טיול של חודש בפיליפינים

ההתחלה

אין כמעט ספק שהפיליפינים תלך ותתפוס תאוצה כיעד תיירות למטיילים בכלל ולישראלים בפרט בשנים הקרובות,וזו הזדמנות נפלאה להכיר אותם. מדובר במדינה מרתקת שיכולה להציע המון, ובגיוון לא מועט: החל מתצורות נוף ומסלולי טיול עוצרי נשימה, דרך צלילות, חופים בתוליים, אטרקציות למינהן, ועד לאנשים חמימים ומקסימים (שדוברים כולם אנגלית, בגלל כיבוש אמריקאי ששרר במדינה) ולתרבות ומנטליות מרתקת ביותר. השעה הייתה אחת עשרה בלילה כשנחתנו בשדה התעופה במנילה. לאחר טפסולוגיה קלה קיבלנו את תיקינו ויצאנו אל הערב. המוניות משדה התעופה במנילה הן טריקיות, יש להן נטייה לעקוץ תיירים (וזה, אגב, המקום היחידי בו נתקלנו ברצון לעקוץ בפיליפינים), חשוב ללכת למשרד המוניות שפועלות על מונה, הנמצא ממש מחוץ לטרמינל, ולקבל שם קבלה, שתאפשר במידת הצורך לאתר את הנהג. גם הנהג שלנו, למרות שמדובר במונית עם מונה, ביקש מאיתנו לנסוע תמורת מחיר קבוע מראש, התעקשנו על מונה, הוא התעצבן אך הסכים, ואכן המחיר היה מחצית מהסכום שהוא ביקש... למזלנו, למרות הכל, הנהג לא חשב להסיע אותנו לסמטה צדדית אפלה ולשדוד אותנו, והוריד אותנו בהוסטל שלנו, בלב שכונת מלאטה. הגשם טפטף עלינו, ואנחנו תהינו לעצמנו מה זה אמור להעיד על המשך הטיול שלנו, שהחלטנו לעשות אותו בשלהי העונה הרטובה. למחרת בבוקר, לאחר לילה סוער במיוחד, קיבלנו את התשובה: הגיע טייפון. בטלוויזיה הראו תמונות של שכונות מוצפות לחלוטין במנילה, אך במלאטה, למזלנו, הכל היה בסדר. בתמימותנו עוד חשבנו לצאת באותו היום ממנילה לטאגייטאיי, אך רגע של שפיות הבהיר לנו שאנחנו נשארים ביומיים הקרובים בבירה. מה שכן, היינו צריכים להצטייד. שמנו על עצמנו את שכמיותינו ויצאנו החוצה לעבר הקניון שנמצא במרחק שלושה רחובות. הרוחות היו עזות במיוחד, והרגשנו כאילו כל רוח כזו מביאה ביחד איתה דלי ענק של מים. מעט מוניות וטריסייקלים ניסו לפלס לעצמם נתיב בתעלות המים שפעם נקראו רחובות, ואנחנו? הגענו לקניון רטובים ותשושים, הצטיידנו, וחזרנו באותה הדרך המפרכת חזרה... למחרת, מריו הטייפון נעלם, ובמקומו מזג אוויר בהיר (אף כי השמש לא טורחת להופיע באפרוריות של מנילה) שרר בחוץ. אנחנו החלטנו לעשות מעשה, בעזרת ידידינו מההוסטל יצרנו קשר עם מפעילי האוטובוס לבנאווי והזמנו כרטיס לאותו ערב, הלכנו לשלם בווסטרן יוניון ויצאנו לעיר. יעדנו היה בית הקברות הסיני, מקום שנראה כמו שכונת יוקרה קטנה, אשר כל בית בו הוא בעצם אחוזת קבר. ההסתובבות בעיר המתים הזו הזויה בהחלט. מאחוזות רבות בולטת יוקרה, מספרים שבחלק מהן יש אפילו מסכי טלוויזיה... עם זאת, דווקא לסלאמס שמקיפים את בית הקברות, בהן חיות משפחות פיליפיניות בבתים קטנים יותר מאחוזות הקבר של שכניהן, התחברנו יותר. הבתים והאווירה היו מאוד צבעוניים, והאנשים (ובעיקר הילדים), היו חברותיים להפליא. שם גם נתקלנו לראשונה באחת הקדחות המקומיות, שהיא כנראה ירושה מהאמריקאים: הפיליפינים משוגעים על כדורסל. בכל פינה, בכל כפר נידח, תמיד אפשר למצוא לפחות מגרש וכמה סלים, וכמה קבוצות וכדורים. כדורגל הוא משחק שכונות שדורש בסך הכל כדור ושתי אבנים, כדורסל דורש תשתית יותר גדולה, אך הוא בלי ספק משחק השכונות המנצח. לונלי פלנט ממליץ על שדרות רוחס, שיושבות על קו הים, כמקום מקסים לטייל בו. האמת שהטיילת הזו מחרידה. את החול מקצה הטיילת עד המים לא ניתן לראות כלל, מכיוון שהכל מלא בערמות אשפה שעולות על גדותיהן, לרגלן הלכנו בתוך טיילת מלוכלכת ואפרורית, בין קבצנים, החל מהבניין הגרנדיוזי של שגרירות ארה"ב (אם חשבתם שאצלנו הם תפסו נדל"ן טוב, עוד לא ראיתם כמה שטח הם תופסים על הים במנילה...) ועד למלאטה, שם פנינו להוסטל שלנו. בערב התקיימה בהוסטל חגיגת 3 שנים להיווסדו: הייתה תחרות קריוקי (עוד ענף שהפיליפינים מתים עליו, מתגאים בו (הם המציאו את הקריוקי, כך מסתבר) ובעיקר מזייפים בו), הרבה מאוד אוכל (כולל חזיר שלם והרבה וראציות של מזון שכולל את החיה הזו), ומשחקי חברה. באחד מהם, הגרסה המקומית ל"שלפלף", אפילו ניצחנו, וזכינו בשתי חולצות!

שדות האורז של האיפוגו

אוטובוס לילה הביא אותנו בסופו של דבר לבנאווי, בליבה של הקורדיירה, שהיא ההפך המוחלט ממנילה. במקום עיר סואנת, אפרורית ולחה, הגענו אל העולם הירוק, ההררי והקריר של הצפון. האיפוגו היא פרובינציה בתוך הקורדיירה בה חיים בניו של שבט זה, והם מתמחים בדבר אחד מפורסם: אורז. שדות האורז של האיפוגו הם כנראה אחת מגולות הכותרת של הפיליפינים. בנאוי נחשבת אמנם לעיירה יחסית גדולה, אך גם לה יש שדות אורז יפים מאוד. ניצלנו את היום היפה לטיול מקסים בשדות האורז, בין נחל שוצף למפלים על גב ההר, ביחד עם חבורת ילדים בכיתה ב' עם אנגלית שלא תבייש תלמיד חטיבת ביניים בישראל. הפעילות העיקרית אותה תכננו לימים הקרובים היא טרק של שלושה ימים שמתחיל בבנאוי, עובר בכפרים פולה וקמבולו, ומסתיים בכפר בטאד, אולי גולת הכותרת של האיפוגו. אלא שהתחזית הועידה למחר גשם, ולכן החלטנו שאולי יהיה כדאי להתחיל הפוך, ולכן למחרת נסענו לבטאד. הטריסייקל הוריד אותנו על אוכף ההר, משם הכביש למטה, לכפר בטאד, עדיין לא נפרץ, ואולי טוב שכך, הירידה ברגל בין צמחיות יערות העננים מקסימה, לאט לאט מתחילים לראות את טרסות האורז מצד ימין, עד שלבסוף מגיעים לנקודת התצפית משם נשקף הנוף המנצח: שדות האורז מסודרים בצורה של חצי עיגול, כמו אמפי תאטרון ענק וירוק, ובמרכזו יושב הכפר, אשר מתחיל מלמטה ומגיע עד למעלה, לנקודת התצפית. שמנו את הדברים שלנו אצל ריטה, אישה מקסימה עם הום-סטיי היושב בראש האמפי, וממנו נשקפים מראות מרהיבים. לאחר מכן יצאנו לדרך מפרכת למטה. היעד: מפל בטאד. הבעייה: הדבר דורש ירידה דרך כל שדות האורז עד לקרקעית האמפי, ומשם אפילו עוד יותר מטה עד לנהר. עם זאת, זה שווה את זה לחלוטין. המפל ענק ויפיפה, המים נשפכים ממנו בהילוך איטי לתוך בריכה גדולה וכיפית ממנה יוצא הנהר. אפשר גם לשחות שם בכיף, המים אפילו נעימים יחסית. מובן שאם הירידה הייתה מפרכת, העלייה מפרכת גם היא, אלא שלבסוף הגענו לראש ההר וחזרנו לריטה. את הערב בילינו יחד עם המשפחה. שמענו סיפורים על הפיליפינים, למדנו שירי איפוגו, שרנו שירים בעברית, שיחקנו עם הילדים, אכלנו מצוין ובעיקר נהננו מהאווירה הכפרית שאין כמותה. בכפר לא היה חשמל (מלבד מנורה סולארית, כמעט יחידה במינה, שהייתה לריטה), והחושך הביא עמו שלווה יוצאת מגדר הרגיל, ביחד עם צרצרים וגחליליות, לא היה צריך לעשות דבר, רק לשבת ולחייך... למחרת קמנו ויצאנו לדרך לכפר הבא - קמבולו. הדרך היפה מקיפה את כל האמפי ומקנה זוויות תצפית חדשות על טרסות האורז היפיפיות, ומשם צוללת לתוך מעמקי הצמחיה העבותה, עד שלבסוף היא נפתחת וחושפת את הכפר החביב והקטן. לאחר ארוחת צהרים במקום, החלטנו שבמקום להמשיך לכפר הבא, פולה, נלך את השעות הבאות עד לכפר קינאקין, ומשם נחזור לבנאווי. ההליכה לקינאקין היא במגמת עלייה, אלא שהשיפוע כל כך מתון עד שכמעט לא מרגישים בזה. לאורך כל הדרך יורדים מפלים על השביל, ובשיא הגובה נצפה נוף יפה של טרסות האורז, של ההרים והנחלים החרוצים בהם. משם, לאחר התגלגלות קצרה למטה, הגענו לקינאקין, ובעזרת טרייסיקל מקומי חזרנו לבנאווי.

סגדה

למחרת בבוקר יצאנו ליעד הבא: סגדה. הנסיעה הייתה אמורה להתחיל בנסיעת ג'יפני לעיירה בונטוק, ומשם בג'יפני נוסף לסגדה. אלא שהג'יפני שאמור לצאת בבוקר לבונטוק לא התמלא והחליט לא לצאת, ומאחר שיוצא רק אחד באותו היום, היינו בבעייה. שאר הנוסעים עלו לכביש המהיר, בתקווה לתפוס את האוטובוס שעובר באזור בערך בצהרים. אני בינתיים, הסתובבתי בבנאווי ורחרחתי האם מישהו יוצא לבונטוק. אחד המקומיים הציע לי להשכיר ג'יפני שלם ולאסוף איתי את הנוסעים שמחכים לאוטובוס, אלא שכאשר שאלתי אותם בתחנה, אף אחד לא היה מעוניין. כולם אמרו שאין מה לעשות, צריך לחכות לאוטובוס, הרי אף כלי רכב אחר לא יוצא לבונטוק. אלא שכעבור עשר דקות, יצא ואן מבנאווי ועבר בתחנה עם שלט "בונטוק", וכולם קפצו עליו מהר. עד היום לא הבנו מה הייתה המהות של כל הסיטואציה ההזויה של אותו הבוקר, אבל מה זה משנה, העיקר שיצאנו לדרך. בבונטוק עברנו מיד לג'יפני הבא, ומכיוון שחזינו את מקרה בנאווי חוזר שוב, החלטנו עד שהוא יתמלא ללכת לשוק ולאכול ארוחת צהרים. אלא שכאשר חזרנו הג'יפני כבר היה מלא ומוכן לנסוע, כל כך מלא שלא נותרה לנו ברירה אלא לעשות את הדרך על הגג. על אף שאיבדתי בדרך את הכובע שלי, הדרך הייתה מדהימה, היא התרוממה מהנהר הגועש אל ההרים הגבוהים יותר, והגיעה אל סגדה, עיירה הררית שבעונת התיירות אמורה להיות מלאה, אך כעת מחוץ לעונה נראה שכמות התיירים פה היא חד ספרתית. מצאנו לנו חדר באכסניה על צלע ההר עם נוף לעמק וירדנו לecho valley, עמק שקט ורוגע אשר מפורסם בארונות הקבורה התלויים שלו. לאורך כל העמק מזדקרים סלעי ענק ועליהם תלויים אחד מעל השני שורה של ארונות. הקבורה בארונות תלויים ממשיכה עד היום (למעשה, חלק קטן מאוד של העמק פתוח לקהל הרחב, וזה החלק עם הארונות החדשים ביותר), המקומיים מאמינים שהתלייה גבוה עוזרת לנפש לעלות לשמיים. סיפרו לנו על מנהגי הקבורה, שכוללים לא מעט חלקים מאוד מוזרים ואזוטריים, כולל השארת המת בתנוחה שבה הוא נפטר במשך שבוע שלם כשמתחתיו דולקת מדורה, וכן סחיבת הגופה ללא תכריחים או ארון, ובמידה שחלק ממנה נשבר ושאריות ממנה נוזלות על אחד הסוחבים - זה מביא מזל טוב. לאחר הביקור בעמק המקסים ביופיו, עלינו למוזיאון גנדויאן (שזהו שמה המקורי של סגדה), שהוא בעצם חדר אחד גדול, בו משפחה מקומית החליטה לקחת על עצמה תיעוד ואיסוף של מוצגים מחייהם של תושבי הקורדיירה והאזור, החל מתכשיטים, דרך כלי חקלאות ועד לכלי מלחמה. הביקור במוזיאון המשפחתי מרגש ומרתק. את ארוחות הערב והבוקר שלנו אכלנו ביוגורט האוס, מקום עם יוגורטים מדהימים, אך גם ארוחות ערב מוצלחות מאוד. למחרת בבוקר הלכנו למרכז המידע לתיירים, נרשמנו שם וקיבלנו מדריך כדי לבקר במערות שבתחתית סגדה. לאחר ירידה ארוכה שבמהלהכה יצאנו מהעיירה, הגענו למערה הראשונה. בתוך עמק שליו וירוק עומדת לה בגאון מערת לומיאנג, מערה קרסטית ענקית ואפלולית, ובפתחה: מאות אם לא אלפים של ארונות קבורה מסודרים אחד על השני. המראה מקסים ועוצר נשימה. עברנו בדרך בעוד מערה אחת בה קברו נשים בהריון ותינוקות, לפני שהגענו למערת סומגינג. בכניסה למערה החלפנו לבגדי ים, השארנו את כל הציוד שעלול להרטב למשמרת בחוץ, ונכנסנו עם אדוארד המדריך ומנורת הנפט שלו למעמקי המערה. ההליכה מתחילה על גבי אבנים מחליקות, כשלמעלה כמויות ענקיות של עטלפים, אלא שלאט לאט, ככל שיורדים באולמות הענק של המערה, מתחילים להופיע המינרלים. בשלב מסוים, מכיוון שזו העונה הרטובה, זורמים ברחבי המערה פלגים של מים. כאן מורידים את הסנדלים והולכים על סלעי המינרלים הצבעוניים בעלי החיכוך הגבוה, אשר מונע את ההחלקה. החוויה מקסימה, המראות מדהימים. בשלב מסוים, עמדנו בתחתית המסלול מול אולם ענק ובו תצורות סלע מטורפות שנראו כמו כתרי ענק. כאן אדוארד סיפר לנו שיש עקרונית עוד מסלול, אבל הוא מצריך כניסה למים עד לגובה החזה. מי אנחנו שנפחד להרטב? הסכמנו ונכנסנו דרך מנהרות קטנות לעוד אולמות יפיפיים נוספים. יצאנו החוצה מלאי אנדרלין ונפעמים. אין ספק שלאורך כל הטיול זו הייתה אחת החוויות המפתיעות ביותר לטובה. אדוארד אמר שבזמן העונה יש פקקים בירידה ובעלייה מהמערה, ואנחנו צריכים להיות אסירי תודה שהרווחנו אותה לגמרי לעצמנו. בדרך למעלה עצרנו בגאיה, מסעדה אורגנית מקומית ששם אכלנו את אחת הארוחות הטובות ביותר בטיול. יש לא מעט דברים אחרים לעשות בסגדה, החל מראפטינג סוער בנהר הקרוב, דרך לביקור במפלים קרובים ועד עלייה להר לצפות בשקיעה ובזריחה על כל הקורדיירה. אלא שאנחנו החלטנו לטייל קצת בטבע מסביב לעיירה, ולשבת עם הנערות המקומיות, שהתאמנו למצעד שביום למחרת, ולצפות על הבנים משחקים כדורסל. כך סגרנו לנו את אחד הפרקים היפים של הטיול.

ימים אחרונים בלוזון: טאגייטאי ומנילה

מסגדה עשינו את דרכנו בחזרה לבנאווי, ומשם עלינו על אוטובוס לילה למנילה. לצערנו האוטובוס מגיע לבירה בשעה ארבע לפנות בוקר, אלא שעקרונית ניתן להשאר ולישון בו עד הבוקר. כך חשבנו לעשות, אך כשראינו שאנחנו היחידים שמתכננים לעשות את זה, החלטנו בכל זאת לקפוץ להוסטל במלאטה, ישנו שם שעתיים על הספות, ומשם נסענו לטאגייטאי. נשארו לנו יומיים עד הטיסה לפלאוון וחשבנו לבלות אותם בעיירה החביבה הזו, שידועה במסעדות המפורסמות שלה, ובנוף על אגם טאאל, אשר במרכזו יושב הר הגעש טאאל, אחד מהרי הגעש הפעילים הקטנים ביותר בעולם. אלא שהגענו בסוף השבוע, ומסתבר שמקומיים רבים אוהבים להגיע לכאן בזמן הזה. מציקים רבים ניסו להציע לנו מקום ללון, אלא שהמחירים היו גבוהים בהרבה מאלה שפורסמו באינטרנט ולא פיתו אותנו במיוחד. מציקן אחד התעקש שנבוא איתו למקום שלו, שמרוחק מהעיירה, ולא הסכים לעזוב אותנו גם כשביקשנו ממנו. כך שלכל אכסניה שנכנסנו אליה - הוא נכנס גם וביקש מהם לא להתמקח איתנו ולא לרדת למחיר נורמלי. בשלב הזה הרגשנו שאם התחושה כה מגעילה, אנחנו לא חייבים להשאר בטאגייטאי. נראה את ההר ונחזור למנילה. השארנו את התיקים שלנו בפיצריה מקומית, תמורת התחייבות לכך שנחזור לאכול שם ארוחת צהרים, וירדנו בטריסייקל נסיעה מפחידה מאוד עד לשפת האגם. לקחנו שם סירה (שהמחיר שלה שערורייתי במיוחד: קשה למצוא מתחת ל-1200 פסו) שהביאה אותנו לאי שעליו נמצא הר הגעש. אחד המכתשים המזדקר החוצה יוצר מראה יפה. העלייה למכתש המרכזי היא עלייה פשוטה מאוד של כארבעים דקות. המכתש המרכזי מלא מים וניתן לראות ממנו את טאגייטאי, אך הוא לא יפה יתר על המידה, ובטח לא מצדיק את המחיר המאוד גבוה שיש לשלם כדי להגיע לשם (שמסתכם ביותר מ-2000 פסו לזוג לטיול יום ממנילה, רק עבור הנסיעה, לא כולל אוכל, וגם זה בתנאי שמתמקחים עבור הסירה ועבור טריסייקלים). בנוסף לכל, האי מספק חוויה דוחה של מקום תיירותי מגעיל: על כל דבר דורשים ממך כסף, למשל, כאשר הסירה נגעה בחוף, שני מקומיים הגיעו עם קרש שאפשר לנו לרדת לחוף בלי לגעת במים, ולא הסכימו שנרד מהסירה בלי לעבור על הקרש ("גשר העץ" כפי שהם קוראים לו), וכמובן שעל הקרש הזה היינו צריכים לשלם. בכל מקום לאורך הדרך עומדים אנשים שמציעים למכור דברים, והגרוע מכל: מציעים לך לרכוב על סוס. הדרך כולה מלאה בעשרות עם לא מאות של סוסים שמרכיבים מטיילים, וזוכים להתעללות מצד בעליהם המקומיים. בנוסף, על שפת המכתש המרכזי עומדים מקומיים עם מחבטי וכדורי גולף, ומציעים לך לחבוט כדורים לתוך האגם (בלי התחשבות בזיהום הסביבה) תמורת כמה פסו. בהחלט מדובר בטיול שאפשר ורצוי לוותר עליו, ואנחנו שמחנו כשרגלינו נחתו שוב בבירת הפיליפינים, דבר שלא האמנו שיקרה אף פעם. ביום האחרון המשכנו בשיטוטים במנילה, גם הרובע הסיני שהיה אמור להיות פסטורלי, התגלה כשכונה רגילה לחלוטין, שיש בה פשוט חנויות של סינים שמוכרים זהב ושטויות אחרות. אינטרמורוס, המבצר הספרדי העתיק של מנילה, התגלה כרובע קולוניאלי חביב ויפה. בקתדרלה של העיר השתתפנו בחתונה מקומית, ובפארק ריזלי העברנו אחר צהרים נחמד, שכלל מופע פולקלור של להקת ריקודים של התיכון הקרוב, ומספר מזרקות מזמרות. כך, בסופו של דבר, סיימנו את הפרק הלוזוני של הטיול, הגיע הזמן לראות גם איים אחרים.

אל נידו

למחרת בבוקר עלינו על טיסה לפוארטו פרינססה, בירתו של האי המערבי - פלאוון. כבר מהמטוס אפשר לראות למה רבים חושבים שהאי הזה הוא אחד האיים הכי יפים בעולם: הים הכחול, החופים הבתוליים, ושילוב הצבעים המרהיב פשוט שובים את העין. משדה התעופה הקטנטן של פוארטו (כפי שהיא נקראת בפי המקומיים) לקחנו טריסייקל לטרמינל התחבורה הציבורית כדי לעלות על האוטובוס ליעדנו הראשון באי: אל נידו. מפוארטו לאל נידו בדרך כלל יש אוטובוסים בתדירות לא רעה (אחת לשעתיים בערך), אך מכיוון שאנחנו לא בעונה, התדירות שלהם לא ברורה. בשתי חברות האוטובוסים אמרו לנו שהם לא יודעים מתי הם יוציאו עוד אוטובוס, אחת אמרה שאולי אחרי הצהרים, השנייה אמרה שאולי בשבוע הבא. לכן החלטנו לעלות על ואן, שהוא מעט יותר מהיר (לאוטובוס יש עצירות בדרך) ומעט יותר יקר. הגענו לאל נידו רק כשכבר ירד החושך, ולכן במקום לחפש מקום לישון בו, הנחנו לטריסייקל מקומי לזרוק אותנו באחת האכסניות הפשוטות של העיירה ללילה הראשון. כשקמנו בבוקר גילינו את מה שלא היה אפשר לראות אתמול בלילה: אל נידו היא עיירת חוף המוקפת כולה צוקי ענק מיוערים שמקנים לה מראה מקסים. באותו הבוקר החלטנו לעבור אכסניה, והתמקמנו במקום מקסים על שפת הים, בחדר הרבה יותר יפה ובאותו המחיר של האכסניה מליל אמש. אחרי התארגנות קלה החלטנו לצאת כבר באותו היום למוקד העניין המרכזי באזור: ארכיפלג באקיט. שדה שלם של איים וצוקים סלעיים שבתוכו יושבת אל נידו. לאחר התניידות קלה בין הסוכנויות עלינו על אחת הסירות, עם חבורה עליזה של ארגנטינאים, קנדים-פיליפינים והולנדים שהתחברנו אליהם בקלות רבה, והתחלנו לשוט בין האיים. הארכיפלג מקסים ביופיו, והוא מנפק כמה הפתעות יוצאות דופן, חלק מהאיים מתהדרים בחופים צחורים ויפיפיים, חלק אחר באתרי שנרקול מקסימים מהם ניתן להתרשם מעולם החי התת מימי. צבע המים משתנה בין הכחול הכי עמוק שראיתי בחיי, לבין צבעים טורקיזיים המשקפים את צבעי הצמחיה. בשעת הצהרים עוצרים באחד החופים, והדייגים מכינים אוכל לכל הקבוצה, שמכיל לא מעט הפתעות טעימות, אך מבחר מועט מאוד לצמחונים שבינינו. ישנם ארבעה מסלולי שיט בארכיפלג. לאחר שביום הראשון יצאנו למסלול C, נהננו כל כך שהחלטנו למחרת לצאת לטור A (לצערנו, לטורי B ו-D, שאמורים להיות מתויירים פחות, בקושי יוצאות סירות וצריך לשכור אחת באופן פרטי). אמנם הנוסעים ביום הזה היו קצת פחות נחמדים לשיחה ויותר מכונסים בעצמם, אך גם היום הנופים היו מקסימים. עברנו בלגונות נפלאות ובעיקר באתרי שנרקול מקסימים ביופיים. למחרת לקחנו טריסייקל ונסענו ללאס קבאניאס, חוף קרוב לאל נידו. במקום התקינו לפני מספר חודשים אומגה ענקית שעוברת בין שני איים ומאפשר תצפית יפה על אזורים רבים בארכיפלג. לאחר ירידה מהאומגה מגיעים לחוף המקסים והקטן, שם אפשר להתרווח בהנאה ובכיף. עוד חלק נפלא באל נידו היו הערבים, כשהשמש שוקעת לה לאיטה ונעלמת מאחורי ההרים, אין כמו לשבת על חוף הים, לשתות מיץ מתוך קוקוס, לאכול פיצה, ולשמוע באחת המסעדות הקרובות זמר מקומי מזייף שירי רוק קלאסי...

פורט בארטון

שמענו כל כך הרבה על פורט בארטון שמאוד רצינו לבקר בה. אלא שלא מצאנו תיירים שביקרו שם כעת, מחוץ לעונה. נסיונות להשיג סירה שתשוט מאל נידו לפורט בארטון עלו בתוהו, המחיר לסירה כזו הוא יקר ביותר. לכן החלטנו לנסות את מזלנו: עלינו על אוטובוס בחמש בבוקר באל נידו במטרה להגיע לצומת סאן חוסה, בערך באמצע הדרך מאל נידו לפוארטו פרינססה, אשר ממנה יוצאת דרך לפורט בארטון. בצומת, למזלנו, מחכים לא מעט טריסייקלים שממתינים לנוסעים. הטריסייקל רצה מחיר גבוה מאוד, ולקח לא מעט זמן להוריד אותו למחיר שמופיע בלונלי פלנט (500 פסו), אך מסתבר שבהחלט יש סיבה לכך - הדרך בת השעה היא דרך לא קלה בכלל, רובה מתנהל על דרך עפר קופצנית בעליות ובירידות. למזלנו, הנהג שלנו היה זהיר וחכם, והגענו בחתיכה אחת לפורט בארטון. הנהג הוריד אותנו באחד מהביץ' ריזורטים. המקום נראה כל כך יוקרתי ומפונפן שהיינו בטוחים שנמצא לנו מקום אחר. הוא הציע בקתות קטנות על קו החוף ועוד בקתות נוספות הנמצאות במרחק 20 מטרים מהחוף. מסתבר שמחירן של הבקתות האחרות, לא רק שהוא שפוי למדי, אלא שלאחר מיקוח והתחייבות לישון שם שלושה ימים (בסוף ישנו ארבעה), הסתבר בדיעבד שזה היה החדר הזול ביותר שלנו בטיול. ביום הראשון ירד לא מעט גשם, ואנחנו העברנו את רוב הזמן באחת המסעדות או בריזורט שלנו בקריאה, פתירת תשבצים ומשחקים. אלא שלאחר שהשמיים התבהרו הבנו למה המקום הזה כל כך מקסים. פורט בארטון הרבה פחות מתוירת מאל נידו, ובכל מקום מורגשת אווירת השקט והשלווה (שאפילו גרמה לנו באחד הימים להצטרף לשיעור יוגה), החוף כחול ויפיפה, והרחצה בו נעימה מאוד (אם כי בעונת התיירות יש מדוזות כנראה), לשכב על הערסל בין עצי הקוקוסים זה דבר נפלא. מאות סרטני חוף קטנטנים מסתובבים על החול וחופרים בו מנהרות. אך יותר מהכל - השקיעות השלוות והאדומות שנצפות כאן הן מהיפות שראינו בטיול כולו. באחד הימים יצאנו לאיילנד הופינג המקומי, שהוא זול יותר, פרטי יותר ושליו יותר ממקבילו באל נידו. במקום לעשות אותו דרך סוכנויות, כאן פשוט מדברים עם הדייגים שעל החוף. האיים גם כאן יפיפיים ומצטיינים בהיותם בתוליים מאוד, אך הדבר המרשים ביותר, לדעתי, הוא הביוספירה העשירה שיש מתחת למים. אתרי השנרקול מכילים אלמוגים מכל סוג ומין, וביניהם מסתובבים בעלי חיים מכל מערכות הים. אחד מאתרי השנרקול, הידוע בתור "האי הגרמני", הוא מקום אליו מגיעים מדי פעם צבי ים לאכול אצות. המפגש עם החיה הענקית והמרשימה הזו היה עוצר נשימה עבורנו. בסופו של יום, למרות שהייתי בטוח שאדם חסר סבלנות כמוני לא יהנה מימי בטן-גב, מקום כל כך שליו וכל כך מדהים כמו פורט בארטון הצליח להפעיל את כשפיו גם עלי.

ימים אחרונים בפלאוון: סבנג ופוארטו פרינססה

הטיסה שלנו מפוארטו המריאה בשעות הצהרים, ומכיוון שהאוטובוס מפורט בארטון לבירת פלאוון מגיע גם הוא בשעות הצהרים, היינו צריכים לצאת מהעיירה יום קודם. במקום לשרוף יום בפוארטו, החלטנו לנסוע לסבנג, ומי יודע, אולי יתמזל מזלנו ונמצא מקום בסירה בנהר התת קרקעי. המקום הזה, שבעקבות התגייסות יוצאת דופן של המקומיים (שמתבצעת גם ברגעים אלה, כאשר נבחרות "7 הערים המופלאות של העולם", ואחת המועמדות הסופיות היא ויגאן הפיליפינית) נכנס לרשימת "7 פלאי עולם הטבע החדשים", מוגדר בעיני רבים כאחד הפלופים הגדולים של התחרות. לונלי פלנט בקושי ממליץ עליו כאחד האתרים הכי יפים בפלאוון... עם זאת, רבים אחרים אומרים שהוא יפה, ולכן החלטנו כן לנסות את מזלנו. האוטובוס שיוצא מפורט בארטון הגיע לסלבסיון, הצומת שממנה פונים לסבנג, בשעת צהרים מוקדמת, ולאחר מיקוח שדמה למקבילו בפורט בארטון, מצאנו את עצמנו על טריסייקל בדרך לסבנג. גשם שטפטף עם הזמן הפך את הנוף לאפור. העיירה עצמה כבר החלה להתרוקן. רוב התיירים רק עוברים בה בדרך לנהר בשעות הבוקר, וכעת בצהרים כולם כבר עושים את דרכם החוצה. השעה הייתה שתיים בצהרים, הנהר נסגר בשלוש, ובלשכת התיירות שמוכרת את כרטיסי הכניסה הודיעו לנו שמכיוון שכל הקבוצות כבר יצאו, אם נרצה לקנות כרטיס לנהר, נצטרך לשלם 700 פסו עבור סירה פרטית שתביא אותנו מסבנג לנהר, מחיר שבדרך כלל מתחלק בין שישה אנשים. לאחר התלבטות קלה החלטנו ללכת על זה. בדיעבד - זו הייתה החלטה מצוינת. בשעות הצהרים הנהר ריק מסירות ומאדם, ואנחנו קיבלנו גם סירה פרטית שתיקח אותנו לתוככי הנהר (ובעיקר - זכות שליטה על הפנס הבודד שנמצא עליה), ובמקום להמתין בתור - נכנסנו מיד. הנהר עצמו יפה, והוא שווה ביקור אם נמצאים בסביבה ויש לכם יום פנוי. סלעי ענק מזדקרים מהתקרה ומהקירות, והאולם הגדול, "הקתדרלה", בהחלט עוצר נשימה. עם זאת, חבל שהמדריך מבזבז את רוב הזמן בנסיון להצביע על תצורות בסלע שלדעתו מזכירות כל מיני דברים, החל מחצילים ועד לשרון סטון, בדמיון מפוקפק בהחלט. העברנו את שארית הערב בטיול על החוף בסבנג, סתיו הלכה לעשות מסאג' מצוין ואני ישבתי עם מספר מקומיים ושמעתי מהם סיפורים על הכפר, כולם, בלי יוצא מן הכלל, התלוננו על המחסור בתיירים ועל כך שהעיירה לא מצליחה להשאיר את ההמונים שמגיעים לטיולי יום גם כדי לבלות בעיירה עצמה. למחרת בבוקר נסענו לפוארטו. השארנו את תיקינו בפיצריה נחמדה וקפצנו להסתובב במרכז העיר ובטיילת המפרץ, שניהם, באופן מאכזב, היו לא כל כך יפים לטיול, כך שמהר מאוד חזרנו לפיצריה, אכלנו טוב, ונסענו לשדה התעופה.

מגיעים לבוהול בזמן טייפון

בסבנג שמענו בפעם הראשונה שעתיד לעבור טייפון בקרוב. לא באמת ידענו מה ההשלכות של העניין, אך למזלנו הטיסה לסבו עברה בסדר. משם תכננו לעלות על מעבורת לטגבילארן - בירת בוהול. אלא שעם ההגעה לפיר הסתבר שכל המעבורות לטבגילארן בוטלו בגלל מזג האוויר, פגשנו שם גם גרמני מבוגר אחד בשם קורט שהשתגע לחלוטין, כנראה שמעבורת אחת, שהיה לו כרטיס אליה, כן יצאה למרות שאמרו לו שהיא בוטלה. כשכבר אמרנו להתייאש, מקומי אחד סיפר שאמנם המעבורות לטגבילארן בוטלו, אך לא כן המעבורות לטוביגון, עיירה בצפון בוהול שקרובה יותר לסבו. המעבורת לטוביגון זולה מאוד, 100 פסו, ותמורת עשרה פסו נוספים ניתן לקבל מיטה. במעבורת פגשנו שוב את קורט, שמסתבר שהוא מנהל ריזורט בפנגלאו, אי במערב בוהול אשר ממנו ניתן לצאת לאי בליקסאג, שידוע כאחד מאתרי הצלילה והשנרקול הטובים במדינה. קורט הציע לנו טרמפ לפנגלאו, ואנחנו קפצנו על המציאה. את הנסיעה העברנו בתא האחורי של טנדר, הערב היה בהיר, והירח המלא של ערב סוכות האיר את התפאורה הבוהולית בנוגה יפיפיה. בפנגלאו התברר לנו סיפורו של הטייפון, מדובר באומפונג, הסופה החזקה ביותר שנצפתה בעולם בשנת 2014. אמנם עין הסערה שלה מרוחקת כאלף קילומטרים מהפיליפינים, ולמזלנו הדבר לא מעיד על אסון טבע קרב, אך ההשפעה של הטייפון היא בעיקר על גובה הגלים. לשוט לבליקסאג באותו היום לא היה אפשרי. בבוקר הסתובבנו קצת באלונה ביץ', חוף מתויר ביותר ולא יפה כלל, שמלא במציקנים שמציעים לך כל דבר אפשרי, ובצהרים החלטנו לנסוע לחוות הדבורים של בוהול - חווה אורגנית שמגדלת ומייצרת לא מעט דברים מפירות הטבע המקומיים. לחווה יש מסעדה מקסימה על שפת הים, ממנה ניתן לראות את הגלים הרועמים הענקיים שיוצר הטייפון ולאכול מטעמים נפלאים. בעבר גם היו פה דבורים, אך טייפון יולנדה שהכה בבוהול ב2013 גרם לכל הדבורים לברוח מהכוורות, וכעת עסק הדבש מושבת. למחרת הבנו שהטייפון עדיין לא שכך, הגלים עדיין מאוד גבוהים, לכן החלטנו לשאת את רגלינו ולעבור ליעד הבא. נסיעה קצרה בואן הביאה אותנו לטגבילארן הבירה, שם אכלנו במקום שמומלץ על ידי הלונלי פלנט כמסעדה שרוב המלצרים והטבחים בה הם חירשים. על אף שהחוויה התקשורתית הייתה מעניינת, האוכל היה זוועתי והורכב ממנות קפואות שהופשרו, וגרם לנו לתהות האם עורכי המדריך באמת מבקרים במקומות שהם ממליצים עליהם...

בוהול הפנימית

מכאן העמקנו פנימה לתוך האי בוהול. האוטובוס מטגבילארן לקח אותנו ישירות ל-Nuts Huts, קומץ בקתות עץ הנמצא בלב היער הבוהולי, על גדות נהר הלובוק, וזוכה לפופולאריות עצומה. לאחר כרבע שעה הליכה מהכביש לתוך היער, וכמות אינסופית של מדרגות בירידה כלפי מטה - הגענו לבקתות. המקום שליו מאוד ויפה בהחלט, עזים מסתובבות חופשי, האוכל טעים וזול וניתן לשבת ולאכול בלאונג' המגניב שלהם שצופה על הנהר, שהוא בלי ספק גולת הכותרת של המקום. נהר לובוק הוא רחב וענק, לאורכו גדלה צמחיית היער העבותה אשר צובעת את הנהר בירוק. השחייה בו היא כיפית, אך המראות שהוא מעניק נפלאים לא פחות. על אף האווירה הרגועה והכיפית של נאטס האטס, המיקום המרוחק והמחיר הלא מאוד זול הופכים את המקום ללא פשוט יחסית כבסיס לטיולי כוכב באזור (אם כי יש לציין שהדבר אפשרי בהחלט, ניתן לשכור במקום אופנוע, וכן שהמחיר גם לא כל כך יקר). לכן החלטנו למחרת להמשיך בדרך. במקום לעלות את כל המדרגות שוב, ביקשנו מאחד העובדים שיעביר אותנו את הנהר בקיאק, והלכנו הליכה כיפית ויפה של עשרים דקות עד ללובוק - העיירה הקרובה. לובוק הייתה מפורסמת במשך שנים בכנסיית הענק היפיפיה והעתיקה שלה, עם זאת, בשנה שעברה, ממש לפני הטייפון יולנדה, תקפה את בוהול רעידת אדמה קשה, שממנה עד היום האי לא הצליח להתאושש, רעידת האדמה מוטטה את הכנסייה הענקית והוציאה אותה משימוש. במשך כל השנה אספו המקומיים תרומות, והנה, בדיוק מחר פותחים בגאון כנסייה זמנית כאלטרנטיבה לכנסייה ההרוסה (אשר ככל הנראה תהיה שמישה במשך שנים לא מעטות, מאחר ששיפוץ ושחזור כנסייה בת 400 שנה היא לא משימה שהמדינה הענייה הזו יכולה לעמוד בה בכזו קלות). לובוק ממתגת את עצמה כבירת התרבות של בוהול, ומסתבר שיש בה לא מעט קבוצות העוסקות בענפי תרבות שונים. אחת מהן פגשנו בכיכר המרכזית: חמישים ילדים בכל הגילאים הרכיבו תזמורת ענק, שאמנם ניגנה בזייפנות קלה, אך לאחר שיחה עם המנצח הסתבר לנו הסיפור המרשים: הוא הצליח לגייס ארבע מאות ילדים מכל רחבי האזור, אשר מגיעים מדי שבת לחזרות ולאימונים בכלי נגינה שונים. מקסים שפרוייקט כזה מצליח להגיע לסדרי גודל כל כך יפים בעיירה כל כך קטנה במחוז מרוחק בפיליפינים. העיירה הקטנה הייתה לבבית מאוד, מהר מאוד מצאנו את עצמנו מתיידדים עם מחצית מהכפר. בכל ערב ישבנו עם אנשים אחרים, בקבוצות שונות, ובאחד הערבים אפילו מצאנו את עצמנו מוזמנים ליום הולדת 82 של אחד השכנים! בבוקר נכחנו בטקס הפתיחה של הכנסייה, בו ניגנו כל אותם ארבע מאות הילדים מהתזמורת המקורית. לאחר מכן החלטנו לעשות את מה שרוב האנשים עושים כשהם רוצים לבקר באתרים המרכזיים של בוהול הפנימית - לשכור אופנוע. אלא שלאחר ויכוח קל ולא נעים עם המשכירים המקומיים, הבנו שאנחנו בבעייה. למזלנו, בחור חביב הסכים להסיע אותנו על האופנוע שלו לחוות הטרסיירים ולגבעות השוקולד, ולהשאיר אותנו שם (בדיעבד - הסתבר שגם מאוד פשוט לעשות את כל היום הזה באוטובוסים, שכן אלה מגיעים בתדירות מאוד גבוהה וכל האתרים נמצאים על הכביש בין לובוק לכרמן). הדרך מלובוק לעומק האי יפיפיה, ועוברת ביער ירוק הנטוע בידי אדם, ובשדות אורז מקסימים. חוות הטרסיירים היא מקום בו חיים הקופים הקטנים ביותר בעולם, גודלם כגודל מחצית כף יד של אדם. הם פעילים בלילה, אך בשעות היום ניתן לראות אותם ישנים על העצים, קטנים וחמודים. גם גבעות השוקולד המפורסמות של בוהול הם מראה יפה בהחלט אך לא מעבר לכך. משם חשבנו להמשיך לדנאו, עיר מרוחקת בה נמצא פארק אטרקציות מגניב, אך הנסיעה לשם מכרמן מורכבת מאוד ודורשת אמצעים פרטיים ומעבר בדרכים-לא דרכים. לכן במקום זאת, נסענו לפארק ההרפתקאות של לובוק, שנמצא קרוב מאוד לנאטס האטס ומספק אומגה ורכבל מרשימים ויפיפיים (והרבה יותר זולים ממקבילם באל נידו), אשר מהם ניתן לראות באופן מדהים את כל נהר לובוק היפיפה, ואת ההרים והיערות המקיפים אותו. בוקרנו האחרון בלובוק היה יום שני, ומסתבר שבכל שבוע מתחילה העירייה בטקס די ארוך בו משתתפים כל עובדי העירייה, מוקראות בו תפילות ומנוגנים (במקביל להעלאת דגלים) ההמנון הלאומי של המדינה, המנון המחוז והמנון העיירה. אף אחד לא נעדר מהטקס הזה, וכולם שרים בקול רם את כל המילים.

אנדה, וסוף הטיול

יעדנו האחרון בטיול היה אנדה. מקום שמצויר בלונלי פלנט בתור כפר קטנטן ובתולי על חוף הים, שמעטים מכירים אותו ומעטים עוד יותר נוסעים אליו. אלא שכבר כשהגענו הבנו שזה לא המצב. קודם כל, אנדה הוא לא כפר קטן, מדובר במחוז שלם שכולו בתים-בתים. הרבה ריזורטים יושבים על קו החוף. כשהגענו למרכז אנדה, הבנו שעבר זמן מאז שהמקום היה לא מוכר. כיום משפחות פיליפיניות רבות מגיעות לפה לנפוש, ולא מעט זרים גרים פה. למזלנו, לא הגענו בסופ"ש, אז העיירה כולה מפוצצת, אלא באמצע השבוע, כאשר הרבה יותר רגוע. מאחר שדמיינו לעצמנו את החוויה של פורט בארטון, החלטנו להתמקם באחד הריזורטים המרוחקים, אלא שהסתבר שמדובר במקום לא כל כך נעים ודי מוזנח, ולכן כבר למחרת חזרנו למרכז המחוז ושכרנו לנו דירה לשני הלילות הבאים, החלטנו לשנות את הראש ולא לבוא עם ציפיות מוקדמות, ואכן יצא שבאנדה הייתה לנו חוויה שונה, אבל נפלאה. פגשנו את רובין, בריטי חביב שמנהל פה פרוייקט בשם ANDAKIDZ שמטרתו לסייע בשיפור רווחתם של תושבי אנדה. הפרוייקט הגדול הראשון שלהם, שבו הם התקינו שורה של "מנורות יום" (שמגבירות קרני אור שנכנסות מבחוץ באמצעים פיסיקליים פשוטים מאוד) בבתים חסרי חשמל, קרוב כבר לסיומו, וכעת רובין מסתער על פרוייקט חדש: הקמת מועדונית לילדים בשכונת טליסאי הענייה. המועדונית תבנה כולה מבקבוקים המלאים בחול ומשמשים כלבנים. הצטרפנו לרובין, לילדים המקומיים ולמספר מתנדבים אחרים ליום אחד של מילוי בקבוקים. כעת המשימה כבר נמצאת בערך בחצי הדרך, בתקווה שבקרוב כבר תחל הבנייה. את הערב בילינו ביחד עם המתנדבים במסעדה השכונתית, ושתינו שייק אננס מצוין שהוכתר בתור השייק הטוב ביותר בטיול! אנדה מפורסמת בזכות החופים הלבנים המקסימים שלה. בשעות הצהרים (לפחות בעונה הגשומה), יש שפל די עמוק, והילדים מנצלים זאת כדי לרוץ ולשחק במים. בשעות הערב יש שקיעות מקסימות. בוקר אחד קמנו כדי לתפוס זריחה, אבל דווקא באותו היום היה מעונן, הו המזל הנפלא... קשה לסיים טיול עם זיקה כל כך גדולה למים, ולעולם החי התת מימי, בלי לצלול. אמנם אנחנו לא בוגרי קורס צלילה, אך מועדוני צלילה בפיליפינים מציעים צלילת היכרות. Anda Dive Center הוא מועדון הצלילה היחיד שאינו חלק מריזורט באנדה. הוא מנוהל בידי צוללנים מקצוענים ומנוסים משוויץ, גרמניה והפיליפינים, שלקחו אותנו לריזורט החביב והשקט שלהם שממוקם בפאתי העיר הקרובה, ומשם יצאנו לצלילה מרהיבה וכיפית בתוך שוניות האלמוגים. אין ספק שההבדל בין שנרקול מעל שונית לבין צלילה בתוכה הוא הבדל תהומי. וזו בהחלט חוויה מצוינת שכדאי להמליץ עליה לכולם. למחרת כל כך התלהבנו, עד כדי כך שחזרנו למרכז הצלילה, שכרנו שנורקלים ויצאנו לשחיית פרידה אחרונה מעולם התת מימי הכל כך מרהיב שיש לפיליפינים להציע. מאנדה התחלנו את דרכנו הארוכה חזרה: לגינדלמן, משם לטגבילארן, למנילה, לשיאמן, לבייג'ינג, לבאקו ובסוף בחזרה לישראל. עמוסים בחוויות ובתמונות, ובעיקר באמירה אחת גדולה: הפיליפינים הם אחד המקומות הנפלאים שיש לעולם הקטן שלנו להציע.

טיפים

• שדה התעופה במנילה מבולגן מאוד, הוא מורכב מארבעה טרמינלים שונים. חשוב לשים לב מאיפה הטיסה שלכם ממריאה ולאן היא נוחתת, כדי לא למצוא את עצמכם בטרמינל הלא נכון. עקרונית, רוב הטיסות הבין-לאומיות יוצאות מטרמינל 1. החברה הלאומית פיליפין אייר מוציאה את רוב טיסותיה מטרמינל 2, טרמינל 3 משמש בעיקר את סבו פסיפיק ואת איירפיל אקספרס, בעוד שטרמינל 4 משמש את שאר הטיסות המקומיות.
• ואם כבר שדה התעופה במנילה - בדרככם החוצה מהמדינה, השאירו לכם 550 פסו פנויים, מס היציאה מהשדה לא כלול בכרטיס הטיסה, ויש לשלם אותו במזומן בדרך לביקורת הדרכונים. הדבר נכון גם לשדות תעופה מקומיים אחרים, אך באופן מפתיע לא לשדה המקומי של מנילה... מה שכן, חשוב להתעדכן במידע עדכני, שכן ישנם דיבורים על הכנסת מס היציאה לתוך מחירי הכרטיסים.
• חשמל הוא דבר שאינו מובן מאליו בפלאוון. אל נידו מקבלת חשמל החל מהשעה 2 בצהרים ועד ל-6 בבוקר. בפורט בארטון יש חשמל מ-6 בערב ועד 12 בלילה (אם כי בחלק מהריזורטים יש גנרטורים) בעוד שתושבי סבנג צריכים להסתדר עם ארבע שעות חשמל בלבד, בין 6 ל-10 בערב.
• אשמח לייעץ ולסייע לכל מי שמעוניין לנסוע לפיליפינים, מוזמנים לפנות אלי דרך האתר.