טנזניה - קילימנג'רו, סרנגטי וזנזיבר

מידע כללי

טנזניה, ארץ המרחבים הפתוחים במזרח אפריקה, הבית להר הבודד הגבוה בעולם - הקילימנג'רו, גובהו 5,985 מ'.
בשטחה איזורי ספארי אדירים, בניהם הסרנגטי - ביתם של חמשת הגדולים (הפיל, האריה, הנמר, הקרנף והבפאלו) ומכתש נגורונגורו. מקבץ האיים זנזיבר שבאוקיינוס ההודי הוא למעשה מעין אוטונומיה נפרדת אך כפוף לרפובליקת טנזניה. השם טנזניה הוא איחוד שמם של שתי מדינות - טנגנייקה וזנזיבר.

בסיפור דרך זה אנסה לתאר בקצרה שלושה שבועות מלאי אקשן וחוויות שעשינו בספטמבר 2019. חשוב לומר שכנראה שגם אם היו לי שלושה שבועות נוספים, בכל זאת לא הייתי מספיק לראות את כל מה שיש למדינה הזו להציע. שפע של טבע, תרבות, היסטוריה ושלל אטרקציות שמיוחדות רק לה. אך שלושה שבועות בהחלט מספקים טעימה טובה.

דרכי הגעה -
לטנזניה הגעתי מישראל עם אייר רואנדה עם קונקשיין בקיגלי (בירת רואנדה). יש במדינה כמה שדות תעופה ונחתנו ישר בשדה שליד הקילימנג'רו (JRO), משם אפשר לנסוע לערים הסמוכות ארושה או מושי.
לזנזיבר הגעתי עם טיסה פנימית ומשם חזרתי דרך במעבורת ליבשת וטסתי מהשד"ת בדאר אסלאם (אם כי גם לזנזיבר יש שדה תעופה, הכל תלוי בכרטיסים שמוצאים).
המדינה גובלת עם קניה, אוגנדה, רואנדה, קונגו, מוזמביק ועוד מספר מדינות וכן עם האוקיינוס ההודי, כך שאפשר להגיע אליה גם דרך היבשה או הים אם אתם בסביבה הסמוכה ומחפשים דרכי הגעה.

מתי לנסוע? -
זה מאוד תלוי מה רוצים לראות ומה רוצים לעשות. למרות שבאופן כללי כנראה שבכל זמן נתון תתקלו במזג אוויר סביר, חשוב להכיר שהאקלים מתחלק לעונה יבשה ארוכה (יוני-אוקטובר), עונה רטובה קצרה (נובמבר-דצמבר), עונת ביניים נוחה (ינואר-פברואר) ואז שוב עונה גשומה (מרץ-מאי).
כשזה מגיע לספארי, במיוחד באזור הסרנגטי מתרחשים כמה אירועים גדולים תלויי עונה.
באזור יוני העדרים מתחילים לנדוד מערבה עד הנדידה הגדולה, בה המוני גנו וזברות חוצים את נהר המרה לקניה באזור אוגוסט-ספטמבר. כשהגשמים מתחילים באזור נובמבר-דצמבר, העדרים מתחילים לחזור חזרה ובסביבות ינואר-פברואר מתחילה עונת ההמלטות של החיות. הכל תלוי גשם וסביבה ויכול להשתנות משנה לשנה, אז תמיד כדאי לבדוק בדיוק לפני. אבל בגדול בין אפריל ליוני פחות נפוץ לעשות ספארי, גם בגלל תנאי מזג האוויר הגשומים שהופכים את הדרכים לבוציות.
בזנזיבר מזג האוויר דומה, אך קצת יותר טרופי. מבחינת צלילה נוח לצלול בין יוני לאוקטובר, אבל קראתי שיש יותר מה לראות מבחינת מגוון בעלי חיים דווקא בתחילת השנה.
אני נסעתי בספטמבר ויכול להעיד שבטנזניה מזג האוויר היה מאוד חם ביום וקריר בלילה (כיאה למדבר) ומעט גשום ולח בזנזיבר, אך לרוב מאוד נאה. מבחינת תיירות ספטמבר נחשב חודש חלש בעונת התיירות באי, ואילו בדצמבר עונת התיירות הגבוהה בגלל מזג האוויר הנוח אך גם בגלל הקריסמס.

שפה ותרבות -
בטנזניה מדברים סווהילית. השפה די קלילה ומילים מסוימות מזכירות ערבית, וניכר שהיא הושפעה רבות מהשלטון הערבי ששלט בה בעבר. במהלך השהות שלי תפסתי כעשרים-שלושים מילים בלי בעיה ולא פעם נשאלתי ע"י המקומיים אם אני מדבר סווהילית. יש כמה מילים ששווה להכיר ויש לזה יתרונות בחיבור עם המקומיים, אך אין ספק שהמילה הראשונה שצריך להכיר (ושאני למדתי) היא מזונגו (Mzungu) - שאומר מישהו שלא מטנזניה, או במילים אחרות, אדם לבן. זה לא בהכרח נאמר כגנאי, אגב, אבל יש אנחנו ויש הם.
אצרף קישור להורדת מסמך word של מילים שאספתי בדרך.
האוכלוסיה מתפצלת פחות או יותר חצי חצי בין נוצרים ומוסלמים, כאשר בזנזיבר הרוב המוחלט מוסלמי. השלטון עצמו אזרחי ולכל אדם מותר לנהל אורח חיים דתי או מסורתי ככל שיחפוץ.
כמובן שיש גם המון שבטים המדברים שפות נוספות, אבל תכלס לא נתקלתי ברחוב באדם שלא דיבר אנגלית שוטפת. כמו כן, כשאתם בטנזניה לא משנה מה תעשו ומה יקרה, תזכרו תמיד ש-האקונה מטאטה (No worries). ואם אתם לא תזכרו, אז בוודאי יהיה מי שיזכיר לכם בכל הזדמנות.

כמה מילים בסיסיות: ג'מבו/ ממבו - אמירת שלום; קאריבו - ברוך הבא; אסאנטה - תודה; תפאדאלי - בבקשה; פואה - טוב.


כסף -
משתמשים בשילינג טנזני או בדולרים. מומלץ להצטייד בשניהם. רוב ההתנהלות הפיננסית באופן מוחלט נעשית במזומן ולא באשראי. או שלא מקבלים אשראי או שיש עמלה מקומית מאוד גבוהה על כל עסקה.
בתוך העיר ומול בתי עסק ותחבורה מומלץ להתנהל בכסף המקומי. מול סוכני תיירות ואטרקציות למיניהם לרוב העסקאות יהיו בדולרים. דולר אחד שווה בערך 2200 שילינג נכון לכתיבת שורות אלו, וב-2200 שילינג אפשר לקנות הרבה (למשל, סמוסה בעיר מושי עלתה לי ברחוב 100 שילינג), לכן חשוב לשים לב לא לשלם בדולרים כשלא צריך כי כנראה שלא תקבלו יחס המרה מוצלח מהרוכלים המקומיים.
בנוסף, צריך להתמקח על הכל. כמעט תמיד מקבלים באופן אוטומטי מחיר של מזונגו שהוא במקרה הטוב כפול או משלוש מהמחיר המקומי, אז אל תרגישו לא נעים להתמקח.

סים מקומי -
מומלץ לעשות סים מקומי של חברת TIGO בחנות רשמית שלהם (אני עשיתי סים של VODAFON, אך נאמר לי שלטיגו יש יותר טווח קליטה בהרים). בעקרון אפשר לעשות סים גם סתם ברחוב בעגלת שירות של סוחרים מקומיים (ככה אני עשיתי, פחות ממליץ), ואפשר לקנות חבילות גלישה מבלדרים שמסתובבים עם סינרים ממותגים. את הסים טוענים בחבילת גלישה ושיחות בהתאם לכמות הזמן והג'יגה שרוצים.
אל תעשו חבילות דרך ישראל, זה לא ממש עובד פה וסים מקומי יעלה כ-10 דולר לחודש של DATA.
כמו כן, אל תצפו ליותר מדי קליטה בהרים ובסרנגטי. המקומיים משתמשים בטלפונים דור 2 לצורך שיחות לצד טלפונים חדשים יותר בשביל וואטסאפ ואינטרנט.

בטיחות -
כמו תמיד כשמטיילים בכלל ובמדינת עולם שלישי בפרט, יש לשמור על כללי בטיחות הגיוניים ובריאים.
למרות שבשום מקום לא נתקלתי בסיטואציות לא נעימות, המקומיים בעצמם מזהירים את התיירים לא להסתובב לבד (או בכלל) בעיר בשעות הלילה ולשים לב לכייסים וכדומה בכל שעות היום.
אם זאת, אני ואחי יצאנו בערב לסייר בשווקים המקומיים בערב וזו הייתה חוויה תרבותית (וקולינרית) מרתקת.
בערים, יש הרבה עוני, הרבה חסרי בית, שיכורים ובנוסף גם בחופים ובאתרי התיירות תתקלו בהמון אנשים שרוצים "לעזור" ומצפים לקבל משהו בתמורה. צריך לנווט בין לבין. לאורך כל הטיול כמעט בכל רגע נתון בעיר או בחוף (בזנזיבר) נצמד אלי מישהו שרק רוצה לעזור מטוב ליבו. הראו לי תעודות פורטר, נשבעו שהם משבט המסאי (הם לא) והלכו אחרי ממקום למקום, ותמיד זה נגמר בניסיון למכור ציור, או צמיד או שלוקחים אותך לחבר שלהם שמיכור לך את מה שחיפשת במחיר מזונגו ועושים עליך מערוף (מניסיון).

מלריה -
בטנזניה יש מלריה ברמות שונות באזורים שונים. מכיוון שאזור ארושה יחסית גבוה הוא נחשב לאזור עם רמת סיכון נמוכה ובזנזיבר אחוז המלריה נמוך גם (כששאלתי את המקומיים הם אמרו שכבר אין מלריה בזנזיבר). בקילימנג'ו עצמו אין סיכון מכיוון שאין יתושים בגובה של מעל 2000מ, וכך גם אזור נגורונגורו. באזורים אחרים כמו דאר אסלאם, סרנגטי וכו' יש סיכון יותר גבוה.
אפשר למצוא ברשת את מפת הסיכונים, למקרה שאתם מתכננים להרחיק לכת בתוך המדינה.
כאמצעי מניעה נהוג לקחת טבליות נגד מלריה (מלרון), ואפשר לקבל מרשם במרפאת מטיילים.
מעבר לכך, ברוב מקומות הלינה תמצאו כילה שחובה לפרוש לפני השינה, ומומלץ גם להצטייד בספריי דוחה יתושים.

מים -
מי הברז בטנזניה וזנזיבר לא טובים לשתיה. קונים מים בבקבוקים או מטהרים. בטרק מקבלים מים מהנהר שמגיעים מהפשרה של קרחונים. אנחנו שתינו אותם כמו שהם (המדריך אמר שהם בטוחים לשתיה) ולא היו בעיות בנושא הזה. כמובן שאפשר לטהר בטבליות כלור. לפני הנסיעה קראתי שמומלץ גם לצחצח שיניים עם מים מינרליים. אני אישית לא ייחסתי לכך חשיבות ושרדתי לספר. אם זאת פגשתי מישהו שטען שהוא צחצח שיניים עם המים וקיבל קלקול קיבה. לא יודע עד כמה זה נכון. כל אחד יעשה את השיקול שלו.

קילימנג'רו - רקע כללי

הקילימנג'רו, ההר הגבוה ביותר ביבשת אפריקה וההר הבודד הגבוה בעולם. גובהו 5,895 מ'.
יש אומרים ששמו בסווהילית הוא שיבוש של הביטוי "ההר הבלתי ניתן לטיפוס".
הקילימנג'רו הוא הר געש חרוטי רדום. בטנזניה יש כמה הרי געש כאלו בגבהים שונים ורמת פעילות וולקנית שונה וחלקם ניתנים לטיפוס (אציע עוד כאלו בהמשך).
פסגת ההר נקראת אוהורו (Uhuru) שבתרגום חופשי אומר "Freedom", ולרוב היא מכוסה שלג וקרחונים. יחד עם זאת, בשנים האחרונות ההר מאבד את הקרחונים שלו ורובם כבר נמסו. כשאנחנו העפלנו לפסגה לא היה שלג והפסגה נראתה ברובה מדברית, אם כי כמה ימים אחרינו ירד שלג בפסגה.

אקלים:
מבחינת מזג אוויר, ניתן לבצע את הטיפוס בחודשים ינואר-מרץ ויוני-אוקטובר, כאשר הטמפרטורות נוחות יותר בתקופה זו. בין דצמבר למאי יש סיכוי גבוה יותר לגשם ושלג בגובה.
אף על פי שבחודש ספטמבר היה לנו מזג אוויר לרוב נעים ויבש, באופן טבעי ככל שעולים בגובה נהיה קר יותר ובלילה של הטיפוס לפסגה הטמפרטורות נעו באזור מינוס 15 מעלות.

מסלולים:
הטיפוס עצמו יכול להיעשות בדרכים שונות. ישנם שישה מסלולים רשמיים שבדרך כלל מוצעים למטיילים, והם נעשים ברמות קושי, נופים ומספר ימי הליכה שונים.
מדרום ניתן להגיע דרך - Machame, Umbwe, ו- Marangu. ממערב דרך Shira ו-Lemosho. ומצפון מזרח דרך Rongai.
למסלולים השונים יש גם סיכויי הצלחה שונים, אלו המסלולים היותר פופולריים:
מצ'אמה - אנחנו הלכנו בדרך מצ'אמה שנחשבת לדרך בעלת סיכויי הצלחה גבוהים ונופים יפים. עשינו אותה בשישה ימים, אם כי יש המוסיפים יום מנוחה לפני העליה לפסגה, ובדיעבד אני חושב שזה רעיון מצוין.
מבחינת סיכויי הצלחה, על פי סטטיסטיקות שקראתי, כל יום שמוסיפים מעלה בממוצע כ-20 אחוז סיכוי להגיע לפסגה. בלילה שאנחנו עלינו כ-45 מתוך 130 אנשים לא הגיעו לפסגה.
למושו - חלופה נוספת היא מסלול למושו שנעשה בדרך כלל ב7-8 ימים ולכן מאפשר התאקלמות טובה יותר. הנופים המערביים נחשבים בתוליים יותר ושלושת הימים האחרונים של המסלול מצטלבים לתוך המסלול של מצ'אמה.
מרנגו - שתי הדרכים שהזכרתי למעלה ידועות גם כדרכי הוויסקי. מרנגו נקראית בחיבה דרך קוקה קולה. היא מציעה העפלה בחמישה ימים ולינה בבקתות במקום באוהלים בשטח. מבחינת התאקלמות - פחות ימים שווה פחות סיכויים להגיע לפסגה (מבחינת זמן להתאקלמות), אך למטיילים פחות מנוסים בטרקים או לאלו שרוצים לחסוך עלויות, זו לפעמים אופציה עדיפה.

התארגנות, ציוד ועלויות -
הטיפוס להר מחייב התארגנות מראש עם מדריך ורכישת פרמיט. הסיפור הזה לא זול. אנחנו היינו שלושה ושילמנו 1200 דולר כל אחד (וזה לפני טיפים, על כך בהמשך). המחירים משתנים ממדריך למדריך וגם תלויים בגודל הקבוצה וכמות הסגל שתלווה אתכם. בקבוצה של שלושה היו לנו שני מדריכים (למקרה שאחד צריך לחזור אחורה עם מישהו), טבח ושמונה פורטרים.

הפורטרים סוחבים את הציוד, אוהלים, אוכל והתיקים, כך שביום יום הולכים רק עם תיק קטן, מים ומצלמה. למרות שבתחלה לא הבנתי למה אני לא יכול פשוט לקחת את המוצ'ילה שלי, בכל יום שעבר וככל שעלינו בגובה, מצאתי את עצמי מהר מאוד לא רק מוסר את המוצ'ילה אלא גם מוציא עוד ציוד לא הכרחי מהתיק הקטן. המחסור בחמצן והדרך שלעיתים קשוחה ותלולה עושים את שלהם ובאמת שעדיף לסחוב כמה שפחות.

הלינה נעשית באוהלים שאותם הפורטרים מקימים. אנחנו היינו שלושה באוהל אחד, וכך חסכנו צורך בעלות של פורטר נוסף (ויתרנו על עוד אוהל, כסאות ושולחן). הטבח דואג לארוחות בוקר, צהריים וערב כך שלא צריך לסחוב יותר מדי מבחינת מזון, אולי מעט נשנושים. מים הפורטרים ממלאים מהנהר (הפשרה של הקרחונים) והם דאגו למלא לנו את הבקבוקים. המים נחשבים בטוחים לשתיה, אנחנו לא נתקלנו בבעיות בנושא הזה ושתינו אותם כמו שהם. למחמירים, אפשר להביא כדורי טיהור.
מבחינת ציוד חובה מקלות הליכה, ביגוד שאפשר להוסיף ולהוריד בשכבות ככל שעולים בגובה, ציוד לגשם וביגוד מאוד מאוד חם ללילה של הטיפוס. לצורך המחשה כמה קר היה - אחרי כמה שעות טיפוס המים שלנו קפאו. כמו כן, קחו בחשבון שלא מתקלחים 6 ימים, אז גם צריך טואלטיקה בהתאם.

בסיום הטרק צריך לתת טיפים (למעשה הטיפים הם בעיקר השכר לצוות מכיוון שרוב העלות הולכת לפרמיט ולציוד). באתרים רבים רשום שנהוג לתת 20 דולר למדריך, 15 דולר לעוזר מדריך וטבח ו-10 דולר לפורטר לכל יום הליכה, מכל הקבוצה יחד. בשישה ימים מדובר בעוד 1100 דולר, או כ-365 דולר לאדם, ואנחנו עשינו חישוב משלנו שהסכום הזה מוגזם ולכן נתנו פחות.

מחלת גבהים -
אני לא יכול להדגיש כמה הנושא הזה חשוב. בקילימנג'רו מתים כל שנה כמה אנשים ממחלת גבהים. בלילה של הטיפוס שלנו 45 אנשים לא הגיעו לפסגה, וזה לא כולל את אלו שפרשו בימים שלפני.
ראינו אנשים שנראים כמו רוחות רפאים, על סף עלפון, מקיאים את נשמתם, נעזרים בפורטרים כדי ללכת. למרגלות ההר מחכות אלוקנות ומריצות לסחיבת חולים ומישהי אחת פונתה עם מסוק.
במיוחד בטרק כל כך יקר, שהמוח אומר "אין מצב ששילמתי כל כך הרבה ואני לא מסיים את זה", אם הגוף אומר שמשהו לא בסדר, חייבים לעצור, להתייעץ עם המדריך ולחשוב אם החיים שלכם לא יותר חשובים מכמה דולרים. הטרק הזה מאוד קשוח על הגוף מכיוון שעולים יחסית מהר מגובה נמוך לגובה רב, וחייבים לקחת את זה ברגוע, ללכת לאט לאט, לשתות הרבה ולנוח כשצריך. אם מקשיבים לכללים ומקשיבים לגוף, אין סיבה לא להצליח להעפיל לפסגה ולהנות מהטרק. מילה על כדורי גובה, אני לקחתי ואחי לא ושנינו הגענו לפגסה. זה באמת אינדבידואלי ולשיקולכם אם לקחת. מומלץ להתייעץ עם רופא מטיילים לגבי השלכות, תופעות לוואי וכו.

קילימנג'רו - דרך מצ'אמה (6 ימים)

התארגנות:
את הטיפוס סגרנו מבעוד מועד עם פארוקו עמנואל (Paroko Emanuel) שקיבלנו עליו המלצות. ארכז את פרטי הקשר בסוף סיפור הדרך.
מהשדה הגענו למושי (Moshi), עיר קטנה במרחק של כחצי שעה נסיעה, היינו שניים ושילמנו 30 דולר על מונית לאחר התמקחות (רצו 50, ואני בטוח שאפשר לרדת יותר במחיר עם עוד קצת עקשנות).
כשהגענו הייתה שעת צהריים והספקנו לעשות סיבוב בשווקי העיר ההומים. קשה לתאר את הלם התרבות שקיבלנו, העיר הייתה מפוצצת באנשים, המוני רוכלים, שקים מלאים בנעליים ובגדים, וכמובן הרבה חברים חדשים שהצטרפו אלינו להליכה וניסו לשכנע אותנו לקנות דברים. איש מסאי אחד עקב אחרינו ממש לתוך המלון ואפילו נשאר לבירה בזמן שסגרנו תכניות עם פארוקו (כלומר אנחנו שתינו בירה, הוא התבונן וקיווה שנלך משם לחנות מזכרות שלו עד שהתייאש והלך). את הלילה העברנו במלון Panama שמול הבנק (יש שני מלונות בשם זה) שהיה סביר מאוד. מקום נחמד נוסף עם מרפסת-בר הוא Climbers hotel.

סגרנו עם פארוקו 1200 דולר כל אחד לשלושה אנשים.
המחירים משתנים ותלויים בכמות האנשים בקבוצה וכמות הסגל. רוב הכסף הולך על הפרמיט, היתר על השכרת ציוד ומה שנותר מתחלק על הצוות. בכל שנה המחירים עולים, בעיקר בגלל שמחיר הפרמיט עולה, אבל כמו תמיד, צריך להתמקח ואז להתמקח עוד.
נפגשנו עם פארוקו בערב כדי לעבור על רשימת הציוד (אם חסר משהו כמו שק"ש או מקלות הליכה וכו' אפשר לבקש לשכור). שילמנו לו שני שליש מהסכום וסיכמנו שהוא יקבל את היתר אם הכל ילך חלק. שתהיה לו מוטיבציה שנקבל חווייה טובה.
על שלושה אנשים היינו שני מדריכים, טבח ותשעה פורטרים. ביקשנו לישון שלושתנו באוהל אחד ולוותר על שולחן וכסאות ובכך הורדנו פורטר, שזה עוד כ-10 דולר טיפ ליום. כאמור בסוף העליה מצופה לתת טיפים לכל העובדים. את הטיפים, או "הוקרת תודה" כפי שנהוג לקרוא להם, נותנים מכל הקבוצה אבל זה עדיין מצטבר לסכום נכבד לכל אחד. אתייחס לזה בסוף הפרק.

יום 1: שער מצ'אמה - מחנה מצ'אמה (3000 מ')
קבענו עם פארוקו שיאסוף אותנו בבוקר, נעבור בארושה (Arusha - העיר הגדולה והמרכזית באזור) לאסוף עוד חבר'ה ומשם ניסע לשער מצ'אמה (Machame). בשער מתארגנים לטיפוס, מוסרים ציוד לפורטרים ונרשמים לקבלת הפרמיט. לאורך המסלול בכל מחנה שנשארים ללון בו נרשמים במחברת וגם בסיום נרשמים לאשר שחזרנו בחיים ולקבל תעודת סיום רשמית (אם הגעתם לפסגה).
לאחר כ-5 שעות הליכה בג'ונגל בעלייה על שביל אבן די מוסדר הגענו למחנה האוהלים. בכל יום הפורטרים רצים קדימה ומקימים את האוהל בטרם הגעתנו. המחנה בגובה 3000 מ' ומתחילים להרגיש את האוויר הדליל יותר. באוהל התפנקנו בתה חם ופופקורן שחיכה לנו (כך בכל ערב, לפני ארוחת הערב). מהר מאוד נהיה ממש קר ובסביבות שש כבר מחשיך. אחרי ארוחת ערב טובה של מרק מלפפון (כך אמר הטבח, יש מצב שזה היה קישוא) ותבשיל ירקות ותפוחי אדמה, מצאנו את עצמנו ישנים כבר בסביבות תשע.

יום 2: מחנה מצ'אמה - מחנה שירה (3750 מ')
אתמול עוד הייתי עם מוצ'ילה שהכילה יותר ממה שהיה לי צורך בו. עברתי לתיק קטן ומסרתי את התיק הגדול לאחד הפורטרים. את התיק הם מכניסים לתוך שק גדול וסוחבים על הראש. אין ספק שזו אחת ההחלטות הטובות יותר שקיבלתי מכיוון שמכאן האוויר נעשה עוד יותר דליל וגם יום זה כולו בעליה.
יצאנו בסביבות שמונה לאחר ארוחת בוקר מפנקת שכללה קרפ, בננות וחמאת בוטנים, בין היתר.
הלכנו חמש שעות למחנה שירה (Shira) בעליה רציפה על סלעים מאובקים. ביום הזה נושמים המון אבק וגם הציוד מתמלא. המדריכים הלכו איתנו ולימדו אותנו מילים בסווהילית, בהן צמד מילים שהפכו למנטרה של הטיפוס - "פולה פולה" (pole pole), שזה אומר "לאט לאט".
בסביבות אחת הגענו למחנה. הפורטרים כבר הקימו את האוהל ולנו נותר רק לאכול צהריים ולישון שנ"צ.
בארבע וחצי יצאנו לטיול קטן בגובה 3900 מ' לתצפית כדי לעודד התאקלמות. ישנים בגובה 3750 מ'. תוך כדי ארוחת ערב זכינו לראות שקיעה מדהימה על הר מרו ומיד אחריה יצאו אינספור כוכבים וניתן היה לראות את שביל החלב.

יום 3: מחנה שירה דרך מגדל הלבה (4600 מ') - מחנה בארנקו (3900 מ')
התחלנו את היום בשש בבוקר, ויצאנו לדרך קצת אחרי שמונה. לאחר כארבע שעות עליה בדרך עפר הגענו למגדל הלבה בגובה 4600 מ' לארוחת צהריים ומנוחה קצרה לטובת התאקלמות. הדרך למחנה בארנקו (Barranco) הייתה ברובה בירידה על סלעים ולאחר כארבע שעות נוספות הגענו למחנה דרך יער של עצים משונים כמו נוף מהמאדים, בסביבות השעה חמש. אחרי תה ונשנושים הלכנו עד המצוק בקצה המחנה לחזות בשקיעה מדהימה על העמק.
היום היה קר משמעותית ורוב הדרך היינו עם מעילים, חם צוואר וכובע גרב. מקלות הליכה חובה בירידות. מצילות את התחת מהחלקה. בערב נעשה קר מאוד, לא שונה מאתמול, אבל אי אפשר היה לוותר על לשבת בחוץ ולבהות בשביל החלב במלוא תפארתו.

יום 4: מחנה בארנקו דרך מחנה קראנגה (4000 מ') - מחנה בראפו (4600 מ')
לאחר ארוחת הבוקר התחלנו את הטיפוס לכיוון המחנה הבא. מדובר בעליה על סלעים אשר בחלקם נדרש לאחוז ולטפס עליהם ממש (צריך את שתי הידיים פנויות). להמחשת הגובה המטורף של הקיר, אחד הפורטרים איבד את האחיזה בשק הציוד והשק צנח לתהום בקול חבטה עמום. לאחר מכן ישנו מעבר סלע שנדרש לשבת כדי לרדת בהחלקה, ואז כארבע שעות עליה המסתיימת במישור גדול שאפשר לראות ממנו אינסוף עננים ואת פסגת הר מרו. בגלל המישור עם הנוף לעננים הרבה מהמטיילים קופצים באוויר כאילו הם מעל העננים, הזדמנות לתמונה משעשעת.
משם השביל יורד ועולה למחנה הבא - קראנגה (Karanga), שם אכלנו צהריים והתחרדנו בשמש. מי שעושה שבעה ימים בדרך כלל עוצר במחנה זה, אך אנחנו המשכנו לבייס קמפ סה"כ עוד ארבע שעות בערך. הבייס קמפ נקרא גם מחנה בראפו (Barafu) והוא בגובה 4600 מ'. הלילה יוצאים לעליה להר.
אכלנו ארוחת ערב גדושת פסטה ועתירת פחמימות, והלכנו לישון בערך בשמונה בערב. בעשר וחצי כבר קמנו ליום הבא...

יום 5: מחנה בראפו - פסגת אוהורו (5985 מ')
לאחר שינה קצרה מאוד, בשעה 11 בלילה כבר יצאנו לדרך, בתקווה לתפוס את הזריחה על פסגת אוהורו (Uhuru). לפני היציאה קיבלנו תדרוך ופליסיאן (Felisian) המדריך שלנו הנחה אותנו ללבוש את כל הבגדים שיש לנו בתיק. זה היה נשמע קצת מוזר, אבל הוא אמר שאם יהיה לנו חם, התיק שלו יהיה ריק ונוכל להכניס בגדים עודפים לשם. לא הבנו בכלל מה מצפה לנו בהמשך.
מהר מאוד הצטרפנו לשיירה של פנסי ראש שהשתרכה לאיטה על צלע ההר.
היה קר. כמה קר היה? למרות שלבשתי 4 מכנסיים, 4 חולצות, וסט פליז ומעיל רוח, כפפות עם ליינר ושלוש זוגות גרביים, כשהבגדים התחתונים תרמיים, באף וכובע גרב, הרוח הקפואה חדרה הכל כמו סכין חם דרך חמאה - שעה-שעתיים לתוך העליה והשלוקר שלי קפא. גם בקבוק המים התחיל לקבל קרחונים קטנים והפקק ממש נדבק מהכפור. (המדריך שלנו אמר לנו בדיעבד שהיה מינוס 15!)

העליה אמורה לקחת כשש-שבע שעות, אבל השילוב של הגובה, הקור והעייפות המצטברת הביאו אותנו לעלות תוך 8 שעות. את הזריחה תפסנו על רקע הר געש רדום סמוך, כשעתיים לפני ההגעה הפסגה.
לאט לאט מתחילים לראות אנשים שעושים אחורה פנה. מדריך אחד שישב על סלע, נרדם ונפל ממנו ועורר בהלה לא קטנה (כולם היו בטוחים שהוא התעלף). לאורך כל העליה פליסיאן דאג לנו שנשתה ונאכל, פינק אותנו במיני מאכלים ומתוקים שהוא הביא עבורנו וגם לקח ציוד שהכביד עלינו כדי להקל על העליה.
הרגשתי כל צעד וצעד והגובה הפך את הנשימה לבלתי אפשרית. כל כמה צעדים ביקשתי לשבת לתפוס את הנשימה, ובשלב מסוים פליסיאן פשוט לקח את תיק הגב שלי והכניס לתוך שלו. הוא גם דאג להוציא את השלוקר החוצה עבורי (אם כי כאמור הוא קפא די מהר ולא היה שימושי).
לאחר שהגענו לנקודת סטלה (Stella Point) המסמנת את סוף העליה, כבר היה אור יום מלא והמשכנו שעה נוספת בעליה יחסית מתונה עד פסגת אוהורו, שם הסתדרנו יפה בתור בין עשרות המטיילים שחיכו לתמונה עם השלט שעל הפסגה.

בשמונה ועשרה הסתובבנו לרדת מההר, ונחשפנו לכמה אנשים שקיבלו מחלת גבהים קשה, כשפורטרים הורידו מההר כשהם אוחזים בהם מכל צד. התחלנו לרדת בתוך דרדרת אבנים והרגשתי שעדיין ממש קשה לי עם הגובה, החום והעייפות. פליסיאן הבין די מהר שכולנו תשושים, תמך בי ועזר לי לרדת בדרדרת. הרגשתי מיובש ממש והייתי גמור מעייפות מצטברת של היממה האחרונה.
ואז כבאורח פלא, בערך באמצע הדרך המתינו לנו חמישה או שישה מהפורטרים שלנו, שכנראה הבינו שאם עוד לא הגענו למחנה בשעה הקבועה, סיכוי טוב שהם צריכים לעזור. הם עזרו לי לרדת את המשך הדרך, פורטר אחד תמך בי בזמן שאחר לקח מפליסיאן את התיק ומדי פעם הם דאגו שאשתה (מהשלוקר שעדיין הציץ מהתיק ועכשיו כבר הפשיר). בדרך הם לימדו אותי לשיר את השיר על הקילימנג'רו שכל המחנה שר בימים האחרונים, שאלו שאלות על הטיפוס והעלו לי את המורל. כך במשך כשעה או שעתיים ירדנו יחד עד שהגענו לאוהל ויכולתי לנוח ולחדש את מלאי הנוזלים. סה"כ הירידה הייתה מתוכננת לקחת שלוש-ארבע שעות וזה גם מה שזה לקח לנו בפועל. העובדה שהפורטרים תמכו בי פיזית מאוד האיץ את החלק האחרון של הירידה.

אכלנו ארוחת צהריים קלה והתארגנו ליציאה מהמחנה. פליסיאן לא הסכים שנישאר לישון בגובה הזה מחשש לקבלת מחלת גבהים. (אגב, לאחר מכן בהמשך השביל ראינו מישהו שחטף מחלת גבהים אחרי שהוא נרדם באוהל, והבנו למה נאסר עלינו לישון בגובה). ארזנו את הציוד ועברנו למחנה הבא שנקרא high camp, כשלוש שעות הליכה בגובה 3950 מ'. ארוחת הערב הייתה גדולה ומפנקת עם הרבה אורז עם תפוחי אדמה, מרק קישוא וסלט טרי. נפלנו לישון מוקדם מהרגיל תשושים וחרוכים.

יום 6 - ירידה לשער מוואקה (1650 מ')
התחלנו את היום מוקדם מאוד, בחמש בבוקר קמנו לארגן את הציוד, שתינו תה חם ובשש כבר יצאנו לדרך על מנת להגיע בזמן לשער. הדרך למטה הייתה במדרגות סלע שהיו קשוחות על הברכיים ואילצה שימוש במקלות הליכה. לקח לנו קצת פחות משעתיים להגיע למחנה הנמוך יותר. התכנון המקורי היה שנגיע לכאן אתמול כי הגובה הוא 3100 מ', אבל אתמול פשוט היינו תשושים מדי.
אכלנו ארוחת בוקר אחרונה לטרק והתחלנו לרדת לכיוון שער מוואקה (Mweka). הדרך התחילה על שביל עפר וסלעים בין שיחים גבוהים שהסתירו את השמש והנוף, וככל שירדנו בגובה כך העצים גבהו והג'ונגל חזר לשלוט. פתאום אפשר לנשום לרווחה! לקח לנו עוד כשלוש שעות להשלים את הירידה הזו.
בדרך ראינו נערים חותכים עלים עם מגל, ולא הרבה זמן אחרי כן ראינו אותם יושבים מאחור בתוך רכב סיור. מסתבר שהם קוטפים עשב על מנת להאכיל את הצאן שלהם וזה אסור בגבולות הפארק, והסיירים תפסו אותם.
פליסיאן גם הזהיר אותנו להיות עירניים מכיוון שאותם מסתננים בלתי חוקיים לפארק עלולים לחטוף את התיק או דבר מה ממטיילים שיורדים מההר מכיוון (מבחינתם אנחנו "אנשים לבנים עשירים", במילים שלו).
הגענו לשער ורשמית סיימנו את הטרק. אם מגיעים לאחת משתי הנקודות על הפסגה, אפילו מקבלים תעודת סיום רשמית. ישבנו עם פליסיאן ועמנואל לסיכום וחלקנו להם את הטיפים.

חזרנו עם ההסעה למושי בסביבות השעה שתיים, נסיעה שלקחה כשעה. משם המשכנו לארושה ונתקענו בפקקים עד הערב. הגענו לעיר רגע לפני שמחשיך והתמקמנו ב-Meru inn, שם קיבל את פנינו פארוקו.
סגרנו איתו את התכניות להמשך, שילמנו את היתרה ויצאנו לסיבוב השלמת ציוד ונשנושים בשוק הערב של העיר.

סיכום:
המסלול מתחיל באיזי והופך להיות אינטנסיבי ככל שעולים בגובה. כמו שאמרו המדריכים, צריך לקחת את זה לאט אלט ולא לרוץ קדימה, זה המפתח להצלחת הטיפוס ולהתאקלמות טובה. כל ציוד שניתן לתת לפורטרים לסחוב, מה טוב. הם מורגלים לגובה ובנויים כמו טנקים. בתחילת הדרך לא הרגשתי בנוח לתת את כל הציוד שלי למישהו אחר (ובנוסף רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול לבד), אבל אין ספק שזה רק מקל על העליה והופך את החוויה למהנה יותר.
חשוב להקשיב לגוף ולא להתעקש על הצלחה במחיר של מחלת גבהים. ראינו שם זוועת שאני לא מאחל לאף אחד לחוות. יחד עם זאת, למסלול הספציפי הזה יש סיכויי הצלחה גבוהים אם עושים הכל לפי הכללים ולא רצים קדימה. מי שיכול להרשות לעצמו עוד יום מנוחה ויעשה את המסלול בשבעה ימים, זה בהחלט עדיף. היום הרביעי והיום החמישי שלנו היו פשוט יום אחד מאוד ארוך וקשה, ולכן אם אפשר לחלק אותו זה מומלץ בחום.
אל תמעיטו בחשיבות הקור בדרך לפסגה. לא יכול לתאר כמה פעמים התרעמתי על עצמי בקול שלא הבאתי את המעיל הנוסף, או עוד זוג גרביים עבות. כאמור כל כך קר שהמים קופאים (אם יש לכם כיסוי תרמי לשלוקר או לבקבוק תביאו), ואנחנו עוד עשינו את זה במזג אוויר נוח. לכן למעשה כל ציוד חם שיש לכם יהיה מבורך ובמילא אתם לא סוחבים אותו בעצמכם.
מקלות הליכה חובה. כפפות חמות. גרביי צמר עבות. נעלי הליכה טובות ומשופשפות בשטח (אני באתי עם נעליים חדשות, טעות קשה שעלתה לי בהרבה פלסטרים).

תשלום טיפים:
מקריאה ברשת ושיחות עם מטיילים נוספים הבנו מה הממוצעים שנותנים כטיפ. אנחנו החלטנו לתת לשני המדריכים את אותו הסכום כי הם היו מעולים (בדרך כלל עוזר מדריך מקבל פחות).
ליתר הצוות נתנו פחות מהטיפ "המוצע" מכיוון שהרגשנו שהתשלום על הטיפוס הוא די והותר ואם נדרש לתת טיפ, הוא צריך להיות באזור ה-10 אחוז מהעלות הכוללת. כדי להיות הוגנים שמנו בערך 15 אחוז מסך העלות, שיצא לכל אחד 172 דולר טיפ.
516 דולר התחלקו כך: המדריכים קיבלו 100 כל אחד. הטבח 80. מלצר-פורטר 40. 7 פורטרים קיבלו 28 דולר כל אחד. יחד עם זאת, אני ואחי החלטנו שלמדריכים מגיע אפילו קצת יותר, ולכן נתנו להם באופן אישי לאחר מכן עוד 20 דולר כל אחד למדריך.

ועוד מילה על המדריך שלנו פליסיאן. מעבר לזה שהוא מדריך מעולה, הוא קודם כל בנאדם. ממש הרגשנו שבזכותו הגענו לפסגה, כי זה היה חשוב לו אישית. התחברנו מאוד במהלך השבוע, והוא סיפר לנו שהוא עובד כמדריך כעבודה שניה כדי לממן לבת שלו לימודי רפואה. הוא מטפס את ההר כל שבוע-שבועיים.
אצרף את פרטי הקשר שלו בסוף סיפור הדרך, ואם אתם יכולים לצאת איתו, תדעו שזכיתם באדם זהב.

אגם נטרון - מים אדומים ופלמינגו

את הנסיעה ליומיים הקרובים התחלנו לבשל עם פארוקו תוך כדי החזרה מהקילימנג'רו. סגרנו איתו נסיעה לאגם נטרון ליום אחד ונסיעה לשבטים ביום למחרת. היינו שישה אנשים ושילמנו 170 דולר לאדם על יומיים.
לטובת הנסיעה פארוקו ציוות אלינו נהג בשם איובו (Ayubu). לאיובו יש ג'יפ לנד-רובר משלו, ומעבר לזה שהוא גבר שבגברים וממש נהנינו בחברתו ומהידע שלו, הרכב שלו היה מזווד ומדונדש ברמה גבוהה. בין היתר היו בו שקעי חשמל ומקרר קטן. זה היה רכב טוב בהרבה מהרכב שאיתו עשינו את הספארי בהמשך, חוץ מזה שהוא מרווח ומפנק, הנסיעה הייתה חלקה ונעימה יחסית בהתחשב שרובה נעשתה בדרך כורכר מאובקת במדבר. אבל עוד על הרכבים בחלק של הספארי.
בכל אופן, איובו פתח לאחרונה חברת טיולים ואצרף פרטי קשר שלו בהמשך, הוא מאוד מומלץ כנהג ומדריך.

קצת רקע על אגם נטרון (Lake Natron):
זהו אגם מלח ענק בצפון המדינה וגובל בקניה. הוא מאוד רדוד באופן יחסי (משתנה לפי העונה כמובן), אך בשל עומקו הנמוך וקצב האידוי הגבוה של המים, נשארת על הקרקע תערובת של מלחים ומינרלים המכונים נטרון ומכאן שמו של האגם. אחד מהדברים שמייחדים את האגם זה שהוא מאוד בסיסי ויחסית חם מאוד. מצד אחד הדבר לא מאפשר התפתחות משמעותית של חי וצומח, ומצד שני זהו בית גידול עצום לפלמינגו.
מסתבר שבמים יש ציאנו-בקטריה שצבעה אדום עז, והיא נותנת לאגם ולצמחיה הדלה שבו צבע אדום שהפך את האגם למפורסם בזכותו. במים גם ישנה אצה בעלת פיגמנט אדמדם שנותנת לפלמינגו את צבעם הוורוד (זו ציפור לבנה לולא הייתה אוכלת את האצות). הפלמינגו חופרים במקורם בתוך האגם בחיפוש אחר האצה, ובכך מתככים את האדמה ומאפשרים לעוד אצות לצמוח. זהו אקו-סיסטם מאוד עדין ומאוד יפה.
לצערי לא ראינו את המים האדומים (מסתבר שזה חלק אחר של האגם שדורש עוד 3-4 שעות נסיעה), אבל כן ראינו מיליונים של פלמינגו וזה היה מחזה מדהים.
העונה היבשה היא העונה לראות את האגם בצבעו האדום, ולכן אם אתם יכולים להרשות לעצמכם להישאר לישון ולבלות עוד יום בסביבת האגם, לדעתי זה בהחלט שווה את זה.

הר הגעש אול דויניו לנגאי - "הר האלוהים":
אם אתם כבר בסביבה, בדרך לאגם ישנו הר געש פעיל (Ol Doinyo Lengai) בגובה של קצת פחות מ-3000 מ', אשר ניתן לטפס אליו במהלך לילה אחד. אומרים שבחשיכה ניתן לראות את הפעילות הגעשית בתוך הלוע. אנחנו הרגשנו שדי מיצינו לטפס על הרים אחרי הקילימנג'רו. בכל אופן, לא ניתן לפספס אותו בדרך לאגם.

יציאה לדרך ומפל מים במדבר:
ההשקמה הייתה מוקדמת מהרגיל מפאת הנסיעה הארוכה שחיכתה לנו. קמנו ברבע לחמש לארוחת בוקר. פגשנו את פארוקו ואת איובו, סגרנו פרטים אחרונים ויצאנו לדרך.
השמש עלתה וצבעה את המדבר באדום בוהק. הדרך המדברית הייתה ממש יפה, וגם מאוד מאובקת. לקח לנו כחמש שעות להגיע לאגם. בדרך ראינו זברות, ג'ירפות ויענים וגם ירדנו מהרכב לצלם והיינו ממש קרובים לבעלי החיים, שפשוט חיים שם ומסתובבים באין מפריע.
כשהגענו לאגם פגשנו כמה אנשי מסאי, ואחד מהם התלווה אלינו ושימש לנו כמדריך. הוא לקח אותנו לראות מפל שנחשב מאוד יפה. ובכנות כולנו היינו סקפטיים איפה בתוך המדבר הזה נמצא מפל, אך מהר מאוד נגלה אלינו נהר גדול והסתבר שאנחנו צריכים להיכנס אליו כדי להגיע למפל.
אף אחד לא הכין אותנו מראש לכך, אך הדרך עברה בחציית הנהר כמה פעמים לרוחבו ונרטבנו כמעט עד המותן (לרוקן כיסים לפני!). אחרי טבילה קצרה חזרנו חזרה לרכב ונסענו יחד עם המדריך עד פאתי האגם עצמו. סך הכל חלק זה לקח כשעתיים הלוך חזור למפל ונסיעה לאגם.

אינסוף פלמינגו:
למרגלות האגם, עם נוף לפסים ורודים של אינסוף ציפורים, ישבנו לארוחת צהריים. היו לנו קופסאות אוכל שאספנו בבוקר בדרך, מהמחנה שבו נישן בלילה.
הפלמינגו הסתברו כציפורים מאוד פחדניות ולא איפשרו לנו להתקרב לתמונה טובה. עדשת הזום במצלמה עזרה מאוד ועדיין באופן לא מספק.
המדריך ראה כמה אני רוצה להתקרב ולקח אותי עד כמה שניתן היה. מצד אחד הבוץ התחיל להיות חלק וטובעני ומצד שני על כל צעד שעשיתי הציפורים עשו שניים להתרחק ממני. לבסוף התייאשתי ופתחתי בשיחה עם המדריך על החיים כאיש מסאי. בשלב מסוים הוא הביע התרשמות מהמצלמה הגדולה (שנראתה גדולה בגלל העדשה, אבל מבחינתו זה הכל מצלמה), אז נתתי לו לנסות לצלם. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא ראה דרך עינית של מצלמה (ועוד עם זום גדול) וצילם תמונות. הוא ממש התרגש!
חזרנו לרכב, נתנו טיפ למדריך ונפרדנו לשלום. עשינו את דרכנו חזרה תוך כדי שהשמש מתחילה לשקוע מאחורינו.

סיום:
את הלילה העברנו במחנה "קיזומבה". לאחר הקבלה הוזמנו לחדר האוכל לתה וערימה ענקית של פופקורן ובוטנים. זה היה יום שישי, ובארוחת הערב עשינו קידוש על כוס בירה, כשיושבים בשולחן תיירת גרמניה וזוג אוסטרלי. הזוג סיפר לנו שקצת שעמם להם במחנה, אז הם ביקשו לעזור לבשל ולמעשה הם הכינו את כל האוכל. התפריט כלל קדרת שעועית, צ'פאטי, סלט, מרק ג'ינג'ר ותבשיל בננות ירוקות שהיה להם טעם ומרקם של תפוח אדמה ובחיים לא הייתי מנחש שאלו בננות.
לאחר ארוחת הערב הוזמנו למופע ריקוד ואקרובטיקה. הבנות עשו מופע טוורקינג מרשים ומפתיע בעוד הבנים האלו מופע אקרובטיקה שלא יבייש תחרות אולימפית. כמובן שמצופה מהקהל לתת טיפים בסוף האירוע. לא החזקנו מעמד עד מאוחר מדי, מחר שוב השקמה מוקדמת. ישנו שניים באוהל סיירים גדול עם שתי מיטות והתכסינו עם הליינר לשק"ש שהבאנו מהבית (ומזל, כי לא הייתה כילה והיו יתושים).

אגם איאסי - בעקבות השבטים

לאחר ארוחת בוקר לא מאוד משביעה, יצאנו לדרך שלקחה כשעה וחצי עד שהגענו לנקודת האיסוף של המדריך, לא רחוק ממרכז אגם איאסי (Lake Eyasi).
משם נסענו לשבט בשם הדזאבה (Hadzabe). זהו עם של ציידים-לקטים שחיים בשבטים סגורים ופזורים באזור האגם, והם לא ממש נטמעו בחברה הטנזנית. יש להם שפה, דת ואורח משלהם והם נחשבים יחודיים בהיבט הזה. יחד עם זאת, אין ספק שהתיירות הפכה להכנסה טובה עבורם והם פותחים את שעריהם לסקרנים שרוצים לראות איך זה לחיות קצת כמו פעם. בנוסף לפרנסה מתיירות, הם גם מוכרים תכשיטי חרוזים ומזכרות מגולפות.

על אף שסגנון החיים שלהם נשאר די דומה למה שהיינו מצפים לראות לפני מאות ואלפי שנים, הם נועלים נעליים עשויות מצמיג אופנוע ולובשים בגדים רגילים שמעליהם כרוך עור של חיה.
למדנו להגיד שלום בשפה שלהם ולחצנו יד לכל הגברים, שישבו סביב מדורה קטנה הרחק ובנפרד מהנשים. בתחילה המדריך עצמו לימד אותנו על סוגי החצים השונים (שלכל אחד תפקיד בהתאם לסוגי החיות השונות), ולאחר מכן למדנו מאנשי השבט כיצד להצית אש מחיכוך עצים.

כשהרגשנו בקיאים מספיק, יצאנו לרדוף אחרי הציידים בעודם תרים אחר הרג. רצנו כשעה עד שאחד מהם הצליח להפיל ציפור על עץ, בה הוא ירה עם חץ קהה שבקצהו קלח תירס שבור. הם לקחו אותנו למרגלות עץ באובאב ענק וחלול, שלגביו המדריך סיפר לנו שהם משתמשים בו כמסתור לילדים בעת סערה. את העץ הם מחוללים בעצמם מכיוון שבפנים הוא רך וניתן להצית אותו, ובאורח פלא העץ ממשיך לחיות על אף שהוא נשאר בעיקר קליפה עבה.
במהירות הבזק, על ידי חיכוך מקלות כמו שלמדנו, הם הציתו מדורה קטנה. הצייד שהרג את הציפור תלש את הנוצות היפות שלה וקישט עמן את שיערו. לאחר מכן הוא זרק אותה לאש בשלמותה.
לאחר כמה דקות באש, ציד אחר הוציא אותה וניקה את הפלומה, ואז חתך אותה והוציא את המעיים. החלק הזה הלך לכלבים, ראש הציפור נתלש וניתן לציד ההורג (שאכל אותו בשלמותו) ואת היתר הם חלקו.
הם הציעו לנו לטעום חתיכת כבד והרוב טעמו, אבל אני ויתרתי על התענוג המפוקפק.

בחזרה למחנה למדנו לירות בחץ וקשת וכמובן שהציעו לנו לקנות כל מיני מזכרות לפני שנלך.
רגע לפני פרידה הם הציעו לנו לעשות ברטר על חפצים שלנו בתמורה למזכרות. אחי נתן את משקפי השמש וקיבל בתמורה פרווה של סוריקטה. אבל רגע לפני שהלכנו המדריך הזכיר לו שהוא לא יכול להוציא את הפרווה מהמדינה מחשש שיתפס ויואשם בציד לא חוקי, ולכן נאלץ לוותר על העסקה.

את ארוחת הצהריים אכלנו איפשהו באמצע הדרך לשבט הבא. שוב קופסאות אוכל כמו שקיבלנו אתמול.
משם המשכנו לשבט אחר בשם דאטוגה (Datooga). לשבט יש שפה ומנהגים שונים משל ההדזבה. הם לא צדים, אלא עוסקים בחקלאות, צורפות ומסחר. הם מכינים את ראשי החצים עבור ההדזבה ועושים איתם ברטר על סחורות אחרות ובשר ציד.
למדנו איך לטחון תירס לקמח באמצעות אבנים, וזאת לצלילי שיר עבודה ששרו לנו שלוש נשים מקושטות בצמידים ועגילים רבים. הגברים מוצאים כל מיני שאריות מתכות רכות, מתיכים אותן ונותנים להם צורה חדשה. הם הראו לנו איך הם מייצרים ראש חץ וצמיד, וכמובן שיכולנו לקנות מתוצרתם. קשה שלא להבחין שכולם לובשים בגדים רגילים מתחת לבגדים המסורתיים, לאחד הגברים אפילו הייתה טבעת עם ציור של ישו. כולנו תהינו אם בסוף ההצגה לתיירים הם חוזרים לביתם בעיר.

החזרה למחנה הייתה בדרך מאוד ציורית רצופה בעצי קקטוס ענקיים מאוד מיוחדים (candelabra tree). סיימנו את הערב במחנה Sunbright. המחנה עצמו היה די נקי ומסודר, קיבלנו אוהל עם שתי מיטות ושירותים ומקלחת בגב האוהל. הזדמנות מצוינת לעשות סוף סוף כביסה. עוד בארושה אני ובחור נוסף מהקבוצה סגרנו עם פארוקו על שלושה ימי ספארי, וקבענו שנתאחד עם קבוצה חדשה במחנה. נפרדנו מהישראלים שהיו איתנו בימים האחרונים, הם כבר עשו ספארי לפני הקילימנג'רו ונפרדתי מאחי שסיים את חופשתו וחזר הביתה. משם הם המשיכו חזרה לארושה.

במתחם האוכל מצאנו את הנהג והטבח שלנו לספארי, והצטרפנו לשתי בנות גרמניות וזוג קוריאנים. ארוחת הערב היתה פשוטה ומערבית, אורז, קציצות דג וסלט. את הארוחה מכין הטבח של הספארי, המחנה רק משמש לו כמטבח וכל הציוד לרבות כלי האוכל הם שלו. כך יהיה בכל יתר הימים הבאים. תוך כדי האוכל התחיל מופע שירה ואקרובטיקה, אבל אנחנו כבר יודעים איך זה מסתיים וחתכנו לפני השלב של איסוף הטיפים.

החוויה של הציד הייתה פשוט מצוינת וזהו אחד הדברים הכי כיפים, מעניינים ומיוחדים שעשינו בטיול (לפחות מבחינה תרבותית). גם אם מדובר בהופעה לתיירים, אין ספק שאת האדרנלין הם הצליחו להזרים לנו, ויש משהו באורח החיים הפשטני שהוצג לנו שעורר אצל כולנו כמיהה לחיים פשוטים יותר.

הסרנגטי ונגורונגורו - מידע כללי

הסרנגטי הוא אחד הפארקים הלאומיים הגדולים בטנזניה ומתפרש עד קניה. הוא בית הגידול של מיליוני חיות אוכלות עשב, חתולים גדולים, פילים, צבועים וכן ציפורים רבות. הוא ביתם של "חמשת הגדולים" - האריה, הנמר, הפיל, הבאפלו והקרנף. הפארק מפורסם בעיקר בזכות שני ארועים גדולים שמתרחשים בו מדי שנה. הראשון הוא "הנדידה הגדולה", שבה מאות אלפי חיות אוכלות עשב חוצות את נהר המרה בגבול עם קניה, ועונת ההמלטות שבה חוזרות החיות לסוואנה להמליט.
נגורונגורו הוא אזור שימור ענק שבו מצויים חיות רבות, אנשי מסאי, הרי געש ומכתשי ענק. המפורסם בהם הוא מכתש נגורונגורו, מכתש ענק שנוצר מקריסה של הר געש ולמעשה כולא בתוכו המוני חיות בשטח יחסית מצומם. בין היתר יש בשמורה כמה עשרות בודדים של קרנפים, שמספרם הדלדל מאוד במהלך המאה הקודמת וכעת חוזר לגדול עקב בצד אגודל, מה שהופך אותם לחיה מאוד נדירה לצפיה.

פארקים לאומיים נוספים:
הסרנגטי הוא ללא ספק גולת הכותרת של טנזניה, במיוחד בעונות הנדידה, אך ישנן שמורות טבע רבות בסביבת ארושה שבהן ניתן לטייל ולשלב עם הסרנגטי ככל שהזמן מאפשר לכם.
אגם מניארה - אגם גדול ומיוער, בית גידול להמוני ציפורים, חיות אוכלות עשב ואריות מטפסי עצים.
טרנגירי - שמורה שמהווה בית גידול עיקרי לפילים. גם בה ניתן למצוא חיות אוכלות עשב רבות וחתולים גדולים לצד עצי באובב אדירי מימדים.
פארק לאומי ארושה - פארק קטן יחסית שמכיל מגוון בעלי חיים גדול. מהפארק אפשר לצפות על הקילימנג'רו ועל הר מרו, וגם לצאת לטיפוס על הר מרו, מטיפוס יומי עד העפלה לפסגה במסלול שלוקח כשלושה ימים ונחשב יפה ומאתגר.
אגם נטרון - ציינתי מוקדם יותר את האגם כחווייה נפרדת, אך ניתן לשלב את האגם כחלק מהמסלול לסרנגטי, ולאחריו להשתלב בחלקו הצפוני של הפארק.
כפר של שבט מסאי - ניתן גם לארגן מפגש עם שבט מסאי באחד הכפרים, אבל לדעתי זה פחות מיוחד ויותר תיירותי ומונע כסף מאשר השבטים האחרים שביקרנו (לפחות מביקורות שקראתי). ותכלס רואים אנשי מסאי בכל מקום, מהעיר עד הספארי.

עלויות:
כאמור גם את הספארי סגרנו עם פארקו, אחרי שהתכתבתי מהארץ עם עשרה מדריכים נוספים, הוא פשוט היה הרבה יותר משתלם. שילמנו 150 דולר ליום ברכב של שישה אנשים. בדיעבד שמעתי שאפשר להתמקח עוד קצת וגם למצוא ב-130-140 דולר, אבל ביחס למחירים המקוריים שקיבלתי זו הייתה מציאה ובסך הכל היה לי נסיון טוב איתו עד כה ובטחתי בו. העלות היא עבור רכב עם נהג-מדריך וטבח.
הכניסה לשמורות מצריכה הצטיידות בפרמיט ורכב 4X4. על אף שאפשר לשכור רכב ולטייל עצמאית, לרוב זה עלול לצאת יקר ומסורבל יותר מאשר למצוא טיול מאורגן. מה גם שלמדריכים/ נהגים יש ידע עצום, ניסיון בשטח, היכרות עם המסלולים ויכולת לזהות חיות נסתרות ממרחקים. המדריכים גם מדווחים אחד לשני בקשר אם יש אירוע מעניין, וכך סיכוי גבוה יותר שתראו חיות שכנראה הייתם מפספסים לבד.
מעבר לכך, השבילים עצמם אינם מוסדרים ואינם משולטים, מה שהופך את הנסיעה לקשוחה הרבה יותר.
בניגוד למשל לספארי בקרוגר שם שכרתי רכב פרטי והכבישים מאוד ברורים ומסומנים, בסרנגטי עדיף להעביר את המושכות למישהו מקצועי ומנוסה, ולהתמקד בלהנות מהחווייה של חיפוש החיות והצפיה בהן בסביבת מחייתן הטבעית.
כמו תמיד, בסיום צריך לתת טיפים לנהג ולטבח, ואומרים שנהוג לתת בין 10-15 דולר לכל אחד מהם לכל יום נסיעה מכל אדם ברכב. אנחנו נתנו 10 אחוז מהעלות הכללית של הספארי יחד מכל הקבוצה (והם לא היו מרוצים).

כמה מילים לגבי הרכב:
רוב הרכבים שיוצאים לשטח הם מסוג טויוטה לנד קרוזר. הרכב מצויד בשקעי הטענה ובעל גג נפתח כך שאפשר לעמוד לצפות בחיות ולצלם בנחת. אלא אם סגרתם ספארי פרטי, לרוב יצוותו אתכם לעוד אנשים כדי למלא את ששת המקומות שכל רכב מכיל.
הזכרתי מוקדם יותר את הרכב של איובו מסוג לנד רובר ולמה זה חשוב לדעתי לתת את הדעת על סוג הרכב לימים הקרובים, אם ניתן לכם אפשרות הבחירה. מעבר לכך שהרכב היה גדול יותר, מרווח יותר ומאובזר יותר, לרכב יש גם מערכת מתלים הרבה יותר טובה והעבירות שלו בשטח מצויינת.
מרבית החוויה של הספארי היא בנסיעות. לוקח כמה שעות להגיע לשמורה ולצאת ממנה ולמעשה כל היום מסתובבים עם הרכב לחפש חיות. זו נסיעה קופצנית בה מרגישים כל מהמורה, ובשילוב המושבים הצפופים יותר והעבירות הפחות טובה בשטח, אין ספק שהלנד רובר מתעלה בכך על האחרים. זה לא שזה הכרח, ואולי זה רק אני שחוויתי רכב משודרג והפכתי מפונק. הנסיעה בלנד קרוזר היא הכי נפוצה ובסך הכל עברה בצורה סבירה, אבל אם אתם מוצאים מדריך עם רכב מסוג לנד רובר (כמו למשל אם סגרתם עם איובו), תדעו שיהיה לכם קצת יותר נעים בימי הספארי.

לינה ואוכל:
אנחנו ישנו באוהלים במתחמים מוגדרים (ולא מגודרים) ברחבי הפארק. המתחמים האלו פתוחים לגמרי לחיות, ולא פעם נודדים למחנה אנטילופות, זברות או פיל סקרן. לרוב החיות מפחדות מבני האדם ולא יתקרבו יותר מדי, אך המדריך הזכיר לנו מדי ערב שאנחנו בטבע הפראי ולא לצאת מהאוהל שלא לצורך, ובטח לא לקחת אוכל לאוהל. למרות שישנים תחת כיפת השמים, חדרי האוכל הם מבנים סגורים שגם יכולים לאכלס את המחנה במקרה חירום. במחנה יש שירותים ומקלחת. את האוהל, מזרן ושק"ש קיבלנו כחלק מהחבילה.
יש גם אפשרות ללון בלודג'ים ומחנות מסודרים יותר ואפילו מפוארים ממש, אך המחירים גם בהתאם.
לגבי אוכל, לכל רכב מוצמד טבח שאחראי על מלאכת הבישול לקבוצה ומקבלים שלוש ארוחות מבושלות ביום. במקרה שלנו הן היו מפנקות ממש ואוכל לא חסר לנו. מים מקבלים בקבוק של ליטר וחצי לאדם ליום. מעבר לזה, נשנושים וכל דבר אחר כדאי להביא מראש כי אין איפה לקנות ויש כמה שעות טובות בין ארוחה לארוחה.

מה לראות בשלושה ימים ולמה לדעתי שלושה ימים זה לא מספיק:
מכיוון שהזמן שלנו היה מוגבל, נכנסו לסרנגטי ביום הראשון ועשינו ספארי (game drive) עד השקיעה. למחרת עשינו ספארי בוקר עד ארוחת הצהריים ומשם נסענו לנגורונגורו לשינה. בבוקר יצאנו לספארי במכתש עצמו ולאחר ארוחת הצהריים חזרנו לארושה. כלומר חצי מהזמן התבזבז על נסיעות ממקום למקום.
בגלל תכנון מראש לא מוצלח של הימים, כך פספסתי את צפון הסרנגטי ואת הנדידה הגדולה (זה דורש עוד 4 שעות נסיעה מהמרכז לצפון ולכן מצריך יום נוסף). שזהו אחד האירועים המרתקים שבשבילם שווה להגיע לכאן בתקופה זו.
לכן הייתי ממליץ להקדיש לספארי לפחות חמישה ימים (אם לא יותר). וזאת על מנת להספיק להגיע לצפון לראות את הגנו חוצים את המרה באלפים, לאפשר לפחות יום אחד שלם של שיטוט במרכז הסרנגטי, וכן להקדיש יום שלם לנגורונגורו שהוא פשוט מקום מיוחד וקסום. וכמן שאפשר לשלב גם את אגם מניארה או טרנגירי ולשנות קצת אווירה מהסוואנה הצחיחה.
כך גם עולה הסיכוי לראות חיות נדירות יותר כמו הקרנף, לראות חיות טרף בציד ופשוט להעמיק בעולם של החיות ולשכוח רגע מהעולם של בני האדם. מכיוון שהנסיעות לתוך הפארק והוחצה הן כל כך אורכות, אם כבר הגעתם עד לשם, זה לחלוטין שווה את העלות של יום נוסף.

הסרנגטי ונגורונגורו בשלושה ימים

יום 1: נסיעה לשמורת הסרנגטי לספארי צהריים
הלילה עבר רגוע והתעוררנו בשבע להתארגן. בשמונה אכלנו ארוחת בוקר טיפוסית ובתשע יצאנו לדרך. לאחר עצירה בכניסה לשמורת נגורנגורו לטובת קבלת הפרמיט וצילום פנורמי, המשכנו בדרך עפר מאובקת עד שבסביבות השעה שתיים בצהריים הגענו לשער של הסרנגטי.
מה שמדהים זה שאין שום גדר, רק סימון שנכנסו לפארק הלאומי. המדריך אמר שהחיות לא יוצאות מהפארק מכיוון שהן רוצות להיות רחוקות מבני אדם. הדרך הייתה קופצנית ומלאת אבק, מה שכאמור גרם לנו להעריך את הרכב של איובו והבנו למה הוא התכוון שסיפר על ההבדלים במערכת המתלים.
בסביבות השעה שלוש עצרנו לאכול צהריים, שוב ארוחת קופסא, ומיד אחרי התחלנו למעשה את הספארי.
ככל שהעמקנו, המדבר לאט לאט הפך לסוואנה, פתחנו את הגג והתחלנו לראות חיות.
לאחר המוני אנטילופות, זברות וג'ירפות ראינו את חיית הטרף הראשונה שלנו - משפחה של חמש צ'יטות. הצ'יטות הבוגרות ישבו על תילי נמלים ותצפתו על הסביבה.
באותו אחה"צ ראינו גם חתול סרוול, מעין חתול פרא אפריקני, זאת לצד פילים, חזירי בר וציפורי טרף. השיא של היום היה ללא ספק קבוצת אריות שסעדו זברה, ומשכו מעל עשרה רכבים שהצטופפו להגניב מבט במחזה הפראי.
השמש התחילה לשקוע וצבעה את השמים בגוונים של כתום וסגול, ועשינו את דרכנו בחזרה למחנה. בסביבות שש וחצי הקמנו אוהלים, אכלנו ארוחת ערב ובעשר כבר כולנו ישנו שנת ישרים, תשושים ומרוצים מהמחזות שראינו.

יום 2: ספארי בוקר ונסיעה לנגורונגורו
התעוררנו בחמש וחצי לקפה וביסקוויטים בלבד. צריך לצאת מוקדם כדי להתחיל את ספארי הבוקר.
נסענו במשך חמש שעות וראינו המון המון חיות. חזירי בר, פילים, צבועים, אריות נוספים, באפלו, היפופוטמים והשיא היומי - נמר שעבר בין עצים.
לאחר ארוחת צהריים מצויינת, בסביבות 12:30 התחלנו את הנסיעה חזרה למחנה סימבה שבסמוך למכתש. נסענו ישירות בלי עצירות לראות חיות, על אף שעברנו על חיות "חדשות" כמו באפלו ונמיה או עוד אריות, הנהג כבר לא הסכים לעצור על מנת שנגיע בזמן למחנה הבא להקים את האוהלים לפני השקיעה. הגענו בערך בחמש ולאחר ההתארגנות קיבלנו פופקורן ותה, וישבנו בחדר האוכל לפטפט על כל מה שחווינו עד כה. מסתבר שבזמן הזה נכנסו למחנה עדר זברות ופיל ולגמרי פיספסנו את זה. ארוחת הערב הוגשה בסביבות שמונה והיתה טעימה ומשביעה.
זו גם הייתה הזדמנות לדבר עם מטיילים אחרים, ופגשתי זוג בנות ספרדיות שהכרנו עוד בטיפוס לקילי, שהראו לי תמונות של לביאה מחזיקה בפה גור אריה, הרג של זברה ועוד. מסתבר שהיה להם יום מוצלח עוד יותר משלנו.
ישבנו לתוך הלילה ושוחחנו עם השותפות שלנו מגרמניה (הזוג הקוריאני לא ממש תקשר באנגלית וחתך לאוהל מוקדם). האחת בת להורים תורכיים והשנייה בת לפלסטינים שהיגרו מהגדה, שתיהן לומדות רפואה ובאו להתנדב חודש באפריקה. דיברנו על יהדות, איסלאם ומה שביניהם. החלפנו סיפורים אישיים מצחיקים על החיים, על מערכות יחסים ועל דת. יש משהו קל יותר לפעמים להיפתח דווקא לזרים שאתה יודע שלא תפגוש שוב לעולם. לא חמק מאיתנו האבסורד שאנחנו הישראלים והפלסטינאית לא יכולנו מעולם להיפגש לא בישראל ולא בפלסטין, אבל דווקא מחוצה להן כן הצטלבו דרכינו והפכנו לחברים. בסביבות עשר כבר התקפלנו לאוהל, מכיוון שמחר מצפה לנו השקמה עוד יותר מוקדמת.

יום 3: מכתש נגורונגורו וחזרה לארושה
קמנו בחמש לארגן את הדברים, בחמש וחצי כבר הוגשה ארוחת בוקר. הלילה היה קר יותר מהאחרים והכל היה ערפילי כאילו אנחנו בתוך ענן. בשש כבר התחלנו לנסוע לתוך המכתש, נסיעה שלקחה כחצי שעה או קצת יותר. עם הכניסה למכתש ראינו זוג לביאות, המוני גנו, באפלו וזברות. ג'יפ שעבר לידנו סיפרו לנו שראו קרנפים בהמשך וסימנו לנו לנסוע אחריהם. במקום התאספו כמה רכבים. חיכינו בסבלנות כמעט 20 דקות מבלי לראות כלום עד שהתייאשנו ונסענו לחפש אותם במקום אחר.
כך המשכנו לנסוע ברחבי הפארק, שהוא מאוד יפה ושונה מהסרנגטי. המרחבים הפתוחים כאן מוגדרים בקירות המכתש וכשהשמש יצאה קו האופק הפך מתעתע כמו פאטה מורגנה. אפשר ממש להרגיש את הבצורת ומצוקת החיות לאוכל ושתיה. אפילו ראינו אריות חולקים בריכת מים עם אנטילופות.
בסביבות 11 המדריך כבר רצה לחזור כדי שנספיק לאכול צהריים ולצאת לארושה. למורת רוחנו לא ראינו קרנפים.
ארוחת הצהריים הייתה גדולה ומשמינה מתמיד, צריך לחסל מלאים כנראה. חזרנו למחנה Sunbright, שם השארנו את התיקים הגדולים לפני שיצאנו לספארי. המדריך אמר שזה זמן טוב לשמח אותו ואת הטבח, אם אנחנו מבינים למה הוא מתכוון. הבנו טוב מאוד ונתנו את הטיפ שהכנו מראש בארוחת הצהריים. היה נראה שהם לא ממש מרוצים מגודל הטיפ שקיבלו.
יצאנו מהמחנה לכיוון ארושה בסביבות שתיים וחצי והגענו בדיוק בחמש כמובטח. הייתה לי טיסת המשך לזנזיבר בשבע ארבעים, ופארוקו ארגן נהג אחר שלקח אותי לשדה, נסיעה שלקחה כשעה וחצי.

סיכום:
הספארי בטנזניה הוא חווייה מטורפת, ובהשוואה לפארק קרוגר, למשל, שהייתי בו בתחילת השנה, אין מה להשוות בכמות חיות הטרף, האקשן והנופים. אם היה לי עוד זמן, בהחלט הייתי משקיע עוד יום בנסיעה לצפון לראות את חציית נהר המרה. וגם מקדיש יום שלם לנגורונגורו ולא חצי יום.
כאמור ישנם עוד שני פארקים - מניארה וטרנגירי, שהיה יכול להיות נחמד לבקר בהם, וגם הפארק הלאומי ארושה למרגלות המרו. אבל אולי זו דווקא סיבה טובה לחזור לכאן בפעם אחרת ולחוות גם את העונה הרטובה.

המדריך-נהג היה מאוד בקיא וידע לענות על כל השאלות שלנו על החיות, גם הייתה לו עין טובה והוא ידע לזהות חיות ממרחקים והסב את תשומת ליבנו לאן להסתכל. מה שכן הוא היה ממש פדנט על הזמנים ולא התגמש איתנו, למשל לעצור בדרך ממקום למקום כשראינו חיות שלא במסגרת ה-game drive.

זנזיבר - רקע כללי

לזנזיבר הגעתי כאמור עם טיסה פנימית מהשדה של הקילימג'רו לשדה המקומי. הטיסה יצאה כסדיר בשעה בשבע וארבעים ושעה לאחר מכן כבר הייתי על האי. ישנן כמה חברות תעופה קטנות שעושות טיסות פנימיות, אני טסתי עם אייר טנזניה.
ביציאה מהשדה חיכה לי נהג מונית שהזמנתי מראש דרך ההוסטל Lost & found והוא לקח אותי ישירות להוסטל. ההוסטל נמצא ממש בלב העיר העתיקה, קרוב להכל, נקי ומסודר וסוף סוף בפעם הראשונה בטיול יש לי מקלחת חמה עם זרם מים טוב.

זנזיבר כאמור היא מדינת איים ומורכבת ממעל 50 איים הסובבים שני איים גדולים - אונגוג'ה (Unguja) ופמבה (Pemba). האי אונגוג'ה הוא האי הראשי ואותו כולנו מכנים זנזיבר. העיר הגדולה נקראית זנזיבר סיטי והיא מכילה את העיר העתיקה סטון טאון (stone town) - עיר האבן.
התרבות בזנזיבר הושפעה מאוד מהעמים הרבים שהחזיקו באדמתה, סחרו באנשיה ושלטו באזור באופן כללי.
לכן אפשר למצוא כאן השפעות ערביות, פרסיות, הודיות, פורטוגליות, בריטיות וכמובן אפריקאיות.
הדת השולטת היא האיסלאם, עם קומץ קטן של נוצרים ומעט מאוד הינדים.
זנזיבר גם הייתה מוקד של סחר עבדים ושימשה כמרכז איסוף והפצה של בני-אדם. ישנם מספר מוזיאונים ואנדרטאות המוקדשים לנושא באי, ואין ספק שעדיין נשארה צלקת בזכרון הלאומי.

ישנם כמה אזורים תיירותיים המפוזרים לאורך החופים וכמה אטרקציות בולטות:
מערב -
סטון טאון - העיר העתיקה של זנזיבר. כאן אפשר להחליף כסף (בגדול אין כל כך עוד איפה), לשכור רכב או לקחת דאלה דאלה (מונית שירות) לאזורים אחרים באי. היא גם מאוד קרובה לשדה התעופה.
בעיר יש שוק גדול שנקרא דרג'אני (Darajani). בבוקר אפשר למצוא אותו הומה בסוחרי בשר ודגים ואחה"צ מגיעים ירקות ופירות טריים מהסביבה. תחנת הדאלה דאלה נמצאת בסמוך אליו. ישנם גם כמה מבנים בולטים כמו המצודה ובית הפלאים ששימש בעבר כמשכן הסולטן, ולגמרי שווה ללכת לאיבוד בין הסמטאות לבד או עם מדריך שיספר על ההיסטוריה המעניינת של האי וידאג שלא תפספסו אף נקודת עניין.
אל תפספסו את מסעדת לוקמן (Lukmaan), מסעדה מקומית עם אוכל פשוט מצוין וזול.
בעיר יש גם נמל, מכאן אפשר להפליג לדאר אסלאם בטנזניה ולאיים אחרים, כמו למשל אי האסירים - אי ששימש בעבר כבית חולים למצורעים (והיום המבנה הוא מסעדה). האטרקציה המרכזית היא צבי הענק השוכנים באי, חלקם בני מעל 100 שנים והם פשוט ענקיים. (יוצאים עם סירה קטנה מהחוף הסמוך לנמל).
מעט צפונה מסטון טאון ישנן חוות תבילינים תיירותיות (כלומר הן מיועדות לסיורים לימודיים), שאליהן אפשר להגיע באופן עצמאי (או עם טיול מאורגן) וללמוד על התבלינים הייחודיים לאי ועל ההיסטוריה החקלאית של זנזיבר. זה היה סיור מאוד כיפי ומלמד, והיה מאוד מפתיע לגלות איך אגוז מוסקט, הל או קינמון נראים על השיח או העץ כשהם טריים. פשוט כותבים Spice farm בגוגל מפות ויש אינסוף כאלו, אך בהמשך אמליץ על המקום שאני הייתי בו.


צפון -
החוף הצפוני ביותר הוא נונגווי, חוף תיירותי עם המון מסעדות, מלונות ועסקים. מכאן אפשר גם לצאת לצלילה בשמורת הטבע הימית מנמבה אטול (Mnemba atoll), האי טומבאטו (Tumbatu) ובאופן כללי האזור הצפוני נחשב יפה יותר לצלילה (אפשר לצאת כמעט מכל מקום לצלול מכיוון שאפשר להגיע לכל נקודה יחסית מהר עם סירה, אך לאזורים הצפוניים של האי יותר זול לצאת לצלול מהחוף הצפוני). זה גם אחלה חוף לבטן גב. בנוסף יש כאן בית גידול של צבי ים, לא הייתי אבל קראתי ביקורות חיוביות (Mnarani Aquarium).
החוף קנדווה (Kendwa) - נמצא כרבע שעה נסיעה דרומה ונחשב למקום צעיר יותר עם מסיבות וריזורטים, אם כי מהשניים אני אישית נהנתי יותר בנונגווי.
חוף נוסף שקראתי עליו ולא הספקתי להגיע, אך אמור להיות יפה, הוא מטמווה (Matemwe) בצפון מזרח.


מזרח -
החוף המרכזי הוא פאג'ה (Paje), רצועת חוף ארוכה בעלת אופי משתנה ככל שמצפינים או מדרימים. אם כבר, לדעתי זה החוף היותר צעיר עם המסיבות. בכל ערב מקום אחר מארח מסיבה ופגשתי כאן אחלה חבר'ה בראש טוב. בצד המזרחי והדרומי של האי יש גאות ושפל יותר קיצוניים מהצפון, ולכן בבקרים אין כל כך ים ואפשר ללכת מאות מטרים לתוך מה שאתמול בערב היה מלא מים. כמו כן בצד הזה יש משב רוח חזק יותר, ולכן אפשר למצוא כאן הרבה בתי ספר לגלישת קייט. אם מדרימים מכאן אפשר למצוא את חוף ג'מביאני (Jambiani) שנחשב כיפי וטוב לבטן גב ואם מאט מצפינים ישנו חוף שנחשב רגוע יותר בשם בווג'ו (Bwejuu).
נחמד לצאת בבוקר לטיול בחוף ולראות את הנשים המקומיות מטפלות בחוות האצות, שנגלות בבקרים ומתכסות במים אחר הצהריים.
כעשר דקות נסיעה דרומה תמצאו את מערת קוזה (Kuza Cave), מקווה של מים בתוך מערה שניתן להיכנס לשחות בה ולשבור את החום.
כעשרים דקות נסיעה צפונה תגיעו לחוף מיצ'מווי (Michamvi) שם תוכלו להינות משקיעה יפה, ובדרך לעצור במסעדת הסלע (The rock), מסעדה שבמהלך הבוקר בשעות השפל אפשר ללכת אליה ברגל ואחה"צ בגלל הגאות צריך לקחת סירה.
לא רחוק מפאג'ה, כעשרים דקות נסיעה מערבה, נמצא יער ג'וזאני (Jozani), שמורת הטבע היחידה בזנזיבר שבה יש יער גדול, קופים שנחשבים ייחודיים למקום (ובסכנת הכחדה), חורשת מנגרובים והמוני חיות קטנות. אחרי הסרנגטי חשבתי שלא יהיה לי מה לחפש שם, אבל הסיור המודרך דווקא היה מאוד מלמד, בעיקר על אורח החיים של תושבי המקום, החיות הייחודיות ואפילו נזקי התיירות.
עוד קצת צפון מערב לתוך האי אפשר למצוא את Cheetah's Rock, בית שיקום לחיות שנאספו מרחבי האי ומטנזניה מכל מיני סיבות למטרת טיפול בהן ושיקומן. יש כאן למשל צ'יטות שנולדו בשבי והובאו לשיקום, ולכן לא מפחדות מבני אדם וניתן לשהות בסביבתן, לצד המון חיות שבדרך כלל אין סיכוי להתקרב אליהן בטבע, ועוד להאכיל או לטפל בהן. כניסה עולה 160 דולר אם איני תוהה, והכסף מיועד לאחזקת המקום והטיפול בחיות. לא הלכתי לשם, אבל שמעתי דברים מאוד חיוביים גם על החוויה וגם על המקום, כחווה שיקומית באמת ולא אטרקציה תיירותית.


דרום -
החוף המרכזי הוא קימיקאזי (Kizimkazi). החוף הזה בעיקר ידוע כחוף שממנו יוצאים לראות דולפינים. אני אישית לא הגעתי לשם, וגם העדפתי להימנע מה"אטרקציה התיירותית" הזו. מכיוון שפועל מדובר בכמה סירות מנוע שיוצאות לחפש דולפינים, ברגע שהנהגים מזהים להקה הם עטים עליהם במהירות, מקיפים אותם ופורקים עליהם המוני תיירים משנורקלים שמנסים לשחות איתם או לעשות סלפי. זה לא אקולוגי וזה ממש רע לדולפינים. במהלך השיט למנמבה אטול אפשר לראות גם דולפינים בצורה פחות ברוטאלית ולפעמים הם אפילו מצטרפים לצוללנים מרצונם.
בדרום מערב, כחצי שעה-שעה נסיעה מסטון טאון, נמצא חוף פוּמְבָּה (Fumba). החוף הזה מפורסם בגלל טיולי הספארי בלו (Safari Blue), שיט ושנרקול בין איים קטנים שנעלמים עם הגאות, בשילוב ארוחת צהריים מפנקת והרבה פירות טריים. ביחס לכל מה שעשיתי באי זו מגה אטרקציה תיירותית, אבל בסך הכל הייתה לי איתם חוויה טובה.


בין לבין -
מלבד החופים, כדאי מאוד לקחת כלי רכב ולהעמיק קצת לתוך האי. מאוד מעניין לראות איך המקומיים חיים, אני יודע שאפשר למשל להגיע למשפחות וללמוד לבשל, או להגיע לבתי ספר ולתרום ציוד. אני הבאתי מהארץ חבילת טושים וחילקתי לילדים שפגשתי בדרך. הייתי עם קטנוע, ובכל עצירה לבדוק את המפה הם פשוט צצו לפתע מכל מקום ובאו להגיד שלום למוזנגו. אטרקציה נוספת שמוצעת לתיירים היא טיול טרקטורונים בין הכפרים, אך לא ניסיתי אז לא יכול לחוות דעה.


מעבר לחלוקה הכללית מה יש בכל חוף, בהמשך אספר קצת על החוויות האישיות שלי מהטיול על מנת שכל אחד יקח לעצמו את מה שרלוונטי, אם זה המלצות על מסעדות, מלונות, צלילה, אטרקציות וכו.
היו לי בסך הכל חמישה וחצי ימים לחלק הזה של הטיול. הקצתי יום אחד לסטון טאון והסביבה, שני ימיים בחופים הצפוניים, יום בחוף המזרחי ויום בדרומי. חצי היום שלי הטיסה הוקדש לשיטוט נוסף בסטון טאון, שיט במעבורת בצהריים לדאר אסלאם ומשם טיסה חזרה לישראל.


התניידות:
ניתן לקחת מוניות שירות (2-3 דולר לנסיעה) או מוניות רגילות (תלוי מרחק, יכול להגיע לכמה עשרות דולרים לנסיעה), ואפשר גם לשכור רכב או קטנוע (עלויות סביב 15-25 דולר ליום). אני החלטתי לשכור קטנוע ולנדוד בין החופים. תחילה לחוף הצפוני, משם לחוף המזרחי, הדרומי וחזרה לעיר. אין ספק שזו הייתה חוויה מאוד יוצאת דופן.
נתחיל בכך שהתשתיות באי לא טובות, וזה נע בין כביש אספלט עם מלא בורות לאין בכלל כביש, רק דרך עפר עם מהמורות. מצד שני הייתה לי גמישות מלאה ללכת לאן שאני רוצה, מתי שאני רוצה ולהיכנס עם הקטנוע לפעמים ממש עד החוף. בכל האי אני הייתי המוזונגו היחיד על קטנוע, והפידבקים מהמקומיים היו משעשעים וכללו הרבה נפנופי ידיים וברכות שלום.

כדאי לזכור שנוהגים כאן בצד שמאל. זה די קל להתרגל, ואם אתם לוקחים רכב אז קחו אוטומטי כי זה ממש מוזר להעביר הילוכים עם יד שמאל.
בעת ההשכרה נדרש רישיון בין לאומי וצריך להוסיף 10 דולר על רישיון מקומי. יש המון נקודות ביקורת של המשטרה. לרוב פשוט אומרים גָ'אמְבּוׂ (Jumbo - שלום) וממשיכים, אם כי היה שוטר אחד שהוריד אותי לביקורת רישיונות ודרש ממני בקשיש, תופעה לא נדירה במיוחד שצריך לקחת בחשבון את קיומה.
מבחינת התמצאות, השילוט לא להיט ולרוב הסתמכתי על גוגל מפות. יחד עם זאת, לא פעם היו לי בעיות קליטה, או שהדרך במפה לא תאמה את המציאות, ובפועל כל הנסיעות הארוכות בין החופים לקחו 50% יותר זמן ממה שגוגל העריכו (בעיקר בגלל התשתיות הבעייתיות שלא מאפשרות לנסוע מהר מדי).


בטיחות:
באופן לא שונה מטנזניה עצמה, גם כאן כדאי לגלות מידה של ערנות ולא לנדוד בחשיכה מעבר לאזורים התיירותיים. בכל החופים יש המון אנשים מטרידים (בעיקר ידועים כ-beach boys), חלקם מנסים למכור מזכרות, חלקם מנסים למכור סמים, חלק פשוט מבקשים כסף ואחרים ילוו אתכם לכל מקום שתלכו ולא משנה כמה תבקשו בנימוס שיעזבו אתכם, הם פשוט במקרה בדיוק הולכים לשם גם ויצטרפו כדי להראות לכם את הדרך.
צריך להבין שזה חלק מהאופי של האי ולכן להיות אדיבים ותקיפים (פשוט תגידו שכבר קניתם את כל המתנות למשפחה) ובדרך כלל זה נגמר בשיחה של כמה דקות ולחיצות ידיים. דווקא היו לי כמה שיחות מענייניות עם מקומיים כאלו שנדבקו אלי, אם כבר זה קורה, לפחות נלמד משהו על האי והתושבים שלו.

זנזיבר - יום 1

התארגנות בסטון טאון, חוות התבלינים ונסיעה צפונה ללינה ב-Kendwa rocks:

כאמור את הלילה העברתי בהוסטל Lost & Found. מכורח ההרגל של הימים האחרונים, בשש כבר הייתי על הרגליים. ארגנתי את הציוד מחדש כדי להשאיר את המוצ'ילה בהוסטל לחמישה ימים הקרובים, כך שאוכל להתנייד על הקטנוע עם תיק קטן.
בשמונה וחצי יצאתי לרחוב וגיליתי גשם חזק של בוקר, משהו שלא חוויתי עד כה בטנזניה המדברית.
ובכל זאת, אחרי שבועיים במדבר הטנזני יש משהו מרענן במזג האוויר הטרופי.

התקדמתי כמה מטרים ימינה מההוסטל ומצאתי בית קפה נחמד להתחיל בו את היום, סוף סוף קפה שחור אמיתי ולא קפה אינסטנט. משם נדדתי לתוך הסמטאות של עיר האבן והרשיתי לעצמי ללכת לאיבוד לכמה שעות. עברתי דרך השוק הסואן, שם סוחרים ניהלו מכירה פומבית על דגים, קצבים קצצו בשר ללא שום קירור, אינספור צבעים, ריחות, תבלינים, ירקות ופירות והרבה רעש והמולה.
כמובן שמדי כמה רגעים הייתי צריך לסרב להצעות לטיול מודרך או הזמנות להסתכל בחנויות ודוכנים.

המשכתי דרך כמה מהאתרים המוכרים כמו המבצר ובנייני הממשל הישנים, שכולם נראים מוטים ליפול בכל רגע. המשכתי למרינה לקנות כרטיס למעבורת לדאר אסלאם, היה תור מאוד ארוך ולא רציתי להיות לחוץ ביום האחרון. כרטיס למעבורת עלה 35 דולר וכרטיס טיסה ישירות לשדה מדאר עלה כפול מזה, לכן החלטתי על החווייה של השיט. אבל בדיעבד אולי היה עדיף לקנות כרטיס טיסה פנימית לדאר אסלאם וכך להרוויח עוד זמן בעיר וכבר להגיע ישירות לשדה, במקום לבזבז כמה שעות על השיט והמונית שאחרי.

אי האסירים - מהמרינה לקחתי שיט לאי האסירים, באמת שאין יותר מדי מה לעשות שם למעט לראות את הצבים הענקיים. שילמתי 20 דולר על התענוג, לא כולל 10 אלף שילינג כניסה וסכום זהה למדריך המאולתר שלי, שהיה הנהג של הסירה שהחליט על דעת עצמו להצטרף אלי כמדריך. בדרך פיתחתי עם נהג הסירה שיחה על החיים באי, הוא סיפר על הקושי להתפרנס ועל חוסר הרצון להביא משפחה כי זה יקר. לא פשוט.
על האי הצבים בהחלט היו מרשימים, אף פעם לא ראיתי משהו כזה. חלקם בני מעל 100 שנה ובאורך של מעל מטר. הסיור היה די זריז, בסך הכל אולי הייתי שם שעה. במקום יש מסעדה קטנה עם מחירים של תיירים. בדרך חזרה הנהג של הסירה הציע שאני אשיט אותנו חזרה וכמובן שנעניתי ברצון רב.

משם הלכתי למסעדת לוקמן שקיבלה המלצות מאוד טובות, היא הייתה הומה אדם ונראתה מבטיחה.
בצירוף מקרים חביב, בדיוק איך שנכנסתי, במקרה לגמרי הגיעו זוג הבנות הגרמניות מהספארי, והתיישבנו לאכול יחד. השעה הייתה כבר אחרי 2, אולי 3, והרבה מהמנות כבר נגמרו. צריך לבוא לכאן שוב מוקדם יותר. אחרי האוכל נפרדנו לשלום והלכתי לאסוף את הקטנוע ולצאת לדרך. אתן עוד מידע על איסוף הקטנוע בסיכום.

חוות התבלינים - רכבתי לחוות תבלינים שהייתה ממוקמת כחצי שעה צפונית לסטון טאון. הנסיעה עצמה הייתה די חווייתית, הכבישים פשוט מזעזעים, בשלב מסוים הכביש הראשי נסגר לשיפוץ ורכבתי אחרי אופנועים אחרים דרך חצרות של אנשים. בסביבות ארבע וחצי הגעתי לחווה אקראית בשם Tangawizi. לקחתי סיור ב-20 אלף שילינג, שהתגלה כמאוד מעניין ומלמד. זוכים לראות את התבלינים המוכרים באור חדש, וגם לטעום ולהריח. לקראת סיום עשינו טעימת פירות ותה, וגם קוקוס טרי מהעץ שהפיל אחד העובדים המיומנים שטיפס עליו במהירות מרשימה. כמובן שביקשו טיפ וגם סיימנו בחנות התבלינים שלא הייתה יקרה במיוחד (2 דולר מחיר אחיד לכל המוצרים). בסך הכל החווייה הייתה מאוד חיובית ומהנה.

הבעיה הייתה שעכשיו נותרה לי שעה וחצי נסיעה צפונה, והשעה כבר הייתה שבע ונהיה חושך מוחלט.
יצאתי לדרך עם סוללה כמעט מרוקנת בטלפון וקיוויתי לטוב. כיוון כללי צפון. הדרך הייתה ממש גרועה ברובה, בורות גדולים בכביש, חושך מצרים, ועוד נוהגים בצד שמאל והרבה מהכבישים היו בשיפוצים ולכן למעשה היו בעיקר דרכי כורכר משובשות. בחלקים מסוימים אפילו נסעתי בכל מיני סמטאות ורחובות צדדיים, והכל הרגיש תלוש מהמציאות. נראה לי שרק עכשיו הבנתי מה זה מדינת עולם שלישי.

בשלב מסוים ניסיתי למצוא דרך חלופית ופחות מטלטלת, וראיתי במפה שיש כביש מקביל. חתכתי מזרחה לפי המפה עד שבסוף הגעתי לשום מקום בקצהו של כפר. דוממתי את המנוע של האופנוע כדי לפתוח את תא המטען ולהוציא את הסוללה הניידת מהתיק. ואז בעלטה המוחלטת נגלה אלי מחזה מקסים - כל האזור היה מלא בגחליליות זוהרות! יחד עם אינספור הכוכבים, זו היית החוויה ממש מיוחדת ואפילו שווה את הבלבול בדרך. לבסוף המשכתי באותה דרך עפר מקרטעת שבהמשך חזרה להיות כביש רעוע, כך כמעט עד תשע בערב. שלט גדול עם חץ שמאלה הראה על הפניה אל היעד שלי - מלון "קנדווה רוקס". הדרך למלון עצמו הייתה ממש ממש גרועה. לא להאמין שזה הכביש שמוביל למלון, דרך כורכר קופצנית מלאה מהמורות.
בכניסה למלון היה שער גדול שבודד אותו מיתר הכפר. מרגע שנכנסתי משהו הרגיש לי מאוד מוזר. זה לא המקום שחשבתי שהזמנתי.

קנדווה רוקס - חשבתי שאשן במלון קטן, הוסטל. מדובר במלון ענק, ריזורט שסגור ומתוחם משאר קנדווה ואפילו יש לו חוף משלו. במלון יש המון בונגלו וחדרים שונים. לקחו לי את הדרכון וקשרו לי צמיד ליד שמעיד שאני דייר פה. גם נתנו לי כרטיס חיוב שאיתו אני אמור לשלם על כל האטרקציות במלון והמסעדה ומתחשבנים בסוף בצ'ק אווט.
מכיוון שהזמנתי חדר במעונות, לקחו אותי לאיזו בקתה צידית שמנותקת מיתר אזור הלינה ובה היו 16 מיטות יחיד מסודרות כמו בטירונות. בחדר הענק היה רק עוד אדם אחד מלבדי. ניסיתי להתחבר ל-wi-fi אבל לא הייתה קליטה בחדר בכלל, אפילו לא לרשת הסלולרית. במקלחת המים היו קרים... עד כה לא כיף בכלל.
אחרי מקלחת קצרה ולא נעימה התלבשתי ויצאתי לראות מה עוד יש במלון. הדרך למסעדה של המלון עוברת בחוף עצמו, וכך אחרי המקלחת עם כפכפים רטובים כל הרגליים שלי התמלאו בחול...
במסעדה בקושי היו אנשים ובאופן כללי כל המלון היה ריק למדי. שאלתי את המארחת אם אפשר פשוט לשבת בכל מקום, היא אמרה שכן ושמיד מישהו יגש אלי. לפחות כאן הייתה קליטה וישבתי לרשום לעצמי את סיכום מאורעות היום. לאחר חצי שעה מבלי שמישהו ניגש אלי, החלטתי שאני עייף מדי והגיע זמן לפרוש לישון. גם כך לא הייתי רעב אחרי הטעימות בחוות התבלינים. השעה הייתה כבר אחרי עשר וכל מה שרציתי זה שיגיע מחר כדי שאסע לנונגווי לצלול.

זנזיבר - יום 2

יום בנונגווי וצלילה, חזרה ללילה שני בקנדווה רוקס:

מתוך הרגל, בשש כבר הייתי על הרגליים שוב. בשבע נפתחה המסעדה לארוחת הבוקר שהייתה מאוד מערבית וכללה חביתה, נקניקיות ושעועית. עלי זה קצת כבד בשבע בבוקר, אבל לפחות היה הרבה אבטיח וקפה סביר. לאחר התארגנות בחדר, יצאתי לחוף נונגווי לצלילה ראשונה מתוך שתיים שסגרתי מראש עם חברת Spanish divers. העובדה שאין כבישים והכל דרכי עפר מלאות בורות לא עושה את הנסיעה ממקום למקום לפשוטה כמו שהיה לי בראש. החיבור בין קנדווה לנונגווי הוא בדרך סלעית מטלטלת עם כמה עליות וירידות גדלות.
כשהגעתי לנונגווי הבנתי בדיעבד שאין ספק שהיה עדיף לקחת שם גסטהאוס. החוף היה מלא באנשים, מסעדות וחנויות והרגיש הרבה יותר חי ושמח.

נונגווי עצמו היה גם הלם תרבות קטן. ציפיתי להגיע למקום תיירותי ומסודר, אך למעשה בכל החופים בזנזיבר, מדובר בכפרים בעלי תשתיות רעועות, שברובם אפילו אין מים זורמים ואנשים שואבים מים מבאר, ופתאום על החוף יש מלון ענק ומנקר עיניים.
לקח לי קצת זמן להגיע למועדון הצלילה דרך כל הסמטאות הלא ברורות, ספק חצרות אחוריות של מישהו, אך לבסוף עם קצת עצות מהמקומיים מצאתי את המקום. החבר'ה עושים רושם מאוד רציני והציוד אמריקאי ונראה במצב טוב מאוד. התרשמתי לטובה גם ממדריך הצלילה שהיה מאוד מקצועי על אף שהיינו חמישה עליו. בנוסף, המועדון משאיל מצלמה עמידה למים ורק צריך להביא כרטיס sd, שזה דווקא ממש אחלה וחבל שמועדונים אחרים לא מציעים את זה תמיד גם. ארשום את פרטי הקשר שלהם בסיכום.

צלילה - יצאנו לים בסירת עץ חבוטה, כחצי שעה פנימה עד שהגענו לאי קטן שנקרא שטני (Satani) שהיווה את נקודת הצלילה הראשונה. יחד איתי הייתה משפחה מקייפטאון ובחור נורווגי מגודל כמו ויקינג בשם אנדרס, שמאחוריו 170 צלילות והוא אפילו כבר עשה את הצלילה הספציפית הזו יומיים לפני כן. התחברנו מיד והחלפנות חוויות על סיני ומקומות מעניינים אחרים שיצא לו לחקור למעמקים, והוא שיתף אותי בהרבה ידע והמלצות. הצלילה הראשונה הייתה בינונית וסבירה. הראות הייתה יחסית טובה ורואים הרבה שוניות בעיקר וגם הרבה דגים, אבל לא משהו יוצא דופן. במנוחה התכבדנו בספינג' ותפוזים, ולאחר מנוחה קצרה יצאנו למקום הצלילה השני. הפעם ראינו הרבה יותר דגה, ואל אף שהראות הייתה פחות טובה. ראיתי מנטיס שרימפ, מנטה ריי מנוקד וארבעה סוסי ים ממש גדולים (מפתיע!). בחזרה לסיפון, הפעם התכבדנו באבטיח, והתחלנו לחזור חזרה לנקודת היציאה.

הדרך חזרה הייתה קשוחה. הגלים טולטולו את הסירה והים אוי אוי אוי. חטפנו הרבה שפריצים של מים, הייתה רוח חזקה ואפילו היה די קריר והשמש סירבה לצאת. קערת האבטיח התמלאה אט אט במי ים ורק התפללתי שהשיט יסתיים. כשהגענו חזרה, העובדים דאגו לציוד ולא היינו צריכים לעשות משהו מיוחד מעבר לשטיפת החליפות. במועדון יש מקלחת עם מים חמים ואחרי שטיפה טובה יצאתי להתייבש על החוף.

חוף נונגווי - החוף הרגיש לי הרבה יותר חי מקנדווה, ואולי זה כי בטעות סגרתי ריזורט ולא הוסטל. אבל יש פה המון אנשים צעירים ומלא מקומות בילוי. כמובן שמרגע ששמתי רגל על החוף, ניגש אלי בחור והציע לי כל מיני מחרוזות ודברים שלאף אחד אין באמת צורך בהם כשהוא יורד להתחרדן בחוף. לפני שהוא התייאש ממני לגמרי הוא הציע לי "סיגריית בוב מארלי" ולבסוף הלך להטריד תיירים אחרים.
החבר'ה הישראלים מנטרון נמצאים כאן וקבענו להיפגש לצהריים.
רכבתי למלון שלהם - "בדולינה", שבבעלות ישראלי בשם אורי שגם פגשתי בהמשך. המלון נראה ממש אחלה ובכיף הייתי מעביר כאן את הלילה. הדרך ממועדון הצלילה למלון היתה מאוד לא ברורה ועברה בכל מני חצרות בתים. גוגל מפות פשוט לא הצליח לנווט אותי, ולבסוף נסעתי לפי תחושה כללית וקצת עזרה מהמקומיים. זה פשוט מוזר שכל הדרכים הן עפר וסלעים ונוסעים בין בתים ולא בכביש מסודר, אבל בהמשך הוסבר לי שזה קשור איכשהו לשחיתות הממשלתית ואף אחד לא רוצה לבזבז כסף על משהו כמו כביש.

נפגשנו לארוחת צהריים במסעדת Cinnamon שנמצאת בתוך מתחם המלון Z Hotel. המסעדה מאוד תיירותית וגם המחירים בהתאם, אך האוכל היה טעים ויש אחלה נוף לחוף. אחרי שקינחנו בפנקייק עם בננות ונוטלה בבית קפה מקומי קטן, הלכנו לעשות "מסאז' שוודי" באיזה מקום שמצאנו ברחוב. המסאז' נמשך כשעה, עלה 20 דולר והיה לגמרי בסדר, אבל כל הסיטואציה הייתה קצת תלושה מהמציאות (בואו רק נאמר שתאילנד זה לא). כשסיימנו כבר היה חושך ושוב נאלצתי לרכב בדרכים לא דרכים בעלטה מוחלטת בחזרה לקנדווה.

זנזיבר - יום 3

יום שני בנונגווי וצלילה, לינה בחוף פאג'ה ב-Ananda beach house:

לאחר ארוחת הבוקר לקחתי את כל הציוד שלי, עשיתי צ'ק-אווט ונסעתי לצלילה באתר מנמבה אטול. זוהי שמורת טבע ימית ויש כאן סיכוי יותר גבוה לפגוש דולפינים, צבי ים, מנטה ריי ועוד. זה מאוד תלוי עונה (ומזל) ואפשר למצוא המון מידע ברשת מה אפשר לראות מתי ואיפה.

צלילה בשמורת מנמבה אטול - מזג האוויר היה נראה מבשר רעות. הדרך לשמורה הייתה מאוד סוערת וכולנו קצת קיבלנו מחלת ים, עד כדי שחלק נאלצו להיפרד מארוחת הבוקר. צללנו בשתי נקודות די סמוכות, כאשר בראשונה היה בעיקר ריף יפה ובשניה היו הרבה יותר בעלי חיים, בניהם תמנונים, שרימפס ומלא דגה. בדרך גם ראינו להקת דולפינים, אך הם היו יחסית רחוקים מהסירה. הדרך חזרה הייתה קרירה וכולם רק חיכו בשקט שהשיט יסתיים והקרקע תפסיק לזוז מצד לצד. מעבר לשיט המטלטל, הצלילות היו ממש אחלה, אם כי נראה שהעונה הטובה לצלילה היא כמה חודשים קדימה.
בנוסף יש אי בשם "אי המאפיה" (Mafia Island) שאמור להיות הרבה יותר מוצלח מזנזיבר בהיבט הזה (הוא לא חלק מזנזיבר, אלא ארכיפלג של טנזניה מדרום לזנזיבר וצריך לטוס לשם או לקחת מעבורת). שם למשל, בחודש ינואר אפשר לצלול ולשנרקל עם כרישי לוויתן ועוד הרבה מאוד בעלי חיים.

כשחזרתי לחוף גילתי שירד כאן גשם מאוד חזק ששטף את הכפר והציף את כל הסביבה (ככה זה כשאין תשתיות). נפגשתי שוב עם החבר'ה הישראלים לארוחת צהריים אחרונה יחד. הם הציעו לי להישאר עוד לילה לארוחת שישי, ובדיעבד הייתי נשאר בכיף, אך כבר סגרתי לילה בפאג'ה והעדפתי לבזבז את אחה"צ על הנסיעה הארוכה ולא את הבוקר שלמחרת. לא בטוח שזו הייתה ההחלטה הנכונה, בדיעבד, מכיוון שהדרך דרומה לא הייתה פשוטה. קיוויתי לעבור דרך החופים הצפון מזרחיים, אך גוגל כל רגע איבד קשר עם הלוויין והיה לי קשה לנווט. שוב נעזרתי במקומיים להכוונה.
בגלל שיצאתי די מאוחר וקצת הסתבכתי בדרכים, לקחתי דרך אחרת שלא בסמוך לחופים, ועל זה קצת התבאסתי, אם כי כנראה שלא הייתי רואה יותר מדי מהדרך מבלי לרדת מהקטנוע ולהיכנס לתוך הכפרים, ועם השקיעה המתקרבת כנראה שלא היה לי זמן לזה בכל מקרה. מרגע שהבנתי מה הכיוון הכללי, הנסיעה הייתה די חלקה. באזור הדרומי הכבישים הרבה יותר טובים מהצפוני, אם כי לקראת ההגעה לפאג'ה שוב היו הרבה בורות בכביש. בסך הכל הנסיעה לקחה לי שלוש שעות עם ברבורים ועצירה לתדלק.

כאמור, לאורך הדרך עצרתי כמה פעמים להתאפס על המפה, והרבה פעמים ילדים נופפו לי לשלום או רצו לאופנוע. הוצאתי מהתיק חבילת טושים שהנחתי בתא בקדמת הקטנוע, ובכל עצירה חילקתי לילדים. זה היה מאוד משמח לשני הצדדים. בהגעה לפאג'ה כמובן שמיד עצרו אותי כל מיני מקומיים שספק רוצים לעזור ספק למכור לי משהו. הדרך לבית החוף יורדת מהכביש והופכת לשביל חולי שלעיתים היה קשה לעבור בו עם הקטנוע.

בשעה שש הגעתי למלון רגע לפני שהשמש שקעה, קיבלה את פניי מנהלת המקום, בחורה רומניה בשם אֶלֶנַה עם צמות אפריקאיות, שנראה שהשתקעה פה לתקופה עם בן זוגה ששמו צ'וּפּרִיאָן. נכנסתי לחדר שהיה די גדול ומפנק אך המקלחת הייתה רק חמימה ועם זרם חלש. באופן מפתיע, המקלחת הכי טובה שלי בטיול עד כה הייתה במלתחות אצל ספניש דייברס...

רק בזמן המקלחת הבנתי עד כמה אני שרוף, אם זה מהשיט לצלילות או אולי מהרכיבה על הקטנוע. אין מספיק קרם הגנה בעולם שיכול לעמוד בשמש הזנזיברית. נכנסתי למיטה תשוש לגמרי ועצמתי עיניים, סוף סוף מנוחה... כך חשבתי. נשמעה דפיקה בדלת.
באו לרסס את החדר נגד יתושים ואני צריך לצאת. עברתי לקבלה לבינתיים, שם גם בערך היה המקום היחיד שה-wi-fi עבד. בזמן ששוטטתי בטלפון, גיליתי על כף הרגל שלי יתוש רעב. הרגתי אותו בהינף כף יד והוא הפך לשלולית דם, ספק שלי ספק של מישהו אחר. מקווה שזה נכון שאין בזנזיבר מלריה :/

באופן יחסי לחופים הצפוניים, הרבה יותר קריר פה והרוח מורגשת. לא פלא שזה החוף לקייט סרפינג.
הבנות מגרמניה הגיעו לכאן היום גם ובשמונה בערב קבענו להיפגש במלון שלהן, שנקרא 'המקום החדש של טדי' (New Teddy's place, לא להתבלבל עם 'המקום של טדי' שנמצא במקום אחר בחוף). נפגשנו והכרתי את לוקאס והאנה, זוג מהלימודים של הבנות שעשו גם התמחות רפואית בטנזניה. ישבנו כשעתיים וחצי ושיתפנו חוויות מהטיול על המבורגר ובירה מקומית. זה אחלה מקום לישון בו, יש כאן בר חביב עם אוכל טוב ומלא מטיילים, ולגמרי עדיף על המקום שאני הייתי בו שהיה בו יותר ווייב של זוגות.

מאוחר יותר בערב הלכנו למסיבה במקום בשם ג'מבו. הכניסה עלתה 10,000 שילינג ובירה בפנים עלתה 6,000 (עולה בערך 2,000 בכל מקום אחר). הגענו בין הראשונים והיה די ריק, אבל מהר מאוד המקום התמלא ואפילו נהיה מפוצץ וצפוף. זה היה מאוד סוריאליסטי לראות אנשי מסאי בלבוש מסורתי רוקדים לצלילי טראש אמריקאי לבן. נשארנו כמעט עד 1:30 בלילה והמסיבה המשיכה עוד הרבה אחרי שאנחנו פרשנו לישון.
בדרך החוצה מהמסיבה ניגשו אלינו נערים מקומיים וביקשו את הצמידים שלנו כדי שיוכלו להיכנס למסיבה מבלי לשלם. נתנו להם את הצמידים וחזרנו למלונות.

זנזיבר - יום 4

טיול יום עם הקטנוע, יער ג'וזאני, מערת קוזה, שקיעה בחוף מיצ'מווי וחזרה ללינה שני בפאג'ה:

עוד יום של יקיצה טבעית מוקדמת מהרצוי. במלון מציעים ארוחת בוקר פשוטה של ביצה לבקשתך, צ'אפטי וסלט פירות ב-3 דולר. מזגתי כוס גדולה של קפה והתעוררתי לאט לאט. הקצב פה שונה, הרבה יותר רגוע, פחות תיירותי מנונגווי, פחות in your face...
יצאתי לסיור לאורך החוף, לקבל קצת את התחושה של המקום. בבוקר יש שפל מטורף ואפשר ללכת עשרות מטרים לתוך הים. ראיתי נשים מקומיות שמגדלות אצות במעין חוות קטנות. בדרך כמובן שעצרו אותי כל כמה דקות נערי חוף מחופשים לאנשי מסאי. איש אחר שעצר אותי לשיחה וגם ליווה אותי כל הדרך חזרה עד המלון, סיפר לי שהם לא באמת אנשי מסאי, אלא נערים מטנזניה שבאים לכאן ומנסים לעשות כסף קל מתיירים.

יער ג'וזאני - לאחר התארגנות קצרה במלון, לקחתי את הקטנוע ונסעתי ליער ג'וזאני. הסיור עלה 25k שילינג (12 דולר, קצת יקר) והיה בסך הכל חביב ומאוד מלמד. חוץ מזה שהתקרבנו מאוד לקופים ונתנו להם לקפץ מסביבנו, עשינו סיור ביער עצמו ובחלקת המנגרובים. שאלתי את המדריך המון שאלות, גם על החיים שלו כאן, והיה מעניין מאוד. הוא גם ידע כמות די גדולה של מילים בעברית, שזה כבר לא מפתיע בכלל. בשלב מסוים הייתי צריך להסיע את המדריך על הקטנוע לחלק השני של היער איפה שהמנגרובים גדלים, ובדרך חזרה המדריך ביקש לנהוג על הקטנוע שלי ואני ישבתי מאחור. קצת מוזר אבל משעשע (מה היה אם לא הייתי בא עם קטנוע?).
בסך הכל נהניתי מהחוויה, ועל אף המחיר, אני חושב שזה בסך הכל שווה את הכסף. ברחבי הקבלה יש שלטים עם הסברים על החיות ואורח החיים המקומי, וגם כתוב על כך שהתיירות עושה להם מצד אחד טוב לכלכלה ומצד שני רע לאקולוגיה. הם צריכים להאכיל אותנו, להשקות, לרחוץ, הרבה יותר מאשר הם עושים זאת בעצמם. בכפרים אין מקלחות חמות, הם לא אוכלים את האוכל שלנו ולא שותים מבקבוקי פלסטיק. זה קצת מכניס את הכל לפרופורציה, ומבחינתם זה גם מצדיק את המחיר לטיול ביער כדי לשמור על הססטוס קוו האקולוגי העדין.

מערת קוזה - מהיער נסעתי חזרה לכיוון פאג'ה וישירות למערה, שנמצאת כעשר דקות נסיעה דרומה מהחוף.
הדרך למערה מתחילה בפנייה ימינה מהכביש לתוך שביל עפר ויש שילוט ברור. בסוף השביל מגיעים למתחם לא קטן שבו יש אזור עם כלי נגינה ומקומות ישיבה. מסתבר שמדי שבוע בערב יש פה הופעות.
הכניסה עולה 10 דולר או 22,000 לירות. לא בדיוק זול בשביל מה שמקבלים, אבל הם טוענים שהכסף הולך לקהילה והמחיר מפוקח. מהחצר יורדים לתוך נקיק שבו יש נביעה טבעית של מים שקופים שמקבלים גוון כחלחל בתוך המערה. במקום היו בסך הכל ארבעה אנשים נוספים, חלקם מהמקום עצמו. יש סלסלה עם משקפות צלילה, למרות שאין יותר מדי מה לראות בתוך המים. המערה עצמה די יפה, מעין נקיק מלא נטיפים בגוונים ירקרקים וצהובים. אחרי טבילה קרירה וקצרה יצאתי חזרה לחצר עם כלי הנגינה. שם ישב אחד הבחורים שהיה קודם בבריכה וכעת ניגן במרימבה. הוא הזמין אותי לנסות ולימד אותי מקצב. לאחר מכן עברנו לתוף ואז תופפנו ביחד והוא שר. זו הייתה חוויה כיפית ולא צפויה.

מסעדת הסלע - The rock restaurant
השעה הייתה שעת צהריים ורכבתי צפונה למסעדה, שמפורסמת בזכות מיקומה על סלע גדול באמצע הים, אך שאפשר להגיע אליה ברגל בזמן השפל. התכנית הייתה לשתות של קוקטייל של אחר הצהריים.
כשהגעתי למסעדה הגאות הייתה מאוד גבוהה. סירה שהוציאה סועדים בחזרה לחוף בדיוק הגיעה ובישרה לנו שהגאות גבוהה מדי ואי אפשר יותר להגיע למסעדה עד הערב, שהגלים ירגעו. כל מי שהיה לצדי והיתה לו הזמנה בין שלוש לשש קיבל ביטול. משהו שקשור לגאות בירח חדש... מי ידע.

שקיעה במיצ'מווי - החלטתי להמשיך משם לחוף של michamvi, שממנו ניתן לראות את השקיעה (החוף של פאג'ה מזרחי ולכן לא ניתן לראות שקיעות יפות במיוחד).
הכביש הסתיים והפך כרגיל לדרך עפר חולית. כמה דקות פנימה לתוך הכפר ומישהו צעק לי לעצור. ניסיתי להתעלם אבל הוא המשיך אז עצרתי. חשבתי שהוא רוצה למכור לי משהו, אבל כשעצרתי הוא פשוט התיישב על האופנוע והתחיל לדבר איתי סווהילית. שאלתי אם הוא צריך טרמפ לחוף והוא רק חזר אחרי באנגלית "חוף". אז אמרתי "אוקי, אני משער שאנחנו נוסעים יחד לחוף" ופשוט לקחתי אותו טרמפ.
רכבנו כחמש דקות כשהוא מדבר איתי סווהילית ואני עונה בעברית כי מה זה משנה. הדרך הסתיימם בפקק תנועה קטן כשמולנו היה טנדר מלא אנשים. עצרתי את הקטנוע והאיש ירד ממנו וצעק לאלו שעל הטנדר משהו בסווהילית, שממנו רק הבנתי את המילה "מוזונגו". אני מניח שהוא השוויץ בנהג הלבן שהוא תפס לטרמפ... לא עבר רגע וניגש אלי נער עם וסט צהוב וביקש 2,000 שילינג דמי כניסה לטובת הכפר. האמת שהוא דווקא כן עבד שם והוא אפילו נתן לי קבלה. החניתי את הקטנוע בצד הדרך והמשכתי ברגל לבר שממנו תכננתי לצפות בשקיעה, דרך המים שהגיעו עד הברכיים.

Kae Beach Bar - הבר היה יחסית ריק כי הגעתי כשעה וחצי-שעתיים לפני השקיעה. תפסתי ספספל נדנדה גדול, קניתי בירה (הקוקטיילים היו יקרים בטירוף, 9 דולר לאחד) ונשכבתי על המזרן להתחרדנות אחרונה בשמש של אחר הצהריים. לקראת השקיעה מלפס המים החל לרדת, הדרכים שמובילות לחוף התרוקנו מהמים והמקום התפוצץ באנשים. הייתה שקיעה מהממת.

החשכה ירדה וחזרתי לפאג'ה. הכבישים בחלק הזה של האי הרבה יותר טובים ויש פחות בורות באספלט, מה שאפשר לי לחזור די מהר. מחוץ לאזור החוף הישוב שוקק חיים והייתי יוצא להסתובב כאן בערב בכיף, אבל קבעתי לארוחת ערב אחרונה עם החבר'ה הגרמנים.

בדרך למקום של טדי, שוב נצמד אלי נער חוף שממש רצה למכור לי גרם אחד של מריחואנה "אחרון שנשאר לו". הוא הלך איתי כל הדרך, תוך כדי שהוא מספר לי את סיפור חייו. כשהגענו למקום של טדי הוא התייאש ופשוט ביקש ישירות שאתן לו כסף. סירבתי בנימוס.
לארוחת הערב הזמנתי אורז קארי עם עדשים וצ'אי מסאלה שהיו ממש טעימים ומומלצים. הרצנו קצת חוויות מהטיול ונפרדנו לשלום בפעם האחרונה. חזרתי לחדר ונפלתי לשינה עמוקה מלאת חלומות.

זנזיבר - יום 5

ספארי בלו וחזרה לסטון טאון להוסטל Lost & Found:

מכיוון שזהו היום האחרון שלי לטיול, היום הזה הוקדש בעיקרו לפינוק ורביצה. ספארי בלו (Safari Blue) הוא טיול מאורגן שבו שטים אל אי שקיים רק בזמן השפל, ועד סיום ארוחת הצהריים הוא חוזר להיות שקוע מתחת לים. דבר זה הופך אותו לאטרקציה תיירותית פר-אקסלנס, וסביבו נבנתה חברה שלמה (והיום יש כמה חברות כאלו) שלוקחות תיירים לאי, בדרך מפנקות בפירות טריים, עושים קצת שנורקל, מקנחים עם ארוחת צהריים של ברביקיו וחוזרים לחוף אחה"צ. כל זה נעשה על ספינת דאו שזו ספינת מפרש זנזיברית טיפוסית.
היו לי ספקות אם אני רוצה לעשות משהו כזה, זה באמת הכי תיירותי שיש, מעין הכל כלול על הים. אבל החווייה הכללית הייתה בסך הכל מאוד נעימה ובעיקר רגועה, ואחרי כמה שבועות מאוד אינטנסיביים של שוטטות ועשייה, זה דווקא היה נחמד לנוח ולתת למישהו אחר לקחת את המושכות.

התעוררתי בערך ברבע לשבע וארגנתי את הדברים לקראת צ'ק אווט. הייתי צריך לצאת מוקדם כדי להיות לפני תשע בחוף פומבה. חצי שעה אחר כך כבר הייתי על הכביש, כולי שמח וטוב לבב, עד שאיפשהו באמצע הדרך עצר אותי שוטר...
הוא שאל מאיפה אני ועניתי מישראל, אז הוא התחיל לדבר על יוסי בן עיון ונתן לי כיף. אוקי... ואז הוא ביקש שאתן לו כסף לקנות קוקה קולה. ניסיתי לשחק אותה כאילו אני לא מבין מה הוא רוצה, אבל אחרי שהוא חזר על עצמו כמה פעמים התייאשתי והעדפתי לסיים את הסיטואציה מהר כדי להמשיך בדרך. נתתי לו 5000 שילינג והוא התרצה (שוחד קצת מביך, זה כולה 2 דולר פחות או יותר). עליתי על הקטנוע והמשכתי במהרה מבלתי להסתכל לאחור. גוגל מפות ממש לא עבד כל כך טוב, הדרך לחוף עוברת דרך זנזיבר סיטי ודרשה לנסוע בין רחובות. הבנתי שאני מתחיל להסתבך עם הדרכים, אז פשוט למדתי את המפה והמשכתי בלי עזרה מהניווט הקולי. הגעתי ממש כמה דקות לפני תחילת הפעילות.

עם ההרשמה מקבלים סרט ליד, הכל כלול מן המניין. המנהל ביקש את המפתח לקטנוע, מסתבר שבגלל הגאות ושפל אנחנו לא מתחילים ומסיימים באותו המקום. כרגע שפל כאן, אבל בסוף היום הכל יהיה מוצף וצריך לעבור למקום אחר. לאחר שכל אחד מדד ובחר סנפירים, הלכנו ברגל לעבר הסירות, שם עלינו על סירת מנוע קטנה שלקחה אותנו לסירת המפרש הגדולה יותר. בסך הכל היו משהו כמו 13 סירות עם 10 אנשים על כל סירה. אחד המדריכים אמר לי שזה יום חלש... השיט לנקודה הראשונה לקח כ-30 דקות, לאחריה קפצנו למים לשנירקול של כ-40 דקות. בדרך קיבלנו אבטיח ושתיה קלה חופשית ובחזור אננס וגם קוקוס טרי שיכולנו לשתות ואז הם קילפו לנו את התכולה לאכול. המשכנו ליעד הבא ושוב קפצנו למים.
עוד שנורקל, עוד קצת נשנושים והגענו לאי הנעלם - חלקת חול שעשרות אנשים רובצים עליה ועוד מעט היא תשקע מתחת לפני הים. לא יכול להגיד שנפלתי מהרגליים.
מהאי הנעלם המשכנו לארוחת צהריים על חוף באי אחר שהשקיף עליו. הארוחה כללה בעיקר פירות ים, ואחריה ערכנו טעימת פירות מקומיים ובניהם פרי עץ הבאובב, קנה סוכר, בננה אדומה ועוד.
ברקע ניגנה להקה בלבוש שאולי פעם היה מסורתי (תחתונים עם הדפס של נמר זה לא נמר), ותפסנו מנוחה קצרה שלוותה בקפה עם ליקר אמרולה. לאחר האוכל שטנו למפרץ סגור בתוך עצי מנגרוב, שם יכולנו לקפוץ שוב למים להתקרר, ומשם הצוות פרש את המפרש והפלגנו עם הרוח באיטיות עד החזרה לחוף.

כשירדנו הקטנוע חיכה לי בחניה וקיבלתי מהמנהל את המפתח. בדרך חזרה שוב עצרו אותי לביקורת אבל הפעם לא היה צורך בשוחד. הגעתי לעיר תוך 35 דקות והחזרתי את הקטנוע לסעיד מסוכנות הנסיעות. הוא אפילו לא בדק אותו. אחרי הצ'ק אין בהוסטל, איסוף המוצ'ילה ומקלחת נחוצה, הסתובבתי קצת רגלית בעיר וחיפשתי מקום נחמד לראות בו את השקיעה. אחד המקומיים הציע לי לעקוב אחריו בין הסמטאות ולקח אותי לזנזיבר קופי האוס, שם יש מרפסת נחמדה ולגמרי הייתי יושב כאן ביום אחר, אבל היא לא מספיק גבוהה ורואים בעיקר את הבניינים מסביב. לבסוף מצאתי את עצמי באפריקה האוס הוטל, שם יש מסעדה עם מרפסת שמשקיפה בדיוק לים. הגעתי בול בשקיעה ונשארתי לארוחת ערב הכי יקרה שהייתה לי הטיול. מנה, שני משקאות ותה עלו 22 דולר (במיוחד למשל בהשוואה למסעדת לוקמן). לקחתי את האורז ביריאני (biryani rice) והוא היה מצוין ומאוד משביע.

זנזיבר - סיום

סיור מודרך בעיר ושיט במעבורת לדאר אסלאם:

בערב לפני ביקשתי שיארגנו לי סיור מודרך בעיר. לאחר שיטוט עצמאי ביום הראשון, הגעתי למסקנה ששווה שמישהו יסביר לי מה בדיוק אני רואה, ובאמת שמאוד הסתקרנתי לגבי ההיסטוריה של המקום. כשירדתי לקבלה גיליתי שיורד גשם ממש חזק. שאלתי את הבחורה בקבלה אם נראה לה שאפשר יהיה לעשות את הסיור בגשם והיא אמרה לי "הכל בסדר טודו בום", משעשע. ניצלתי את הזמן לשאול אותה שאלות, היא הסבירה לי קצת יותר טוב את ההבדל בין ממבו לג'מבו, ויפי, סאפי וכל מילות הברכה שנאמרו לי בשבועות האחרונים. הלכתי לבית קפה הסמוך לארוחת בוקר וקפה מהיר וחזרתי להוסטל בשמונה וחצי, שם המדריך כבר חיכה לי.

המתנו 40 דקות והגשם לא פסק. מאחר והייתי לחוץ בזמנים בגלל המעבורת, ביקשתי מהדריך, ששמו ג'ומע, לנסות להשיג לנו מטריה כדי שפשוט נתחיל את הסיור. לאחר עשר דקות ג'ומע חזר והתחלנו במסלול שעובר ברוב האתרים הגדולים. אין ספק שזו רק טעימה. הסיפורים על זנזיבר, טנזניה ועיר האבן היו מאוד מעניינים. נכנסים לפרטים על הכל. על הקישוטים שעל הדלתות, השליטים, חילופי הכוחות, העבדות ועוד. עשינו גם תצפית פנורמית יפה על העיר מהמסעדה במלון The Swahili House. הגשם פסק וחזר לסירוגין ונתן נופך אחר לסיור. אם אתם שם ולוקחים סיור כזה, תבקשו את ג'ומע, הוא היה מצוין.

חזרנו ב-11:15 בדיוק בזמן לצאת לכיוון המעבורת של 12:00.
שתי נקודות שלקחתי מהסיור היא שהשוק נפתח בשעה שש בבוקר, אז מגיעים הסוחרים שעוסקים בעיקר בכל מה שקשור לדגים ובשר. ובשעה ארבע מגיעים פירות טריים וירקות. כך שניתן להגיע לשוק בשעות שונות של היום ולחוות אותו בצורה שונה לגמרי.
נקודה שניה היא שברחבה מול בית הפלאים יש שוק ערב שם אפשר לאכול בזול. המדריך המליץ יותר על השווארמה ופחות על פירות ים או דברים שיכולים להגיע מקירור. לא ממש יצא לי להסתובב כאן בערב, זה בטח חוויה תרבותית וקולינרית מעניינת.

לקחתי את החפצים שלי ויצאתי למעבורת. בדרך מישהו צעק לי מהרחוב. לא זיהיתי אותו וכבר כל כך הרבה אנשים צעקו לי עד כה שלא ייחסתי לזה בתחילה חשיבות, אבל הוא נופף לי כאילו הוא מזהה אותי. לא זיהיתי מי הוא, אך כשהתקרבתי הוא אמר לי "זוכר אותי ממערת קוזה?", זה היה הבחור שלימד אותי לתופף! החלפנו כמה מילים, הוא גם בדרך חזרה ליבשת. נפרדנו לשלום והמשכתי לכניסה למעבורת שנמצאת ברחוב של הנמל מצד שמאל. יש תור של אנשים שנכנסים אז אי אפשר לפספס.

הגעתי בדיוק חצי שעה לפני הזמן וגם בדיוק כשהגשם ממש התחזק. לאחר ביקורת דרכונים (להכין עט) ובידוק ביטחוני לא מדהים, הגעתי לחלל ההמתנה שהיה עמוס באנשים ורועש בטירוף.
תינוקות בוכים, רוכלים וריחות גוף לא הכי נעימים. חוויה אותנטית.
המעבורת יצאה בזמן, עליתי לסיפון העליון (כפי שצויין בכרטיס) וגיליתי שאין אף מקום פנוי לשבת, למעשה היו הרבה יותר אנשים מכסאות ויותר מחצי מהאנשים פשוט ישבו על הרצפה. הגשם החזק נכנס בזווית שהפך את כל המושבים האחוריים לבלתי שמישים. מזל שהיה לי כיסוי גשם על התיק כי מרגע שהתחיל השיט רסיסי מים לא הפסיקו להיכנס צתחת לגגון ולעוף עלינו. כמה מסאי-ביץ'-בויז מיד קלטו אותי ופצחנו בשיחה. בסך הכל כוונותיהם טובות, עכשיו שהם לא מנסים למכור לי שום דבר אלא רק להעביר את הזמן בדיבורים.

כך העברתי את החצי שעה הראשונה של השיט בעמידה בין נוסעים ריחניים וקולניים. למזלי הרע הטלפון משום מה הפסיק לקרוא את כרטיס הזיכרון ולא יכולתי לשמוע מוזיקה. עושה רושם שהיה שווה לשלם 50 דולר בשביל כסא מובטח בבטן האוניה במחלקת VIP, אבל במחיר הזה כבר כנראה שעדיף היה להוסיף עוד קצת ולקחת טיסה פנימית.
בינתיים אחד העובדים עבר בין הנוסעים וחילק שקיות הקאה (אני הייתי שמח יותר אם היה מחלק דאודרנטים...) לא הרבה אחרי כן השקיות הוכיחו את עצמן וניכר שמספר אנשים ממש היו צריכים אותן.
בינתיים השמש יצאה וכעת החלה לחרוך אותנו מבעד לגגון הלא מאוד יעיל שמעל הסיפון. עברתי לשבת על הרצפה והתחבאתי מאחורי אחד המושבים, נשענתי על תיק הגב ושלפתי ספר להעביר את יתר השיט.

השיט נמשך בסך הכל כ-130 דקות ומרגע שדאר הסלאם נראתה מהסיפון, דאגתי להיות בין הראשונים ליד הדלת על מנת לרדת לפני שיתחיל הדוחק. מרגע שיצאתי לרחוב התנפלו עלי עשרות נהגי מוניות שהציעו לי נסיעה ברכב או על קטנוע לאן שאחפוץ. אך מכיוון שעוד באותו בוקר דאגתי להזמין אובר מתוזמן, ברחתי מהר מההמולה לנקודת המפגש. הנסיעה עלתה קצת יותר מעשר אלף וחצי שילינג והתשלום היה דרך האפליקציה. מונית בחוץ לשד"ת יכולה להגיע בכיף ל30-40 דולר, זו חצי שעה נסיעה.

קפוצ'ינו יקר בשדה הפריד אותי מ-7,000 השילינג האחרונים שנותרו לי, ובכך נפטרתי מכל הכסף המקומי. אין ספק שזנזיבר סיפקה לי המון חוויות בפרק זמן כל כך קצר, ובכיף אפשר להעביר כאן עוד כמה ימים בקצב קצת פחות אינטנסיבי.

סיכום, אנשי קשר והמלצות

קשה לתמצת שלושה שבועות כל כך גדושים בפעילות לתוך כמה שורות טקסט. לטנזניה יש עוד המון מה להציע מעבר למה שרשמתי, ואפשר למצוא המון מידע ברשת.
מקום טוב להתחיל זה באתר http://www.mzungu.co.il, שלו יש גם פורום פייסבוק מאוד מועיל.
גם לזניבר מצאתי אתר בעברית עם הרבה המלצות - https://www.zanzibar.org.il/
כמובן שאם מחפשים באנגלית, כמות התוצאות עולה ויש עוד הרבה מאוד מידע.

באופן כללי, אני מציע לנסות לא לסגור אטרקציות מראש אלא כשמגיעים למקום, כשמתמקחים פנים מול פנים אפשר לקבל מחירים טובים הרבה יותר. זה נכון לטנזניה ונכון לזנזיבר. במיוחד בזנזיבר הרבה מהאתרים/ אטרקציות יקרים סתם כי סוגרים טיול מאורגן, ובפועל כשלקחתי קטנוע ונסעתי למקומות לבד, כמו למשל חוות התבלינים, זה עלה לי גרושים ביחס למה שהייתי משלם עם טיול מאורגן כזה.
אפשר מראש לסגור את תחילת הטיול ולהשאיר דברים גמישים להמשך.
מומלץ גם להשאיר את הלו"ז גמיש יחסית למקרה שתרצו להאריך חלקים מסויימים בטיול. כך למשל, אני הייתי בטוח שפספסתי את חציית נהר המרה מבחינת העונה ולכן לא סגרתי את זה מראש. כשהגעתי לשטח וגילתי שזה עדיין קורה, כבר הייתה לי טיסה שרכשתי לזנזיבר שהגבילה אותי מבחינת ימים.

פרטי קשר של מדריכים בטנזניה - הכי נוח לשלוח להם הודעה בוואטספ ופשוט לדבר איתם:
קילימנג'רו, שבטים, ספארי ובעצם הכל דרך פארוקו -
Paroko Emmanuel
+255-757900458

פליסיאן המדריך, אם אתם מצליחים להתארגן איתו, זכיתם -
Felisian
+255-755381624

איובו הנהג שלקח אותנו לנטרון ובדיוק פתח חברת תיירות -
Ayubu Luhala
+255-787417842
https://ayubustanzaniasafaris....

זנזיבר:
השכרת קטנוע - Ola Zanzibar Car Rental
https://www.olazanzibar.co.tz
Said Ola
+255-777415321

כשהייתי בהוסטל ראיתי מקום אחר שהציע מחיר של 15 דולר ליום במקום 25 כמו שאני שילמתי.
לא ניסיתי, אבל חשבתי ששווה לבדוק -
+255-776375573

צלילה:
Spanish Dancer Divers
https://www.divinginzanzibar.c...

חוות תבלינים:
https://tangawizispicefarm.com...
Mr. Mvule
+255-776101586

ספארי בלו:
זה האתר של החברה הרשמית שאיתה אני יצאתי, אני יודע שאפשר למצוא בזול יותר עם מתחרים שמציעים חוויה דומה, אבל לא יודע להמליץ על מישהו כזה.
http://safariblue.net/

קבצים מצורפים

• אוסף מילים שימושיות בסווהילית