הודו על אופנוע

מסע אופנועים בהודו

אל המסע יצאנו שלושה אחים, וכן, מדובר במסע. אומנם הטיול מספק אולי רק טעימה קטנה ממה שיש להודו להציע, אבל ביס ועוד ביס ומקבלים ארוחה שלמה. כמעט מדי מיום עוברים מעיר לעיר על האופנוע, כאשר עצם הרכיבה עצמה היא חלק בלתי נפרד מהטיול. במסגרת הלו"ז התאמנו את המסלול כך שכמעט כל יום הגענו לעיר אחרת, וזאת על מנת לראות כמה שיותר מהערים והאטרקציות המרכזיות בכל אזור.
לו היה לנו יותר זמן, היה בכיף אפשר לרווח ולהכניס עוד ימי מנוחה בערים המעניינות יותר, והיו כאלו שהיינו שמחים לעשות בהן עצירות ארוכות יותר, אך היינו מוגבלים במספר ימי הטיול.
לעתים זה היה מתיש, אבל הרכיבה איפשרה לנו לקבל הצצה גם לחיים הפשוטים מחוץ לערים הגדולות, אלו שלא מתויירים כלל והאנשים בהם לא מורגלים לראות זרים. לאורך המסלול גילינו את הודו היפה והצבעונית, התוססת ומגוונת, הרועשת והסואנת, הכאוטית והמלוכלכת. היסטוריה, תרבות, דתות והרבה אוכל עשיר בריחות וטעמים, בעיקר חריף, וגם שלא תמיד מתיישב טוב בבטן.

למה דווקא על אופנוע?
הודו היא מדינה עצומה עם כבישים אינסופיים ותרבות של רכיבה. הכבישים מלאים באופנועים ולפעמים אפשר לחזות במשפחות שלמות רוכבות על גבי אופנוע אחד. ספציפית החלק הזה של הודו גם מאוד מישורי והתשתיות לרוב טובות ונוחות. 
במיוחד בגלל הגודל העצום של הודו והמרחבים, זה מקום מצוין להינות מעצם הרכיבה עצמה. אם זה מהנופים הפתוחים או מהכפרים הקטנים, היכולת לעצור עצמאית איפה שרוצים, אם זה לדוכן פירות או מבצר או סתם מקום אקראי שנראה מעניין. ועל אף שידענו בכל יום היכן עלינו לסיים את היום, בכל זאת הימים סיפקו לנו המון הזדמוניות לעצירות אקראיות ומפגשים מסקרנים עם המקומיים.

האם מסוכן לרכוב על אופנוע בהודו?
יש שיגידו שמאוד מסוכן לרכוב בהודו ועדיף להימנע. בתור רוכב בישראל אין לי ספק שמסוכן לרכב על אופנוע באופן כללי. אך דווקא בהודו, בניגוד לארץ, האופנוע הוא חלק מהתרבות ואחד מכלי התחבורה הנפוצים, לעומת ישראל שנשלטת על ידי המכונית. גם תרבות הנהיגה מאוד שונה. בעוד אנו הישראלים מונעים מלחץ והרצון להגיע ממקום למקום ונדמה שאין נסיעה שלא משולב בה זעם-כביש, דווקא כאן בהודו, שלזמן אין משמעות, איכשהו זה עובד להם טוב.
שלא להבין לא נכון, בכבישים יש כאוס טוטאלי. נתיב אחד מכיל לפעמים גם שניים ושלושה כלי רכב. כולם צופרים כל הזמן וכולם חותכים את כולם. אבל בכאוס של הודו יש סדר. זה מזכיר לי מאמר שקראתי פעם על חוקרים שבדקו מה הדרך היעילה ביותר להעלות נוסעים למטוס. ניסו סידורים שונים, קודם חלק אחד ואז חלק אחר, קודם חצי ואז החצי השני, קודם היושבים מאחורה ורק אז הקדימה. כל הסידורים עבדו בסך הכל די דומה, אבל אף סידור לא עבד טוב כמו פשוט לתת לנוסעים לעלות ולהתיישב במקום באקראי. הסדר של הכאוס. וגם בהודו זה מרגיש שזה עובד.

כל זאת לא מבטל את העובדה שיש סיכון מהותי בכל רכיבה על אופנוע וצריכים להגיע מוכנים (גם עם הניסיון המתאים וגם עם הציוד הנדרש). ראיתי במהלך הטיול כאלו שהחליקו או נתקעו אחד בשני בעיר ונפלו. הרוב לא דברים רציניים, אך גם ראינו מקרה אחד שהיה נראה משמעותי בגלל חוסר מיגון מוחלט. אנחנו היינו ממוגנים מכף רגל ועד ראש. ודווקא הדברים הקטנים האלו, מכות יבשות, שפשופים ושריטות, יכולים להיות הכי כואבים. אני רוכב 15 שנה, עברתי הדרכות מקצועיות ורכבתי בשטח. אני גם רוכב בבית ביום יום על אופנוע הימליאן (האופנוע שאיתנו היינו במסע), כך שמבחינתי לא היה כל הבדל בכלי ואני רגיל אליו. כל אחד יעשה את החשבון לעצמו. 

היינו שלושה רוכבים ומדריך, לא נתקלנו בבעיות מיוחדות וחזרנו שלמים כדי לספר על החוויה. אם יש לי רק טיפ לתת זה תמיד לנסוע לפני תנאי הדרך, עם מבט דרוך ורחוק קדימה, מספיק מהר כדי להתקדם ולהינות מהרכיבה וגם מספיק לאט כדי לזהות סכנות פוטנציאליות ולהגיב בזמן. אם זו פרה שפתאום חוצה, או טרקטור שמחליט לעשות פרסה בלי להסתכל, או ילד שנכנס לכביש המהיר עם אופניים. דברים שקרו בטיול ונהגנו בזהירות מספקת כדי שאלו לא יהיו בעיות כלל.

מבחינת רישיון וביטוח, בהודו לא צריך רישיון לאופנוע ואין ביטוח. את הביטוח עושים בארץ, ואם הכלי שרוכבים עליו לא תואם את דרגת הרישיון הישראלי, הביטוח הישראלי פשוט לא תקף. במקרה שעוצר שוטר, נאמר לי שאין דבר שאי אפשר לפתור בכמה רופי. כשאותנו עצרו פעם אחת שוטרים לביקורת, הם רק רצו להצטלם עם הזרים עם הבגדים המוזרים.

כדאי גם לדעת שבהודו כולם צופרים ללא הרף. הצפירות הן חלק מהמוזיקה, ואולי בגלל זה לרבים יש צופר מוזיקלי שמנגן מנגינה משעשעת, כי כשצופרים בהודו זה לא כי מתעצבנים או כדי להזהיר, זאת פשוט אמירה - עכשיו אני עובר פה, והכל כבר מסתדר מסביב. אז כשצופרים לכם פשוט מפנים את הדרך, וכשרוצים לעקוף מישהו, פשוט צופרים.

הכנות למסע

כשחיפשתי חברה לסגור לשכור ממנה אופנוע פניתי ל-5-6 חברות, ובאף אחת מהן לא הסכימו לסגור טיול מותאם אישית, אלא רק להצטרף לטיול מודרך קיים.
דווקא דרך חיפוש במפה של גוגל התגלגלתי לסוכנות הטיולים Cosy travel בדלהי שבבעלות ניל קאמל (אשאיר פרטים בסוף), ואחרי שקראתי ביקורות טובות שם, יצרתי קשר עם ניל. הוא היה מאוד רספונסיבי וגמיש מחשבתית, בנינו יחד את המסלול ולאחר מכן קידמתי את נושא הטיסה ושילמתי מקדמה.

את הלוגיסטיקה לטיול סגרנו מראש מהארץ. בסוכנות אפשר להשכיר אופנועים ולסגור לינה, אטרקציות, מדריכים מקומיים וכדומה. היינו שלושה ושילמנו 7,650 דולר שהתחלקו ל- 2,550 דולר לאדם. הסכום כלל שני אופנועי הימליאן וקטנוע אחד (אמרנו שרוכבים לפי הרישיון, וזה מה שהיה לאחי). דלק. לינה. אוכל. בחלק מהמקומות סיור באטרקציות עם מדריך ונהג, למעט דמי כניסה לאתרים קדושים או מבצרים וכדומה. כולל הספארי שעלה 2,500 רופי לג'יפ ו-1,000 לאוטובוס וגם היה כלול במחיר. 

בנוסף, ואולי הדבר הכי חשוב, היה לנו מדריך מכונאי (בשם אירשאד) שנסע על אופנוע משלו, שניווט, תיווך כשהיו פערי שפה וליווה אותנו מנקודה לנקודה לאורך כל הטיול. לאורך הדרך היו לנו לא מעט תקלות, ומכונאי צמוד זה זהב טהור כשאתה נוסע בכביש מהיר באמצע שום מקום, 4 שעות מהעיר הבאה ולפתע מתקלקל האלטרנטור .ניל גם דאג להסעות מהשדה וחזרה עם נהג. ביום הראשון פגש אותנו בעצמו והיה ממש אחלה.
האופנועים עצמם היו די חדשים, לא היו לנו בעיות מיוחדות וכשכן היו בלת"מים, כאמור מאוד עזר שהיה לנו מכונאי צמוד שתיקן כל דבר במהרה. במקומות שעצרנו עם האופנועים ולא היה איפה לשמור את המעיל והקסדה, הוא שמר לנו עליהם.

היו דברים שעבדו פחות טוב. למשל לאוכל ניל נתן לנו תקציב של 5,000 רופי לאדם כדי שנקנה מה שאנחנו רוצים, כאילו זה סכום גדול. בפועל זה נגמר אחרי שבוע, ואכלנו בעיקר בדאבות שהן מסעדות מקומיות זולות. גם במקרה הזה היה עדיף פשוט לשלם על ארוחות בעצמנו ולא להיות תלויים בקצבה. בסך הכל בכל הטיול הוצאנו בסביבות ה-12-15 אלף רופי על אוכל, כ-150 דולר. ארוחות הבוקר היו כלולות במלון (בד"כ לחם לבן וריבה, ביצה ופרי) ובצהריים לרוב אכלנו רק פירות או דברים קלים שקנינו מדוכנים בצידי הדרך, גם כי לא רצינו להכביד על הנסיעה או להתעכב במסעדות, וגם כך היה חם מאוד ורצינו משהו קליל ומרענן.
כך שבמקום עצירה מסודרת לצהריים, לרוב פשוט עשינו המון עצירות מנוחה ברכיבה ונשנושים בין לבין.
כמובן כל אחד ומה שמתאים לו, לא חסר למצוא איפה לעצור בדרך לאכול.
את ארוחות הערב עשינו במסעדות מקומיות שמצאנו באקראי בסביבה ורשמתי המלצות בהתאם.

גם המלונות שניל סגר, היו בהם טובים יותר וטובים פחות. כמעט בכל המלונות ישנו שלושתינו באותו חדר מכיוון שאנחנו אחים ומתוך כוונה להוריד עלויות, אבל בדיעבד, אחרי שהיינו כאן ואנחנו מבינים מה יש להודו להציע ומה העלויות של כל דבר, היה אפשר לסגור את המלונות לבד ולקחת כל אחד חדר לעצמו (זה פשוט כל כך זול).
מכיוון שאנחנו עם אופנוע וברוב הטיול לא נשארים מעל יום או יומיים בעיר, עדיף לסגור מלון מחוץ למרכז העיר, אך במיקום נגיש להגיע לאטרקציות, ואילו המלונות שניל סגר לנו לפעמים הצריכו נסיעה של 30-40 דקות עם האופנועים בתוך העיר וזה לא היה פרקטי. בדרך זו, אפשר מהר להגיע ולצאת עם האופנועים מכל יום, מבלי להיכנס לפקקים והצפיפות של העיר. ולכל מקום שרוצים להגיע בעיר אפשר להגיע עם טוקטוק ממש בזול. בערים הגדולות ניל סידר לנו הדרכה או נהג שיקחו אותנו ברכב מהמלון והסיעו מנקודה לנקודה. למשל בג'ייפור ובאגרה זה היה מאוד נוח וגם למדנו מהמדריכים המון בסיורים המודרכים.

מידע כללי (טיסה, ציוד, אוכל)

טיסה -
בגלל המצב בארץ לא היו טיסות ישירות והיה צריך קונקשין דרך דובאי. זה עלה כפול וגם לקח כפול זמן. בדובאי היה צריך להחליף טרמינל, זה אומר לקחת את הציוד ולהתחיל מהתחלה. אין העברת תיק. לקח לי (בלי מזוודה) קצת יותר משעה להגיע מהנחיתה לשער המראה. נכון לעכשיו אייר אינדיה חזרו לטוס ישיר מתל אביב לניו דלהי וזה עדיף בכל צורה, אבל צריך לבדוק נקודתית מה מצב הטיסות והביטולים.

כסף -
מאחר והכל כמעט היה כלול, המרנו כמה פעמים סכום קטן לאורך הדרך כסף לנשנושים, מתנות, כניסה לאתרים וכדומה. בסך הכל הסתדרנו עם 200-250 דולר כל הטיול (מעבר למה ששילמנו לניל).
לניל שילמנו חלק בפייפל מראש והיתר במזומן.
בכללי בהודו מתנהלים במזומן, ולהמרה עדיף דולרי, אך אפשר יורו. עדיף להימנע מתשלום באשראי (עמלות יקרות ובהמון מקומות לא מקבלים) ובכללי רוב ההתנהלות היא כאמור במזומן, אך אם בכל זאת רוצים להשתמש באשראי, למשל למשיכת מזומנים, להבנתי עדיף עם ויזה ולא כרטיס אחר. בכל מקרה לטיול כזה לטובת מחיה ובזבוזים אפשר להביא מהארץ רק כמה מאות דולרים מזומן ולהסתדר, וכך לחסוך עמלות המרה מיותרות.
כשנחתתי החלפתי בשדה 70 דולר בשער 76 רופי לדולר, קיבלתי 5700 רופי. בדלהי מצאתי שער טוב יותר כמובן, 79-80 רופי לדולר. באודייפור, למשל, היה שער הרבה יותר טוב של 83 רופי לדולר. רק בהמשך הטיול למדנו שניתן גם להתמקח עם הצ'יינג' ולהשיג שער טוב יותר. על מנת לא להסתובב עם סטפה גדולה של מזומנים, אפשר תמיד להמיר בדרך כל פעם קצת אם חסר מכל סיבה. גם במלונות המירו לנו. הכל נכון למרץ 2024.

עוד מילה על כסף, קשה לפעמים לתפוס את הפער בערך הרופי להודי מקומי ולאדם זר/ תייר. למקומיים כל 10 רופי חשובים ולנו זה עוד 40 אגורות. כמעט בכל מקום אם זה בנסיעה בטוקטוק, או בקניית אוכל בשוק או מתנות, המחירים שנותנים לזרים הם ב-150-200 אחוז יקרים מתוך הנחה שאפשר לקחת יותר וזר לא יתווכח. בכל המקומות שעלה כסף להיכנס, תמיד יש מחיר למקומיים ומחיר לתיירים שהוא פי כמה וכמה יותר יקר, כי הוא יכול להיות ככה ותייר ישלם. ברחוב כשרוכשים משהו, או אם זה נסיעה או כל דבר אחר, מספיק שאומרים "זה יקר" והמחיר יכול להיחתך בחצי. יצא לנו להוריד נהגים מ-500 רופי ל-100 רופי בלי מאמץ. או סוחרים בשוק כשקנינו מתנות שירדו בחצי מהמחיר שביקשו תחילה. ולא בגלל שלא מגיע להם, זה פשוט לא המחיר שזה אמור לעלות וזה רק מעודד תרבות של עקיצת תיירים. גם בהודו יש שיטת מצליח.

סים/ סללור -
אני לא אוהב להתעסק עם סים מקומי ולכן סגרתי חבילת גלישה מהארץ. האחים שלי קנו שם וזה היה קצת מסובך כי צריך שמישהו מקומי יקנה לך. לדעתי הפתרון הכי פשוט היום זו אפליקצת Airalo ולקנות חבילת גלישה עם ESIM למי שיש מכשיר תומך. אם לא, יש סניפים של airtel שאפשר לרכוש בהם סים מקומי.

מזג אוויר -
בתקופה הזו היה חם ויבש. אפילו חם מאוד. זו עונה טובה לרג'סטאן ואוטר פארדש. נאמר לנו שאמצע אפריל כבר בלתי נסבל בקיץ, 40 מעלות וצפונה ביום, ובשיא הקיץ יכול להגיע גם לאזור ה-50. בגדול מבחינת הודו חודשים יולי עד נובמבר טובים לצפון, ודצמבר עד-מרץ טוב לאזור המרכז ורג'סטאן. בינואר-פברואר סיכוי טוב להגיע לטאג' מהאל ולראות רק ערפל, כך נאמר לי, אך זה זמן מצוין מבחינת מזג אוויר לרכיבה מכיוון שעדיין יחסית נעים במהלך היום. אנחנו בחרנו דווקא את מרץ בגלל שרצינו לחוות את חגיגות חג ההולי, על כך אפרט בהמשך.

ציוד לטיול -
לסוג כזה של טיול צריך להגיע עם תיק מינימליסטי שאפשר לקשור לאופנוע. טיילנו עם תיקי 35 ליטר. לי היו מכנסי רכיבה ממוגנות עם מגני ירכיים ובירכיים מובנים ונעלי רכיבה (האחים שלי הסתדרו עם נעלי הרים גבוהות וצכני ברכיים על המכנסיים). עוד מכנס לטיולים בעיר, סנדלים כדי שיהיה נעים ללכת בחום וקל להוריד כדי להיכנס יחפים למקומות קדושים. 2 חולצות דרייפיט ארוכות לטיולים בשמש הקופחת, ו-2 חולצות דרייפיט קצרות לנסיעות, כשמעליהן יש מעיל רכיבה ממוגן. 3 זוגות תחתוני דרייפיט ו-3 זוגות גרביים הספיקו די והותר מכיוון שכל כמה ימים עושים כביסה. וכמובן בגדים קצרים לשינה.
בחג ההולי קנינו בעיר בגדים זולים שזרקנו יום למחרת מכיוון שידענו שהם הולכים להיהרס.
מעבר לזה מומלץ כובע לטיולים בעיר ומאוד חשוב באף מיקרופייבר, כי כמות האבק והפיח שאוכלים בנסיעות וגם סתם בשיטוט בעיר היא גדולה. מכיוון שישנו במלונות לא היה צריך ליינר או מגבת טיולים, וגם לא צריך ביגוד חם בשום צורה. כן צריך להביא סבון גוף/ שמפו כי ברוב המוחלט של המקומות שישנו בהם לא נתנו. ואלכוג'ל או דפי סבון, כי ברוב המקומות שאוכלים בהם לא יהיה סבון לשטוף ידיים.

ציוד לרכיבה -
ניל מספק קסדות חצי. הבאנו מהארץ את הקסדות שלנו ומגיני ברכיים, כפפות ומעיל רכיבה. הכל נכנס בתיק דאפל גדול אחד שעלה לבטן המטוס עם אחי (שקנה את הכרטיס שלו קצת אחריי בנפרד ממני, והצליח לטוס עם אייר אינדיה ולכן הייתה לו מזוודה במטוס). הציוד הזה היה הכרחי. 
אני לא יודע איך ההודים נוסעים לפעמים אפילו 4 אנשים על אופנוע אחד, וכולם בלי קסדות ועם כפכפים. קרה שכמה פעמים האחים שלי החליקו בדרך במהירות נמוכה, על מקטע חולי או חצץ, והמעיל, כפפות, קסדה ובמיוחד מגני הברכיים היו נכס שמנע פציעה חמורה יותר. אל הכיס שבגב המעיל, זה שמכיל את מגן הגב, הכנסנו שלוקרים, וכל יום מילאנו כליטר שיהיה גיבוי לצד הבקבוקים שקנינו, מכיוון שלא תמיד מתאפשר לרדת מהאופנוע כדי לשתות. זה היה מאוד נוח כשאפשר פשוט לשלוף רגע את הצינור ולתת שלוק ולהמשיך הלאה.
לגבי מצלמות, הן היו עלינו בהצלב בתוך נרתיק וזה עבד אחלה. לי יש מצלמה גדולה ושמתי אותה בתיק sling שיכולתי לסובב על הגוף, לשלוף כדי לצלם תמונה ולסובב חזרה על הגב מבלי לרדת מהאופנוע. ניל סיפק גם רצועות קשירה, למרות שהבאתי מהארץ, אז לא באמת היה צורך בשלי. חשוב להביא גם מגבונים או ספריי לניקוי משקפיים ומטלית, לנקות כל יום את כל האבק והחרקים המתים מהמשקף.

אוכל -
בהודו האוכל נוטה לצמחוני וסובב בעיקר אך לא רק, אורז, עדשים, תפוח אדמה, לחם וגבינה. מכיוון שהפרה קדושה להינדים, רוב האוכל צמחוני, אך יש מקומות שמגישים עוף או כבש, בכל זאת יש כאן אוכלוסיה מוסלמית לא קטנה ואפשר למצוא גם מנות בשריות, כן גם פרה. הארוחה הנפוצה ביותר היא כנראה ה"טאלי", שזה פשוט קצת מהכל ולפעמים, אך לא תמיד, מגיע עם refill אז שווה לשאול. תלוי במסעדה ובאזור בהודו. בדרך כלל זה יצוין בתפריט. בטאלי מקבלים אורז, עדשים, תבשיל ירקות או שניים ואולי עוד צ'אטני או ירקות מוחמצים, תלוי במקום. לרוב גם יגיע עם צ'אפטי/ רוטי, שזה סוג של לחם דק סטייל פיתה עיראקית שאופים בטאבון מיוחד שנקרא טנדורי (או במחבת).
המנות די מגוונות וכל מקום מציע משהו מעט שונה בהתאם לנוסח המקומי, אם זה רג'סטאן או פונג'ב, צפון או דרום הודו וכדומה. תמיד יהיו כמה סוגי אורז, כמה סוגי תבשילי עדשים ובקיצור זה הרעיון. יש גם סלטים פשוטים, אבל מציע לקחת בחשבון שהירקות נשטפים במים המקומיים ולכן עדיף לאכול מבושל ולא טרי. אנחנו ניסינו להימנע כמה שניתן לא לחטוף הרעלת מזון ולקח בדיוק 3 ימים עד שקיבלנו אחת, אז כנראה שזה בלתי נמנע. האוכל מאוד מתובל ומאוד חריף, גם כשמבקשים בלי חריף זה עדיין לרוב די חריף. אוכלים, מזיעים וסובלים. קפה אין (לפעמים יש נס קפה) אז מי שצריך את הקפה בבוקר, עדיף שיביא מהארץ.

בתפריט לרוב לא יהיה כתוב מה זה מה (בהנחה שהצלחתם בכלל לקבל תפריט באנגלית).
אנסה להקל על החיפוש בגוגל כשיושבים במסעדה - גזור ושמור:
דאל - עדשים.
בימני - במיה.
צ'אנה - חומוס.
אֵלּוּ - תפוח אדמה.
דּוֹסָה - מעיין טורטייה קראנצ'ית כמו דוריטוס ענק מאורז.
רוטי / צ'אפטי - לחם דק כמו פיתה עירקאית קטנה.
נאן - לחם עם כיס.
גי - השמן של החמאה. משמש לבישול ותיבול. הם שמים את זה על הכל אז אם למשל רוצים לאכול צ'אפטי ללא חמאה צריך לבקש במיוחד plain.
פָּאנִיר - גבינה.
מסאלה - תערובת תבלינים.
ג'ירה - זרעי כמון.
ביריאני - אורז בתערובת תבלינים/ כורכום, אם כתוב veg לרוב יגיע עם קצת ירק כמו אפונה, תלוי במקום.
צ'אטני - סוג של רוטב או ממרח, יש הרבה סוגים. הנענע מעלף.
פָּאלָאק - תרד.
טמאטר/ דום - עגבניה/ רוטב עגבניות.
פַּפָּאד - טורטיה קריספית.
אצ'אר - מוחמצים אסייתים. מזכיר חמוצים בעמבה אבל חמוץ-חריף ומתובל.

בהרבה מקומות בסוף הארוחה יגישו זרעי שומר וקוביות סוכר.
המקומיים נוהגים לאכול אותם כדי להקל על העיכול. שילוב טעמים מעניין שמזכיר קצת ליקריץ עדין.

לגבי מים, מוכרים בכל מקום בקבוקי מים מפולטרים במחיר מפוקח. 20 רופי לבקבוק של ליטר ו-30 רופי ל-2 ליטר. לכן לא צריך לסחוב יותר מדי.

יום 01 - תל-אביב - דלהי

אין יותר מדי מה לומר, זה היה יום של טיסה ארוכה והגעה להודו.
נחתתי בדלהי בשמונה בערב, הנהג שניל ארגן מראש כבר חיכה לי עם שלט כמו בסרטים, ומיד לקח אותי למלון, שם פגשתי את ניל ואחי שכבר הגיע כמה שעות טובות לפני עם טיסה מאירופה (שם הוא גר).
סגרנו כמה ביורוקרטיות ושילמנו לניל את המקדמה שסגרנו איתו (לא הסכמנו לשלם את הכל מראש).
אחרי שיטוט קצר בסביבת המלון, קצת להרגיש שאנחנו בהודו, חזרנו למלון להתארגנות לנסיעה מחר.

יום 02 - דלהי - מנדווה

התעוררנו בשש בבוקר, ארזנו את הציוד ויצאנו לאסוף את אחי הקטן מהשדה, שנחת יום אחרינו.
מהמלון נסענו אני ואחי כבר עם האופנועים שניל השאיר לנו שם, ובסביבות שבע הגענו לבית קפה שסיכמנו עליו כנקודת מפגש. שילמנו לניל 6,150 דולר מתוך 7,650. כך שלכל אחד נשאר להשלים לו 500 דולר בסוף הטיול, בהנחה והכל עובר חלק ללא תקלות.
עד שיצאנו לדרך השעה הייתה רבע לתשע, וזו הייתה טעות להתעכב כל כך כי אכלנו את כל הפקקים של דלהי בבוקר.

הנסיעה הייתה מאוד ארוכה, הרבה יותר מהצפוי. התכנון היה להגיע למנדווה (Mandawa) בסביבות 3 ולעשות סיבוב בעיר. בפועל הגענו לשם רק בחמש וחצי. לאחר שיצאנו מדלהי הדרך יחסית התפנתה, ובמיוחד בכבישים המהירים יכולנו לפתוח גז ולהשלים פערים. אך בכבישים הצרים כשחלקנו את הדרך עם משאיות, אוטובוסים, מכוניות, אופנועים, ריקשות, רוכבי אופניים, הולכי רגל, פרות וכלבים, לפעמים מהירות הנסיעה הייתה איטית להחריד. כמובן שהיו בלת"מים ותקלות. הבלם האחורי שלי התחמם ולא עבד ועצרנו לתת לו להתקרר. לאחי הקטן, שרכב על קטנוע, נגמר הדלק ממש מהר. אחי השני שהיה קצת חלוד ברכיבה, נפל פעמיים במהלך הנסיעה כשעלה על מקטע חולי. ולמכונאי שלנו הלכה משאבת דלק ועצרנו באמצע הכביש המהיר כדי לפרק ולהחליף.

בין לבין עצרנו לקנות פירות טעימים בדוכנים לצד הדרך, או סתם לחלץ רגע עצמות, ובצהריים אכלנו במסעדת דרכים איפשהו על הכביש הבינעירוני, האוכל היה טעים אך יקר יחסית. הם גם הגישו לנו מים עם לימון ומלח שהדיפו ריח חזק של גופרית. כך למדנו תמיד לקנות לעצמנו מים ולא לשתות מים מקומיים.
לרכוב כל כך הרבה שעות היה מתיש מאוד, ולא צפינו שכך יתחיל היום הראשון. מרגע שעלתה השמש, הקרירות של הבוקר התחלפה באידוי איטי שלנו לאורך שעות היום ב-32 מעלות. גם שני ליטר מים לא מנעו ממני כמעט להתייבש, והבנו שתמיד צריכים להיות לפחות ארבעה ליטרים, ליטר-שניים בשלוקר והיתר ספייר בתיק.

כשהגענו למלון - Hotel Heritage Mandawa הופתענו כמה הוא היה קישוטי ויפה. כל האזור של העיר מלא בבתי סוחרים ישנים מלאי איורי קיר ואדריכלות מעניינת, שחלקם הוסבו למלונות. אך העיר עצמה די שבורה ונראה שהכל בשיפוצים אינטנסיביים. כל הדרכים היו דרכי עפר ואין כבישים או מדרכות, וגם הבניינים היו ברובם עם פיגומים. באופן מפתיע היו כאן לא מעט אירופאים. המדריך שניל סגר לנו מראש קצת התבאס שהגענו כל כך מאוחר. השמש כבר הייתה בחצי תורן. הוא מסר אותנו לידי אחיו ואמר שהולך לחגוג את ההולי.
האח לקח אותנו מהר-מהר באור אחרון לראות שתי וילות ישנות ומקושטות להפליא בשם Gulab Haveli ו-Harlalka Haveli שהכניסה אליהן עלתה 100 רופי לאדם. אחרי הבית הראשון הרגשנו שהבנו את הפואנטה, הבתים היו די דומים. אני בכל זאת נכנסתי לסיור בוילה השניה כי הרי כבר הגענו עד לכאן, אך שני והאחים שלי ויתרו והלכו לרדוף אחרי עגל ידידותי שמצאו ברחוב ולידו גם היה טווס מרשים שברח במהרה אל העצים.
כשהסתובבנו עם המדריך ברחובות הוא כל הזמן הזכיר לנו "Careful the bull", להיזהר לא ללכת קרוב לשוורים מכיוון שהם עלולים לבעוט או לנגוח. הוא הסביר שהמקומיים שומרים את הפרות בבית כדי לחלוב אותן, אך את השוורים אין סיבה להחזיק, ולכן כל העיר שורצת שוורים מגודלים וכנראה גם קצת מסוכנים אם מתקרבים.

בתכלס המלון עצמו לא נופל ביופי ואפשר גם להתרשם מהווילות רק מבחוץ. מצד שני זו גם הפרנסה של המקומיים וזה כולה 100 רופי. ברחוב עצרו אותנו שתי נשים והציעו שנצלם אותן (בתמורה לתשלום כמובן), ולא היססנו לעשות זאת כי הן היו לבושות כל כך יפה ומיוחדות, לאחת מהן היה שק אורז ענק על הראש. אחרי שיטוט בסמטאות וכשכר היה חשוך לחלוטין, נכנסנו למסעדה על גג של מלון אחר, שהייתה פחות או יותר המקום היחיד שמצאנו פתוח עם אוכל שנראה סביר. שילמנו 700 רופי לאדם לבופה אכול כפי יכולתך של מאכלים מקומיים. לשם השוואה, ארוחת אכול כפי יכולתך בדאבה (מסעדה מקומית), מה שנקרא "טאלי" עולה בדרך כלל 120-180 רופי לאדם. אך כאמור לא מצאנו מקום פתוח. ברקע התנהל מופע של תאטרון בובות, חלק מהתרבות המקומית ואטרקציה לתיירים בעיקר. ברחובות היו המון אנשים, מאחד הבניינים התנגנה מוזיקה וראינו קבוצה של נגנים חוגגים ושרים, חג ההולי מתקרב.
משם חזרנו למלון למקלחת חמה והתפחלצנו לקראת עשר וחצי לאחר יום קשוח במיוחד.
מחר השכמה בשש וחצי.

יום 03 - מנדווה - ג'ייפור

היום פנינו מועדות אל העיר הוורודה, הלא היא ג'ייפור (Jaipur) בירת רג'סטאן.

לפנות בוקר מואזין הוציא אותנו משלוותנו וסלסל בעוצמת קול שלא יכולנו שלא להתעורר ממנה.
שש וחצי הגיע מוקדם משהיינו רוצים. קמנו לארוחת בוקר שבמקור הוגשה בשבע וחצי אבל ביקשנו מהם להקדים כדי שנוכל לצאת מוקדם יותר. אין פה יותר מדי, לחם לבן, חמאה וריבה בפלסטיקים קטנים, ביצים ובננות. שתינו את הקפה שהבאנו מהארץ.

למרות שקמנו מוקדם וניסינו לצאת מוקדם, עד שארזנו את הציוד ועם עצירה לתדלוק יצאנו לדרך רק בשמונה ורבע. הנסיעה לקחה לנו כארבע וחצי שעות עם כמה עצירות קטנות בדרך. באחת העצירות הגענו לדוכן צא'י קטן שישבו בו חבורת שוטרים. ביקשנו מבעל הדוכן להרתיח לנו מים חמים ועשינו עוד סיבוב של קפה ישראלי. אחד השוטרים אזר אומץ ובא לבקש סלפי. לאחר מכן התחלנו לדבר באנגלית שבורה ועוד שוטר קם להביע התלהבות ממגני הברכיים. כמובן שעשינו סלפי חזרה ואחרי כמה החלפות מילים שבורות, רק אמרו שאוהבים את ישראל ונסעו לדרכם.

הכניסה לג'ייפור הייתה אולי אפילו עמוסה מדלהי, עשרות טוקטוקים, אופנועים, מכוניות, אוטובוסים ומשאיות עשו דרכם לתוך ומחוץ לעיר במה שהרגיש כמו הפקק הכי ארוך בעולם. כולם צופרים וחותכים. הגעתי למסקנה שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה פשוט לזרום, לא לעצור, לא לחשוב יותר מדי ופשוט לנסוע כמו הודי. מינוס הצפירות. בינתיים אני ביום 2 ללא צפירות, עושה ניסוי. זה לא שההודים צופרים כדי לצעוק אחד על השני, הם פשוט מעדכנים שהם עוברים פה עכשיו ואתה צריך לזוז אם אתה רוצה לא להידרס. כולם צופרים וזו חלק מהמנגינה של הודו. במיוחד הרכבים הגדולים, להם יש צופר מוזיקלי, וזו, כבר מנגינה של ממש. איכשהו הגענו למלון בחתיכה אחת וחצי שעה לאחר מכן הגיע המדריך שלנו לאסוף אותנו לסיור בעיר.

מכיוון שלא אכלנו צהריים, וגם לא היינו ממש רעבים, ביקשנו שיקח אותנו קודם לקנות אבטיח בשוק. היה כל כך חם ורק התחשק לנו פרי מתוק וקריר. לאחר מכן נסענו איתו למרכז העיר. ג'ייפור ממש מיוחדת, הכל צבוע ורוד והבניינים קישוטיים ויפים. הרחובות סואנים והאנשים צבעוניים. המשכנו לסיור במבצר של המהרג'ה - Nahargarh Fort, וקיבלנו הסברים על ההיסטוריה ועל הכיבושים המיניים של המלך בעל הכלי הידוע בגודלו. הכניסה עלתה 502 רופי בדיוק, התשלום במזומן. האמת שבלי ההסבר לא היינו מבינים חצי ממה שראינו, היינו מסתובבים קצת, מצלמים וממשיכים הלאה. אבל המדריך לקח אותנו למקומות שצריך להכיר ודאג לצלם אותנו בכל הזדמנות, כמו למשל בהיכל מצופה שברי מראות, או להצביע על קירות נסתרים עם ציורי זימה המפארים את כיבושי המלך, שבטוח לא היינו שמים אליהם לב בלעדיו. כך העברנו שם שעתיים.

יצאנו חזרה ועברנו בסמוך למקדש המים Jal Mahal שניצב במרכזו של אגם. לאחר עצירה בחנות בדים שם הראו לנו איך מייצרים את הדפוסים המקושטים על יריעות המשי (וניסו לגרום לנו לקנות), המשכנו משם אל Hawa Mahal - "ארמון הרוחות", שבעצם הוא רק חזית מרשימה. אפשר להיכנס פנימה בתשלום של 250 רופי ולעלות במדרגות ולהציץ מהחלון, כך שמישהו מצלם אותך מהרחוב. זה היה נראה לנו מיותר. ברחוב אכלנו סמוסת בצל חרפרפה עם צ'אטני נענע וקינחו בקלמנטינה עסיסית. אי אפשר היה לקנות אחת כי זה פשוט מחיר מגוחך, אז קנינו קילו וחילקנו לכל מי שדרש.
המשכנו ללכת במעלה הרחוב הראשי כדי להיכנס לחצר הארמון. בחוץ עומדים הודים עם גמלים, סוסים ופיל צבוע בצבעים ועליו עומד הודי שמחופש למהרג'ה. אטרקציה תיירותית מפוקפקת שגרמה לי לתהות למה התרגלנו ליחס הזה לסוסים ואפילו גמלים אבל כשזה מגיע לפיל אנחנו שמים את הגבול ופתאום זה מרגיש לא מוסרי.

שילמנו 202 רופי (לא טעות במספר) על-מנת להיכנס לחצר האסטרונומיה - Jantar Mantar, מבנה מ-1734 שמבחינה אדריכלית נראה כאילו בנו אותו לאחרונה, אבל זה כי הוא סתם שופץ גרוע. במקום יש כל מיני מוניומנטים עתיקים שחוזים במדויק את התאריך, השעה, הזודיאק (גלגל המזלות) ושאר דברים על פי השמש וגרמי השמים. עשינו שם סיבוב קצר כי השמש כבר שקעה, ולא הרבה זמן אחרי כן נפרדנו מהמדריך. הוא באמת היה אחלה אז השארנו גם טיפ.

עברנו קצת בין חנויות מזכרות ואריגים ולעצרנו לארוחת ערב בדאבה שהגישה אוכל מקומי טעים ולמזלנו לא כל כך חריף. הם לא הפסיקו להוציא לנו מנות ועוד נאן ורוטי חמים מהטנדורי, ועם עוד ועוד מילוי מחדש, הכל עלה רק 1,200 רופי לשלושה אנשים (בערך 50 ש"ח). אחרי הארוחה המפנקת שנגמרה בזרעי שומר וקוביות סוכר לקינוח, חזרנו עם הנהג שלנו למלון. בדרך ראינו רכב פוגע ומפיל רוכב קטנוע, והתפלאנו שזה לא קורה לעיתים תכופות יותר בתוך הבלאגן האטומי כאן.

חזרנו לחדר בתשע מפורקים מהיום, השמש קפחה עלינו וחרכה אותנו היכן שנותר חשוף.
מחר שוב קמים בשש וחצי.

יום 04 - ג'ייפור - רהנטהמבור

כחלק מהמסע שלנו ובהיותנו חובבי טבע, מאוד רצינו לשלב בטיול ספארי.
במיוחד כי לא רחוק מג'ייפור נמצא הפארק הלאומי רהנטהמבור. זוהי השמורה הוותיקה ביותר בהודו, ויש בה את אחת מאוכלוסיות הטיגריסים הגדולות במדינה, לצד חיות רבות נוספות. הפארק נחשב כאחד היעדים הטובים ביותר בהודו לצפייה בבעלי חיים, ובמיוחד בטיגריסים בנגלים, וקיווינו שהמזל יאיר לנו פנים ונזכה לראות את החתולים הגדולים ביום הבודד שיכולנו להקדיש לפארק.

אחרי ארוחת הבוקר עלינו על האופנועים ויצאנו לדרך בסביבות רבע לשמונה. העיר כבר החלה להתעורר, הטוקטוקים מתרוצצים, רוכלים מטטאים את האבק בכניסה לחנויות. חלפנו על פני שערי העיר הוורודה ויצאנו אל הכבישים המתפתלים בין הכפרים הצבעוניים. בשלב מסוים חתכנו בדרך עפר שעברה באזורים חקלאיים והנוף השתנה לשדות בזמן הקציר, ילדים במדי בית ספר הולכים לאורכה.
לאחר כ-70 קילומטר התחברנו לכביש הראשי ne4 ומכאן נסיעה ארוכה ומונוטונית בכביש המהיר של כשעה או שעה וחצי שהרגישו כמו נצח. בירידה מהכביש המהיר נכנסו אל פאתי העיירה הסמוכה לשמורת הטבע.

דוכני הפירות והירקות קרצו לנו לעשות עצירה, וכהרגלנו מיד קנינו אבטיח מתקתק להתרעננות. בדוכן הסמוך היתה מסחטת קנה סוכר ולא עמדנו בפיתוי. אל בין קנה הסוכר המוכר הכניס פלחי ליים וגבעולי נענע טריים והכל נגרס יחדיו. ביקשו כמובן בלי קרח כי אלוהים יודע מה יקרה אם נשתה מהמים של המקומיים. המשקה היה מתוק ומרענן במיוחד. בדוכן אחר קנינו 2 קילו אפונה טרייה לנשנוש צהריים לפני הספארי.
הגענו למלון לאחר כחצי שעה נוספת של נסיעה, בסביבות רבע לאחת. הייתה לנו הזדמנות לנוח ולעשות כביסה, המלון - Motibagh Resort בנוי סביב גינה ענקית, אז זו הייתה הזדמנות מצויינת לכך. מתחתי חבל תליה שהבאתי איתי, והבגדים התייבשו במהירות בשמש החמה של רג'סטאן.

לקחנו את האופנועים ובעשרה לשתיים התייצבנו בסמוך למשרד סוכן הטיולים שדרכו ניל סגר את הספארי. אוטובוס פתוח הגיע לאסוף את שני אחיי, שסגרו את הטיול מאוחר ממני ולא היו עבורם כבר ג'יפים פנויים. זמן קצר לאחר מכן הגיע ג'יפ פתוח לאסוף אותי. על הג'יפ היו נהג ומדריך, והצטרף עוד בחור הולנדי שהתגלה שמאוד אוהב את ישראל ואפילו התנדב בשני קיבוצים. רהנטהמבור הוא כאמור פארק ענק בשטח של 392 קמ"ר, כך שמצד אחד אפשר למצוא בו נמרים, דובים, קופים, צבאים, ציפורים שונות וכמובן טיגריסים, אך מצד שני צריך לחפש את החיות בכל שטחו העצום. לכן הפארק מחולק לאזורים מ-1-10 וכל קבוצה מקבלת הקצאה אקראית לחלק אחר של הפארק.
הפארק פתוח כל השנה למעט יולי עד ספטמבר, זמן המונסון. חודש מרץ הוא בסך הכל זמן טוב, עדיין לא חם מדי אבל מתחמם מספיק כדי שהטיגריסים יהיו פעילים יותר, כשהשיא זה בין אפריל ליוני, והחום בהתאם.
הנסיעה בפארק נעשית בג'יפ או אוטובוס, שניהם פתוחים לגמרי ללא הצללה.

יצאנו לדרך לכיוון השמורה, והתסבר שיש חצי שעה נסיעה פחות או יותר עד השער. כאמור השמורה מחולקת לעשרה אזורים ואנחנו היינו באזור מספר עשר. כשהגענו לכניסה כבר עמד שם האוטובוס עם האחים שלי, וברגע שראו שאני רק עם עוד תייר בג'יפ של ארבעה, הראש הישראלי נכנס לפעולה. הם ביקשנו מהמדריך שיתן לנו להיות יחד על הג'יפ כי אנחנו אחים. בהתחלה אמר שאסור, אבל ראינו שלאט לאט הוא חושב על זה, אז הבטחנו לשלם את הפרש הכרטיסים כי משפחה לא מפרידים. תוך כדי שכנועים אחיי כבר ירדו מהאוטובוס והניחו את התיקים בג'יפ לקבוע עובדה. המדריך טכס עצה עם מדריכים אחרים, לאחר מכן עם הנהג שלנו, לבסוף עם השומר בשער. לאחר סבב ההתייעצות התרצה והסכים רק בגלל שאנחנו אחים וכל הזמן שאל "אבל אתם באמת אחים, כן?". כך יצא שיכולנו להיות כולם על ג'יפ אחד.

בחלק הזה של השמורה השבילים עוברים בין עצים יבשים ובעונה הזו אין הרבה צמחייה ירוקה שהחיות יכולות להסתתר בה. ראינו המון צבאים, ציפורים, טווסים וחסידות, אבל לצערי לא ראינו טיגריסים. בחמש וחצי המדריך הודיע שצריך לסיים. עמדנו לחזור חזרה ויצאנו לדרך ואז מישהו עבר בג'יפ אחר מולנו ואמר שראו טיגריס! מיד עשינו אחורה פנה יחד עם כל הרכבים האחרים ונכנסנו בדהרה לתוך השמורה. ענן אבק כיסה את כולנו מהנסיעה המהירה בשביל וחזרנו לאחד האגמים שעברנו דרכו טרם לכן.
כשכל הרכבים היו מול האגם וחיכו בצפייה לטיגריס המיוחל, אחד המדריכים האחרים אמר "עבדתי עליכם!".

משום מה את המדריכים האחרים זה הצחיק, אותנו פחות... חזרנו אל העיר והג'יפ הוריד אותנו בסמוך לסוכנות הנסיעות. בינתיים השמש כבר ירדה והחשיך מאוד מהר. הנסיעה בג'יפ קטן ופתוח עם 4 מקומות ישיבה הייתה משמעותית מוצלחת יותר מאשר באוטובוס גדול וצפוף עם המון תיירים. המדריך ביקש באנגלית שבורה שנשלם את ההפרש של הכרטיסים ולא הצלחנו להבין כמה לשלם. בשלב מסוים הטונים עלו והוא והנהג כבר ממש התעצבנו ורצו לנסוע, הם היו בטוחים שעקצנו אותם והרי הם אלו שבעצם רצו לעקוץ אותנו, כי את ההפרש שהסכמנו לשלם תכננו לשים בכיסם. לבסוף הוצאנו כמה שטרות והם לקחו 1500 רופי (כ-65 שקלים). זה היה כל הסיפור.

חזרנו ברכיבה אל המלון, שם אכלנו ארוחת ערב של טאלי בסיסי וטעים. 
מחר השקמה בחמש לספארי בוקר, מקווים שהמזל יאיר לנו פנים הפעם.

יום 05 - רהנטהמבור - פושקר

מטרת היום היא להתחיל את הבוקר בספארי זריחה ולהספיק לנסוע אל פושקר (Pushkar), אחת הערים הקדושות וממקומות העלייה לרגל המרכזיים והעתיקים בהודו. וגם אחד ממוקדי העלייה לרגל של הישראלים פוקדי שביל החומוס (ויש בה בית חב"ד, למעוניינים).

התעוררנו בחמש וחצי, התארגנו בקטנה ויצאנו כדי להיות לפני שש בסוכנות התיירות.
המתנו לרכבים שהגיעו לאסוף אותנו קצת אחרי שש ושוב שוייכנו לרכבים ולאזורים שונים בשל קניית הכרטיסים המפוצלת. בדרך עצרנו לאסוף עוד תיירים מהמלונות הסמוכים ונסענו לשמורה, הפעם לאזור מספר 7. האזור הזה מאוד שונה מאתמול, אם אתמול היינו בחורשה מוצלת עם כמה מקורות מים, היום היינו בשטח הררי פתוח וסלעי. הבוקר התחיל קצת קריר אבל מהר מאוד השמש יצאה והחלה להכות בנו.

אומנם החזקנו אצבעות ממש חזק, אך הסתובבנו במשך כשעה וחצי בשבילים ללא הצלחות. ראינו אפילו פחות חיות מאתמול, ולפחות באזור ההוא הן מצאו מחסה בצל ובאו לשתות מבור המים. בשלב מסויים חברנו ל-5-6 ג'יפים שעמדו מול משטח סלע גדול שבסופו עץ ירוק שנראה זר בנוף הצחיח והיבש. המדריך אמר שהם כמעט בטוחים שיש שם טיגריס ישן, ולנו נותר רק לחכות שאולי יואיל בטובו להופיע בפנינו. המתנו כך מעל שעה עד שנגמר לנו הזמן ונאלצנו לחזור כלעומת שבאנו.

הסיור בפארק היה נחמד ובעיקר שימש להפסקה קטנה מהרכיבה הממושכת, אבל לצערנו לא ראינו לא דובים ולא טיגריס. לא תמיד הכל מצליח. רק כשסיימנו את הטיול הבנו את גודל הטעות שעשינו והסיבה שלא ראינו חיות גדולות. אחד המדריכים סיפר לאחים שלי שאי אפשר שכל הג'יפים יגיעו אל הטיגריסים, כדי לא להתעלק עליהם. הפקחים בשמורה יודעים בדיוק איפה הטיגריסים נמצאים והם קודם כל מאפשרים לאנשים חשובים להגיע, כמו צלמים וכדומה. את כל יתר המבקרים מפזרים על פני השמורה עם תקוות שווא לחפש את הטיגריסים, כאשר אין כמעט שום סיכוי אמיתי שיראו משהו. בהמשך וידאתי את הנושא גם עם צלם טבע שאני מכיר והיה שם כמה וכמה פעמים ותמיד ראה את החתולים הגדולים. בקיצור צריך לדעת איך ועם מי לסגור. אז אין לי טיפ טוב בעניין הזה, צריך לחקור יותר טוב עם איזה חברות טיולים לצאת לספארי כדי לא ליפול אקראית כמונו.

חזרנו לסוכנות לקראת עשר ולקחנו את האופנועים למלון, שם אכלנו ארוחת בוקר פשוטה, ארזנו את החפצים ויצאנו לכיוון פושקר בשעה 11:40. היום יש לפנינו יום נהיגה ארוך של כמעט 300 ק"מ. על המפה זה נראה שחמש שעות ואנחנו שם, אבל המציאות היא שאי אפשר לרכב חמש שעות ברצף, וכשמכניסים עצירות מנוחה ופקקים זה הופך בקלות ל-7 שעות. לא אידאלי בכלל וגם לא נערכנו לכך נכון. בדיעבד אולי היה נכון יותר להישאר לספארי צהריים נוסף ולצאת רק למחרת בבוקר, רעננים, ולא לנסוע בשעות הכי חמות ולהיכנס פוטנציאלית לחושך. או לפרק את הנסיעה למקטעים קצרים יותר. ואולי פשוט לצאת מיד אחרי הספארי לדרך ולא לבזבז זמן נוסף בכך שחזרנו למלון, אלא כבר להגיע לסוכנות עם כל הציוד וארוחת בוקר ארוזה.

הדרך לקחה בסך הכל 6.5 שעות עם כמה עצירות להתרעננות עם פירות טריים ולתדלוק. הכבישים עברו בין עיירות קטנות, תחילה כבישים ראשיים ובשלב מסויים נכנסו לקיצור דרך עפר ורכבנו בשטח. הרכיבה בשביל העפר הכניסה קצת מגוון שובר שגרה. באחד הכפרים הגענו לגשר צר שהתאים למעבר רכב אחד בלבד, משאית ואוטובוס עמדו עליו פנים מול פנים והתווכחו ביניהם מי יסע אחורה. המדריך שלנו ירד מהאופנוע וניסע לגשר. לבסוף אחי התעצבן והלך אליהם ופשוט צעק עליהם בעברית. זה עבד והאוטובוס נכנע וזז לאחור כדי שנוכל לעבור.

האבטיח, הפאפאיה ומי קנה הסוכר עם הליים הפכו למנהג בעצירות רענון. כשעצרנו לקנות אבטיח תמיד ביקשנו מהמוכר לחתוך לנו אותו לרבעים. הפעם כשביקשנו מהרוכל לחתוך עבורנו את הפרי, הוא שלף סכין גדול וחצה את האבטיח, וירדה מהסכין שכבה שחורה של ספק חלודה ספק פיח. אין לי מושג מה היא הייתה. כעסנו על המוכר שהביא סכין מלוכלך, אז הוא לקח את אחד מחצאי האבטיח המושחר ופשוט ניגב אותו בחולצה שלו והגיש לנו, כאילו עכשיו האבטיח נקי. היינו בשוק. מיד חטפנו לו את האבטיח מהיד, שלפנו אולר קטן והורדנו שכבה עבה של אבטיח מזוהם. וואו הודו...

כשהגענו לפושקר השמש כבר החלה לשקוע וצבעה את השמים בכתום. פרקנו את הציוד במלון, עברנו לסנדלים ויצאנו להליכה ברחוב הראשי סביב האגם. פושקר מיד מרגישה שונה מאוד ממקומות אחרים שהיינו בהם, והשינוי הבולט הוא הנוכחות הישראלית. החל מהעברית ששומעים ברחוב וכלה בעברית שכתובה בשלטים. מהמספרה של אורן לקיוסק רמי לוי למסעדת מתוק מלוח. ואיך לא, בית חב"ד. שלטים בעברית מזמינים את העוברים והשבים להיכנס לאכול בדאבה במחיר מיוחד לישראלים. או לקנות תכשיטים, תבלינים, בגדים ומה לא. כל השלטים היו רק בהינדי, אנגלית ועברית. איך הפכנו לכזו מעצמה?

צעדנו לאורך השוק הסואן, בין המוני הולכי רגל, אופנועים ומדי פעם פרה חולפת. הכל צבעוני, רועש, ריח של קטורת וטראנסים של אייל ברקן. הגענו עד לאגם, שם קבוצת מקומיים חגגה את חג ההולי, שרו שירים והטיחו אחד בשני אבקה צבעונית. עמדנו וצפינו במופע עד שמישהו ניגש להגיד לנו להוריד נעליים כי זה מקום קדוש וזה היה האות להתקדם הלאה. כך הלכנו את רוב הרחוב הראשי שנדמה שממשיך עד אינסוף והסתובבנו בחזרה. על הדרך עושים קצת קניות של מתנות ובגדים זולים, כאלו שנוכל לזרוק לפח בלב שלם אחרי יום חג ההולי עצמו בהמשך השבוע, כשגם אנחנו נחטוף מטחי אבקה. חולצה בחמישים רופי ומכנסיים במאה. וגם מקבלים פאוץ' בד קטן שיהיה איך לסחוב.

בשמונה וחצי היינו מורעבים והתיישבנו באחת הדאבות בשם Parampreet לא רחוק מבית חב"ד, בחרנו במיוחד אחת שהיו בה המון ישראלים כדי להפחית את הסיכון לחטוף משהו לא טוב. השלט בעברית הציע מחירים ללא תחרות ואם כולם אוכלים כאן זה בדרך כלל סימן שהאוכל טוב. בסה"כ זו הייתה ארוחה טעימה, לטעמי אכלנו טעימות ממנה בימים הקודמים אבל היו שחלקו עלי. משם חזרנו למלון להתארגן לשינה.
מחר שוב השקמה בשש וחצי.

יום 06 - פושקר - ג'ודפור

מפושקר אנחנו נוסעים לעיר ג'ודפור (Jodhpur) הידועה גם בשם "העיר הכחולה", כיוון שהרבה מהבתים הישנים בה צבועים בצבע כחול. מדובר בעיר השנייה בגודלה במדינת ראג'סטאן, וכאן גם החלטנו לעצור ליום מנוחה נוסף ולחגוג עם המקומיים את חג ההולי. במרכז העיר ישנו מבצר ענק על גבעה נישאת, ואני חייב לומר שזה היה אחד המבצרים המרשימים שראינו בטיול, לצד המבצרים של בונדי ואורצ'ה שאזכיר בהמשך.

את הלילה שעבר עלינו נזכור בכל פעם שנחשוב על הטיול בהודו.
בארבע בבוקר התעוררנו שלושתינו, כל אחד ממכאוב אחר, אי נעימות בבטן, יובש וקושי להמשיך לישון. 
מבלי לומר יותר מדי, רק אגיד - קל בטן ראשון לטיול בהודו. לא חזרנו כבר לישון.
לקראת שבע עדכנו את המדריך שנצטרך עוד זמן הבוקר וניסינו לתפוס ראש עד תשע. בתשע ורבע הרגשנו שאנחנו במצב צבירה סביר לנהיגה והתחלנו את הדרך, שעברה ברובה בדרכי עפר פתלתלות.
45 דקות לתוך הנהיגה עצרנו לסיבוב של הקאות. בהמשך עצרנו גם לתדלוק ולהתרעננויות. חוסר השינה העיק עלינו והנסיעה הייתה קשוחה מהרגיל. 

הטמפרטורה הגיעה ל-36 מעלות עם קרינה חזקה והיה ממש קשוח לנהוג. באחת העצירות לתדלוק הגיע על קטנוע עם בחור לבוש לבן חגיגי שנראה כמו ישו אם הוא היה הודי. בלי להתבייש הוא ישר ניגש לשאול אם אפשר לצלם אותנו. הוא התלהב שאנחנו ישראלים וציין כמה הוא אוהב את נתניהו. כמובן שעשינו סלפי חזרה. בעצירה אחרת הורידו אותנו שוטרים לביקורת, וגם הם כמובן מאוד התלהבו לפגוש ישראלים וצילמו אותנו. אנחנו ממש אטרקציה פה בדרכים הצדדיות של הודו מחוץ לשביל החומוס.

הנסיעה הרגישה כמו נצח, אבל מרגע שעברנו את המקטע הראשון היינו רק על דרכים מהירות.
אל ג'ודפור הגענו בשתיים ורבע, חמש שעות אחרי שיצאנו, ונסענו ישר למלון שהוזמן מראש - Rajputana Palace, כי הרגשנו שאנחנו חייבים מנוחה רצינית אחרי כל מה שעברנו בלילה ובדרך. נרדמנו לשעה לשינה מאוד נחוצה, ולאחר מכן לקחנו את האופנועים ונסענו למצבר שעל ההר, כרבע שעה מהמלון. אירשאד נסע איתנו להראות את הדרך וגם שמר על ציוד הרכיבה בזמן שהסתובבנו במצודה. בדיעבד הבנו שאפשר היה לחסוך את ההיסחבות עם הציוד ופשוט לקחת טוק טוק. לאחר שכבר הגענו עם האופנועים ביררנו את המחיר שאמור להיות סביבות ה-300 רופי, ולחלק על שלושה אנשים זה בכלל ממש זול. השעה הייתה כבר ארבע, והכניסה למבצר עלתה 600 רופי.

זהו למעשה הארמון של המהרג'ה של ג'ודפור ובפנים יש מוזיאון עם פריטים כמו אריגים, נשקים, ציורים מהתקופה וכדומה. המצודה עצמה יפה מאוד, מעוטרת לפרטי פרטים. בתוכה מסותתבים שומרים משופמים עטופי טורבן שלא מסרבים לתמונה. היינו בה בסך הכל שעה וחצי. ליד המבצר יש עוד ארמון, אבל הוא היה כבר סגור.
לאחר מכן ירדנו אל כיכר השוק הצבעונית עם הארכיטקטורה היפה, שער גדול ומולו ניצב מגדל שעון גבוה.
בשוק יש המון רוכלים של בדים, אוכל, קטורת ומה לא בעצם. וגם נוכחות חזקה של משטרה. מאחורי השוק יש באר מדרגות יפה ומיוחדת. הסתובבנו בסמטאות ובין הדוכנים עד שהערב ירד.
קנינו מים ופירות ליום המחר כי יהיה חג ההולי ונאמר לנו שהכל סגור.
בשלב מסויים השוטרים החלו לגרש את כולם, לקחנו את האופנועים והתחפפנו בחזרה למלון.
לקראת עשר כבר היינו במיטה אחרי לילה נטול שינה ויום ארוך במיוחד.

יום 07 - ג'ודפור, יום 2 (הולי)

בג'ודפור נשארנו יום שלם נוסף גם כדי לרווח את הנהיגה וגם כדי לחגוג כאן את חג ההולי. זה היה חלק מהתכנון ובנינו את המסלול כדי להגיע לכאן בדיוק ביום החג.
ההולי הוא אחד הפסטיבלים אולי הכי המפורסמים בהודו, ומזוהה עם המקומיים שמשליכים אחד על השני (ועל התיירים) אבקה בצבעים עזים. זו חווייה שמאוד רצינו לחוות כאן, וג'ודפור היא עיר נהדרת לכך מכיוון שהיא פחות מתויירת ויותר אותנטית. לעומת למשל פושקר או וראנסי שנחשבות ליותר 'הארדקור' מבחינת כמות האנשים והבלאגן. בנוסף בני המקום נוהגים לשתות לשוכרה וקראתי שזה יכול לעיתים להפוך ללא נעים בכלל, וזו עוד סיבה טובה עבורנו להתרחק מהמסיבות ההמוניות ולחוות את החג באופן פחות תיירותי ויותר אותנטי.

הלילה עבר קשוח, הקל בטן הפסיק להשפיע והגוף חזר להגיב לאוכל המקולקל המקולל. באחת בלילה האינטרקום שנמצא סמוך למיטה החל לנגן שירים ולא היה ניתן לכבות אותו. זה היה סיוט כי מרגע שהעיר אותי לא הצלחתי לחזור לישון. בנוסף מרפי עבד שעות נוספות ולא היה WiFi בחדרים, דווקא במלון שבו אנו נשארים יומיים כדי לנוח ולהתאפס על עצמנו, עד שיש הזדמנות לעבור על תמונות ולשתף את המשפחה. מזל שיש חבילת גלישה. ניל סגר לנו את המלון הזה כי כביכול הוא מחוץ למרכז ואמור להיות שקט, אבל הוא התגלה כמבאס למדי.

אחרי לילה קשוח התעוררנו בעצלתיים בשמונה וירדנו לשתות תה. הגישו לחם לבן קלוי וביצים קשות ואת זה אכלנו. בכל זאת ארוחה ראשונה אחרי מעל 24 שעות. ניצלנו את הבוקר כדי לעשות כביסה, יש במלון חצר גדולה שאפשר היה לתלות שם בגדים לייבוש. בחוץ השמש כבר עלתה וצרבה והיום צפויות להיות 38 מעלות. בסביבות עשר התארגנו ליציאה.
כאמור בפושקר בשוק קנינו מכנס ב-100 רופי ואתמול בשוק הספנו חולצות לבנות ב-100 רופי גם, כפי שנוהגים ללבוש בני המקום. חשוב שיהיה משהו זול שאפשר לטנף בהולי ולזרוק מיד אחרי.

חוץ מהבגדים שאפשר לזרוק לפח, כחלק מההכנות, את המצלמות הכנסנו לשקית ניילון כך שרק העדשה נשארה בחוץ, ואת עצמנו מרחנו בשמן/ קרם הגנה כדי שהצבע לא יספג בעור ונישאר צבעוניים בימים הקרובים. לקחנו טוקטוק למגדל השעון ששעלה 100 רופי. בדרך כבר התחלנו לראות רוכבי אופנוע מכוסים בפיגמנטים צבעוניים. למרות שאמרו לנו שכל החנויות סגורות ואי אפשר יהיה לקנות שום דבר, כן היו חנויות פתוחות (של המוסלמים, שלא חוגגים) שאפשר היה לקנות בהם מים ופירות.

ככל שהתקרבנו למרכז העיר, הרעש וההמולה גברו, רמקולים השמיעו שירים הודים בקולי קולות, וגם נוכחות המשטרה הייתה מאוד מורגשת. היה מוזר לראות את הכיכר שאתמול הייתה עמוסה ברוכלים, צבעים, ריחות וחיים, היום סגורה וריקה מאנשים, ובמקום זאת מלאה בשוטרים. לא לקח הרבה זמן מרגע שירדנו מהטוקטוק ואנשים ניגשו אלינו, מרחו את פנינו באבקה צבעונית ובירכו Happy Holi. גם אנחנו קנינו אבקה מאחד הרוכלים. קבוצת צעירים שרקדו הזמינה אותנו להצטרף וכולנו נמרחנו ומרחנו אחד את השני באבקת פיגמנט זרחני. מי שרגיש שזרים נוגעים בו בחופשיות כנראה פחות ימצא את מקומו בחג הזה. בסיום הריקוד בירכנו נמסטה ונפרדנו, לא לפני תמונות משותפות כמובן.

בכל מקום שאלו אותנו מאיפה אנחנו והתלהבו שאנחנו ישראלים ומדי פעם זרקו "נתניהו! נתניהו!".
כאמור קנינו אבקה שנוכל להשתתף גם, שקית עלתה 20 רופי וחילקנו ל-3 שקיות שיהיו לכל אחד מאיתנו. בעוד המבוגרים שותים לשוכרה, הילדים מתגנבים וניסו לגנוב מאיתנו את השקיות, מגיעים מלמטה ומושכים בכוח, עד שלבסוף גם הצליחו. חלק מהילדים זורקים בלוני מים או יורים עם רובי מים וגם עלינו לא פסחו. עוד ועוד אבקות נשפכו עלינו ככל שעשינו את הדרך בסמטאות הקטנות של העיר. מדי פעם קבוצת נערים הזמינה אותנו לרקוד איתם. מישהו השקה אותנו בויסקי מדולל.

רוב החנויות היו סגורות, אך היו כמה דוכני פירות וקיוסקים של מוסלמים. היה חם ומצמיא, קנינו אבטיח מההרגל הקבוע ואכלנו אותו על המקום. למרות שקראנו לפני שצריך להימרח בשמן קוקוס כדי שהפיגמנט לא יספג, ולמרות שאכן נמרחנו, זה לא ממש עזר לנו כשאנשים פשוט ליטפו לנו את הפנים עם ידיים גאולות בנוזל אדום ודאגו שהפיגמנט יחדור כמו שצריך לכל פתח ונקבובית. 

לקראת הצהריים היה נראה שאנשים קצת בתחושת מיצוי, בשלב מסוים פשוט הפכו לנו על הראש שקיות אבקה שלמות, שחדרה את החולצה וכל חריץ בדרך. עברנו ליד קבוצה של ילדים עם מבוגר שהצביע על המצלמה שלי ושאל is it safe? וכשאמרתי שכן פשוט שפכו עלינו את כל האבקה שנשארה להם, וכל הילדים עברו אחד אחד, מרחו לנו את הפנים בצבע ובירכו חג שמח. לאחר מכן קיבלנו חיבוק מכל אחד.
בשלב מסוים קבוצה של כעשרה נערים שפכו בירה לתוך הפיגמנט ורצו אלי עם הנוזל הצבעוני, מרחו לי את כל הפנים ושפכו כמויות של אבקה עד שכבר לא היה נעים. השעה הייתה אחת וחשבנו שזה זמן טוב לסיים את ההולי ולחזור לנוח במלון, להשלים שעות שינה נחוצות ולהתחבא מהשמש הקופחת של אחר הצהריים.

חזרנו לכיכר ואחרי קצת התמקחות לקחנו טוקטוק באותה עלות כמו בהלוך. המזל שבמלון הזה יש חצר גדולה, נכנסנו ישר לחצר, שם היה ברז עם מים חמימים. פשטנו את הבגדים המטונפים ושטפנו את האבקה מכל הגוף כמיטב יכולתנו. הבגדים הושלכו לפח, ולאחר מכן עלינו לחדר למקלחת נחוצה. גם לאחר שלוש הסתבנויות וקרצופים, רוב הצבע ירד, אבל לא כולו. במיוחד אותו פיגמנט מהול בבירה שרק אלוהים יודע מה שמו שם, שצבע לי את הפנים באדום והצבע סירב לרדת. להפתעתי הרצועה והקייס של המצלמה התנקו ממש בקלות.

החלטנו שלא לחזור לעיר בערב, המדריך שלנו אמר שכולם משתכרים ברמה שנהיה ממש לא נעים, ודי הבנו את הפרנציפ. במקום זאת בילינו את היום במנוחה, סינון תמונות ושיחות עם חברים ומשפחה. לא פחות חשוב לקחת הפסקה מהטיול האינטסיבי, במיוחד לקראת היום שמחכה לנו מחר, שצפוי להיות כ-330 ק"מ.

שארית היום חלפה במהירות. בערב אירשאד הגיע למלון לפגוש אותנו ולתכנן את היום הבא. לאחר מכן אכלנו ארוחת ערב במלון עצמו שהיתה בסך הכל טובה, אם כי לא במחירים של דאבה בעיר. ומצד שני גם לא היינו מסוגלים לאכול המון אחרי היומיים האחרונים.

יום 08 - ג'ודפור - אודייפור

מכאן המסע שלנו למערב רג'סטאן מסתיים ואנחנו מתחילים לרדת דרומה.
בדרך כלל מקובל להמשיך עוד מערבה עד Jaisalmer, ואז אפשר לחזור לאודייפור דרך Barmer ו-Jalore, מה שיוסיף 3-4 ימים לטיול.
אודייפור (Udaipur) היא עיר גדולה ששוכנת לצד שלושה אגמים ומשופעת ארמונות. גם כאן מתוכננים לנו יומיים מכיוון שבדרך לעיר יש לנו כמה עצירות מתוכננות בדרך ונגיע אליה רק לקראת אחר הצהריים.

התעוררנו בשש וחצי להתארגנות, על מנת לא לבזבז זמן יקר, ביקשנו ערב לפני שיארזו לנו את הביצים והלחם כדי שנוכל לאכול בדרך ולא להתעכב בחדר האוכל. שתינו רק תה, ארזנו את הציוד וברבע לשמונה יצאנו לדרך.
לאחר כשעה מהיציאה ואחרי עצירה לתדלוק, הגענו למקדש Om Banna Temple, מקדש לכבוד אופנוע הרויאל אנפילד. ככה זה הודו, הכל יכול להיות קדוש כאן.

הסיפור הוא שבמקום זה נהרג בתאונת דרכים רוכב על אופנוע רויאל אנפילד ישן, והאופנוע נותר במקום התאונה. יום אחד המשטרה החליטה לפנות אותו מהשטח ולגרור לתחנת המשטרה. באורח פלא קוסמי, למחרת בבוקר נדהמו השוטרים לגלות שהאופנוע שב אל המקום ממנו נגרר. המשטרה שוב לקחה את האופנוע, דאגה לרוקן את מיכל הדלק ולקשור אותו היטב, אך במהלך הלילה האופנוע נעלם ולמחרת בבוקר הופיע מחדש במקום התאונה. כשכל מאמצי המשטרה כשלו, לא נותר אלא להכריז שהאופנוע לבטח קדוש, ובמהרה המקום הפך למוקד עליה לרגל לאלו שברצונם לשאת אליו תפילה לשמור על הרוכבים.
לכן, כמובן, כרוכבי רויאל אנפילד זוהי נקודת עצירת חובה סימבולית (וזה ממילא בדרך).
במקדש עצמו יש אופנוע ממוגן בכלוב זכוכית ומזבח קטן שבו אפשר לשאת תפילה ולתת צדקה. צריך להוריד נעליים בכניסה.

ממקדש אום באנה המשכנו בדרך שהפכה מכביש מהיר לכביש משובש, ואז לדרך עפר ולבסוף לדרך כורכר קשוחה. מצד אחד זה היה שובר שגרה נחמד לנסוע בדרכים צדדיות ולא בכבישים ראשיים, אבל זה היה קשוח לרכב בדרך הטרשית. עם עוד כמה עצירות קטנות לקנות מים ולתדלק שוב את הקטנוע הקטן, הגענו למקדש Ranakpur Jain temple קצת לפני שעת הפתיחה 12 בצוהריים.

בזמן שהמתנו לפתיחת המקדש, נשנשנו אבטיח עסיסי שקנינו בדרך ושמרנו בדיוק בשביל להעביר את הזמן.
בינתיים התחילו להגיע אוטובוסים עמוסי תיירים, מוניות ומכוניות רבות עם המון זרים ומעט מקומיים.
הכניסה למקדש עלתה 300 רופי, 200 על הכניסה ו100 על שימוש במצלמה.
מקבלים מדריך קולי עם אוזניות, ובתוך המקדש יש שילוט לאיזה מספר להקשיב וכך מתקדמים בין החדרים ומקבלים הסברים על מה שרואים. בכניסה חייבים להוריד נעליים ולהיות יחפים. אפילו לא ניתן לקחת נעליים בתיק, או סנדלים. ואסור להכניס בקבוקי מים. האכיפה מאוד הדוקה.

ג'ייניזם היא דת מקבילה להינדואיזם ובודהיזם וכיום יש כמה מיליונים בלבד בהודו שמאמינים בה.
המקדש עצמו מאוד-מאוד מרשים ומיוחד, מדובר במבנה עשוי שיש, בן כמה מאות שנים, מפוסל ומפותח ברמת פרטים מדהימה. ההסברים עם ליווי מוזיקלי עוזרים להיכנס לאווירה. כמובן שמייד התביית עלי איש קדוש, הוא קידש אותי עם טיקה במצח וביקש תרומה למקדש. נתתי לו 20 רופי והוא התרצה ותחב אותם לגלימתו.
בסך הכל היינו במתחם כשעתיים, מתוכן כשעה או מעט יותר רק בתוך המקדש והיתר קצת ביורוקרטיה מסביב כמו רכישת הכרטיס, קבלת האוזניות והחזרתן וההתעסקות עם הנעליים.

בשעה שתיים התחלנו את הנסיעה למבצר קומבלגר (Kumbhalgarh Fort).
ידענו שאנחנו גבוליים בזמן, אבל אירשאד נתן לנו ביטחון שלא נגיע לאודייפור בחושך.
הוא גם הכין אותנו שהכביש הולך להיות משובש ושזו תהיה נסיעה קשה, אבל לא תיארנו לעצמנו עד כמה.
הדרך החלה לעלות ולהתפתל על גבי ההר. בשלב מסויים היא התחילה להיות שבורה מאוד, חלקים גדולים ממנה קרסו ונסחפו. מכונית אחת נתקעה ולא הצליחה לעבור. גם את הקטנוע של אחי היינו צריכים לדחוף למעלה באחד המקטעים כי הוא לא סחב.
במקביל מכוניות ירדו מולנו במהירות הבזק ומאוד מפחיד לרכוב כשלא רואים מעבר לפינה ופתאום מגיח ג'יפ.
ואכן, באחת הפניות הגיח ג'יפ שכזה, עמוס בהודים על הגג, ואחי שרכב על ההימליאן בדיוק היה בפניה, התרכז בג'יפ ולא שם לב למקטע של חול עמוק, עליו הוא עלה והחליק.
הג'יפ עצר והנוסעים קפצו ממנו לעזור להרים את האופנוע. הנזק היה בעיקר לרכוש ואחי יצא רק בכמה שפשופים ומכות יבשות. הבנו שבעוד כשנה אמור להיפתח כביש ישיר חדש אל המצודה מאודייפור, אז לבאים אחרינו בעתיד יהיה פשוט יותר.

אירשאד ניגש לבחון את הנזק. הכידון וידית הבלם התעקמו. מגן המנוע גם. ועוד קצת שפשופים של הצבע במקומות מסוימים. מיד ניגש לאופנוע שלו ושלף ארגז כלים וצינור מתכת חלול. הוא החל לזמזם לעצמו שיר הודי בעוד הוא מפרק את האזור העקום, והשתמש בצינור כמנוף לישר את הכידון חזרה למקום. את ידית הבלם פירק והניח על הקרקע, ובעזרת פטיש הלמן החזיר אותה לצורה הנכונה. את מגן המנוע פשוט כופף עם הרגל עד שהתיישר. פחות מעשר דקות והמלאכה הושלמה.
לאחר שאחי קצת התאפס והתאושש, המשכנו ברכיבה, וממש לא הרבה אחרי הגענו אל המצודה.
למרות שבסך הכל נסענו 30 ק"מ, בגלל הדרך הבעייתית, עד שנכנסנו כבר היה שלוש וחצי בצהריים.

מבצר קומבלגר הוא אחד המבצרים הכי גדולים ברג'סטאן ונחשב לאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
אני חייב להודות שהמבצר עצמו ממש ממש לא מרשים. אולי זה אחרי שראינו את המבצרים בג'ודפור ובג'ייפור שכבר הכל נראה לנו אותו דבר, אבל הוא לא היה באותה רמת גימור, לא היה בו מוזיאון, הוא פשוט ידוע כמבצר עם החומה הכי גדולה וארוכה בהודו, וכנראה בעולם כולו (36 קילומטרים של חומות מקיפות את המבצר). הם קוראים לו חומת סין השניה.
הכניסה עלתה 600 רופי וצריך לעלות המון ברגל. וכשאני אומר המון, רק אציין שבחוץ 38 מעלות ואנחנו מזיעים ומתנשפים, ושני אנשים לפנינו איבדו את ארוחת הצהריים במרכז השביל.
עברנו בין החדרים הריקים, ועלינו עד המרפסת שמספקת נוף פנורמי לעמק.
ירדנו כלעומת שבאנו והלכנו קצת לאורך החומה עד ששמנו לב שכבר עברה שעה ורבע וחייבים למהר לחזור לאופנועים.

ביציאה עמד רכב מסחרי קטן עם מגוון פירות, קנינו מלונים ובננות. לא הפסקנו להתפעל כמה הפירות האלו כל כך זולים כאן, שילמנו על 6 בננות ושלושה מלונים 130 רופי, אולי דולר וחצי. ועל האבטיח הגדול מוקדם יותר כ-80 רופי, פחות מחצי מזה. ואנחנו חולקים את האוכל בינינו.
בחמש יצאנו לכיוון אודייפור. הדרך שעברה בין הכפרים הקטנים הייתה מקסימה. פתאום הנוף השתנה לירוק, אנשים שואבים מים מהבאר, נשים עם כיסוי פנים מסורתי הולכות עם כדים על הראש. הכל פשוט ומיוחד.
בכל סיבוב פוגשים תאו, או כלב עצל או איש עם שפם מרשים.

החושך ירד מהר ומה שחששנו ממנו קרה. ממש איך שסיימנו את הדרך הכפרית והשתלבנו לכביש הראשי, כבר היה חושך מוחלט. ההודים נוהגים רק עם אור גבוה (אירשאד הכין אותנו לזה), או בלי אור בכלל ונגד כיוון התנועה, כך נדמה. מדי פעם אופנוע או הולך רגל חוצים את הכביש כשהם מזהים חלון הזדמנויות, הגוף נדרך והלב יורד מכל צללית חולפת. פחד אלוהים.

כשנכנסו אל העיר פתאום הכל השתנה, המון בניינים רבי קומות והכל מרגיש הרבה יותר מודרני מכל מה שראינו עד כה. בתוך העיר לקח עוד כחצי שעה עד שהגענו למלון שלנו, ובדרך נאבקנו באינסוף טוקטוקים, אופנועים והולכי רגל שנוסעים כמו מטורפים, חוצים צמתים גדולים ואז נדחפים בתוך סמטאות.
רק לקראת שמונה הגענו אל היעד המיוחל.

המלון שניל סגר לנו - Raj Palace By Howard, מלון שלושה כוכבים במיקום מרכזי ובסך הכל ברמה, בדיעבד הסתבר כטעות לסגור אותו. אומנם הוא מרחק הליכה מהכל, אבל בטיול כמו שלנו עדיף לישון בפאתי העיר ולא להיכנס לעומק, מכיוון שביציאה מכאן ממתינים לנו הפקקים, העומס והשיגעון ביציאה בדיוק כמו בכניסה. בנוסף המלון יושב על רחוב מרכזי והיה די רועש בחוץ. צפירות של טוקטוקים ורוכבים, צעקות של מבלים וכדומה. כשהגענו לחדר לא סידרו לנו מיטה שלישית. לקח להם מלא זמן להבין מה אנחנו רוצים. בתחילה שמו מזרן אחד על הרצפה. ואז שניים אחד ליד השני. לאחר מכן לקחו את שני המזרנים והביאו מזרן זוגי. רק אחרי שהבאנו את המנהל, הוא הבין שאנחנו רוצים מיטה של ממש ולא לישון על הרצפה והביאו מיטה נוספת לזוגית שהייתה בחדר.

יצאנו להסתובב בעיר. בחוץ הרחוב מרגיש כמו מנהטן של הודו. רבי קומות צפופים נישאים מעל הראש בסתירה מוחלטת לערים השטוחות שחווינו עד כה. התהלכנו לאורך הרחוב, משמאלנו נגלה מקדש ענק עם פילי שיש גדולים בחזית, מקדש לאל ג'גדיש בעל ראש הפיל (Jagdish Temple). חנויות רחוב רבות מעטרות את הקומות הראשונות של המבנים, ושלטים מציינים את המסעדות עם המרפסת על הגג. נכנסנו ל-Neelam שראינו עליה ביקורות טובות.

מדובר במסעדה משפחתית, האבא הוא הרב מלצר האמא הבשלנית והילד מביא ומפנה את האוכל.
הזמנו טאלי שהיה שונה מאוד וטעים ממש, וכלל עדשים בג'ינג'ר, במיה, צ'טני נענע, תבשיל ירקות לצד אורז וצ'פטי. ובפעם הראשונה שביקשנו לא חריף, האוכל לא היה חריף!
האב ישב לידנו והתעניין מאין באנו. סיפרנו לו שאנחנו מישראל ועל המסלול שעשינו. הוא מכיר היטב את המצב בארץ ועוקב אחרי כל ערוצי החדשות מאל ג'זירה דרך הביביסי ועד יפן.
אחרי שבידרנו אותו במשך כמה דקות ולפני שהגיע האוכל, הוא שם לב שאני משחק עם הצוואר התפוס והשכמות הדואבות מהנסיעה, והציע לפתור לי את הבעיה. הוא בחן את התנועה שלי, ואז ביצע כמה לחיצות בנקודות אסטרטגיות סטייל "זינה הנסיכה הלוחמת" וביקש שאבדוק שוב. האמת, משהו השתחרר. היה שם איזה קליק.
הוא שאל את אחי אם הוא רוצה גם, וציינו בפניו את הנפילה מהאופנוע. הוא ביקש ממנו לעמוד והחל לבחון את טווחי התנועה, לאחר מכן ביצע לחיצות בגב ולחיצה ממושכת במרכז כף היד, וביקש לבדוק אם הכאב עדיין שם. אחי אמר שכן, אך אולי זה היה רק כי האוכל הגיע ורצינו לסיים ולהתקדם. הוא עזב אותנו וסוף סוף אכלנו ארוחה חמה ומלאה בפעם הראשונה היום. עד שחזרנו למלון היה כמעט 11. למזלנו מחר השקמה מאוחרת בשמונה.

כשאני חושב על היום שעברנו, אני מבין בדיעבד שהנסיעה למבצר הייתה מיותרת לגמרי. היינו צריכים לתחום את הזמן ברנקפור לשעה אחת בלבד, לראות את המקדש ולהמשיך לאודייפור ישירות.
להיכנס לחושך ולהתיש את עצמנו בעוד אטקרציה תיירותית לא הצדיקו את זה.

יום 09 - אודייפור, יום 2

הלילה ישנו טוב, למרות הקרבה לרחוב, החל מחצות הרעש דעך וגם ככה היינו כל כך עייפים שישנו ברצף עד שש והתעוררנו ביקיצה טבעית. ניל הזמין לנו נהג לשעה 9:00, כך שהיה לנו זמן להתארגנות ועוד קצת השלמות של כביסה וסידורים. עברנו על הכסף והבנו שאנחנו לקראת סיום של כל התקציב, גם ה-15,000 רופי של ניל וגם הכסף האישי שהמרנו הספיקו לחצי טיול, צריך להמיר עוד דולרים. בשמונה הוגשה ארוחת בוקר טיפוסית, ביצים, לחם לבן, חמאה וריבה. שתינו את הקפה שהבאנו מהבית ובתשע הגיע הנהג שניל הזמין לנו. שמו ג'אגדיש, כמו האל עם ראש הפיל, בחור נחמד דובר אנגלית טובה. 
הוא סיפר לנו את התכנית להיום שנשמעה בסך הכל לעניין - מתחילים בארמון המלכותי בשיט על האגם וסיור במוזיאון. משם נמשיך לסיור בעיר, נאכל צהריים, נמשיך לעוד מקדש ונסיים בשקיעה בארמון המונסון.

ג'אגדיש הוריד אותנו בארמון וקנינו כרטיסי כניסה. 450 רופי כניסה למוזיאון ועוד 600 לשיט שלוקח לאי במרכז אגם Pichola, שם יש ארמון נוסף בשם Jagmandir Island Palace. אם רק רוצים להיכנס למתחם להסתובב ולראות את הארמון של אודייפור מבחוץ, זה עולה בסך הכל 50 רופי. עד שהגענו למזח כבר היה תשע וחצי, וברבע לעשר העלו את האנשים לסירה הראשונה שאמורה לצאת בעשר .יש סירה בערך כל רבע שעה, בהתאם לכמות האנשים, והעדפנו להתחיל עם השיט כשעוד שעות הבוקר ויחסית פחות חם. וכשאני אומר יחסית פחות חם, כבר בעשר היו 32 מעלות והטמפרטורה רק צפויה לעלות.
ברגע שמילאו את הסירה היא יצאה, חמש דקות לפני הזמן הנקוב, כך שיצא טוב שבאנו ישר לכאן. הסירה שטה לאורך הגדה סמוך ל-Gangaur Ghat ועשתה סיבוב חזרה לכיוון הארמון. היה מעניין לראות את האנשים וטכסי הבוקר, רחצה באגם או כביסה.
לאחר כעשרים דקות של שיט הגענו לאי קטן ששימש להרמון של המהרג'ה. באי אין יותר מדי מה לראות, בעיקר מבנים מלפני כמה מאות שנים שהיום משמשים כמלון, ספא, מסעדות ובתי קפה. השיט עצמו והנוף מהאי אל עבר הגדה שממנה באו היו יפים מאוד. עוד ועוד סירות הגיעו עם תיירים והרגיש לנו צפוף. עלינו לסירה הראשונה שיצאה חזרה ב-10:40.

השיט חזרה לקח רק כמה דקות וב-11 נכנסו למוזיאון שבארמון. הארמון עצמו מאוד מרשים מבחוץ, ובתוכו יש המון פריטים היסטוריים מתקופת שושלת המהרג'ות - כמו נשקים, תלבושות, ציורים וכדומה. הסיור לקח כשעה ובסביבות 12:15 כבר היינו בחזרה ברחבת החניה. מחוץ לחניה הייתה עגלה עם קוקוסים, ובזמן שחיכינו לג'גדיש קנינו קוקוסים לשתייה שהיו מתוקים ומרווים. בסיום המוכר פיצח את הקוקוס לשניים והוציא לנו את הבשר הלבן של הקוקוס הצעיר. משם הנהג הסיע אותנו להחליף כסף, השער היה יותר טוב מדלהי, 83 רופי לדולר. התכנית שניל ארגן לנו כללה ביקור במקדש נוסף. הגענו עד למרגלות הרכבל שמוביל למקדש בשם Karni Mata Temple, שם יש תצפית על כל העיר. מכיוון שהרגשנו שראינו המון דברים דומים בימים האחרונים ומתוכננת לנו תצפית אחרת בהמשך היום, ביקשנו מהנהג לא לעשות עוד אטרקציה אלא לחזור למלון. השעה התקרבה לאחת, זמן לאכול צהריים ולנוח בשעות הקשות של השמש. כבר היה בחוץ ממש-ממש חם.

בדרך למלון קנינו אבטיח כהרגלנו וישבנו בחצר המוצלת לצד הבריכה לנשנוש צהריים קל.
לקראת ארבע, כשהחום קצת נשבר, יצאנו לסיבוב בשוק המקומי. השוק מתחיל ממש אחרי המלון שלנו ועובר דרך מקדש ג'גדיש. נכנסו למקדש שהשתמר בצורה מאוד טובה, והוא מעוטר בהמון דמויות של אנשים, פילים, אריות ואלים. דומה למקדשים אחרים שראינו, אך עדיין מאוד יפה ומיוחד בפני עצמו. השוק מלא בחנויות בגדים, מזכרות, אומנות וכדומה, ומתחבר לכניסה השניה לארמון, כך שאפשר גם היה להמשיך בבוקר משם ולחזור למלון ברגל במקום לעשות סיבוב עם הרכב. קנינו כמה מתנות ושקית בוטנים קלויים מרוכל שקלה אותם על המקום בעגלה שלו.

בחמש ועשרים פגשנו את ג'אגדיש הנהג שלקח אותנו למבצר המונסון Sajjangarh Monsoon Palace. המבצר נמצא ממש מחוץ לעיר על הר מאוד גבוה ומובילה אליו דרך פתלתלה. את הדרך לשם אפשר לעשות רק עם אופנוע או רכב, לא עם טוקטוק. הכניסה עלתה 500 לאדם ועוד 350 לרכב עצמו. לא זול בהתחשב בעובדה שבארמון עצמו אין שום דבר מלבד תצפית על כל העיר והעמק שמאחוריו, אך למרות שאפשר להגיע ישירות עם אופנועים, הדרך מעט משובשת ולעשות אותה חזרה כשמחשיך לא נראה לי דבר מומלץ. השקיעה לא איחרה לבוא וצבעה את השמים בכתום שהתחלף לאחר מכן בגוונים של ורוד וסגול. זה היה בהחלט סיכום יפה לזמן שלנו כאן. בחמישה לשבע נשמע שריקת משרוקית והשומרים פקדו על כולם לעזוב את המקום.

החושך כבר ירד וג'אגדיש לקח אותנו בחזרה אל העיר, אל מסעדה שמצאנו בגוגל וקיבלה כמעט 20,000 ביקורות חיוביות. טאלי עלה 250 רופי, שזה אומנם זול, אבל היה משמעותית יקר מכל מקום אחר שהיינו בו, והאוכל היה מבחינתי הכי גרוע שהיה בטיול. כלומר, לפחות האוכל שעשה לנו קלקול קיבה היה טעים. האוכל היה חריף ברמה שאי אפשר היה להינות ממנו והמנות היו קטנות בצורה קמצנית. בהשוואה לארוחה הטעימה והמפנקת שאכלנו ערב לפני, אני לא מבין על סמך מה קיבלו ניקוד כל כך גבוה. חזרנו עם טוקטוק ב-100 רופי למלון להתארגן לשינה. מחר השקמה בשש.

בדיעבד, לטעמי היום הזה היה יום מיותר בטיול, מכיוון שאת המעט שראינו כאן אפשר היה לראות באחה"צ אחד. כך שאם היינו מוותרים אתמול על המבצר ומגיעים בצהריים, היה אפשר לסיים עם אודייפור ביום אחד. את היום שהתפנה אפשר להקדיש לעיר מעניינת יותר או לאחד הפארקים הלאומיים. אבל כאמור חוכמה בדיעבד, לא יכולנו לדעת איך הדברים יהיו בפועל בהשוואה מול התכנית שעשינו ומה שקראנו לגביהם טרם הההגעה.

יום 10 - אודייפור - בונדי

היום פנינו מועדות אל העיר בונדי (Bundi). היא אחת הערים הוותיקות והאותנטיות שיש לרג'סטאן להציע, וגם משמעותית פחות מתויירת מהאחרות מכיוון שאין כאן שדה תעופה והדרך היחידה להגיע אליה היא ברכבת מדלהי, ג'ייפור או אודייפור.
צוות המלון הכינו לבקשתנו צידה לדרך, ובשבע אירשאד כבר חיכה בחוץ לאחר שהוציא את האופנועים מהחניון לרחוב. חשוב לצאת מכאן מוקדם היום בגלל שאנחנו עמוק בתוך העיר וצפויים פקקים, ומצפים לנו כ-250 ק"מ של רכיבה. עשר דקות לאחר מכן כבר היינו בדרך, ועם עצירה לתדלוק, בתשע וחצי היינו במבצר צ'יטורגר, אחד המבצרים הכי גדולים בהודו (אם לא הגדול ביותר).

ההחלטה לעצור במבצר הייתה החלטה של הרגע האחרון, וזו היתה בדיעבד טעות של ממש (מבחינת הזמנים), מכיוון שלא קראנו לפני על המבצר ולא הגענו אליו עם תכנית מסודרת, מה ששיבש לנו את הלו"ז בהמשך.
במקור התכנית הייתה ממילא לעבור בעיר מכיוון שהיא בדרך, וכך לראות את המבצר מלמטה, להתרשם מגודלו ולהמשיך בדרכינו (בכל זאת אחד הגדולים בהודו, וגם הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו).
אבל מהתמונות בגוגל ערב לפני, קיבלנו את הרושם שהוא מצדיק ביקור למרות הכל, והבטחנו לעצמנו שנקדיש לו מקסימום שעה לכל היותר. פשוט לא הבנו כמה המקום הזה גדול.

הכניסה עלתה 600 רופי, לאורך המתחם מפוזרים מבנים הרוסים וחורבות, חלקם משוחזרים, מבצר, מקדשים וגנים. מדובר במתחם ענק שדורש נסיעה בתוכו ומחולק לכמה מתחמים. זה לא מקום לסיבוב של שעה, לבסוף היינו בו שעה וחצי וראינו רק חלק קטן ממנו.
הספקנו לחלוף על פני Rana Kumbha Palace, מבצר ששוחזר ולצערי איבד מהקסם שלו ונראה כמו תל אבנים אקראי. וכמו כן מגדל בשם Kirti Stambh בגובה של 22 מטרים שהיה מאוד מרשים בסך הכל. יש עוד שתי נקודות שלא הגענו אליהן Gaumukh Kund ו-Chittorgarh fort viewpoint, והיה עדיף שהיינו מתחילים בהן ולא מבזבזים זמן יקר על הארמון המשוחזר כלל וכלל.
יחד עם הזמן שלקח להיכנס לעיר עצמה, בזבזנו הרבה יותר זמן ממה שרצינו להקדיש למקום. אם אין עוד זמן בטיול, בכנות אפשר לדלג על המקום הזה בלי לחשוב פעמיים. אין כאן משהו שלא ראינו כבר, אפילו פחות, ועדיף להמשיך לבונדי כדי שאפשר יהיה לנוח אחרי הנסיעה ולהסתובב בעיר, שהיא באמת מאוד יפה וייחודית. או להגיע ישירות לנקודת התצפית בתוך המבצר ולבחור כמה נקודות ספציפיות לחקור בזמן מוגדר.

הקטנוע התגלה כעקב אכילס של הטיול, מעבר לתדלוקים המרובים, המהירות המקסימלית שלו היא 80 קמ"ש (עם ההימליאן 110-120 בלי בעיה), וזה עיכב אותנו מאוד כי אנחנו רוכבים כולם לפי המהירות של הכלי האיטי ביותר. ב-11:30 נאלצנו לעצור באחד המוסכים בעיר צ'יטורגר כדי להחליף לקטנוע שמן, מה שהתגלה כתיקון מעט גדול יותר שעיכב אותנו בשעה שלמה נוספת. דברים כגון אלו הצטברו להרבה עיכובים קטנים לאורך הטיול ויש לקחת זאת בחשבון. בתכנון המקורי היינו אמורים להגיע לבונדי בסביבות שתיים, כעת נראה שזמננו בבונדי יהיה קצר ממה שהיינו רוצים.

הנסיעה מכאן הייתה מונוטונית בכבישים מהירים, מדי פעם עוצרים לעוד תדלוק או לקנות קוקוס, או פירות להתרעננות. על מנת לא להתעכב עוד מעבר, לא נסענו למלון אלה נסענו ישירות למקדש מדרגות מרהיב שנמצא בכניסה לבונדי בשם Raniji Ki Baori. הגענו אליו בשלוש וארבעים, 20 דקות לפני שנסגר ושילמנו 205 רופי לכניסה. המקדש היה מאוד מיוחד ויוצא דופן מאחרים שראינו עד כה, חפור עמוק-עמוק אל תוך האדמה ובתחתיתו הייתה באר מלאה מים עכורים. בתוך הבאר זיהינו צב מים שהציץ לקחת אוויר וצלל חזרה פנימה.

משם נסענו למבצר של בונדי שבו שוכן ארמון טארגר (Taragarh Fort). ידענו שהוא נסגר בחמש והשעה הייתה כבר ארבע ועשרה. הדרך למבצר עברה בשוק צפוף מטורף. אחד היפים שראיתי. מימין ומשמאל אנשים רובצים על מזרנים ענקיים בתוך החנויות, ממתינים בעצלתיים ללקוח שאולי יגיע. קיווינו שאולי יהיה לנו זמן לאחר מכן לפקוד את השוק, אם נספיק להגיע אליו לפני רדת החשכה.

כשהגענו לחניה, העמדנו את האופנועים ואישה זקנה יצאה אלינו והחלה לדבר בהינדית וסימנה שנשלם לה.
נתנו לאירשאד להתמודד איתה והטונים עלו. הוא הסביר שהיא רוצה כסף לשמור לנו על האופנועים כי זה ליד הבית שלה, ואירשאד סירב לשלם לה. הוויכוח התחיל לקחת זמן יקר ולבסוף שכנענו אותו שניתן לה משהו רק שתשחרר אותנו. אירשאד נשאר לשמור על הדברים בזמן שנכנסנו למבצר.
בשער קנינו כרטיס ב-600 רופי והתחלנו בעליה המפרכת לארמון שבראש ההר RaniSa Tara Palace. התחלנו איתו מכיוון שהוא נסגר ראשון ואחריו נסגרות יתר הכניסות לחצרות.

העליה למבצר הקודם הייתה רק הכנה לעליה למבצר הזה, שהיה פשוט עצום. מדובר במתחם ענק שכולל ארמון נטוש מלא בציורי קיר, שחלקם השתמרו היטב ואחרים ראו ימים יפים יותר. הגענו לארמון והתחלנו לחקור אותו, ולא יכולנו שלא לחשוב על המשחק "הנסיך הפרסי", כאילו המשחק בוסס כולו על הארמון הזה. מאחורי הארמון יש שתי בריכות גדולות ומרשימות מלאות מים ירקרקים ושביל שמוביל לתצפית יפה אל אגם שבעמק מאחוריו. בחמש נשמעה שריקת משרוקית והשומרים הורו לנו להתחיל לרדת. ירדנו בשביל שאיתו עלינו, ולפתע נגלה אלינו מלוא הדרו של המבצר, שהיינו עם הגב אליו בעליה ובכלל לא שמנו לב שהוא לצידנו כל הדרך.

חזרנו למטה ונכנסנו אל הארמון Bundi Fort Palace שיושב על מצוק ענק ומלא גינות, שערים, מגדלים ומרפסות. למזלנו השומרים נתנו לנו להיכנס לגינה, שהובילה למתחם קשתות מלא ציורי קיר מרהיבים. בגינה רבצו קופים, שיחקו, ינקו וגם התעצבנו כשהתקרבנו. השומר אמר לנו לא ליצור איתם קשר עין, וכשחזרנו הוא ליווה אותנו החוצה עם מקל ליתר ביטחון. משם המשכנו דרך השער הראשי המרשים, המעוטר בשני פילי אבן אדירים אשר גם עליהם רבצו קופיפים קטנים. עשינו סיבוב בתוך הארמון, והשומר פתח עבורנו חדרים בהם היו ציורי קיר מעוטרים בזהב ושברי מראה. זה באמת המבצר הכי מרשים שראינו בטיול. לדעתי זה מסוג המקומות ששווה להשקיע את הזמן ולקחת סיור מודרך, כדי לקבל קונטקסט למה שרואים. בשש יצאנו החוצה והשומר נעל אחרינו את הדלת.

באור אחרון עשינו את הדרך החוצה דרך השוק המרשים, שרק המשיך להשתרך עוד ועוד לאורך הרחוב הראשי במשך כמה קילומטרים, ממש עד המלון שלנו - Hadoti Palace Bundi. כמה רציתי שיהיו לנו עוד כמה שעות לעבור בין כל הדוכנים הקטנים ולחקור את המקום. אני חושב שאת היום השני של אודייפור היינו צריכם פשוט להעביר לכאן. מעבר לשוק יש עוד בארות מדרגות ענקיות - Nagar Sagar Kund ו-Dhabhai Kund, ועוד עיר שלמה לחקור רגלית ולהתסובב בין הסמטאות העתיקות. מחוץ לבונדי יש גם מפל מים מרשים בשם Bhimlat Mahadev ואולי יכל לספק עצירת התרעננות בדרך לכאן.

החושך כבר ירד והגענו אל המלון לקראת שבע. המלון עצמו ברמה גבוהה מאוד, באותו טווח מחיר של המלונות האחרים שהיינו בהם, אבל נראה מרשים במיוחד ביחס לכל המקומות שישנו בהם. אחרי שלקחנו רגע להתאפס על עצמנו, יצאנו לחפש מה לאכול. קראתי המלצה על מקום בשם Punjab dabba ולקחו לשם טוק טוק בעלות 50 רופי. המקום מגיש מנות בנוסח פונג'אב ואין להם טאלי או אורז ואת זה גילינו רק כשהגענו. אבל יש להם את המנות הרגילות בגרסאות קצת שונות, הרבה יותר אופציות של גבינה (Paneer) וגם תפריט בשרי למעוניינים. אני בחרתי לא להסתכן עם בשר בהודו. לקחנו תבשיל ירקות ותבשיל של תפוח אדמה עם אפונה. ביקשנו שלא יהיה חריף, אמרו שזה normal spicy, ובפועל הגיעו שתי שלוליות אדומות עם מעט ירקות, ובחיי שזה היה הדבר הכי חריף שאכלתי בחיים. יותר חריף אפילו מאתמול, שבעצמו היה ממש ממש חריף. אם זה הנורמלי, לא רוצה לדעת מה זה חריף חריף.
מה שכן, הם עבדו בקצב של מסעדה מזרחית. ישר מוציאים את כל הכלים, המנות יצאו מהר, וליד הספסל שישבנו בחוץ, היה תנור טנדורי ששיגר צ'אפטי כמו מכונת יריה. כל כמה דקות עבר מלצר עם מגש מלא צ'אפטי טרי וחם ועשה לנו refill אינסופי. מאחר ולא ממש אכלתי את האוכל, זה היה בעיקר מה שאכלתי וזה היה טעים ממש. אבל אין ספק שאחרי שבוע בהודו, הגעגועים למגוון של הארץ מתחילים להתעצם.

היה כבר מאוחר, חזרנו עם טוקטוק למלון להתארגן למחר. מחר קמים בחמש וחצי ויש לנו יום מאוד מאוד ארוך של רכיבה.

יום 11 - בונדי - אורצ'ה

אורצ'ה (Orchha) היא עיירה קטנה ופחות מוכרת במדינת Madhya Pradesh, אותה אנחנו חוצים היום בדרכינו אל מדינת Uttar Pradesh.
כשהחלטתי על מסלול הטיול חיפשתי דרך להגיע מאזור רג'סטאן אל וראנסי. במקרה התגלגלתי לקרוא על העיר ומיד התאהבתי בתמונות של המבנים ההיסטוריים המיוחדים שלה, והיה ברור לי שהיא עצירת חובה.
בעיר, שהוקמה בשנת 1531, יש מבצרים ומקדשים עצומים, מרשימים ויוצאי דופן ביחס לכל מקום אחר שטיילנו בו במסע שלנו.

כשהתכוננו ערב לפני וקראנו על המסלול שצפוי לנו, היה נדמה שהיום הזה הוא בסימן שאלה של כשל בתכנון של המסלול. מצד אחד מדובר ביום רכיבה של 380 ק"מ, מסלול מאוד ארוך ליום אחד. מצד שני, בין בונדי לאורצ'ה אין מה לראות והנסיעה היא רק על כביש מהיר. אפשר אולי היה לחלק את המקטעים בשביל לנהוג פחות ופשוט לנוח, בלי לראות אתרים, אבל ההיגיון (ואירשאד) אומר פשוט לנשום עמוק ולתפור את זה. הבעיה היא שבקצב הנהיגה הנוכחי שלנו, יום כזה צפוי על הנייר (ועל גוגל מפס) לקחת לנו 9-10 שעות. אבל זה לא מה שקרה בפועל.

יצאנו לדרך ברבע לשבע. הנסיעה היא אומנם רק בכביש מהיר, אך המהירות שלנו מוגבלת בגלל הקטנוע. במקום לנסוע 110 קמ"ש, שזו המהירות המקסימלית של ההמילאין, נסענו רק 80 קמ"ש. רכבנו במשך כמעט שעתיים רצופות ועברו 120 ק"מ עד שלקטנוע נגמר הדלק והיינו חייבים לעצור לתדלק. להימלאין לעומת זאת ירד בסך הכל רבע מיכל. ניצלנו את הקרירות של הבוקר ואת הרעננות כדי למקסם את הנסיעות. לאט לאט ככל שהיום התחמם והגוף התחיל לכאוב מהישיבה הממושכת בתנוחת רכיבה, המקטעים הלכו והצטמצמו. במקטע הבא שלקח כשעתיים, תפרנו 140 ק"מ עד ששוב נגמר לקטנוע הדלק. ממש הופתענו מהמהירות שאנחנו מתקדמים על הכביש המהיר, כשלא עוברים בכפרים קטנים ודרכים משובשות.

ברבע ל-12 יצאנו לדרך בפעם השלישית והאחרונה. רוב הדרך הייתה על הכביש הראשי עד שירדנו לשביל עפר ונסענו עליו כמה קילומטרים. השביל נגמר בשער גדול ומרשים ונכנס לתוך העיר. כמה דקות על הכביש העירוני והמקדש הענק של אורצ'ה נגלה בפנינו. בדיוק בשעה שתיים הגענו למלון דרכים פשוט, שזה גם פחות או יותר מה שיש כאן ללינה. בסופו של דבר, מה שהיה נראה שהולך להיות יום רכיבה מאוד ארוך (כשמחשבים את קצב הנסיעה של הימים הקודמים), היה אומנם ארוך אבל לא כמו מה שחשבנו שיהיה.

אורצ'ה עיירה קטנטנה בהשוואה לבונדי. הכל במרחק הליכה, השארנו את התיקים במלון והתחלנו בסיור בשוק ליד המקדש Shri Ram Raja Mandir. הייתה שם תפילה כלשהי ומלא אנשים שהגישו מנחה של קוקוס יבש, ומצד שני מדורה גדולה ומישהו שליקט את הקוקוסים והשליך אותם לאש. הרחוב היה מלא בקבצנים, ונתנו למישהו כמה פרוטות בתמורה לצילום. הוא מיד הסתדר, סידר את זקנו הלבן והארוך והישיר מבט למצלמה.
לאחר מכן נכנסו למקדש הענק Chaturbhuj Temple Orchha, שגודלו כשל קתדרלה אירופאית. ראינו שאנשים עולים אל הגג ומצאנו את אב הבית שפתח עבורנו את המדרגות תמורת 100 רופי לאדם. הוא שלח את אחד הילדים עם פנס גדול שיראו לנו את הדרך במבוך המדרגות. המקדש הזה כל כך מרשים. הוא עצום. מאוד שונה ממה שראינו עד כה, ומהגג היה נוף פנורמי אל העיר והמבצר הענק של אורצ'ה. מהתצפית ניתן היה לזהות המון חורבות ומבנים קטנים, ורק ניתן לדמיין איך העיר הזו נראתה בימי הזוהר שלה.

מהמקדש המשכנו ישירות למבצר הסמוך Orchha Fort. השעה הייתה כבר ארבע. הכניסה עלתה 750 רופי + 400 למצלמה (מצלמה בטלפון לא נחשב). ללא ספק הכי הרבה שדרשו לכניסה עד כה. בנקודה הזו האחים שלי החליטו שראו מספיק מבצרים והתפצלנו. אני נכנסתי למבצר.
המבצר מחולק לשני מפלסים ומקיפה אותו גינה גדולה משובצת מבנים נוספים. הוא היה מאוד גדול ומאוד מרשים, המון מדרגות שמובילות לחדרים נסתרים ומרפסות סודיות. ממש הרגשתי בתוך משחק מחשב מנסה לפענח איך להגיע אל מרפסת ספציפית, כמו רישום של M. C. Escher.
בתוך חלק מהחדרים השתמרו כמה ציורי קיר ופסיפסי מראות, כמו במבצרים אחרים שביקרנו בהם. פגשתי שם משפחה הודית נחמדה שנהנתה לתת לילדים שלה להתאמן על האנגלית שלהם איתי. לבקשתם צילמתי אותם על רקע חצר המבצר העצום, בתמורה הם צילמו אותי ונפרדנו לשלום.

לא עבר הרבה זמן וענני סערה גדולים החלו להתאסף בשמים. תוך כדי שחציתי את החצר הגדולה, לפתע משב רוח פרצים העיף המון חול ובבת אחת החל לרדת מבול. חציתי את החצר בריצה ונכנסתי לארמון השני Jahangir Mahal Orchcha. הארמון הזה היה מורכב מהמון צריחים ומרפסות עם גגות והיה מרהיב ביופיו. בחלקים מסויימים ניתן היה לזהות על הגגות צבע כחול מתקלף, רמז לצבעוניות כשהיה בשיא תפארתו בעברו. הגשם ירד בטיפות בגודל כדור גולף שהתנפצו על הרצפה והשאירו סימן מים גדול. תוך דקות ספורות שוב התחיל מבול שוטף, הפעם מלווה ברקים בוהקים. כל המבקרים נצמדו אל הקירות פן ירטבו, ואילו אני החלטתי שזה בדיוק הזמן להמשיך לחקור את הארמון עכשיו כשפחות אנשים נעים בתוכו.

עליתי במעלה המדרגות שמשמאל לכניסה ועברתי בין החדרים, הולך מתחת לגגונים כדי לא להירטב. מהמרפסת של החדר בקומה השניה שמעל המדרגות, נגלה נוף מדהים אל המקדש הקתדרלי על רקע הארמון הראשון. הגשם לא נפסיק לרדת, אך קירות המבצר הגנו עלי מפניו. המשכתי לעשות סיבוב בקומה השניה, מקיף את החצר הגדולה. מחפש זוויות מעניינות לצילום בזמן כשהגשם החל לדעוך. השעה הייתה כבר חמש וחצי ולא רציתי לפספס את השקיעה. זה היה הזמן לסיים את הביקור במבצר.

ירדתי אל החצר הראשית ושם עמדה ריקשה. שילמתי לנהג 100 רופי וביקשתי שיקח אותי לנקודת תצפית של השקיעה מהגשר, נקודה שסימנתי מבעוד מועד וגם מופיעה במפה של גוגל sunset view על הגשר החדש. הנהג נסע חיש מהר וכשהגענו השמש בדיוק יצאה והאירה את שלושת המקדשים של The Royal Chhatris שלאורך הנהר באור צהוב בוהק. עוד לא הספקתי לשלוף את המצלמה לצלם ומיד בלע אותה ענן שחור. ירדתי אל גדות הנהר לנסות להשיג זווית מעניינת יותר על המקדשים אל הנקודה Forest Resort (View Point Chhatris), אבל גיליתי שיש מלא כבלי חשמל שמפריעים לתמונה. על הגשר, בגובה, זו הנקודה הנכונה. חזרתי כלעומת שבאתי והמתנתי בסבלנות שהשמש תצא מתחת לענן. כמה דקות לאחר מכן היא בצבצה שוב כמו ביצת עין כתמתמה ומושלמת. 

תוך כדי שעמדתי וצילמתי, בזווית העין קלטתי שבהמשך הגשר עומדת ילדה ומנופפת לי לגשת אליה. היא עמדה שם עם אבא שלה וכשניגשתי אליה אמרה לי שמהמקום בו הם עומדים השמש נמצאת בדיוק בין שני מקדשים. היא ראתה שאני מצלם עם מצלמה מקצועית ורצתה שתהיה לי תמונה טובה. ממש שמחתי והודתי לה על הטיפ. המחזה היה ממש יפה ומיוחד והיה כיף לסגור ככה את היום. לאחר שהשמש ירדה הלכתי ברגל בחזרה למלון שהיה במרחק הליכה. ממה שהבנתי, הכרטיס למבצר מאפשר כניסה גם למקדשים שלאורך הנהר, אבל לא נותר יותר זמן אור, ומחר בבוקר אנחנו כבר יוצאים אל היעד הבא.

כשחזרתי למלון היה כבר חושך של ממש, ובדיוק כשחשבנו לצאת לאכול, נהייתה הפסקת חשמל בכל העיר... בשעה שמונה, חמושים בפנסי ראש, יצאנו לחפש איפה לאכול. כל הדאבות נסגרו בגלל שלא היה חשמל. בחוץ היו כמה דוכני רחוב שמכרו מטוגנים או דברי מתיקה והיו גם דוכני ירקות. חשבנו לעצמנו שבלית ברירה, נקנה ירקות ואפונה בתרמילים ונעשה לנו צלחת ירקות חתוכים. עדיף על המטוגנים חשבנו. בעוד אנחנו לוקחים מלפפונים, עגבניות ואפונת גינה, ורגע לפני ששילמנו עליהם, פתאום חזר החשמל.
קראנו בגוגל המלצה על "המסעדה האורגנית", אבל היא הייתה סגורה. בחוץ עמד הבעלים ואמר לנו שאצלו החשמל עדיין לא חזר וכנראה שיש לו תקלה רצינית יותר. ביקשנו המלצה והוא שלח אותנו למסעדה אחרת בכיכר המרכזית בשם rimjhim. אומנם לא היה להם טאלי אבל האוכל היה סביר, אם כי הצ'אפטי לא התקרב לזה של יום קודם. תוך כדי ישיבה החשמל המשיך ליפול ולחזור לסירוגין.

אחרי האוכל חזרנו למלון, וגם בחדר לא היה חשמל. הבנו שבלי חשמל אי אפשר להטעין כלום, וקיווינו שהוא יחזור במהרה. בהמשך הערב הוא חזר ונפל עוד מספר פעמים. מזל שהבאנו power bank.
מלון הדרכים הזה היה די גרוע ויקר ביחס למלון טובים ממנו בהרבה שהיינו בהם. אחרי ויכוח עם הבעלים הצלחנו לקבל חדרים נפרדים במקום החדר הפצפון שבו דחסו את שלושתינו. בנוסף היו מלא יתושים וזבובים, מים קרים במקלחת ובמקום שבקושי יש חשמל, אין מה לדבר על WiFi. אולי התרגלנו לטוב מדי בימים הקודמים, ביחס להודו. בסופו של דבר זה לא שינה הרבה, בעשר וחצי העייפות גברה עלינו והלכנו לישון מותשים אחרי יום ארוך של רכיבה והתרוצצות. מחר שוב השקמה מוקדמת.

יום 12 - אורצ'ה - קג'ראו

קג'ראו (Khajuraho) הוא מתחם עצום של מקדשים הינדים ושל דת הג'יין שנבנה במאה ה-12.
הוא ידוע במקדשים המעוטרים בפסלונים קטנים רבים, חלקם מתארים את חיי היום יום של אז וחלקם מתארים סצנות אירוטיות 'קאמה סוטרה' סטייל. עם השנים רוב המקדשים נחרבו, שליטים מוסלמים שהגיעו לאזור ממש לא אהבו את מה שראו, וניתצו חלק גדול מהפסלים הפרובוקטיביים. כיום נשארו 25 מתוך 85 מקדשים. הסיבה העיקרית שהגענו לכאן היום היא כדי לייצר הפסקה בדרך הארוכה מזרחה, שתביא אותנו בסופה אל וראנסי. אבל בעוד לנו האתר הארכיאולוגי לא מרגש יותר מדי, דווקא אירשאד המכונאי-מדריך שלנו ממש התרגש שהוא הולך לראות את המתחם הקדוש בפעם הראשונה בחייו.

בשבע כבר היינו על האופנועים. היום לא מתוכנן להיות יום עמוס, אבל רצינו לצאת לדרך לפני שהשמש הצורבת יוצאת לדרכה גם היא. לאחר כחצי שעה עצרנו לתדלק ושעה לאחר מכן מצאנו מקום קטן לצד הדרך שהרתיחו עבורנו מים מינרלים ועשינו קפה שחור על הגז. 120 ק"מ אחר כך שוב עצרנו לתדלק את הקטנוע. ובשעה רבע ל-11 כבר הגענו למלון Hotel Isabel Palace.

למלון חצר גדולה וניצלנו אותה לכביסה ותליה. הכניסה למתחם הקדוש עולה 600 רופי, צריך לקנות כרטיס אונליין והמלון רכש עבורנו ושילמנו לו במזומן. לאחר התארגנות ומנוחה קלה, לקחנו טוקטוק מהמלון בעלות 100 רופי והגענו למתחם בשעה 12:30.עשינו סיבוב של שעה בין המקדשים. בכנות המקדש של ג'גדיש באודייפור לא נופל מהם. אולי אם היה לנו מדריך שיספר סיפורים על מה שרואים היה לזה יותר ערך, אבל לא יכול לומר שהיה משהו שלא ראינו לפני כן. כאמור אירשאד התלהב והלך לראות גם, בתור מקומי, לו זה עלה 40 רופי לכניסה. בסיום עשינו סיבוב קטן ברחוב המרכזי מוץ למתחם ולא היה שם יותר מדי. היה חם ומצאנו מוכר אבטיחים שהיה לו זן אחר שלא ראינו קודם, והרגשנו חובה לבדוק את טעמו. היו שם גם מוכרי סמוסות ומסעדות, אבל משהו בחום שמתקרב ל-40 מעלות פשוט לא עושה חשק לשבת במסעדה מזיעים ודביקים, ובטוח לא לאכול אוכל חריף.

בשתיים וחצי היינו בחזרה במלון, בעיקר לנוח קצת עד שישבר החום, ובינתיים חיפשנו מה יש עוד לעשות באיזור. כאמור קג'ראו היא ממש לא עצירת חובה, זה היה רק כדי לשבור את הדרך הארוכה לעיר הבאה.
אך כעת שהיה לנו זמן להעביר במלון, פוסטר בלובי גילה לנו שיש כאן שמורת טיגריסים גדולה בשם Panna, וזה היה יכול להיות חכם להזמין מראש כרטיס לספארי של אחר הצהריים שיוצא בשלוש, ולנסות את מזלנו שוב עם החתולים הגדולים. לצערנו להזמין מעכשיו לעכשיו התגלה כמאוחר מדי.
פאנה נמצאת שעה מזרחה ומכאן, וזה גם היה הגיוני יותר לישון שם, וכך להאריך את הדרך היום בשעה ולקצר את מחר בשעה בהתאמה. מה שנקרא, חוכמה בדיעבד, מוטיב חוזר בטיולים שכאלו. החלטנו להתעקש עם בעל המלון להתקשר לשמורה ולשאול ליתר ביטחון מה יש להם להציע, מה כבר יכול להיות, אולי נלך מחר בבוקר. כך גילינו שיש ספארי לילה.

ביקשנו מבעל המלון לארגן לנו כרטיסים כולל איסוף מהמלון, והזמנו את אירשאד להצטרף אלינו לנסיעה. אחרי הכל הוא אף פעם לא היה בספארי וזו גם הייתה דרך נחמדה להודות לו על עד כה. ניצלנו את חלון הזמן להתקלח ולנוח. בחמש ועשרים הג'יפ כבר היה בחוץ. תחילה נסענו למשרד הכרטיסים להסדיר את הכניסה ולאסוף את המדריך ולאחר מכן לשער. השמש כבר ממש ירדה, ונכנסו לשמורה בסביבות שש ועשרה כמעט בחושך מוחלט. באזור שקרוב לשער יש כפר קטן ואנשים שגרים בתוך השמורה. הבנו שלרוב החיות לא מטרידות את המקומיים, אבל מחוץ לאחד הבתים שכב פגר של פרה, והמדריך זיהה שזה פגר מליל אמש שניצוד על ידי נמר.

העמקנו לתוך השמורה ולפתע הנהג החל לנהוג במהירות מטורפת. שאלנו מה קרה והוא אמר שראו נמר. לא הבנו מי ראה, מה ראו, וגם היינו ספקטיים אחרי שאמרו לנו שראו טיגריס ברהנטמבור. אך שתי דקות לאחר מכן הגענו לאגמון קטן שהיו בו כבר אולי עשרה ג'יפים אחרים והמון זרקורים שהאירו למרחק.
שתי נמרות יפות ישבו על תל, מביטות על גוויה נוספת של פרה שכנראה ניצודה אתמול. עמדנו שם וצילמנו אותן במשך עשר דקות, עד שהן השתעממו ונכנסו לסבך. המשכנו בנסיעה בין העצים, מסביבנו אורות של ג'יפים רבים ופנסים, מגששים באפלה ומחפשים עינים נוצצות בשיחים. לא עבר זמן רב ומשמאלנו זיהינו נמר גדול ומרשים, זכר, גם הוא הלך והתרחק מאיתנו עד שנעלם. הוא היה משמעותית יותר גדול מהנקבות. נסענו עד שהגענו אל גדת נהר והנהג כיבה את הרכב, ואז החלו להופיע נצנוצים רבים על גדת הנהר - גחליליות! השמים היו מלאים בכוכבים וזה היה מראה יפה ממש וככה נשארנו דקות רבות פשוט נהנים מהמחזה.
עשינו אחורה פנה והתחלנו לחזור החוצה. בדרך החוצה הספקנו לראות עוד נמר זכר, סיבטה, שועל, ארנבת, חתול פרא, חזיר בר ואנטילופה. אך לא דובים ולא טיגריסים. ודווקא הנהג אמר שנפוץ לראות דובים בספארי לילה. את הטיגריסים, מסתבר, ראו היום בבוקר ובצהריים באזור אחר של השמורה.

בתשע וחצי כבר היינו בחזרה במלון, מאוד מרוצים מההספק של הערב (ועם תחושת החמצה קלה שלא הכרנו את השמורה ולא הקדשנו לה יותר זמן, אך אלו החיים). 
אכלנו ארוחת ערב מאוחרת במסעדה של המלון וחתכנו לישון מיד אחרי. מחר השקמה בחמש.

יום 13 - קג'ראו - אללאבאד

הנסיעה היום תיקח אותנו אל העיר אללאבאד (Allahabad)
ב-2018 הוחלט על שינוי שמה של העיר לפריאגראג' (Prayagraj), שזה שילוב של פראיאגה, שמה המקורי של העיר לפני הכיבוש המוסלמי, וראג' שזה מלך בהינדית. אבל היא עדיין מוכרת לרוב בשמה הישן.
אללאבאד, כפי ששמה מרמז, היא עיר מוסלמית גדולה במחוז אוטר פראדש (אללא, האלוהים, ובאד שער או בית), והנוכחות של דת האיסלאם מורגשת היטב בלבוש ובמסגדים הרבים.
למרות זאת, דת האיסלאם מהווה רק כרבע מהאוכלוסייה של העיר והרוב המוחלט הוא הינדי, וזו היא עיר מאוד עתיקה וקדושה להינדואיזם, מכיוון שהיא יושבת על מפגש הנהרות גנגס ויאמונה. לכן גם ראש הממשלה מודי דחף לשינוי שם העיר, כך הסבירו לי. נקודת המפגש נקראת סאנגאם (Triveni Sangam), וכל 12 שנה נערך בה פסטיבל הקומבה מלה, למי ששמע את השם.

גם העצירה בעיר הזו כל מטרתה מבחינתי היה להביא אותנו קרוב לווארנסי, ולמרות שהיא ממש לא עצירת חובה מבחינת אטרקציות, מבחינה תרבותית היא דווקא הייתה מאוד מעניינת. וזו גם הזדמנות למנוחה מהנסיעות המרובות.
בתכנון המקורי שעשינו, ניל הציע להגיע לכאן ישירות מאורצ'ה. זה היה חוסך יום (את אתמול, שלמעשה עשינו נסיעה לא ארוכה וסיימנו בקג'ראו), אך היה יוצא יום של כ-400 קילומטרים שמתבטא ב-8 שעות נהיגה נטו, שזה מבחינתי לא היה ריאלי. לכן ביקשתי מניל להוסיף עצירה באמצע ולאחר קריאה ועיון במפה הצעתי את קג'ראו. לצערי פספסתי את שמורת פאנה, ואם היינו ישנים לידה, יכולנו לנסוע מפאנה ישירות לווראנסי בשש וחצי שעות (330 ק"מ) שזה די דומה למה שעשינו היום, ולמעשה לדלג על העיר הזו. דבר כזה היה מאפשר למשל להקדיש עוד יום לשמורת פאנה עצמה. לומדים ומפיקים מסקנות תוך כדי תנועה.
כך או כך, בסופו של דבר נהנינו מהטיול כפי שהוא יצא בפועל.

השעון צלצל מוקדם משהיינו רוצים לקום. כמו רובוטים מתוכנתים ארזנו את הציוד באותה מתודה כמדי יום. מחוץ למלון פגשנו את אירשאד, העמסנו את הציוד ואמרנו בהודית "צ'לו" - נזוז. בשש יצאנו לדרך.
השמש עוד לא ממש יצאה והיה רק אור קלוש. היה אפילו קצת קריר. נסענו באותה דרך שהובילה אתמול לשמורת הטבע, ואחריה הכביש החל להתפתל בסרפנטינות במעלה ההר. השמש עלתה למרכז השמים כמו ביצת עין כתומה, עגולה ומושלמת והגיחה מדי פעם מבעד לעצים. התחושה הזו של החופש, המגע עם הרוח על הגוף, הקולות של הסביבה והנופים, זה הכיף ברכיבה על אופנוע. לאחר מכן הדרך הפכה למישורית ועברה בין שדות וכפרים ולאחר שעה וארבעים דקות, כמאה קילומטר אחרי, עצרנו לתדלק את האופנועים.
את העצירה הבאה עשינו 140 קילומטר לאחר מכן כששוב נגמר הדלק. מצאנו עיירה קטנה וקנינו קצת פירות ואכלנו את הארוחה שארזו לנו. מכאן עוד מקטע אחד להשלים את ה-317 ק"מ של היום. הגענו למלון ב12:20.

במלון לא יכלו לתת חדר לשלושה אנשים ולכן קיבלנו שני חדרים. לאחר מנוחה נדרשת, בכל זאת ערים ונוהגים מחמש בבוקר, יצאנו לסיור רגלי בעיר. באללאבאד אין יותר מדי מה לעשות מבחינת אטרקציות, יש כאן כמה מוזיאונים, אבל הרגשנו שמיצינו. יש גם מצודה, כנ"ל. ויש אזור קדוש להינדים שבו הגנגס מתחבר לנהר יאמונה - הסאנגאם. ראינו תמונות בגוגל של פסטיבל הקומבה מלה וחשבנו שיכול להיות מעניין. 
מחוץ למלון פגשנו שוטר נחמד שעזר לתקשר עם טוקטוק שדרש מחיר מופקע, ולאחר מכן השתכנע על ידי השוטר שלא לעבוד עלינו. השוטר סיפר לנו שהתמונות צולמו בחג ספציפי, הקומבה מלה, וכרגע אין שם שום דבר מיוחד לראות. החלטנו לנסוע בכל זאת, אולי לפחות לראות את המקדשים על הנהר ואיזו חוויה תרבותית כלשהי. אך ככל הנראה את המדקשים המרשימים שראינו בתמונות בונים ארעית רק עבור החג. גם החיבור של היאמונה עם הגנגס לא היה מאוד מרשים. מסתבר שצריך לבוא מיד אחרי המונסון כדי לראות את הזרימה, ובתקופה הזו היה די יבש. כל האמור לעיל לא מנע מעשרות אוטובוסים לפרוק המוני הודים שנהרו לנהר לטבילה במים הקדושים, ואפשר רק לדמיין מה הולך כאן במועדים הקדושים.

משם נהג הטוקטוק לקח אותנו לשוק העירוני. השוק היה משוגע, מלא מלא אנשים, רעש, טוקטוקים וצפירות מחרישות אוזניים. הייתי בכמה שווקים במדינות עולם שלישי, וזה היה אחד הקשים. בכל רגע נדבק קבצן אחר שמבקש נדבה, אנשים מבקשים להצטלם סלפי עם התיירים או סתם להיות חברותיים ומטרידנים. מעבר לזה כמובן המון סחורות, פירות וירקות, מאפים ומטוגנים ומה לא. קנינו תמרים מאיראן שהיו מתוקים ונימוחים. נהג הטוקטוק חיכה לנו לבקשתנו ובשש, עם שקיעת השמש, החזיר אותנו למלון, מרחק כחצי שעה משם. בשמונה יצאנו לחפש מקום לאכול. זו לא הייתה משימה פשוטה. מקומות שהיו כתובים בגוגל היו סגורים והמקומיים לא היו חזקים באנגלית. רוב המקומות שמצאנו על הרחוב היו מסעדות מזון מהיר. אחרי שעה של שיטוטים מצאנו מלון שהייתה בו מסעדה והגישו שם טאלי.
לא משנה כמה אנחנו מבקשים בכל מקום שהאוכל לא יהיה חריף, ואפילו שהיום ביקשנו בהודית "נהי פאניר" (ללא גבינה) ואמרו לנו סבבה, פשוט יוצא מה שיוצא. למזלנו האוכל היה רק חריף ולא חריף-חריף ושרדנו את זה, הצ'אפטי שיוצא ללא הפסקה בהחלט עזר.

בעשר כבר היינו בחזרה במלון, סחוטים מהיום הארוך ומוכנים לפרוש לשינה.
אפשר לסכם רשמית שאלא אם אתה הינדי שחפץ לרחוץ בגנגנס, אין לתיירים זרים הרבה מה לחפש באללאבאד. ואולי רק אם ממש בא לכם לחוות את הקומבה מלה.

יום 14 - אללהבאד - וראנסי

אני לא חושב שיש מישהו שלא שמע על וראנסי, העיר הקדושה ביותר להינדואיזם (ודת הג'ייניזם).
העיר העתיקה שבנויה על גדותיו של נהר הגנגס, שמשמש הן לשריפת הגופות והן לרחצת החיים.
זהו מקום שרציתי לבקר בו המון זמן והיה לי חשוב לשלב במסע. התלבטתי מאוד אם לסיים את טיול האופנועים ברג'סטאן ולחזור לדלהי, ומשם להגיע בטיסה או עם רכבת. בסופו של דבר הצלחנו לשלב את העיר בנסיעה על האופנוע וכך התגלגלו גם לאורצ'ה ולמקומות האחרים שזכינו להכיר ולחוות. אם כי ככל שמרחיקים מרג'סטאן לתוך אוטר פרדש, הנסיעה הופכת מכבישים קטנים בין ערים וכפרים לכבישים מהירים ובשל כך למונוטונית ומשעממת הרבה יותר.

מאללאבאד לווראנסי יש בסך הכל כ-115 ק"מ. יצאנו לדרך בשבע, כבר היה די חם והעיר הייתה ערה וחיה. לקח לנו שלושת רבעי שעה רק לעבור 15 קילומטר ולצאת מהפקקים של העיר. בהמשך עצרנו לתדלק ומצאנו מקום קטן בצד הדרך שהרתיח לנו מים ועשינו קפה. הכניסה לוורנאסי הייתה קטסטרופלית, נראה לי שיש לנו מנצחת על הבלאגן התחבורתי של ג'ייפור. ערימות של אנשים, אופניים, אופנועים וטוקטוקים נדחפים ונדחסים לתוך כל חלק פנוי בכביש. מהרמזורים כולם מתעלמים ומדי כמה צמתים שוטרים מכוונים ידנית את התנועה. אירשאד אמר לי שבכל U.P (אוטר פרדש) זה ככה, ומקסימום אם שוטר עוצר אותך אתה נותן לו 100 רופי וממשיך בדרכך. אל המלון Hotel Varanasi Inn הגענו בשעה עשר וחצי. לאחר התארגנות ומנוחה קלה, לקחנו טוקטוק ויצאנו לשיטוט בעיר שהתחיל בשוק והמשיך בחנויות בדים ומתנות.

בשוק מצאנו מוכר גויאבות בגודל של כדורי פוטבול וחלקנו אחת שלושתינו. גם מצאנו מקום שהכין סמוסות טריות שהיו טעימות ומשביעות, וכמובן קוקוס בשרני שאחרי ששתינו פתחו לנו אותו שנאכל את תוכנו.
וראנסי ידועה בבד המשי שלה, ועברנו בין כמה חנויות לחפש מתנות, ונדהמנו כמה מהר כולם קלטו שאנחנו ישראלים, התחילו לזרוק מילים בעברית ולהציע הנחות בלעדיות. אחת החנויות שמצאה חן בעינינו נקראת The Varanasi Silk Handicraft והבעלים היה מאוד אדיב.

דבר נוסף שוורנאסי ידועה בו היא הגאטים שלה (או גהאטות?), הגאט הן מדרגות אשר יורדות לתוך הנהר. רוב הגהאטות משמשות לרחצה ולטקסים דתיים, חלק לשריפת הגופות. הלכנו מגאט פריאג (Prayag Ghat) הקרובה לשוק ועד גאט דנדי (Dandi). כשדמיינתי את וראנסי חשבתי שיהיו פה המון דמויות מיוחדות, פאקירים וסאדהו, אנשים קדושים וצבעוניים. והאמת שחוץ מהודים רגילים לגמרי שרוחצים בגנגס כאילו זה אשקלונה, לא ראינו שום דבר יוצא דופן שלא ראינו עד עכשיו. אולי אפילו פחות. קראתי המלצות לעשות את השיט על הגנגס בזריחה, ואני משער שבשעות הבוקר היתה יותר פעילות מאשר בשעת הצהריים החמה שהגענו. אבל הלו"ז הנוכחי לא איפשר לנו, אלא אם היינו מגיעים לכאן אחה"צ קודם וישנים כאן בלילה (מחר מוקדם בבוקר חייבים כבר להמשיך הלאה). אולי בגלגול אחר.

מה שכן, ההליכה לאורך הגדה מעלה ניחוחות עזים של ביוב ושתן שלפעמים נראה שזורמים ממש מאיזה מרזב אל תוך הגנגס (או פשוט רואים מישהו שעומד ברחוב ומטיל את מימיו). המון זבל וצואת פרות, והמון אנשים שמציקים ונדבקים. לא רק קבצנים, אנשים ניגשו ודרשו שנלחץ להם יד או הציעו ללוות אותנו לחנות מסויימת. המון ילדים קטנים שמקבצים נדבות. ממש כל רגע מישהו נצמד והלך לצידנו אלינו ברמה שלא חווינו באף מקום אחר עד כה.

בסביבות חמש וחצי הגענו למזח של גאט קדר (Kedar) וחיפשנו סירה שתיקח אותנו לשיט לאורך הנהר לראות את הגאטים בשקיעה, לחזות בשריפת הגופות וטקס הפוג'ה המרכזי - "גנגס אארטי", שמתקיים ב-Dashashwamedh Ghat בכל ערב. במקום כבר היו מאות אנשים שפקדו את הסירות, מעאכרים עם שטרות של 500 רופי בידיים, מכווינים את הקהל למקומות הפנוייים. שילמנו 500 כמו כולם (לא מצאנו בפחות) ועלינו על אחת הסירות. בשש התחלנו בשיט, עוברים על פני אחד מהגאט שבו שורפים את הגופות ואז הסתובבנו אל הגאט שבה יש את טקס הערב. עשרות סירות כבר הצטופפו אחת על השניה. היה ריח חריף של עשן מהמנועים והמוני ברחשים שחגגו עלינו. מזל שהבאף היה עלי.

היינו די מאחור, אבל עם מצלמה ועדשת זום הצלחנו לראות את ההתרחשות. סביב הגאט עמדו מאות אנשים בזמן שכמה נזירים שרו, שרפו קטורת וצלצלו בפעמונים. אחרי כ-30-40 דקות שצפינו בטקס, הסירה שטה לגאט Manikarnika ששם הייתה שריפת גופות גדולה, ואז הסתובבה וחזרה אל הגאט שממנה התחלנו.
ירדנו מהסירה רק בשמונה ועשרה, ונכנסנו למסעדה צמחונית קרובה בשם suryoday. הזמנו טאלי. האוכל היה פשוט וטעים, ובין הפעמים הבודדות שביקשנו בלי גבינה ולא חריף ובאמת קיבלנו מה שהזמנו.

וארנסי בהחלט השאירה חותם ושמחתי שהצלחנו להכניס את היעד הזה למסע. זו עיר שבקלות אפשר להישאר בה כמה ימים טובים ולחקור לעומק, כמו הרבה מהערים הצבעוניות והעתיקות בהודו.

יום 15 - ורנאסי - לאקנאו

לאקנאו היא בירתה של אוטר פרדש' המדינה המאוכלסת ביותר בהודו, והיא העיר החשובה של האסלאם השיעי בהודו (20% מתושבי העיר הם מוסלמים שיעים). המטרה של הנסיעה לכאן בעיקרה להביא אותנו בחזרה לכיוון דלהי, ויותר מדויק אל אגרה.

יצאנו לדרך בשעה שש ועשרה, ורכבנו שעתיים עד שנדרשנו לתדלק את הקטנוע. שעה לאחר מכן מצאנו מקום על צד הדרך להרתיח לנו מים ולעשות קפה על הגז, ולאכול את ארוחת הבוקר שארזו לנו במלון. לאחר עוד כשעתיים ועצירת תדלוק נוספת, הגענו אל העיר ונסענו ישירות למלון, אליו הגענו בשעה 12:20.

המלון שניל סגר לנו (Cygnett Park) היה רחוק 40 דקות נסיעה מהעיר העתיקה, לכן ביקשנו ממנו שיארגן לנו נהג על חשבונו וכך עשה. הנהג הגיע רק כשעתיים לאחר מכן, ועד אז ניצלנו את הזמן למנוחה.
ראינו בגוגל שיש כאן מאוזוליאום ענק בשם בארה אימאמבארה (Bara Imambara) שנראה מאוד מרשים בתמונות, ולשם נסענו. אל לב העיר העתיקה הגענו רק בסביבות שלוש. כבר קרה לנו שראינו תמונות יפות בגוגל והן לא שיקפו את המציאות, וזה היה המקרה גם הפעם. מדובר במתחם קבורה מאוד קדוש לאיסלם, כניסה עולה 500 וחייבים לקחת מדריך בתשלום נוסף, אבל הקטץ' זה שאסור לצלם בתוכו בכלל ובמיוחד את המאוזוליאום. כשמתקרבים למתחם, כרוז קורא ברמקולים בשפות שונות ומסביר את כל האיסורים, מרחפנים, מצלמות ועד מקלות סלפי. בנוסף, בתמונות הוא נראה עתיק ואותנטי, אבל במציאות הוא צבוע בלבן סיד שלקח ממנו את כל האופי והפך אותו להראות מודרני וסתמי. ביקרנו רק בגינה שאינה בתשלום (Bada Imambada Courtyard), ועל המתחם הקדוש עצמו החלטנו לוותר.

המשכנו מערבה על רחוב Husainabad Trust, חולפים על פני מגדל השעון ונכנסים דרך שער גדול ומרשים אל כיכר רחבת ידיים. הכל היה מעוטר ונראה מלא היסטוריה. באזור יש כמה מקומות קדושים שרצינו להכינס אליהם. הראשון היה Chota Imambada, בית מרחץ עתיק ומוזיאון. רצינו רק לעשות סיבוב בחצר ולהתרשם מהמבנה מבלי להיכנס אליו, אבל דרשו כסף בכניסה. משם הלכנו אל Jama Masjid, מסגד עצום ומעוטר שניל סימן לנו ששוה לעבור שם. לצערי לא הרשו לנו להיכנס. הלכנו לכיוון שער אקברי (Akbari), חוקרים את העיר רגלית.

מהשער נכנסים עמוק לתוך הרחובות הקטנים עד שהגענו לשוק עצום. היו שם המון חנויות מכל הסוגים, באחת הסמטאות הייתה חנות בשמים קטנה מלאה בקבוקי זכוכית צבעוניים כמו שיקויים. בעל החנות התעקש למרוח עלינו מעט בושם תוצרת עצמית והתייצב לתמונה למזכרת. באופן כללי כולם כאן היו נחמדים, הנהנו לשלום וכשביקשנו הסכימו שנצלם. בדרך כמובן אכלנו פירות טובים וטריים, ועדיין קשה לי לתפוס שאבטיח שלם יכול לעלות 4 שח ו-3 מלונים, אחד לכל אחד מאיתנו, עולים עוד פחות מהאבטיח. בשש חזרנו לפגוש את הנהג שהמתין לנו כל הזמן הזה בחניה, והוא לקח אותנו לבקשתנו למסעדת מילאן. זו מסעדה שקיבלה כמעט 17,000 דירוגים בגוגל, ומדהים כמה אין שום קשר בין הדירוג לאוכל שמקבלים וכל פעם אנחנו נופלים בזה. כנראה עניין של טעם מקומי. המנות היו קטנות בקמצנות וחריפות בטירוף. לא יכולתי לאכול כמעט כלום למעט צ'פאטי וגם הוא לא היה כזה מדהים. ובניגוד לטאלי אחרים שאכלנו, גם לא היה refill כך שנאלצנו לקנות עוד מנות כדי לשבוע. אפשר לומר שאכלנו במקומות הרבה יותר פשוטים והרבה יותר מפנקים וטעימים לאורך המסלול, וזה לא היה אחד מהם.

בשעה שמונה כבר היינו במלון להתארגנות לשינה. מחר שוב השכמה בחמש. לאקנאו הפתיעה אותי לטובה. בשביל עיר שסומנה במפה שלנו רק בשביל לקרב אותנו לאגרה, לא חשבתי שיהיה לנו כאן מה לעשות. אבל הסיבוב בשוק היה ממש מרתק, ואפילו שראינו כבר כל כך הרבה שווקים, אלו האנשים שעשו את ההבדל. כולם היו חיוביים, חייכנים, ביקשו להצטלם או שיתפו פעולה כשבאתי לצלם רוכלים וחנויות. השוק היה ענק מכדי שיכולנו לחקור את כולו, והיו שם דברים שלא ראינו במקומות אחרים, כמו חנות הבשמים המיוחדת, או מאפים שכנראה יחודיים למקום. זה לא שלא היו קבצנים מטרידנים, או ילדים שחגו סביבנו וביקשו נדבות, וגם היה הרבה לכלוך ועוני כמו בכל מקום שהיינו בו. אבל בסך הכל היה כאן נחמד ומעניין תרבותית.

לאחר שסיימנו את היום קלטנו שפספסנו שני אזורים שנראו מעניינים וסמוכים למואוזוליאום, Kudiya Ghaat ו-Shanidev Mandir (הגשר האדום) שנמצאים על גדות הנהר. ואולי יכול להיות מעניין לסיים שם את היום בשקיעה ולמצוא מה לאכול באזור.

יום 16 - לאקנאו - אגרה

על אגרה לא צריך להכביר במילים. גולת הכותרת של הודו, לפחות מבחינתי, היא כמובן הטאג' מהאל המפורסם. רצינו לסיים באקורד גבוה, לכן בכוונה השארנו את הביקור בו לסיום הטיול.

כמו בכל יום בימים האחרונים, קמנו קצת אחרי חמש. הצוות של המלון שכחו להכין לנו ארוחת בוקר take-away כפי שביקשנו ועיכבו אותנו בהמתנה ממושכת. בינתיים, מחוץ למלון הייתה תחנת דלק והכנו את האופנועים לנסיעה הארוכה. כך יצא שלמרות שתכננו לצאת בשש, יצאנו רק חצי שעה לאחר מכן. אחרי שעזבנו את העיר התחברנו לכביש אגרה לאגרה (מצחיק לרשום), שילמנו את המס בכניסה לכביש והתחלנו את הדרך הארוכה והמונוטונית. אין יותר עצירות בצד הדרך בדוכנים, אין כפרים קטנים ואין בעצם כלום בכביש המהיר הזה למעט אספלט. רוכבים ב-80 קמ"ש, מתאימים את הקצב שלנו לקטנוע האיטי, במקום לנסוע 110-120 קמ"ש בהתאם ליכולת של הכלים שלנו.

יחסית בתחילת הדרך הייתה תחנת דלק, אבל היינו בסדר מבחינת הדלק, או לפחות כך חשבנו. בנוהל, אחרי 120 ק"מ לקטנוע נגמר הדלק. אירשאד שחשב על זה מראש, שלף בקבוק 2 ליטרים וקיווה שזה יספיק עד התחנה הבאה. עצרנו בצד הדרך לתדלוק שדה, וכשרצינו להמשיך, באתי להתניע את האופנוע והמצבר פשוט מת על המקום. לא ברור איך ודווקא שם, אבל איזה מזל שאירשאד היה איתנו. בעוד אנו עומדים בכביש מהיר באמצע שום מקום, כשרק פעם בכמה זמן עוברת משאית בודדת, אירשאד כמו מוסך נייד מיד שלף מהתיק כלים ומצבר חדש. תוך פחות מעשר דקות היינו מוכנים לתזוזה.

12 ק"מ לפני תחנת הדלק הבאה נגמר שוב הדלק של הקטנוע. הפעם לא היה לאירשאד בקבוק ספייר, אבל תושיה לא הייתה חסרה לו. מיד שלף צינור גמיש, הכניס קצה אחד למיכל הדלק של האופנוע שלו ואת השני אל הפה, ובלי להתבלבל שאב ומזג דלק מהמיכל שלו אל המיכל של הקטנוע. זה הספיק כדי לסיים את המקטע הזה, ובשעה עשר הגענו אל תחנת השירות ותדלקנו שוב את האופנועים. הזדמנות גם לאכול את ארוחת הבוקר שארזו לנו. המשכנו בדרך עוד כשעה. קשה לתאר כמה הדרך הייתה משמימה. כאמור כביש מהיר, אין כפרים, אין דוכני פירות, אין שום דבר חוץ מלהחזיק את הגז ולחכות שאגרה תתקדם אלינו. זה גרם לי לתהות האם העיקוף לווארנסי היה שווה את זה ולא פשוט לטוס לשם עם טיסה פנימית, אבל זה כנראה היה הדבר הנכון לעשות כשמסתכלים על התמונה המלאה ומה עוד הרווחנו לחוות בדרך.

אחרי נסיעה שהרגישה אינסופית ומייגעת, הגענו עד הירידה מהכביש המהיר. בסיום הירידה האופנוע שלי כבה שוב. הפעם זו לא הסוללה. לאחר ניסיון להחליף את הממסר, אירשאד הגיע למסקנה שהלך האלטרנטור. הצלחנו להניע את האופנוע בדחיפה ולהגיע עד למלון שהיה יחסית קרוב למחלף, אליו הגענו בשעה אחת בצהריים. כנראה שיכלנו להיות כאן הרבה לפני ללא כל הבלת"מים והקטנוע האיטי. אחרי רכיבה כה ממושכת היינו חייבים הפסקה, ניצלנו את המלון הממוזג למנוחה, כביסה וארגונים לפני שיצאנו להמשך היום.

בשעה שתיים אסף אותנו נהג עם מדריך ונסענו למצודה (Agra fort), עם עצירה לאכול בקטנה. המצודה הייתה עצומה ויפה, לא מרשימה כמו אלו ברג'סטאן אבל עומדת בפני עצמה. הכניסה עלתה 650 רופי. המדריך סיפר על ההיסטוריה והסב את תשומת ליבנו לפרטים הקטנים כמו אבני החן ששובצו בקירות השיש, ולמקומות בהם חסרות אבנים כי תיירים שלפו אותן עם אולר. לאט לאט נפתחנו עם המדריך וגם דיברנו על המצב בארץ, על הדתות השונות ודומות שלנו ועל החיים עצמם. ההבדל בין סתם להתסובב בין קירות האבן לבין ההבנה של מה שרואים והקונטקסט הוא מאוד משמעותי. ממליץ מאוד לעשות סיור מודרך במקומות כאלו כשמתאפשר.

לאחר מכן המדריך לקח אותנו אל ה"טאג' בייבי" - קבר אִעְתימאד א-דַאוּלה (I'timād-ud-Daulah), קבר קטן יותר באותה רוח אדריכלית של הטאג' מהאל, שהיה מרשים ויפה בפני עצמו, ונשקף ממנו נוף לנהר יאמונה. הכניסה עלתה 310 רופי. היו שם גם המון ציפורים יפות ועופות דורסים שריחפו מעל, וגם שם קיבלנו הדרכה. לבסוף לקראת שקיעה, המדריך לקח אותנו לתצפית יפה על החלק האחורי של הטאג' מהאל שמופיעה במפה בשם taj vista a.d.a, ושם שילמנו 100 רופי על טוקטוק הלוך חזור לתצפית ועוד 50 רופי לאדם לכניסה.

אחרי שירדה השמש, חזרנו למלון ונעזרנו בהם על מנת להזמין כרטיסי כניסה לטאג' מהאל, כדי שנוכל ללכת לשם בזריחה מבלי לעמוד בתור. לאחר מכן יצאנו לחפש מקום לאכול. הפעם במקום ללכת לפי מדד הדירוגים בגוגל, הלכנו לפי מדד הצ'אפטי, שזה מונח שהמצאנו לעצמנו שאומר שהמקום יהיה יותר טוב לפי מי שיש לו טנדורי ועושה צ'אפטי טריים (כמובן רק בתנור ולא במחבת!). על הרחוב הסמוך למלון מצאנו דאבה חביבה עם אוכל טעים וחרפרף והצ'אפטי הטרי בהחלט עזר לספוג את החריפות.

בשמונה וחצי חזרנו למלון להתארגנות לשינה. הימים האחרונים היו קשוחים מבחינת השקמה ונהיגה, ומחר שוב קמים בחמש, לפחות בפעם האחרונה לטיול הזה.

יום 17 - אגרה - דלהי

בחמש ועשרים כבר היינו מחוץ למלון, מיד כשיצאנו ישר ניגש אלינו נהג טוקטוק והציע לקחת אותנו ב-50 רופי לחניון שמחוץ למתחם הטאג' מהאל. קפצנו לרכב ונסענו, חוסכים 7 דקות הליכה פחות או יותר. בגדול מהחניון לוקחים קלנועיות חינמיות שמקצרות הליכה של עשר דקות עד השער, וכבר בדרך ראינו עשרות אנשים ממהרים לכיוון הטאג'. אנחנו אפילו לא ניסינו לקחת קלנועית כי היו מלא אנשים רק בתור לזה, ופשוט הלכנו עוד כעשר דקות עד השער. חשבנו שבשעה כה מוקדמת נהיה בין הראשונים, אך לא היינו קרובים. כשהגענו לשער המזרחי השעה הייתה כבר חמש וחצי, ואני מעריך שבתור הארוך לכניסה עמדו אולי 150-200 איש. מדריכים ושאר מעאכרים מבקשים כסף כדי לעקוף את התור, אבל אין בזה האמת צורך, בעשרה לשש בערך התחילו להכניס אנשים והתור התקדם מהר מאוד.

בכניסה למתחם יש בידוק ביטחוני ברמה של שדה תעופה. אסור להכניס סכינים/ אולרים או חצובות של מצלמות. בינתיים השמים כבר די התבהרו אך השמש עוד לא זרחה. נכנסנו פנימה, עוברים את השער האדום הגדול, ומיד אחריו הטאג' מהאל נגלה במלוא הדרו. האינסטינקט הראשון הוא לעמוד ולצלם בכניסה, וכך עשינו, אנחנו ועשרות רבות של אנשים שנדחפו אחד על השני בשביל הזכות לתמונה. אך הדבר הנכון הוא לרוץ קדימה אל הבמה שבמרכז החצר, משם יש נוף פנורמי של כל המבנה והגינה, ואין אנשים ממולו בגלל שיש בריכה ארוכה פחות או יותר מהבמה ועד המבנה. זה היה אחלה מקום לתמונות, היו שם משמעותית פחות אנשים, ומומלץ לרדת נמוך עד לבריכה ולצלם את הטאג' משתקף על המים.

לאחר מכן הדבר הבא שצריך לעשות זה ללכת שמאלה, אל הפאה השמאלית של המבנה. הטאג' מהאל מבנה סימטרי לחלוטין, כלומר נראה אותו הדבר מכל צד. ושם בצד שמאל בקושי היו אנשים, בעוד שהרוב נשארו מול החזית. משם גם ראו מצוין את הזריחה שהתחילה לעלות בשמים מאחורי המבנה. אחרי שהשמש עלתה והבוקר הפציע, נכנסנו אל המבנה עצמו. בפנים אסור לחלוטין לצלם ופשוט הולכים בשביל מעגלי סביב שני הקברים. מבחינת מה שרואים לא יכול להגיד שזה היה יותר מרשים מהבייבי טאג' או מהמצודה של אגרה.
לאחר מכן יצאנו והלכנו אל הפאה הימנית ולאחר עוד כמה וכמה תמונות, חתכנו בחזרה למלון כדי להתחיל את הדרך חזרה לדלהי.

הגענו אל המלון לקראת שמונה, אכלנו ארוחת בוקר, ארגנו את הציוד ובתשע וחצי התחלנו את הדרך לדלהי. הכביש לדלהי גם הוא כביש אגרה מהיר ומשמים. זו הייתה נסיעה קשה, השמש כבר יצאה והיה חם מאוד, אבל זו הנסיעה האחרונה שלנו בטיול הזה. עם כמה עצירות קטנות לשלם את האגרה ולתדלק, לקראת אחת הגענו לפאתי העיר דלהי ואז גם התחילו הפקקים הידועים לשמצה. זה הרגיש שכל מה שעשינו על האופנועים עד עכשיו היה מבוא לנהיגה בהודו, כדי שנהיה מיומנים מספיק כדי לתמרן בדלהי. כולם צופרים, חותכים, עוקפים ונדחפים בצפיפות בלתי נתפסת. זה היה די קשוח ומורט עצבים. נסענו בתוך העיר כשלושים דקות. בצמתים עומדים נערים מחופשים לנשים, מאופרים ולבושים סרי. הם פונים לנהגים, מנפנפים בשטרות של כסף. אירשאד הסביר לי שהם נערי שעשועים ויש כאלו שלוקחים אותם לשתות ויסקי, או יותר, תמורת המחיר הנכון (ולמעשה מישהו מסרסר בהם וגוזר את הקופון).

הגענו תחילה אל המוסך של ניל להחזיר את האופנועים. בכך רשמית תם המסע. רכבנו בדיוק 3780 קילומטרים ברחבי הודו, עשינו וחווינו כל כך הרבה, וכשמסתכלים במפה זה נראה שכיסינו כל כך מעט. הניסוי שלי לא לצפור (אלא אם באמת יש סכנה) גם הוא הסתיים ללא צפירה אחת. הכאוס מוצא את דרכו להסתדר סביבך. ולמרות שהגעתי למסקנה שאפשר לנסוע בהודו ולא לצפור בכלל, זה חלק מההווי ומתרבות הנהיגה וכדאי להשתמש בצופר כמו כולם ולא לעשות ניסויים. אירשאד הזמין לנו מונית ונפרדנו ממנו לשלום, וגם נתנו לו טיפ נכבד על השירות והליווי. 

רק בשתיים וחצי הגענו אל המלון. התארגנו על החדר והתרעננו, ובשלוש וחצי יצאנו להסתובב במיין באזר, השוק המרכזי של העיר. בחוץ מצאנו טוקטוק שהסכים לקחת אותנו ב-100 רופי, אבל הציע שנעשה עצירה בשוק אחר קודם ש"שם יש סחורות איכותיות ובמיין בזאר זה סתם גניבה". בלית ברירה בשל עקשנותו, הסכמנו לראות במה מדובר, וזו הייתה טעות של תיירים. הנהג החל בנסיעה ואז עצר לנו מול חנות גדולה (ולא שוק) בשם Loom India, בחנות היו מוצרי טקסטיל ומתנות במחירים תיירותיים. כעסנו עליו ודרשנו שיקח אותנו למיין באזר, ואז הוא אמר שהוא חייב לקחת אותנו לעוד חנות אחת כי אחרת הוא לא מקבל שובר לדלק (בתמורה לזה שהוא מביא תיירים). הוא התחנן שניכנס לעשר דקות, לא נקנה כלום ונצא. ממש התווכחנו איתו והוא לא היה מוכן לנסוע ישירות למיין באזר בשום אופן.
מכיוון שכבר שילמנו על הנסיעה, לבסוף נכנענו ונכנסנו לחנות. מדובר במעיין קניון קטן של שלוש קומות שבו יש גם מוצרי טקסטיל ומזכרות. בשביל הספורט ניגשנו לבדוק כמה עולים דברים שכבר קנינו בשווקים של רג'סטאן ונחרדנו לראות שהמחירים הם פי כמה וכמה. יצאנו מהחנות, הנהג התרצה וסוף סוף הגענו למיין באזר.

המיין בזאר, כשמו כן הוא, שוק ענק של הכל מהכול. סוג של שוק הכרמל על סטרואידים. לאורך השוק כל כמה דקות נדבק אלינו מישהו ששאל מאיפה אנחנו או ניסה לשכנע שניכנס לחנות שלו. היו גם המון שלטים בעברית, לא מפתיע. הסתובבנו בשוק בין הסמטאות הקטנות בערך כשעתיים, עד שהשמש החלה לרדת. במהלך הטיול התיק מצלמה שלי נקרע, ומצאנו תופר שהסכים לתקן על המקום במכונת התפירה, ולקח רק 150 רופי על העבודה. בשש התחלנו לחזור חזרה ולקחנו טוקטוק שממש התברבר ולקח לו מעל 40 דקות להחזיר אותנו אל המלון. העיר הייתה פקק תנועה אחד גדול וכולם מזדחלים וצופרים. ריח עשן הפליטה והרעש היו נוראיים, מזל שתמיד יש בכיס את הבאף. מומלץ גם אטמים.

בשעה שבע הגיע עובד של ניל לקחת אותנו לארוחת ערב ולסגור חשבון. ניל יצא לסידורים מחוץ לעיר והכין אותנו מראש שהוא לא יהיה כשנשוב לדלהי. העובד, Arun שמו, לקח אותנו למסעדה של אוכל דרום הודי שהיה מאוד מאוד שונה מכל מה שאכלנו עד כה. הכל מבוסס אורז בצורות שונות, מטוגן או טחון, שעושים ממנו קרפים ענקיים בשם דוסה או כל מיני חביתות קטנות וכדומה. גם הצ'אטני שלהם היה שונה, מבוסס קוקוס והכל הוגש על עלי בננה. האוכל היה מעניין בשביל לנסות, אבל לא משהו שבאופן אישי הייתי אוכל שוב. קינחנו עם צ'אי מסאלה כי הגענו למסקנה שלא שתינו תה אפילו פעם אחת כל הטיול, ואיך אפשר להיות בהודו ולא לנסות צ'אי. לאחר מכן חזרנו למלון, התמקמנו בלובי והסדרנו את יתר התשלום. קיזזנו את התוספת ששילמנו על האוכל על חשבוננו, ומצד שני נזקים שקרו לאופנועים מנפילות בדרך. ארון פירט את עלויות התיקונים על נזקים (שבאמת אנחנו עשינו, לא שריטות קודמות וכדומה). בכללי הוא ביקש תשלום רק עבור החלפת חלק שבור ולא על שריטות ושפשופים, גם אלו שאנחנו הוספנו. אחרי התמקחות על המחיר ועל מה באמת שבור ומה אפשר להחליק, הגענו לעמק השווה ונפרדנו לשלום.
בעשר וחצי כבר היינו במיטה, אבל סוף סוף, מחר אפשר לקום מאוחר.

יום 18 - דלהי

את היום האחרון שלנו בדלהי השארנו למקרה של בלת"ם במהלך הנסיעה, שאולי אם האופנוע יתקלקל או יקרה משהו שידרוש יום עיכוב, וחלילה ניתקע רחוקים מדלהי עם הטיסה. כך יצא שהיה לנו יום חופשי לגמרי היום. ניל הציע כל מיני אטרקציות וארגן לנו מראש מדריך ונהג.

השעון המעורר כוון לשמונה אבל הגוף קם בשש וחצי. עשינו קפה בחדר ובשמונה ירדנו לאכול ארוחת בוקר. בתשע הגיע המדריך עם הנהג, לקחת אותנו לסיור בעיר. התייעצנו איתו מה כדאי לעשות. חשבנו ללכת למבצר האדום, אבל הוא המליץ לנו לא ללכת לשם מכיוון שהיינו במבצר באגרה וזה מאוד דומה, וגם אמר שבדלהי חלק מהמבצר סגור לתיירים ולכן לדעתו אין לנו באמת מה לראות שם.
במקום זאת נסענו מתחם קדוש ענק בשם Akshardham, יחסית חדש, שנבנה לפני 20 שנה ונחשב לגדול בעולם. כשהגענו נאלצנו להשאיר ברכב את כל רכושנו למעט ארנק ומים. אסור להכניס אפילו טלפון (שנשאר ברכב עם הנהג) ויש בדיקות מאוד מחמירות בכניסה, ברמה שהכריחו אותנו לזרוק חפיסת מסטיקים שמצאו בכיס המכנס.
הכניסה לא עלתה כסף. הסתבבנו במתחם קצת יותר משעה. המבנה והמתחם באמת מאוד מרשימים, אבל יש משהו בבניה המודרנית שאומנם מחקה ויזואלית את המבנים הישנים, אבל לא מצליחה לשחזר את הקסם. אפשר לראות שהפרטים נעשו ביציקות בטון ולא בסיתות אבן, ואפילו את חיבורי הדבק הסיליקוני שמחזיק את הכל. בכל אופן, זה עדיין היה מאוד מרשים והמדריך נתן הסברים מעניינים על האלים ההינדים ועל פוליטיקה מודרנית, מה שהוסיף עניין.

משם נסענו אל מתחם אחר בשם Qutab Minar, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ששימש כעיר-מצודה, והיום נותרו בו בעיקר חורבות, אך השתמר בו מינרט עצום בגובה 72 מ'. הנסיעה הייתה ארוכה וההגענו לשם רק ב-12:00. הכניסה עלתה 600 רופי ועשינו סיבוב במתחם במשך קצת יותר משעה. בכנות זה היה די מיותר מפאת אורך הנסיעה להגיע לכאן. המתחם מלא בהריסות, ואומנם המינרט עצמו אדיר בגודלו והיה מאוד מרשים לגלות שהיו יכולות בנייה כאלו לפני מאות שנים, אבל לא ראינו משהו שמצדיק את התשלום והנסיעה עד לכאן. 

מכאן נסענו שוב שעה שלמה בחזרה למרכז, בדרך חיפשנו מקומות לעצור לאכול בקטנה, אבל דלהי היא עיר מודרנית ואין פה עגלות בכל פינת רחוב כמו בערים הקטנות והכפרים. למעט דוכני מיצים ו-pan panir שזה מעין נוזל מתובל שממלאים בכדור לחם חלול מטוגן. לא ראינו שום דבר מעורר תיאבון. חלפנו בנסיעה על פני שער הודו (India Gate) עד שהגענו לאטרקציה נוספת בסביבות שתיים ורבע .
עצרנו בבאר מדרגות בשם Ugrasen ki Baoli, היא הייתה ממש לא מרשימה ביחס לבאר שראינו בבונדי.
זה קצת הרגיש שלמדריך נגמרים הרעיונות לאן עוד אפשר לקחת אותנו, במיוחד אחרי שסיפרנו לו את כל מה שחווינו עד כה. כדי להעביר את הזמן ברכב הוא שאל איזה שירים הודים אנחנו מכירים, שמנו כמה שירים פופולרים החל מהפסקול של 'סלאמדוג מיליונר' ועד איצ'יקידנה, והוא שר בקול והתלהב.

בהמלצתו המשכנו בדרכינו אל מקדש סיקי בשם Gurudwara Shri Bangla Sahib וראינו טקס דתי. הסיקים מאמינים באל אחד ויש להם ספר תורה ודיברות, ובדת שלהם צריך לתת אוכל לאלו שלא יכולים להרשות לעצמם, וזה קצת הזכיר לי את הכהנים ולוויים. יחד עם מגיני הדויד שרואים בכל מקום במקדשים ההינדים, אי אפשר שלא לזהות קווים מקבילים עם הדת היהודית, אבל כמובן שזו דת מאוד שונה מהדת היהודית. ובכל זאת, פעם היתה ממלכה גדולה מהודו ועד כוש, וסביר שדתות השאילו סממנים אחת מהשניה.
המקדש הסיקי היה מעניין בעיקר מבחינה תרבותית, ולראות את הגברים המזוקנים עם הטורבן המסורתי והשומרים עם החניתות הגדולות, הניב הזדמנויות פוטוגניות רבות.

בשלוש ורבע היינו מורעבים וביקשנו מהמדריך לסיים את הסיבובים ולהחזיר אותנו בחזרה למלון, הספיק לנו להיות תיירים להיום. אני חייב לומר שדלהי עצמה לא הייתה מרשימה מבחינת מבנים היסטוריים ותרבות. כלומר, ביחס לרג'סטאן או מקומות אחרים שהיינו בהם, העיר הזו מאוד מודרנית ומערבית. גם המחירים יקרים ב-150-200 אחוז מכל מקום אחר שהיינו בו.

לאחר מנוחה וארגונים של הציוד, בשש יצאנו לחפש מקום לאכול ומדד הטנדורי לא אכזב. מצאנו מקום נחמד בשם Oh Pind שהיה קצת על הצד היקר, אבל נקי ומסודר ועם רוטי בטנדור שיוצאים חמים וטריים. כמובן שביקשנו לא חריף והאוכל הבעיר לנו את הצ'אקרות, אבל זו הודו.
חזרנו לחדר להתארגנות לשינה, לילה אחרון בהודו.

יום 19 - חזרה הביתה

ההטיסה חזור שלי הייתה בשעה 11:00, כך שבשבע עוד הספקתי לאכול ארוחת בוקר קלה. הנהג כבר הגיע ובשבע ורבע יצאנו לשדה. בצמתים עומדות ילדות ועושות גלגלונים, מבקשות כסף. הנהג מסביר שמאוחרי הפנים החמודות של הילדות העניות יש מישהו מבוגר ששולח אותן לקבץ נדבות ואז לוקח את כל הכסף לעצמו.

לא היו יותר מדי פקקים, הספקנו לצאת לפני שעות העומס וגם זה היה שבת. 30 דקות לאחר מכן כבר הייתי בשדה. בכניסה לשדה צריך להראות דרכון ובורדינג פס/ הזמנה עם פרטי הטיסה והשם שמופיע בדרכון. ובהמשך בודקים כמה פעמים שיש בדרכון ויזה בתקוף. הבידוק הלך מהר וחלק, צריך להוציא את כל הטואלטיקה לשקית שקופה שמקבלים מהם. שעה מההגעה כבר הייתי בדיוטי פרי ומשם על המטוס בדרך הביתה.

הודו בהחלט השאירה עלי רושם. עצם הגודל של המדינה, המגוון התרבותי והאנשים שהיו טובים ומאירי פנים.
לא כולם מתחברים להודו, הלכלוך, הפרות ברחובות ולפעמים הריח שמתלווה לכל זה, זה אומנם קיים אבל מבחינתי אפילו לא שמתי לב לזה יותר בשלב מסוים. זה גם אולי המקום היחיד בעולם שאפשר לראות "צלב קרס" מצויר ליד "מגן דויד" ואיכשהו זה הגיוני.

3780 קילומטרים עברו ביעף. נשארנו עם המון חוויות טובות וזכרונות. לא סיימנו עם הודו.
אבל אין משהו שבא לי יותר מלחזור הביתה, לכבס את הבגדים המטונפים כמו שצריך ולאכול סלט ירקות ענק.

מסקנות והמלצות

המסלול שעשינו היה מדהים, אך לעיתים ארוך ומתיש, וכלל המון אטרקציות שלא כולן היו נחוצות לטעמי. 
אני חושב שיש גם כמה ימים בטיול שאפשר היה לוותר עליהם לחלוטין, וכך להתאים את הטיול לשבועיים - 16 יום, משישי לשבת שאחרי (כלומר ב-10 ימי חופש, לטובת השכירים מבינינו).
או לחלופין להאריך במקומות אחרים שהיה שווה להישאר לחקור וגם לנוח - ג'ודפור, בונדי, וארנסי או ימים נוספים בספארי.

התחושה הכללית היא שרצינו להספיק הרבה ולא השארנו לעצמנו מספיק זמן לת"ש. היה כדאי לרווח את הרכיבות בימים ששניתן לקחת הפסקה מהרכיבה לטובת התאוששות ואגירת כוחות. להוסיף עוד שעות שיטוט בערים, כמו למשל בבונדי שהייתה מקסימה והתבאסנו שהגענו אליה יחסית מאוחר. אין ספק, למשל, שהיום הנוסף בחגיגות ההולי בג'ודפור עשה בדיוק את זה ורק הראה כמה היה נחוץ לשלב הפסקת רכיבה במסלול. ובאופן כללי, זה אחלה מקום לחגוג את החג ומאוד מומלץ, האנשים אדיבים ולא צפוף מדי.

אחד הדברים שהבנו באיחור זה שלנהוג בשעות החום מאט אותנו וגורם לנו לעצור יותר למנוחה. רק אחרי שבוע למדנו שעדיף לבקש שיארזו לנו ארוחת בוקר, לצאת בשש-שש וחצי ולהינות מהשעות הקרירות של הבוקר ולאכול מעט מאוחר יותר. אם בהתחלה העצירות שלנו היו כל 45 דקות-עד שעה בדרך כלל, ואז 15-20 דקות מנוחה, כשהיה קריר יותר יכולנו למשוך גם שעה וחצי-שעתיים וזה לא היה מורגש. כנראה שבין שעה לשעה וחצי זה ה-sweet spot.

כמובן שאני לא ממליץ לאף אחד לעשות את המסלול הזה על קטנוע, כמו אחי. לנסוע 80 קמ"ש ולעצור לתדלק בדחיפות זה לא כיף. ועל אף שהוכחנו שאפשר לעשות את המסע הזה על קטנוע (וראיתי מישהו שעשה את הודו על וספה), כמובן שמומלץ במינימום לרכוב על בולט או הימליאן. הטיול הזה היה גם מסע פרידה מהאופנועים הקלאסיים של ניל. ניל סיפר לנו שהוא מוכר את כל האופנועים הישנים מדגם 411 ועובר להימליאן 450 שיצאו בתחילת 2024. פחות תקלות, עבירות שטח טובה יותר וכו (הוא מוציא טיולים לצפון הודו ונפאל, שם יש יותר צורך באופנועים כאלו). במוסך שלו כבר עמדו 8 כאלו מתוך 20 שהוא מתכנן לרכוש.

לגבי לינה, אני ממליץ לבדוק את המלונות לבד בבוקינג ולא לסגור עם ניל. אפשר לקחת כאלו עם ביטול ומקסימום לשנות ברגע האחרון אם רוצים לשנות את המסלול. וכמובן לא לסגור איתו את הארוחות כלולות בטיול, בסוף זה עולה גרושים והם גוזרים על הדברים האלו קופון יפה. מה שחשוב זה אופנועים איכותיים ומתוחזקים, זמינות ושירותיות. והמכונאי שהיה צמוד אלינו והציל אותנו בכמה הזדמנויות, וחסך לנו עוגמת נפש ובזבוז זמן. כמובן שאפשר לעשות טיול כזה גם לבד לגמרי, אם יש לכם את הניסיון, הידע והתושיה לתפעל תקלות בעצמכם.

לגבי הספארי. כמו שכבר רשמתי, צריך להבין איך לסגור עם חברת טיולים שלוקחת לספארי שבו המפגש עם הטיגריסים מובטח, ולא לוקחים תיירים סתם אקראית לחלקים בשמורה. זה נכון לרהנטהמבור, אני לא יודע לגבי השמורה בפאנה כי לא נערכנו מספיק טוב וזה דורש עוד מחקר וקריאה ותכנון מקדים. בהנחה וסוגרים עם חברת טיולים אחרת שמבטיחה שרואים טיגריסים (או גם אם זה דרך ניל ומבינים איתו שזה אפשרי), לאוהבי הטבע אני ממליץ להוסיף ברהנטהמבור לפחות עוד יום נוסף של ספארי בוקר וערב, ולהגדיל את הסיכויים למפגשים נוספים עם החיות ולהגיע לכמה אזורים שונים, מעניינים ויפים של השמורה.

מבחינת המסלול, על היום השני באודייפור והיום באלהאבד כנראה שאפשר היה לוותר. על מנדווה היינו חלוקי דעות האם היא הייתה שווה את הנסיעה הארוכה אליה. רואים דברים דומים במקומות אחרים. היום האחרון בדלהי גם הוא היה מיותר לטעמנו, בסופו של דבר, לפחות מבחינה של מה לעשות בו. אבל לא רצינו להסתכן ולהגיע לדלהי ממש יום לפני הטיסה, אלא לאפשר מקום לטעויות ובלת"מים בדרך.

על המבצרים צ'יטורגר וקומבלגר אפשר לדלג בלי לחשוב פעמיים. בצ'יטורגר יש בעיקר חורבות. כשתכננו את המסלול ראיתי תמונות יפות של תצפית שמשקיפה על החומות הגדולות מהעיר, ואולי אם רק חולפים ליד ומתרשמים ממנו מרחוק זה מספק. לכל היותר להיכנס אליו ישירות אל התצפית שציינתי בפרק.
גם ראיתי תמונות של קומבלגר מהעונה הגשומה שהכל ירוק, יכול להיות שבזמנים אחרים של השנה כשהאזור עצמו יפה יותר, ואולי אם בעתיד הקרוב תהיה דרך טובה יותר להגיע לקומבלגר מאודייפור וזה לא יהיה כל כך קשה לעשות בו עצירה, אפשר יהיה להגיע לשם בנחת. אבל בהשוואה למבצרים אחרים שראינו בטיול הוא לא היה מהמרשימים, ובתקופה שאנחנו טיילנו הכל היה חום ואפרורי.

לאור כל מה שלמדנו בדרך, מצרף הצעה למסלול מתוקן -
יום 01 - תל-אביב - דלהי
יום 02 - דלהי - ג'ייפור
יום 03 - ג'ייפור - רהנטהמבור (ספארי ערב)
יום 04 - רהנטהמבור - פושקר (אם רוצים להימנע מנסיעה בשעות החום אז ישירות ללא ספארי, או ספארי בוקר ולצאת אחרי.)
יום 06 - פושקר - ג'ודפור
יום 07 - ג'ודפור חגיגות ההולי (תלוי כמובן מתי יוצא החג, אחרת מבחינת מה שיש לעשות בעיר אין חובה ביום נוסף.)
יום 08 - ג'ודפור דרך מקדש רנקפור (ומקדש אום באנה אם ממש רוצים) לאודייפור
יום 09 - אודייפור - בונדי
יום 10 - בונדי - אורצ'ה
יום 11 - אורצ'ה דרך קג'ראו לשמורת פאנה (ספארי ערב ולילה)
יום 12 - פאנה (עם או בלי ספארי בוקר) - וארנסי
יום 13 - וראנסי (מומלץ לעשות שיט בזריחה) - לוקנאו
יום 14 - לוקנאו - אגרה
יום 15 - אגרה - דלהי
יום 16 - דלהי יום ביטחון (לא חובה).
יום 17 - דלהי - תל-אביב

אלטרנטיבה לסיום ברג'סטאן וחזרה לדלהי מבונדי:
אם רוצים לוותר על מחוז אוטר פרדש ולסיים את הטיול בר'גסטאן, אפשר לחזור ביום הבא מבונדי לאגרה או דלהי. אני מציע לנסוע מבונדי לאבאנרי (Abhaneri), שם יש באר מדרגות עצומה ומרשימה, ולסיים שם את היום. למחרת בדרך לאגרה אפשר לעצור בפארק הלאומי Keoladeo או אם בדרך לדלהי אפשר לעצור באלוואר (Alwar), או כמובן פשוט להמשיך ישירות ללא עצירות.

אלטרניטבה המשך לוורנאסי מבונדי לאורצ'ה בעיקוף צפונה (במקום מזרחה):
אפשר לשנות את המסלול כדי להימנע מנסיעה של 380 ק"מ מבונדי לאורצ'ה. במקרה הזה לא עושים את הספארי ברהנטהמבור מיד אחרי ג'ייפור, ובמקום זאת לנסוע 150 ק"מ מבונדי לרהנטהמבור, לעשות שם את הספארי, ולמחרת לנסוע 250 ק"מ למקדש Ekattarso Mahadev Mandir ולסיים את היום בעיר ב-Gwalior שנמצאת עוד 35 ק"מ משם.
אם הזמן לא מספיק כדי לראות את המבצר של העיר (Gwalior Fort) באותו היום, אפשר למחרת בבוקר לבקר במבצר שנראה שהשתמר די יפה ויחסית שונה מהאחרים, ולרכוב משם 120 ק"מ לאורצ'ה.
מכיוון שאורצ'ה לדעתי שווה ביקור מעט ארוך יותר, מסלול כזה יאפשר לראות בה גם את המבצר, המקדש הענק ושדרת המקדשים על גדות הנהר (שאנחנו לא הספקנו להסתובב בהם).

טיפים

• אפשר ליצור קשר עם ניל במייל או בוואטסאפ:
• Neel Kamal +91 98713 27977
• cosytravels@gmail.com

קישורים חיצוניים

• האתר של Cosy travels (תיירות כללית בהודו)
• אתר נוסף שניל מפעיל (ספציפית למסעות אופנועים)
• החנות של ניל בדלהי בגוגל מפות
• מידע בעברית על רג'סטאן/ הודו באתר של תום לנדאו
• בלוג באנגלית עם מידע על חג ההולי בג'ודפור
• אתר שנעזרתי בו לחפש אטרקציות בכל עיר
• אתר נוסף שעוזר לתכנן לו"ז טיול בערים
• מידע על ספארי ברהנטהמבור (מציע לקרוא גם סיפורי דרך אחרים כאן באתר)
• חברה שמציעה מסעות אופנועים ברג'סטאן (השראה למסלול)
• חברה שמציעה מסעות אופנועים ברג'סטאן (השראה למסלול)
• חברה שמציעה מסעות אופנועים ברג'סטאן (השראה למסלול)
• חברה שמציעה מסעות אופנועים ברג'סטאן (השראה למסלול)