תאריך הטיול | February 2017 |
---|---|
משך הטיול | 10 ימים |
כחצי שעה מינגון - עומד בקושי מרכז הוספיס המתוחזק על ידי מתנדבים אירופאים מתחלפים. כמות האנשים - פר כוח האדם היא לא הגיונית.
הגעתי למרכז התנדבות אחרי לילה אחד כאן וקשה נורא לעכל את המקום.
במהותו, נבנה למטרת מסגרת פתוחה למדיטציה, אך עם הזמן, ועם האמצעים הרפואיים הדלים בבורמה, המרכז קיבל לרשותו דרי רחוב רעבים, מכורים, אסירים לשעבר, חולי סרטן סופניים, נושאי מחלות לב ועור וקבוצת חולי HIV מבודדת בגדרות מלחיצים, והפך ממרכז תיירותי למדיטציות - להוספיס תחנה אחרונה של מאות בורמזים שנפטרים שם כל יום ומתחלפים בחדשים.
נכנסתי אתמול באנרגיה חדשה מעניינת שנשבה לתוכי מרגע הכניסה. עם הזמן, קשה לי יותר ויותר לעכל את מהות המקום. נראה לי שקשה לי לקבל את כמה רחוק אני מרגיש מכאן. כמה החיים שלי אנוכיים עד עכשיו. וגם אחרי? שניה, יש כאן בעיה שורשית תרבותית. יש כאן הבדל כזה גדול בין המזרח למערב, ג'ודאיזם ובודהיזם, ישראל ובורמה. אצלנו במערב, עולם "המתים" מופרד לחלוטין מעולם "החיים". למה? אני מנחש שהסיבה מושתתת בתפיסה שלנו לגבי מוות ובכך שהוא לא משרת איזה אדון כזה או אחר שזה מקדם מוצר שתורם לכיס שלו. פשוט כך. אין בו צפי להשקעה נכונה כאפקט כלכלי. הפחד מהמוות כן קיים אצלנו, אך הוא לא עומד על השולחן. המוות מוכחש, "יגיע מתישהו" – לא מקבל חלק אינטגרלי, כמשמעותו המציאותית= חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. בגלל שאנחנו מפחדים ממנו – הוא לא נמצא בנושאי השיחה. אני זוכר ממש עכשיו איך הייתי מייצר שיח סביב מוות עם חברים. "מספיק. השיחות האלה מעציבות אותי. מדכאות אותי לגמרי" למה? זה קיים! זה יקרה לנו! זה קורה לכולם, וכשזה קורה -לא מאמינים איך זה יכול לקרות. כי לא האמינו שזה יקרה. כי זה לא מדובר. זה איזה בלק הול לא נודע אי שם בשמי התודעה הרחוקה שלנו. מגירת פנדורה שלא פותחים.
במזרח, המוות מתקבל בחיבוק. יש הבנה פשוטה לכך שהוא סוף לתהליך יפהפה הנקרא "חיים". הבודהיסטים אף מחכים לו. מאמינים שהמוות הוא שלב משמעותי בהתפתחות הנפש. מרתק! ההתייחסות שלהם למוות ובבודהיזם בכלל – לרגשות – שלא עוברים על ידם – הם חלק בלתי נפרד מהכל. הרי הכל אחד. החיים. המוות. האורז. הקנאה. ניגון בנבל. מדיטציה. תהיות השועל. הכל. אחד. אז ממה יש לפחד? הכל מדוייק וקורה כי, ככה. כי זה פשוט קורה.
אז כשלי קשה לצפות בגוססים בדרכם האחרונה, הנזיר, או אפילו הבורמזי הממוצע, לא יחוש כאב כלל, אפילו קצת יקנא באותו גוסס המתקדם הלאה. (ישנם מקרים רדיקליים בהם נותנים לגוססים להתבוסס בדמם ופציעהם ולסבול נורא – "אין מה לגעת בהם" – הם משתחררים. מזעזע לצפייה).
למה קשה לי לעכל? כי לא היה לי הפרטנר או המדריך או מענה כלשהו לשיחות על מוות כשהייתי קטן. תמיד הרתיע, דיכא והפחיד. אז טיטאתי את התחושות האלה לגבי התהליך הככ הגיוני הזה. כאן, פנדורה נפתחה לי על 4,000. אני הפריבילג נושם, ישן, גפיים כשירות, שומע סיימון וגרפונקל, מתפלסף ואוכל קמחים על שלל צורותיהם – בעוד שיש חברה בעולם שרק 1 מכל אלה יהיה מתנה ענקית בחייהם. אז, מי נתן לי הזכות לשים זין על עולם המתים, לשחק שעות פיפא במזגן, לבשל לעצמי תוכ שאכטה טובה? למה זה מגיע לי? למה אני לא מקדיש חיי לטיפול ועזרה בכל אותם גוססים? אני כל כך שמוק?! או שהמערכת לא מדברנת אותי בכלל להכיר בדבר. למה שיהיה צורך בשיעור בודהיזם או שיח על מוות בתיכון, פעילות שבועית בהוספיס – לקרב בין העולמות! לא להרחיק. לשניהם גורם ככ הרבה נזק! לחיים: לא מודעים=לא יצליחו לעכל/להתמודד כשיגע בם. למתים: כל יד ואוזן באשר הם ברגעיהם האחרונים הם כמלאך מן השמיים. כי הכל אחד. הבירה באגנס והטיפול בחלש. הכל.
כמה ימים פה במרכז ועוד לא התרגלתי. איך אפשר?
כבר במפגש הראשון, הזהירו אותנו ממטופלת בשם סודאסאנה. "אם היא רק מתקרבת – ח'ברה, תימנעו מיצירת קשר עין" ביקש מאיתנו דמיאן מרכז המתנדבים הצרפתי. "כשאתם שומעים אותה צורחת – אנא, נסו ללכת בשביל גישה אחר. היא תחת השגחה מאוד כבדה של כולנו".
סולומון, מתנדב מניגריה ואני תכף מוצאים מכנה משותף על כדורגל כשסודאסנה לפתע מתייצבת מולנו. היא מוחקת את יסודות המרחב הפרטי ובקרבה מסוכנת, לוחשת לנו באנגלית מדוייקת מדי לבורמזי הממוצע: "Have you heard Damien call me crazy?"
סולומון לא נותן לפיגוע להימשך ומיישר אותה ברגע: no. youre not crazy. If you’ve been crazy, perhaps he would have told us about it.
ניכר כי סודאסנה לא מאמינה לסולומון. מבטה נותר במקומו נעוץ כחץ בין עיניו של סולומון. עין שמאל שלה מתחילה לרצד, ניתן להתרשם כי היא אינה מרוצה. עדיין בשקט, טון תקיף יותר, לאחר שאלתה הבאה, עיניה יורדות להתמקד בשפתיו של סולומון, כאילו התמקצעה כפוליגרף לאימות שקרים וזה הוא השלב הבא. I think Damian tells every single vulanteer here that I am crazy. Are you telling me right now that this is a lie?
סולומון מועמד במבחן גדול יותר מזה שחשב שנכנס אליו. בורח במבטו מסודאסנה ומעביר אליי: I never heard that youre crazy. Have you?
אני: you?! Crazy?! Noooo. Never heard that.
פאוזה. סודאסנה כמו מאפיונר פיקח שמכיר בלוחצי היד שמולו כי מנסים לרמותו, מחייכת, נושמת, מתרככת ואז: but I am!!! I am fucking crazy! I am crazy! I am…!
סולומון ואני מנסים להרגיע אותה והיא ממשיכה לצרוח ולהתיז את גפיה לכל עבר.
סולומון: ok! Ok! Ok ma'am! You are crazy
סודאסנה בשיפט מהיר מדי כאילו התאמנה על זה כל חייה: "no one can stop me" ונעלמת בסבך קני הסוכר.
אני: Is she…""
סולומון: "yea man, she is the crazy old lady he told us about, man, defiantly."
שבוע תכף במרכז. ליוויתי נזירים לאסוף צדקה, יחפים ברחבות ינגון, שיחקתי והצחקתי ילדים בפעילויות ביטבוקס וצ'יינלו. ילדים של הורים מטופלים שחיים איתם שם. החלטתי לעלות שלב.
המקום הוא מקלט לנרקומנים, גוססים, גידולים, מחלות עור, נשאי ונגועי איידס, סחלה האנושות. החלטתי שאלך לשטיפת חולים. התנדבות ממנה כל המתנדבים נרתעים. רק מנהלי המרכז עושים את זה. הגענו לתאו של פאפא ג'י. פאפא ג'י משותק בכל הגוף חוץ מראשו. הפשטנו אותו, סיבנו, קירצפנו בכל האיזורים, אני הייתי אחראי על החלק התחתון. ניגבנו, הלבשנו והאכלנו אותו. היה לי מוזר מאוד. פעם ראשונה שאני רוחץ מישהו, אבל הרגיש בסדר וגם היינו 4 מתנדבים עליו.
כשסיימנו, דמיאן האחראי שאל אם מישהו מוכן לעזור לשרלוט, אחות צרפתייה, במשימת שטיפה הארדקור. (פאפא ג'י היה כאילו צ'יל?) דומייה. "אני צריכה ללכת לחדר כושר, הבטחתי למטופלת.." "יש מדיטציה שלא רוצה לפספס.." "יש לי תורנות ברירת אורז". "אני" מישהו צריך לעשות את זה כוסעמק. Living is easy with eyes closed. שרלוט ואני נכנסים לבניין שטרם ביקרתי. הצחנה מתוארת בדיוק באחד הפרקים מתוך "על העיוורון". "הבן אדם שאנחנו הולכים לרחוץ – ימות בימים הקרובים מפצעיו". ככל שמתקדמים במדרגות ובמסדרון, ריח בשר רקוב משתלט על נחיריי, מוחי ונפשי. בחדר, זיכרון של מה שהיה אדם, עטוף בשכבות בד, תחריכים ותחבושות, כאילו מסתירים מגופו את העולם, או להפך. שכבה, אחרי שכבה. ככל שמתקדמים בהסרת הבדים השכבות הפנימיות נעשות לחות במקצת, והופכות בהדרגה לרטובות וספוגות לגמרי בנוזלי ומיצי גופו. מחזה אימה אל מול עיניי מציף בי רפרנסים מהשואה ומעזה. ריח ריקבון חד דוקר את פנים-קדמת ראשי. בורות עמוקים הנראים כחפינת מצקות בבשרו מותירים חורים מוגלתיים מבעבעים הנוזלים מירכיו, אחוריו, רגליו וגבו – על המיטה, ועל הרצפה עליה אנחנו עומדים. כולו מוצף בצרכיו בחיתולים מאולתרים שלא הוחלפו כמה ימים. ציוד רפואי הוא מצרך יקר ערך ונדיר כאן, ובנוסף, ישנן 3 אחיות על 150 חולים משותקים. 1=50. מה גם שהבורמזים אינם מאמינים בדחיית/הקדמת המוות. הוא יגיע בדיוק בזמן שלו. הבא למות – מבורך. רגשות קנאה מהחיים בגילויו הקרוב של הגוסס את העולם הבא לפניהם. את גלגולו הבא. הזיה. בקור רוח מפתיע, אני סופג את נוזליו המבעבעים מוגלה ודם וסוחט בדלי יחד עם שרלוט. בהובלתה, עבדנו בנחישות ופרקטיות בניתוק רגשי ואמוציונלי. הפשטנו אותו, שטפנו את נוזלי המוגלה – למיטתו, לרצפה, לניקוז. החלפנו לו חיתול, תחבושות, חיטאנו, שטפנו שוב, חיטאנו שוב ועדיין, חורי גופו לא מפסיקים לנזול. האירוע מתיש אך אנחנו ממשיכים. עוצרים את הנזילות עם פלסתרים מיוחדים, עליהם תחבושות ואז תחריכים. הוא נשנק מכאבים לאורך כל התהליך ולאחר כמה גלגולים על המיטה, האירוע נגמר והוא שוב עטוף כולו שוכב מזיע בוכה ומותש.
הוא נועץ מבטו בי תוך כדי השתנקויות כאב עזות שצרמו לאזניי. גרמנו לו לכאב רב. למה עשינו את זה בכלל? הוא בכלל רצה את זה? הוא כועס עליי. היינו צריכים להניח לו לנפשו. מבט עינו לא סר ממני. כולו משותק ויד ימינו מתחילה לזוז ולהתרומם בכמה סנטימטרים. אני מנסה להבין את מבוקשו. הוא מתאמץ נורא אך ידו רק רועדת. אני מביט בשרלוט לעזרה והיא מקפלת את ציודה. אגודל ידו רוטט ובמאמץ רב, הוא זוקף את אגודלו ומודה לי בעיניים דומעות.
ריח הריקבון יסרב לעזוב אותי בשבוע הקרוב והזריקה לעזה גם היא לא נעימה במקום בו אני נמצא. התמונה שלו מודה לי מסוף סשן הרחצה, תלך איתי לעד. יומיים אחרי זה הוא מת.
בכל בוקר אני יושב לשתות כוס קפה עם אחד המטופלים שבטוח שהוא אחד המטפלים במרכז טבארוואה. שם הבמה שלו: סנטנה. שמו האמיתי מעולם לא סיקרן אותי.
סנטנה הוא בורמזי בן 70 בערך, נמוך קומה, חייכן, בעל שיער שופע וקעקועים. הוא מכור לאכוהול המוצא את דרכו לסנן את הטיפה המרה באמצעות בקבוקי מים מפלסטיק אל תוך המרכז, ובעצם מתהלך שיכור כלוט לאורך כל היום. מנהלי המרכז חולקים אליו כבוד גדול מתוך ההבנה שהוא חלק בלתי נפרד מרוח החיים בתוך מרכז המתים הזה. עינו הימנית של סנטנה מלאכותית, ושיניו, אלה הנותרו בפיו – זהובות-נוצצות, מה שהופך את דמותו הפיראטית לקברניט הראשי של ספינת המצורעים: "טבארוואה".
הגיטרה היא אשתו, ילדתו והחברה היקרה ביותר שיש לו בחיים, ועל פי כן הוא מתייחס אליה. כשרונו וקסמו סוחפים מתנדבים ומטופלים רבים אל ניגונתיו כמו היה שף המכשף תבשיל בעל ריחות משכרים. סנטנה ואני התחברנו מיד. חוש ההומור, החברותיות, וכמובן, הסיגריות שהבאתי איתי, אבל מעבר לכך – החברה שהיתה חסרה לו שם. בכל בוקר ב9:30, שרנו, ניגנו ושתינו קפה.
הוא סיפר לי שהוא מגלה עתידות על פי תאריך הלידה. הוא ביקש דף נייר, וברצינות מוקפדת, כאילו ניתקה ממנו השיכרות ל25 דק, הוא מיפה על גבי הדף מספרים, חיצים, צבעים חזקים, שנים בהן אהיה עשיר, הזהיר ואיחל לי מתי ואיך חתונה, ילדים ומוות. לאחר התייחסותו הרצינית מאוד לנושא ופועלו הרב שפירט על פתיחת עתידם של מאות אנשים והצלחתו בכך – התפוצץ מצחוק כאילו כל מה שקרה עכשיו, הוא בדיחה אחת גדולה. "אעהה?!" שאל כאילו הבנתי שזאת היתה בדיחה. לא הבנתי כלום. שמרתי את הדף עד היום (8 שנים).
בבוקר אחד ישבנו בבית הקפה המאולתר במרכז. מיד אחרי שקיבלנו את כוסות הקפה הקטנטנות שלנו, עשויות מחרסינה לבנה ללא ידית, חגה מעלינו ציפור מייגפה וחירבנה בדיוק מירבי ישר אל תוך כוס הקפה שלי. שנינו צחקנו מהמאורע, רק עתה דיברנו על מזל. "אצלנו בישראל – זה - (מצביע על החרא בכוס) – מסמל מזל טוב!" אני מתרגש. סנטנה צחק, הרים גבתו כשואל "וואללה?" לאחר שהתפעל מהסופרסטישן הישראלי, הנהן לעצמו בחיוך קל, השווה והעלה: "אז אצלנו.." הוא תפס את כוס הקפה כשבתוכה לשלשת הציפור, הניף אותה בידו כמכריז 'לחיים' וקרא בקול: "זה!..." הוא שיגר את נקטר נפלאות המטבוליזם אל תוך גרונו, ובשלוק אחד בלע את הלשלשת אל מול עיניי המשתאות. "....סימן למזל טוב!" הוא המשיך את משפט הניצחון שלו ודפק את הכוס על השולחן. הוא גיהק קלות, עיניו נפתחו כשקלט דרך תגובתי מה עשה, וסחף את שנינו לאחד מקרקורי הצחוק הגדולים ביותר שחוויתי בחיי. אח, סנטנה.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם