הסאלאר ודרום בוליביה בנהיגה עצמאית
טיול של 6 ימים בג'ימני שכור למדבר המלח הגדול בעולם וsur lipez עד הגבול עם צ'ילה.
| תאריך הטיול | July 2023 |
|---|---|
| משך הטיול | 6 ימים |
| עונה מומלצת | העונה היבשה בבוליביה |
תוכן עניינים
- לשכור או לא לשכור
- איך שוכרים ג'יפ ועלויות
- נהיגה בבוליביה ובמדבר המלח
- יום ראשון - Sucre to Salar de Uyuni
- יום שני - Volacn Tunupa
- יום שלישי - Salar de Uyuni and Villa Alota
- יום רביעי - Villa Alota to Polques
- יום חמישי - Polques to Quetena Chico
- יום שישי - Quetena Chico to Uyuni
- יום שביעי - החזרת הרכב ובריחה מבוליביה
- סיכום ומחשבות
- תגובות
לשכור או לא לשכור
אנחנו זוג בשנות השלושים בירח דבש בדרום אמריקה, והרעיון של לעשות כמה ימים בג'יפ צפוף עם אנשים שאנחנו לא מכירים נשמע לנו יותר כמו סיוט מאשר חוויה, ולכן חיפשנו אלטרנטיבות אחרות. קראתי מספר סיפורי דרך באנגלית של אנשים ששכרו רכב בסוקרה (Sucre) וטיילו בסאלאר ודרום בוליביה עצמאית ובסופו של דבר החלטנו ללכת על זה.
לשכור רכב זה יותר יקר משמעותית מלקחת סיור באחת מהסוכנויות באיוני (Uyuni) או טופיזה (Tupiza). לזה צריך להוסיף את האחריות שלוקחים על עצמכם, לנסוע במרחבים עצומים לבד במדינת עולם שלישי. בנוסף ההיתרונות של רכב שכור בבוליביה הם מוגבלים יותר בהשוואה למדינות מתקדמות יותר. אומנם עם רכב שכור יש הרבה יותר חופש, אבל בוליביה לא מציעה מספיק אטרקציות תיירותיות ובסוף מצאנו את עצמנו עושים מסלול מאוד דומה למסלול שעושות הסוכנויות.
אחת הסיבות המרכזיות לקחת רכב שכור הייתה האפשרות לעשות טיולי יום שסוכנויות לא עושות. ספציפית הסתכלנו על טיפוס להרי הגעש Tunupa, Uturunku וLicancabur. בסוף עשינו רק את Tunupa.
כמה דברים שצריך לשקול לפני שבוחרים לקחת רכב:
1.הנסיעה בג'יפ 4x4 בדרכים משובשות, עם מפות לא הכי ברורות זה עניין עם סיכון. סיכון קודם כל לנו אבל גם לג'יפ.
2.הביטוח הקיים הוא חלקי - הם לא מבטחים חילוץ והצלה של הרכב ממקומות מרוחקים. בנוסף ישנם מספר חלקים ספציפיים שלא נכללים בביטוח(חלונות ועוד 2 חלקים ששכחתי את שמם, אחד מהם הוא קפיץ שיושב על הגלגל או משהו כזה). בנוסף במקרה של התהפכות או גניבה העלות היא גבוהה יותר.
3.בגלל שבוליביה מדינת עולם שלישי אז לרוב הנהגים האחרים אין ביטוח ולכן הסיכוי לקבל כסף במקרה ומישהו פגע בכם הוא נמוך. בנוסף צריך להתמודד במקרה כזה (שלשמחתי לא קרה לנו) עם מקומיים בספרדית.
4.בסוכנות רכב נאמר לנו שהמשטרה מושחתת, והסיכוי לקבל ממנה עזרה הוא נמוך. הם עלולה לעקוץ אותנו ולכן נאמר לנו מפורשות לנסות להימנע ככל האפשר ממגע איתם.
מול כל הבעיות עדיין לנסוע בג'יפ באופן עצמאי זאת חוויה מיוחדת מאוד, ואפשר לעשות דברים שלא ניתן לעשות בדרך הרגילה. בסופו של דבר אני לא מרגיש שזה היה מסוכן מה שעשינו, אבל צריך לדעת מה הסכנות ולנסות לגדר את הסיכון.
ממליץ לקרוא סיפורי דרך באנגלית כמו:
https://www.reginaroeder.com/o...
https://cassetrop.com/sur-lipe...
איך שוכרים ג'יפ ועלויות
כל סיפורי הדרך שקראתי הובילו אותי לסוכנות אחת בשם BIZ RENT A CAR. האתר שלהם הוא http://www.biz.com.bo/# ויש שם את המספר של Alejandra שאיתה דיברנו והיא מדברת אנגלית ברמה טובה יחסית והייתה מאוד אדיבה ועוזרת.
שלחנו לה הודעה לפני שהגענו לסוקרה וביקשנו רכב לסאלאר ודרום בוליביה לשבעה ימים. קיבלנו הצעה לרכב שטח גדול עם ארגז פתוח מאחורה (Pickup truck ובספרדית Camioneta) במחיר 800 דולר, עם 1100 ק"מ נסיעה כלולים בהסכם ואחר כך 0.49 דולר לק"מ. לזה צריך להוסיף 95 דולר לניקוי של הרכב אחרי בגלל הנסיעה על מדבר המלח ו45 דולר עבור 2 מיכלי דלק נוספים על הרכב.
אי אפשר להמנע מה95 דולר לניקוי הרכב, זה עלות נוספת שהם לוקחים כי הם הסוכנות היחידה שמאפשרת לנסוע באופן עצמאי על מדבר המלח.
45 דולר עולה הדלק בשני מיכלי דלק חיצוניים, וזה דרוש בשביל נסיעה באזורים הדרומיים של בוליביה (מדרום לSan Cristóbal שם נמצאת תחנת הדלק האחרונה). בדיעבד זה מחיר מופקע לדלק, שהוא זול מאוד בבוליביה ואולי אפשר לבקש את המיכלים בלי דלק. אומנם אלחנדרה אמרה לנו שלא יסכימו למלא לנו דלק במיכלים באופן עצמאי, אבל בתחנות דלק שהיינו בהן הציעו לנו למלא אותם. בכל מקרה זה בנוסף לדלק במיכל הרגיל של הרכב שמקבלים מלא ומחזירים מלא.
מבחינת ביטוח אז הביטוח הבסיסי כולל השתתפות עצמית של 1000 דולר, אם סייג שבמקרה של התהפכות העלות היא 3000 דולר. במקרה של גניבה זה 20% מערך הרכב השתתפות עצמית. המשפט המלא בהסכם הוא Robo total hasta un 80% del valor del vehículo, siendo el 20% responsabilidad del cliente
לצד ג' יש ביטוח עד 3000 דולר (ומעל זה נשמע שהביטוח לא מכסה).
במקרה של פגיעת גוף (ביטוח חובה בארץ) יש ביטוח עד 10000 דולר.
ניתן לקנות ביטוח מורחב, בעלות של 10 דולר ליום - כלומר 70 דולר לשבוע, ואז השתתפות עצמית היא 500 דולר ובמקרה של התהפכות 1000 או 1500 דולר (אני לא בטוח). בנוסף במקרה של גניבה צריך לשלם רק 4% מערך הרכב, ולא 20%.
שימו לב שבזמן שאלחנדרה מדברת אנגלית יחסית סבבה, כל המסמכים בספרדית וכמה שלא ניסינו לתרגם לא הכל היה ברור כי זה בספרדית משפטית.
אחרי ההצעה הזאת התלבטנו הרבה, כי היא הייתה מעל התקציב שהגדרנו לעצמנו. בסוף קיבלנו עוד שתי הצעות - ניסאן פטרול ב1030 דולר עם 120 דולר לניקיון, 65 דולר לדלק במיכלים ו0.65 דולר לכל ק"מ מעל 1100 ק"מ. ההצעה הזאת יכולה אולי להיות משתלמת אם אתם 4 אנשים, אבל אנחנו היינו רק זוג והמחיר היה מעל מה שרצינו לשלם.
והצעה האחרונה, אותה בסוף לקחנו, הייתה לסוזוקי ג'ימני (Suzuki Jimny 1.5 all grip) ב640 דולר, 85 דולר לניקיון, 45 דולר לדלק במיכלים, 0.4 דולר לק"מ. הג'ימני מיועד לשני נוסעים בלבד (לכאורה אפשר 4, אבל באמת שלא מומלץ בכלל)
זאת ההצעה שבסוף לקחנו, הבעיה הייתה שהג'יפ לא היה מוכן והגענו לסוקרה בשביל לדבר איתם ולסגור את הכל ויצא שחיכינו שם יומיים (ואין שם המון מה לעשות) שהג'יפ יהיה מוכן.
בנוסף הם מציעים איסוף והחזרה מאיוני במקום מסוקרה. עבור הג'ימני העלות הייתה 150 דולר לאיסוף ו150 דולר להחזרה. שימו לב שבגלל שנוסעים מרחקים גדולים ועוברים את ה1100 ק"מ שמגיעים לכם בחבילה הבסיסית אז עלות הקילומטרים והדלק מאיוני לסוקרה היא כמעט כמו עלות ההחזרה באיוני ולכן זה משתלם. בדיעבד אולי כדאי גם לאסוף וגם להחזיר באיוני. אבל מכיוון שהיינו כבר בסוקרה זה לא משנה. חיסרון משמעותי בהחזרה לא בסוכנות עצמה הוא שהאוטו עלול להיפגע בדרך מאיוני לסוקרה, או שעלולים להמציא לכם שהאוטו נפגע. אנחנו לקחנו את הסיכון הזה וזה היה בסדר.
בנוסף לכל הכתוב למעלה צריך לתת להם ערבון של 1000 דולר בכרטיס אשראי (סגירה של מסגרת הכרטיס). הכסף יורד לכם מהמסגרת אבל לא מהכרטיס (בדומה לכל השכרת רכב בעולם). אם אני לא טועה למי שלא לוקח את הביטוח המורחב אז הערבון גדול יותר.
אנחנו ישבנו שעות (ליטרלי שעות) במשרד עם אלחנדרה שתסביר לנו הכל. רצינו להבין למה אנחנו נכנסים ומה קורה בכל מצב. היא הייתה מאוד עוזרת והגונה, ושיקפה את כל הסכנות שקיימות. היא אמרה לנו שהם לא אוהבים להשכיר לישראלים ישר אחרי צבא, ואני יכול להבין למה. יש פה אחריות הדדית יחסית גבוהה והם מחפשים אנשים עם יותר ניסיון.
כסף: שימו לב שהמחיר הוא בדולרים, ואם רוצים לשלם בבוליביאנים השער המרה שהם נותנים הוא די גרוע, אם אני זוכר נכון אי אפשר לשלם באשראי או שהתשלום באשראי הוא עם עמלה יחסית גבוהה. בכל מקרה - תנסו להביא הרבה דולרים מראש, כי להוציא בוליבאינים מהכספומט ולהמיר לדולרים יהיה מאוד לא משתלם.
את הג'יפ קבענו לאסוף בתשע וחצי בבוקר והוא היה במצב מושלם.
נהיגה בבוליביה ובמדבר המלח
קצת על נהיגה בבוליביה - בוליביה מדינת עולם שלישי, ומצב הכבישים בה באזורים המיושבים הוא סביר מינוס. באזורים המרחוקים של דרום בוליביה הכבישים אינם סלולים וחייבים רכב 4x4 בשביל לנסוע שם. כמעט כל הרכבים, כולל הג'ימני שלנו, הם ידניים.
לג'יפ היו 3 מצבי נסיעה:
1.מצב רגיל - מיועד לכבישים סלולים וכבישי עפר טובים. זה המצב שהיינו 90 אחוז מהדרך.
2.מצב 4x4 - מיועד לנסיעה בכביש עם סיכון להתחפרות או בתנאי כביש פחות טובים.
3.מצב 4x4 low - מיועד בעיקר לעליות קשות במיוחד, נותן המון כוח בהילוך ראשון. השתמשתי רק במספר מקרים בודדים.
הנהיגה על הכבישים הסלולים היא נוחה יחסית, חוקי התנועה נשמרים פחות או יותר. שימו לב שיש באמפרים עצבניים שחייבים לקלוט בזמן ולהאט כמעט עד עצירה. ספציפית באיוני לא שמתי לב לאחד והתקרבתי במהירות 30 קמ"ש וזה היה לא נעים בכלל. זה גם עלול לשבור משהו ברכב. בתוך הערים הנהיגה יותר מאתגרת כי לא ממש שומרים על חוקי התנועה, אבל מחוץ לעיר על הכביש הראשי היא די פשוטה. שימו לב שהרבה עוקפים בקו הפרדה רצוף - אני לא עשיתי את זה.
הנסיעה על מדבר המלח היא לא מאתגרת בכלל באופן מפתיע (לפחות לא בעונה היבשה כשאין מים על הסאלאר). זה פשוט מישור מלח עצום שאפשר לנסוע לכל מקום, במצב רגיל 2x4 ואין בעיה. אני לא עברתי את ה-50 קמ"ש אבל הג'יפים של הסוכנויות טסים שם גם ב-80 עד 100 קמ"ש. תהיו עירניים לבורות או מים שיכולים להיות מסוכנים למרות שאנחנו לא נתקלנו בהם.
הדבר היחיד שצריך לשים לב זה העליה והירידה מהסאלר - יש נקודות ספציפיות שרק בהן אפשר לעלות או לרדת מהסאלאר. בנקודות האלה הנסיעה בתכלס היא קלה, אבל עדיין הייתי ב4x4 לכל מקרה שלא יבוא. ניסיון להיכנס או לצאת מהסאלאר במקום שלא מיועד לכך יכול להוביל לשקיעה ואפילו התהפכות. פשוט אין סיבה לעשות את זה.
הנקודה הראשונה והכי פשוטה לעלות/לרדת מהסאלאר צמודה ל Colchani כ-20 ק"מ מצפון לאיוני. תשימו לב שאתם בדרך שכולם נוסעים בה, והיא הכי בטוחה כך שאפילו לא תרגישו שעליתם לסאלאר עד שפתאום אתם במשטח לבן עצום.
הנקודה השניה היא קרובה ל Coqueza Canton והיא גם מסודרת, תשימו לב לשער שהכביש שיוצא/נכנס מהסאלר עובר בו. היא טיפה יותר מאתגרת וכן דורשת 4x4. אבל באמת שאם נוסעים בדרך הנכונה אין סיבה שתהיה איזשהי בעיה. יש מעבר נוסף קרוב לTahua שלא עברנו בו, והבנתי שהוא פחות טוב מהמעבר בCoqueza Canton. כאמור לא ניסינו אבל אם זה מעבר מסודר אני מניח שזאת לא תהיה בעיה.
הנקודה השלישית היא בדרום הסאלאר קרוב ל Chuvica ויש שם את הכביש הכי ברור בעולם, פשוט תעלו עליו והכל יהיה בסדר.
כנראה יש עוד מעברים שאני לא מודע אליהם. הכי חשוב אל תנסו לעלות/לרדת מהסאלאר שלא במעבר מסודר.
מדרום לסאלאר יש שטח ענק בשם Sur Lipez, רוב הכבישים אינם סלולים אבל הם במצב טוב ואין בעיה לנסוע עליהם בלי 4X4 אבל ככל שתתרחקו מהשבילים הראשיים, בעיקר באזור Los Flamencos Eco Hotel ודרומה יש לא מעט מעברים יותר קשים וכבישים פחות ברורים שדורשים 4X4 ולפעמים אפילו Low 4X4.
דבר נוסף שחשוב ממש להקפיד - תסעו לאט. ממש לאט. אל תתייחסו לג'יפים של סוכנויות טיולים שנוסעים 90 קמ"ש. אני נסעתי כמו סבתא כל הימים האלה, נהנה מהנוף ומוכן להגיב מהר לבעיות בכביש. ככל שאתם נוסעים יותר מהר ככה תלולית קטנה בכביש עפר יכולה לגרום נזק לאוטו וגם לכם. מה גם שפנצ'רים זה לא הכי כיף להחליף על חול(קשה להרים את הרכב עם הג'ק) ולמרות שאתם מקבלים שני גלגלים רזרביים עדיף לא להשתמש.
חוץ מזה חשוב להשתדל להתרחק כשרכבים עוקפים אתכם או באים מולכם. אני עשיתי את זה בצורה הבאה - כאשר אני קולט רכב מאחורי אני עובר לנסוע במרכז הכביש עד שהג'יפ מאחורי יחסית קרוב, ורק אז זזתי ימינה בשביל שיעקוף. ככה הוא חייב להאט קצת מאחורי והוא חולף על פני במהירות סבירה. הסכנה פה היא שאבן תעוף לשמשה שלכם, וכזכור אין לכם ביטוח על זה.
מבחינת תקשורת אז באופן מפתיע קרוב להרבה מהעיירות יש קליטה (יש חברה אחת שעובדת יותר טוב מאחרות, אם אני לא טועה זה Claro), אבל במרחבים העצומים בין לבין אין קליטה ואין כמעט תנועה לכן טלפון לוויני יכול להיות מאוד מאוד מועיל במקרה חירום.
מבחינת כסף בטיול עצמו - תביאו אתכם מספיק מזומן בוליבאיני, ברוב המקומות אי אפשר לשלם באשראי ואפילו באיוני החלפת דולרים הייתה בשער די גרוע.
יום ראשון - Sucre to Salar de Uyuni
עשינו קניות בסופר SAS Supermarket שקרוב לסוכנות - בעיקר דברים לארוחות צהריים כי ארוחות בוקר וערב אפשר לאכול בהוסטלים. הגענו לסוכנות בתשע וחצי בבוקר. לצערי אלחנדרה לא הייתה שם, אז הכל התנהל בספרדית עם כמה מילים פה ושם באנגלית. שזה חיסרון גדול כששוכרים רכב, בעיקר בתנאים האלה. כמה פעמים התקשרנו אליה שתעזור לנו.
הג'ימני כאמור רק חזר מהמוסך והיה במצב די מושלם. הבחור שהראה לי את הרכב התעכב על כל פרט ופרט, ואני צילמתי את הרכב מכל צד, מלמעלה למטה ומבפנים. כל פגם, גם הכי קטן, סימנו בדף. בזמן הזה עוברים על כל הדברים שיש ברכב, ויש הרבה. מטף, שני מיכלי דלק, שני גלגלים רזרביים, את חפירה ואפילו הסמלים הקטנים שיש על הרכב. הכל צריך להיות רשום. יש לציין שהם היו מקצועיים. הם גם הסבירו לי את עניין ה4D Low ו 4D High. באיזשהו שלב הגיע גם המנהל של הסוכנות והיה סופר נחמד, ורצה להסביר לי בעצמו, עם קצת אנגלית והרבה ספרדית.
התחלת הנסיעה עם זינוק בעלייה לרחוב קטן, נראה לי שזה השלב שהם גם בוחנים למי הם נותנים את הרכב כי אלחנדרה אמרה לי מתישהו בין כל השיחות שהיו לנו, שפעם תיירים באו להשכיר רכב ואחרי 10 מטר המנהל של הסוכנות פשוט עצר אותם ואמר להם שאין מצב שהם לוקחים את הרכב כי זה מסוכן והם לא יודעים לנהוג.
השתמשנו בגוגל מאפס לנסיעה הארוכה לאיוני. היציאה מסוקרה דורשת יותר תשומת לב, אבל אחר כך הכביש נהיה נוח ובעיקר נוסעים רק ישר. בדרך עוברים עיר בשם פוטוסי שגם שם הנסיעה דורשת יותר ריכוז. עוברים נופים יפים מאוד, אבל די נסענו בלי עצירות חוץ מלאכול באוטו ושירותים. שימו לב לבאמפרים, גם באמצע הכביש המהיר!
הגענו סביב 3 בצהריים לאיוני, תדלקנו (חשוב!) וישר יצאנו לסאלאר. נסיעה קצרה לColchani צפונית לאיוני ושאלנו כמה אנשים איך נכנסים לסאלאר, באמת שזה לא מסובך והנה אנחנו נוסעים בג'ימני שלנו במדבר המלח הגדול בעולם. על הסאלאר עצמו יש סוג של "כבישים" שזה יותר כמו נתיבים שג'יפים אחרים כבר נסעו בהם. בגדול הניווט הוא סוג של ניווט אזימוט(או אזידוך) פשוט נוסעים לכיוון הכללי שרוצים לפי הGPS.
אנחנו שמנו פעמינו צפונה לכיוון Tunupa שזה הר געש ענק שאפשר לראות מכמעט כל מקום בסאלאר. נהגתי על 30 ואז 40 קמ"ש. סביב השעה 18:00 לקראת שקיעה עצרנו באמצע שום מקום והחלטנו לישון שם. השקיעה הייתה מטורפת, וההרגשה של להיות באמצע מדבר המלח הזה לבד לגמרי ממש מיוחדת. בישלנו לעצמנו ארוחת ערב על הגזייה, פתחנו אוהל והתחבאנו באוטו במזגן כי אחרי השקיעה נהיה קר ממש.
כשפתחנו את האוהל גילינו שלא קל לתקוע את היתדות במלח, וכמה שלא ניסינו זה לא החזיק יותר מדי. למזלנו לא הייתה יותר מדי רוח באותו היום וזה לא היה בעיה.
יום שני - Volacn Tunupa
קמנו ממש מוקדם, לפני הזריחה, כי היה קר בקטע לא סביר, סביב המינוס 10 מעלות (ויש לנו ציוד טוב לקור). אני פשוט ברחתי לתוך הג'יפ והדלקתי מזגן על חימום. אחרי חימום קצר התחלתי לפרק את האוהל ובאור ראשון התחלנו לנסוע לכיוון Volacn Tunupa. הזריחה מהממת כמו השקיעה. ברגע שהשמש עולה נהיה נעים ואפשר לפעמים אפילו להיות עם חולצה קצרה (תלוי ברוח)
חיפשנו את העלייה של Coqueza Canton ואפשר להבחין מרחוק בה בזכות השער שהכביש עובר בתוכו. מסביב לעלייה יש הרבה מים, אז אם זה לא ממש ברור שאתם במקום הנכון - אתם כנראה לא במקום הנכון. העברתי ל4X4 ויצאנו מהסאלאר. התחלנו לנסוע לכיוון Tahua, בדרך רואים את הסאלאר ומלא אלפקות ולאמות. מ- Tahua מתחילה דרך ג'יפים לכיוון Volcan Tunupa. בחלקים העליונים שלה היו כמה מקומות שהייתי חייב להשתמש ב4X4 Low בשביל לעלות עליות לא פשוטות על שפת מצוק. לדעתי זה לא היה מסוכן אבל זאת הייתה נהיגה מאתגרת.
הגענו לחנייה, אכלנו ארוחת בוקר מאוחרת והתחלנו לטפס לכיוון ההר געש. החנייה בגובה 4630 אז שימו לב שאתם מורגלים לגובה. הטיפוס התחיל בשביל ברור ובעלייה סבירה, ואז מגיעה עלייה קשה ושביל מאוד לא ברור כולל אזור סלעי שצריך לטפס בזווית מפתיעה. הגענו למעלה בגובה 5150 גמורים והיבטנו לתוך המכתש הצבעוני של הר הגעש. לאורך כל הדרך וגם בשיא הגובה הנוף ממש מטורף, צבעים של אדום וכתום בגוונים נהדרים וכמובן נוף לסאלאר. מדהים.
ירדנו קצת לאוכף צפון מערבית לפסגה הקטנה שהיינו בה (זה לא שיא הגובה של הר הגעש) ואז חזרנו חזרה וירדנו למטה. למרות שזה נראה קצר זה לקח לא מעט זמן הטיול וסיימנו די גמורים. הנהיגה למטה יותר קלה מהעלייה. כשהגענו קרוב לTahua נתקלנו בשער סגור. חיפשנו את מי שאחראי על השער בישוב ואחרי חצי שעה הוא באמת בא לפתוח את השער ודרש איזה 50 בוב לשנינו על השימוש בדרך. בכל זאת בוליביה...
ניסינו למצוא מקום לישון בTahua, ההוספידחות שמצאנו בגוגל מאפס לא היו קיימות בשטח, יש מקום בשם Tayka de Sal שנראה ברמה גבוהה(יחסית לאזורים שכוחי האל בבוליביה, לא לצפות יותר מדי), אבל לא היה להם מקום.
בסוף חזרנו לCoqueza Canton והלכנו שם למרכז מבקרים (שתכלס זה המקום שהם גובים כסף מתיירים שעולים להר דרך Coqueza Canton, נראה לי 100 בוב לבן אדם) והם הפנו אותנו למקום קרוב לסאלאר (סימנתי במפה) שהיה מאוד בסיסי. החדר ברמה הקצת יותר גבוהה היה "חדר מלח" שזה אומר שכל הדברים שבו הם ממלח - הקירות, המיטה, השולחן וכו'. בשביל האווירה הם גם פיזרו מלח על הרצפה(?!)
המקלחת הייתה עם חשמל, והיה לה קטע שהיא הייתה מחשמלת אז היה צריך להיכנס עם נעליים להדליק/לכבות אותה. אקיצר לא המקום הכי מושלם, אבל כנראה שזה מה יש באזורים האלה.
לקראת שקיעה הלכנו ברגל לסאלאר לראות פלמינגואים ואת הTunupa בשקיעה. באזור הזה יש בריכות מים, אז אפשר לראות השתקפויות מהממות בעיקר בשקיעה/זריחה. לא לפספס! בלילה היה קר.
יום שלישי - Salar de Uyuni and Villa Alota
קמנו שוב מוקדם, לקראת זריחה, בקור אימים שהדרך היחידה לברוח ממנו זה להתחבא במזגן ברכב שעמד בחוץ. זרקנו את כל הדברים שלנו והתנענו בשביל להתחמם קצת. לאט לאט עלה השחר וחזרנו לאותו מקום שהיינו אתמול בערב לראות את הפלמינגואים. עדר של ויקוניות רץ על המלח, לא ברור לאן ולמה, ועשינו כל מני תמונות עם הגי'פ.
התחלנו לנסוע לכיוון Tahua אבל הפעם על הסאלאר ולא על הכביש, ההשתקפויות בבוקר מהממות על המים. נזהרתי לא להתקרב יותר מדי לקצה שם יש מים ואפשר להתחפר/להתהפך. לאחר מכן חתכנו דרומה לכיוון Isla del Pescado שזה גבעה קטנה עם הרבה קקטוסים שהיא פחות מתויירת מאי הקקטוסים. הניווט פשוט לפי GPS כשאני מנסה לנסוע בשביל שכבר נסעו בו, אבל באמת שלא חובה. הקפנו לצד המערבי שלו, ראינו כמה אנשים שישנו שם באוהל (בלי מכונית, איך הם הגיעו לשם?!), התרחקנו מהם ואז מצאנו שולחן ושני כסאות עשויים מלח ששם ישבנו לאכול קורנפלקס לארוחת בוקר.
עלינו על האי עד לאוכף למעלה, הדרך לא ממש מסומנת אבל זה לא מפריע. יש המון קקטוסים עצומים ודי קל ללכת שם. בפאס אפשר לראות את אי הקקטוסים והסאלאר העצום מאופק לאופק.
אחרי זה המשכנו דרומה, ראינו במפה מקום בשם Cueva del Diablo ליד הר (גבעה) בשם Cerro Phia Phia. נסענו לשם והייתה שם מערה לא עמוקה ולא מאוד מעניינת. קצת אחרי ניסינו לעשות כל מני תמונות סאלאר עם משחק של קומפוזיציה, לא יצא משהו.
המשכנו דרומה עד היציאה מהסאלאר לכיוון Chuvica ו The Salt Hostel. שימו לב ככל שמתקרבים לקצה הסאלאר כדאי למצוא את ה"כבישים" שכולם נוסעים עליהם. אומנם אפשר בסאלאר לנסוע איפה שרוצים אבל היציאה חייבת להיות במקום המסודר. בכל מקרה יצאנו בכיף מהסאלאר והתחלנו לנסוע דרומה לכיוון San Cristobal. קצת אולי התברברנו בדרך (או יותר נכון גוגל מאפס לקח אותנו בדרכים לא ראשיות) והיינו צריכים לחצות פסי רכבת במקום אחד לא אידאלי. אבל ברגע שעולים על כביש 5 (שוב! זה הכביש שמוביל מסוקרה לאויוני) הדרך הרבה יותר טובה. בכל מקרה כביש 701 סלול ואפשר לחזור לנסוע במהירות נורמלית.
הגענו לסאן קריסטובל בשביל לתדלק בתחנת דלק האחרונה לפני הדרום, שם אין תחנות דלק, ולכן חשוב לעבור שם ולתדלק. המשכנו דרומה עד ישוב בשם Villa Alota שהוא לא מעניין מאוד, אבל שם ישנו בהוסטל מאוד בסיסי. הלכנו לראות מקומיים משחקים כדורגל (הייתה לי תקווה שיזמינו אותי, מה שלא קרה) ובערב נפתח המקום היחיד שמוכר לחם בעיירה. בהוסטל בישלנו בעצמנו במטבח, כי לא הייתה ארוחת ערב במקום.
יום רביעי - Villa Alota to Polques
זה היום הכי מאתגר מבחינת נהיגה ובאזורים הכי מבודדים, בעיקר החלק הראשון שלו עד Laguna Colorada. אם אתם נוסעים לאזורים האלה, אני ממליץ מאוד להביא מהארץ מכשיר לוויני כי אם נתקעים או קורה משהו חוץ מקצת ג'יפים של סוכנויות אין שם כמעט אנשים ולא תוכלו לקבל עזרה.
קמנו מוקדם ויצאנו מערבה מVilla Alota על כביש 701, הכביש עבר שיפוצים ונראה שממשיכים לסלול כביש אספלט מערבה, אנחנו היינו צריכים לעשות הרבה מעקפים ולנסוע בכבישי עפר אבל רוב הדרך ברמה טובה. בדרך רואים סלעים בצורות שונות ומשונות.
פנינו שמאלה לכיוון Pastos Grandes Caldera בכביש עפר במצב טוב, שם עצרו אותנו לשלם כניסה לכביש (10 בוב אאל"ט) ובשלב מסויים פנינו ימינה לכביש במצב לא כ"כ טוב לכיוון Los Flamencos Eco Hotel
הנסיעה פה לא הכי קלה, גם הכביש לא הכי ברור, לפעמים עם עליות וירידות לא טריוואליות (יכול להיות שאנשי ג'יפים יגידו שזאת דרך כן טריוואלית, אין לי ניסיון), בדרך עוברים כפר קטן ואחריו היה אזור יותר חולי שחששתי שנתחפר. חלק גדול מהדרך הייתי במצב 4X4.
לפני המלון יש בסיס צבאי, שנראה כמעט כמו קריקטורה של ילדים/משחקי מחשב על בסיסים צבאיים. בכל מקרה נתנו לנו לעבור והגענו ללגונה Laguna Hedionda שם ראינו פלמינגואים על רקע הלגונה והרים מושלגים. המשכנו דרומה לכיוון Laguna Chiar Kkota ושם עצרנו לארוחת בוקר.
מפה הדרך הרבה פחות ברורה, המשכנו דרומה לכיוון Laguna Honda שם יצאתי טיפה מהדרך עפר ופתאום הרגשתי שהרכב מתחיל להתחפר, העברתי מהר ל4X4 LOW והצלחתי לצאת ולחזור לדרך הראשית (שהיא גם לא ברמה טובה) וויתרנו על לגונה Honda. והמשכנו דרום דרום מזרחה לאזור שאין בו כביש ברור אלא המון דרכים שג'יפים נסעו בהן. בחרתי אחת יחסית שמאלית, כשראיתי כמה ג'יפים שהגיעו מולי ונסעו שם, שמרתי כל הזמן על 4X4 כי הדרכים מאוד חוליות. מימין אפשר לראות הרי געש מושלגים בקו הגבול עם צ'ילה.
אחרי איזשהו זמן נכנסנו לתוך סוג של וואדי, ודי הרבה אחרי (מניח שיותר משעה) הגענו לאיזה מבנה באמצע שום מקום. במפה יש מקום בשם Tayka El Desierto שלא עברנו דרכו. ומשם עוד הרבה דרומה עד Árbol de Piedra שנראה שיש שם מין מרכז מבקרים שהיה ריק וסלעים גדולים שאחד מהם קצת דומה לעץ. מקום נחמד לתמונה ותו לא.
משם המשכנו בדרך במצב סביר ביותר עד ל Laguna Colorada. כשמגיעים ל Hostal Rosita יש מחסום וצריך לשלם 200 בוב לבן אדם לכניסה ל"שמורה" ואז נוסעים 10 מטר וצריך לשלם עוד 20 בוב כניסה לשקר כלשהו אחר. ישר אחרי המחסום פנינו שמאלה ועקפנו את הלגונה מצפון בדרך לMirador Laguna Colorada שהייתה נקודת תצפית מאוד יפה על הלגונה המיוחדת הצבועה באדום. ממנה הלכנו לטיול קטן למטה ליד הלגונה, וראינו את הפלמינגואים יותר מקרוב. אכלנו ארוחת צהריים מתחבאים באוטו כי היה רוח חזק ממש.
נסענו לנקודת תצפית נוספת בדרום הלגונה, שהייתה מלאה בג'יפים של סוכנויות וקצת המונית מדי. הלכנו שם גם לסיבוב קצר ברוח ולא אהבנו את ההמוניות של המקום, מצד שני הנופים יפים ולא הייתי מוותר (מה גם שאין המון אלטרנטיבות, כמו בכל האזור שלא מפותח מבחינה תיירותית).
למרות שהיה מאוחר יחסית המשכנו לכיוון Sol de Mañana שזה אזור של גייזרים שהזכיר לנו את איסלנד. גם שם היו הרבה ג'יפים של סוכנויות אך זה הרגיש פחות המוני והנופים ממש מיוחדים. מומלץ מאוד למי שלא חווה לפני שדות גייזרים. בגלל שאנחנו עם הרכב שלנו יכולנו ללכת למקומות קצת יותר רחוקים שפחות מגיעים לשם הסוכנויות.
לקראת שקיעה סיימנו את הביקור בגייזרים, חזרנו לדרך הראשית לכיוון Polques. הגענו ל Hotel Ecologico de Piedra ושילמנו 200 בוב אחרי התמקחות קלה לחדר עם מקלחת עם מים חמים(!) ותנורי גז בחדר אוכל. פגשנו יחסית הרבה אנשים אחרי כמה ימים ולילות מחוץ למסלול הרגיל של הסוכנויות. הארוחת ערב הייתה טעימה ולא יקרה מדי, אופציות צמחוניות מוגבלות ותה בתשלום נוסף. בערב חלק מהאנשים הלכו למעיין החם הקרוב, אבל מכיוון שהיה לנו זמן לא רצינו לעשות את זה בלילה כשקר מאוד בחוץ.
יום חמישי - Polques to Quetena Chico
בערב של היום הרביעי החלטנו שאנחנו לא מטפסים על הר הגעש Licancabur. בשביל לטפס על ההר הזה חייבים לקחת מדריך, והם מחייבים לעשות את זה בלילה. אגיד את האמת שלא ברור לי עניין טיפוס ההרים בלילה במדינות האנדיות בהרים שאין בהם שלג/קרח. בכל מקרה אנחנו לא אוהבים ללכת עם מדריך (עוד על זה בסוף היום הזה), ובלילות הטמפרטורה צונחת להרבה מתחת לאפס וזה די סיוט. ולכן החלטנו שלא לטפס עליו.
קמנו לבוקר קר במיוחד. מד הטמפרטורה ברכב הגיע למינוס 20 מעלות(תיעוד בתמונות), למרות שכנראה אינו מדייק היה קר מאוד ושמחתי על זה שוויתרנו על החוויה הלילית הקפואה שתוכננה ליום המחרת. נסענו דרומה לכיוון Laguna Blanca. קצת לפני הלגונה פנינו ימינה לתצפית על Laguna Verde יחד עם שאר הג'יפים של הסוכנויות. מהתצפית רואים את ה Licancabur ואת הלגונות, בחלק הצפוני של Laguna Verde ראינו עשן של גייזרים אז החלטנו ללכת לשם.
ירדנו עם הג'יפ בכיוון הכביש שעובר בין הלגונות מתחת לתצפית ואז חנינו והלכנו ברגל לאורך הצד הצפוני של Laguna Verde עד שהגענו לגייזרים. היו שם מקומות של מים רותחים, מקומות שרק יצא עשן וצבעים מדהימים. לא לפספס.
חזרנו לרכב והמשכנו בכביש בין הלגונות עד שהגענו לחצייה של נחל, שאם אני זוכר נכון לא היה עמוק. היו לפנינו כמה ג'יפים אחרים שחצו את הנחל הזה, אבל שימו לב שכל הג'יפים של הסוכנויות הרבה יותר גדולים מהג'ימיני הפצפון שלנו. בכל מקרה חצינו אותו ואז פנינו שמאלה והתחלנו לנסוע לאורך Laguna Blanca מהצד הדרום מערבי.
במקרה בחרנו בדרך קרובה לאגם ובאמצע הדרך ראינו תופעה מוזרה - חתיכות קרח בעובי של 20 ס"מ מתרוממות מעל האגם עד גובה מטר בערך. כמובן שעצרנו והלכנו להסתכל ולצלם. מה שאני חושב שקורה שם זה לחץ של הקרח לצד אחד של האגם שגורם להתרוממות של חתיכות קרח למעלה. תופעה מטורפת. המשכנו להקיף את האגם לכיוון דרום מזרח, בדרך יש נקודה שהרבה סוכנויות עוצרות, עם גישה למים ומעיינות חמים/גייזרים קטנים ואיזה חווה ספק נטושה.
משם נסענו לRefugio el Algo ששם אפשר למצוא מדריך בשביל לתפס את הLicancabur. זאת הנקודה הדרומית ביותר שאפשר להגיע אליה, ואחריה זה מעבר גבול לצ'ילה. במקום יש מלון, עם שירותים בתשלום ועובד/בעל המלון עם ידע מפתיע על ישראל שממש רצה לפטפט איתנו. בנוסף יש מבנה של ה"שמורת טבע" שם, שאם לא שילמתם עדיין על הכניסה לשמורה הם ירצו את ה-200 בוב שלהם (כמובן שהם רצו למרות שהייתה לנו את הקבלה).
שם מילאנו פעם ראשונה דלק מהמיכלים שעל הג'יפ. בזכות חוק כלים שלובים ברגע שיש צינור מהמיכל שלמעלה לכיוון המיכל דלק של האוטו למטה והוא מלא דלק, אז הדלק ממשיך לזרום. בשביל להתחיל את הפעולה צריך לשאוף מקצה אחד של הצינור, ביקשתי מקרן שתשים לב מתי הדלק מתחיל לזרום ותעשה קפל בצינור בשביל שלא אשתה דלק בטעות. המיכל היה כמעט ריק, והמיכל הרזרבי כמעט מילא אותו לחלוטין. הג'יפ מגיע עם שני מיכלים רזרבים אז אין בעיה של דלק, לפחות לא במסלול שאנחנו עשינו.
התחלנו לנסוע צפונה, וחיפשנו מקום בשם Salvador Dalí Desert שקראנו עליו בכמה מקומות. נראה שהמקום הזה כבר לא קיים/לא נותנים להיכנס לשם. אז המשכנו צפונה עד Termas de Polques שם עוצרים כל הסוכנויות בצהריים למעיין החם. נראה לי שיש עלות של 5 או 10 בוב לבן אדם, אבל הם כ"כ לא רגילים לתיירים עצמאיים שאף אחד לא בא לבקש. המעיין עצמו חם במידה טובה, עם נוף נחמד ויותר מדי אנשים.
אחרי שיצאנו מהמעיין רצינו לבדוק מעיין חם נוסף שראינו בדרך דרומה, 1.7 ק"מ צפונית לPolques. בדרך דרומה ראינו אותו ממש לקראת שקיעה, ולא היה לנו זמן אז החלטנו בדרך צפונה לעצור לבדוק מה יש שם.
הגענו למקום היו שתי נשים במעיין ואני בתמימותי שאלתי אותן אם זה עולה כסף להיכנס בשביל לראות אותן מביטות אחת על השניה לבדוק האם אפשר לעקוץ אותנו. בסוף הן אמרו שלא, ונכנסנו גם למעיין הזה, שהוא הרבה יותר מבודד ועם נוף הרבה יותר יפה. מצד שני המים פחות חמים, ויש רק אזור אחד עם מים סוג של חמימים במעיין הזה.
אחרי המעיין המשכנו צפונה לכיוון Quetena Chico שזאת נסיעה די ארוכה עם נופים יפים בדרך. המטרה הייתה להתארגן לקראת טיפוס על הר הגעש Uturuncu ביום שאחרי. ההר בגובה 6008 עם דרך ג'יפים שמגיעה עד גובה 5760 והוא נראה יותר כמו גבעה מאשר הר. אולי המקום הכי טוב בעולם להיכנס למועדון ה-6000. בשביל להגיע לדרך ג'יפים צריך לחצות כמה נחלים, אחד ממש בפאתי הכפר. הלכנו לראות את הנחל הזה, ואז חיפשנו מלון והגענו לLodge Andino Lamphaya שהבעלים היה נחמד והיו גם מים חמים בחדר.
כשדיברנו על הבעלים על התוכניות שלנו למחר (בעיקר רציתי לדעת האם בטוח לחצות עם הג'יפ שלנו את הנחלים) גילינו שהמקומיים שמו שער על הכביש שמוביל להר, והם מחייבים לקחת מדריך. בהתחלה עוד היינו אופטימיים וחשבנו שנצליח לשלם קצת שיאפשרו לנו לנסוע, אבל כשפגשנו את המדריך (שכמובן ידע רק ספרדית) הייתה לנו תחושה מאוד לא נעימה ממנו. הוא רצה 520 בוב בשביל ההדרכה הזאת, שמצד אחד זה לא המון כסף בשבילנו, מצד שני לא חשבנו שזה סביר לבקש 250 שקל לכניסה למקום במדינת עולם שלישי. ניסינו לדבר לליבו אבל הוא לא היה מוכן לשמוע.
יצאנו מהשיחה איתו בתחושה מגעילה, שרק רואים אותנו ככסף בבוליביה, ושהם פשוט לא רוצים שהתיירים יבואו להיות בטבע שלהם. שבזמן שבעולם המערבי שמורת טבע מטרתה לשמור על הטבע, במדינות כמו בוליביה המטרה היא לקחת כמה שיותר כסף מתיירים. הרגשנו שהוא סוחט אותנו ופשוט החלטנו לוותר. מה שכמובן גרם להרבה אכזבה, כי מבחינתנו אחת הסיבות העיקריות לשכור ג'יפ בעלות מאוד גבוהה הייתה שנוכל לטייל ולעשות מסלולים רגליים. ובסוף חוץ מהטיול להר הגעש Tunupa (שגם שם היה לנו מזל שנכנסנו מסתבר מכניסה צדדית) לא הצלחנו לטייל בכלל.
בנוסף גילינו שהמלון ששילמנו עליו 220 בוב לא מחליף מצעים והיו לנו שערות של אנשים אחרים במיטה. 220 בוב, בערך 110 שקל, זה מחיר לחדר זוגי בהרבה מדינות במזרח אירופה ואפילו בספרד ישנו במחירים דומים. זה לא שיש שם מלא תיירים, המקום ריק בגדול. מעטים מאוד מגיעים לשם. ההרגשה הייתה שבוליביה מבאסת אותנו. חיפשנו מה לעשות ביומיים שנשארו לנו עם הרכב, ולא כ"כ הצלחנו למצוא טיול יום אחד בשטח הענק מאיוני דרומה. בסוף מצאנו כמה סיפורים על אנשים שהלכו ל Irruputuncu וחשבנו שאולי נסע לשם.
יום שישי - Quetena Chico to Uyuni
קמנו בבוקר ושמנו פעמינו צפונה, פחות מחמישה ק"מ מQuetena Chico הגענו לנחל שלא ידעתי מה העומק שלו ולא היו ג'יפים אחרים בסביבה, לכן החלטנו להסתובב ולנסוע דרך הכביש הראשי. חזרנו לכפר ולקחנו כביש הנוסע מערבה ואז התחברנו עם הכביש הראשי הנוסע צפונה לכיוון איוני. בדרך צפונה עוברים עוד שער של השמורה, ושוב יבדקו שקניתם כרטיס כניסה. המשכנו צפונה עד לכפר בשם Villamar Mallcu ששם היה מחסום ורצו כמה גרושים בשביל לעבור.
אחרי הכפר במקום להמשיך לכביש הראשי צפונה פנינו קצת מערבה למקום בשם Valle de Rocas. הדרך הייתה חולית והייתי רוב הזמן על 4X4 או אפילו 4X4 LOW. המקום עצמו ממש חמוד, הלכנו להסתובב במדבר שם, אין שבילים מסומנים (בכל זאת בוליביה...) אבל אפשר "ללכת לאיבוד" שם בין כל הסלעים בצורות המיוחדות. וגם ראינו מלא ויסקאשות שזה היה מגניב.
אחר כך נסענו לעוד מקום עם סלעים יפים (הפעם לא עצרנו, רק נסענו לידם) ואז חזרנו לכביש הראשי והמשכנו צפונה לכיוון Laguna Negra. בדרך הכביש חוצה כמה נחלים, אבל מכיוון שזה הכביש הראשי והרבה ג'יפים נוסעים בו לא חששתי לחצות אותם.
Laguna Negra צריך להיכנס מהצד הצפוני, לא הדרומי, עד לחנייה שהיו בה הרבה ג'יפים מסוכנויות. הולכים פחות מק"מ עד הלגונה ואז חוזרים. מקום נחמד. עשינו שם גם ארוחת צהריים (מהאוכל שלנו, אבל יש שם מסעדה שאולי פתוחה בצד הדרומי). משם המשכנו צפונה עד סאן כריסטובל למלא דלק בלי לחשוב.
היינו צריכים להחליט אם אנחנו מנסים לעשות את הטיול יום הזה לIrruputuncu. בשלב הזה כבר היינו די עייפים מבוליביה ולא רצינו עוד אכזבה. הטיול/טרק הזה מתחיל ממש על הגבול עם צ'ילה וצריך אפילו לחצות קצת את הגבול בשביל להגיע לפסגה. אין סיפור דרך טוב, אין שביל במפה, לא ברור איפה אפשר לחנות את הרכב וזה הוסיף משהו כמו 400 ק"מ שזה 200 דולר כי כבר עברנו את ה-1100 ק"מ שכלולים במחיר של הרכב. כפי שמשתמע החלטנו לא לנסוע 200 ק"מ לכיוון בשביל טיול יום שבו חוצים גבול באופן לא חוקי שאף אחד כמעט לא עשה ולא מופיע במפה.
לצערי את כל המחשבות האלה עשינו אחרי שמילאנו דלק ברכב, למרות שהיה לנו מיכל רזרבי שלם. בשלב הזה כבר היינו די בדאון חיפשנו עוד מה אפשר לעשות ב"אזור" כי היה לנו עוד יום וחצי בסוף החלטנו שליטרלי אין לנו שום דבר שאנחנו רוצים לעשות ודיברנו עם אלחנדרה מהסוכנות שנחזיר את הרכב יום לפני. שימו לב שהיום השביעי הוא מתנה, אז לא קיבלנו שום החזר למרות שהחזרנו יום לפני הזמן. בנוסף בגלל שהודענו לה ברגע האחרון זה היה קצת מורכב עם דון, הנהג שלהם שהיה צריך לקחת אוטובוס מסוקרה לאיוני בשביל שנחזיר לו את הרכב.
נסענו לאיוני וחיפשנו מקום בטוח לרכב, שזה לא מובן מאליו בעיר הזאת. עשינו את הדרך על גבול החשיכה (למרות שהשתדלתי מאוד לא לנהוג בחושך באזורים האלה) והמצב של הכביש בסדר אבל עם הרבה בורות. בסוף ישנו ב Piedra Blanca Backpackers Hostel שהפתיעו לטובה מאוד (חימום בחדר, מים חמים, מצעים נקיים) וגם היה להם חצר שאפשר היה להחנות את הרכב במקום בטוח (המקומיים אמרו לנו שלא בטוח להשאיר רכב כזה בלילה ברחוב באיוני). במקום יש מטבח ברמה גבוהה ובכלל אחד ההוסטלים היותר מפנקים שהיינו במדינות האנדיות.
יום שביעי - החזרת הרכב ובריחה מבוליביה
דון לקח אוטובוס ראשון מסוקרה לאיוני ובא לפגוש אותנו בהוסטל. תהליך החזרת המכונית היה קפדני במידה דומה לתהליך לקיחתה. עברנו איתו על כל הפרטים, חישבנו את הק"מ העודפים שעליהם היינו צריכים לשלם, בדקנו וצילמנו את הרכב מכל כיוון, כתבנו על הדף שכל הדברים שקיבלנו עם הרכב החזרנו. לא יודע מה הניסיון שלכם עם החזרת רכב מושכר, אבל כבר קרה לי שחברות השכרה טענו שהחזרתי את הרכב בלי גלגל רזרבי אז לא לקחנו סיכון. צילמנו את כל התהליך מקצה לקצה, ובעיקר את הרגע שבו נתנו לו כסף שזה יהיה מתועד. דון היה מאוד נחמד, ובכלל השירות של BIZ היה מצויין.
למרות שתיכננו להישאר עוד זמן בבוליביה ולנסוע לכיוון פארק לאומי Sajama, החוויות מהאנשים, הקושי לטייל באופן עצמאי והבעיות בטן גרמו לנו להחליט לחתוך מבוליביה הרבה יותר מוקדם ממה שתכננו. רצינו להגיע לArequipa בפרו. הדרך הייתה קצת ארוכה. קנינו אוטובוס לילה מאיוני ללה פאז, והעברנו את כל היום בהוסטל עם אינטרנט ובלי לעשות כלום. הדרך לתחנה באיוני הייתה קצת חשוכה/מפחידה בערב. בתחנת האוטובוס גילינו שיש חסימות בדרכים, ואחרי שעתיים של המתנה עלינו על מיניבוס שנסע בדרך לא דרך והתחפר בחול כמה פעמים, עד רמה שהיינו כולנו צריכים לצאת ולעקור צמחיה בשביל לשים לו על החול וכמובן לדחוף אותו כל זה סביב 12 בלילה כשקר מאוד. חוויה.
אחרי המיניבוס הגענו לאוטובוס לילה שחיכה לנו בשום מקום ולקח אותנו ללה פאז, לשם הגענו ב4 שעות איחור ופספסנו את האוטובוס הישיר לאריקיפה. מה גם שבשאר בוליביה ובגבול היו עוד חסימות. בסוף עלינו על אוטובוס מתפרק שנסע לCopacabana. שם חיכינו כמה שעות ואז סביב 5 אחר הצהריים יצאנו במיניבוס לגבול, ואחרי הגבול המשכנו במיניבוס אחר לYunguyo ששם עלינו למיניבוס אחר לPuno. בPuno חיכינו כמה שעות עד שעלינו על אוטובוס בסיסי מאוד לאריקיפה ב-10 בערב שהגיע סביב 4 בלילה לאריקיפה שם חיכינו בתחנת אוטובוס עד 7 בבוקר, כי חששנו לנסוע במונית בלילה באריקיפה שלא ידועה כמקום בטוח במיוחד. ב7 וחצי הגענו סופסוף להוסטל שלנו ולמקלחת חמה. סה"כ לקח כמעט 48 שעות ו-7 אמצעי תחבורה שונים מאיוני עד אריקיפה.
סיכום ומחשבות
בוליביה לא הייתה קלה, והטיול הזה סיכם את החודש שהיינו בה, כאשר תכננו לעשות הרבה יותר ולהישאר בה לפחות חודשיים. מצד שני הנופים היו מרהיבים ומיוחדים וכשסיכמנו את הטיול כולו (כ-3 חודשים אחרי שעזבנו את בוליביה) בסוף הסכמנו שהנופים הכי יפים היו שם.
לשכור רכב זאת הדרך הקשה לטייל באזור, שבנוי על תיירות סוכנויות בקבוצות. גם זה היה יקר משמעותית מהאלטרנטיבות, גם יש את אלמנט הסיכון שמשהו יקרה לרכב ונתקע או נצטרך לשלם, אבל מעל לכל התחושה שיצאנו היא שזה פשוט לא היה שווה את המאמץ כי לא הצלחנו לטייל "בדרך שלנו".
ההיתרון הגדול מבחינתנו ללשכור רכב זה האופציה להחליט לאן לנסוע ואיזה טיולים לעשות, גם דברים שהם פחות במסלול הרגיל. בפועל חוץ מהטיפוס על Tunupa לא הצלחנו בכלל למצוא טיולים. אפשר לייחס את זה לעובדה שהמקומיים לא מטיילים וכמעט שאין תיירים עצמאיים באזורים האלה. בנוסף הסוכנויות מעדיפות אתרים שהם ירידה של 10 דקות מהג'יפ, צילום כמה תמונות וחזרה. מה שאנחנו עשינו בשישה ימים רוב הסוכנויות עושות בשלושה אז הם צריכים לתקתק.
גם בדיעבד לא הייתי רוצה לנסוע עם סוכנות כלוא בג'יפ צפוף בלי יכולת לשלוט לאן נוסעים ומה עושים, מצד שני אולי העלות, הכספית והרגשית, לא שווה את זה. אחד הרעיונות שהיו לנו היה לנסוע לאיוני ולקחת ג'יפ פרטי עם נהג רק לסאלאר ולTunupa.
בסוף למרות התחושה האמביוולנטית לגבי הטיול הזה, אני לא יודע מה הייתי עושה אחרת ולא הייתי רוצה לוותר על האזור המטורף הזה.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם