. ב-12:15 הגעתי מתנשף למפגש הראשון של הדרך עם נהר אניפס, עם גשר עץ פסטורלי ואיזה מפלון. הדרך חוצה נקודות כאלה שוב, ושוב, ושוב, ויכולתי ליהנות בשלווה מכל אחת מהן, כי למעט תושבי ליטוכורו שיצאו לטיול עם הכלב או לסיבוב ריצה - אף אחד לא עשה את הדרך הזאת. במעלה הדרך, ביער, ראיתי נוצרים מדליקים נרות במערה ומילאתי מים ומצברים במנזר Agios Dionisios (יוונית: Αγίου Διονυσίου). שיירת סוסים עם משא ופעמון עקפה אותי ודבקתי אליה כמוטיבציה לפוש אחרון - ובשעה 15:00 הגעתי לפריוניה, הנקודה העמוקה ביותר בפארק אולימפוס הנגישה לרכב. סוף חלק ראשון.

בגובה 1100 מ' הנוף מתחלף לעצי אורן גבוהים ובדרך יש רק מטיילים בדרכם או בשובם מהפסגה. מדי חצי שעה הותשתי ולקחתי הפסקה, ובכל פעם מחדש הופתעתי איך דקה אחר כך הגוף מוכן לאתגר הבא. בגובה 1500 מ' פרחים ופרפרים ריחפו מסביבי כמו באיזו אגדה ובגובה 1700 מ' הדרך הפכה סלעית יותר והתחלתי לראות את מרגלות הפסגה. מלמעלה שמעתי רוחות מטורפות, והגרמנים שטיילו איתי התבדחו שזאוס בדיוק מכנס את האלים. בשעה 18:30 הורדתי את המוצ'ילה ברפיוג' A, מבסוט ומאושר, ונהניתי לכמה דקות מהנוף מהרכס עד הים.

"Shalom", אמרה לי מריה בעלת הבקתה, ולרגע תהיתי אם יש לי משהו בעברית על החולצה. לא, אני סתם מזרחי. החלפתי לבקשתה לסנדלים, שמו לי על המיטה מצעים, ובחדר השינה פגשתי לגמרי במקרה את מאור וניר - חברים. בחדר האוכל שיחקנו ששבש, הטענו פלאפונים, שיתפנו חוויות והזמנו ארוחת ערב טובה עם פסטה, אורז וסלט. אין מה לומר, בקתה דיי שווה. עשיתי מתיחות ומדיטציה קצרה, ויתרתי על מקלחת במי שלגים והתגלגלתי למיטה.

אלטרנטיבות: התחלת המסלול מגורציה או מפריוניה הנגישות לרכב (קצר יותר). במקרה כזה, אפשר גם לסיים את המסלול ברפיוג' B/C בגובה 2600 מ' (מאתגר יותר).

יום 3: טרק באולימפוס (רפיוג' A - רפיוג' C - פסגת מיטיקס - פריוניה), שקיעה במטאורה

אמ;לק: 14 ק"מ של עלייה וטיפוס טכני לפסגת מיטיקס (2918 מ') וירידה תלולה למטה בדרך מגניבה, מאתגרת ולא פופולרית במיוחד. נופים של מצוקים, קרחונים והמון עננים. סיום הטרק אחה"צ ונסיעה למטאורה לצפייה בשקיעה כמתוכנן, למרות שהלך לי הפלאפון והייתי מרבון לאללה.

השעון המעורר צלצל ב-05:50 וזיכה אותי במבטים של כמה צ'כים זועפים אבל היי ב-06:00 כולם התעוררו ואני כבר התקפלתי כמו פנתר. מסך הפלאפון שלי עשה קצת בעיות. לא חשדתי. אכלנו ארוחת בוקר של קפה, לחם וביצים, ובשעה 07:00 התפצלתי ממאור ומניר. המסלול הקלאסי עולה מרפיוג' A ישר לפסגות, אבל אני טיפסתי דווקא לרפיוג' C כדי שאוכל בהמשך לרדת מההר מכיוון אחר. השביל לרפיוג' C תלול ומתגמל; זו חציית הרכס באורך 2.5 ק"מ, עם קרחונים ואיילים שנהנים מסלעים גדולים ומנוכחות מועטה של בני אדם. הצמחייה הצפופה נעלמה פתאום בגובה 2200 מ', ובגובה 2550 מ' רוח אדירה נשבה בבקעה למרגלות הפסגות. מולי היו המצוקים הדרמטיים של פסגת Stefani (גובה 2909 מ'), מסביבי עננים, ומאחוריי - תהום. התאמצתי לא לעוף מההר ובשעה 08:45 נכנסתי לרפיוג' C.

כדי להתחבב על עובדי הבקתה - כמה ילדים בני 20 - הזמנתי מרק, וביקשתי להשאיר שם את המוצ'ילה עד שאחזור מהפסגות. בחדר האוכל כמה יוונים מאצ'ואיסטים נדהמו שאני מטייל לבד וקראו לי "the tough guy". קרינג' אבל טפיחה נהדרת לאגו. ארזתי תיק קטן, מרחתי חיוך על הפנים ויצאתי לדרך לכיוון פסגות Skolio (גובה 2911 מ') ו-Skala (גובה 2866 מ'), שניתן להעפיל אליהן בהליכה. אבל ברגע שראיתי את הטיפוס התלול ל-Mytikas, הפסגה הגבוהה ביותר, החלטתי לא לוותר. בשעה 10:00 השארתי בצד הדרך את מקלות ההליכה, הצטרפתי לזוג יוונים, והתחלתי לטפס על ארבע.

הטיפוס למיטיקס הוא לא למתחילים, אבל מתחילים יכולים לעשות אותו. זה עניין של היגיון בריא: נאחזים רק באבנים יציבות, למשל, ולא מניחים רגל על סלע קטן. מנסים להיצמד ככל האפשר לטיפוס המסומן. צועקים "pétra" - אבן ביוונית - אם מדרדרת אבן על המטפסים תחתיך, ומה שבטוח, לא נלחצים. 300 מ' ו-45 דקות אחר כך הייתי ליטרלי בעננים, על פסגת האולימפוס. נדיר לצפות היטב בנוף משם, אבל קל לראות שצעד אחד בכיוון הלא נכון - ואני נופל 300 מ' למטה, כמו החבר'ה ששמותיהם מעטרים את הטיפוס לפסגה בריבועי ברזל. במחברת המבקרים ציירתי מגן דוד כמו ישראלי טוב והצעתי לשאר המטפסים תמרים משופרסל כאקט של הסברה. אחר כך הם התחילו לרדת, ואני רציתי שידעו אם אני מחליק ומת, אז שוב התעלקתי על איזה זוג. למיטיקס יש שתי דרכים, וזו הייתה הפעם היחידה בכל הטיול בה חזרתי על אותו מסלול - בתוואי שטח כזה, העדפתי את הדרך שאני כבר מכיר.

ב-11:30 פתחתי את ארוחת הצהריים שארז לי מיקאליס מהטינדר בסלוניקי (איזה מותק), כשמטייל גרמני הזהיר אותי מתחזית לגשם מ-13:00 ועד הלילה. ספגתי במהירות כל פיסה של נוף ומיהרתי חזרה לרפיוג' C. תכננתי לישון שם בלילה ההוא, אבל הבקתה הייתה ריקה ממטיילים - לא דרך נעימה להעביר שעות אם בחוץ מבול. העובדים טענו שהתחזית טועה אבל לא לקחתי צ'אנס. נחוש לעלות על רכבת לקלאבאקה (מטאורה), היו לי 5 שעות לרדת מגובה 2650 מ' לגובה 1100 מ' ולתפוס טרמפ מפריוניה לליטוכורו (אין תחב"צ). קיבלתי את האתגר. כזה אני, tough guy.

במישור המוזות (Muses Plateau) היפהפה הלכתי לפסגת Kalagia (גובה 2625 מ') וממנה ירדתי בשביל סלעי ותלול מאוד עם חבלים ויתדות (וואסח!). התצפית לרכס המעונן הייתה מדהימה. בגובה 2200 מ' בדיוק קיבלו אותי עצי אורן נמוכים עם אצטרובלים כתומים, מכוסים בערפל. בעיקול הבא נעמד מולי אייל ונעץ בי מבט דקות ארוכות, מסוג הדברים שרואים רק בנשיונל ג'יאוגרפיק. שמתי מוזיקה משובחת והמשכתי ללכת.

ואז הפלאפון הפסיק לעבוד. פה חשדתי. בודד ומחוסר מפה, לא עצרתי, ורק במזל הצלחתי לזהות את השביל היורד Kofto (יוונית: κοφτό) בפיצול בהמשך הדרך. בשעתיים האלה היה מאוד יפה, אבל בעיקר כאבו לי הרגליים ולא ידעתי איפה אני או מה השעה. אז רצתי, ורצתי, דפקתי גלבות, רצתי, ובסוף הגעתי לפריוניה. ניסיתי להחיות את הפלאפון בטברנה המקומית, זה לא הצליח, והמנהל סילק אותי. לא מצאתי טרמפ. אז ביקשתי מהטברנה להזמין מונית מליטוכורו ב-25€. ייקח לה חצי שעה להגיע וחצי שעה לקחת אותי לליטוכורו. ידעתי שזה גבולי לרכבת, אבל הייתי אובד עצות. כססתי ציפורניים והזמנתי קפה בינתיים. כבר לא כל כך tough. נעניתי שאני צריך להזמין ארוחה שלמה וסולקתי שוב.

פתאום ראיתי במרחק חצאית וכיפה. רצתי אליהם. ליאור וענבל הסתובבו אליי. הם רק עשו סיבוב באזור והסכימו לקחת אותי לליטוכורו אחר כך. זה לא היה טרמפ מהיר לרכבת, זה היה טוב יותר: קצת וודאות, קשב וסיוע מאנשים טובים. חזרתי לטברנה לשלם על המונית (לא ניתנת לביטול), לא לפני שהמלצרית האשימה אותי בצרחות שברחתי בלי לשלם. הרווחתי במקום שעה נעימה באולימפוס עם ענבל וליאור, ובסופה נכנסו לאוטו עם יעד משותף - מטאורה.

שעתיים אחר כך הגענו לתצפית המדהימה. מצוקי ענק עם מנזרים פסטורליים וגגות אדומים, וביניהם - קרני שמש מעומעמות על רקע השקיעה. התאמצתי ליהנות מהנוף למרות הרעב, שאין לי איך לצלם, שלא ידעתי איפה אשן, מה אעשה למחרת ואיך אמשיך את הטיול. ואז פגשתי את נועם וספיר, הם היו בירח דבש, וגם הם שמחו לעזור, ולקחו אותי למסעדה ולמצוא הוסטל מושלם. ב-23:30 ג'ורג' וסטלה קיבלו את פניי בחיוך ב-Meteora Central Hostel. שלושה זוגות עשו איתי חסד באותו יום, ואני פשוט אסיר תודה להם. ♥

יום 4: טיול רגלי במטאורה, חיי הלילה של יואנינה

אמ;לק: 7 ק"מ יפהפיים במצוקים ובמנזרים של מטאורה שפשוט חבל לעשות באוטו, נסיעה באוטובוס למערב יוון וערב בורגני משהו ביואנינה. לילה מלא באלכוהול עם חבורה מטורללת של שני יוונים, אמריקאי, סרי לנקי ואלבנית שרק בנס לא הסתיים בהנגאובר.

בלי פלאפון אין שעון מעורר, אז ג'ורג' כפרה עליו עשה לי השכמה עם פרדו קפוצ'ינו. קניתי פלאפון חדש וצידה לדרך והסתובבתי בקלאבאקה (החמודה!) עד שהגעתי לקצה העיירה. ב-10:30 התחלתי את הטיול בעלייה תלולה בין המצוקים לכיוון המנזרים המזרחיים והעברתי את הדרך (החצי-מסומנת, מסתדרים) עם אמריקאים חביבים. אחרי 45 דקות הגעתי לנקודות התצפית שהיו לא פחות יפות בשעות הבוקר. משיקולי זמן ויתרתי על מנזר St. Stephen והעברתי שעה מצוינת בחצר ובכנסייה של מנזר Varlaam (שווה 3€). היה עמוס, התבקשתי לצלם איזה מיליון תיירים, אבל עדיין כיף לאללה. המנזר הגדול The Great Meteoron היה סגור, אז ירדתי בחזרה דרך החורש הסבוך בהליכה צמודה למצוקים. ב-14:00 הגעתי לעיירה Kastraki וממנה הדרך לקלאבאקה כבר קצרה :)

ג'ורג' וסטלה הזמינו לי לילה בהוסטל ביואנינה, Backpackers & Travelers, ואני בינתיים העמסתי את המוצ'ילה. בפעם האחרונה שתיתי קפה מול הנוף (המלצר שירת אותי בעברית ולגמרי הרוויח את הטיפ) וב-16:00 עליתי על אוטובוס ליואנינה. שעתיים אחר כך הסתובבתי בעיר העתיקה הסופר מתוקה, באגם של יואנינה ובכמה רחובות קטנים בסגנון כרם התימנים. בהוסטל, ממש במרכז העיר, ג'אנה וקוסטס קיבלו אותי בחיוך והכירו ביני לבין המטיילים האחרים: מאט, marine אמריקאי שבדיוק חזר מעיראק ומאפגניסטן, וקירה מסרי לנקה שהחליט לחצות את אירופה על אופנוע. ובכל זאת הייתי badass בעיניהם כי הייתי בפאקינג צה"ל.

המארחים נענו לאתגר שלי - תכנית לטרק של יומיים בתחבורה ציבורית - ואני יצאתי לאחת מהארוחות הטובות בחיי ב-To Magazáki Pou Légame (יוונית: Το μαγαζάκι που λέγαμε). הדבר הסביר לעשות אחרי הוצאה של 200€ על פלאפון הוא בהחלט לא לצאת למסעדת בוטיק, אבל זו יוון, וכל התענוג - שתי עיקריות וכוס יין לבן - עלה לי 25€. בעלת המקום סיפרה לי בעיניים בורקות מאיפה מגיע כל מרכיב במנה, והוציאה לי בנדיבות יוונית מאזט וקינוח אישי על חשבונה.

בפאטיו של ההוסטל התכנס פרלמנט חריף עם מאט, קירה, ג'אנה, קוסטס וזואי, עוד מבקרת מאלבניה. בין ויכוחים על פוליטיקה אמריקאית לבין ירידות על אלבנים (מרכיב חשוב בהומור היווני), מאט הציע להקפיץ אותי למחרת לזגוריה וז'אנה וקוסטס עזרו לי לסגור תוכניות אחרונות. התכנית לטרק הייתה מוכנה אבל הערב רק התחיל :) ארגזים של בירה התרוקנו על השולחן, זואי לימדה ריקוד אלבני מסורתי, ג'אנה צחקה באופן לא פרופורציונלי מכל בדיחה. שעה אחר כך יצאנו אמריקאי, סרי לנקי, אלבנית וישראלי לבר, הרמנו צ'ייסרים ועשינו שטויות. רק עוצר הקורונה של 01:30 הציל אותי מלילה לבן לפני טרק. ב-01:32 הזכרתי למאט שהוא בן 34 וכבר לא בקולג' אז שיפסיק להתחנן לפיצוציה שימכרו לו בירה ויחד התפנצ'רנו בחזרה אל ההוסטל.

יום 5: טרק בזגוריה (מונודנדרי - מיקרו פפיגו - אסטרקה)

אמ;לק: 22 ק"מ שנהוג לפצל ליומיים אבל אמרתי סמאללה קטן עליי. הליכה במישור בקניון ויקוס המהמם, טיפוס לכפרי זגוריה ועלייה מול נוף סלעי ופסטורלי עד לבקתת אסטרקה בגובה 1900 מ'.

מאט ואני העמסנו בוגצות טריות במאפייה הקרובה ויצאנו לסיבוב בכפרי זגוריה. רק אז נפל לי האסימון שאלה אשכרה כפרים, סופר כפריים, בלי כמעט תושבים ואפילו בלי מכולת (אבל חנות מזכרות יש). בדרך דיברנו על צבא, הישראלי והאמריקאי, על השואה, על המסע של מאט בנצרות ועל החלום שלו לעבור מטקסס לישראל. עצרנו בנקודת התצפית Oxya היפהפיה על המצוקים של קניון ויקוס (יוונית: Βίκου) וב-11:00 הגענו לכפר מונודנדרי (יוונית: Μονοδένδρι). קבענו לשבת על חומוס יום אחד, נפרדנו, ויצאתי לדרך.

אחרי ירידה תלולה הגעתי למרכז הקניון. ערוץ המים יבש לאורך רוב המסלול, אבל עדיין מסביבו הכל ירוק, ומעל הצמחיה משקיפים סלעי ענק כמו גורדי שחקים. ההליכה בקניון מישורית בעיקרה אז אפשר לתקתק אותה, אבל לגמרי חבל לפספס את הנוף מסביב (חוץ מהיווני הקשיש שהסתובב שם בעירום, את זה הייתי שמח לפספס). ב-14:30 הגעתי לנהר בקצה הקניון, טבלתי במים, קיבלתי פשטידות לדרך מישראלים חביבים, והתחלתי לעלות בגובה עד סוף היום. בשעה 16:00 הסתערתי על הברזייה בכפר מיקרו פפיגו (יוונית: Μικρό Πάπιγκο) המתוק (והשומם) ועליתי על השביל המצוין O3 לעבר בקתת אסטרקה (יוונית: Αστράκα). במעלה ההר הסתובבתי שוב ושוב אחורה כדי לגלות צלעות הרים ירוקות, פסגות מעומעמות, עדרים של כבשים, מצוקים משוגעים ואפילו קרחונים.

ב-18:30 נתקלתי במאור ובניר כפרה עליהם מפנטזים על שוקו חם במרפסת של בקתת אסטרקה. המיטות בבקתה לא שיא הנוחות והמארח קצת קוץ בתחת, אבל האוכל והאווירה טובים, הפסיליטי חמוד לאללה ואפילו יש משק קטן. בסוף יום כזה חלמתי רק לראות שקיעה, אבל היא התחילה רק ב-21:30 ואני כבר נטרקתי מזמן עד הבוקר הבא.

יום 6: טרק בזגוריה (אסטרקה - אגם הדרקון - קוניצה), חזרה לסלוניקי

אמ;לק: 15 ק"מ שעושים ביום שלם אבל הבנתם ת'ראש אז עשיתי בכמה שעות. קפיצה מבקתת אסטרקה לאגם הדרקון וירידה תלולה והזויה לעיירה קוניצה בגובה 500 מ'. כמעט מתי פעמיים, כמעט שכרתי רכב, הוצאתי הון על מונית, נשרף לי כל הגוף, שמע ישראל היה חוויה.

הלחם היבש מארוחת הבוקר בבקתה עוד לא ירד בגרון וכבר יצאתי לי לדרך לאגם הדרקון (יוונית: Δρακολίμνη, יעני Drakolimni). בסוף ירידה ועלייה תלולות הגעתי לאגם קטן ומבודד, ועל הקרחון שלצדו רצו המון עיזים ואיילים שהרסתי להם את הבוקר. הייתי יכול להעביר שם שעות, אבל השעה הייתה 08:30 והזדרזתי לעלות על האוטובוס של 14:30 מקוניצה (יוונית: Κόνιτσα) ליואנינה. 6 שעות של טירוף מוחלט.

שני שבילים יוצאים מאזור האגם לקוניצה - אבל לא מצאתי אפילו אחד. נתקלתי ביווני זקן ומהורהר אבל הוא לא נתן דבר חוץ משתיקה ומבט מוזר. אובד עצות טיפסתי חזרה לבקתה ושאלתי את המארח אם הוא יודע איפה השביל בערך. "אין סימון אבל יש דרך", הוא אמר, אז אזרתי אומץ ועם 12 קילו על הגב חזרתי לאזור האגם. בשעה 10:00 (!) זיהיתי סימון ראשון של שני השבילים ליד מעיין קטן. Maps.ME הציע לי לוותר על השביל הימני (וככל הנראה, המעט יותר מוסדר), וללכת בשביל השמאלי והקצר. מילאתי 3 ליטר מים והתחלתי לרדת באמוק מההר.

השילוט לקוניצה היה זוועה וזיוועון והדרך הייתה לא טריוויאלית בכלל. הסימון האדום-צהוב בקושי הופיע בדרך הרחבה ועמוסת הצמחייה, ושוב ושוב איבדתי את השביל וחזרתי אליו בודד ומתוסכל. תחת שמש של 37° עברתי למצב רוח קרבי. נתקלתי באבנים משוננות, נאבקתי בשיחים קוצניים שחסמו את הדרך והלכתי בספרינטים של 20 דקות. בצלע הר חשופה ניסיתי לדלג מעל בולדרים חלקים והדרדרתי עם המוצ'ילה חצי מטר לכיוון התהום (את . נצח לא דרכו עליהם, עד כדי כך שרק יחף הצלחתי לפלס את הדרך בשלום. הנעליים שלי נקרעו, האוכל נגמר, ובהיעדר ברזיות דיממתי אבל שמרתי את המים לשתייה. אבל למרות הכל, לא היה דבר מספק יותר מלראות את קוניצה מלמעלה, למצוא בה מים, לשתות קפה כמו בנאדם ולהגיע לאוטובוס בדיוק בזמן.

אבל הטירוף רק התחיל. בניתי על אוטובוס מיואנינה לסלוניקי, אבל לא טרחתי להרים טלפון ל-KTEA והסתפקתי בלוח זמנים שנתקלתי בו ביואנינה. אוהו איזו טעות. האוטובוס הבא יוצא רק למחרת, הרבה אחרי התור שלי לבדיקת קורונה בסלוניקי וכמעט במקביל לטיסה. בשאריות הסוללה שלי חיפשתי טרמפ ללא הצלחה, אז מזיע ופצוע רצתי לשדה התעופה ביואנינה לחפש איזה אוטובוס, חברת השכרה, משהו, אבל ליטרלי לא היה שם אף אחד. אז הזמנתי מונית. כן, פספוס אחד עם האוטובוסים עלה לי 220€ (וזה אחרי מיקוח), אז היי, don't do what I did.

אחרי 3 שעות במונית הגעתי על הדקה לבדיקה. זה היה יום מתיש, אבל אולי דווקא לכן זה היה הקלוז'ר המושלם לשבוע המשוגע הזה. יצאתי לטברנה לחגוג לילה אחרון ביוון.

יום 7: עוד קצת סלוניקי

השעה 09:32. בבתי הקפה של סלוניקי לא יושבים עם לפטופים, אבל אני יודע שאם לא אכתוב עכשיו, אולי לא אכתוב בכלל. בשעות האחרונות שלי אני קונה שמן זית קורנייקי, המון אורגנו טרי, פטה, פולי קפה, חטיפים מסורתיים ונקניקים. אולי אלך להסתכל על הים מתחת למגדל הלבן. איזה כיף. בואו לכאן.

קבצים מצורפים

• אולימפוס - קו סלוניקי-ליטוכורו (יוני 21'). משמאל לימין: שני-שישי, שבת, ראשון
• אולימפוס - מפת השבילים, הבקתות ונקודות הציון

קישורים חיצוניים

• מפת איתורים סלוניקי
• מפת איתורים אולימפוס-ליטוכורו
• מפת איתורים מטאורה-קלאבאקה
• מפת איתורים זגוריה-יואנינה
• אולימפוס - רפיוג' A
• אולימפוס - רפיוג' B
• אולימפוס - רפיוג' C
• זגוריה - בקתת אסטרקה