פנמה, קוסטה ריקה וגוואטמלה

הגעה לפנמה והימים הראשונים

נחתנו בשדה התעופה בפנמה סיטי. לאחר לילה של התאקלמות, יצאנו לסיבוב בעיר. בעיר עצמה לא היה כל כך מה לחפש, במיוחד שחלק מהאזורים שלה לא כל כך סימפטיים (בכל זאת נסענו שלוש בנות....).
מה שבכל זאת היה ממש נחמד להתחיל איתו את הטיול, היה פארק מטרופוליטן (parque nacional metropolitan), שהוא בעצם ג'ונגל טרופי שנמצא במרכז העיר. המסלול קליל, ברור ונוח, אפשר למרוח אותו על חצי יום בכיף. מהפיסגה נשקף הנוף של כל העיר, ואפילו הצלחנו לראות קופים קופצים בין העצים ובריכה עם צבי ים.

בוקה צ'יקה

בוקר אחרי לקחנו אוטובוס מהתחנה המרכזית של פנמה סיטי אל מחוז צ'יריקי (chiriqui), במרחק 6 שעות נסיעה מהעיר לכיוון הגבול עם קוסטה ריקה. הגענו אל העיר דוד (david), ומשם תיכננו לנסוע אל הארכיפלג בוקה צ'יקה (boca chica), שנמצא באוקיינוס הפסיפי. ההגעה לשם היא קצת מסורבלת אבל שווה הכל!! מהעיר דוד לקחנו אוטובוס לאורקונסיטוס (horconcitos), עיירה קטנה וצנועה. שווה להגיד לנהג האוטובוס שאתם מעוניינים להגיע לבוקה צ'יקה, כי הם בד"כ מכירים נהגים פרטיים שגרים באורקונסיטוס ויוכלו לקחת אתכם ברכבם אל החוף, שם יש מוניות סירה אל אחד מהאיים.
אנחנו לקחנו מונית סירה אל האי בוקה ברווה (boca brava), שעליו נמצא מלון בוקה ברווה (hotel boca brava). המלון זול, מתאים לתרמילאים. הגענו בחשכה, אבל כשהתעוררנו בבוקר נכנסנו לשוק אמיתי מהיופי של המקום. המלון נמצא כאמור על אחד האיים, החדרים הם בעצם בקתות עם נוף מטורף לארכיפלג, והמסעדה (המאוד זולה) של המלון היא בעצם מן מרפסת גבוהה שממנה נשקף האוקיינוס הפסיפי. תאמינו לי, זה שווה את כל הנסיעה, וזה אחד המקומות היותר מדהימים שהייתי בהם בחיי.
לאחר ארוחת בוקר שופעת ומפנקת, חיכתה לנו מונית סירה שלקחה אותנו במחיר סמלי לשניים מהאיים הבודדים של הארכיפלג, כולל ציוד שנורקלינג וכמובן כמה שעות טובות של חופש טהור בכל אי. המקום היה כמו בחלום. אי בודד של חול לבן, מים תכלת, קוקוסים על העצים והמון דגים לראות.

בוקטה והר הגעש בארו

לאחר כמה ימים על האי בוקה ברווה, נסענו בחזרה לדוד, ומשם לקחנו אוטובוס לעיירה בוקטה (boquete). העיירה הזאת שונה לחלוטין מכל מה שראינו עד עכשיו, ומזכירה יותר את אירופה, גם במזג האוויר הסגרירי וגם בגוונים הירוקים כהים והגשם האנגלי שלה. עיירה מקסימה, שרוב הזמן יש קשת בשמיים שלה, ומעליה מתנשא הר הגעש הכבוי בארו (volcan baru).
בעיירה נעים לשוטט, אפשר "לתפור" אותה בשעה-שעתיים. יש בה חנויות, מסעדות, ברים, וכל מה שצריך כדי להסתדר.

אנחנו ישנו בהוסטל mamallena בכיכר במרכז העיר. יש מים חמים (!) והחדרים פשוטים ונחמדים. העיצוב מגניב והצוות נחמד. מתאים מאוד לתרמילאים.

מומלץ מאוד להגיע אל הגנים jardin explorador, שהם בעצם חצר ביתה של משפחה נחמדה ומקסימה מאוד. הגנים מושקעים ויש בהם שפע של סוגי צמחים, פרחים וגם כל מיני גאדג'טים מקוריים ומעוררי השראה לגינה ולבית.

לקחנו גם סיור בחוות קפה, שהיה ממש נחמד. המדריך היה מצחיק, ופגשנו שם קצת ישראלים (בפעם הראשונה). הוא הראה לנו את צמח הקפה, איך קולים את הפולים, הכל תוך כדי הסברים וסיורים בחווה ירוקה ויפה באמצע העיירה. וכמובן זכינו לשתות קפה טרי וחם.
בסוף הסיור הייתה מכירה של דבש בייצור מקומי, במגוון טעמים ייחודיים שאני אישית מעולם לא טעמתי (טופי למשל...).

בנוסף, ישנה אפשרות לטפס על הר הגעש בארו. המסלול קשה מאוד: כ-14 קילומטרים של עלייה בשיפוע, מתאים למיטיבי לכת בלבד!מהפיסגה רואים את שני צידיה של פנמה שמוקפים בים - האוקיינוס הפסיפי והים הקאריבי. תוכלו להגיע לשם עצמאית או לשכור מדריך דרך אחת מסוכנויות התיירים שיש כל כמה מטרים בעיירה. אנחנו שכרנו מדריך (חוסה, שהיה מקסים, נהנינו איתו מאוד) ויצאנו בלילה, על מנת להגיע לראות את הזריחה מהפיסגה. בדיעבד היה כדאי יותר לצאת למסלול הזה ביום, מכיוון שיותר נעים לטייל ביום (בלילה היה קפוא ממש) וגם יותר יפה כי רואים את הנוף. אם בכל זאת תרצו לצאת בלילה אז אל תשכחו פליז, כפפות, כובע, כי מאוד מאוד קר גם תוך כדי טיפוס.

בבוקטה יש עוד הרבה מסלולים וטיולי יום שיכולים להתאים לתרמילאים וגם למשפחות.

מעבר הגבול לקוסטה ריקה והעיירות במחוז לימון

מבוקטה חזרנו לדויד, ומשם לקחנו אוטובוס אל מעבר הגבול סישאולה. הדרך באוטובוס הייתה מדהימה! במעבר הגבול (שהוא בעצם גשר עץ עומד בפרוטקציה) נדרשים לשלם סכום מעבר סמלי.
משם יוצאים אוטובוסים לכמה נקודות מרכזיות בקוסטה ריקה (ביניהן גם סן חוזה, עיר הבירה. מעיר הבירה יוצאים האוטובוסים כמעט לכל כיוון, והטיול בקוסטה ריקה הוא בדרך כלל "טיול כוכב" כאשר חוזרים שוב ושוב לסן חוזה על מנת לקחת אוטובוסים לצדדים השונים. או שמשכירים רכב). אנחנו בחרנו לנסוע לעיירה קאוויטה (cahuita), שנמצאת על החוף הקאריבי, לא רחוק ממעבר הגבול (הנסיעה ארכה משהו כמו שעה). שם ישנו ב- reagge cabinas, בקתות זולות ופשוטות שנמצאות מרחק הליכה מצחיק מהחוף, מתאימות לתרמילאים. במקום יש גם מסעדה ובר.

העיירה היא קטנה ותוססת, מלאה צעירים, בתים קטנים וצנועים, שלוות רוגע נצחית ומספר חופים שפשוט אסור לפספס.
החוף הראשון שביקרנו בו, הוא החוף הקרוב לבקתה שבה ישנו, החוף השחור (playa negra). החול בצבע שחור, כתוצאה מפעילות וולקאנית. ממש מיוחד ומעניין!
החוף השני שביקרנו בו הוא החוף הלבן (playa blanca, parque nacional cahuita). הכניסה, כמו רוב הפארקים, בתשלום. זהו בעצם מסלול הליכה נוח של כתשעה קילומטרים, בתוך הג'ונגל שנמצא לאורך חוף הים- הפעם עם חול בצבע לבן שמתנגש בצורה מדהימה עם התכלת של המים. המסלול ברובו מוצל ומישורי. ראינו הרבה מאוד חיות כמו קופים ועצלנים.
בסוף המסלול התפנקנו במסעדה שהייתה באזור, ומשם צריך לקחת אוטובוס בחזרה לעיירה (המסלול אינו מעגלי).

עוד אטרקציות בקאוויטה:
אפשר ללכת לגלוש או לשנרקל, יש שם אפשרות להשכיר ציוד והים הקאריבי מדהים.
יש שם מן מתחם כזה של שמירה על חיות שנפצעו בטבע וטיפול בהן, אפשר ללכת לראות או אולי אפילו להתנדב.
מסעדות מומלצות יש שם בשפע, לא יחסרו לכם שייקים על החוף ואלכוהול של בוקר-צהריים-ערב.
בר מומלץ: קוקוס בר! יש שם את הבירות המקומיות בשילוב עם נשנושים ומאכלים מקומיים, וכמובן קוקטיילים אקזוטיים וצבעוניים. חזרנו לשם כמה וכמה פעמים.

לייד קאוויטה ישנה עיירה שנקראת פורטו וייחו (puerto viejo), שהיא הרבה יותר מתוירת. יש אוטובוס שמקשר בין האחת לשניה, ואם אתם לנים באחת מהן, שווה להגיע לראות גם את השניה. בפורטו וייחו יש יותר מקומות לינה, והחיים שם קצת יותר ערים, ובאופן כללי יותר המוני שם. המון חנויות וגאדג'טים מגניבים של בוב מארלי ובכלל, תמצאו שם תכשיטים, בגדים, חנויות תיירות ואווירת רגאיי אמיתית.

העיר הגדולה הקרובה ביותר לאזור זה היא לימון (limon) - עיר לא כל כך סימפטית ואין מה לבזבז שם את הזמן, רק אם רוצים לעבור שם בתחנת מעבר ליעד הבא, כמו שאנחנו עשינו.

הכפר טורטוגרו

מהעיר לימון לקחנו אוטובוס לקריארי, עיר שנמצאת באזור הצפון מזרחי של המדינה. משם יש אוטובוס אל אזור טורטוגרו (שימו לב כי יש אותו בערך שלוש פעמים ביום אז תתכננו היטב את היציאה שלכם). לאחר נסיעה ארוכה וחמה דרך מטעי בננות ודרכי עפר, האוטובוס יעצור לשפת נהר, שם תרדו ותחכו למונית סירה שתקח אתכם אל הכפר.
הדרך היחידה להגיע לכפר היא באמת דרך הסירות האלו. זהו מן חצי אי שמסביבו נהר רחב שעובר דרך ג'ונגל פראי ובתולי, מזכיר מעט את האמזונס במגוון החיות שיש שם: כבר בדרך רואים תנינים על החופים, שומעים את צרחות הציפורים ומתרשמים מגובה הצמחייה.
המקום מדהים, ולא מפוצץ בתיירים.
לאחר שיט של כחצי שעה, מגיעים אל הכפר המוקף מים. צד אחד שלו הנהר, והצד השני הוא החוף הקאריבי. אנחנו ישנו באכסניה על החוף, ולא קשה למצוא משהו זול במיידי.
טורטוגרו ידוע כאתר קינון של צבי ים, וכשמגיעים בעונה (סביבות אוקטובר), אפשר לצפות בצבי הים מגיעים בהמוניהם אל החוף להטיל את ביציהם.
בעצתו של בעל המקום המקסים (שהוא גם בעל מסעדה טובה בכפר), לקחנו סיור מודרך לילי של צפייה בחיות. זאת הייתה חוויה מגניבה. נכנסנו אל הג'ונגל עם מדריך בקבוצה קטנה (היינו ארבעה אם אני לא טועה). ראינו באותו לילה כמעט את כל החיות המזוהות עם קוסטה ריקה, ביניהם צפרדעים, נחשים, טוקנים וחרקים.
מוקדם בבוקר לקחנו סיור מודרך בקאנו לאורך הנהר, שם ראינו תנינים, צבים, קופים מקפצים מהעצים, חרקים וציפורים בכל הצבעים, הצורות והצלילים.
אם אתם מחפשים לראות חיות וטבע במלוא הדרו, טורטוגרו זה המקום.

מנואל אנטוניו ואוביטה

מטורטוגרו חזרנו בסירה ובאוטובוס- הפעם לכיוון סן חוזה (san jose). לא בזבזנו שם יותר מדי זמן (השתדלנו... בכל זאת יש משהו כמו ארבע תחנות מרכזיות בעיר וצריך לדעת לאיזו בדיוק ללכת), ותפסנו אוטובוס אל הצד השני לעיירה שנקראת מנואל אנטוניו (manuel antonio).
מנואל אנטוניו נמצאת על החוף הפסיפי של קוסטה ריקה. הגענו לשם בערב, וישנו באכסניה היחידה שהיה בה מקום (והייתה קצת יקרה אבל גם כללה ארוחת בוקר קלה) נקראת hotel divisamar. מול האכסניה יש סופר, ומספר פאבים, מועדונים ומסעדות.
העיירה היא קטנה מאוד, מתוירת, והרחוב הראשי שלה (איפה שעיקר התיירות) הוא בעצם חוף הים. חוף הים מלא אנשים, מסעדות, ברים, עגלות שמוכרות קוקוסים, וגם הכניסה לפארק הלאומי מנואל אנטוניו לא רחוקה משם.
הכניסה לפארק יקרה יחסית לפארקים אחרים, ובתוכו תמצאו ג'ונגל טרופי קלאסי ומספר שבילים ללכת בהם. אפשר לטייל בו חצי יום או יותר, והוא כמובן גם כולל בתוכו רצועת חוף כחולה ומדהימה, שגם בה אפשר לשרוץ ולתפוס קצת צבע עור קוסטה ריקני. :)

הבחור בקבלה של האכסניה שלנו המליץ לנו על אוביטה (uvita) חוף ים מאוד מיוחד- שהצורה שלו היא כמו של זנב לוויתן (אפשר לראות . בזמן השפל אפשר ללכת על ה"זנב" ובערך בצהריים כשהגאות עולה, צריך "לשחות" את הדרך בחזרה.
זאת הייתה תופעה ממש מדהימה! כאשר הולכים על הזנב והגאות אט אט מתחילה לעלות, מגיעים גלים משני הצדדים. קצת כמו ללכת בים סוף בתקופת יציאת מצריים.
יש לציין שהחוף נקי מתיירים, אולי רק תושבי העיירה מגיעים לשם לשוטט.
לייד החוף של אוביטה יש מסעדות ואנשים שעומדים ומוכרים תכשיטים וחולצות וכדאי להציץ.
אז איך מגיעים?
ממנואל אנטוניו לוקחים אוטובוס לקפוס (quepos), ומשם לוקחים אוטובוס לאוביטה. האוטובוס נוסע כשעה וחצי, ועובר בכל העיירות באזור. עיירות ממש יפות ומגניבות יש לציין, והנסיעה באוטובוס היא חוויה בפני עצמה.

מונטה ורדה וסנטה אלנה

ממנואל אנטוניו נסענו חזרה לסן חוזה - ומשם לקחנו את האוטובוס שמוביל לעיירה סנטה אלנה (santa elena). סנטה אלנה שוכנת גבוה יחסית, ולכן בניגוד לרוב המקומות שהיינו בהם, לא חם שם, אין לחות, ולמעשה האזור הוא אזור של יערות גשם אז רוב הזמן גשום קלות.
עיירה קטנה, ציורית ומקסימה. יש שם מסעדות טובות, הרבה אוכל מקומי, מצאנו שם גם עסק של ישראלי עם חומוס ובירה תוצרת בית.
אנחנו ישנו ב-santa elena backpackers לילה אחד ואת שאר הלילות בהוסטל pension santa elena.

לייד סנטה אלנה נמצא יער העננים מונטה ורדה (monteverde), ולמי שהיה רוצה להתנסות בטיול ביער גשם, זה המקום הקלאסי. אפשר להגיע לשם באוטובוס מהעיירה או ללכת ברגל (זה קצת ארוך ובעלייה אבל אנחנו נהנינו לעשות את הדרך הזאת כמה פעמים).
יער הגשם מונטה ורדה מקסים, אחד היעדים שהכי אהבתי. קחו בחשבון שהולכים בבוץ ולעיתים קרובות יורד גשם אז יש להצטייד בנעליים מתאימות ובמעילי גשם קלים. השבילים מסודרים ויש שילוט. תוך כדי המסלול תעברו בגשר תלוי, מפל והרבה עננים נמוכים.

עוד אטרקציות באזור:
אנחנו עשינו קנופי (זיפ-ליין, אומגה) דרך חברת aventura 100%, שם גלשנו על צמרות העצים, ביניהם הזיפ-ליין הכי ארוך באמריקה הלטינית (1590 מטר). חוויה נהדרת לכל חובבי האדרנלין ואפילו למי שלא כל כך. אפשר לסגור חוויה כזאת דרך כמעט כל הוסטל שיארח אתכם.

יש בעיירה עצמה גן סחלבים מקסים. יש בו שלל מיני צמחים, פרחים ובעיקר סחלבים. כמה שעות רגועות של סיור בגן, הדרכה מלאה ואנשים טובים.

גן פרפרים - הגן נמצא בדרך ליער העננים. שם קיבלו את פנינו מדריכות חמודות וערכו לנו סיור בין שלל הפרפרים המצויים בכל קוסטה ריקה וביבשת אמריקה עצמה. היה צבעוני ביותר.

יש עוד הרבה מסלולי טיול קצרים שאפשר לעשות באזור. אנחנו קיבלנו המלצה על עץ ענקי שאם מטפסים עליו רואים את כל הנוף מהעיירה.
בסופו של דבר לקח לנו המון זמן למצוא אותו כי הוא ממש במעמקי יער, אני בכלל לא בטוחה איך הגענו אליו, אבל הגענו. הייתה חוויה, אבל תיזהרו מעכבישים ענקיים שיורדים מהענפים. :)

כדי להמשיך ליעד הבא שלנו - לה פורטונה, לקחנו הסעה מיוחדת של ג'יפ-שיט-ג'יפ. אפשר לסגור את זה מכל הוסטל כמעט, וזה בעצם נסיעה ברכב בשטח עד אגם ארנל, ומשם שיט בסירה עד הגדה השניה, ומשם עוד רכב שמוריד את הנוסעים בעיירה ובהוסטלים השונים.
הדרך מהממת! כדאי לתכנן את הטיול כך שתגיעו ללה פורטונה אחרי סנטה אלנה ומונטה ורדה.

לה פורטונה

כדי להמשיך ליעד הבא שלנו - לה פורטונה (la fortuna), לקחנו הסעה מיוחדת של ג'יפ-שיט-ג'יפ. אפשר לסגור את זה מכל הוסטל כמעט. זה בעצם נסיעה ברכב בשטח עד אגם ארנל, ומשם שיט בסירה עד הגדה השניה, ומשם עוד רכב שמוריד את הנוסעים בעיירה ובהוסטלים השונים.
הדרך מהממת! כדאי לתכנן את הטיול כך שתגיעו ללה פורטונה אחרי סנטה אלנה ומונטה ורדה. זו גם הדרך החסכונית והמהירה ביותר להגיע ממקום האחד לאחר.

לה פורטונה היא עיירה מקסימה, נקייה וצבעונית, הנמצאת למרגלותיו של הר הגעש ארנל (volcan arenal) הפעיל והמאיים. לעיירה הזאת יש היסטוריה לא נעימה של התפרצויות מהר הגעש הזה, ומשם בא שמה (פורטונה=מזל). ההר לעיתים משמיע קולות ומעשן, אבל עם זאת הוא יפהפה, ענקי ומרשים, והוא מתנשא מעל אגם (אגם ארנל, ממנו הגענו בסירה).
אנחנו ישנו ב- arenal travelers inn, מקום חמוד, שייך לבחור צעיר ונחמד שעזר לנו להתמצא בעיירה ובמסלולים שמסביב.
גם כאן מזג האוויר הוא יחסית סגרירי ונטול לחות וחום, בניגוד למזג האוויר המאפיין את החופים.

ישנו מסלול מהמם (גם הוא בין האהובים עליי) של טיפוס על הר הגעש צ'אטו (cerro chato). זה בעצם הר געש כבוי שנמצא לצדו של הארנל. מטפסים עליו, ומהפיסגה שלו אפשר להשקיף על ארנל קצת יותר מקרוב. אחרי טיפוס ארוך וקשה (אבל יפהפה ושווה כל שניה), מגיעים לפיסגה, נהנים מהנוף ומאיזה מנגו, ואז יורדים מעט בבוץ כדי לשחות קצת בלגונה הקפואה שנמצאת בלוע שלו (אפשר לראות את זה בתצלום אוויר).
הטיול הזה היה כיף ומאתגר מאוד. צריך להביא נעליים מתאימות (יש בוץ והרבה), מומלץ מאוד להביא איזשהו בגד ים או משהו כזה כדי להיכנס ללגונה.

אחרי שהתרגשנו בפיסגה וירדנו את כל הדרך המהממת הזאת חזרה, החלטנו לזרום למפל לה פורטונה שנמצא גם הוא לא רחוק. מפל בגובה של כ-70 מטר, עוצר נשימה. טבלנו גם בו בניסיון להוריד מעצמנו את הבוץ (לא עזר).

ביום אחר לקחנו סיור בחוות קקאו של בחור נחמד מאוד בשם מיינור שגר בעיירה. מיינור דובר אנגלית (כמה נוח) ומכניס אורחים נפלא. ביחד עם אביו, הם אירחו אותנו לאחר צהריים שלם בחוות הקקאו שלהם, שם למדנו איך מכינים קקאו לשוקולד, שתינו מיץ קנה סוכר טבעי וטרי, וכמובן גם הכנו שוקו אורגני אמיתי. מיינור מוכר את אבקת הקקאו שהוא מכין, למקרה שתרצו להכין שוקו כזה גם אחרי הטיול.

לקחנו גם סיור מודרך של צפייה בחיות בשמורת הטבע, לא רחוק מהעיירה. טיילנו ביחד עם קבוצה (והאמת שלא היו שם ישראלים חוץ מאיתנו), עלינו על גשרים תלויים ועברנו תחת מפלים, עד רדת החשיכה. כשהגיע הלילה סידרו לנו חוויה מיוחדת- אוטובוס לקח את כולנו למעיינות חמים טבעיים (שזה מצוין, כי בלילה קר שם), שם פינקו אותנו בקוקטיילים ודברים טעימים.
האוטובוס כמובן החזיר אותנו להוסטלים, ואחרי מקלחת קצרה נפגשנו עם כמה מחברי הקבוצה באחד הפאבים בעיירה והחלפנו חוויות, טיולים ותרבויות.

קרתגו, אלחואלה והרי הגעש איראזו ופואס

מהתחנה המרכזית של לה פורטונה, לקחנו אוטובוס לסן חוזה. משם החלפנו אוטובוס לעיר קרתגו. קרתגו היא עיר גדולה הנמצאת במרכז קוסטה ריקה, לא רחוק מסן חוזה.
אין המון מה לראות שם, הגענו לשם מכיוון שרצינו להגיע להר הגעש איראזו (volcan irazu), וזו העיר הקרובה ביותר. אם בכל זאת תרצו לשוטט בעיר, אז במרכזה יש כיכר גדולה עם בזיליקה יפה. הבזיליקה נקראת the basílica de nuestra señora. אנחנו עשינו שם סיבוב קצר.
המלון שישנו בו נקרא hotel los angeles והוא נמצא ממש על הבזיליקה.

לקחנו אוטובוס מקרתגו (מול השוק) להר הגעש איראזו. הדרך לשם הייתה יפהפייה! מומלץ להישאר ערים בנסיעה.
אחרי שמשלמים בכניסה, האוטובוס לוקח אתכם עד נקודה מסוימת, שם אתם יורדים ומתחילים לשוטט. יש כמה נקודות תצפית על הלוע של הר הגעש. הר הגעש הזה כבוי ולכן אפשרי להתקרב אליו.
בגדול, השבילים מסומנים, הכל מאוד ברור ויש שילוט. מומלץ לעלות לנקודת התצפית הגבוהה יותר.

היעד הבא שלנו היה הר הגעש פואס (volcan poas), שנמצא לא רחוק מהעיר אלחואלה (alajuela) (גם היא קרובה לסן חוזה). ישנו ב- alajuela backpackers, בחדרים משותפים. היה נחמד, שקט, באזור טוב של העיר. ההוסטל גדול מאוד, מכיל הרבה חדרים ובין השאר גם מסעדה מגניבה וצעירה, יש שם מרפסת עם נוף לעיר ולשדה התעופה! כיף לבוא לאכול או לשתות ולצפות במטוסים הממריאים והנוחתים. מההוסטל יש שאטל לשדה התעופה, אך יש להזמין אותו מראש. כדאי לתכנן את ההגעה לאלחואלה בסמוך לזמן הטיסה שלכם ליעד הבא או הביתה.
מאלחואלה לקחנו אוטובוס אל הר הגעש פואס. מומלץ ממש להגיע בשעות הבוקר, לפני שעננים מכסים את הלוע וכבר אי אפשר לראות כלום. אנחנו הגענו ממש קצת לפני שהר הגעש התחיל לעשן, ואחרי תצפית והתרשמות, עשינו את המסלול הקצר והקליל שמוצע שם. טיול יום נחמד. למרות שהמקום מתויר, כדאי להצטייד במים ואוכל מראש, מכיוון שאין שם כל כך איפה לקנות.

לפנות בוקר לקחנו שאטל לשדה התעופה, ומשם טסנו לגוואטמלה דרך אל סלבדור.

מגוואטמלה סיטי ללנקין (סמוק שמפיי)

נחתנו בשעת בוקר בגוואטמלה סיטי, עיר הבירה של גוואטמלה.
תיכננו להגיע אל העיר קובן (coban), ומשם לקחת אוטובוס אל הוסטל שנמצא בתוך שמורת הטבע סמוק שמפיי (semuc champey). הנסיעה משדה התעופה לתחנה המרכזית של העיר, ומשם לקובן, היא נסיעה ארוכה מאוד, משהו כמו 9 שעות. בדרך עוברים כל מיני סוגים של נופים.
הגענו אל קובן וגילינו שפספסנו את האוטובוס האחרון בכמה דקות. תיכננו לישון לילה אחד בקובן ועל הבוקר להמשיך לשמורה, אבל כשהתקשרנו להוסטל להודיע שאנחנו לא מגיעות הלילה, הבעלים (שבמקרה היה גם ישראלי) אמר לנו שהוא נמצא בעיר ויוכל לקחת אותנו. יותר מזל משכל. גוואטמלה פחות בנויה לתיירות מאשר קוסטה ריקה, ותצטרכו להתאים את עצמכם למגבלות שלה.
הדרך מהעיר לשמורה הייתה מפותלת ומרובה בדרכי עפר ומקומות פראיים. הגענו לעיר לנקין (lanquin) בשעת לילה מאוחרת, שם אנשים מסתובבים עם פנסים ונרות וגרים במקרה הטוב בפחונים.
בסופו של דבר הגענו אל ההוסטל הסופר-מגניב של גולן ואיתן שנקרא גרינגוס הוטל (greengos hotel). השכרנו בקתת עץ צבעונית, ונהנינו מאוכל טוב במסעדה שנמצאת שם. רוב שעות היום אין שם חשמל, ובשעות הערב המוקדמות יש גנרטור שמספק חשמל לכולם (זמן להטעין את הטלפון, המצלמה ולדבר עם אמא).
בבוקר התעוררנו וגילינו שאנחנו נמצאות במקום קסום. הבקתות נמצאות על נחל שמימיו צלולים, וההוסטל עצמו מבודד ונמצא בתוך שמורה.
אחרי ארוחת בוקר, יצאנו לטיול בשמורה. בדרך עוברים בקתות אותנטיות של אנשים שחיים שם, מבודדים מהכל, בני המאיה. הם אנשים טובים ונחמדים מאוד, והם ינסו למכור לכם שוקולד וכל מיני דברים בסגנון. הם דוברים ספרדית (זה פרט חשוב, כי בגוואטמלה מלבד ספרדית, יש עוד כ-20 שפות שונות של מאיה, וגם אם ספרדית היא שפת האם שלכם- אין עם מי לדבר).
בשמורה עצמה עלינו לתצפית וראינו את הנהר מגבוה, שהיה מחזה מהמם. הנהר צבוע בצבע טורקיז עז, והוא מוקף הרים ירוקים גבוהים.
כמובן שלאחר מכן ירדנו לנהר עצמו כדי להיכנס וליהנות מאחת מיצירות הטבע הכי יפות שיש.
מומלץ לא להביא איתכם ציוד יקר ערך. אנחנו הבאנו סנדוויץ לנשנש, בגד ים (ומשהו מעל), סנדלי שורש ומצלמת GoPro. בהוסטל יש כספת, רק תבקשו את המפתח מהבעלים, ותפקידו שם את הציוד היקר שלכם.
בסופו של דבר, הדרך לסמוק שמפיי הייתה מעט מסורבלת, אבל שווה את החוויה, המאמץ וההרפתקה האמיתית הזאת, אל תוותרו עליה!

אגם אטיטלן

לפני שעזבנו את הגרינגוס הוטל, נרשמנו להסעה לאזור אגם אטיטלן (atitlan). בגדול דואגים שתצאו מהשמורה ותעלו אל ההסעה המתאימה ליעד שלכם. אגם אטיטלן נמצא באזור היותר דרום מערבי של גוואטמלה, והנסיעה אורכת כ-14 שעות. הכבישים מפותלים ולא נוחים לנסיעה. אל תאכלו הרבה ביום הנסיעה, ובאופן כללי תשאפו להירדם באוטובוס.
מסביב לאגם אטיטלן ישנן עיירות רבות. אנחנו בחרנו להגיע אל סן פדרו (san pedro la laguna). ישנו בהוסטל yo mama's casa, בחדר משותף עם כמה חבר'ה מאיטליה.
סן פדרו היא עיירה קטנה וציורית, ישראלים אוהבים אותה כי יש שם גם בית חב"ד. בגדול מיצינו אותה אחרי שלושה-ארבעה ימים, זה בהחלט הספיק לנו, אבל הרבה אנשים (בעיקר ישראלים) שדיברנו איתם נשארו שם יותר זמן.
העיירה כאמור נמצאת על האגם, יש בה שפע של מסעדות, חנויות קטנות של אמנות, בגדים, בדים, וגם שוק ססגוני. אפשר לעשות קיאקים באגם, רכיבה על סוסים, ללמוד ספרדית וללמוד את סגנון הציור המקומי. אנחנו רצינו לקחת שיעור בציור אצל אמן בשם גספר, שהבנו שהוא יודע עברית לא רע מרוב כמות הישראלים שמגיעים אליו. סגרנו שיעור אצלו דרך בית ספר שהיה קרוב להוסטל, אבל הוא לא הגיע לשיעור (זה היה מרתיח).
בגדול העיירה מגניבה, ואפשר ליהנות מסתם שיטוט סתמי ברחובות שלה, או לשבת על שפת המים ולנשנש לחם-בננה טרי שנאפה על ידי הנשים שמסתובבות ברחוב ומוכרות אותו. אנחנו בחרנו לשוט במונית-סירה לפנחצ'ל (panajachel), עיירה שכנה שיש בה שוק גדול ונחמד שמשתרע לאורכה. האנשים מקסימים ואדיבים.
רוב הטיול לא הגענו למקומות שהיו בהם הרבה ישראלים, או לפחות לא פגשנו בהם, אז החלטנו שאולי יהיה נחמד דווקא לסגור טיול של בית חב"ד אל "האף האינדיאני". ההר המשתרע מעל האגם מזכיר בצורתו פנים של איש אינדיאני. הטיול כלל טיפוס לילי על ההר הזה (משהו כמו חצי שעה של טיפוס), וצפייה בשמש העולה מעל האגם והעיירות שמסביב. הנוף היה מדהים!
אם בכל זאת לא תרצו להתערבב בישראליאדה, אפשר לסגור טיול דומה באחת מסוכנויות התיירות הפזורות בעיר (הכי כיף אותנטי! ישראלים ופלאפל יש בשפע כבר בארץ שלנו).

אנטיגואה

בחרנו סוכנות תיירות זולה הנמצאת בסן פדרו, והזמנו נסיעה לעיר אנטיגואה. אנטיגואה היא עיר חמימה ונחמדה, בנויה שתי וערב ובניינים נמוכים. יש בה הרבה פאבים, מסעדות ומקומות בילוי. זה היה היעד האחרון שלנו לפני הטיסה לניו יורק (ומשם הביתה).
השכרנו חדר לכמה לילות במלון קטן. היה בחדר שירותים, מקלחת ואפילו טלוויזיה (עד עכשיו ראינו טלוויזיה רק במלון בקרתגו). נחמד ונעים לשוטט ברחובות העיר. יש בה מספר שווקים, גם שוק אוכל ומשקאות (שייקים וחבילת אננס ואבטיח לדרך מומלץ לרכוש כאן), וגם פריטים אותנטיים שמספיק אפילו להסתכל ולהתרשם (וגם כיף לקנות), כמו שטיחים, בגדים, תכשיטים, תמונות, ציורים ועוד.
יש מסלול טיול קצר אל גבעת הצלב, משם נשקף נוף לעיר כולה ולאחד מהרי הגעש המתנשאים מעליה.

טיפים

• בגלל שרצינו חוויה אותנטית אמיתית (סליחה על הפלצנות) ולהתרחק מכל הישראלים שמציפים את מקומות התיירות, פחות לקחנו המלצות מפורומים ואתרים ישראלים. פשוט קנינו לונלי פלאנט, עשינו סימונים בספר על מקומות שנראים לנו שווים (היינו באותו ראש, למרבה המזל), ופשוט הגענו אליהם. כמובן שבדרך הוספנו והורדנו ושינינו את התכניות בהתאם למה שזרם. הכי טוב זה להקשיב למקומיים לגבי המלצות. הם יודעים הכי טוב איפה המקומות הכי מדהימים.