שבוע בסיאול וסביבתה, דרום קוריאה

האי Ganghwa-do.

לדרום קוריאה הגעתי לאחר שטיילתי כמה חודשים בניו זילנד. נחתתי בשדה התעופה באינצ'ון (Incheon) וטבעי היה שאתחיל את הטיול במדינה בסיאול, אחד המרכזים האורבניים הגדולים בעולם. חששתי מהמעבר החד הזה, מההרים הנקיים והריקים של ניו זילנד היישר אל תוך הקלחת הסואנת של אסיה. האמת היא גם שעוד לא רציתי לשכוח. לא רציתי לוותר עדיין על המרחבים שהתרגלתי אליהם ושאהבתי. לא רציתי להיכנס לסיאול.

עיינתי בספר הלונלי פלנט הנאמן, וחיפשתי בו אזור פתוח יחסית סמוך לסיאול, שבו אתרגל כמה ימים לרעיון הקוריאני לפני שאכנס למרכזו. החלטתי לנסוע לאי Ganghwa-do. משדה התעופה עליתי על אוטובוס שלקח אותי לטרמינל בסינצ'ון (Sinchon), סיאול, ובו עליתי על קו 3000 שלקח אותי אל האי (על גבי גשר). הצבעתי לנהג בספר הפתוח על שמו בקוריאנית של האי והוא הנהן, ובתוך פחות משעה כבר יצאתי מסיאול.

העצירה האחרונה הייתה בתחנה המרכזית העצובה של Ganghwa-eup, העיירה המרכזית באי. בספר קראתי שקיים מרכז מידע לתיירים בתחנה, ומצאתי אותה בתוך האולם המרכזי הקטן. ניגשתי אל הדלפק וקיבל את פני אדם מבוגר ועגול, שהופתע לראות אותי. הוא מיד הזמין אותי להיכנס אל תוך משרדו והציע לי קפה משקית אינסטנט אישית שכל כך אופיינית לקוריאה. קראו לו Mr. Han. הוא ידע מעט אנגלית ויצא מגדרו כדי לעזור לי ולתת לי את כל המידע שרק אפשר. בזמן שישבנו במשרד ניגשו אליו לדלפק כמה אנשים מקומיים שזרקו לו משפטים, והוא ענה להם במהירות מילים בודדות שסיפקו אותם. שיערתי שכך נראית רוב עבודתו ולכן הוא שמח כל כך שהגיע אליו תייר אמיתי.

התוכנית שלי הייתה להגיע ל-Youth Hostel שהופיע בלונלי פלנט, וממנו לצאת לכמה אתרים ברחבי האי. מר האן התקשר אליו והתברר שאין בו מקום פנוי. הוא המליץ לי לישון במוטל בעיירה במחיר 35,000 וואן בטענה שזה יהיה המקום הנוח ביותר בשבילי, אך זה היה לי יקר מדי ולא רציתי להישאר בעיירה האפורה הזו. לאחר כמה טלפונים למקומות לינה שונים (שכולם היו מלאים, כך זה בערבי שבת), נזכר מר האן בגסטהאוס קטן שמפעילה אישה בשם Kim Nam Sun בביתה הפרטי. הוא התקשר אליה, ולאחר שיחה מלאת התלהבות הוא אמר לי שיש לה מקום בשבילי במחיר של 25,000 וואן, ושהיא תאסוף אותי מהכביש בצד השני של האי. נשמתי לרווחה, אספתי את עשרות דפי המידע שמר האן הדפיס למעני, ונפרדנו לשלום.

עליתי על האוטובוס הפנימי לכיוון הגסטהאוס, שנסע בין שדות האורז והכפרים החקלאיים, וירדתי בתחנה שענתה לתיאור של מר האן. חיכתה לי שם אישה מבוגרת ונאה שחייכה אלי בביישנות ולקחה אותי אל הרכב המשוכלל שלה. ירדנו מהכביש הראשי ולאחר כמה דקות הגענו לבית פרטי בודד בין שדות אורז ומטעי אגסים. היא הראתה לי את החדר שלי, שכלל ארבע מיטות קומותיים ושני גורי חתולים, ולאחר מכן התיישבנו בסלון לדבר. הייתי האורח היחיד. נאם סון היא אישה מקסימה ומעניינת, והיה לי מזל רב שהיא ידעה מעט אנגלית. היא סיפרה לי שאני הזר הראשון שאי פעם התארח אצלה, ולכן היא נרגשת מאוד. סיפרתי לה על השנה בה טיילתי, ומדוע בחרתי לסיים אותה דווקא בקוריאה. סיפרתי לה על התקופה שלי בצבא ועל התוכניות שלי כשאחזור הבייתה. נאם סון סיפרה לי שהם פתחו את הגסטהאוס לפני כמה שנים כעסק משפחתי, ושלפני זה היה לה עסק ביתי להכנת משקה אגסים מיוחד, אך היא סגרה אותו כי הם לא הצליחו לגדל אגסים כמו שצריך. היא בעלת תואר בספרות, ונשואה לקריקטוריסט מפורסם. יש לה שני בנים – פארק קיו צ'אנג ופארק קיו הונג, שאחד מהם משרת בצבא והשני עדיין בתיכון. בכרטיס הביקור היא מופיעה בשם Buri, שמשמעותו שעורה. היא הסבירה לי שזה כינוי החיבה שלה, כי כך קל יותר לחברים זרים לקרוא לה, והיא גם סתם אוהבת שעורה. נאם סון אמרה לי שהיא יוצאת לקניות בעיירה ואם אני רוצה אני יכול להצטרף והיא תיקח אותי לכמה מקומות מעניינים סביב האי.

האי Ganghwa-do (Do זה למעשה "אי" בקוריאנית) הוא מקום מעניין מאוד, היסטורית ואקטואלית. כבר לפני אלפי שנים ישבו בו תרבויות אסייתיות מפותחות. הוא שימש כנקודה אסטרטגית בכיבוש ובהגנה על שאר חצי האי, בגלל מיקומו במפרץ החודר אל לב היבשת. כיום האי שוכן על הגבול הימי הצר עם צפון קוריאה, וחלקו הצפוני דומה לבסיס צבאי ענק.

הצטרפתי אל נאם סון לקניות, ומשם נסענו לפאבילון עתיק בשם Yun-Mee-Jung השוכן על החוף המזרחי, ממנו אפשר לצפות על משולש הגבולות הימי בין האי לדרום קוריאה ולצפון קוריאה. לאחר מכן נסענו אל האתר Ganghwa Peace Observatory, שמשמש כמוזיאון לקונפליקט בין הקוריאות, אנדרטה למען השלום וכאתר תצפית על צפון קוריאה. הוא מכונה גם "מוזיאון שלום" אך נאם סון אמרה לי שזה למעשה מוזיאון מלחמה. במבנה יש חדר בו אפשר לכתוב משאלה לשלום ולתלות אותה. גם אני תליתי בו משאלה, בעברית.

נאם סון הייתה צריכה לחזור הבייתה. היא השאירה אותי במוזיאון הארכיאולוגי בצפון האי והסבירה לי כיצד לתפוס אוטובוס בחזרה אליה. המוזיאון מוצלח ומציג ממצאים מעניינים, בעיקר מהקרבות ההיסטוריים שידע האי. מחוץ למוזיאון קיים פארק "דולמנים", ובו ניצבים שניים מהדולמנים (מצבת קבורה מגליתית מתקופת הברונזה) המפורסמים שאף מוכרזים כאתר מורשת עולמית.

השמש החלה לשקוע והייתי בדרכי לתחנת האוטובוס. נהיה קר מאוד והרוחות התחזקו, ובנוסף לכך ירדתי בתחנה הלא נכונה והייתי אבוד. אדם מבוגר שלא דיבר אנגלית עזר לי והתקשר לנאם סון שבאה לאסוף אותי. אותו אדם גם הדגים לי בצורה המוחשית ביותר את השוני בגבולות החברתיים בין מזרח למערב, בכך שהוא הבחין שהחנות שלי פתוחה, הצביעה עליה וצחק, וסגר אותה בעצמו.

ביום השני לשהות שלי באי ביקרתי במקדש המפורסם Bomun-sa (Sa – מקדש בקוריאנית) שנמצא באי Seogmo-do הסמוך. כדי לעבור לאי צריך לקחת מעבורת קצרה בכפר הדייגים Uepo-ri, ואז לקחת אוטובוס אל המקדש. בדרך למעבורת ירדתי שוב בתחנה הלא נכונה בכפר דייגים אחר, ואדם נחמד עזר לי והסיע אותי למקום הנכון. המקדש מפורסם בזכות תבליט בודהה מהמאה השמינית לספירה, שפוסל מתוך ההר מתחת למדף סלע ענק.

בחזרה בגסטהאוס של נאם סון ישבתי עם בנה החייל קיו הונג ודיברנו על השירות הצבאי שלנו. הוא סיפר לי שבעוד כמה ימים מתחיל פסטיבל פריחת דובדבן בעיר Jinhae בקצה הדרומי של קוריאה. מזג האוויר בצפון היה קר מכדי להנות, וחשבתי שאולי כדאי לי לנסוע ישר דרומה, ולאט לאט לעלות צפונה בעקבות האביב. החלטתי להעביר מספר ימים בסיאול, ולאחר מכן לקחת רכבת דרומה ולהגיע בזמן לתחילת הפסטיבל.

הארמונות ההיסטוריים בסיאול.

סיאול היא עיר ענקית ומלאת אטרקציות, ואפשר בקלות להעביר בה שבוע שלם. נהייתי חולה מאוד מאז הערב הקר יומיים קודם לכן שבו איבדתי את דרכי באי, ועשיתי את דרכי בסיאול באיטיות בין האתרים המעניינים שבחרתי לעצמי. ביליתי מספר ימים נוספים בסיאול בסיום התקופה שלי בקוריאה, אך אפרט עליהם כעל תקופה אחת.

יש אין ספור גסטהאוסים בכל רחבי העיר. אני בחרתי במקרה ב-Beewon Guesthouse שנמצא ברובע Jongno. באזור הזה נמצאים הארמונות המפורסמים של סיאול והם במרחק הליכה מהגסטהאוס. הגסטהאוס עצמו ברמה טובה יחסית לקוריאה. הוא זול ומציע ארוחת בוקר של לחם וריבה. המקלחות והשירותים לא סימפתיים במיוחד אך מגיעים אל הגסטהאוס אנשים מעניינים מכל העולם. גסטהאוס נוסף, עליו אני לא ממליץ, הוא Windroad Guesthouse. קל מאוד להתמצא בסיאול, ואי אפשר ללכת יותר מעשר דקות מבלי להיתקל בתחנת רכבת תחתית שתיקח אתכם לכל נקודה שתרצו בעיר.

הארמון הראשון שביקרתי בו, והמפורסם ביותר, הוא Gyeongbokgung. הוא נבנה לראשונה בשנת 1395 על ידי שושלת Joseon הארוכה, והיה לארמון המרכזי והמפואר ביותר מבין חמשת הארמונות בסיאול. הוא היה בשימוש לסירוגין עד לשנת 1895, אז משפחת המלוכה החליטה לעבור ממנו לאחר שהיפנים התנקשו במלכה Myeongseong. החל משנת 1911 הרס הכיבוש היפני בשיטתיות את כל מבני הארמון פרט לעשרה, והקים על גבי הריסות ההיכל הראשי את מבנה השילטון המרכזי שלו. הכיבוש היפני הסתיים ב-1945, אך רק ב-1989 ממשלת קוריאה החלה בבנייה מחדש של הארמון כסמל לאומי.

מתחם הארמון מוקף בחומה גבוהה, ובשער הראשי והמפואר עומדים שומרים מחופשים, שעורכים כמה פעמים ביום טקס חילופי משמר. מהשער נכנסים אל תוך רחבת אבן גדולה, עוברים בתוך שער גדול נוסף ומעבר לו מתגלה המבנה הגדול ביותר – האולם המרכזי בו המלך היה עורך פגישות וישיבות ממלכתיות. אפשר להיסתובב כמה שעות בין מבני ההנהלה והמגורים ולהתרשם מהארכיטקטורה ומהעיצוב הקוריאני, אך האמת היא שהיה לי קשה להתרגש מהמקום. המבנים דוממים, אטומים ומושלמים מדי. קיבלתי תחושה שאני צועד בתוך סט קולנועי ושאיחרתי את הצילומים. את היום שיפר המוזיאון העממי (Korean Folk Museum) שנמצא בקצה הצפוני של הארמון. הוא ברמה גבוה מאוד ומציג כלי עבודה שונים, לבוש מסורתי, תיאורים של טקסים שונים וממצאים ארכיאולוגיים, והכל באנגלית!

הארמון השני בו ביקרתי הוא Changdeokgung, והוא ממוקם כמה מאות מטרים ממזרח לארמון הקודם. הוא הוקם סביב שנת 1395 בסמיכות לארמון הקודם עליו דיברתי, והיה למועדף מבניהם על ידי כמה וכמה מלכים. הוא גם המועדף על ידי תיירים רבים, ואני נמנה איתם. גם הוא נחרב על ידי היפנים, פעם אחת בכיבוש ב-1592, ופעם נוספת בכיבוש שהחל ב-1910.

אהבתי מאוד את הארמון הזה. הוא ממוקם על גבעה רחבה, המבנים המפוארים מרווחים ובניהם שתולים גנים מטופחים כמו שרק האסייתים יודעים לעשות. בתוך המתחם נמצא "הגן הסודי" (Secret Gardens), שטח סגור שרק לבני המלוכה היה מותר להיכנס אליו, כדי להירגע ולקבל החלטות קשות. הכניסה אליו היא בסיור מודרך בלבד ובתשלום נוסף. אם אתם קצרים בזמן וצריכים לבחור בארמון אחד בלבד, אני ממליץ להתמקד בו. המבנים עצמם בשני הארמונות כמעט וזהים לחלוטין.

האתר ההיסטורי השלישי שביקרתי בו נקרא Jongmyo. הוא לא ארמון אלא מקדש יוצא דופן, בו היו עורכים טקסים פולחניים לכבוד המלכים שנפטרו. בתוך המבנים המוארכים הונחו טבלאות עץ מיוחדות שבהן, לפי האמונה, שוכנות רוחות המלכים. Jongmyo נבנה על ידי שושלת ג'וסאון בשנת 1394 והוא המקדש הקונפוציאני העתיק ביותר בעולם שעדיין עומד על תילו. המבנה הראשי הוא מבנה העץ המסורתי הארוך ביותר בכל דרום קוריאה. עובדת טריוויה נוספת היא שהטקס שהיה נערך בו, ושעדיין נערך מדי שנה במאי, הוא הטקס הקוריאני המסורתי הגדול ביותר.

בספר לונלי פלנט כתוב שאפשר להיכנס ל-Jongmyo מהארמון Changdeokgung שמצפון לו ללא תשלום נוסף. המידע הזה כבר לא נכון, והכניסה היחידה כעת היא מדרום. רק בימי שבת אפשר לטייל באתר בחופשיות ובשאר הימים חייבים להצטרף לסיור מודרך. לדעתי כדאי להצטרף לסיור כי אי אפשר באמת להבין את הסיפור ואת החשיבות של המקום רק מלעמוד מול המבנים. בפארק הקטן, מחוץ לשער הכניסה, מתאספים כל ערב עשרות גברים שמשחקים ב-Baduk, משחק לוח אסייתי (נקרא "גו" בסינית).

אטרקציות נוספות בסיאול.

שוק הדגים Noryangjin: מאות מטרים של אקוואריומים ודוכנים שמציעים למכירה כל יצור ימי שאפשר לעכל. כמות אסטרונומית של חלזונות, דיונונים, דגים ומלפפוני ים. רובם חיים, וכולם ימותו עד סוף השבוע. כשצעדתי בין השורות ובחנתי את המינים השונים (אני סטודנט לביולוגיה) הרגשתי כמו בגן חיות ענק. חוויה תרבותית יוצאת מן הכלל, אך עצובה משהו...

Seoul N Tower: אחד האייקונים של סיאול. המגדל ממוקם על הר במרכז העיר, וקראתי בלונלי פלנט שכדאי לבוא בערב ולראות את העיר הופכת לים של אורות. כשאני הגעתי לראש המגדל החל לרדת שלג, אז לא ראיתי הרבה, אבל כן למדתי הרבה על טקסי החיזור של זוגות קוריאניים צעירים. תצפו לאלפי אנשים. עלות הכניסה – 6000-7000 וואן.

המוזיאון הלאומי של קוריאה: מוזיאון ברמה גבוהה מאוד ובהחלט שווה ביקור. מוצגים בו בעיקר ממצאים ארכיאולוגיים, מלאכות מסורתיות ואומנות היסטורית. שימו לב – הכניסה בחינם, והוא סגור ביום שני.

Buckchon Hanok Village האנוק הוא שמם של בתי העץ המסורתיים בעלי גגות הרעפים המשופעים שמאפיינים את קוריאה. אפשר לומר שזו נחלאות של סיאול. השכונה בוקצ'ון ממוקמת בין שתי הארמונות Changdeokgung ו- Gyeongbokgung, ונותרו בה מבני האנוק צפופים רבים. זהו אזור תיירותי ופועלות בו חנויות מלאכה ואמנות רבות. מדרום לשכונה, מעבר לכביש הראשי, נמצא מידרחוב הקניות המפורסם Insa-dong שאפשר לקנות בו מזכרות במחירים מופקעים.

השוק Namdaemun: שוק היום יום המפורסם ביותר בסיאול. מוכרים בו בעיקר בגדים זולים, נעליים, אלקטרוניקה ומזון מסורתי. באחד מהקצוות שלו פועלות כמה חנויות לציוד טיולים, וזה המקום היחיד בכל רחבי דרום קוריאה שמצאתי בו ציוד טיולים אמיתי (וחיפשתי). כל שאר חנויות המטיילים מציעות רק לבוש ניילון צבעוני, נעליים צבעוניות ומקלות הליכה צבעוניים.

שוק העתיקות Dapsimni: מבחר מרשים מכל התקופות, מוכרים נחמדים ומחירים גבוהים. המיקוח קשה.

צעד לתוך צפון קוריאה - סיור לאורך הגבול.

לדרום קוריאה יש המון מין המשותף עם ישראל. גם היא חולקת גבול עם האויב הגדול ביותר שלה, כל הבנים הדרום קוריאניים הולכים לצבא, העם הקוריאני יושב בקוריאה מראשית ההיסטוריה, והמלחמה האחרונה עדיין מהווה חלק משמעותי בזהות הדרום קוריאנית. אבל קיים עניין אחד שבכל זאת מבדיל בין סכסוך הישראלי-ערבי לסכסוך הקוריאני, והוא העובדה שמשני עברי הגבול יושב אותו עם. אין עוד מדינות בעולם שמדברים בהן קוריאנית, מלבד דרום קוריאה וצפון קוריאה. אין עוד מדינות בעולם שהאנשים בהן נראים קוריאנים, ואין עוד מדינות בעולם שהעם הקוריאני יושב בהן ברצף אלפי השנים, מלבד שתי הקוריאות. אך העובדות האלה לא מנעו מלחמה, שבשנת 1950 גבתה את חייהם של יותר ממיליון בני אדם, רובם המוחלט אזרחים וחיילים קוריאניים משני הצדדים. בשנת 1954 נקבע גבול חדש וסופי בין שתי המדינות, לא רחוק מאוד מהקו בו עבר הגבול לפני המלחמה.

התיירות סביב המלחמה והקונפליקט מפותחת מאוד בדרום קוריאה, עד כדי כך שאפשר אפילו לבקר באחת מהנקודות המתוחות ביותר בגלובוס – הבסיס המשותף Panmunjom שיושב על הגבול, ובו נפגשים נציגים מצבאות שתי המדינות, לצורך תיאומים ויישוב מחלוקות. מספר חברות טיולים מוציאות ימים מודרכים שעוברים בכמה נקודות לאורך הגבול, בסיור שנקרא "DMZ Tour", (Demilitarized Zone). ה-DMZ הוא אזור החיץ בין שתי הקוריאות. רוחבו שני קילומטרים מכל צד וקיימות תקנות חמורות לגבי כמות ואופי הכוח הצבאי שרשאי לשהות בתוכו. אני בחרתי להצטרף לסיור שמוציא הצבא האמריקני בעצמו, בהמלצת לונלי פלאנט.

כדי להירשם לסיור שלחתי אימייל <a href="mailto:ל-brandon@koridoor.co.kr" target="_blank" rel="nofollow">ל-brandon@koridoor.co.kr</a>‏ וביקשתי להצטרף לסיור. הוא הדריך אותי כיצד להשלים את ההרשמה והכל התבצע דרך האימייל. הסיור יוצא פעמיים בשבוע ואורך יום שלם. הוא עולה כ-80 דולר. האוטובוס יצא מהמחנה האמריקני Camp Kim שיושב בתוך סיאול, וכל התיירים הנוספים מלבדי היו אמריקנים או בריטים. לארצות הברית היה חלק מרכזי במלחמה (היא התערבה לטובת דרום קוריאה והצילה אותה מכיליון), והיא איבדה יותר מ-33,000 חיילים. הצבא האמריקני עדיין יושב בבסיסים בדרום קוריאה ומשמש כמפקח בבסיס המשותף Panmunjom.

מסיאול הגענו לבסיס Camp Bonifas הסמוך לגבול ועברנו תדרוך. ממנו יצאנו לתחנה הראשונה בסיור - מנהרת הפלישה השלישית (Third Infiltration Tunnel). זו אחת מארבע מנהרות ידועות שצפון קוריאה חצבה אל תוך הדרום, בתקווה לממש בעזרתן את גורם ההפתעה במלחמה עתידית. מאז שהיא נחשפה היא הפכה לאטרקציה גדולה, ואפילו הותקן בתוכה מסוע בשביל תיירים קשישים. כל כישלון של הצפון הופך במהרה לאתר תיירות בשביל הדרום. אפשר לצעוד בתוך המנהרה עד למרחק מטרים ספורים מהגבול הגיאוגרפי, שם נבנה קיר בטון עבה, ומעבר לו מוצב מיכל מים ענק שבלחיצת כפתור ידיח את הצבא הפולש בחזרה צפונה. אסור לצלם.
התחנה הבאה היא Dora Observatory, בסיס צבאי שאפשר לתצפת ממנו אל עבר צפון קוריאה. הדבר הראשון שקופץ לעין הוא הדגל הענק שמתנוסס מעל לצידו הצפון קוריאני של הגבול. בשנות השמונים דרום קוריאה הקימה בצד שלה של אזור החיץ תורן בגובה 98 מטרים, ועליו דגל במשקל 130 קילו. צפון קוריאה לא התמהמה ובנתה בתגובה תורן בגובה 160 מטרים, התורן הגבוה בעולם באותם ימים, ועליו דגל במשקל 270 קילו. מפגן השרירים הזה זכה לשם "מלחמת התרנים". כל מדינה הורשתה להקים כפר אחד בלבד בתוך אזור החיץ. דרום קוריאה הקימה את הכפר Daeseong-dong, וצפון קוריאה הקימה את הכפר Kijong-dong שקיבל במהרה את הכינוי "כפר התעמולה". המבנים הגדולים והמודרניים התבררו כלא יותר מקוביות בטון בעלי חלונות מצויירים, ולא תראו שום אזרחים שצועדים ברחובות. הוא הוקם במטרה לשפר את תדמית צפון קוריאה בעיני העולם כמדינה בעלת רמת חיים גבוהה, ואולי גם כדי להסתיר בונקר צבאי בתוך אזור החיץ.

לאחר התצפית ירדנו למרגלות ההר אל תחנת הרכבת Dorasan (San משמעותו "הר"). זוהי תחנת הרכבת האחרונה לכיוון צפון מסיאול, והמסילה ממנה ממשיכה צפונה אל תוך צפון קוריאה לפיונגיאנג והלאה אל המסילה הטראנס-סיבירית. תחנת הרכבת הזו היא עניין גדול בשביל דרום קוריאה, שלרוב משחקת בתפקיד האחות הבוגרת, ויש באוויר תקווה גדולה שהרכבות יחזרו לנסוע בין המדינות כסמל לאיחוד שאולי יום אחד יבוא. היה מעניין להלך לאורך המסילה ולהביט בשלטים "Seoul – Pyeongyang", כאילו שזה דבר הכי טריוויאלי בעולם. בשביל דרום קוריאנים רבים לתחנה הזו משמעות נוספת, והיא ביטוי למחסום היבשתי שמנתק אותם משאר העולם, ובמיוחד מהמסילה הטראנס סיבירית. הם חולמים לנסוע לאירופה ברכבת.

התחנה האחרונה היא בסיס ה-JSA (Joint Security Area) Panmunjom. זה הוא המקום היחידי בו קיים קשר כלשהו בין שתי המדינות. חציו הצפוני של הבסיס שייך לצפון קוריאה, וחציו הדרומי שייך לדרום. הגבול שעובר במרכזו מסומן על ידי עמודים נמוכים, והחיילים משני הצדדים עומדים אחד מול השני, ומנסים להיראות מרשימים ומאיימים כמה שרק אפשר. המקום ידע הרבה אירועים אלימים. כדי להיכנס לבסיס חזרנו ל-Camp Bonifas, החלפנו אוטובוס ואת מקום המדריכה תפסו שני חיילים אמריקניים. כשירדנו מהאוטובוס בתוך הבסיס נכנסנו מיד אל צריף כחול קטן, אחד משלושת המבנים היחידים שיושבים ישירות על הגבול. בתוך הצריף הזה נפגשים בזמנים קבועים נציגים מצבא הדרום עם מקביליהם מהצפון, בתיווך של נציגי או"ם, ומדברים על עניינים בנוגע לניהול הגבול. מותר להם לחצות את הגבול אל חציו השני של המבנה אך לא לצאת ממנו. במרכז החדר עומד שולחן ארוך, ושורת המקרופונים שחוצה אותו מסמלת את הגבול המדויק. גם לנו היה מותר ללכת לצד השני, ולהצטלם יחד עם חייל הקומנדו הדרום קוריאני ששמר על הדלת לצפון. אחרי שיצאנו מהמבנה נעמדנו על רחבה מוגבהת הצופה על הצריף הכחול ועל הצד הצפוני של הבסיס, והורשנו לצלם את החיילים הדרומיים עומדים מול הצפוניים.

Camp Bonifas קרוי על שם הקצין האמריקאני סרן בוניפאס, שהוא וקצין נוסף בשם ברט נרצחו בשנת 76 על ידי חיילים צפון קוריאניים, בעת שעסקו בגיזום עץ שהסתיר את שדה הראייה בסיס Panmunjom. אמריקה לא הייתה מוכנה לעבור על כך בשתיקה, אך כל תקרית אלימה נוספת הייתה יכולה להבעיר את הגבול כולו. הבית הלבן החליט להשלים את המשימה אותה התחילו בוניפאס וברט, ולכרות את העץ אחת ולתמיד. בשעה 7 בבוקר, שלושה ימים לאחר התקרית, החל מבצע Paul Bunyan. עשרים ושלושה רכבים אמריקניים ודרום קוריאניים נכנסו לתוך הבסיס מבלי להודיע על כך מראש לצפון. כוח המשימה כלל 16 חיילי הנדסה חמושים במסורים חשמליים, מאובטחים על ידי 60 חיילים אמריקניים חמושים באקדחים, ו-64 חיילים דרום קוריאניים חמושים באלות ובחגורה שחורה בטאיקוואנדו. באוויר חגו 20 מסוקי סער שנשאו פלוגת ח"יר, ו-7 מסוקי קוברה. בקו השמיים ברקע טסו מפציצי B-52, מלווים במטוסי פאנטום ומטוסי תקיפה דרום קוריאניים. בבסיס חיל אוויר סמוך מוקמו מפציצי F-111 ונושאת המטוסים Midway התקרבה לחוף. בנוסף לכוחות המיידיים, נפרסו לאורך הגבול כוחות ח"יר, גדוד ארטילריה, אגד נ"מ, כוחות שריון, והחלה העברה של 12,000 חיילים אמריקניים נוספים לדרום קוריאה. בזמן המבצע חגו מעל אזור המחנה מפציצים אסטרטגיים בעלי יכולת גרעינית. העץ נכרת, והאוטובוס עובר בסמוך לאנדרטה שהוצבה במקום הגדם, לפני שהוא יוצא מהבסיס בחזרה לסיאול.

דיברתי רבות עם הקוריאנים שפגשתי במהלך הטיול על נושא האיחוד עם צפון קוריאה. המבוגרים רוצים בכך מאוד, מכיוון "שהם אותו העם". הצעירים מתנגדים לו, כי זה יפגע בכלכלה החזקה שלהם. אם איחוד כזה לא יקרה בעשרים השנים הבאות, קשה לדמיין איך הוא אי פעם יתרחש.

הסרט הדרום קוריאני "Joint Security Area" מספר על קבוצת חיילים משני הצדדים בבסיס Panmunjom, שנוצרת בנים חברות בעייתית. זה סיפור בדוי והמדריכה הסבירה לנו שסיפורים כאלה לא באמת קורים שם. אך הוא מרתק והיווה השלמה נחוצה ליום הסיור.

החומה ההיסטורית בעיר Suwon.

לא רחוק מסיאול שוכנת העיר Suwon, שמתהדרת בחומת עיר עתיקה ושלמה. בעבר היא הקיפה את העיר כולה, אך כיום היא בקושי מקיפה שכונה אחת. החומה הוקמה בסוף המאה ה-18, בניסיון כושל להפוך את העיר לבירה החדשה של קוריאה. היא משופצת ויפה וכוללת כל מה שחומת עיר צריכה – שערים, מגדלי תצפית, מגדלי משואות, צריחים ובמות לתותחים. אפשר ללכת לכל אורכה למשך 5.7 ק"מ ולסיים בנקודת ההתחלה. כדאי לשמור זאת למזג אוויר טוב ולהנות מהנוף מהנקודה הגבוהה ביותר – Seonjangdae.

אפשר לקחת רכבת מסיאול ל-Suwon. הנסיעה אורכת כשעה. מחוץ לתחנת הרכבת עומד מרכז מידע למבקרים שיסבירו לכם כל מה שתרצו. הם ימליצו שתיקחו אוטובוס לשער הדרומי בחומה, אבל אני הלכתי את המרחק בפחות מחצי שעה (הרבה יותר נוח כשלוקחים בחשבון את קשיי השפה באוטובוסים). אפשר לעלות ולרדת מהחומה בכל שלב, אבל מצופה שתשלמו על הביקור באתר במבנה ממערב לשער הדרומי. הכניסה עולה כמה אלפי וואן בודדים ותקבלו מדבקה. הצד המערבי הוא המעניין ביותר וכדאי להתחיל בו. מלבד החומה אפשר לבקר גם בארמון ההיסטורי בתוכה, ובשוק הגדול שמדרום לשער הדרומי. אל Suwon הגעתי ביום האחרון לשהות שלי בדרום קוריאה. החומה מוכרזת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ובכך השלמתי את הביקור בתשעה מתוך עשרת אתרי המורשת העולמית בדרום קוריאה.

טיפים

• דרום קוריאה היא גן עדן של תחבורה ציבורית. אפשר ביום אחד לצאת מכל נקודה על המפה, להגיע אל כל נקודה, ולחזור (לא כולל איים רחוקים). לפעמים זה לא פשוט להתמצא בין האוטובוסים וקריטי להיעזר במקומיים דוברי אנגלית.
• בדרום קוריאה כמעט ואין אנגלית, וזה מכשול גדול. נהגי אוטובוס דוברי אנגלית זה מדע בדיוני. כשאתם עולים לאוטובוס תראו לנהג את היעד כתוב בקוריאנית ותוודאו איתו לאורך הדרך שיגיד לכם מתי לרדת.
• טוב לבקש מבעל הגסטהאוס (אם הוא דובר אנגלית) לכתוב בשבילכם על פתק כל דבר שאתם חושבים שתצטרכו לומר למישהו במהלך היום, כמו שאלה, שם של מנה, תחנת אוטובוס וכו'. כדאי גם לבקש מהם להזמין בשבילכם לילות בגסטהאוסים אחרים שלא דוברים אנגלית, ואפילו להזמין ב
• תיירות הפנים נפוצה מאוד ורוב הגסטהאוסים מכוונים בכלל לצעירים מקומיים. העומס הוא בסוף השבוע, וקשה מאוד למצוא מיטה בשבת בלילה אם לא הזמנתם מראש.
• בגסטהאוסים הקוריאניים נפוץ המנהג שבכל ערב האורחים יושבים במעגל בסלון עם אלכוהול וחטיפים, עורכים משחקי היכרות וממשיכים לדבר אל תוך הלילה.
• בכוונה לא כתבתי על דרכי הגעה לאתרים השונים בסיאול. אל כולם אפשר להגיע בקלות בעזרת רכבת תחתית, והוראות מדוייקות אפשר למצוא באתר של לונלי פלנט.
• הכניסה לכל האטרקציות התיירותיות בקוריאה עולה כסף (פארקים, מקדשים, אתרי טבע והיסטוריה). לרוב מדובר בסכום קטן (2000-4000 וואן) אך הוא מצטבר והופך להוצאה משמעותית בטיול, במיוחד אם מבקרים בכמה אתרים בכל יום.