סביב טזמניה בשלושים יום

הגעה לטזמניה.

אל טזמניה נכנסנו לאחר שכבר טיילנו ארבעה חודשים סביב החצי המזרחי של אוסטרליה. טיילנו בעזרת רכב, וכדי לעבור יחד איתו אל טזמניה עלינו על המעבורת Spirit of Tasmania ממלבורן שבמדינת ויקטוריה לעיר דבונפורט שעל החוף הצפוני של האי. המחיר של המעבורת כאב מאוד (600 דולר לשני הכיוונים), אך היום אנחנו יכולים לומר בבטחה שהיינו גם משלמים כפליים אם היה צורך.

השיט אורך כ-11 שעות, והוא יוצא בשעה 6 בערב ממלבורן ומגיע בסביבות השעה 6 בבוקר לדבונפורט. מדובר באוניה גדולה ונוחה, ואפשר לשכור חדרים ולהעביר בהם את הלילה. אנחנו הסתפקנו ב-"Ocean Recliners" - כיסאות נשכבים עם מנורת קריאה אישית, שממוקמים באולם קטן בקידמת האוניה. האמת היא שזה היה נוח מאוד, ואם אתם לא סובלים בקלות ממחלת ים כמוני, אפשר אפילו להנות. על הסיפון הציבורי יש מסעדה, פאב, מכונות הימורים (Pokies) וקולנוע חופשי.

התעוררנו לכריזת הקפטן שאמר שבעוד כמה דקות נעגון ביעד. קמנו מהמושבים ומיהרנו אל המרפסת העליונה כדי לראות לראשונה את טזמניה. המעבורת נכנסה אל תוך מעגן צר, שפך נהר המרסיי, שמשני עבריו שוכנת העיר דבונפורט. באופק כבר היה ניתן להבחין בכמה פסגות מחודדות ובכמה מחודדות פחות, ששמיכת יער סבוכה וכהה הגיעה עד לראשן. המראה היה שונה מאוד מאוסטרליה המישורית והצחיחה שהורגלנו אליו בחודשים האחרונים, ואיתו הגיעה הציפייה למשהו חדש, הדחף להסתער פנימה אל תוך ארץ חדשה ולא מוכרת.

אך ציפייה לחוד ומציאות לחוד, היינו עייפים מהלילה במעבורת והחלטנו להעביר את היום הראשון בעיר, כדי להצטייד ולהתארגן כהלכה לפני שנצא אל הדרכים. דבונפורט היא העיר השלישית בגודלה באי, ויש בה כל מה שמטייל צריך – Coles, Woolworth, Kmart ומרכז מבקרים. התחלנו במרכז המבקרים, שם התיישבנו מול מתנדבת קשישה והתייעצנו איתה כיצד לתכנן את המסלול שלנו. חשבנו להתחיל בצד המזרחי, המאוכלס יותר, ולסיים בשיא – במערב הפראי. המתנדבת המליצה לנו להתרחק מהדרך הראשית המזרחית (Midland Highway) המקשרת בין העיר לונססטון להוברט, ובמקום זה לנסוע לאורך ה-Tasman Highway, דרך צרה יותר שממשיכה צפונה ומערבה דרך אזור הררי וכפרי, לפני שהיא ממשיכה דרומה לאורך החוף המזרחי. בנוסף לקחנו עלון חינמי המתאר 60 הליכות יום מומלצות ברחבי האי (60 Great Short Walks). כשסיימנו לשבת איתה המשכנו לקניות במרכז המסחרי, וסיימנו את היום מוקדם בקרוואן פארק (Caravan Park) בעבר המזרחי של הנהר, בשם Devonport Holyday Village, שהיה הזול ביותר.

צפון מזרח האי.

בבוקר התחלנו בתנועה מזרחה. נסענו לא יותר מכמה קילומטרים וראינו מימיננו את הפנייה לעיר Latrobe, ומעליה התנוסס שלט שאמר "The Platypus Capital of the World". ניסינו בעבר לראות ברווזן ללא הצלחה, וקיווינו שאולי כאן נצליח סוף סוף. הגענו למרכז המבקרים בתוך פארק נאה לצד נהר המרסיי, ואדם נחמד סיפר לנו שעם קצת מזל אפשר לראות ברווזנים ממש כאן מעבר למעקה, או שאפשר להמשיך ל-Warrawee Forest Reserve הסמוכה שבמעלה הנהר. לא ראינו ברווזן מעבר למעקה, אך כן נהנו מהשוק המקומי שפועל במרכז המבקרים בימי ראשון.

נסענו לשמורת Warrawee. כדי להגיע אליה צריך לפנות ברחוב Hamilton דרומה ולנסוע כחמישה קילומטרים עד שמגיעים לחלקת דשא פתוחה עם חנייה לצד הנהר. כאן נפגשנו לראשונה עם הטבע הטזמני, והתחיל הרומן שנמשך עד היום דרך התמונות שצילמנו. גם כאן לא ראינו ברווזן, אך המקום שווה ביקור בכל זאת. הנהר מתפצל בנקודה הזו ויוצר בריכה מקומית שאפשר לשחות בה, ואפשר להעביר את הלילה על הדשא.

מהעיר Latrobe המשכנו מזרחה אל העיר השנייה בגודלה באי, לונססטון (Launceston). שווה לעצור בה וללכת לאורך ה-Cataract Gorge, קטע מנהר ה-Esk שחוצה את מערב העיר. סביב ה-Middle Pool הוקם פארק, ובצדה המזרחי קיים גן יפה שמשוטטים בו טווסים ופדימלונים (Pademelon, קנגרו קטן).

את הלילה העברנו באתר קאמפינג חינמי בשמורת Lilydale Falls. אפשר לצאת ממנו להליכה קצרה אל שני מפלים בתוך היער. יש באתר מקלחות, וכדי להשתמש בהם צריך לשלם כמה דולרים בשביל המפתח ב-General store בכפר Lilydale הסמוך.

המשכנו מזרחה ועצרנו שוב בכפר Derby. אחרי שחוצים את הגשר צפונה אפשר לפנות מזרחה ב-Mutual road. אחרי נסיעה קצרה בתוך היער מגיעים לגשר נוסף, ומיד אחריו לוקחים את דרך העפר שמאלה אל תוך החורשה ומגיעים לאתר קמפניג לא מוכרז על שפת נהר ה-Ringarooma.

העיירה האחרונה שהגענו אליה בצפון הייתה Gladstone. זהו כפר קטן בעל שני רחובות, המשרת בעיקר את החוות באזור ואת עובדי המכרות שצצים כל כמה שנים, כשמתגלה מצבור בדיל חדש. אין במקום אתר קמפינג, וכששאלנו במכולת בתחנת הדלק היכן אנחנו יכולים להקים אוהל, הם ענו לנו "אה פשוט תקימו אותו בגן שעשועים מאחורי הצומת שם כולם נשארים". יש בגן מבנה שירותים, שולחן פיקניק מקורה ותאורה. ברז מים נמצא בחריץ בין השירותים למבנה השני. המוטל (Motel) בעיירה הסכים שנתקלח אצלו בתמורה ל-5 דולר לשנינו.

מהעיירה Gladstone המשכנו מערבה אל Mount William National Park, וטיפסנו על הר וויליאם. אפשר לסיים את הטיפוס ולחזור לחנייה בתוך פחות משעתיים. הר וויליאם הוא גבעה בודדה מעל לערבות של צפון מזרח טזמניה. הנוף ממנה רחב, וכולל את האיים הגדולים Cape Barren ו-Flinders. לא מדובר בפארק יוצא דופן ואכן מעט תיירים מגיעים אליו. אם יש לכם חצי יום מיותר ואתם באזור אני ממליץ לבקר בו. תזכו לחוות חלק נוסף מהסביבה הטבעית היחודית של האי, ולהשלים את התמונה הגיאוגרפית הכוללת.

מ-Gladstone המשכנו דרומה על גבי ה-Tasman Hwy (זהירות! המקטע הזה צר ומפותל) ואת הלילה העברנו בעיירה הקטנטנה Weldborough. הפאב ההיסטורי מפעיל בחצר האחורית אתר קמפינג נחמד ב-10 דולר ללילה בלי מטבח. אל דאגה, אתם לא תפספסו אותו. מהעיירה Weldborough הכביש ממשיך דרום-מערבה ומגיע לבסוף לעיר הגדולה יחסית St Helens. זה המקום להצטייד מחדש לפני ההמשך דרומה. אם אתם מחפשים באזור מקום להעביר בו את הלילה, אני ממליץ על אתר הקמפינג Dianas Basin. הוא ממוקם כ-6 קילומטרים דרומית לעיר, על חוף לגונה בעלת אותו השם ממזרח לכביש. יש שילוט. מדרך העפר תפנו בפנייה הראשונה שמאלה ועם קצת מזל תתפסו נקודה על החוף עם שולחן פיקניק.

חלפנו על פני עיירות החוף הנחמדות, וראינו על המפה שאנחנו עומדים לעבור סמוך לDouglas – Apsley National Park. מה, לא ניכנס? פנינו מערבה בסמוך לעיירה Bicheno והגענו לחניון קטן בכניסה ליער אקליפטוסים. מהחניון יוצא מסלול מעגלי קצר בתוך היער שיש ממנו גישה לנהר ה-Apsley. אפשר לצאת מהחניון להליכה בת כמה ימים, אך אנחנו חזרנו לרכב כדי להספיק ולהגיע בצהריים אל Freycinet National Park.

הפארק הלאומי Freycinet הוא אחד מאתרי התיירות המפורסמים בטזמניה. הוא מפורסם בזכות החוף המיוחד Wineglass Bay, שממוקם על חצי האי הצר פרייסינט. פה גילינו שטזמניה היא יעד מועדף לתיירות אסייתית, ותצפו לפגוש כאן מאות מהם ביום נאה. מלבד יפנים וסינים אפשר לראות בחניון גם וואלאבים (Wallaby, קנגרו בינוני) שיתרוצצו בין המכוניות בחיפוש אחר שאריות מזון. מהחניון יוצא מסלול הליכה קצר אל אוכף ברכס ה-Hazards, ממנו יש תצפית יפה מאוד על החוף הקשתי ועל חצי האי כולו. מעבר לאוכף הדרך ממשיכה למטה אל החוף, והלכנו מעט לאורכו. במידה ויש לכם יום שלם וכוח, אפשר להשלים הליכה מעגלית לאורך החוף המערבי בחזרה לחניון, או לטפס על הר Amos, הפסגה המאיימת ביותר מבין ה-Hazards.

אין וודאות לגבי מקור השם Wineglass bay. חלק אומרים שזה מובן מאליו, ושהצורה הקשתית מזכירה כוס יין במבט מהצד. אחרים חושבים דווקא שהדם של מאות הלוויתנים, שהיו נשחטים ומבותרים על החוף בתחילת המאה ה-19, גרם למי המפרץ להידמות ליין. רכס ה-Hazards קרוי על שם הקפטן של אחת מסירות ציד הלוויתנים האלה, ולא בגלל צורתם המשוננת.

מכאן היו פנינו מועדות אל האתר ההיסטורי פורט ארתור, ששוכן בחצי אי טזמן בקצה הדרום מזרחי של טזמניה. לפני שנגיע אליו אציין אתר אחד נוסף, שכדאי להרחיב עליו את הדיבור. ארבעה קילומטרים מערבית לעיירה Buckland, בצמוד לכביש, קיים גן בוטאני המוקדש לצמחיית האי, ה-Tasmanian Bushland Garden. הצמחים בו מסודרים בערוגות לפי חברות הצומח השונות, המאפיינות אזורים טופוגרפיים ברחבי טזמניה. הגן מקצועי מאוד ומשולט, והוקם ביוזמתה של המשתלה הסמוכה. זה היה מקום מעולה בשבילי "להתעדכן" במינים החדשים שפגשתי ושאפגוש בהמשך. תמיד טוב להבין את המקום בו אתה דורך. כאן גם היה המפגש האינטימי הראשון שלנו עם אקידנה (Echidna), יונק מטיל ביצים דמוי קיפוד. ללא ספק אחת מהחיות המשונות והחביבות ביותר שמייחדות את יבשת אוסטרליה.

האתר ההיסטורי Port Arthur.

הסיפור של טזמניה הוא לא סיפור יפה. ההתיישבות הבריטית בה החלה באוגוסט 1803, אז יצאה משלחת קטנה מהעיירה פורט ג'קסון (לימים סידני) לתקוע יתד בארץ ואן דימן (שמה הקודם של טזמניה), לאחר שעלה החשש שמא הצרפתים יעשו זאת קודם. הישוב תפס ובמשך חמישים השנים הבאות הוגלו אליו יותר מ-75,000 אסירים מהמושבה New South Wales, בריטניה ואירלנד. ארץ ואן דימן החלה אט אט לקבל דימוי של מקום נורא, של עונש, ואכן הקפידו לשלוח לשם את האסירים שעברו עבירות חמורות יותר. את האוכלוסייה האבוריג'ינית המקורית השמידו לחלוטין.

באותם ימים שרר עוני גדול בבריטניה, שנבע מעשרות אלפי החיילים שחזרו הבייתה לאחר סיום המלחמה מול נפוליאון, ושנותרו בלי עבודה. בתי הסוהר בבריטניה קרסו מכמות העבריינים, שרובם לא עשה יותר מאשר לגנוב כיכר לחם בשביל משפחתם הגוועת. היה הכרח למצוא פיתרון לבעיה. הוחלט לשלוח אותם אל המושבה החדשה New South Wales שבמזרח אוסטרליה תחת הכותרת "כוח עבודה זול", כדי לזרז את פיתוחה.

בשנת 1833 הוקם על חצי האי טזמן אחד מבתי הכלא הידועים לשמצה באימפריה הבריטית, מושבת העונשין פורט ארתור. הוא נועד לאסירים הקשים ביותר, שביצעו פשע נוסף בזמן ריצוי העונש שלהם בעבודות הכפייה. פורט ארתור הוא מעין "אלקטרז" אוסטרלי, והונהגו בו תקנות האבטחה המחמירות ביותר באימפריה. הוא ממוקם על פיסת אדמה מוקפת ים בקצה העולם ממש, שהחיבור היחיד שלה ליבשה הוא צוואר בקבוק ברוחב מאה וחמישים מטרים, שאובטח על ידי מלכודות אדם, שרשראות עם כלבים מורעבים וחיילים מדוכאים. הרשויות עבדו קשה כדי לתת למקום את הרושם שבלתי אפשרי להימלט ממנו, וגם אם מישהו יצליח להימלט, לאן הוא ילך משם?

קשה לדמיין את המציאות הזאת תוך כדי ההליכה בגינות הנפלאות שנשתלו בין קירות האבן. נעשתה כאן עבודה טובה מדי. העבודה הטובה הזו מתבטאת במיוחד במרכז המבקרים ובמוזיאון האינטראקטיבי שמתחתיו, שלולא היינו לחוצים בזמן הייתי בקלות מעביר בו יום שלם. המוזיאון לוקח אתכם צעד אחר צעד בהיסטוריה של טזמניה ושל פורט ארתור, מראשית שילוחי האסירים מבריטניה, דרך ייסודה של פורט ארתור ומעקב אחר סיפורו האישי של אחד מבין עשרות האסירים המתוארים בו, ומה עבר עליו בזמן שהיה כלוא במקום. בסוף היום כשיצאנו מהאתר היינו המומים מכך שעברנו שתים עשרה שנות לימוד מבלי לשמוע מילה אחת על המקום הזה ועל שיטות הענישה בו.

גולת הכותרת בביקור באתר הוא ללא ספק כלא ההפרדה (Separate Prison). זהו מבנה נפרד, אליו נשלחו אסירים מתוך פורט ארתור לאחר שהוסיפו לעבור על הכללים. הם נשלחו למאסר הזה במטרה לעבור "תיקון". באותה תקופה הייתה נפוצה שיטת כליאה מהפכנית שנקראה "The Pennsylvania System", שפותחה בארה"ב. היא דגלה בתיקון האסירים על ידי "התבוננות עצמית וחרטה", ולא על ידי עונשים פיזיים. כל אסיר הוחזק בתא נפרד ואטום במשך 23 שעות ביום. בזמן הזה אסור היה לו לדבר, לרקוד, לשיר ולעשות כל דבר העלול ליצור לרעש. התאורה היחידה בתוך התא הגיעה מצוהר קטנטן בראש הקיר, "עין האלוהים", איתה הם יכלו לקרוא בספר היחיד שניתן להם, התנ"ך. פעם ביום האסירים הוצאו מתאיהם למשך שעה והובלו אל חצרות קטנות, בהן כל אחד בתורו היה הולך הלוך וחזור בקצב שנקבע מראש, "אימון". מחוץ לתא האסירים חויבו בחבישת מסיכה שתסתיר את פניהם, והסוהרים פנו אליהם במספר, ולא בשמם האמיתי. "זו הייתה מכונה שנועדה להכניע את נפש האדם". אם אסיר היה נתפס כשהוא עובר על הכללים, הוא היה נשלח לשבת בתוך תא אבן קטן, דומם וחשוך, ללא כל גירוי חיצוני. הוא יכל להישאר שם למשך ימים, נעול בתוך מחשבותיו. חלק מהאסירים היו רק נערים.

הביקור בבית הסוהר לבדו לקח לנו חצי מהיום. הוא יצירת מופת מוזיאונית, והדגש בו הוא על הסיפורים האישיים מאחורי חלק מהאסירים שעברו דרכו. הוא מדבר גם על הדילמות המוסריות שמפעל כליאה כזה מעלה, ומה הייתה דעת הקהל עליו בבריטניה באותם ימים.

הכניסה הזולה ביותר לאתר עולה 32 דולר לאדם והיא תקפה ליומיים. היא כוללת סיור מודרך קצר, ושיט לאורך קו החוף של האתר ובין האיים שלידו. את הלילה העברנו בקרוואן פארק בפורט ארתור המודרנית. אהבנו אותו במיוחד בגלל שפע הפדימלונים, האופוסומים והבנדיקוטים שהתרוצצו על הדשא בין האוהלים. לילה נוסף העברנו באתר קמפינג חינמי צמוד למוטל ההיסטורי בעיירה Dunnaley.

בנקודה אחרת בחצי האי נמצא אתר היסטורי נוסף - מכרות הפחם, בהם הועסקו אסירים מפורט ארתור והיה בו כלא משלו. אם אתם עוד סקרנים, שווה להציץ.

אתרים היסטוריים סביב הובארט.

מפורט ארתור נסענו אל העיירה ההיסטורית Richmond. זוהי עיר נחמדה מלאה במבנים קולוניאליים צבעוניים ובחנויות תיירים מעניינות. חוצה אותה נהר, ומעליו עומד גשר האבן העתיק ביותר באוסטרליה, שנבנה בשנת 1823. הוא תוכנן, סותת ונבנה בידי אסירים, שהיו בעלי מקצוע לפני שנשלחו לצד השני של העולם. מעניין שכמעט כל בעלי המלאכה באוסטרליה של אז היו אסירים, כי בעלי מלאכה חופשיים בבריטניה לא העלו על דעתם לעזוב את החיים הנוחים בשביל מושבות עלובות ועניות, שעתידן לא היה ברור.

בדרום הובארט נמצא האתר ההיסטורי "Cascades Female Factory", ששימש כבית סוהר לנשים. האסירים הגברים נשלחו לפורט ארתור. זהו מתחם קטן מוקף חומת אבן, ובו שרידי מבנים ותאי מגורים בהם הנשים עסקו במלאכה זעירה. כשרק התחילו משלוחי הנשים לטזמניה היו מובילים אותן בטור מהנמל הקרוב אל בית הסוהר, וסביבן היו מתקהלים גברים שהיו מתפרעים מרוב התרגשות. מאז הוחלט לבצע את ההעברה בשעה 4 לפנות בוקר. לאחר שאישה הייתה מסיימת את תקופת המאסר שלה, היו לרוב שולחים אותה להיות עוזרת בית באחת מהחוות באי. שם היא הייתה נכנסת להיריון ואז נשלחת בחזרה למאסר, כי היריון לא מתוכנן הוא עבירה על החוק. לחוואי שלחו עוזרת בית חדשה.

ניתן להסתובב באתר בחינם, אך אי אפשר להבין הרבה בלי סיור מודרך שעולה כמה דולרים. אם הילארי היא המדריכה שלכם – הרווחתם. תפתחו בשיחה איתה בסוף הסיור ואולי היא תזמין אתכם להקים אוהל בחצר שלה סמוך לחוף הים.

דרום האי - הליכה אל South Cape Bay.

ובחזרה לדברים שמחים. מהובארט פנינו היו מועדות דרומה, אל הקצה הדרומי של טזמניה. למדנו כבר שאם אנחנו עומדים לחזור בדרך שבא באנו, צריך להגיע קודם כל לקצה ורק בדרך חזרה להיכנס לדרכים הצדדיות ולמקומות שרצינו. קראנו בעלון ה-60 Great Shoty Walks על הליכת יום אל החוף הדרומי ביותר בטזמניה, ה-South Cape Bay.

ברגע שחלפנו על פני העיירות הגדולות Hounville ו-Geeveston נכנסו לארץ חדשה, שלדעתנו מייצגת את טזמניה הפראית, הנידחת. מקום שבו האדם הוא בסך הכל מטרד קל לטבע, ונראה שברגע שהוא רק ירצה הוא יפטר ממנו במכה אחת. הכביש מתחיל להתפתל, ועובר דרך ריכוזי הבתים הבודדים Lune River ו-Ida Bay. אם אתם רוצים לדבר עם אישה נחמדה שגרה שם, תחפשו שלט לצד הכביש שאומר "Lunaris Gems". שם תפגשו את קריסטין שאוספת אבני חן ומינרלים ברחבי טזמניה ומוכרת אותם בחנות שלה. ב-Ida Bay מפעילה אישה קשישה את מסילת הרכבת ההיסטורית כאטרקציה בעיקר לתיירים מקומיים.

בשלב הזה כבר נכנסנו לנהיגה בחושך, דבר שלא כדאי לעשות. הכביש הפך לדרך עפר ונמשך למקטע ארוך בתוך יער אקליפטוסים אימתני. אסור לנהוג באוסטרליה בחושך כי אז חיות הבר יוצאות מהמסתור וממלאות את העולם בתנועה. הן לא ממהרות לחצות שטחים פתוחים וכשהן מגיעות לכביש הן נעצרות ובוחנות את השטח. כשרכב מתקרב הן נתקפות בהלה וקופצות לאן שמבטן פנה באותו הרגע (בעיקר קנגרואים), אפילו אם זה ישר לתוך הגלגלים. בחושך אף עם לא עברנו את ה-60 קמ"ש, ובדרך כלל נסענו לאט יותר. זה אמנם מסוכן (בעיקר לחיות), אבל בנהיגת לילה זוכים לראות בעלי חיים בכמויות שלא יוצא לראות בשום הזדמנות אחרת. פעם אחת עצרנו לפני שד טזמני, שנעצר גם הוא לפני שחזר באיטיות אל תוך היער.

לקראת קצה הדרך חולפים על פני כמה אתרי קמפינג נחמדים על שפת הים, ומהאחרון שבהם – Cockle Creek, יוצא מסלול ההליכה לחוף הדרומי. כאן מסתיימת הדרך הדרומית ביותר ביבשת אוסטרליה. אי אפשר לנהוג דרומה יותר מזה.

את תחילת המסלול קל לאתר, והוא נמשך פחות או יותר בקו ישר ומישורי דרך עמק, וכולל הליכה בתוך יער וביצות. המסלול הוא הלוך-חזור, המרחק עד לים הוא 7 קילומטרים ולקח לנו שעתיים להגיע לסופו. לקראת סוף המסלול מגיעים לגבעות חוליות מכוסות בצמחיה האופיינית לחוף הים, ומתחילים לשמוע אל הגלים מתנפצים מתחת למצוק. בקצה הדרך יורדים אל החוף הסלעי, ואפשר ללכת לאורכו כמה שרוצים. אפשר גם להמשיך וללכת כמה ימים. אנחנו הגענו עד ל-Lion Rock הסמוך, שהוא למעשה קיר (דייק) שעולה מתוך הים. החוף דרמטי מאוד וזרוע בכוכבי ים, אצות ענק וסלעים מיוחדים. במזרח החוף מסתיים בשלוחה צרה וארוכה הנמשכת דרומה, זאת הנקודה הדרומית בטזמניה. מומלץ מאוד.

בדרך צפונה לכיוון הובארט עצרנו להליכה נוספת המתוארת בעלון 60 ההליכות, אל האגם הקטן Duck Hole שליד הכפר Hastings. קצת הסתבכנו למצוא את תחילת המסלול בתוך היער לפי ההסבר בעלון. זה מסלול קצר ומישורי דרך יער עתיק ומעניין, שאורך כשעה לכל כיוון. בסופו מגיעים לפתע לאגם קטן ועגול, שמוקף ביער הגדול שמגיע עד לקו המים. האגם נוצר בגלל בולען, ולא מנקז אותו שום נחל. מעניין מה עבר בראשו של האדם הראשון שגילה את המקום, כשצעד ביער כדי לסמן עצים לכריתה ופתאום מצא עצמו עומד על מול פיסת גן העדן הזאת.

הליכת יום אל פסגת Hartz Peak.

לפני שהגענו בחזרה להובארט נכנסנו ל-Hartz Range National Park. ממנו אפשר לצאת להליכת יום מוצלחת ביותר אל הפסגה שנקראת Hartz Peak. יוצאים לכיוון הפארק מהעיירה Geeveston מערבה, ואחרי כמה קילומטרים פונים שמאלה לדרך עפר. יש שילוט. משאירים את הרכב בחניון ומחפשים את ראש המסלול בעל שלט הנושא את שם הפסגה. מכאן מתחילה ההליכה. היא לא קשה כלל, לפחות בהתחלה. הולכים דרומה לאורך הרמה ומהר מאוד עוברים את קו העצים. פני השטח מתכסים בצמחייה האלפינית הטסמנית הנמוכה, כשבין כריות הצומח זורמים מים, פשוט זורמים, בלי כיוון זרימה או מקור מוגדר.

מכאן הדרך כולה היא נוף אחד גדול, הכולל את קו החוף המפורץ של דרום טזמניה, עמק היון (Houn), האי ברוני וההרים המתונים שמצפון. בדרך חולפים על פני האגמים Lake Esperence ו-Ladies Tarn. כשמתקרבים לקו הרכס הדרך נהיית תלולה יותר, ולאחר שעולים על האוכף הראשון מתגלה לראשונה הנוף ממערב, הצופה אל הארץ שנתן לטמניה את שם התואר "פראית". אחת הפסגות המפורסמות שמתגלות באופק בשלב הזה נקראת Federation Peak. מכאן הדרך לפסגה קצרה, ממנה הנוף היקפי לגמרי, וכולל את כל דרום האי.

בדרך חזרה ל-Geeveston היה לנו תקר בגלגל, ואז גילינו שהרזרבי ריק מאוויר. התחלנו לעצור רכבים על הכביש בתקווה שלאחד מהם תהיה משאבה, אך ללא מזל. לקראת הערב עצר לנו רכב עם משפחה אמריקאית, שהציעה לקחת את הגלגל הריק שלנו לעיירה, לנפח אותו ולחזור אלינו. הם אמרו שאין מאחוריהם הרבה רכבים, והם כנראה הסיכוי האחרון שלנו. אנחנו מודים להם מאוד.

את הלילה עשינו בקרוואן פארק חדש בעיירה Hounville, שנקרא Huon Valley Caravan Park. הוא שוכן בצמוד לנחל שחיים בו ברווזנים. אני ראיתי אחד לחלקיק שנייה, ונועה ראתה שניים לחלקיק שנייה כל אחד. סוף סוף!
מעט לפני הפנייה הסופית לפארק יש אתר קמפינג ופיקניק בשם Arve River Picnic Grounds. זהו מקום נפלא להעביר בו לילה או סתם שעה.

הליכת יום ב-Mt Field National Park.

Mount Field הוא הפארק הלאומי הראשון שהוכרז בטזמניה. הוא הוקם במטרה להגן על יער עצי האקליפטוס Eucalyptus Regens (מכונה Swamp Gum), שהם הצמח הפורח הגבוה בעולם, והצמח השני בגובהו בעולם, אחרי הסקויה שבקליפורניה. יערות של האקליפטוס הזה כיסו בעבר חלקים גדולים במדינות ויקטוריה וטזמניה, והפרט הגבוה ביותר שתועד הגיע לגובה 114 מטר. מאז רובם נכרתו, והפארק הזה הוא אחד המקומות הבודדים בהם היער נותר כפי שהיה לפני מגע הבריטים.

סמוך למרכז המבקרים אפשר לצאת לכמה הליכות קצרות בתוך היער. חלקן מובילות לשלושה מפלים שונים, ואחת מהן מוקדשת לעצים הענקיים ולוקחת אתכם בין הפרטים הגבוהים ביותר. באחד משלטי ההסבר מופיע ציטוט של מגלה הארצות הצרפתי אנטוני ברוני ד'אנטרקאסטיוקס, שעמד מתחת לעצים האלה בשנת 1792, ושהשאיר עלי רושם עמוק:

"…Trees of an immense Height and proportionate diameter, their branchless trunks covered with evergreen foliage, some looking as old as the world."
"Closely interlacing in an almost impenetrable forest, they served to support others which, crumbling with age, fertilized the soil with their debris."
"Nature in all her vigor, and yet in a state of decay, seems to offer to the imagination something more picturesque and more imposing than the sight of the same nature bedecked by the hand of civilized man."
"Wishing only to preserve her beauties we destroy her charm, we rob her of that power which is hers alone, the secret of preserving in eternal age eternal youth."

קיימות בפארק כמה אפשרויות הליכה רציניות יותר שלא מופיעות בעלון שישים ההליכות המומלצות. אנחנו בחרנו ללכת במסלול שנקרא Tarn Shelf walk. זהו מסלול מעגלי באורך של כ-14 קילומטרים בחלקו המערבי של הפארק. ממרכז המבקרים יש לנסוע כעשרה קילומטרים במעלה ההר עד שמגיעים לאגם דובסון, שם מחנים את הרכב. מהחנייה יוצא המסלול המטפס אל הרכס Rodway ממערב. ההתחלה מתישה אך תוך זמן קצר מגיעים לנקודה הגבוה ביותר, ומכאן שאר ההליכה היא פחות או יותר באותו הגובה. מהר מאוד עוברים את קו העצים (אקליפטוסים מסוג Snow Gum) ובתחתית העמק מתגלה Lake Seal הגדול. משיא הגובה המסלול ממשיך מערבה וצפונה על גבי כתף ברכס, כשבדרך חולפים לצד מספר אגמים קטנים (Tarns) ובקתות סקי. בקצה הדרך שלאורך הכתף מגיעים לצומת T, ובה פונים ימינה ויורדים לעמק לכיוון אגם Webster. הפניה שמאלה תיקח אתכם כמה מטרים לבקתת סקי היסטורית על שפת ה-Twilight tarn שמשמשת כיום כמוזיאון מאולתר, ומסודרים בה לתצוגה מגלשי סקי, כלי עבודה, ציוד, תצלומים ופריטים נוספים מראשית המאה. מהאגם Webster המסלול חוזר לחנייה תוך עליה מתונה.

בסמוך לאגם דובסון יש מסלול הליכה קצרצר בשם Pandani Grove. פאנדאני הוא צמח ייחודי לטזמניה, שמזכיר עץ דקל בצורת הצימוח שלו. המסלול הזה עובר בתוך חורשה של פרטים גבוהים במיוחד.

את הלילה העברנו באתר הקאמפניג של הפארק (יקר). בערב יצאנו להליכה קצרה אל אחד המפלים, ובדרך ראינו זוג אוסטרלים מבוגרים שעקבו בהתרגשות אחרי משהו בתוך הנחל. החלטתי לשאול אותם את הדבר הכי לא סביר - "ראיתם ברווזן?" והאישה ענתה "כן! אנחנו עוקבים אחריו כבר רבע שעה". הם הצביעו על נקודה בתוך הסבך ואכן היה שם ברווזן. נשארנו שם למשך רבע שעה נוספת ועקבנו אחריו בזמן שהוא עלה במעלה הנחל הרדוד, התגרד ובעיקר ניסה להתחבא מאיתנו. בזמן שהיינו מרותקים לנחל נעמד לידנו וואלאבי סקרן, אבל לאף אחד כבר לא היה איכפת ממנו.

סכר גורדון.

על המפה בחלקה הדרום מערבי של טזמניה, הלא מפותח לכאורה, בולטים שני אגמים גדולים, ובניהם עובר כביש בודד היוצא מאזור הובארט ומסתיים בנקודה אקראית בשם Stratgordon. הכביש הזה היה בשבילנו תעלומה, ולכן נסענו עליו. זה מה שלמדנו:

שני האגמים הגדולים האלה, פדר (Pedder) וגורדון, הם אגמים מלאכותיים שנסכרו כדי לספק אנרגיה פוטנציאלית לתחנת הכוח ההידראולית שהוקמה בקרקעית אגם גורדון. סטראטגורדון עצמה הוקמה כעיירה כדי לשכן את פועלי הבנייה ואת אנשי התחזוקה בזמן בניית הפרוייקט האדיר הזה. סכר גורדון הוא הסכר המרכזי מבין חמשת הסכרים התוחמים את האגמים, והוא הסכר הגדול ביותר בחצי הכדור הדרומי. שני האגמים מחוברים בניהם בתעלה וכך ניתן לשמור על מפלס מים קבוע. כיום בסטראטגורדון מתגוררים שני אנשים בלבד, בעל ואישה, והם מפעילים את מרכז המבקרים ואת המסעדה שנמצאים באותו מבנה. מרכז המבקרים מתאר את שלבי הפרוייקט ואת החיים בעיירה שבה יורד גשם חמישה ימים בשבוע. המסעדה נחמדה ויש בה פינת קפה חינמית. בהמשך הכביש מגיעים לתצפית מרשימה על הסכר.

לא מפתיע שירד גשם ביום שאנחנו הגענו לשם, אך ממעט נוף שכן הצלחנו לראות אני יכול לומר בביטחון שגם הנסיעה עצמה שווה את המאמץ. אם מזג האוויר טוב אפשר לצאת לכמה הליכות מוצלחות בהרים לצד הכביש, אך הן יאלצו לחכות לפעם הבאה שנגיע לטזמניה.

אפשר להגיע מהפארק הלאומי Mount Field לסטראטגורדון בפחות משעתיים. את הלילה העברנו בעיירה Hamilton, שפיתחה אתר קמפינג מוצלח לצד נחל שלדבריהם חיים בו ברווזנים. הוא עולה 5 דולר לאדם והמקלחות מופעלות במטבעות. משלמים במעטפה בתיבת הגינות שממוקמת מחוץ לשירותים.

הליכת יום אל פסגת Mount Rufus.

יצאנו מדרום טזמניה והתחלנו לטפס במעלה המפה לכיוון החוף המערבי. הפארק הבא אליו נסענו הוא Cradle Mountain – Lake St Clair National Park. הפארק הזה הוא ככל הנראה המפורסם ביותר בטזמניה, בעיקר בגלל Cradle Mountain שבצידו הצפוני, ופחות בזכות האגם העמוק ביותר בטזמניה, אגם סנט קלייר שבדרום. אחד ממסלולי ההליכה שיוצאים ממרכז המבקרים הוא מסלול יום מעגלי אל פסגת Mount Rufus. בזמן הנסיעה בבוקר ירד גשם, וחששנו שלא נוכל לצאת אליו, אך התחזית אמרה שישתפר במהלך היום והחלטנו לקחת את הסיכון. בזמן שהכנו את הסנדוויצ'ים על האוטו נעמדו מתחת לרגליים שלנו פדימלונים קטנים, ועורב חד חטף לנו סנדוויץ' שלם עם פסטרמה, חרדל, צ'ילי וכרוב.

המסלול יוצא מערבה, ומתחיל בהליכה מישורית דרך יער סבוך ונמוך של מללויקות. בהמשך הוא הופך ליער פתוח של איקליפטוסים גבוהים מכוסים טחב, ומתחיל לעלות בגובה. מכאן המרחק לקו העצים לא רב. הנוף שמתגלה בשלב הזה מיוחד מאוד, וכולל את אגם סנט קלייר, אגם קינג וויליאם ואת הפסגות המחודדות של מרכז האי. מ-Mount Rufus יורדת שלוחה ארוכה דרומה, וצריך ללכת לאורכה לפני שמגיעים לקו הרכס המרכזי המוביל לפסגה שבקצהו המערבי. גובה ההר 1417 מ' (לשם השוואה, גובהו של ההר הגבוה בטזמניה הוא 1617 מ'), אך ההליכה מתונה מאוד ולא קשה כלל. בשלב הזה תפסו אותנו רוחות קרות וכמעט נשרו לנו האצבעות. מיהרנו לרדת צפונה מהפסגה לחציו השני של המסלול. בדרך למטה חולפים על פני תצורות סלע בולטות, מקום מושלם להצטלם בו על רקע מרכז טזמניה. המשך השביל מתעקל בחזרה מזרחה ועובר דרך צמחייה אלפינית אופיינית. כדאי לקחת את הפיצול צפונה ולעבור דרך Shadow Lake. בסוף המסלול אפשר לרדת לחוף אגם סנט קלייר וללכת לאורכו עד למרכז המבקרים. אנחנו לא זוג שמתרגש מאגמים, אך היה משהו מיוחד באגם הזה, שהרשים אותנו מאוד. הלוואי והיינו מקדישים לו עוד קצת זמן.

את הלילה העברנו באתר קמפינג חינמי על שפת אגם King William. מהעיירה (או יותר נכון פאב) Derwent Bridge נוסעים שני קילומטרים מערבה. אחרי העיקול שמאלה יש לחפש משמאל דרך עפר נסתרת ומעליה תמרור של Boat ramp. הדרך הזאת מובילה אל שפת האגם, והאפשרות להקים בו אוהל תלויה בגובה מפלס המים. בבוקר ירדתי לשפת האגם והנפתי לתוכו את סיר הקפה הריק. המים היו צלולים לחלוטין והיה לנו בוקר מצוין.

מערב האי.

בשאר היום ירד גשם. כעת היינו בדרכנו לעיירה Queenstown, ובדרך אליה חצינו את Gordon – Franklin Wild Rivers National Park, אחד הפארקים הגדולים בטזמניה. לצערנו התברר שאין אפשרות לחקור את הפארק הזה לעומק (ממה שאנחנו למדנו, אולי טעינו). שמענו על הליכה של כמה ימים אל ההר Frenchmens Cap, אך התחזית לימים הקרובים הייתה גשומה, ולא היינו מאורגנים לטרק כזה ארוך. לאורך הכביש יש כמה נקודות שאפשר לעצור בהן ולטעום.

העצירה הראשונה נמצאת כ-22 קילומטרים מערבית ל-Derwent Bridge. כאן נהר הפראנקלין חוצה את הכביש, והוסדרה הליכה קצרה בתוך היער עד אליו, בשם Franklin River Nature Trail. זהו יער שונה מהיערות שהלכנו בהם עד כה. הוא לח הרבה יותר, והטחבים והשרכים שולטים בקרקעית. הצד המערבי של האי מקבל הרבה יותר גשם לעומת צידו המזרחי, בדומה לניו זילנד.

את העצירה הבאה עשינו בחניון של תצפית בשם Donaghys Lookout. ההליכה אליה אורכת כ-20 דקות, והנוף ממנה מצוין. במזג אוויר טוב אפשר לראות את Frenchmans Cap, הפסגה הבולטת באזור.

בהמשך הכביש מגיעים ל-Nelson Falls, שנמצא כמה דקות הליכה מהכביש. מכאן המרחק ל-Queenstown קצר.

קווינסטאון הטזמנית היא ההפך הגמור מקווינסטאון הניו זילנדית. זו העיירה המדכאת ביותר שעברנו דרכה (ולמעשה המדכאת היחידה). היא בעלת היסטוריה מפוארת של כריית נחושת וזהב, תעשייה שמדשדשת עד היום, וניתן להתרשם מהבורות הענקיים החפורים סביבה. ייתכן שהגשם החזק והברד גרמו לעיר להשרות תחושה כזאת, ואולי בשמש היא נחמדה יותר. לא מצאנו בה דברים מעניינים זולים לעשות, ואחרי כמה סידורים המשכנו לעיירה Strahan. קווינסטאון היא העיירה הגדולה ביותר במערב טזמניה, ויש בה סופרמארקטים לא זולים של IGA בלבד. חיפשנו מוסך בשביל לתקן בעייה ברכב והגענו ל-Dilgers Central Garage ברחוב Cutten. המוסכניק עשה עבודה טובה ואפשר לסמוך עליו.

Strahan (מבוטא "סטרון" ארוך) היא כבר הרבה יותר נחמדה. היא שוכנת לחוף Macquarie Harbor, סמוך לשפך נהר הגורדון (ונהר הפרנקלין שמתחבר אליו במעלה הזרם). ככזאת היא הפכה לעיירת תיירות ויוצאות ממנה סירות רבות במעלה הנהר. אם החלטתם לרדת בראפטינג את נהר הפרנקלין, לכאן תגיעו לאחר חמישה ימים. הגשם המשיך לרדת ולכן לא שהינו בה זמן רב. בעלון 60 ההליכות המומלצות מתוארת הליכה קצרה אל מפל Hogarth, שיוצאת מפארק קטן במזרח העיירה. ההליכה אליו אורכת כשעה במסלול מישורי העובר בתוך היער. שווה את המאמץ.

הגשם המשיך לרדת במשך שלושה ימים נוספים. נסענו אל העיירה Zeehan, גם היא אחת מעיירות הכרייה המערביות שבעבר העשירו את קופת טזמניה. אם אתם מחפשים שיחה מעניינת, מול המוזיאון ברחוב הראשי נמצאת חנות מינרלים. מפעיל אותה אדם בשם ריצ'רד שעבד כל חייו ככורה מתכות באוסטרליה ובטזמניה. הוא נהג לאסוף את הגבישים שגילה תוך כדי העבודה ובסופו של דבר התאהב בהם. כיום הוא מקדיש את זמנו לתחביב, והוא גאה מאוד במינרלים שאפשר למצוא בטזמניה. בחנות מוצג חלק מהאוסף המרשים שלו (רובו למכירה), ואם תבקשו הוא יסביר לכם כיצד להגיע לאתרים שתוכלו לחפור בהם בעצמכם.

מהעיירה Zeehan נסענו מערבה לאורך Heemskirk Road. הכביש מתעקל בחזרה מזרחה תחת השם Wilson Road ומסתיים צפונית לעיירות Tulla ו-Rosebery. חבל הארץ הזה מורכב מגבעות מתונות, והוא מושפע מאוד מהרוחות החזקות שמגיעות מהים. לכן הוא לא מכוסה ביער, אלא בקרום כתום של Button Grass ושיחים נמוכים ונוקשים. בדרך חצינו את הסכר Reese, וכמה קילומטרים מזרחית לו עצרנו לצד הדרך בנקודת תצפית בשם Whaleback lookout, הצופה על הגבעות העירומות.

העיירה Rosebery אמנם קטנה, אך מלאה חיים בזכות המכרות שעדיין פעילים בה. בחלק הצפוני של Tulla, לאורך הכביש הראשי, פועל פאב/מוטל שמציע ארוחות במחיר טוב.

החוף הצפון מערבי.

הימים הגשומים שיגעו אותנו והיינו אובדי עצות. כבר נסענו כמה פעמים הלוך וחזור לאורך הכביש המערבי, כשחשבנו שמזג האוויר השתפר והנה אפשר לצאת להליכה שרצינו, אך התאכזבנו תמיד. באתרי התחזית באינטרנט ראינו שבחוף הצפוני כבר לא יורד גשם, והחלטנו להעביר שם את היום. לאט לאט הגענו בחזרה לנוף המעוגל ולאזורים החקלאיים שראינו כשרק הגענו לטזמניה. שכחנו כמה יפים גם הם יכולים להיות.

נסענו ל-Table Cape, גבעה שטוחה לצד הים המוקפת מצוק, צפונית לעיר Wynyard. הגבעה הזו מפורסמת בשדות הצבעונים שבה, אך לא הגענו בעונה הנכונה. במקום זאת פרחו שדות קמומיל, ויש תצפית נהדרת על החוף המזרחי. מ-Table Cape נסענו מערבה על גבי הכביש הצדדי Tollymore Road והגענו לתצפית יפה על החוף לכיוון מערב.

התחנה הבאה שלנו הייתה העיירה Stanley, שמתוך החוף שלה מזדקר "The Nut", פקק וולקני בגובה 143 מטרים. ניתן לעלות עליו ברגל או בעזרת רכבל, ולהקיף אותו בהליכה. הנוף יפה בכל כיוון שמסתכלים.

הליכת יום אל פסגת Cradle Mountain.

Cradle Mountain – Lake St Clair National Park הוא אחד מהאזורים המרהיבים באי. עכשיו הגענו אליו מצידו הצפוני. Cradle Mountain הוא האייקון של טזמניה, כמו הפירמידות במצרים והאייפל בפריז. כשרואים תמונה המתייחסת לטזמניה ומופיע בה הר, זה ההר. הוא ככל הנראה יעד התיירות הפופולארי ביותר, ובכניסה אליו יש תעשייה שלמה של בתי מלון וצימרים. גם לכאן מגיעים אסייתים רבים במהלך טיול הבזק (והפלאש) שלהם סביב האי.

הגענו קודם כל למרכז המבקרים שבכניסה לפארק וקנינו מפה. אין צורך במפה כדי לטפס על ההר, אבל חשוב להעיף מבט בזאת שמוצגת במרכז המבקרים וגם לצלם אותה, כי יש המון מסלולים שונים שאפשר ללכת בהם. סביב מרכז המבקרים ובין בתי המלון מסתובבות חיות רבות. אנחנו פגשנו וומבאט עם גור, אכידנה וכמה פדימלונים.

ממרכז המבקרים יש לנסוע כמה קילומטרים דרומה אל החניון הסופי. הנהלת הפארק מפעילה הסעות בחינם אל החניון הזה כדי להקל על העומס בכביש. החניון ממוקם על שפת Dove Lake (שבאמת נראה כמו ציפור), אחד מהאלמנטים המפורסמים בפארק. Cradle Mountain מתנוסס ישירות מעל לאגם, ואפשר לצלם כאן יופי של תמונות.

מהחניון התחלנו בהליכה מערבה אל אגם Lilla ואל האגמון Wombat Pool, שצומחים סביבו עצי אורן Houn זקנים. אחרי האגמון השביל פונה דרומה וממשיך בטיפוס מתיש אך קצר לצד אגם נוסף - Crater Lake. בסוף הטיפוס עשינו עצירה בתצפית מריון, שמהווה תגמול הולם לטיפוס. מכאן המסלול ממשיך במישור Cradle Plateau עד לבסיס ההר.

הטיפוס הסופי הוא אחד הדברים המלהיבים ביותר שעשינו בטזמניה, ובשום פנים אסור לפספס אותו. ההתחלה שגרתית, אך מהר מאוד המסלול נעלם בתוך דרדרת תלולה של סלעים ענקיים. מכאן צריך לקפץ ולזחול במעלה ההר, ואיש הישר בעיניו יעשה. הנוף מהפסגה פנומנאלי.

בחזרה לחניון הלכנו בדרך שונה. מצומת השבילים בבסיס ההר (ליד הבקתה) פנינו מזרחה לאורך ה-Face Track, והלכנו בצמוד לסכין ההר. ירדנו במסלול Lake Wills Track לשפת Lake Dove והלכנו לאורך הגדה המזרחית. המסלול בגדה הזו מישורי כולו. כשהגענו בחזרה לרכב הגיעה הסופה שהזכירו בתחזית, וההר נעלם בתוך שניות. אפשר לסיים את המסלול והטיפוס כולו בתוך פחות מ-7 שעות.

סיפור עם לקח. נסענו ממערב האי לכיוון הפארק, ושוב מצאנו את עצמנו נוהגים בחושך. היינו על כביש Belvoir, כביש פנימי שעובר דרך שטח טבעי רחב, ובשעה 22:00 חלפנו על פני וומבאט בוגר דרוס. זה היה מפתיע מאוד, כי בדרך כלל לא רואים וומבאטים דרוסים, בעוד שפדימלונים ואופוסומים נדרסים כמו נמלים. שמענו גם מפי אחד המקומיים שלהתנגש בוומבאט זה כמו להתנגש בבול עץ, וסביר שייגרם יותר נזק לרכב מאשר לחיה. מרחק קצר אחרי הוומבאט החלו להופיע על הכביש פסים של שמן, ובהמשך הגענו לרכב שעמד במרכז הכביש עם אורות מצוקה. לידו עמדו זוג סינים שנופפו לנו שנעצור. היה להם רכב פח (תרתי משמע) קטן שהם שכרו מחברת Budget. הפגוש היה מעוך לחלוטין והוא עמד מעל לשלולית. אי אפשר היה אפילו לדחוף אותו לשוליים. הם סיפרו לנו שהם בחופשה של שבוע מהעבודה בבריסביין, ושהם מיהרו להגיע מהובארט לבית המלון ליד Cradle Mountain. זו נסיעה של כ-5 שעות, וכשהם הבינו שהם יגיעו מאוחר הם הגבירו את המהירות ל-110 קמ"ש. אז הם התנגשו בוומבאט. ברכב שלנו היו רק שני מקומות ישיבה. נועה נשארה עם הבחור ואני הסעתי את הבחורה ההיסטרית (נועה לא אהבה לנהוג בחושך) לבית המלון שלהם בכניסה לפארק. נשארתי איתה שם עד שהם תיאמו בשבילה גרר ואז הסעתי אותה בחזרה לרכב.

הליכת יום אל חומות ירושלים ב-Walls of Jerusalem National Park.

ללא ספק השיא של טיול שלנו בטזמניה. Walls of Jerusalem National Park מכסה חלק מהרמות המרכזיות של האי, והוא צמוד ל-Cradle Mountain National Park ממזרח. לא תשמעו על הפארק הזה הרבה. הוא לא נגיש בקלות ורואה מעט מטיילים יחסית לפארקים האחרים. המידע היחיד שהיה לנו עליו הגיע ממשפט בודד בספר לונלי פלאנט על אוסטרליה, שדיבר על הליכת יום ארוכה אל חומות ירושלים. עוד לפני שהגענו לטזמניה היה לנו ברור שנלך בה.

השם "חומות ירושלים" מופיע לראשונה בטקסט שכתב הסוקר ג'יימס סקוט, שמיפה את הרמה המרכזית בשנים 1848-49, והוא מתייחס למצוקים הגבוהים שעולים מתוך מערב הרמה. מלבד החומות עצמן, ניתנו שמות מירושלים העתיקה ומארץ הקודש גם לאלמנטים גיאוגרפיים אחרים בפארק. המקדש, כס שלמה, שער יפו והר ירושלים הם רק דוגמה קטנה. אורכו של המסלול עד לפסגת הר ירושלים הוא 11.6 ק"מ, והוא לוקח אתכם דרך ארץ בראשית יפהפייה אל תוך החומות והעמק האלפיני שבתוכם.

לפעמים, כשאני נזכר ביום שהיה לנו ובאופוריה שהרגשתי אז, היא מציפה אותי שוב. אני לא חושב שהיא אי פעם תיעלם. אולי היו אלה השמות הביתיים שגרמו לנו להרגיש כך, ואולי אותו אדם, שהחליט לקרוא כך למקום, הרגיש את אותה התחושה כמוני כשהלך בעצמו ברחובות העיר הקדושה.

קנינו מפה של הפארק במרכז המבקרים ליד Cradle Mountain (11 דולר) ולדעתי היא נחוצה. ההגעה לתחילת המסלול קצת מבלבלת, וכוללת נסיעה ארוכה על גבי דרכי עפר. התיאור יתחיל מהעיירה קטנה Cathena, ממנה יש לנסוע מזרחה על גבי Claude road כשני קילומטרים ולפנות דרומה (ימינה) ל-Olivers road ולהתפתל איתו עד לצומת T. בצומת פונים דרומה (ימינה) ל-Mersey Forest road. הכביש הופך במהרה לדרך עפר, ונוסע בתוך יער ולצד אגם מלאכותי למשך כ-25 ק"מ. החניון בתחילת המסלול נמצא משמאל לדרך, כ-5.5 ק"מ דרומית לסכר Rowallan. יש שילוט.

כמה צעדים מתחילת המסלול נתקלים בשלט קטן המכריז על שם המסלול – Access track to the Walls of Jerusalem ושמאיים במזג אוויר הפכפך ומסוכן. התחלת המסלול היא בטיפוס במעלה יער אקליפטוסים גבוה עד שמגיעים לראש הרמה. מכאן ההליכה נעשית מישורית. עצי האקליפטוס נעשים דלילים וחולפים על פני כמה בריכות קטנות שמופיעות במפה בשם "Solomons Jewels". לאחר כמה קילומטרים יורדים אל עמק צר ורדוד ומיד מעבר לו מתגלה שער הורדוס, פער רחב בקו המצוק. הפסגה מימין נקראת King Davids Peak והיא הנקודה הגבוה ביותר באזור (1499 מ'). השביל ממשיך דרך שער הורדוס ומוביל אתכם אל העמק שבתוך החומות. מיד תיתקלו ב-Lake Salome, ומצפון תבחינו בהר העופל, בשער אפריים, בגבעת ציון ובשער השלשלת. בניהם שוכנת בריכת השילוח. השביל ממשיך לאורך החומה המערבית אל עבר שער דמשק, שהוא למעשה אוכף בין "המקדש" העגול ל-"כס שלמה" המחודד. אל שני ההרים האלה ניתן לטפס. השביל אליהם יוצא מראש האוכף, והוא מסומן ומשולט. קצת לפני שער דמשק יש שילוט לבריכת בית-צידא שנמצאת כמה דקות הליכה בדרך צדדית. באזור הזה מתקבצים בשעות הערב קנגורואים ממין Forester, שהם היונק הגדול ביותר באי. הוא נפוץ באוסטרליה אך כמעט ונכחד בטזמניה. הכותל המערבי נמצא בהמשך החומה המערבית, מעבר לשער דמשק.
משער דמשק יורדים מזרחה לכיוון אתר הקמפינג השני במסלול – Dixons Kingdom Hut, ובדרך עוברים דרך יער של אורני Houn זקנים. מהבקתה ההיסטורית הדרך ממשיכה צפונה דרך שער יפו (אוכף נוסף) ולוקחת אתכם בין אגמים קטנים עד לראש הר ירושלים. למרגלותיו משתרע גיא בן-הינום. הטיפוס על ההר לא קשה כלל, וכך גם כל שאר המסלול.

על הפסגה פגשנו קבוצת תלמידי תיכון מצטיינים מדארווין שזכו בטיול ואיתם כמה מורים. דיברנו על ירושלים והסברתי להם כיצד שמות המקומות היו צריכים להיות מסודרים כדי שיתאימו למבנה העיר האמיתי. אני חושב שזה מתבקש לפגוש ישראלים על הר ירושלים. מהפסגה יש נוף מרהיב על העמק, על מרכז האי ועל המישור זרוע האגמים ממזרח. מכיוון מערב אפשר לראות בבירור את Cradle Mountain ואת Barn Bluff הבולט.

הסוף.

את יומנו האחרון בטזמניה העברנו בהתמנה למעבורת בדבונפורט. באותו יום התחיל חג חנוכה, וחיפשנו דרך לציין את הדלקת הנר הראשון. מצאנו בסופר שישיית דונאטס זולים, התיישבנו איתם על ספסל מעל לחוף הים, ושרנו את "באנו חושך לגרש".

טיפים

• המעבורת לטזמניה וחזרה זולה יותר ככל שמזמינים מוקדם יותר. אפשר לעשות הכל בטלפון.
• כדאי להחזיק איתכם את החוברת החינמית "60 Great Short Walks". היא לא מציעה בהכרח את המסלולים הטובים ביותר, אלא את המסלולים הנגישים ביותר, כמו בניו זילנד. היא מפרטת מסלולים שלוקחים בין רבע שעה ליום שלם, והיא מצויינת אם אתם לא יודעים מה לעשות באזור מסויי
• הכניסה לכל הפארקים הלאומיים היא בתשלום. אם אתם מתכוונים לבקר ביותר משניים כדאי לשלם על כרטיס Park Pass, שמאפשר להיכנס לכל הפארקים ללא תשלום נוסף. הוא עולה 60 דולר.
• טזמניה הרבה יותר סובלנית לקמפינג שלא באתרים מוגדרים לעומת אוסטרליה. אם אתם לא בפארק לאומי, בתחומי ישוב או על אדמה פרטית, זה כנראה בסדר. אנחנו טיילנו עם הספר Camp 6 שמפרט אתרי קמפינג מוכרזים ולרוב לא הייתה לנו בעיה למצוא אתר מוגדר ומסודר כשרצינו.
• האקלים בטזמניה דומה לניו זילנד, וחווינו על בשרנו את המהירות שבה הוא משתנה. החוף המערבי גשום מאוד לעומת המזרחי.
• כמה מקומיים סיפרו לנו שהם נוהגים לקחת איתם למעבורת שקי שינה, ולפרוס אותם על הספסלים בסיפון העליון הריק. לא עשינו זאת וזה לא נראה כל כך נוח, אבל אנשים עושים את זה. היו גם כאלה שפרסו שקי שינה בין מושבי ה-Ocean Recliners.
• אסור להכניס לטזמניה שום תוצרת חקלאית, והרכב עובר בידוק פעמיים, ביציאה ממלבורן ובכניסה בדבונפורט. מטזמניה מותר להוציא הכל.