הליכת יום בין מטעי התה באזור מונאר

התחלה וסוף

אני רוצה להמליץ על טיול יום מוצלח שאילתרתי לעצמי באזור העיר Munnar. כשבחרתי לטוס אל דרום הודו, דמיינתי את עצמי מטייל ברחבי רכס ה-Western Ghats, נהנה מהלבד, מהשלווה ומהעצמאות. בפועל, לא ממש הצלחתי למצוא אותם. כמה מאושר הייתי כשהצלחתי להנדס לעצמי יום שלם בטבע ובאזורים הכפריים, בין מטעי התה המפורסמים, בלי צורך לארגן שום הסעה או שייכפו עלי מדריך. הלוך באוטובוס, חזור בטרמפים.

המסלול מתחיל מהכפר הקטנטן Top Station, שממוקם גבוה בהרים, כ-40 דקות באוטובוס מהעיר Munnar. את הכפר הקים השלטון הבריטי כדי לשכן פועלים שיעבדו את מטעי התה, הגבוהים ביותר בדרום הודו, שנשתלו באזור. כיום הכפר משמש בעיקר כנקודת עצירה לתיירים. יש בו מספר מסעדות ודוכני מזון, ועמדת תצפית מרשימה על העמק וההרים שמדרום. פחות משעה זה מספיק זמן כדי להנות מכל מה שטופ סטיישן מציעה. רק כביש אחד מחבר בין הכפר אל העיר, והרגשתי בטוח לוותר על האוטובוס חזרה ובמקום זאת לתפוס טרמפים בחזרה מהכביש. מדובר בכביש תיירותי, המשמש בעיקר תיירות פנים, ונוסעים לאורכו לא מעט רכבים.

אל האוטובוס ממונאר אל טופ-סטיישן עולים מתחנת האוטובוס שעל כביש Munnar – Top Station highway. ממה שהצלחתי להבין הוא יוצא במהלך הבוקר בכל שעה עגולה. כדאי להתייעץ עם אנשי המקום. האוטובוס שנוסע בהלוך הוא זה שאיתו גם חוזרים, והוא מאפשר לבלות בכפר למשך כשעה לפני שהוא יורד בחזרה אל מונאר (תדברו על זה עם הכרטיסן). הנסיעה עצמה לבדה שווה את המאמץ. מהכביש שעולה לאט לאט בגובה נגלה נוף נהדר על ההרים שמסביב, על מטעי התה ועל כמה אגמים מלאכותיים. אפילו חלפנו על פני עדר של פילי בר, והנהג עצר לכמה דקות כדי שהנוסעים, רובם תיירים הודיים, יוכלו להסתכל ולצלם.

במקום לחזור עם האוטובוס, בחרתי ללכת בדרך העפר שמובילה אל תוך מטעי התה שמצפון לכפר. היא מתחילה מרחבת העפר שבה עוצר האוטובוס. בהתחלה ניצב שלט שאוסר על הכניסה, אך בחרתי להתעלם ממנו ואף אחד לא התרגש. מהר מאוד נבלעתי בין השוחות ושכחתי מהודו הסואנת והצפופה שאיתה התחלתי את הבוקר. הייתי לגמרי לבד, מוקף בגבעות ירוקות ואסתטיות, מצלם כמו משוגע. מעל למטעי התה, בראש ההרים, עוד עומד היער המקורי ואפשר לשמוע מתוכו צעקות של קופים וחיות אחרות. מדי פעם הבחנתי בקופים גדולים שחורים שהיו קופצים בין הצמרות, אך הם היו בורחים לפני שהספקתי לצלם. לאורך השביל עומדים שלטים המזהירים שמדובר בדרכים שחוצים אותן פילים ובופאלו.

הרבה דרכי עפר חוצות את מטעי התה. אני בחרתי להיצמד לזו המזרחית ביותר. לאחר כ-500 מטרים, בהם הולכים לצד גיא קטן שסביבו נשתלו שוחות התה, מגיעים לאוכף שמצפון לו נפרס עמק רחב בהרבה, מכוסה גם הוא במטעים, ושבמרכזו שוכן כפר קטן. המשכתי עם דרך העפר, חלפתי על פני הכפר, נכנסתי לתוך יער אקליפטוסים, ולאחר כקילומטר הגעתי לצומת טי בתחתית העמק. פגשתי שם משפחה מהאזור שידעה קצת אנגלית, שהמליצה לי להמשיך עם הפנייה מערבה, כי הפנייה מזרחה ממשיכה רק עד הכפר שלהם ואז אהיה צריך לחזור על עקבותיי. שאלתי אם יש פילים באזור, הם ענו שלא.

הדרך מערבה נעה לצד נחל נחמד. אחרי כמה מאות מטרים מגיעים אל אגם קטן מלאכותי עם סכר, ובצמוד אליו יש חלקת דשא קטנה, אידיאלית להפסקת צהריים. דרך העפר ממשיכה מערבה אל תוך כפר נוסף, שבצומת שבמרכזו, היכן שעומדת כנסייה מיניאטורית, פניתי שוב מערבה אל דרך העפר שמובילה אל מגרשי הפולו. היא עוברת דרך יער טבעי עם עצים גדולים.

הדרך חוצה את מגרשי הפולו, מתעקלת דרומה וחולפת בצמוד לאגם קונדאלה הגדול והנאה. מכאן יש לטפס מעט בגובה (העלייה היחידה בכל המסלול) ולחלוף מתחת לקו מתח גבוה. כאן המסלול נעשה מעט טריקי. אפשר להמשיך עם הדרך דרומה למשך שני קילומטרים (תוך עלייה בגובה) עד שמתחברים שוב עם הכביש. או לנסות לחתוך מזרחה דרך מטעי התה, לשמור על אותו קו הגובה ולהגיע אל הכביש מהר יותר. בחרתי לנסות את האופציה השנייה.

כמאה-מאתיים מטר אחרי קו המתח, נוצר עיקול בדרך והיא חוצה נחל קטן. מעט אחרי כן מתפצלת מהדרך הראשית בצורה חדה דרך צדדית קטנה, העולה לכיוון צפון-מערב אל תוך יער האקליפטוסים. אחרי הליכה קצרה בתוכה מתיישרים בחזרה מערבה ונכנסים לאזור של מטעי תה נוספים. יש לנסות לשמור כל הזמן על הליכה לכיוון מערב, ולהשתדל לרדת בגובה ולא להתפתות לדרכים הגבוהות שצמודות ליער כי יש להן נטייה להיעלם אל תוך הסבך. במהרה כבר תתחילו לשמוע צפירות ואחר כך גם תבחינו בכביש, ותחפשו דרך שמתחברת אליו.

לאחר כחצי שעה של הליכה במורד הכביש עצר לי לבסוף רכב של תיירים הודיים. אפילו אם לא יעצרו במהרה, לאחר הליכה קצרה לאורך הכביש תגיעו אל הסכר של אגם קונדאלה שמהווה נקודת עצירה תיירותית בפני עצמו, ויש בו לא מעט רכבים.