טרק מיוחד בהרי הפאן - טג'יקיסטן

רקע

הרפובליקה המוסלמית הטג'יקית הייתה מיועדת להיות חלק מאוזבקיסטן השכנה, אבל שתדלנות עיקשת מול ההנהגה הסובייטית הביאה להקמה של רפובליקה נפרדת מאוזבקיסטן. הרפובליקה קמה בסופו של דבר ב-1929 כחלק מהאימפריה הסובייטית, וקיבלה עצמאות עם התפרקותה ב-1991. בניגוד למדינות ה-"סטן" האחרות, העם הטג'יקי הינו פרסי ולא טורקמני ולכן השפה, התרבות והאוכל המקומיים דומים לאלו הפרסיים.
למדינה שגדולה בערך פי 6 מישראל אין מוצא לים, וחיים בה קצת יותר מ-8 מיליון תושבים. הסובייטים השאירו כאן מסורת מכובדת של שתיית וודקה ותה, שלטון ריכוזי ובירוקרטיה מקרטעת ומסורבלת. רוב העירוניים מדברים רוסית בנוסף לט'גיקית, ואנגלית בסיסית ביותר. הייצוא העיקרי של המדינה הינו אלומיניום, משמשים וכותנה, וגברים לעבודת בנייה ברוסיה.
זו מדינה הררית מאוד, כאשר מחציתה נמצאת מעל 3,000 מטרים. הפסגה הגבוהה ביותר מתנשאת לגובה של 7,495 מטרים, והפסגה השנייה (שמגיעה לגובה של 7,134) הינה אחת משתי פסגות בעולם מעל 7,000 שניתן להעפיל אליה בלי ציוד מיוחד וטיפוס טכני כלשהו. בתקופה הסובייטית המדינה הייתה מרכז לטיפוס הרים ולימוד המקצועות האלפיניסטיים.
בצוות שהתלווה אלינו בהרים היה טבח, רופא, מדריך הרים ומתורגמן (שהיה היחיד שדיבר אנגלית בצוות).
הטיול למדינה זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי עם קבוצה מהארץ, והסיבה העיקרית לכך הייתה המדריך: גלעד בן-צבי. גלעד התאהב במדינות מרכז אסיה, ומוציא בכל שנה טיולים לאזור זה של העולם. הוא בהחלט נתן ערך מוסף בטיול, והסבריו אודות הגאולוגיה, היסטוריה והחי וצומח של המדינה הוסיפו לחוויה. מומלץ בחום! החברה שהוציאה את הטיול היא אקו טיולי שטח, והם בהחלט סיפקו את מה שהבטיחו ולא היו כל תלונות כלפיהם מצד הקבוצה.

מידע כללי

הגעה -
אין טיסה ישירה מהארץ, והכי נוח לטוס דרך איסטנבול או מוסקבה. אנחנו טסנו עם טורקיש איירליינס והטיסה לאיסטנבול ארכה כשעתיים, וטיסת ההמשך לעיר הבירה דושנבה (Dushanbe) ארבע שעות וחצי נוספות. שדה התעופה של דושנבה נמצא בפאתי העיר, וזקוק באופן דחוף למתיחת פנים. הביורוקרטיה הסובייטית מתגלה במלוא הדרה עם הנחיתה, כשנדרשים למלא טופס כניסה למדינה. לישראל אין נציגות במדינה, ולכן השגרירות באוזבקיסטן השכנה מנפיקה את ויזת הכניסה למדינה שכל אזרח ישראלי צריך להוציא מראש.
מעיר הבירה לתחילת הטרק בהרי הפאן נוסעים יום שלם לכפר אלפיני ליד עיירה בשם ארטוטש (Artuch). בדרך עוברים ליד אחד האגמים הגדולים של הרי הפאן: אגם איסקנדרקול (אלכסנדר הגדול). כשעה אחרי שיוצאים מעיר הבירה מגיעים למנהרה ארוכה שחוסכת נסיעה של שעתיים וחצי בהרים. הבעיה היא שלא חברה סינית חפרה את המנהרה אלא חברה איראנית, ולכן התוצאה הסופית מצריכה יכולת ניווט מרשימה בין מפלים שנוצרו מדליפת מים, מאווררי ענק שיושבים על הכביש כי שכחו להתקין אותם, פועלים מקומיים שמנסים לתקן את הבורות הרבים, נהגים טג'יקים עצבניים וכל זאת ללא תאורה (פרט לזו של הרכבים). בקיצור כל הישראלים ברכב הסכימו שאם המנהרה הזו מייצגת את סטנדרט העבודה האירני, אין לנו מה לדאוג!

ציוד -
בהרים אין תשתיות תיירות ולא עוברים ליד יישובים, לכן חייבים לדאוג מראש לכל הציוד הדרוש לטרק. גם בשיא הקיץ בהרים עשוי לרדת שלג \ גשם, וכדאי להיערך בהתאם. מומלץ להביא אוהל עונה 3 או 4, שק"ש שמתאים לטמפ' של -5 (מינוס חמש) מעלות, ולבוש שמתאים לימים שמשיים ולילות קרים עד קפואים. כאמור אנחנו יצאנו בטיול מאורגן, כך שאת כל ציוד הלינה והמשותף ואת כל האוכל סחבו עבורנו חמורים (וביומיים וחצי האחרונים סבלים). הציוד היה ברמה טובה מאוד, והתאים לתנאי השטח.

אוכל -
כאמור התלווה אלינו טבח שבישל שלוש ארוחות מושקעות וטעימות ביום, ולא היו חסרים צ'ופרים בין הארוחות. מים אפשר למלא לאורך הדרך, אבל לרוב כדאי לטהר אותם (אם רואים גללי בע"ח ליד הנהר \ אגם).

הליכה -
זה לא טרק קל, ואפשר לסווג אותו למטיבי לכת. חלק גדול ממנו עובר בגבהים שמעל 3,000 מטרים, ועוברים את הגובה זה כבר ביום השני של הטרק. בד"כ הולכים כ-6 שעות ביום, כאשר לרוב נמצאים במגמת עלייה \ ירידה. הטרק לא נמצא בשמורת טבע, ואין סימון שבילים בכלל. השביל ברובו רחב ונוח, אבל היו כמה קטעים בודדים שהשביל היה צר, או שעבר בשדה בולדרים. שיא הגובה שהגענו היה בפס צ'ימטרגה: 4,740 מטרים.

לינה -
פרט ללילה הראשון והאחרון של הטרק, ישנים רק באוהלים. משטחי הלינה נמצאים בד"כ באזור מישורי שמתאים ללינת שטח, ולרוב ישנו נהר או אגם בקרבת מקום. חשמל אין באף אתר של לינת שטח, כך שכדאי לדאוג לבטריות ספייר או מטען סולרי. בנוסף יש שלושה לילות בעיר הבירה, ושם ישנים במלון טוב במרכז העיר (עם ווי-פיי, ארוחת בוקר וכל מה שצריך לפני \ אחרי טרק).

מפות -
מכיוון שבצוות היה מדריך הרים מקומי, לא הזדקקנו למפות, אבל בעיר הבירה אפשר למצוא מפות רוסיות טובות שאפשר בעזרתן לנווט בהרים. כמובן ש-GPS ומצפן בגדר חובה אם יוצאים לבד לשטח. לא לסמוך על עזרה של מקומיים בניווט, לא בטוח שתפגשו כאלה כל יום.

עלויות -
טיול של 12 ימים (שמתוכם 8 היו בהרים) וכלל כלכלה מלאה לכל הימים, טיסות, טיפים לצוות המקומי ומסי נמל עלה כ-$3,450 בשנת 2014. כמובן שכדאי להביא קצת מזומן לקניית מזכרות ושתייה בעיר הבירה. הכסף המקומי נקרא סומוני (Somoni), וסימונו TJS. דולר אמריקאי אחד שווה בערך 8.5 סומוני. במהלך הטרק לא היו לנו כמעט הזדמנויות להוציא כסף, ויוצא הכלל היחיד היה בלילה השני, שבאתר הקמפינג יש אפשרות להכנס לסאונה שעשויה מאוהל אטום, והאדים מופקים ממים שנשפכים על גחלים. בעיר הבירה פחית קולה עולה כ-5 סומוני, וגרביים עבות בשוק כ-30.

שפה -
רוב התושבים לא מדברים אנגלית, ואם הם מדברים שפה נוספת לרוב זו תהיה רוסית. רוב הטג'יקים שפגשנו היו מסבירי פנים ומכניסי אורחים, ורובם לא שמעו על ישראל.

היום הראשון: נסיעה מדושנבה ל-Artuch

זה יום שלם שמתחיל מוקדם בבוקר ומסתיים בחשכה בכפר בסגנון אלפיני בהרי הפאן באזור Artuch. רוב הזמן יושבים ברכב, אבל מדי פעם עוצרים לטיולים קצרים בדרך, כשהעצירה הכי ארוכה הייתה באגם איסקנדרקול המרשים ויפה. גלעד (המדריך) סיפר לנו מה מקור שם האגם (אלכסנדר הגדול) שעל פי הסיפורים פגש באזור האגם את רוקסנה אהובתו והתחתן איתה, מה שלא מצא חן בעיני קציניו הבכירים (לא היה נהוג אז שחיילים מתחתנים).
אחרי ארוחת צהריים המשכנו בדרכנו לעבר הכפר, ששוכן בגובה של 2,200 מטרים. התנאים היו בסיסיים וטובים, וכאן פגשנו לראשונה את הטבח, מדריך ההרים והרופא של הקבוצה.

היום השני: Artuch to Kulikalon lakes

את היום הראשון של ההליכה התחלנו בסביבות 08:00, אחרי ארוחת בוקר טובה ותדריך קצר של גלעד. ההליכה ביום זה הייתה יחסית קלה, וכללה בעיקר מישור ועליות מתונות. סה"כ עולים ביום הזה משהו כמו 600 מ', וזה לוקח קצת יותר מ-5 שעות. זו התחלה טובה לטיול, ויש קצת זמן להסתגל לגבהים. קצת אחרי הצהריים הגענו לאזור עם 4-5 אגמים יפהפיים וצלולים שטרם ראיתי כמותם! האגמים נקראים אגמי קולי קלון (Kulikalon), ואנחנו מאוד נהנינו להכנס למים הקרירים שלהם ביום שהיה מאוד חם. לאחר ארוחת צהריים מאוחרת ומספר הסברים מעניינים, המשכנו לעבר האגם האחרון שלידו הקמנו את המאהל. לאגם קוראים ביבידג'אנט, והוא שוכן בגובה 2,700 מ'. לא ראינו מטיילים אחרים במשך כל היום הזה, פרט לצוות צילום של משרד התיירות הטג'יקי שצילם אותנו לתשדיר פרסומת.

היום השלישי: Kulikalon lakes to Alauddin lake

זהו יום לא קל שכלל כ-7.5 שעות הליכה, שבמהלכם עולים כ-1,160 מ' ויורדים 1,100 מ'. מתחילים את היום בעלייה מהאגם אל עבר פס אלאודין (Alauddin) בגובה 3,860 מ'. ביום הזה רכס ההרים המפעים של הרי הפאן מתגלה במלוא עוצמתו, ומבט לאחור נותן תצפית יפהפייה על אגמי קוליקלון. מטפסים לאט-לאט אל עבר הפס, וכעבור קצת פחות מחמש שעות מגיעים אליו. לאחר מנוחה קצרה והתרשמות, מתחילים את הירידה אל עבר האגם שלידו מקימים את האוהלים: אגם אלאודין (Alauddin). הירידה לוקחת כשעתיים וחצי, כשהאגם נמצא בגובה של 2,750 מ'.
מי האגם צלולים ומאוד מזמינים, אבל קרים מאוד (גם באוגוסט)! כשאנחנו היינו שם מישהו הקים סאונה מאולתרת על שפת האגם (בעזרת אוהל אטום), ואפשר לשבת בסאונה החמה במשך 10 דקות ואז לקפוץ למימי האגם הקפואים וחוזר חלילה. לא רק שזו חוויה מעוררת, זו גם האופציה היחידה למשהו שמתקרב למקלחת במהלך הטרק. התענות עלה משהו כמו $3, ואם מוסיפים $2 מקבלים גם בירה קרה. עסקה משתלמת ביותר.

היום הרביעי: Alauddin Lake to Mutnyi Lake

היום הרביעי הרבה יותר קל מהשלישי, כאשר הקושי היחיד הוא הגובה: ביום זה עולים 800 מ' ומגיעים לגובה של 3,550 מ'. משך ההליכה היא כחמש שעות, כשבדרך עוברים ליד האגם הכי פחות יפה של הטיול: אגם מוטני, שפירושו עכור ברוסית. מימי האגם חומים ובוציים, ומסביבו ישנם לא מעט סלעים. אכלנו ארוחת צהריים בצדו הדרומי של האגם, וישנו בצידו הצפוני (לא רחוק משפת האגם). ניתן היה לראות את הפס אליו נגיע מחרתיים, ובערב הכוכבים יצאו וקרצו לנו מלמעלה.
בתחילת היום רואים את המסלול שבו הולכים, וניתן לראות שתי מוֹרֶנָות בולטות ויפות. מאוד מרשים!

היום החמישי: Mutnyi Lake to Chimtarga Camp Site

ביום זה מתחילים להרגיש את הגובה, כאשר עולים כ-900 מ' לגובה של 4,500 מ'. בסוף היום מגיעים למרגלות הפס, וישנים כ-260 מ' מתחתיו. ביום זה ירד עלינו קצת שלג והיה סגרירי, אבל את היופי של ההרים מסביב ראינו מבעד לעננים מדי פעם. כאן כבר "מרגישים" את ההרים, שרובם מכוסים בשלג גם באוגוסט. סה"כ ביום זה הולכים כחמש וחצי שעות, כאשר התנועה איטית בשל הגובה והשלג הקל שמכסה את השבילים לקראת הפסגה. הטיפוס עצמו לא קשה מדי, והנוף נותן אנרגיה למי שמתקשה.

היום השישי: Chimtarga Pass

יום הפסגה!
התמזל מזלנו והשמש חייכה אלינו ביום זה, שבו מגיעים לנק' הכי גבוהה של הטיול: פס צ'ימטרגה. הגובה כאן הוא 4,740 מ', כאשר לקח יותר משעה לטפס את ה-240 מ' מחניון הלילה לפס. העלייה תלולה אבל נוחה, ופותחת היטב את הבוקר למי שעדיין קצת ישנוני. הנוף מהפסגה עוצר נשימה, ואנחנו בילינו כאן מעל שעה. בסופו של דבר לא הייתה ברירה, ונאלצנו להמשיך בדרכנו אל עבר קניון בולשוי המרשים. הירידה נעשית לאט-לאט בתחילתה, בעיקר בשל השלג שכיסה את השבילים. לאחר שירדנו כ-350 מ' הגענו לאחד החלקים הכי מהנים של הטרק: שביל עם דרדרת בעומק של כ-20 ס"מ. כאן אפשר פשוט לרוץ את הירידה, כאשר בכל צעד נועצים את עקב הנעל בדרדרת ושוקעים בה עד הקרסול כמעט. את החלק הזה ירדנו תוך כמה דקות מועטות, כאשר ירדנו יותר מ-150 מ'.
בסוף הירידה ממשיכים ללכת לאורך הקניון המרשים, לאורך נהר יפה. קירות הקניון גבוהים ותלולים, ומאוד מרשימים. מכיוון שהתחלנו את היום קצת באיחור ובילינו יותר מדי זמן בפסגה, לא הספקנו להגיע לאגם שהיה אמור להיות חניון הלילה שלנו לאותו היום. במקום זאת ישנו בתוך הקניון, לא רחוק מהנהר.

היום השביעי: אגם בולשוי המדהים!

כאמור את המסלול של יום זה היינו אמורים ללכת ביום השישי, ולכן הוא היה די קצר עם אפשרות להארכה.
התחלנו ללכת יחסית מאוחר ביום זה, אחרי 08:00 בבוקר. הדרך יפה ומרשימה ביותר, ובהחלט נהנו מהעובדה שלא מיהרנו על מנת לעצור כל כמה ק"מ ולשמוע הסברים גאולוגיים מפי גלעד (המדריך). כעבור קצת פחות משלוש שעות הגענו לאגם הכי יפה שראיתי אי-פעם: אגם בולשוי ("גדול" ברוסית). גוון כזה של כחול עמוק לא רואים כל יום, ועצי הערער שלחופיו הוסיפו לחוויה. לחופי האגם אכלנו ארוחת צהריים, ולאחריה כל אחד בחר אם הוא רוצה להישאר ולנוח לחופי האגם או לעלות לאגם קטן יותר במרחק של כשעה וחצי הליכה. האגם נמצא כ-260 מ' מעל אגם בולשוי, והדרך יפה ולא קשה במיוחד (בדרך עוברים ליד מפל קטן). בתחילת העלייה אפשר גם לטבול באגם בולשוי עצמו, בטמפ' כמעט קפואה! הצבע היפהפה נובע מכך שמימי האגם הם תוצאה של קרחונים שנמסים, ולכן הטמפ' בהתאם.
כשחזרנו לאגם בולשוי אספנו את יתר חברי הקבוצה, והמשכנו אל הצד השני של האגם שם העברנו את הלילה. הליכה של כשעה, כאשר בחלקה מקפצים מבולדר אחד לשני. מכיוון שזה היה הלילה האחרון של לינת שטח, הצוות ערך מסיבה קטנה שכללה ריקודים ושירה טג'יקית. כמובן שאנחנו הוזמנו ואפילו תרמנו שיר אחד בעברית לפי בקשר הקהל. בהחלט חוויה!

היום השמיני: מאגם בולשוי ל-Zimtut

היום האחרון של הטרק, שכולל ירידה של כ-1,300 מ' לאורך נהר ארכימאידן היפה. ביום הזה מתחילים לראות סימני חיים של תושבי המקום, וככל שמתקדמים רואים מעט ישובים קטנים לאורך הדרך. ההתחלה כוללת ירידה די תלולה בשביל עם קצת דרדרת ולכן ההתקדמות די איטית. לאחר מכן השביל מתמתן והנהר מתגלה כל כמה מאות מטרים. ביום זה הגובה כבר כמעט שלא משפיע, והמחשבה על מקלחת בסופו נותנת אנרגיות. המסלול מסתיים כשמגיעים לכביש סלול, שם חיכו לנו שני רכבים שייקחו אותנו לכפר קטן וחביב מאוד בשם Zimtut שם התארחנו אצל משפחה מקומית. אירוח לפי כל כללי הטקס, כולל ארוחה לתפארת ולינה בחדרי הבית. המקלחת אמנם מאוד מיושנת, אבל מרגישה מצוין! בלילה נפרדנו ממדריך ההרים, הרופא, הסבלים והטבח.

היום התשיעי: עיר הבירה

היום הזה התחיל מאוד מוקדם בשל עבודות שנעשו לאורך הכביש הראשי, והיה חשש שהוא ייסגר לכמה שעות ושנתקע למשך כמה שעות. אמנם נאלצנו לקום בארבע בבוקר, אבל לפחות הגענו לעיר הבירה לפני הצהריים והיה לנו זמן לטייל בה. את רוב היום הקדשנו למרכז העיר המאוד מושקע ויפה, וראינו את הפסלים המוקדשים לגדולי האומה. בנוסף ביקרנו במוזיאון הלאומי ששווה השקעה של כשעתיים וחצי-שלוש. אחד ממקורות הגאווה של הטג'יקים הוא תורן הדגל הגבוה בעולם שמתנשא לגובה של 165 מ' (גבוה בשלושה מטרים מהדגל האזרבייג'ני). מאז קם תורן שגבוה בחמישה מטרים בעיר ג'דה שבערב הסעודית, ולכן הדגל בדושנבה הוא כיום השני הכי גבוה. בנוסף ביקרנו בשוק העירוני שהיה חביב, אבל קצת חיוור בהשוואה לשווקים הססגוניים של דרום אמריקה או המזרח הרחוק. יש שם פירות מצוינים, בעיקר המשמשים הטריים והיבשים שווים ביותר. לבסוף ביקרנו גם בפארק הלאומי של דושנבה, פנינה ירוקה בפאתי העיר. אני מניח שאם היה לנו עוד יום להקדיש לעיר היה מה לראות, אבל ככל הנראה יומיים בהחלט ממצים את העיר.

טיפים

• אין הרבה טיפים מכיוון שזה טיול מאורגן ואקו דאגו כמעט להכל. אין צורך להמיר הרבה כסף, לאורך הטרק יהיו מעט מאוד הזדמנויות להשתמש בו.

קישורים חיצוניים

• הטיול שמוצע באתר של אקו טיולי שטח
• אלבום התמונות המלא שלי (עם כמה תמונות של מוקי גילת)