אתיופיה ב- 17 ימים

מידע כללי

ברוכים הבאים לאתיופיה, השנה היא 2016. כך שלט גדול מברך את הנוחתים באולם איסוף הכבודה.
באתיופיה, כך מסתבר, משתמשים בלוח השנה היוליאני שבו 13 חודשים, וזו ההתחלה של מסע מטורף במדינה משוגעת, מלאה בטבע, היסטוריה ומאבקים.

את הטיול באתיופיה סגרנו עם המדריך סולומון בקל'ה. אני עוקב אחרי סולומון באינסטגרם כבר תקופה ממושכת, ואחרי שפניתי למספר מדריכים וקיבלתי המלצות והצעות מחיר שונות, סולומון היה מאוד תקשורתי וגמיש מחשבתית לתפור לנו בדיוק את הטיול שרצינו.
בנוסף נעזרנו המון בקהילת מוזונגו אתיופיה ואני ממליץ לברר ולשאול בקבוצת הוואטסאפ שאלות על איפה אפשר ואי אפשר לטייל, מחירים, ביקורות על מדריכים וכדומה.

המסלול
את המסלול הרכבנו מסיפורי דרך שונים, בשילוב הרצונות שלנו מה לראות באתיופיה, מספר הימים שהיו לרשותנו והמצב הביטחוני שסגר בפנינו כמה אפשרויות (למשל העיר אקסום שאליה לא יכולנו להגיע).
התכנית הכללית הייתה לעשות חמישה ימים עם השבטים בדרום, יומיים בעיר הכנסיות החפורות לליבלה - שבוע באזור גונדר ובהיר-דר בשילוב טרק בהרי הסימיאן, ועוד שלושה ימים באזור עפאר שכללנו ביקור בהר הגעש הפעיל ארטה אלה והאגם החומצי דאלול. בסך הכל 17 יום כולל טיסות פנימיות ומעברים בין המקומות.

מזג אוויר
ישנן שתי עונות רטובות ושתי עונות יבשות, כאשר שיא עונת התיירות בתקופה היבשה הוא מאמצע ספטמבר ועד ינואר, ואז שוב בין אמצע מרץ ליוני. מי שיגיע בעונה הרטובה יזכה לפחות תיירים ומחירים נוחים יותר. גם סולומון המדריך שלנו סיפר שהוא נותן הנחה בזמן הזה.
אנחנו באנו ממש בשוליים, לקראת סוף ספטמבר תחילת אוקטובר בעיקר כי זה הסתדר טוב עם החגים, ויצא שהגענו בדיוק אחרי שהסתיימו הגשמים והכל היה ירוק.

ביטחון
השילוב עם המצב הבטחוני הבעייתי בצפון הביא אותנו להיות כמעט לבד רוב הטיול, כלומר כמעט ולא ראינו תיירים. באותה תקופה העיר גונדר כיכבה בכותרות החדשות בארץ מפאת המצב הביטחוני הבעייתי באזור אמהרה. אנשים שסוגרים טיול באתיופיה ומגיעים מרחוק במיוחד רוצים את החווייה המלאה, וגונדר מהווה חלק משמעותי בחווייה האתיופית. בכלל, היה ספק גדול שאפשר להגיע לכל המקומות שתכננו, חלק מהמדריכים שדיברתי איתם המליצו לנו לוותר על הטיול ולהמתין לימים טובים יותר, ולכן השארנו חלופות וגמישות בתכנית הטיול.

באספקט של ביטחון אישי, אני יכול להגיד שהרגשתי מאוד בטוח כל הטיול, במיוחד כי היינו עם מדריך צמוד שליווה אותנו, תיווך, גישר ופתר בעיות על המקום. יחד עם זאת, היו סיטואציות לא נעימות. בין בני-שבט שיכורים, לאנשים תמהוניים בשווקים לבין חיילי מיליציה באמהרה, היו כמה מקרים של מתיחות. סולומון תמיד דאג לנו, וגם המדריכים המקומיים, למשל היה המדריך המקומי שיצא להגנתנו כאיש שבט השליך לעברנו אבן (כי צילמנו ולא אהבו את זה) או כשדרשו כסף מעבר למסוכם. בסך הכל רוב מוחלט של האנשים שפגשתי היו מסבירי פנים, חייכנים, נחמדים ומכניסי אורחים.
סולומון הדגיש בפנינו שהממשלה לוקחת את התיירות מאוד ברצינות וידוע לכל שלא מתעסקים עם תיירים, ומי שיעז לשדוד או לפגוע בתייר ישלם בחומרה. יחד עם זאת, כבכול מקום, יש תמיד לנקוט במשנה זהירות ולפקוח עין, בכל זאת זו אפריקה ואנחנו בולטים בקהל כמו שלט ניאון בחשכת הליל. בחיפוש בגוגל אפשר למצוא כתבות על מקרים שתיירים נשדדו ואף נהרגו באתיופיה, אבל זה ממש ממש יוצא מן הכלל ולמיטב ידיעתי לא קרה שום דבר כזה כבר שנים רבות.

טיסות
כל הטיסות (חוץ ופנים) נעשות עם חברת אתיופיאן איירליינס. קניית כרטיס בינלאומי מקנה הנחה ברכישות כרטיסים פנים ארציים וישנן הנחות נוספות למקומיים. מכיוון שגם שער ההמרה המקומי עדיף על השער היציג, פשוט נתנו לסולומון לסגור את כל הטיסות הפנימיות, והוא השתמש בהנחות וקנה לנו את הכרטיסים. בנוסף לא כל יום יש טיסה לכל מקום והיינו צריכים לעשות קצת שאפל בימים כדי להספיק לכל היעדים. כך יצא שהתחלנו את הטיול דווקא בלליבלה, אבל זה לא מחייב.
כלומר יש מקומות שיש איליהן טיסה מעיר כזו לאחרת, אבל לפעמים אין ביום מסוים ואז זה מצריך קונקשין באדיס, מה שמאריך, וזה גם תלוי עונה והמצב הביטחוני ביעד וממש משתנה מיום ליום. גם היו לא מעט ביטולים ועניינים לאורך הדרך, וסולומון בילה חלק נכבד מהזמן שלו בשיחות עם חברת התעופה. מזל שהיה לנו אותו איתנו. בכל שדה היה בידוק כפול, גם בכניסה לטרמינל וגם בכניסה לאולם ההמראות. בכל בידוק נדרשנו להוריד נעליים, חגורות, שעונים והכל בערך, אבל אפשר לקחת מים בטיסות פנימיות.

ויזה
את הויזה אפשר לעשות בקלות באינטרנט בעלות 80 דולר. נכון לכתיבת שורות אלו אין ויזה בהגעה למקום, אבל זה משתנה לעיתים ותמיד אפשר לברר מראש. נדרשנו להראות ויזה מראש בדלפק בארץ אחרת לא מעלים לטיסה. אפשר לעשות ויזה גם בשגרירות בתל אביב, אבל ממש אין צורך ועדיף פשוט לעשות אונליין. אני עשיתי באינטרנט וקיבלתי את האישור למחרת. את מספר האישור מזינים כשעושים צ'ק אין לטיסה.

כסף
הכסף המקומי הוא ביר. למקומיים יש שער טוב יותר משמעותית מהשער הרשמי ולכן כדאי למצוא חלפנים מקומיים ולא צ'יינג' או בנקים.
סגרנו מראש עם סולומון שהוא ימיר לנו כסף לאורך הטיול. במקום להתעסק עם המרות, עשינו עם סולומון דיל שכולל לינה וארוחות וניהנלו מעקב אחרי הוצאות חריגות כמו מתנות או תשלום לשבטים על צילומים, שזה לא נכלל בדיל. זה היה הרבה יותר פשוט להתנהל ככה, המקומיים תמיד משלמים מחיר אחר מהתיירים ולא היינו צריכים לסחוב איתנו מזומנים. לא נתקלתי בסיטואציה שהשתמשנו באשראי, הכל במזומן.

סים
לפני הטיסה עשיתי חבילת גלישה מהארץ ולא קניתי סים מקומי. אני לא אוהב להתעסק עם סים מקומי, נכון שזה יקר יותר לעשות חבילה בישראל, אך העיסוק בסים תמיד גוזל זמן יקר ביום הראשון ובארצות גדולות (ובמיוחד אפריקה) לפעמים יש כיסויים שונים של חברות סלולר שונות, כך שעם חברה אחת לא תמיד יש קליטה בכל מקום. כל עוד לא צריך להוציא שיחות ורק רוצים אינטרנט, חבילת גלישה מהארץ עושה את העבודה. כמובן שאפשר לקנות סים מקומי, סולומון עוזר בזה. תכלס סולומון הסתובב עם מכשיר אינטרנט נייד ותמיד סיפק לנו WIFI ככה שאפילו לא היה חובה לעשות חבילת גלישה.
חשוב לציין שבתקופה שבה טיילתי הממשלה הפילה את האינטרנט במחוז אמהרה. איכשהו יצא שבאזורים מסויימים הייתי היחיד שהיתה לו רשת עם חבילת הגלישה הישראלית שלי, אבל זה לא תמיד עבד וכשהיינו באזור גונדר ובהיר-דר, שם לאף אחד לא הייתה קליטה במשך כל השבוע.

ציוד
לטיול מהסוג הזה צריך להביא ציוד שמתאים לחום קיצוני ולקור עז. אוכלים הרבה אבק וגם הרבה קילומטרים ברגל ולכן צריך להצטייד בהתאם. באזור של השבטים בסך הכל היה בין נעים לחם ואפשר היה בכיף להסתובב עם בגדים קצרים וסנדלים, רוב המסלול נעשה בנסיעות ברכב בין הכפרים.
בצפון, בהרי הסימיאן היה קור כלבים (בלילה סביב האפס) ולא משנה כמה ציוד חם לבשנו זה היה נדמה שהוא לא הספיק. בעפאר הטמפרטורה הגיעה ל-45 מעלות ביום וצריך ללבוש בגדים ארוכים ומנדפים כדי לא להיטגן.

לקחתי איתי שני מכנסי טיולים מתפרקים כדי להימנע מלסחוב ביגוד כפול, סנדלים קלים ונעלי הליכה אטומות למים (בצפון גם היה פוטנציאל לגשם). באגן החומצה דאלול יש חומרים שמפרקים ומכתימים נעליים, אז לקחת בחשבון שנעלי ספורט לא יעמדו בזה. למזלי הנעליים שלי עשויות גפת עור עם סוליה עבה, חזקות ועמידות, לאחי לעומת זאת התפרקו הנעליים ונפרדו מהסוליות שלהן.
מעבר לזה היו לי 4 חולצות דרייפיט, 2 ארוכות ו-2 קצרות, תחתוני דרייפט וגרביים מנדפים, כך שאפשר לעשות כביסות כל כמה ימים בערב והכל מתייבש עד הבוקר למחרת (ממליץ גם להביא חבל כביסה).

לטרק אני ממליץ מאוד על מקלות הליכה מכיוון שיש לא מעט עליות וירידות, בקבוק מים עם מנשא/ בתיק או שלוקר שאפשר למלא 2 ליטר (מקבלים מהם מים כל בוקר, רק שיהיה נוח לסחוב), וציוד חם מאוד - מעיל, כובע, חם צוואר, כפפות - הכל. ממליץ גם על ליינר חם לסק"ש ללילה וגרביים עבים לשינה באוהל. חשוב להביא כמובן כובע טוב כי ביום נצלים בשמש ובאף (מיקרופייבר) כדי לכסות את הפנים מהאבק בדרכים.

בנוסף לתיק הגדול, צריכים עוד תיק קטן ותיק יום. את הציוד הגדול מוסרים ולא סוחבים על הגב, לטרק לוקחים רק את מה שבאמת צריך, מכיוון שאת התיקים סוחבים פרדות שיוצאים במסלול אחר למחנה.
מהתיק הגדול נפרדים ביום הראשון והוא מגיע למחנה ביום האחרון, שם אוספים אותו חזרה.
כך יוצא שלאורך היום סוחבים רק את המים, אוכל וציוד קל כמו מצלמה, power bank, מעיל רוח, משקפי שמש, קרם הגנה וכו.

אוכל
האוכל האתיופי הוא לא לכל חיך, או שאוהבים אותו או שלא. ברוב המקרים מדובר באינג'ירה שהיא מעין לחם שטוח דומה ללחוח ועשויה מקמח טף חמצמץ. בוצעים חתיכת עם היד וטובלים בנזיד עדשים או ירק מבושל כלשהו, או בת'יבס שזה תבשיל כבש (ויש גם בקר, עוף ודגים). יש גם אוכל מערבי, ואנחנו לרוב הצלחנו למצוא מנות אורז, פסטה וסלטים והסתדרנו מצוין.
את הקפה האתיופי שותים במקומות מסורתיים שקולים את הקפה על המקום. האתיופים נוהגים לשתות קפה 3 פעמים ביום. לטעמי האישי הוא לא ממש תואם לחך הישראלי (חמוץ ושרוף), אבל עושה את העבודה.
בהרבה מקומות כמו מסעדות ומלונות מגישים קפה אינסטנט, אנחנו הבאנו קפה שחור עם הל מהבית שתהיה אלטרנטיבה (במיוחד בטרק). בטרק גם היו לנו טחינה וסילאן בבקבוקים לחיצים שהבאנו ונתנו קונטרה לריבה וממרח בוטנים סקיפי שהצוות הביא.

טואליטיקה/ רפואי/ חיסונים
לאתיופיה צריך המון חיסונים, אז חובה לבקר במרפאת מטיילים. אנחנו קיבלנו כדורים נגד מלריה ולא ממש השתמשנו. במיוחד כשעולים לאזורים הגבוהים אין כמעט יתושים. לרוב במלונות יש כילות וסולומון נשבע שאין מלריה במקומות שהיינו בהם. כל אחד יעשה את החשבון שלו אני מניח.
מעבר לזה, מומלץ להביא כל מה שעולה על דעתכם שאולי תצטרכו כי קשה למצוא דברים בסיסיים. אפילו נייר טישו לא מצאנו. כמובן קרם הגנה, אלכוג'ל, אדוויל וכדומה. וקל בטן. קל בטן זה חשוב, לאורך הטיול שלוש פעמים קיבלתי קלקול קיבה מאוכל מקומי.

יום 01 - ת"א > אדיס אבבה > לליבלה

את היומיים הראשונים באתיופיה בילתי לבד עד שאחי הצטרף. יצאתי מהארץ בטיסת לילה בשעה אחת שנוחתת בחמש ועשרים.
חשבתי שזה רעיון טוב לקחת טיסת לילה ולישון במטוס כדי לחסוך יום טיול, יש גם טיסות בעשר בבוקר שמגיעות בצהריים. בפועל בקושי הצלחתי לישון, בשלב כלשהו הגישו אוכל חם (שתיים בלילה) ובאופן כללי היה מאוד לא נוח והצלחתי לישון אולי 2-3 שעות לא רצופות.
כשנחתנו בשדה היה די מבלבל לאן צריך ללכת. כולם המשיכו בטעות להמתנה לטיסות המשך או הלכו לאיפה שכתוב visa on arrival אבל צריך היה ללכת ל-passport control שכתוב עליו לבעלי אזרחות אתיופית אבל הוא בעצם של כולם כי אין משהו אחר.

המוצ'ילה בוששה להגיע וכבר התחלתי להילחץ שהיא בכלל לא תגיע. לאחר בירור קצר ו-25 דקות המתנה מורטות עצבים מצאו אותה ויכולתי לצאת מהשדה, כמעט שעה ורבע אחרי הנחיתה.
פגשתי את סולומון מחוץ לשדה, מעבר לרחבת המוניות, ונסענו יחד לגסטהאוס שבו הוא ישן כדי לשים את הציוד שלי לבינתיים ולחפש מקום לאכול ארוחת בוקר.
אדיס עוד לא התעוררה. מזג האוויר היה מעט קריר ונראה שירד בלילה גשם, בכל זאת מדובר על עיר בגובה 2600 מטרים מעל פני הים.
הלכנו ברגל בין הרחובות, יש כאן לא מעט דרי רחוב ושיכורים, אבל למעט אחד שביקש כסף לא הטרידו אותנו כלל. התקשינו למצוא מקום פתוח בשבע בבוקר, ולבסוף הגענו למסעדה שבדיוק נפתחה והגישה אוכל מערבי. אחרי הארוחה הלכנו למקום אחר בשם Tomoca שסולומון טוען שהוא בית הקפה הכי טוב באתיופיה(!)
הם הגישו אספרסו סמיך ומר שבהחלט נתן לי בוסט של אנרגיה נדרשת, אבל אפשר לומר ששתיתי קפה טוב ממנו בחיי. לאחר מכן לקחנו מונית חזרה לגסטהואס, וסולומון הזכיר לי לא לשבת עם חלון פתוח וטלפון ביד אם אני לא רוצה שיחטפו לי אותו. לרגע שכחתי איפה אני נמצא.

בסיום התארגנות קלה והסדרים פיננסיים לקחנו מונית לשדה ועלינו לטיסה ללליבלה שהזמנו ל-11:30, טיסה של כשעה. זו הייתה הטיסה הכי מוקדמת שהייתה. עלינו על מטוס פרופלור שהרגיש יותר כמו אוטובוס עם כנפיים, ומהר מאוד נפלתי לשינה עמוקה. התעוררתי כשנחתנו.

-- לליבלה --

השדה בלליבלה פצפון, לקחנו את התיקים פחות או יותר מהעגלה שהורידה אותם מהמטוס, ויצאנו החוצה למונית שכבר חיכתה לנו מבעוד מועד. לליבלה היא עיר די גבוהה כ-2650 מ, ולכן השדה נמצא כחצי שעה נסיעה מחוצה לה. בדרך חלפנו על פני נופים של הרים מוריקים ומקומיים עם עזים, פרות וחמורים שבדיוק חזרו מהשוק המקומי. בלליבלה אין אינטרנט, הממשלה הפילה את הקליטה כדי למנוע מכוחות מקומיים להתארגן ולהתנגד לה. סולומון הצליח להפעיל את מכשיר ה-WIFI הנייד שלו ואיכשהו לעקוף את החסימה, ומיד הפך לאדם הכי חשוב בעיר, מחלק WIFI לכל העוברים והשבים.

תוך כדי הנסיעה סולומון כבר ארגן לנו את ארוחת הצהריים במסעדה נחשבת בעיר. עד כה היה נדמה לי שאני התייר היחיד שנמצא כאן. את המסעדה פתחו במיוחד בשבילנו והגישו אורז עם תבשיל עוף וירק חלוט. שתינו גם בירה מקומית שהייתה ממש אחלה ומיהרנו לשלם את החשבון ולצאת. לא היה לנו יותר מדי זמן לבזבז. הכנסיות נפתחות בשעה שתיים ונסגרות בחמש. לקחנו טוק טוק מקומי ונסענו לאסוף את המדריך שלנו - מאסגל, זהו שמו. הנהג ששמע שאני מישראל אמר "שלום" ו"מגניב", ובכלל כולם אומרים לי פה שלום וסבבה כאילו זה מובן מאליו. מה עשינו לעולם...

נסענו למתחם הכנסיות, הסדרנו את ענייני התשלום והתחלנו בסיור המודרך. מאסגל הסביר על המלך לליבלה, או "אוכל הדבש" (זה הפירוש), כי כשנולד הוא התכסה בדבורים ואמו נתנה לו את הכינוי כך מספרים. המלך ביקר בירושלים וקיבל השראה ליצור באתיופיה את ירושלים השניה. המתחם כולל 11 כנסיות, "נהר הירדן" מיניאטורי והמון סימבוליזם שמוטמע בקירות החצובים. ממש פארק שעשועים של הנצרות. מדובר בשלושה מתחמי כנסיות שונים בשטח נרחב שמקושר עם תעלות חצובות. במתחם המרכזי 6 כנסיות, בשני 4 ועוד כנסיה אחת של סנט ג'ורג', שהיא הכניסה אולי הכי מפורסמת שצורתה צלב והיא ממש חצובה בתוך בור באדמה. 11 הכנסיות הוכרו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, וניתן לראות את מאמצי השימור ואת הגגות הגדולים שהוצבו מעל חלק מהן כדי לנסות למנוע שחיקה ע"י מזג האוויר.

זה בלתי נתפס להבין שכל הכנסיות היו גושי סלע ופשוט נחצבו מלמעלה למטה ואז רוקנו מתוכן. מאסגל מספר שאלו לא היו עבדים של המלך שבנו את הכנסיות, אלא המלאכים עצמם הם שבנו את הכנסיות, כמובן. כל כנסיה מוקדשת לקדוש נוצרי אחר ומלאה בסמלים מוטבעים בסלע. בתוכן יש גם חפצי אומנות, רפליקה של ארון הקודש ועוד שלל חפצים קדושים, שרובם מצויים מאחורי פרגוד והכניסה אליהם מותרת רק לכמרים.
עברנו בכל כנסייה, מורידים בכל פעם את הנעליים כדי להיכנס (בפעם הבאה רק עם סנדלים). בחלקן יכולנו גם להצטלם עם הכמרים, שמורגלים בתיירים שפוקדים את המתחם ומיד מתייצבים לתמונה לבקשת המדריך. מאסגל מספר בדקדוק ובאנגלית רהוטה על כל פרט ופרט, מדי פעם מבקש את המצלמה שלי לצלם אותי למזכרת, וגם מזכיר לי לצלם כל מיני פרטים שיש להם חשיבות היסטורית.

בדרך עצרנו בבית ספר בכפר בדיוק בשעה שמקהלת נערות ונערים שרה שירי עם. הלכנו בעקבות הצלילים ונכנסו לכיתה לראות את האירוע. בחור ובחורה מצויידים בתופים גדולים הובילו את השירה והמקהלה חזרה אחריהם. זה היה ממש ממש מקסים.

לבסוף הגענו בסביבות השעה ארבע לכנסייה היפה ביותר לדעתי, שהיא כנסיית סנט ג'ורג' החצובה באדמה. מדובר במבנה באמת מאוד מרשים. לוקח רגע עד שמבינים שזהו בור באדמה שנחצב בתוכו מבנה עצום, וממש אפשר לדמיין איך הסלע היה נראה בשלמותו.
מסביבנו קיפצצו קופים קטנים ונשרים ריחפו בשמיים, על רקע הירח המלא שנראה באור יום. מחוץ לכנסיה ראיתי תייר לבן נוסף, אני לא לבד כאן! יש עוד אחד משוגע כמוני שהגיע ללליבלה בתקופה הקשוחה הזו. הוא היה בחור יווני, החלפנו כמה מילים על הסיטואציה המוזרה והמשכנו בדרכנו.
לאחר כמה צילומים מתבקשים, נכנסו אל המתחם וקיבלנו הסברים נוספים. באחת הנישות יש אפילו שלדים של עולי רגל מלפני כמה מאות שנים. בחמש סגרו עלינו את המתחם והלכנו ברגל כמה מאות מטרים לנקודת תצפית פנורמית מרשימה על כל לליבלה על רקע השקיעה. כך בילינו שם אולי חצי שעה, בוהים בשמש שהלכת ונעלמת, ונהנים מהשלווה. שתי נערות ביישניות קלטו את המצלמה שלי וביקשו מסלומון שאצלם אותן, ככה סתם בשביל הכיף.

משם מאסגל לקח אותנו אליו הביתה וקיבלנו אירוח מקומי. מדובר פחות או יותר בפחון עם גינה, אבל אפילו יש טלוויזיה. אישתו הגישה אינג'ירה עם ת'יבס (תבשיל בשר כבש) וקפה עם עלי רשאד מהגינה. הופתעתי שיש להם מנהג של נטילת ידיים עם נטלן. אני רחצתי עם סבון, הם לא. וכך אכלנו עם הידיים את התבשיל, טובלים את האינג'ירה באבקה אדומה חרפרפה ואז לוקחים קצת מהתבשיל וחוזר חלילה עד שלא יכולנו עוד. שתינו שני סבבים של קפה ונפרדנו לשלום.

בשבע חזרנו לחדר, כבר היה חושך מוחלט. החדר עצמו היה בסך הכל ממש אחלה, מרווח ומסודר, המיטה הייתה נוחה וקיבלנו בקבוקי מים. המקלחת לעומת זאת... כשפתחתי את הברז לשטוף ידיים נדף מהמים ריח עז של גופרית. אולי היא משמשת לטיהור המים, לא יודע. אבל מה שבטוח לא הייתי מסוגל לרחוץ את עצמי במים האלו. הגעתי למסקנה שבמילא לא ממש הזעתי היום, אז מותר לי להתכלב פעם אחת ודילגתי על התענוג להתקלח במים המצחינים. את השיניים צחצחתי עם בקבוק המים שקיבלנו, מאותן סיבות בדיוק. 
לא מאוד מאוחר אחרי כן העייפות נחתה. מחר השקמה בשש וחצי.

יום 02 - לליבלה > אדיס

בתכנית המקורית היינו צריכים להגיע היום מלליבלה לגונדר כדי לעשות את הטרק בעמק סימיאן, אבל בטיולים כמו בטיולים, לא תמיד הכל הולך לפי התכנית.

הלילה עבר לאט, מחוץ לחדר דלק האור במסדרון ומדי פעם התעוררתי והייתי בטוח שזו הזריחה. בשעה שש החלטתי שאני לא מסוגל עוד להיות במיטה והתחלתי את היום. ארוחת הבוקר הוגשה במלון בשעה שבע. ארוחה זו אולי מילה קצת גדולה. קיבלנו חביתת ירק וקצת לחם לבן לצד כוס תה. וזהו.

כשפגשתי את סולומון הוא עדכן אותי שחברת התעופה ביטלה את הטיסה הישירה שלנו שתוכננה לשעה 11:10 מלליבלה לגונדר, ובמקום זאת שובצנו לטיסה חזרה לאדיס ומשם לגונדר, כך שבמקום להגיע לגונדר בחצי שעה טיסה, נצטרך לעשות סיבוב של ארבע שעות ונגיע לגונדר רק בחמש בערב. בנוסף השינוי היה רק לכרטיס שלי. לסולומון ביטלו את הטיסה מכאן לגמרי.
סולומון יצר קשר עם אתיופיאן איירליינס אבל זה לא מאוד עזר, ולכן החלטנו שנתמודד עם זה בשדה כדי להספיק את התכנון לבוקר בלליבלה. בזמן שחיכינו לטוק טוק שיקח אותנו לכנסייה, השמים התקדרו וגשם קל התחיל לרדת. הרכב אסף אותנו ונסענו אל הכנסייה הראשונה שהיינו בה אתמול. בניגוד מוחלט לאתמול, שהיינו כמעט לגמרי לבד, כעת המקום היה מלא בעשרות אם לא מאות אנשים לבושים לבן. זה יצא לגמרי במקרה, אבל זכינו להיות כאן בבוקר של התפילה ההמונית של יום ראשון.

בפאתי הכנסייה ילדים קטנים רצו אלי ושאלו לשמי. מרגע שהיינו חברים הם הלכו אחרי לכל מקום למשך כל הסיור. עברנו בין המתפללים ונכנסו לתוך ההיכל לראות את הכומר מברך את הבאים עם צלב זהב ענק במשקל 7 ק"ג. המדריך עודד אותי לצלם, ולהפתעתי לרוב האנשים זה לא היה אכפת וכמה מהם אפילו ממש שיתפו פעולה. במיוחד הילדים שביקשו תמונות והתלהבו מהמצלמה.
המשכנו דרך מחילות ומנהרות ועברנו בין ארבעת הכנסיות שלא הגענו אליהן אתמול. כל הדרך אני מקבל הסברים ממאסגל המדריך, הכמרים שולפים בגאווה את צלבי הזהב ומתייצבים לתמונה. בכל פעם שנכנסים למתחם צריך להוריד נעליים ולהחזיר (איך שוב לא הייתי עם הסנדלים?!), אבל בחור שהתלווה אלינו מטעם המדריך דאג לעמוד למשמר כשהשארנו את הנעליים בחוץ. הגשם פסק והקהל התפזר.
הכנסיות מאוד מעניינות אדריכלית, האחת חצובה מלמעלה למטה כמו סנט ג'ורג', אחרת חצובה לתוך הקיר וקצת מזכירה את החיזמה של פטרה בירדן. סיימנו את הסיור לאחר כשעתיים וחצי, והתיישבנו לקפה מסורתי בכיכר העיר.

בינתיים קיבלתי עדכון מאחי שנחת באדיס וגילה שכל הטיסות הפנימיות שלו שהוזמנו מראש לכל הטיול, בוטלו לאלתר. לרוע מזלו הוא הוציא את הויזה ליום הלא נכון, ולכן היה צריך להגיע לאתיופיה יום אחד אחריי. הוא נאלץ להזיז את הטיסה הבינלאומית (ולשלם קנס) והודיע שלא יגיע לטיסה הפנימית לליבלה, ולכן הוא מבטל אותה. למרות שקיבל על כך אישור, מסתבר שחברת התעופה לא עדכנה במחשב שהוא ביטל את ההגעה ללליבלה, כך שבפועל חשבו שהוא הבריז מהטיסה ובאופן אוטומטי ביטלו את שארית ההזמנה - שזה כל הטיסות לטיול.
בינתיים סולומון הצליח להגיע למישהו דרך קשרים וסידרו לו כרטיס לאדיס, אך עדיין אין לו טיסה לגונדר כמו שלי. הוא לא נלחץ והבטיח לי שכשנגיע לאדיס הוא יוכל לסדר משם הכל.
כאמור במקור הייתה לנו טיסה לגונדר ב-11:10, הטיסה לאדיס נקבעה לשעה 13:00 וכעת הייתה לנו שעה להרוג. מזל שיש לסולומון WIFI.

בבית הקפה ישבו רק גברים, כולם עם הראש בתוך הטלפון. מתאר לעצמי שפעם זה היה מקום מפגש לשוחח על החיים, אבל היום החיים בטיק טוק. אחרי הקפה יצאנו עם מונית שירות לשדה וניסינו לטפל שם בעניין הכרטיסים. הבנו שאין לנו ברירה אלא להגיע לאדיס ורק שם נוכל לסדר הכל.
כבר התחלנו לעכל שיכול להיות שזה יאלץ אותנו לעשות שינוי בתכנית ולטוס קודם דרומה לשבטים.
עברנו את הבידוק, אחרי הכנסיות של לליבלה זו הייתה אולי כבר הפעם העשירית שהייתי צריך להוריד נעליים היום. בבידוק קצת החמירו, ביקשו לפתוח את התיק ולהראות את חפצי המתכת והתעכבו על אולר שהיה לי, אבל עברנו גם את זה והתקדמנו לאולם ההמראות. אם אפשר לקרוא לזה כך.
מדובר בחדר שמזכיר תחנה מרכזית לאוטובוסים עם נוף למסלול נחיתה, מכאן יוצאים ברגל לעלות לטיסה, במטוס שהוא באמת מזכיר אוטובוס עם כנפיים.

-- אדיס אבבה --

הטיסה חלפה מהר וכשהגענו לשדה נאלצנו להמתין ליד המסוע כמעט חצי שעה עד שיצאו המזוודות.
ניגשנו לדלפק אתיופיאן איירליינס לנסות להבין מי נגד מי והבנו שהטיסות לגונדר בוטלו, שדה התעופה שם סגור, האזור שוב תחת מלחמה. גם הכרטיס שלי לגונדר בוטל.
ביציאה מהשדה פגשנו את אחי ולקחנו מונית למלון שסולומון הספיק לארגן טלפונית מיד כשנחתנו.
התיישבנו בלובי, פרשנו את התכנית לטיול על השולחן והתחלנו לחשב יחד מסלול מחדש. אנחנו נוסעים דרומה.

לאחר שהגענו לתכנית שמקובלת על כולם, סולומון התקשר לחברת התעופה. אנחנו נחנו קצת בזמן שסולומון דיבר איתם, אולי שעה הוא היה איתם בטלפון. בין הכרטיס שלי ושלו שבוטלו לבין אחי שבוטלו לו כל הטיסות, הייתה הרבה עבודת שיקום נזקים. בינתיים השמש החלה לשקוע וקלטנו שיש לידנו מתחם אשפה גדול שמעליו חגים עופות טורפים ענקיים, ובהינו בהם כמו ילדים שמסתכלים על קרוסלה מסתובבת. 
סולומון הצליח לסדר את הטיסות לכולנו ושילם קנס קטן של 7000 ביר, כ-140 דולר, ולא הצלחנו להבין ממש למה הוא נקנס (אם זה בגלל הטיסה של אחי או סיבה אחרת) אבל הוא לקח את זה עליו. קיבלנו את החדר ושמנו את הדברים, ולאחר מכן יצאנו לסיבוב רגלי בעיר.

אדיס (שבעקבות הטיול בה קראתי לה עזיז, אבל היום זה בטח לא פוליטיקלי קורקט), עיר דחוסה ולעיתים מרגישה ממש שבורה. מדי פעם נצמדו אלינו קבצנים שביקשו כסף עד שהתייאשו והמשיכו לדרכם. הלכנו עד למסעדה קטנה שמעליה גר חבר של סולומון שהוא, כך מסתבר, מלחין וזמר ידוע באתיופיה. נכנסו לאולפן הקלטות קטן מעל המסעדה, על הרצפה היו שאריות של גת. סולומון הביא לנו בירות. בסך הכל הייתה לנו היכרות מעניינת ושיחה נחמדה. הוא השמיע לנו שיר מגניב שהוא עובד עליו ואנחנו השמענו לו שיר של טונה.
משם לקחנו מונית למסעדה חבשה 2000 (2000 Habesha). מסעדה ידועה בעיר עם מופעי שירה וריקודים. המקום היה די מלא והזמנו יין דבש ואינג'ירה עם מגוון תבשילים. הייתה הופעה מיוחדת ויפה, עם ריקודים שמדמים את השבטים השונים והמון אווירה. סולומון סיפר שבדרך כלל המקום מלא בלבנים (או כמו שקוראים להם כאן - פראנג'י), אבל בגלל המצב יש כרגע בעיקר מקומיים, ובאמת שמלבדינו ראינו רק עוד כמה פארנג'י בודדים.
בתשע וחצי עשינו את דרכנו בחזרה למלון להתארגנות לשינה. מחר שוב השקמה בשש וחצי.

יום 03 - אדיס > ג'ינקה ושבט ארי

מזג האוויר באדיס אבבה יכול לבלבל, בערב היה קריר ובלילה קר ממש. אדיס מאוד גבוהה ובחדר עצמו היה קר. התכסינו תחת שמיכות פוך שהיו חמות מדי ולא מצאנו נחת. יתושים סבבו סביבנו במהלך הלילה והפריעו לשינה רצופה. לפנות בוקר החלו להישמע נקישות מתכתיות מחוץ לחלון, אולי מהמזבלה הגדולה שהייתה סמוכה למלון, ובחוסר רצון קמנו בסביבות שש, כשלא יכולנו עוד לנסות לחזור לישון.
הארוחה אתמול בתוספת האלכוהול (יין דבש) לא היטיבה עמי וקמתי מיובש וחלש עם בחילה נוראית. לא יודע אם זו הייתה התייבשות או משהו שאכלתי, אבל הרגשתי שאני מתחיל להיות חולה.
החלטנו לוותר על ארוחת הבוקר ולנסוע לתצפית מחוץ לעיר.

מזג האוויר היה ערפילי והיה קשה לקבל מושג טוב על הגודל של אדיס, אבל אין ספק שהיא עצומה. משם הלכנו לפארק אנטוטו (Entoto Natural Park) לתצפית שנייה, בנקודת זמן הזו הערפל אפילו התעצם. אישה מבוגרת ישבה בדוכן קטן, קלתה וטחנה עבורניו קפה טרי ושתינו שם את הקפה של הבוקר. המשכנו ברגל למוזיאון הלאומי. בדרך ילד קטן ביקש ממני כסף וכשסירבתי והסתובבתי קיבלתי אבן קטנה לגב. סולומון צעק עליו קצת אבל העדפנו להתעלם ולהמשיך הלאה.

במוזיאון פגשנו מדריך מקומי שסיפר על ההיסטוריה של אתיופיה ועל הנצרות, המלחמות עם איטליה ועוד פיסות מידע שחלקן היו מעניינות יותר וחלקן פחות. לאחר הסיור שנמשך כחצי שעה-ארבעים דקות, יצאנו עם המדריך אל הכנסייה הראשונה באדיס ואל מוזיאון הארמון שמאחוריה, שזה בעצם בית השליט לשעבר - מנליק השני. בחצר היו המון פרחים צהובים והמדריך סיפר שאדיס אבבה משמעה פריחה חדשה והכוונה לפריחת הפרחים הצהובים האלו שנקראים Adey Abeba. הלכנו קצת בין החדרים, מקבלים הסברים על מנהגי התקופה, מעל אחת הדלתות התנוסס מגן דויד ענק חקוק בקיר, מזכיר על הקרבה בין היהדות והנצרות שכל כך טבועה באתיופיה.
אולי פריט הטריוויה הכי מעניין שהמדריך דיבר עליו היה על דת הראס טפרי, או כמו שאנחנו משבשבים לומר ראסטה פארי, ששורשיה הם במקור מאתיופיה. זוהי דת מודרנית שהתפצלה מהנצרות בתקופת הקיסר האתיופי היילה סלאסי, ואומצה על ידי צאצאי העבדים בג'מייקה. ראס פירושו ראש, כמו בערבית, וטפרי זהו שמו של המייסד, מעין תואר של כבוד. פתאום כשחושבים על זה, אולי בוב מארלי הוא בכלל ממוצא אתיופי...?
כשחזרתי לארץ קראתי קצת עליו ועל הדת הראסטפרית, והסתבר שלבוב מארלי, שהיה בן לאם ג'מייקנית-אפריקאית ואב בריטי לבן (מי ידע?) היו יחסים של קרבה עם אתיופיה - הוא ביקר בה, הוטבל בכנסייה האורתודוכסית, משפחתו ביקשה להעביר לכאן את עצמותיו לאחר שנפטר ואף הוקם באדיס פסל לזכרו.

בסביבות עשר וחצי עשינו את דרכינו חזרה למלון לאסוף את הציוד. סולומון ואחי הלכו לחפש לקנות קצת פירות לדרך ואני ניצלתי את ההפוגה לנוח. תחושת החולשה הלכה וגברה. נסענו לשדה לטיסה לג'ינקה (Jinka) שיצאה בזמן. היינו קצת גבולויים וסולומון בלי להתבלבל עקף את כל התור ועשה לנו צ'ק אין. עד שהגענו למטוס הכדור שלקחתי החל להשפיע לטובה ואת הטיסה ביליתי בין עירנות לניקור.
הטיסה עצמה היתה רועשת בצורה בלתי נסבלת. הבחור שישב לידי דיבר בצעקות עם בחור אחר בכסא מאחור, ומדי פעם נתן לי בטעות מכה קטנה שהעירה אותי והוציאה אותי משלוותי.

-- ג'ינקה --

הגענו לשדה שהוא אולי אחד הקטנים באתיופיה ובכלל שיצא לי לראות בחיי. ירדו מהמטוס לסככה מקורה, העגלה הביאה את התיקים וכל אחד לקח בעצמו את התיק. אפילו אין מסוע. בחוץ חיכה לנו הנהג שלנו שיהיה איתנו בחמשת הימים הקרובים. נסעו לג'ינקה כרבע שעה בלבד והגענו לפנסיון נאסה (Nasa pension).
לאחר שקיבלנו חדר התיישבנו במסעדה לארוחת צהריים. 

סולומון הזמין לכולם שייק בננה-פאפיה ולעצמו הוסיף גם אבוקדו, זה מה שהיה, אלו הפירות שגדלים כאן מקומית. לצערי את האוכל אפילו לא הצלחתי לסיים והרגשתי בחילה וצמרמורות שתוקפות אותי. חזרתי לחדר לנסות לישון, לנצל את זה שהייתה לנו שעה וחצי לנוח עד הפעילות הבאה. בחדר לא הפסקתי לרעוד והיה לי ממש קר, למרות שהיה בחוץ חם מאוד. לקחתי קל בטן וניסיתי להירדם, אבל בעיקר ניסיתי לא להקיא והעברתי את רוב המנוחה בישיבה במיטה. בארבע ורבע התחלנו להתארגן לפעילות הבאה, עלתה הצעה שאוותר ואשאר לנוח או שניסע למרפאה המקומית, אבל מאוד רציתי לראות את השבט והשוק וחשבתי שהליכה באוויר ובשמש תעשה לי טוב.

-- ארי --

נסענו רבע שעה מהעיר אל הכפר של שבט ארי (Ari), שלמרות שהם לבושים בבגדים רגילים (בלויים ומשומשים) מדובר בשבט של ממש, עם שפה ותרבות משלו. סיירנו בין הבתים וקיבלנו הצצה לחיים הפשוטים שלהם, איך הם מייצרים כלי חרס, קפה, עראק ובירה בין היתר. ככל שהלכנו הרגשתי חולשה הולכת וגדלה ובכל בית הוציאו לי כסא שאוכל לנוח. תחושת נמלול החלה בכל גופי, בפנים ובגפיים. האם אכלתי אוכל מקולקל? או אולי זו תגובה לתרופה שלקחתי? ומה אם זה קשור ליתושים בחדר? מחשבות טורדניות אחרי יומיים בלבד באפריקה.

לא הייתי מסוגל לטעום ממה שהכינו לנו בשבט, ורק רציתי לחזור למיטה. אבל ידעתי שאני צריך גם לנשום אוויר ולא להיות כלוא בחדר. ככל שהלכנו בג'ונגל בין הבתים, הלחות והזיעה גרמו לי להרגיש דווקא טוב יותר. בכל מקום עוד ועוד ילדים עקבו אחרינו, מבקשים כסף ותמונה. ילד אחד עם רוגטקה ירה לעברנו אבנים קטנות. בסיום הסיור עברנו דרך שוק הערב של שבט ארי, שם הם מוכרים את כל הסחורות והגידולים. 
השוק היה מפוצץ באנשים ושמעתי לחשושי "פראנג'י". השוק היה חוויתי וקנינו לנו מבחר בננות צהובות ואדומות ואבוקדו קטנים לנשנוש בימים הקרובים. משם נפרדנו לשלום מהמדריך וחזרנו לחדר בסביבות שש וחצי. בחוץ כבר היה די חשוך. מהר מאוד נפלתי לשינה עמוקה. מחר יוצאים לדרך בשש בבוקר.

יום 04 - שבטים מורסי, באנה, האמר

המלון שישנו בו בסך הכל היה מקום מסודר ונקי. במקלחת היה זרם חלש אבל מספיק כדי להישטף. במהלך הלילה התעוררתי כמה וכמה פעמים. היה חם, היה לנו מאוורר קטן שהתקשה לסחרר אוויר בחדר. לא רצינו לפתוח חלון מכיוון שהיו הרבה יתושים, ואפילו שניסינו לצמצם את האפשרות שיכנסו, כבר היו לנו בחדר כמה שריחפו סביבנו. לפחות הייתה כילה שמאוד עזרה.
בסביבות ארבע לפנות בוקר החלה סופת רעמים ומבול שטף את העיירה. בחמש וחצי כבר היינו על הרגליים ובשש בול הגיעו לאסוף אותנו.

-- מורסי --

מכאן יש שעה וחצי נסיעה עד לשבט המורסי (Mursi). המורסי הם בני השבט עם הדיסקה בשפה, אולי אחד השבטים האייקונים והכי מוכרים באפריקה. נסענו על דרך עפר בתוך העמק, הכל היה כל כך ירוק וממש התבקש שיהיו פה המון חיות בר, אבל מסתבר שכבר לפני המון שנים השבטים הרגו את מרבית החיות שחיו כאן. כיום באתיופיה, חיות כמו זברות, ג'ירפות, פילים ונמרים נמצאים בעיקר בפארק Omo, וחלק קטן גם בפרק Mago. אבל סולומון אומר שאלו פארקים של עצים סבוכים וקשה לראות חיות, אפשר להעביר שם כמה ימים ולא לראות כלום. בעבר גם הייתה אוכלוסיה של אריות שחורי רעמה באזור פארק Bale, אבל גם שם את רובם הרגו לצערנו, וכמו כן חיות נוספות כמו קודו, קופים וזאבים שאפשר לראות בפארקים Bale ו-Semien, אך מפגשים עם החיות הם נדירים וזה מאוד שונה ממה שאפשר לראות בטיולי ספארי כמו בסרנגטי למשל.

כשהגענו לשבט הגשם קצת דעך. האדמה הייתה בוצית ואנשי השבט עדיין הסתתרו בתוך הבקתות. הצ'יף יצא לפגוש אותנו ראשון, אנחנו נזהרו על הנעליים מכל הבוץ, ואילו הוא הלך לקראתנו יחף. הוא החל לצעוק בשפת בני השבט, והאנשים לאט לאט יצאו מתוך מבני הקש. הופתעתי לראות שהם מצחצחים שיניים בבוקר עם מקל שהם שוברים מהעצים הסמוכים.
חלק מהנשים פרסו מחצלת מעור של חיה, ילד אחד הביא ארגז קרטון והם החלו לפרוק דיסקות ופסלי שור. סולומון דחק בנו להתחיל לצלם, והבנות הכניסו את הדיסקות לאוזניים או לשפתיים לטובת התמונות. הרגשנו שמרימים לנו מופע ולא מאוד התחברנו לסיטואציה, אבל שילמנו וצילמנו כמה תמונות מתבקשות, והאמת שהשבט היה מאוד פוטוגני ויוצא דופן, ובתאורת הבוקר הרכה יצאו תמונות מיוחדות.
אפילו קניתי דיסקת חרס למזכרת (מקווה שלא משומשת).

הסיפור של הדיסקות, על פי סולומון, הוא שלפני כמה מאות שנים סוחרי עבדים הגיעו לשבטים ולקחו את הנשים היפות. השבט החליטו לכער את הנשים על ידי חיתוך השפה התחתונה ולאט לאט התפתח המנהג של הכנסת הדיסקה, ולימים המצב התהפך והאישה עם הדיסקה הכי גדולה נחשבה הכי יפה. בימינו הרבה מהבנות כבר לא מרחיבות את השפה ובמקום זה מרחיבות את האוזניים. היום השבט מונה כ-10 אלף נפשות ורובם חיים עמוק ביער, אנחנו פגשנו את הגרסה התיירותית של בני השבט שחיים לא רחוק מהכביש. לאחר כשעה עם השבט חזרנו כלעומת שבאנו. 

-- באנה --

בדרך חזור חסמה את הכביש קבוצת בבונים שהתפזרה כשהתקרבנו לצלם.
הגענו בחזרה לפנסיון לארוחת בוקר ומשם נסענו כשעה עד שהגענו אל השוק של שבט הבאנה (Banna). מסתבר ששיחק לנו מזל גדול כי זה שוק שקורה רק פעם בשבוע. המקום היה מפוצץ באנשים צבעוניים וססגוניים. רוכלים פרשו על הרצפה את מרכולתם, איכרים באו למכור עיזים ובאופן כללי זו ההזדמנות השבועית לקחת יום מנוחה, לשתות אלכוהול ולהתרועע. לא כולם אהבו את הנוכחות שלנו וכשצילמתי את אחד הרוכלים שהיו לו הכי הרבה עיזים, חטפתי אבן שפספסה את המצלמה שלי רק בכמה סנטימטרים במזל גדול. אישו, המדריך המקומי שליווה אותנו, צעק על הרוכל שהמצלמה שלי שווה יותר מכל העיזים שלו. אני בטוח שהיו לו כוונות טובות להזהיר אותו שלא יפגע ברכוש היקר, אבל לא מסוג ההכרזות שכל השוק צריך לשמוע. אחרי שכולם נרגעו המשכנו להסתובב בשוק סה"כ כשעה, עד סביבות השעה אחת, מכאן יש לנו עוד שעה וחצי ליעד הבא. החום והנדנודים של הרכב בדרך העפר המשובשת עשו את שלהם ונרדמתי בנסיעה.

הרכב עצר בפתאומיות וסולומון העיר אותי. במהלך הדרך לפתע חסמה את הכביש קבוצת ילדים בעלי פנים צבועות מהלכים על קביים ארוכים. אחת ההפתעות המשעשעות והלא צפויות של הטיול. סולומון מסביר שהם ילדים מאחד הכפרים הסמוכים וזה סוג של משחק שגם הוא נהג לעשות כילד, והיום בעיקר הילדים עושים כשהם רואים רכב מתקרב ואולי יש בו תיירים שיתנו להם כמה שקלים. הצטלמנו קצת עם הילדים והמשכנו לדרכינו. בדרך הורדנו את אישו ואספנו מדריך אחר בשם קאלה, לחלק הבא של היום עם שבט ההאמר (Hamer).

-- האמר --

המשכנו בנסיעה עד שהגענו למקטע יבש של נהר אומו ומרחוק שמענו שירת נשים. מבין הסבך זיהינו דמויות קופצות. מסתבר שהגענו בדיוק בזמן לטקס חתונה! אני לא אדם דתי אבל היה נראה שהיקום כיוון שלא נגיע לגונדר, כי מסתבר שזהו טקס די נדיר בתקופה הזו של השנה, וגם די נדיר שהוא קורה כל כך קרוב לכביש ולא עמוק ביער (כך לפחות לדברי סולומון). כך יצא שזכינו לצפות באירוע מיוחד ולא מתוכנן.

הטקס לא לבעלי לב חלש, ומתחיל בכך שנשות השבט מגישות לגברים ענף דק, והגבר בתמורה מלקה אותן בענף. הן תוקעות בחצוצרת מתכת כסימן שהן מוכנות להצלפה, קופצות וצועקות ומשתוללות, מתגרות בגברים להצליף בהן עד זוב דם שוב ושוב. ההצלפה היא הסימן לאהבתו הרבה של הגבר. לאט לאט ההצלפות פסקו וכולם התיישבו בצל. חלק מהאנשים מצאו מים בבורות קטנים בבוץ, שאני די בטוח שאם אני הייתי שותה מהם הייתי מת במקום. המדריך המקומי ששמו היה קאלה, סיפר לנו שעד לפני כ-20 שנה אנשי השבט עוד לבשו עורות של חיות, אך הממשלה דחקה בהם להפסיק לצוד. היום לכולם יש כפכפים, בגדים ישנים בלויים, משקפי שמש וכדומה. בצירוף מקרים שמצאתי משעשע, אחת הנשים בשבט לבשה חולצה של ג'ורדן עם המספר 23, ואחת התיירות הזרות שצילמה אותה הייתה ממוצא אפרו-אמריקני ולבשה חולצה דומה.

בשלב מסוים השבט התאגד והחל לצעוד בשיירה אל נקודה בלב היער אל החלק העיקרי של הטקס - קפיצת השור. בדרך ראיתי אישה שבטית מניקה וכשהרמתי את המצלמה לכיוונה היא הרימה אבן לכיווני והתחילה לצעוק עלי. מיד הורדתי את המצלמה וסימנתי לה שלא צילמתי, גם הנשים האחרות צעקו עלי והתחפפתי משם במהירות. כולם התאספו בקרחת יער. כעת על הגבר להוכיח את גבריותו על ידי קפיצה מעל קבוצת פרים. עדר קטן של פרות עמד חסר אונים בלב של מעגל נשים. הנשים החלו לחוג סביב הפרות, לקפוץ ולשיר, בזמן שהגברים התאגדו בצד לטקס שמונה ברכות. החתן הראשון ניגש לבחור את השוורים שמעליהם ידלג. לאחר מכן קבוצה של גברים גררו את השוורים מהזנב ומהפה, והחזיקו אותם צמודים זה לזה ארבעה או חמישה במספר. כמה רגעים לאחר מכן החתן זינק מעל הפר ודרך על גבו, וכך גם על יתר הפרים ועבר לצד השני. כך עשה הלוך חזור 4 פעמים. אם יכשל, הוא לא יוכל לשאת אישה ויגורש מהשבט על חולשתו. לאחר מכן הטקס חזר על עצמו עם חתן נוסף והשבט התפזר. הם חוזרים אל הכפר כדי לשתות לשוכרה, לשיר ולרקוד כל הלילה. ואילו אנחנו נסענו ללודג' הקרוב (Buska Lodge), אולי 10 דקות נסיעה משם, שם נעביר את הלילה.

כששאלנו את סולומון למה שלא נמשיך לעקוב אחרי החגיגות, הוא אמר שזה עולה עוד כסף ובסוף מדובר באותם אנשים רוקדים את אותם ריקודים ושרים את אותם שירים, רק בחושך שלא רואים כלום. זרמנו עם המלצתו. הלודג' היה בסך הכל נקי ומסודר. בסביבות השעה חמש אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת או ערב מוקדמת, איך שלא נקרא לזה. בדרך לחדר נתקלנו בבחור אתיופי גבה קומה עם שרשר של מגן דוויד וחולצה מתריסה שכתוב עליה "אני יהודי, רוצה לבדוק?" עם חץ לכיוון המקום האסטרטגי. 
צחקנו מהחולצה וביקשנו לצלם אותו, ואז הוא אמר לנו - "תגידו אתם מוזיקאים?"
לא... ענינו בהיסוס, בנסיון להבין במדה מדובר.
"יכול להיות שראיתי אתכם בסטורי של הזמר ביניאם?"
מה הסיכוי... אותו זמר מאדיס שפגשנו במקרה דרך סולומון העלה פוסט לפייסבוק עם התמונה שלנו, הוא ראה את הפוסט וזיהה אותנו מהתמונה. סלומון הכיר אותו, מסתבר שהוא היה מדריך בשם אלכס, שהפך לאיש מאוד עשיר ומפורסם באתיופיה לאחר שהתחתן עם אישה עשירה והתאלמן.

משם התפזרנו לחדרים. יש חשמל רק בין שש בערב לאחת עשרה בלילה על מנת להטעין מכשירים ולהתקלח. מכיוון שהיו לנו שני לילות בלודג' הזה, זו גם הייתה הזדמנות טובה לעשות כביסה. מתחנו חבלים במרפסת הקטנה מאחורי הבקתה שלנו, והשארנו את הבגדים להתייבש במשך כל היום למחרת. באופן מפתיע במקום היה WIFI, ובאופן לא מפתיע הוא היה ממש גרוע. אבל מצאנו רשת פתוחה, ככל הנראה נתב נייד של אחד המדריכים מהקבוצות האחרות, וכך הייתה לנו רשת במהלך הערב.

יום 05 - שבטים דאסנג' וקארו

במהלך הלילה היה מאוד חם בחדר בלודג', קיבלנו מאוורר קטן שהתקשה לסחרר את האוויר בחדר וממילא הוא חדל לעבוד ב11 עם הפסקת החשמל הצפויה. בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר, יתוש סורר מצא את דרכו לתוך הכילה שלי, ומכאן השעתיים הבאות היו מאבק לנסות לחזור להירדם.
אני משוכנע שהיתושים למדו שצריך להיכנס לכילות הפתוחות במהלך היום, ולחכות שם בסבלנות לקורבן עד אמצע הלילה. חוץ מזה בסך הכל היה בסדר. בשבע אכלנו ארוחת בוקר פשוטה וברבע לשמונה יצאנו לדרך.


-- דאסנג' --

הבוקר נסענו שעה וחצי דרומה אל עבר הגבול עם קניה, שם חייים שבט הדאסנג' (Daasanach). השבט מחולק להמון קבוצות קטנות שחיות במבנים ארעיים. הם מתפרנסים בעיקר מרעיית צאן ובקר וכן מכירת פחם. הדרך הירוקה הפכה אט אט למדברית. על הכביש עמד עיט וניקר פגר של דיקדיק, מעין אנטילופה קטנה, שנדרסה כנראה יום קודם. הגענו עד גשר שחוצה את נהר האומו (Omo) ועצרנו בסמוך לגדת הנהר, שם עלינו על קנו שהיה עשוי מבול עץ עצום וחצינו את הנהר לגדה השניה. חלק מהאטרקציה התיירותית. המים היו חומים וזרמו בחוזקה, והקנו התנדנד בזרם. בין סבך העצים זיהינו עיט דגים יפיפה. כמה דקות לאחר מכן חברנו בחזרה לרכב שבינתיים חצה על הגשר בצד השני. ילדות קטנות מהשבט פגשו אותנו בחורש וקיבלנו הסבר על התספורות השונות שמאפיינות אישה רווקה ואישה נשואה. לאחת יש צמה קטנה בפוני והשניה מסרקת את שערה לאחור. משם המשכנו ברכב כמעט עד הגבול.

אבן בטון עם הכיתוב קניה באנגלית בצד אחד ואתיופיה באמהרית בצד השני מסמנת את קו הגבול, אם כי הגבול הרשמי מעט פנימה כמה דקות נסיעה נוספות. הסתובבנו וירדנו מהדרך הראשית אל אחד הכפרים המרוחקים. זו הייתה הפעם הראשונה של סולומון בכפר הזה. המדריך שאספנו בדרך תיווך את הסדרי התשלום ותרגם. שני ילדים שיחקו בחוץ בחץ וקשת ומיהרו לרוץ לתוך המחנה לבשר על בואינו. אם המשפחה יצאה לקראתנו ובירכה כל אחד מאיתנו. לאחר מכן הצטרפו יתר הנשים וכמובן הילדים. נכנסו לאחת הבקתות והתכבדנו בתה העשוי מקליפות הקפה שבושלו במי נהר האומו. הזקנה מזגה לכל אחד תה לתוך כלי העשוי מחצי קלבסה, מעין דלעת עץ קשה. היא הנחתה אותנו לנענע את הכלי על מנת לקרקר את התה, ביד ימין כמובן, כי ביד שמאל לא מקבלים את הברכה. סולומון והמדריך נשבעו שאפשר לשתות מהמים הרתוחים. שתיתי שלוק זהיר, הטעם הזכיר מאוד תה ירוק, ואז החלפתי עם סולומון את הכלי הריק שלו לפני שמישהו שם לב. הוא גמע את התה שלי בחפץ לב.

בעל הבית שמע על הזרים שהגיעו לכפר והגיע במיוחד להכיר ולברך. הם מאוד מכניסי אורחים ומאמינים בקארמה. תעשה טוב לאחרים וטוב יבוא עליך. עוד ועוד נשים וילדים נכנסו לבקתת הפח האפלולית. סולומון הציע שנצא החוצה לצילומים. כל הכפר התייצב, ילדים ביקשו תמונה, כולם רצו לראות את עצמם במסך הדיגיטלי, אולי בפעם הראשונה בחייהם, ולאחר מכן נידבו אחרים להצטלם. אחת האמהות ביקשה משהו מתוק לתינוק שלה, חזרנו לרכב וחילקנו להם את כל הבננות והאבוקדו שהיו לנו ונפרדנו לשלום.


-- קארו --

בשעה 12 עשינו את דרכינו בחזרה לעיר טורמיי (Turmi) לא רחוק מהלודג' לטובת ארוחת צהריים. סולומון התקשר מראש להזמין את האוכל כדי לחסוך זמן. עשינו הפסקה לא ארוכה מאוד ויצאנו לדרך לכיוון שבט קארו (Karo), שבט שידוע בצבעי הגוף והפנים שלו. חלק מהדרך נעשית בשביל עפר בתוך החורש, הרחק מהכביש הראשי. בדרך ראינו הרבה ציפורים מסוג Hornbill (כמו זאזו ממלך האריות) ובשלב מסוים ירדנו מהרכב לצלם והמשכנו רגלית לכפר להמשיך לחפש ציפורים יפות, וגם מצאנו ציפורים מסוג Starling (זרזיר) ו-blue Jay (עורבני) - לחובבי הז'אנר.

בכניסה לכפר קיבל את פנינו המדריך המקומי. הכפר היה עסוק בחגיגות חתונה, כולם רקדו וקפצו. זקני הכפר ישבו תחת מחסה ושתו לשוכרה משקה אלכוהול מקומי שמעורבב בו מעין אפר. מיד הציעו לנו כסא ומשקה, התיישבנו אך סרבנו בנימוס לטעום מחשש לאשפוז בייסורים מקלקול הקיבה הצפוי. לסלומון זה לא הפריע לשתות. הם גם הציעו לנו להצטרף לרקוד, אבל פחות התאים, ולכן נכנסנו לתוך המחסה לקבל ברכה מזקן השבט.

השבט מונה ארבעה כפרים וכ-3000 איש סה"כ. קיבלנו שרפרף מסורתי קטן שיושבים עליו בישיבת סקוואט. אמרנו את שמנו, הרמנו את יד ימין וקיבלנו את הברכה שהסתיימה ביריקה לכיווננו הכללי. אייס ונטורה 2 זה כאן. לאחר שלחצנו ידיים מיוזעות לכל הגברים שהיו במרחק נגיעה, עברנו לתחנה הבאה - הלכנו להכיר את קפטן קבוצת הכדורגל של השבט, וכשלא רצינו לצלם אותו הועברנו לתחנה הבאה, תצפית פנורמית מאוד יפה מעל נהר אומו. כעת כל אחד מחברי השבט דגמן פוזה שנצלם אותו, ואז דרש תשלום. חשוב להזכיר שסיכמנו עם סולומון והמדריך המקומי על תשלום כללי, ולכן לא היינו צריכים לשלם פר תמונה. זה לא מנע מהם להמשיך לבקש תמונות ואז לבקש כסף. אחד מהם שאחז ברובה קרבין ממש התעקש שנצלם אותו, ואחרי התמונה כמובן התעקש לקבל כסף והיה ניכר שהוא שיכור. עוד ועוד אנשים התאספו לבקש תמונות. המדריך דחק בנו לצלם, כולם הסתדרו - בודדים, זוגות, שלשות וקבוצות. לאחר הצילומים פתאום כולם ידעו אנגלית וביקשו עוד כסף. אמרתי שאין לי, שנתתי הכל למדריך. אמרו יש לך בכיס. יש בתיק. יש ברכב. בנות התקרבו וניסו לצייר עלינו עם צבע. הרגשנו את הלחץ המתגבר, קבוצה סמוכה של נשים צעקו לכיוונינו שלא שילמנו מספיק. סימנו לסולומון שצריך לחתוך, הוא מיד קלט ועדכן שכבר הזמין את הנהג לאסוף אותנו.
הרכב הגיע במהרה, הוא נתן למדריך סטפה שמנה של מזומנים, עלינו לאוטו וסולומון אמר לו באמהרית "סע סע סע" וברחנו משם.

החווייה עם השבט התחילה טוב והאמת שגם הם מאוד פוטוגנים, אבל התהפכה לחוויה מטרידה ומאוד תיירותית. הרגשנו את הלחץ גובר עלינו והייתי כבר דרוך להסלמה פוטנציאלית. סולומון אמר שבגלל החתונה הם היו שיכורים, אגב צבעי פנים וגוף לא היו, גם לא השרשאות שראינו בתמונות. גם זאת סולומון תירץ בחתונה שכולם רקדו והיו מיוזעים והצבעים נשטפו. לי זה היה נדמה יותר שהיום בעיקר עושים הופעה עבור התיירים, וכנראה שתפסנו אותם ביום של חגיגות נישואין והם לא התגנדרו בהתאם לפרוטוקול.

מאוחר יותר ברכב סולומון הראה לי תמונות משבט אחר שנקרא סורמה (Surma) שנראה מהתמונות כמו הכלאה בין כל השבטים, הם צובעים את הפנים, יש להם דיסקות שפה וכיסויי ראש מעניינים וגם הם מצליפים אחד בשני (אבל לא בגלל חתונות). שאלתי את סולומון למה לא הכנסו גם אותם ללו"ז והוא הסביר שלא רק שזה מאוד רחוק ומצריך לינה בשטח, הם גם מאוד אגרסיביים ובפעם האחרונה שהוא היה שם הם שדדו את התיירים וירו לכיוון הרכב. הוא סיפר שהצ'יף לא חלק עם השבט את התשלום על התמונות והם החליטו לקחת בכוח כל חפץ בעל ערך שיכלו. זה מאוד מצער לשמוע, וגם אולי מובן שזה עלול להגיע לכך כשזה מגיע לכסף.
התרבויות האלו יפות ומרתקות, אבל התיירות והקידמה לאט לאט שוחקות אותן. היום הממשלה משקיעה מאמצים ללמד אותם אמהרית ואנגלית, וחקלאות וקיימות, כדי שלא יצודו חיות וידעו להסתדר עם שאר האוכלוסייה המודרנית שצמחה סביבם. אחד הדברים שקראתי על השבטים, לדוגמה, היה שאת שבט המורסי גילו רק לפני כ-50 שנה. אף אחד לא חקר עד אז את האזור הזה, וגם לשבט היה מוזר לגלות שיש עולם שלם שנבנה במרחק לא כזה רב מהם.

בדרך חזרה החלפנו חוויות וחלקנו שקית גת שסולומון קנה מוקדם יותר. אם הגענו עד אתיופיה נתנהג כאחד העם. נראה שכולם לועסים כאן גת כדרך קבע והצמח נעוץ עמוק בתרבות האתיופית ממש כמו הקפה. ובחזרה למציאות, כשהגענו לעיירה טורמיי שוב זכינו לצפות במאורע חגיגי, טקס גילוי הצלב של ישו - Finding of the true cross. המוני העיירה התאספו סביב צלב עץ ארעי מכוסה ענפים. לבושים לבן ומקשיבים לכומר נושא דרשה. פגשנו שם את המדריך סולומון האחר (המדריך שידוע בתור סלומון דנקיל), ומשפחה ישראלית שבדיוק חזרה מיומיים בשטח עם שבט הסורמה, אותו שבט שסולומון סיפר לי עליו מוקדם יותר. 
הם סיפרו שהשבט דווקא לא היה צבוע בצבעוניות אבל בדיוק ערך את אירוע לחימת המקלות, שגם שם הם מצליפים אחד בשני, לפעמים אפילו עד מוות. הם לא חוו התנהגות אלימה כלשהי כלפיהם ודיווחו שהיה מעניין לישון בשטח עם השבט. מעבר לזה יש את שבט הארבורה (arbore) שבדרך כלל מבקרים בו, וגם קראתי עליו בסיפורי דרך אחרים כאן, אבל אנחנו החלטנו לוותר עליו כי הוא באמת היה נראה מאוד מתויר ולא היה לנו זמן להכיל את הכל.
ואם כבר בשבטים עסקינן, ישנו עוד שבט מוזר ומרתק בשם בודי (Bodi) שפעם בשנה בחודש יוני עושים תחרות מי הכי עב-כרס בכפר וזה נראה מצחיק ומטורף. הם מתאמנים לאירוע במשך חצי שנה, שותים משקה חלב ודם פרות וזה מחזה ממש סוריאליסטי. שווה לחפש בגוגל רק בשביל להבין במה מדובר.

רגע לפני שהחשיך, משום מקום צץ בחור כחוש וגבוה לבוש שמלה שבטית מסורתית, ואמר שזיהה אותי מטקס קפיצת השור אתמול. הוא היה נראה חצי מוכר אבל לא באמת זיהיתי אותו. סלומון אמר שהוא חבר. הוא מלמל משהו באנגלית, מדיף ריח של אלכוהול, וביקש שאעקוב אחריו. סולומון אמר לי שאפשר לבטוח בו אז זרמתי. הוא פילס את הדרך בין ההמון, הרחיק את הילדים ששעטו לכיווננו וביקשו תמונה (וכסף) ולקח אותי בכל פעם לאזור אחר סביב המדורה הענקית שטרם החלה, והנחה אותי בדיוק איך לצלם הכי טוב את המאורע. תחילה את כולם מרחוק. ואז קרוב לכומר, מהצד השני, ליד המקהלה וכן הלאה. הוא גם דאג לעדכן באנגלית שבורה על מה הכומר מדבר (משהו על ישראל). רגע לפני הדלקת המדורה הוא שוב לקח אותי צמוד ואז במהירות הבזק המדורה ניצתה והמוני אנשים החלו לחוג במעגל סביב האש המתלקחת ולשיר שירים. חוויה מסחררת! נשאבתי לריצת אמוק בתוך המעגל עד שנפלטתי החוצה.
שתי נשים משבט האמר עמדו בצד ומחאו כפיים, ודאי חושבות לעצמן איזה טקס פאגני נחמד יש להם פה. המשכתי בהליכה סביב המעגל ופגשתי את קאלה, המדריך מאתמול, שאיחל לי מסע טוב. הבחור הגבוה מצא אותי שוב, וצירף אותי אל סלומון ואחי שכבר עמדו על משטח בטון מורם לתצפית גבוהה יותר על המדורה. החלק העיקרי של המדורה קרס ונותר הצלב הדקיק עצמו. סולומון הזהיר שנתחרק לפני שהעמוד יקרוס גם הוא. אנשים הרימו נרות ועשו המון סלפי, תוך כדי שירה וריקוד. האווירה הייתה כיפית וחיובית.

"אתה תקנה לי ספר" לחש לי הבחור הגבוה, ולא הבנתי במה מדובר. הוא הסביר שהוא רוצה להיות מורה לאנגלית וביקש שנקנה לו שיחון אנגלית-אמהרית. ליבי יצא אליו. אמרתי לו שינחה את סולומון איפה קונים וכמה עולה. 500-600 ביר (כ-10 דולר). אחרי המחווה שהוא הראה כלפינו, ברור שרצינו לעזור. הלכנו יחד לחנות אחת שלא היה לה דבר כזה, ואז לחנות שניה. המוכר התרומם אל המדף העליון והוריד ספר עבה עטוף בשקית ניילון, מילון באנגלית שנראה ישן ומרופט. הבחור הגבוה אמר "זה הספר, זה מה שאני רוצה!". המוכר דרש עבורו 1000 ביר, התמקחנו קצת וסגרנו על 700. משהו כמו 12 דולר. כולם היו מרוצים ונפרדנו לשלום.

משם הלכנו לבר קטן, שסולומון חשב שיהיה להם אוכל עבורנו. פגשנו שם חבר שלו ולקחנו בירה, להפיג קצת את הגת ולפתוח את התאבון. נכנסנו לשיחות והתפלספויות על דת, היסטוריה, פוליטיקה וסיפורי תנ"ך. סולומון והחבר שאת שמו אמר לי אך לא הצלחתי לקלוט, סיפרו שהחלום שלהם לעסוק במוזיקה. החבר אפילו שר כמה שירים. הוא היה בשוק שהצטלמנו עם ביניה מאדיס, הזמר הסלב. הוא גם הכיר את אלכס אותו בחור עם חולצה פרובוקטיבית מאתמול. ארבע בירות כל אחד אחר כך, וכבר היה לקראת תשע וחצי, ארוחת ערב לא הייתה. חתכנו לחדרים רגע לפני שמורידים עלינו את השאלטר ולא נוכל להטעין סוללות או להתקלח. כשחזרנו לחדר יצאנו למרפסת להוריד את הכביסה היבשה, וכשטרקנו את הדלת החלון פשוט התנתק מהקיר והתנפץ על הרצפה. הוא היה אכול טרמיטים ולא עמד בעוצמת הטריקה... אבל מספיק ליום אחד, נטפל בזה כבר מחר. איזה יום משוגע.

יום 06 - שבטים קונסו ודורזה > ארבה מינץ'

בחמש בבוקר, מה שאני רק יכול לתאר שהייתה קרפדה, או ציפור חולה, התיישבה לנו מחוץ לחלון והחלה לקרקר ולחרחר. מישהו התסובב בחוץ עם פנס, ומתוך שינה כבר דמיינתי שאלו אנשי השבט שבאו לנקום על התמונות שלא שילמנו מספיק. בשלב מסוים נשמעה צעקה במרחק good morning, כנראה תיירים שעזבו את החדר עם המדריך שלהם. זו גם הייתה קריאת השקמה בשבילי.
השמש החלה להפציע דרך החלונות וקמנו לארגן את הציוד לעזיבה. בשבע הגישו ארוחת בוקר ובשבע וחצי סולומון הגיע לאסוף אותנו ולשלם. על החלון השבור לא עשו עניין, בכל זאת לא אשמתנו.

-- קונסו --

ברבע לשמונה התחלנו את הנסיעה לארבה מינץ' (Arba Minch) עם כמה עצירות ביניים. הנופים השתנו לאורך הדרך מהיערות הסבוכים של ג'ונגל חבל אומו למישורים, שדות כותנה ואז הרים מוריקים וטרסות חקלאיות. לאחר כארבע שעות נסיעה, בשעה 12:00 הגענו לאחד הכפרים באתר המורשת העולמית קונסו (Konso) שם קיבלנו סיור מודרך ממדריך מקומי. מדובר ב-9 כפרים בני כאלף שנה עם המון מורשת, שפה ומנהגים משלהם. למשל כאשר המנהיג מת, חונטים את גופתו כמו המצרים וממתינים 9 שנים, 9 חודשים, 9 ימים, 9 שעות.. 9 דקות.. ו-9 שניות עד שמותר לקבור אותו. הכפר עצמו מאוד מרשים, עשוי מאבנים גדולות ועצים עתיקים שקשה לדמיין איך סחבו אותם הנה. וגם קשה להאמין שאנשים עדיין חיים ככה.
המקום הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בגלל החשיבות ההיסטורית שלו. 

הסיור עצמו נמשך אולי 30-40 דקות סך הכל. עשינו סיבוב בכפר. ככל שהתקדמנו עוד ועוד ילדים נדבקו אלינו עד שהרגיש שאספנו את כל ילדי הכפר. מעבר לזה לא דיברנו עם אף אחד וגם לא ממש היה מותר לצלם. סולומון אמר לי שהתשלום הוא פר תמונה אז לבחור טוב, ושגם בכלל אין לו כסף קטן אז עדיף שלא. כשכן ניסיתי לצלם או המקומיים הסתתרו או שהרימו אבן לאיים. זו לא בדיוק עצירת חובה אבל זה בדרך.
כמובן שהילדים ביקשו כל רגע עט, או סוכריה או כסף וגם סבון. האמת שהתנועה שהם עושים כאילו הם מסבנים את הפנים זה מקסים ממש, אבל קראתי לפני שאסור לתת להם מתנות כי הם מתרגלים לקיבוץ נדבות במקום ללמוד להשיג את הצרכים שלהם בעצמם.

את ארוחת הצוהריים אכלנו בלודג' סמוך, המקום היה מטופח וישבנו בחצר בצילו של עץ ענק. התפריט היה סטנדרטי, אוכל מקומי ואוכל מערבי. היו הרבה חוסרים במטבח, זו תקופה שאין הרבה תיירות במדינה. המנות היו מיוחדות בכך שבושלו יחד עם עלי מורינגה שגדלים במקום. סולומון חזר לאסוף אותנו ועדכן על שינוי בתכנית. היום יום חג (השבת של גילוי הצלב האמיתי) ולכן לא נוכל לשוט כמתוכנן באגם צ'אמו, במקום זאת ניסע היום לכפר דורזה (Dorze) לראות את החגיגות ונעשה את האגם מחר בבוקר.
כך או כך זה לטובה כי עדיף לראות את החיות באגם בשעות הפעילות שלהן מוקדם בבוקר.

-- דורזה --

את השעתיים הבאות של הנסיעה העברנו בלעיסת גת. אתמול לא הרגשתי כלום, כנראה לא לעסתי מספיק חזק, אז היום קיבלתי שלושה צרורות. אתגר לא פשוט. דורזה נמצא בגובה 2500 מ' והעלייה לכפר יוצאת מהעיר אברה מינץ', שהיא גם הבית של סולומון. הנופים בדרך היו מהממים, כמה הכל ירוק כאן. העלייה לגובה אפשרה תצפית פנורמית על שני האגמים הגדולים, והשמש שהחלה לרדת נמוך בשמים נתנה תאורה צהבהבה ורכה. חשבתי לעצמי שהכל לטובה. הגענו לכפר בשעה חמש.

מסאי המדריך קיבל אותנו באנגלית רהוטה, כמה נשות שבט מסרו לנו עשבים וקיבלנו ברכה. נכנסו למתחם עם בית קש עצום שנראה כמו חיה גדולה, ואכן לאחר הסברים כללים על המבנים המדהימים שלהם הסתבר שהם נבנו בדמות פיל, זכר לחיות הגדולות שפעם חיו כאן.
נכנסו לתוך המבנה החשוך, ומהטקס והמראה המיושן עם כל החפצים והכלים שתלויים מסביב, הנחתי שהוא מוזיאון של איך היו חיים פעם לפני מאות שנים. התיישבנו על כסא והתחלנו לקבל הסברים על אורח החיים, הבישולים וכדומה, כשלפתע פרה געתה מאחורינו. לא הבנו את זה בהתחלה, אבל זה לא מוזיאון, זה הבית של המדריך(!). 
הם עדיין חיים כמו פעם, אומנם עם טלפון ובגדים רגילים, אבל עם אותה מסורת.
לשאלתי, הסיבה שהם ישנים עם החיות בתוך הבית זה כדי להתחמם מהקור בלילה על ההר הגבוה.

משם יצאנו לסיור במדשאה על תל ממול הבית, שם זקני השבט מתקבצים לעשות מדיטציה ולדסקס נושאים חשובים. הילדים היו מאוד חברותיים, אחד החזיק מצלמת פילם ישנה ועשה כאילו הוא מצלם אותי. הוא החזיק אותה לגמרי הפוך והראתי לו איך להסתכל בחלונית. הנוף משם היה עוצר נשימה.
חזרנו למתחם הראשון ונכנסנו לחצר. למדנו על השימושים השונים של עץ הבננה המדומה וראינו איך טווים כותנה ומכינים מחמצת מדייסת העץ, שמתסיסה במשך שלושה חודשים בבור באדמה. לסיום הם אפו עבורנו לחם שטוח ממחמצת שנלקחה מהבור.

עברנו לחצר האירוח, שם כבר היה טקס ריקודים מסורתיים, ושני זוגות תיירים פרנג'ים בתלבושות מסורתיות, פיזזו בעליצות לצלילי שירת הנשים המבוגרות.
אנחנו העדפנו לוותר על הריקודים ולהתמקד בעיקר, והתיישבנו לחלוק את הלחם עם דבש מקומי שהיה מדהים ועם חריף ששורף כמו כוויה כימית. לאחר האוכל הוגש עארק תוצרת בית שכולל אניס ועוד מספר רכיבים. מאחר והוא מעל 40 אחוז אלכוהול, ברשותם לא הורדנו 3 כוסות כמנהג המקום, והסתפקנו רק בשלוק טעימה. מסאי בירך בשפה המקומית ואז הוסיף בעברית "שבת שלום, סבבה, חריף, דבש".
אין עלינו הישראלים.

רגע לפני שנפרדנו, סולומון ומסאי ניסו להיזכר בשיר יפה שאמן אתיופי שר עם אמן ישראלי. מיד שלפתי להם ביוטיוב את "ממעמקים" של עידן רייכל, והם היו מבסוטים לשמוע שוב את הצלילים המוכרים. השעה הייתה כבר כמעט שבע והיה חושך מוחלט, התחלנו להרגיש את צינת ההרים ועשינו את הדרך חזרה לאברה מינץ', דרך שלקחה כשעה. על מנת להספיק לזריחה באגם, מחר מצפה לנו השכמה מוקדמת במיוחד בסביבות חמש וחצי.

-- אברה מינץ' --

בדרך למלון צחקתי עם סולומון שעליתי על העוקץ שלו - הוא הרי חייב אותנו מראש על ארוחות הערב שכלולות במחיר של הדיל שסגרנו, אבל כל יום נותן לנו ללעוס גת זול שהוא מדכא תאבון, וכך אנחנו נמנעים מארוחת ערב והוא שומר את ההפרש. הוא צחק אבל הרגיש ממש לא נעים כי בתכלס כבר היה מאוחר לאכול וגם לא היינו רעבים בכלל. הוא התעקש לפחות להזמין אותנו לבירה, שגם שאמורה להוריד את האפקט של הגת.

הגענו למלון (Mora Heights Hotel) שהיה נראה יחסית גדול ומפואר ביחס למקומות האחרים שהיינו בהם. מלון יושב על מצוק ויש לו מרפסת גדולה בחדר האוכל שמשקיפה על כל העמק, אומנם היה חשוך אבל אפשר היה להבין שמאוד יפה שם ביום. ישבנו יחד עם הנהג ודיברנו המון על פרנסה, טיולים ויוקר המחיה. סולומון אמר שבארבע השנים האחרונות, מאז שהחלה מלחמה באתיופיה, התיירים ממאנים להגיע ובאמת שהרגשנו את זה לאורך הטיול. היו מקומות שהיינו בהם לבד לגמרי או עם תיירים בודדים. אפילו במלון הגדול מלבדנו היה רק עוד תייר אחד. שתינו שתי בירות בקצב שסולומון והנהג שתו ארבע, ובעשר בערב נפרדנו לשלום.

יום 07 - אגם צ'אמו > אדיס > סמרה

גם הלילה עבר עלי קשוח, אבל הפעם במיוחד, נראה שהגת המעורר עושה את העבודה והקשה מאוד על שינה טובה. נרדמתי בחצות וקמתי בשתיים וחצי. בחדר היה חם ומחניק ולא היה ניתן לפתוח את החלונות. האורות שדלקו בחוץ עברו את הוילון כמו דרך נייר, שגם כך הוא לא היה גדול מספיק לכסות את כל החלונות. מישהו בחדר סמוך ראה טלוויזיה קולנית והקול עובר את הקירות כאילו אנחנו באותו החדר.
שמתי אוזניות עם מוזיקה, רשמתי ביומן, עברתי על תמונות וניצלתי את היותנו בעיר ועם WiFi כדי להשלים פערים מה התחדש בעולם. מפה לשם השעה הייתה חמש וחצי וצריך היה להתחיל להתארגן. 
בשש העמסנו את הציוד ונסענו למרכז העיר לאסוף את הקפטן שלנו, שעם קצת שכנוע (כלומר כסף) הסכים להיפגש בשש במקום בשמונה, שזו השעה שבדרך כלל מפעילים את הסירות עבור התיירים.

כשהגענו למזח השמש בדיוק הפציעה וזה היה מרהיב. מפלס האגם היה נמוך בגלל בצורת בשלוש השנים האחרונות, וכעת הוא חזר והתמלא, והטביע בתוכו המון עצים ואפילו מבנה בטון אחד. העצים המתים שמבצבצים מהמים הקנו לאגם מראה יוצא דופן. על צמרות העצים עמדו כמה חסידות מכוערות, עלינו לסירה ויצאנו לדרך. עשינו סיבוב לאי קטן שישבו עליו חמישה תנינים, כמה מהם גם שחו סביבנו, ומשם חזרה דרך גדה אחרת שם ראינו משפחה של היפופוטמים, מציצים עם הראש מעל המים. בין השאר ראינו גם אנפה ועיט גדול ויפה שישב על ענף עץ טבוע.
הזמן עבר מהר וכשעתיים אחרי היינו שוב במזח. מכיוון שיצא לי לשוט לאורך גדת הנילוס באוגנדה, שם ראינו מגוון עצום של בעלי חיים (כולל יונקים גדולים), אני לא יכול לומר שהשיט היה מאוד מרשים.
מנקודת מבט של צלם חובב טבע ציפיתי לראות הרבה יותר חיות וציפורים בעיקר, והפתיע אותי שאין פה הרבה בכלל. בכל מקרה זו הייתה דרך יפה להתחיל את היום ולשבור קצת את השגרה. היה מעניין לשמוע את סולומון, שגר באברה מינץ', מספר על החיים שלו כדייג באגם הרבה לפני שהיה מדריך טיולים.

דווקא בחזור זיהינו כמה חסידות, עורבים ועיטים חגים בהמוניהם לצד הכביש. ירדנו לצלם ונראה שהיה שם פגר שמשך אותם ונתן לנו הזדמנות לראות אותם ממש מקרוב. לפני שנסענו לשדה סולומון לקח אותנו לראות את הדירה שלו. יש לו חזון להציע אותה לשכירות קצרת טווח למטיילים. הדירה מאוד קטנה ודורשת תחזוקה, אבל בטח יכולה להתאים למטייל, זוג או אפילו כמה מוצ'ילרים בודדים שמחפשים להוזיל עלויות. סולומון סיפר בהתלהבות שלפעמים מגיעים לחלון המטבח חזירי בר לקושש שאריות. זה לא היה נשמע מופרך, הרי באפריקה הכל יכול להיות, ואז הוא התעקש להוכיח לנו ויצאנו לסיבוב מסביב לבניין ואכן היה שם חזיר יבלות ענק שחרחר סביב ערימת זבל בחצר. שאלתי אם זה לא מסוכן, אבל אז שתי בנות פשוט עברו לידו כאילו כלום, אז כנראה שלא.

בשדה נפרדנו מהנהג שלנו בחמשת הימים האחרונים (שהיה אחלה גבר!), ונכנסנו לשדה הפצפון של אברה מינץ'. יש בידוק בכניסה, דלפק צ'ק אין, ועשרה מטרים אחרי עוד בידוק לפני העלייה למטוס. קצת מצחיק. מאחר ואני יודע שאפשר להעביר מים בלי בעיה, שמתי בקבוק בתיק כמו תמיד. הפעם בבידוק הראשוני המאבטח ביקש ממני להוציא את הבקבוק, לנער אותו ולהראות לו מה קורה. קצת אקראי, אבל שיהיה. הבדיקה עברה בהצלחה.

-- אדיס אבבה --

בהגעה לאדיס לקחנו מונית למסעדה הישראלית של אילן, שנפתחה מחדש יום לפני שהגענו, ושמענו עליה דרך הקבוצה של מוזונגו אתיופיה. התיישבנו לצד שולחן של כמה חבר'ה אתיופים שדיברו בעברית ולרגע כבר התבלבלתי. סיפרתי להם על השבטים והם סיפרו שהם באו למועדונים של אדיס. כל אחד והתחביבים שלו. המסעדה ממוקמת בתוך קניון קטן, בחוץ עמד ג'יפ סוזוקי עם שלט גדול שמסמן את המקום. ניגשתי לשטוף ידיים בשירותים בקניון, אך לא היה שם סבון. שאלתי את המנקה אם יש לה סבון והיא ספק לא הבינה אותי ספק אמרה לא. איש מבוגר שהיה לידי שאל אם אני צריך "סמנה" (סבון באמהרית) וסימן עם הידיים תנועה של סיבון. אמרתי שכן ואז הוא שלף מכיס המעיל והושיט לי קוביית סבון מוצק משומשת. דברים שיכולים לקרות רק בטיולים כאלה.

הכרנו לסולומון מה זה שקשוקה, חומוס, טחינה, פלאפל ושישליק. הוא התלהב ממש והתקשר להזמין את החבר-זמר שלו ביניה, ההוא מהיום הראשון שלנו באדיס. הוא הגיע ממש מהר עם עוד בחור, ופתחנו שולחן גדול. היה אחלה אוכל במחיר שווה לכל נפש. אילן סיפר שהוא חי באתיופיה כבר 20 שנה ובאפריקה בכלל 30 שנה. ושמעתי שהוא עוזר למטיילים ובכל מקרה תמיד שווה להכיר, לטעום ולתמוך בעסק ישראלי בחוץ לארץ.

לאחר האוכל קפצנו לשתות קפה במקום שסולומון טוען שהוא הקפה הכי איכותי באדיס (אותו אחד מהיום הראשון אבל סניף אחר). הקפה שלהם חזק ומר, אבל מעורר כמו סטירת לחי. למרות שמדובר בבית קפה מודרני שמזכיר את סטארבקס עם עובדים במדים ומכונות קפה רציניות, בכל זאת ישבה בצד מישהי וקלתה פולים במחבת. קצת מוזר בהתחשב בסיטואציה, אבל כנראה שזו המסורת. מכאן בחזרה לשדה לתפוס את טיסת ההמשך.

כשהגענו לשדה, כשהעברתי את התיק בבידוק הראשוני, המאבטח קרא לי ושאל אותי אם יש לי פרמיט למצלמה. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה. הוא שאל לאן אני טס ואמרתי לסמרה (Semera), והוא חזר ואמר שאני צריך פרמיט למצלמה. קראתי לסולומון כי חשבתי שהוא מתכוון לפרמיט לדנקיל (Danakil), שאת זה הוצאנו בעיר מוקדם יותר. הם דיברו ביניהם וסולומון הבין שהם חושבים שאני צלם מקצועי כי יש לי מצלמה מקצועית, ומצלמה מהסוג הזה דורשת אישור מיוחד. ניסינו להסביר שזו מצלמה פשוטה ואני סתם תייר וזו כבר הטיסה הרביעית שאני טס איתה בלי בעיה. הוא שלח אותנו לדבר עם הממונה עליו והצביע לכיוון המשרדים. התחלנו ללכת לכיוון ובאלגנטיות פשוט המשכנו לאולם ההמראות כאילו כלום לא קרה.
באזור ההמראות היה צריך לעשות בידוק שני והפעם אף אחד לא אמר כלום. לא ברור מה זה היה. כנראה הוא איכשהו הבין שאם יש לי מצלמה אז אני שייך לצוות צילום או משהו שדורש אישור. אבל התעלמנו וקיווינו שמשהו כזה לא יחזור על עצמו.

-- סמרה --

הטיסה יצאה בכחצי שעה איחור ובחמש וחצי נחתנו בסמרה. שוב מדובר בשדה קטנטן. עברו דרך מבנה הבטון ואת הכבודה מקבלים בחוץ. רכב שגרר עגלה הגיע לחזית המבנה וכל אחד לקח את שלו. לצערי מישהו בשדה הוריד לי את כיסוי הגשם מהמוצ'ילה (שהיה מחובר היטב עם אבזמים!). וגם פתחו את אחד הכיסים, אבל שום דבר לא היה חסר. התעצבנתי ממש. סולומון שאל אותם אם אולי שכחו במטוס, אבל אמרו שזה כל מה שהיה. לאחר מכן בחדר במלון בדקתי ולא נראה שנגעו במשהו, אבל אין ספק שזה מבאס להיתקע בלי כיסוי גשם בשארית הטיול.

סמרה נמצאת במחוז עפאר (Afar), מחוז שידוע כאחד המקומות החמים על כדור הארץ. מדובר בקפיצת טמפורטורה משוגעת מבערך 25 מעלות באדיס לאזור ה-38 מעלות. בחוץ שרר חום כבד ולחות שהקשתה לנשום והאוויר עמד. נסענו כמה דקות מהשדה למלון שלנו, וכשהגענו בישרו לנו שאין חשמל "אבל הם עובדים על זה". אמרנו לסלומון שאין מצב שאנחנו יכולים לישון בלי חשמל, צריך להטעין מכשירים חשמליים לפני שיוצאים ליומיים בדנקיל ולישון בלי מיזוג כאן פשוט יהיה סיוט. הוא מיד עשה טלפון ותוך כמה רגעים עברנו למלון אחר.
המלון השני היה הרבה יותר מסודר, היה מזגן ו-WIFI. לגבי סמרה, בירת עפאר, אפשר לומר שהמקום די שבור. ניכר שיש כאן בעיית חשמל וחוסכים כמה שאפשר, ובכלל ברוב המקומות שהיינו בהם התאורות היו נורות לד חלוש שבקושי מאירים את החדר. המזגן לא קירר אבל הפך את השהות בחדר לנסבלת.

נפרדנו מסולומון והלכנו להתארגן כל אחד בחדרו, כי לא היה חדר משותף פנוי. החדר עצמו בסך הכל היה סביר. במקלחת יש רק ידית אחת והמים בכל מקרה יוצאים פושרים. זו גם הייתה הזדמנות לעשות כביסה לפני שיוצאים לשטח, לרענן את מלאי הבגדים ולנצל את החום לייבוש מהיר. בהמשך על פניו לא תהיה לנו עוד הזדמנות, מכיוון שאם נטוס לגונדר, מיד נצא לטרק נוסף של ארבעה ימים (כך יצא בגלל השינוי בתכנית).

ירדנו למסעדת המלון לאכול ארוחת ערב. גם שם בקושי היה אור ולא היה מיזוג כלל. שני חתולים יללנים הסתובבו לנו בין הרגליים ודרשו לחלוק עימם מזון. התקשינו למצוא בתפריט מה לאכול, לא רצינו ארוחה בשרית וזה היה רוב התפריט, אבל חשדנו שבמקום שבקושי יש מזגן והפסקות החשמל תכופות, טיב הבשר כנראה יהיה בהתאם. ביקשו סלט ואמרו שאין, אך ראינו שיש מנה מקומית שנקראת Shiro שאמורה הייתה להיות להיות נזיד חומוס, ובמנה יש אפשרות ספיישל "שירו עם סלט". הזמנו את זה ואכן הגיע עם זה הסלט שמשום מה אי אפשר היה להזמין בנפרד.

התבשיל עצמו היה די מוזר, חומוס זה לא היה. הוא הגיע עם אינג'ירה ענקית וביקשו גם לחם רגיל ובנוסף הזמנו מיץ פאפאיה שהגיע כמו ברד קר והיה מושלם בחום של המקום. לקראת עשר כבר לא יכולתי להחזיק את העניים פתוחות. סולומון שלח סמס שהם צריכים עוד זמן התארגנות בבוקר ונצא מאוחר יותר, בתשע וחצי. מבחינתי יותר טוב, אארגן למחר את התיק על הבוקר במקום בעייפות עכשיו.
לא הרבה אחרי כבר חתכנו לישון.

יום 08 - מדבר דנקיל והר הגעש ארטה אלה

הלילה היה סוף סוף הפעם הראשונה הטיול שהצלחתי לישון לילה רציף ומלא. זה היה החדר הראשון שהיה בו מזגן, והכי חשוב שקט וחושך. קמתי בשבע והתחלתי לארגן את הציוד ליומיים הקרובים. הכביסה כבר התייבשה במהלך הלילה החם והיבש של סמרה. לימים הקרובים אנחנו לוקחים איתנו ברכב רק תיק הקטן, את התיק הגדול אנחנו משאירים במלון למשמרת. מכאן יש לנו נסיעה של שש שעות עד המחנה Hamed Ela, ובסך הכל שני לילות בשטח.

לצערי ארוחת הערב של אתמול לא ישבה טוב עם שנינו וכבר התחלנו לחשוש לרע מכל לקראת היציאה אל עבר שום מקום. ברבע לתשע ירדנו לארוחת בוקר ונחרדנו מההיצע הדל - תבשיל שעועית ותבשיל עלים ירוקים עייפים, מבחר עוגות, אינג'ירה ועמדת חביתות ששוחות בשמן צהוב-זרחני. האוכל לא היה נראה מעורר תאבון, וגם ממש לא מה שאנחנו רגילים לאכול ביום-יום, ויחד עם ארוחת הערב המפוקפקת, הדבר האחרון שאנחנו צריכים יומיים בשטח זה קלקול קיבה. בעמדת החביתות עמד טבח חמוש בבקבוק פלסטיק שקוף שמכיל אתת אותו שמן לא ידוע, ובדיוק כשהגענו שפך את כל השמן העודף מהמחבת של הסיבוב הקודם ונהייתה לנו צרבת רק מלראות את זה.
סימסנו לסולומון שיארגן לנו לאכול במקום אחר. הוא הגיע לאסוף אותנו, סגרנו את העניינים הפיננסים ויצאנו לדרך. סולומון ביעילות המרשימה שלו, כבר דאג שיכינו לנו משהו במקום אחר. קיבלנו תבשיל פול ותבשיל ירק שהוכנו עבורנו במיוחד, טריים וטעימים. בנוסף היה לחם שטוח שנראה והרגיש שהכינו הבוקר והיה מוצלח במיוחד. בזמן שאכלנו הנהג וסולומון נסעו לתדלק ולסיים סידורים אחרונים ובעשר יצאנו לדרך.

בחוץ כבר היה חם בצורה קיצונית. מעבר למלון שלנו ומעט מעיר הבטון שסביבו, כל היתר שכונות פחונים רעועים, וקשה להבין איך הם חיים ככה. ליד אחד הפחונים עצרנו כדי לקנות לצוות גת, הרמתי את המצלמה לצלם ומישהו מיד קלט אותי והתחיל לדבר אלי בכעס באמהרית. הנהג הגיע ותיווך רגיעה, הוא הסביר שהם מוסלמים ואסור לצלם אותם. סולומון אמר לי אחר כך שאם מצלמים אותם חוטפים אבן, לא חדש לי.
נסענו כארבע שעות דרך נופים מתחלפים בין מדבר צהבהב לסלעים געשיים כהים וחוזר חלילה. בין לבין משובצים כפרים קטנים עם כיפות פח, ומדי פעם כמה גמלים לצד הדרך. על הגבעות מחוץ לכפרים ניתן להבחין לפעמים בתלי אבנים גבוהים, אלו הם קברים, כך סולומון מסביר.

בסביבות שתיים עצרנו לארוחת צהריים בעיירת כורי המלח השוכנת לצידו של אגם מלח עצום בשם Afdera. העיירה גם היא בנויה ממקלות ופחים, עצרנו ליד מבנה פח גדול שבו היו שולחנות וספסלים, זה היה חדר האוכל והמטבח. סביבנו התהלכו עיזים שחיפשו שאריות אוכל על האדמה. לקח לא מעט זמן עד שהאוכל הגיע, וקיבלנו ספגטי ברוטב עגבניות וקופסת טונה כיאה לשני פרנג'י. האחרים קיבלו ארוחה אתיופית מסורתית. קשה לתאר כמה חם היה, סולומון העריך שהטמפרטורה עמדה על 42 מעלות.
המקום באמת שבור ברמות, אין חשמל, אין מים זורמים, בקבוקי פלסטיק ואשפה זרוקים בכל מקום. סולומון הראה לי את המקום בו לפעמים הם עוצרים לישון עם מטיילים. מתחם עם מיטות ברזל כמו בצבא שעליהם אפשר לשים מזרן ולישון תחת כיפת השמים. השירותים היו פשוט פחון בודד עם בור ספיגה שבו כולם עושים צרכים והיה דוחה בהתאמה.

בזמן שאכלנו הצטרף לחבורה הטבח, והוא והנהג העמיסו את הרכב בעוד ציוד לשטח. נאלצנו לחכות שייסיימו ובינתיים בידרנו את עצמנו בהאכלת העיזים עם קליפות תפוזים ובננות מארוחת הצהריים.
מעט לאחר שיצאנו לדרך אספנו שוטר שילווה אותנו במשך הטיול (כי זה מה שדורש החוק). בשלוש וחצי נסענו לאגם המלח לראות אותו מקרוב. יש כאלו שבוחרים לשחות באגם ולחוות איך זה לצוף אבל אנחנו מנוסים מספיק, ובכל מקרה ניכנס לטבילה בהמשך המסלול. באופן מפתיע ממש, ליד האגם יש בריכה קטנה עם נביעה חמה טבעית של מים צלולים שנשפכים לתוך האגם, ושם אפשר להישטף אחרי הטבילה במי המלח.
השוטר ניצל את ההזדמנות למקלחת זריזה.
מכיוון שלא נכנסנו למים, סולומון עדכן בדיעבד שחסכנו 200 ביר לאדם על הטבילה שלא קרתה, רק לא הבנתי למי היה אמור להימסר התשלום.
המשכנו לתחנת המשטרה הסמוכה להסדיר ביורוקרטיה אחרונה, והשוטר (שהסתבר שהיה המפקד של התחנה) נכנס פנימה, ובמקומו הצטרף אלינו שוטר צעיר כבן 17 בשם מוחמד, לבוש מדים ועם קלץ' ביד, שאפשר רק לשער שמעולם לא למד לירות בו.

-- ארטה אלה --

בארבע אחר הצהריים התחלנו את הדרך למחנה הלילה שלמרגלות הר הגעש ארטה עלה (Erta Ale), נסיעה של קצת פחות משעתיים. כשהגענו השמש כבר הייתה בשלבים מתקדמים של שקיעה, התארגנות קצרה ובשש התחלנו ללכת בשביל במעלה ההר. ההליכה לוקחת כחצי שעה ואחריה חוצים את הלוע על גבי שכבת לבה קשיחה. על שכבות הלבה הישנות התקשתה שכבה חדשה מהתפרצות גדולה שקרתה שבוע לפני שהגענו, שהפכה לנהר לבה של ממש. אפשר היה לראות את ההבדל גם בצבע השחור וגם בברק מול השכבה האפורה מט הקודמת.
דרכנו בזהירות, הולכים בטור אחרי סולומון כשמוחמד השוטר במאסף, מדי פעם מזהים רוג'ום שהשאירו מטיילים קודמים. במקומות מסוימים השכבה ממש דקה וקורסת תחת משקל הגוף. לפעמים היא קשה מספיק להחזיק, אבל דריכה עליה מייצרת צליל חלול, ומפחיד לחשוב שאפשר לקרוס פנימה.
התחושה הייתה כמו ללכת כך שברי זכוכית שנגרסים תחת כפות הרגליים. כשניסינו להרים חתיכה שבורה היא הייתה חמה למגע.

כבר ממש החשיך ובמרחק זיהינו קבוצת מטיילים שהגיעה לשם לפנינו. הגענו כמה עשרות מטרים מהר הגעש, והקבוצה הסתובבה והחלה לחזור ולחלוף על פנינו, כך שהיינו למרגלות הר הגעש לבד לגמרי.
התקרבנו עד כעשרים מטרים מההר ועמדנו מולו בהשתאות. הוא פלט לבה שעפה גבוה ולעתים הרגיש שאולי אנחנו קרובים מדי. ריח חזק של גופרית הגיע אלינו בגלים עם הרוח. התמקמנו מחדש כשלושים מטרים מההר רק ליתר ביטחון. כל יתר הערב עד השעה שמונה רק צילמנו, בהינו, נהדמנו ואז שוב צילמנו. הירח החל לעלות מאחורי הר הגעש, ממש במרכז שלו מולנו, והיה נדמה שהוא יוצא מתוך לוע ההר עצמו.
למרות שזכיתי לראות את התפרצות הר הגעש באיסלנד ב-2021, הפעם היינו הרבה יותר קרובים והפעילות הייתה מאוד עוצמתית, מחזה מאוד מרשים מהסוג שגורם לך להרגיש פצפון בעולם הגדול שלנו.

כשחזרנו למטה בשמונה וחצי, ארוחת הערב כבר חיכתה לנו על השולחן. הטבח, או יותר נכון השף שלנו, בישל אחלה אוכל - מרק עדשים, אורז עם תבשיל ירקות בקארי וצ'יפס. אכלנו לשובע. בתשע וחצי חתכנו לישון כי מחר קמים מוקדם מאוד על-מנת לטפס להר הגעש פעם שניה לזריחה. נכנסו למבנה כיפתי נטול גג, העשוי מקלות ומוקף חומת אבנים להגן מהרוח. הצוות כבר הכין שם מזרנים ושק"שים. פרשנו ליינר ושכבנו עם הפנים לשמים. הירח האיר בעוצמה, ועל אף שנשבה רוח, היה חם ולח. על פי התחזית שבדקתי לפני שנסענו, אמורות להיות בלילה 28 מעלות. הצוות סידר לעצמו מזרנים סמוך למבנה המטבח והרכב, והנהג כבר פיזר נחירות לשמיים.
היה לי קשה להירדם, יש משהו שמעורר חוסר ביטחון או תחושת חשיפה כשישנים תחת כיפת השמים ללא כל חוצץ מהעולם החיצון. אפילו אוהל דקיק משרה מעט ביטחון. זה גרם לי לחשוב על כל האנשים שראינו שישנים ככה כל לילה חשופים לגמרי, במבני קש או פחונים ללא דלת.
לאט לאט המחשבות נדדו והצלחתי להירדם.

יום 09 - אגם המלח דנקיל

את הלילה העברתי בשינה מועטה. מעבר לחום ולשינה על הרצפה הקשה, הירח זהר כמו זרקור ממש מעלינו וכל רחש קטן הוציא אותי משלוותי. השעון המעורר צלצל ברבע לחמש. התארגנו בזריזות ועלינו שוב להר. הפעם התמקמנו שמאלה יותר, בין שני תלי הר הגעש שהיו פעילים.
הימיני, זה שהיינו קרובים אליו אתמול כמעט כיסה עצמו לחלוטין במגמה שהתקשתה ובקושי הצליח לפלוט לבה נוספת. השמאלי שאתמול היה רק גחל לוחש, עכשיו הוציא להבה קבועה כמו מבער, מסמן לנו שהוא הבא בתור להתפרץ.

השמש הפציעה מאחורי ההר, וככל שהתבהר כבר לא ניתן היה להבחין בלהבות. עלינו לגבעה סמוכה מימין ללוע, ושם קיבלנו תצפית מאוד מרשימה על נהר הלבה המוקשח ושני תלי הלוע. הקבוצה השנייה הגיעה באיחור, השמש כבר הייתה מעל גובה האופק, וכשהם עלו לגבעה אנחנו ירדנו ממנה וחזרנו לארוחת בוקר. בשעה שבע היינו במחנה, השף הכין פנקייקים, בננה מטוגנת ופול ברוטב בוטנים. הוא גם פתח לקינוח לפתן אננס. לצערי את הקפה הישראלי האיכותי שלנו השארתי בתיק הגדול במלון, אז הסתפקנו בקפה אינסטנט חסר טעם. היה המון אוכל ואכלתי יחסית מעט, אחי בכלל לא רצה לאכול, כך שמי שזכה לאכול את הרוב אלו כמה מקומיים שליוו את הקבוצה השניה ונשארו במחנה.

הצוות לקח את הזמן להתארגן לנסיעה. המדריך של הקבוצה השניה בא לפגוש אותנו, וכששמע שאנחנו ישראלים שפך עלינו את כל אוצר המילים שלו בעברית כולל הפזמון "היא מזמינה הפוך לשנינו, איזה חום". בהחלט מאוד מרשים. וגם מהר מאוד נהיה חם מאוד. מגוון חיות הגיעו לנשנש מהשאריות שלנו. יוני בר עם עיניים אדומות מיוחדות, לטאות וציפורים שונות וסנאים שהעסיקו אותנו לרוץ אחריהם ולצלם, בזמן שהצוות ארז את הציוד. סולומון אמר שיש פה גם שועלים שמגיעים לאכול, אבל אנחנו לא ראינו. לטאה אחת נהנתה מסעודת נמלים שהיו על פיסת אשפה וליקטה אותן בהנאה וביעילות. יצאנו לדרך בשמונה וחצי כשלפנינו כשלוש שעות נסיעה למחנה הבא.

-- האמד אלה --

הדרך הייתה קשוחה, מטלטלת ומאובקת. נסענו במשך שעתיים בתוך שדה אינסופי של מגמה עתיקה, נראה שהייתה פה התפרצות מטורפת לפני המון שנים. השעה האחרונה הייתה בדרך מדברית, עם קצת גמלים פה ושם, עד שהגענו למחנה האמד-אלה (Hamed Ela). גם זו עיירת כורי מלח ומאוד מזכירה את זו שראינו אתמול, רק הרבה יותר גדולה. באופן מפתיע, למרות שאין פה חשמל או מים זורמים, בלב המחנה יש אנטנה סלולרית צבאית ישנה ולכן יש כאן קליטה מלאה. נכנסו לאחד האוהלים לשתות קפה. על הרצפה היו זרוקים גברים ומסביבם שאריות עלי גת. שתינו קפה חמוץ, וסולומון עדכן שאנחנו מחכים כאן כעת ארבע וחצי שעות עד שישבר החום כדי לצאת למדבר המלח, ושם נישאר עד השקיעה.

בתוך האוהל היה חם מאוד, אבל בחוץ היה ממש בלתי נסבל והפלאפון הראה 42 מעלות (סולומון טען שזה יותר קרוב ל- 44-45 מעלות). בזמן שישבנו לשתות קפה, השף עמל על ארוחת הצהריים, ואחרי שלושת רבעי שעה הלכנו לאזור הלינה שלנו. מדובר בסוכה, עשויה מקלות עץ עם מחצלת בלויה המשמשת כגג. על הקרקע מצאנו קרן של עז. צחקנו שרק נשאר שנעשה לנו ממנה שופר ואפשר יהיה לעשות כאן חג סוכות כהלכתו.
קיבלנו מיטות עץ עם מזרן חבלים קלועים, והאמת שזה היה אחלה כי כל כך הזענו וזה אפשר לרוח להגיע לגב. ברבע לאחת קראו לנו לבוא לאכול. היו פסטה ברוטב עגבניות, סלט כרוב וגזר עם צימוקים וירקות מוקפצים. האוכל אתמול היה קצת חריף אז ביקשו בלי חריף, לאור בקשתנו השף שם רק פלפל צ'ילי אחד, והאוכל כמובן היה קצת חריף. אחרי האוכל חזרנו למכסה המוצל להתחרדן לשארית הצהריים.

קשה לתאר כמה חם היה. הרוח שנשבה הייתה חמה והרגשתי שאופים אותנו לאט לאט. פירקנו בקבוקי מים בקצב מהיר. אם זכרוני אינו מטעה אותי, שתיתי באותו יום שישה ליטרים(!). אבל גם הצלחנו לעצום קצת עיניים תחת עומס החום הכבד. סולומון סיפר לי שהגענו ביום טוב, אתמול נמדדו 46 מעלות. הוא אמר שיש לילות שהם כל כך חמים שאם נרדמים עלולים לא לקום, והמקומיים מקבלים אזהרה לא לישון בלילה. בלתי נתפס. הזמן עבר לאט, השמש היוקדת נעה בשמים ומצאה חרך בסככה והחלה לצרוב אותנו קלות. סידרנו מחדש את המיטות ודחפנו מזרנים לפתחים בסככה. רק עוד שעה ונזוז מכאן.

-- אגם המלח דנקיל --

בארבע סולומון החליט שמספיק והגיע הזמן לזוז. אספנו מורה דרך מהעיירה והשארנו את הטבח והשוטר מאחור ויצאנו לדרך. הנהג שם לנו מוזיקה אתיופית קצבית (ומזגן) וחזרנו לחיים. סולומון אמר שהוא לא סתם רצה לצאת מוקדם, הוא שם לב שהשמש יורדת היום נמוך די מהר והוא רוצה להספיק לשקיעה. נסענו רבע שעה ל"אגם המלח", אם אפשר לקרוא לו ככה. מדובר בבור קטן מלא מי מלח שאפשר להיכנס אליו 3-4 אנשים בו זמנית. מה שמדהים זה שכל הדרך נסענו על גבי משטח המלח העצום, והבור הזה הוא למעשה שבר שחושף את האגם העצום שמתחת לרצפת המלח העבה.

עברנו לבגדי ים וקפצנו לטבילה, ים המלח זה כאן. לאחר הטבילה הנהג עזר לנו להישטף עם ג'ריקן וסולומון זירז אותנו כדי להספיק לשקיעה. נסענו עוד כרבע שעה משם לאגם המלח דנקיל, שהוא אגם מלח עצום שמזכיר את הסלאר בבוליביה. בחמש וחצי השמש כבר הייתה די נמוך בשמים, ונשארנו לצלם ולהינות משקיעה מדהימה. הצוות דאג ליין ונשנושים וישבנו לצפות במופע. רק לאחר שהשמש כבר נעלמה מאחורי ההרים, הגיעה קבוצה של שני ג'יפים. אלו אותם מטיילים מהר הגעש ששוב הגיעו באיחור להופעה.

בסביבות שש וחצי היה כבר די חשוך ונסענו לראות את כורי המלח שהחלו בעבודת הכרייה הלילית, עכשיו שמזג האוויר סלחני יותר. חמושים באתים ופנסי ראש, בעלטה מוחלטת הם שוברים גושי מלח גדולים, מזיזים אותם ממקומם עם מוטות גדולים, 4-5 כורים בו זמנית מנסים להרים גוש אחד.
כורה אחר שובר את הגוש לחתיכות קטנות יותר עם את חפירה, ופועל נוסף מיישר את החתיכות המשונות לקוביות יישרות אותן עורמים בערימה. משאיות כבר עומדות בתור להוציא את הסחורה.
בעוד הכורים עמלים במרץ, אנחנו ושאר התיירם עמדנו לצידם וצילמנו אותם. איזה עולם.

בשבע ורבע הסתובבנו חזרה לכיוון המחנה לארוחת ערב. כשהגענו חיכו לנו מרק עגבניות מקופסת שימורים וקישואים וחציל מטוגנים. לאחר האוכל הצוות ארגן בזריזות את המתחם וסידר את המיטות לשינה. הם ישנים בחוץ, אנחנו ישנים בתוך הסככה. בסביבות תשע כבר היה כיבוי אורות. מחר השכמה בארבע וחצי.

יום 10 - דאלול > סמרה > אדיס

השינה במחנה כורי המלח בתוך סוכה פתוחה, לא הייתה קלה בלשון המעטה. למרות שנרדמו בתשע וחצי, הרוח התגברה והתחזקה וועטפה אותנו בחום ויובש עזים. הכל רשרש, בקבוקי פלסטיק התעופפו ונחבטו בסלעים. היה מאוד קשה לישון רצוף, וכבר אחרי שעתיים מצאתי את עצמי שוב ער, בוהה בשמיים ומנסה לחזור לישון. מדי פעם מישהו (או משהו) התהלך בחוץ וגרס בכפות רגליו את אבני החצץ. כל רחש מיד הקפיץ אותי ושלחתי יד לטלפון לוודא שהוא עדיין לידי.
מתישהו לפנות בוקר בחסות העלטה, הצוות החל לארוז את ציוד המטבח, ושיירה חלפה הלוך ושוב ממש ליד הראשים שלנו. בארבע ויתרנו על חצי השעה האחרונה של שינה פוטנציאלית והתחלנו להתארגן בעצמנו.

-- דאלול --

בחמש עלינו לרכב וביציאה אספנו שוטר אחר, ילד אחר, שמכיר את האזור אליו ניסע. הנסיעה לקחה כארבעים דקות, החלפנו את הסנדלים בנעליים סגורות ויצאנו להליכה לעבר תופעת הטבע שנקראית דאלול (Dallol). השמש עלתה מאחורינו ואחרי 15-20 דקות הליכה התצורות הצבעוניות של המלח והמינרליים התחילו להתגלות בפנינו. המקום הזה פשוט יוצא דופן, אין דרך לתאר אותו. ממשטחי מלח אדירים לתלים של תחמוצות צבעוניות, בריכות חומצה מבעבעות וניחוחות אשלגן. בצבעים של ירוק וצהוב ולבן, זרחני וחלוד.
ככל שהתקדמנו גילינו עוד ועוד צורות מעניינות, כל אזור שונה מקודמו. מדי פעם מים רותחים מפעפעים מבין התלים ואדים גופרתיים מרחפים מעל.

סולומון אמר לנו שבפעם האחרונה שהוא היה כאן זה היה נראה אחרת. וכל פעם שיורדים גשמים הם מפסלים את המקום באופן שונה. אם ממשיכים צפונה לעיר מקל'ה בחבל טיגריי, אפשר למצוא בדרך המון צדפות מהתקופה שהכל היה כאן ים. בכל משך ההליכה סולומון דאג שנלך בצעדיו ונהיה עירניים היכן אנו דורכים, הוא סיפר לנו על מטיילת שהוא שמע שלפני כמה שנים דרכה בבריכת חומצה ואיבדה כף רגל, ואז השומר הוסיף שממש לאחרונה זה קרה שוב והוא זה שסחב את הבחורה החוצה בחזרה לרכב.
אגני החומצה חזקים מאוד ולפעמים אנשים נודדים לצלם או אפילו הולכים לשירותים, ובשוגג מכניסים רגל איפה שלא צריך. זה לא צחוק. לאחר כשעה של שיטוט, אולי קצת יותר, נהיה חם מאוד והתחלנו להסתובב חזרה לרכב. בדרך חזרה הנעל של אחי פשוט התחילה להתפרק לחלוטין, לחומצה יש את האפקט הזה על נעליים, ובדרך חזור כעת שהיה אור ניתן היה לראות מערום של נעליים שלא שרדו את המסע.
סולומון הוסיף שאת הכתמים מהבוץ החומצתי אי אפשר באמת לנקות, אז תהיה לנו מזכרת מהטיול.

נסענו כמה דקות לאתר עם נציבי מלח גדולים, וחנינו בצל, ובזמן שהטבח ארגן ארוחת בוקר יצאנו להליכה בין המצוקים המשונים והמשוננים. ארוחת הבוקר היתה קצרה ופשוטה, כל מה שנשאר אתמול בערב טוגן והוגש עכשיו. לחם, לביבות לא מזוהות מקמח ואפילו ביצים קשות מטוגנות בשמן עמוק. אכלנו זריז, שאבנו קפה ובשמונה כבר יצאנו לדרך. יש לנו שש שעות נסיעה לחזור לסמרה לתפוס טיסה.

בחוץ כבר היה חם בצורה קיצונית, וכשיצאנו לדרך ראינו שני ג'יפים מגיעים לדאלול (אותם חבר'ה שהיו גם בהר הגעש). לא היה ברור איך הם הולכים לעשות את זה בחום הזה. סולומון אומר שלא פעם הם נאלצו לסחוב החוצה תיירים שקיבלו מכת חום. הוא לא אמר תיירים, הוא אמר - זקנים, שמנים או במצב בריאותי בעייתי, מילים שלו, לא שלי.

-- האמד אלה וחזרה לסמרה --

חזרנו למחנה להוריד את השוטר ולאסוף במקומו את מוחמד, השוטר שליווה אותנו להר הגעש. בכניסה יש תחנת משטרה שנראית בדיוק כמו כל שאר הפחונים, מתוכה יצא מפקד התחנה שנראה בדיוק כמו כל שאר הכורים. גבוה, כחוש וכהה עור, לבוש גופיית סבא ושמלה מסורתית. סולומון שילם לו סכום נכבד.
שאלתי אם יש לפרנג'י סיכוי לעשות את הטיול לכאן בלי מדריך, והוא אמר לי שאפשר לנסות אבל סיכוי טוב שזה יגמר במריבה עם המקומיים והוא לא היה ממליץ לאף אחד לנסות לגלות מה זה אומר.

בדרך חזרה עברנו באזור מאוד חולי והרכב התקשה לעבור. הנהג ביקש מכולם לרדת כדי שינסה לעבור עם פחות משקל. ירדנו לתוך קטע של נהר יבש, מסביבנו המון גמלים, והרכב החל לנסוע ולתפוס מאיתנו מרחק.
רועה גמלים שראה אותנו עוצרים ופורקים את הרכב החל לרוץ לעברנו. פתאום כולם התחילו לרוץ לכיוון הרכב, ומהחשש למשהו גרוע מכל (לא יודע למה חשבנו שמשהו רע יקרה אם הוא יגיע), היה ברור שאם סולומון רץ אני רץ.
הסנדל שלי נתקע בחול ועפתי על הקרקע. קמתי מהר ונכנסנו לרכב. שאלתי את סולומון מה קרה והוא אמר שחם בחוץ והוא רצה שנחזור מהר לרכב (כאפה פנים). הייתי בטוח שזה קשור לבחור שרץ לקראתנו, אבל מסתבר שסולומון בכלל לא ראה אותו. חוץ מזה שהייתי מלא בחול, נחבלתי ברגל וכף היד וירד קצת דם. איזו שטות. המקלחת במלון באדיס לא יכולה להגיע מוקדם יותר...

ב-12 הגענו לעיירה שליד אגם המלח, היכן שעצרנו ביום הראשון. השף שלף ארוחת צהריים שכנראה הכין ערב לפני, אורז עם ירקות ופחית טונה, וגם בונוס תפוז. סולומון לקח אותנו לצד ואמר שמקובל לתת טיפ לנהג ולטבח והציע שניתן לכל אחד 20 דולר - 1000 ביר. הוא המיר לנו כסף והבאנו לטבח את הטיפ שלו. לאחר מכן הטבח נפרד מאיתנו, הוא ממשיך מכאן למקום אחר, והנהג החזיר אותנו לסמרה, הוא פוגש היום קבוצה נוספת.

לאחר שלושת רבעי שעה המשכנו בנסיעה. אחרי יומיים בדרכי עפר רעועות, פתאום לנסוע במהירות על האספלט הרגיש שאנחנו טסים. במקטעים מסויימים הנהג הרביץ 140 קמ"ש. בין לבין אפשר לראות משאית הפוכה בצד הדרך, פחות מעודד בהתחשב במהירות הנסיעה. אבל אפילו שנסענו הרבה יותר מהר על הכביש, הנסיעה עברה לאט. לא פעם נרדמנו וגם עשינו עצירות להתרענות, עד שהגענו לסמרה בשעה שלוש וחצי, שעתיים לפני הטיסה שלנו.

מכיוון שהקדמנו, לסולומון היה רעיון גאוני! הוא הציע שנלך להתקלח במלונית שבעיר, איפה שהוא ישן בלילה הראשון. זה היה כל כך נחוץ, במקום לעלות לטיסה אחרי שלושה ימים מאובקים ללא רחצה.
אספנו את התיקים מהמלון ונסענו למלונית הסמוכה. המקלחת הייתה בדיוק מה שהיינו צריכים.
נפרדנו מהנהג ונתנו לו את הטיפ שלו והוא הסיע אותנו לשדה. בחסות החזרה לציביליזציה חזרה רשת האינטרנט, אז התגלה לנו שביטלו לאחי את הטיסה, היא פשוט נעלמה מהאפליקציה.

אחרי כמה דקות מורטות עצבים במשרד הכרטוס, הוציאו לו כרטיס חדש אבל רק עד לאדיס. שוב צריך לשבור את הראש ולריב איתם על הטיסה לגונדר כשנגיע לבירה. לפחות חצי דרך עברנו. ההמתנה לתיקים לקחה נצח ובשבע וחצי היינו כבר בדרכינו למלון באדיס.

-- אדיס אבבה --

אחרי שקיבלנו את החדרים חשבנו מה אפשר לאכול שיהיה יחסית קרוב וקליל. לא רצינו לצאת למסעדה, וכבר כמעט התפשרנו ואכלנו ארוחת ערב במלון כשלסלומון עלה רעיון. מסתבר שמטר מהמלון נמצאת, כך לדברי סולומון - "הפיצה הכי טובה באדיס אבבה".

הלכנו לפיצריה הסמוכה והאמת שהיה אחלה, טעים ומשביע. היו מלא אנשים שכנראה מעיד על טיב המקום. וגם פיצה אישית שלמה ב-400 ביר זה מחיר נאה לכל נפש, ויחד עם בירה מקומית מסוג שעוד לא ניסינו (Walia), פינוק של ממש אחרי הימים האחרונים.
חזרנו למלון והתארגנו לשינה, בעשר כבר כיבינו אורות. מחר השכמה ברבע לחמש בבוקר כדי להספיק לתפוס טיסה לגונדר.

יום 11 - אדיס > גונדר > סנקבר (3250מ)

השעון המעורר צלצל ברבע לחמש. קפצנו מהמיטה, כבר מורגלים לקום לפנות בוקר. לפחות הלילה השלמנו שעות שינה רצופות נדרשות מהימים האחרונים. בחמש ועשרים סולומון אסף אותנו לשדה.
גם הפעם, כשהגענו לצ'ק אין לא מצאו במערכת את הכרטיס של אחי. איפשהו בדרך התחילה תגובת שרשרת ששגעה את כל המערכת. משום מה רשום להם שהוא לא השתמש בכרטיס שלו מסמרה לאדיס אתמול, ולכן ביטלו את טיסת ההמשך שהזמנו היום לגונדר. כל זה למרות שכשבאנו אתמול בכלל אמרו שאין כרטיס והפיקו חדש שאיתו הוא כן טס. אוף, כמה בעיות. נותרה לנו עוד טיסה אחת חזור מבהיר דאר לאדיס, שאומרים שהטיסה הזו לא קיימת במערכת, למרות שלי וסולומון היא מופיעה באפליקציה.
בנוהל, נצטרך לשבור את הראש בדרך חזור.

-- גונדר --

נחתנו בגונדר בשמונה ועשרה. בכנות, היה לנו ספק גדול אם נצליח להגיע לכאן בטיול הזה עם כל המתחים שיש באזור, אבל הנה אנחנו כאן. מחוץ לשדה חיכה לנו נהג שאסף אותנו ולקח אותנו לעיר. נסענו למסעדה במלון שסולומון מכיר ואכלנו שם ארוחת בוקר. ביקשנו סלט ירקות ובסלט היו מלפפון, עגבניה, חסה ובננות, וכמו שלמדתי בטיול הזה, תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר. לפחות את רוטב חמאת הבוטנים הם שמו בצד ולא שפכו על מנה. את הקפה שתינו ברחוב כמנהג המקומיים, סולומון והנהג לא אוהבים קפה ממכונת אספרסו של מסעדה, אלא מעדיפים לשתות רק קפה מקומי לפי חוקי הטקס.
משם נסענו לחפש איפה לתקן לאחי את הנעל שהתפרקה אתמול בדאלול מכיוון שיש לפנינו עוד טרק של ארבעה ימי הליכה, ואחרי שעברנו כמה דוכנים מקומיים בסוף פשוט קנינו דבק בטמבוריה, והנהג אמר שהוא יתקן את הנעליים בעצמו.

נסענו לטירה של גונדר (Fasil Ghebbi) שנמצאת בלב העיר, וברבע ל-11 התחלנו סיור מודרך שלקח כשעה. ההדרכה הייתה מצויינת ומעניינת. אם המדריך שלנו, ברהנו שמו, לא היה מספר על כל מבנה ועל ההיסטוריה, כנראה שהיינו מסתפקים בכמה תמונות במחשבה שמדובר בחורבות. הטירה עצמה באמת יפה, רק חבל שהיא הופצצה על ידי הבריטים בשלב כלשהו וחלק נכבד ממנה לא שרד. יש עוד דברים לראות בגונדר, אבל אין לנו מספיק זמן היום ולכן נשלים אותם כשנחזור. הלילה כבר נישן במחנה הראשון של הטרק.
כשחזרנו לרכב מסתבר שהנהג לא רק הדביק אלא גם תפר במיומנות את הסוליה בחזרה לנעלה. זה אמור להחזיק לשארית הטיול.

-- העיירה דברק ומחנה סנקבר --

ברבע ל-12 התחלנו את הנסיעה להרי הסימיאן (Simian mountains). הדרך השתנתה להרים מוריקים ושדות חקלאיים. איכרים חורשים את חלקות האדמה, מעמיסים חציר ורועים את צאנם. מאוד יפה פה ומאוד שונה מהנופים שראינו עד כה. הנוכחות הצבאית מורגשת כאן, ובכל כמה עשרות קילומטרים יש מחסום לביקורת. בשעה שתיים הגענו לעיירה דברק (Debrak) להירשם במשרדים של הפארק הלאומי ולהעמיס את הציוד והצוות. אנחנו רק שניים ויש לנו את סולומון, מדריך מקומי בשם האטה (Ha'tte), סבלים, טבח.. צוות שלם.

לאחר חצי שעה של התארגנות נסענו לתוך השמורה. הטבע פה מדהים, הכל הררי וירוק. באנו בדיוק בתקופה שאחרי הגשמים. עלינו עם הרכב בערך עד גובה 3200 מ'.
בסביבות שלוש עצרנו בנקודת תצפית לארוחת צהריים קלה, ממש לידנו הייתה קבוצת קופי ג'ילדה (Gelada baboon) והתרגשנו לראות אותם. קיבלנו סנדביץ חביתה ובננה, וגם הוזמנו לטעום מהת'יבס ואינג'ירה של הצוות, אם כי פחות קרץ לנו לדחוף ידיים לאוכל עם כולם. כשסיימנו רצינו לצלם את הקופים וכשהתקרבנו הם התחילו לרדת במורד המצוק ונעלמו במהרה. ממש התבאסנו מזה, אבל המדריך המקומי וסולומון הבטיחו שעוד ימאס לנו מלראות קופים כאלו בהמשך.

בשלוש ורבע התחלנו לצעוד לעבר המחנה סנקבר (Sankaber) בו נעביר את הלילה. חלק מהדרך עברה סמוך למצוק וחלק על כביש העפר. הנוף היה עוצר נשימה, והגובה, נפילה של 1000 מהמצוק. הרכב לקח את התיקים עד המחנה ונשארנו עם הציוד שעלינו. כובע, מים, מצלמה ומעיל גשם לכל מקרה. הלכנו על מרבדים של עשב שזור בטימין ולבנדר, שאפילו קטפנו ושמרנו בשביל תה מאוחר יותר. לאחר כשעה וחצי של הליכה בשמש הצורבת פתאום הבחנו בלהקת קופים עצומה רובצים על מרבד דשא מחוץ לדרך הראשית. סולומון והמדריך לא טעו. לדברם היו בלהקה מעל 300 קופים. התהלכנו בין הקופים, ממש מטרים ספורים מהם, עוצרים לצלם אותם בגובה העיניים, בעת שהם התעלמו מאיתנו והתרכזו באכילת עשב בלתי פוסקת. היינו איתם קרוב לעשרים דקות וזה היה מדהים.

ככל שהמשכנו ללכת נוצר קצת פער בינינו לבין סלומון והמדריך, אז המדריך לימד אותנו להגיד "אייזון" (Ayzogn) - תהיה חזק" או "יישר כח". כשהשמש ירדה בערב, בסביבות השעה שש, פתאום נהיה קר ממש. המדריך אמר שהטמפרטורה בלילה תנצח לאזור האפס, וקשה להבין איך החום העז יכול להפוך לקור קיצוני בכזו מהירות. מזל שלקחנו מעיל.
אף אחד לא הכין אותנו לזה שהטמפרטורה תגיע לאפס, אומנם הגעתי ערוך עם בגדים חמים כי ידעתי שאמור להיות קצת קריר, אבל לא הבנתי שהולך להיות קפוא.
אל המחנה הגענו לקראת שש וחצי. שני צבאים סקרנים הציצו מהשיחים, אבל ברחו לפני שהצלחנו לצלם. בחוץ כבר חיכה לנו שולחן עם כיבוד ותרמוס עם מים חמים ותיונים. את הקפה שכחו להביא, מסתבר, אבל הבטיחו שיהיה מחר. בכל מקרה יש לנו מהבית. כשכבר נהיה חשוך לגמרי, נכנסו למחסה פח שבו הטבח בישל את ארוחת הערב. החלפנו לבגדים החמים וארוחת הערב הוגשה בשבע. היה מרק ירקות, ספגטי ברוטב עגבניות וירקות מבושלים. באמת אחלה ארוחה.

אחרי שסיימנו לאכול הצוות הדליקו מדורה במרכז המחסה, שמאוד עזרה להתמודד עם הקור. קצת אחרי שמונה הרגשנו את הכבדות של האוכל, ובשילוב עם העשן של המדורה שאפף את החלל, החלטנו שהגיע הזמן לחתוך לאוהל. הצוות כבר הכין לנו אוהל עם מזרנים וסקשים, נשאר רק להוסיף את הליינר והכרית המתנפחת שהבאנו איתנו. השמים היו מלאים בכוכבים וניתן היה לראות בבירור את שביל החלב זורח במרכזם. כמה זה חסר לי בארץ. הצוות ישן בתוך המחסה והשומר שלנו נשאר לאבטח בחוץ, מכוסה בשמיכת צמר בלבד.
שאלתי את המדריך אם הוא לא יקפא מקור, והוא אמר לי בצורה הכי ישירה וכנה - "זה התפקיד שלו".

באופן מפתיע, למרות שה-WiFi של סולומון לא עבד לנו, דווקא חבילת הגלישה מהארץ עבדה. אומנם באיטיות, אבל מספיק כדי להודיע שהכל בסדר. לקראת תשע כבר נרדמנו אחרי יום ארוך ומתיש. מחר השכמה בשבע.

יום 12 - סנקבר > גיץ' (3600מ)

אם חשבתי שבדנקיל היה קשה לישון בלילה בגלל החום והיובש, לילה של אפס מעלות באוהל זה אפילו קשוח הרבה יותר. הכל היה קפוא והמזרן הדק לא עשה עבודה טובה לבודד את האדמה, שבנוסף להיותה קפואה גם הייתה קשה כאבן. כל הלילה התהפכתי והתעוררתי, רועד מקור ולא מוצא מנוח. איכשהו הבוקר הגיע, ומיד כשהשמש עלתה בשש, הרגשתי שאני חייב לצאת מהאוהל ולהזיז את הגוף. אומנם היה לנו זמן שינה עד שבע, אבל הגוף דרש לחלץ עצמות ולהתעורר.

זוג עורבים ענקיים עמדו על קורת בטון בסמוך לאוהל. הצוות גם הוא התחיל להתעורר ולעמול על ארוחת הבוקר. עוד צמד צבאים הציץ מהשיחים ונעלם. בארוחת הבוקר הייתה חביתה ודייסה, עם פירות ולחם חתוכים. אנחנו תרמנו לארוחה טחינה, סילאן וקפה שחור עם הל.
אחרי האוכל היינו צריכים לארגן את הציוד כך שהתיק הגדול נוסע עם הרכב למחנה הבא, ואנחנו לוקחים רק תיק קטן עם ציוד להיום בלילה ולמחר. הכינו אותנו שבמחנה הבא - גיץ' (Geech) אפילו קר יותר, ואנחנו אפילו לא בחורף שהטמפרטורות באמת צונחות.
לקח קצת זמן לארגן את הציוד. לא היינו מוכנים להפרדה של התיקים שהולכים למחנה של היום על חמור ושל מחר ברכב. בסביבות שמונה וחצי התחלנו את ההליכה של היום.

-- הליכה למחנה גיץ' --

הלכנו שעה וחצי לאורך המצוק. עולים ויורדים בתוך הסבך. בשעה עשר הגענו לנקודת התצפית על מפל ג'ינבר (Jinbar Waterfall). המפל בגובה של מעל 500 מטרים, דק וארוך, ומסביב ריחפו המון ציפורים שונות ועופות דורסים. עצרנו למנוחה וצילומים והתפעלות מהנוף, ובעשר וחצי המשכנו הלאה.
מכאן עליה של כחצי שעה עד שחוברים שוב לדרך העפר, עליה הלכנו כעשרים דקות עד שהגענו לנקודת תצפית מרהיבה על כל העמק, אפילו רואים מכאן את נקודת התצפית הקודמת. הכל היה מלא פרחים שונים ומשונים, וכמובן אדיס אבבה, הפריחה החדשה הצהובה שמאפיינת את השבועות האלו של השנה החדשה.

לאחר מנוחה קצרצרה ב-11:30 המשכנו לעבר הנקודה הבאה שבה גם נאכל צהריים. הלכנו כשעה בשביל שיורד לעמק, הנוף היה עוצר נשימה. היה לנו יום יפה, נעים וחמים עם משב רוח מצנן. הגענו למפל מים וקצת אחריו התיישבנו לאכול צהריים ב-12:30. זו גם גם הייתה הזדמנות לחלוץ נעליים ולטבול רגליים בנהר הקפוא, להתקרר וקצת ויחד עם זאת להתחרדן בשמש המלטפת. את ארוחת הצהריים קיבלנו בבוקר, סנדביץ עם ירוקת מבושלים, בננה ותפוז. סגר את הפינה.
כעבור כשלושים וחמש דקות, המשכנו בשביל העולה למחנה גיץ'. השביל היה בעליה מתונה אך רצופה, לעתים חוצה ערוץ נחל. לאורך הדרך עשינו פה ושם עצירות שתיה ולתפוס את הנשימה, ובסביבות שתיים וחצי עשינו עצירה קצת יותר משמעותית בחורשת עצי אקליפטוס. משם עוד חצי שעה עד המחנה, אליו הגענו בשלוש ועשרה. העליה הזו פירקה לנו את הצורה, הגובה פה הוא 3600 מ' ומרגישים את הקושי בנשימה.

כשהגענו למחנה המתינו לנו על השולחן נשנושים, פופקורן, קפה ותה. זה היה בול במקום. השף הכין חליטת תה מהטימין שגדל פה פרא וזה היה לא רע בכלל. היה לנו זמן לנוח ולהתארגן על הציוד עד שיצאנו לתצפית פנורמית בשקיעה מאחת הגבעות הסמוכות, כשלושים דקות הליכה. באוהל כבר חיכו לנו התיקים, ומכיוון שאמרנו שהיה לנו קר, הוסיפו לנו עוד סקש שנוכל להיכנס איתו בתוך הסקש. אין ספק שנהיה פה קר מהר מאוד, ומיום שמשי וחורך עברנו בן רגע לרוח קרה.

-- עלייה לתצפית --

ברבע לחמש התחלו לצעוד במעלה הגבעה שמאחורי המחנה. לקח לנו כ-45 דקות לעלות, היינו כבר עייפים והיה קשה לנשום באוויר שהולך ומידלל. גם היה קר, ולבשנו פחות או יותר את כל מה שהיה לנו. בחמש וחצי הגענו לתצפית והשמש כבר התחילה לצבוע את הגבעות בזהב. התצפית בגובה 3750 מ' הייתה מהממת ואפשר היה לראות את כל העמק, כשההרים הרבים מתמוססים ברקע בשכבות על גבי שכבות. הייתה באמת שקיעה מדהימה ואחלה סגירה ליום הזה. נשארנו אל מול השקיעה כ-45 דקות, עד שהכבר הייתה רוח ממש מקפיאה, שלא הוסיפה לקור של ההרים. לאחר שהשמש ירדה נמוך ורגע לפני שהתחיל להחשיך, ירדנו למטה 45 דקות הליכה בחזרה למחנה.

ארוחת הערב כבר חיכתה לנו כבר על השולחן. הערב היו מרק עדשים, צ'יפס, אורז, סלק ברוטב חריף ומעין לביבת כרוב מטוגנת בשמן עמוק. היה המון אוכל. אכלנו לשובע, אבל המדריך התעקש שאנחנו צריכים את האנרגיה למחר ודחק בנו לדחוף עוד ועוד אוכל. בינתיים הצוות הדליקו מדורה ולאט לאט התקבצנו כולם, אנחנו והצוות סביב הלהבות המחממות. הם שלפו בקבוק פלסטיק שקוף עם נוזל שנראה כמו מים והתחילו להעביר בין כולם. זה היה ערקא, ערק מקומי שמיוצר בבהיר דר ומכיל כ-50 אחוז אלכוהול, או כמו שהמדריך קרא לזה - "להתכסות בשמיכה מבפנים".
טעמתי קצת והחלטתי שזה פחות בשבילי, הסתפקתי בתה ג'ינג'ר שהטבח הכין. השמים התבהרו והתמלאו כוכבים, שוב ניתן היה לראות בבירור את שביל החלב. גם את הצוות שגר פה בכפרים הסמוכים ובטח רואה את השמיים האלו על בסיס יומי, זה עדיין ריגש כמו שזה ריגש אותנו.
האש דעכה והתחיל להיות קר ממש. בשמונה וחצי כבר נכנסו לתוך השקשים לנסות להתחמם ולהירדם. מחר השקמה בשש וחצי.

יום 13 - גיץ' > צ'נאק (3620מ)

גם הלילה באופן לא מפתיע היה קפוא וקשה לישון, אפילו שלבשתי את כל הבגדים שהיו לי כאן. תוספת הסקש עזרה, אבל המזרן הדק שהם פורשים על רצפת האוהל לא עושה שום עבודה בבידוד מהקור, אם כבר הוא מתווך את כל חום הגוף החוצה מאיתנו. גם האוהל שהם משתמשים בו כאן כלל לא מתאים לקור מכיוון שבחלקו הוא עשוי רשת, ובשילוב האדמה הקשה התהפכנו מצד לצד כל הלילה עד שאיכשהו הגיע הבוקר. מזל שנשאר לנו רק עוד יום אחד כזה.

בשש כבר לא יכולנו יותר לנסות לישון, השחר הפציע והטבחים עשו רעש קרקושי מתכת מכיוון המטבח. בשבע הגישו ארוחת בוקר והשמש כבר התחילה להתרומם גבוה בשמיים ולהפשיר את העמק. החום המלטף שלה היה כל כך נחוץ. בארוחת הבוקר היו דייסה, פנקייקים, אבוקדו ופירות. ביקשתי מהטבח גם ביצים קשות.
שמתי לב שעל הגג יש לוח סולארי אבל האטה המדריך אמר שכבר שש שנים שהוא שבור ולא תוקן. הוא הבטיח שבמחנה הבא - צ'נאק (Chenek), הלוח הסולארי עובד ונוכל להטעין מכשירים. זה בא בדיוק בזמן כי ה-power bank שלי כבר התרוקן והטלפון עמד על 45 אחוז, וגם סוללות המצלמה עוד רגע נגמרות.

-- הדרך לצ'נאק --

בשעה שמונה התחלנו לצעוד לעבר הנקודה הראשונה להיום, נקודת תצפית 360 מעלות על כל העמק משני צידיו. הלכנו כמעט ללא עצירות במשך שעתיים בדרך מישורית בסבך העשבים. הקרקע הייתה קפואה מהלילה וקצת חלקלקה. בעצת המדריך לקחתי איתי מקלות הליכה כדי להקל על העליות והירידות היום.
שמתי לב שהדרך לא מסומנת בשום צורה, בחלקים רבים אין בכלל שביל, ואילולא המדריך לא היה שום אופן לדעת לאן ללכת. שאלתי אותו לגבי זה, והוא אמר שלמעשה מתחילת הקורונה ויחד עם המלחמה ב-3-4 השנים האחרונות כבר לא מגיעים לכאן מטיילים, ולכן השבילים התכסו חזרה בעשב.

בשעה עשר הגענו לתצפית הראשונה, להקה של קופי ג'ילדות השתשעשו על המצוק ממול די רחוק מאיתנו. השארנו את התיקים עם השומר והלכנו עוד כרבע שעה דקות לנקודת תצפית נוספת, גבוהה יותר ומאוד מרשימה. להקת בזים חגו מעלינו והיה שקט ופסטורלי. קשה לתפוס שאנחנו המטיילים היחידים בשמורה כולה. כשחזרנו לשומר, הקופים כבר התקרבו אלינו ממש וניצלנו את ההזדמנות כמה דקות לצלם אותם.
בניגוד לאלו מאתמול, הם היו ביישנים וברחו מאיתנו כשהתקרבנו.

ב-11:15 התחלנו את הירידה של 450 מ' לתוך העמק, והדרך משתנה מסבך עשבים לדרך העוברת בין עצים. ביציאה מהחורש נגלה בפנינו מרבד מדהים של עצי לובליה (Lobelia) וזרזירים קפצו בין העצים, שרו ונשנשו את פירות העצים בהנאה. בעודנו מסתכלים על הציפורים, לפתע האטה צועק לנו שהוא רואה זאב!
הוא ביקש ממני את המצלמה ונתתי לו, ובין רגע הוא רץ במהירות מרשימה לתוך השיחים כשאנחנו בעקבותיו.
לצערי למרות שהיו לו כוונות טובות, הוא לא באמת ידע להשתמש במצלמה וכל התמונות שהוא צילם היו רחוקות ומטושטשות, אבל העיקר הכוונה, שמחנו לראות את הזאב בעינינו כך או כך.

חזרנו לשביל וב-12:30 התחלנו את העליה המפרכת שהרגישה אינסופית. היעד היה לאכול צהריים בנקודת תצפית בגובה 4070 מ'. בשעה שתיים, מורעבים ומותשים ראינו את התצפית מולנו מוקפת בעננים. החלטנו לחכות בתקווה שהעננות תחלוף, ועצרנו לצהריים על מרבד דשא גדול למרגלות התצפית. הענן הקיף אותנו והכל נהיה ערפילי. ילדים קטנים, אולי בני 7-8 הסתובבו לידנו עם פרות, כבשים וחמורים שאותם הם רעו. מוקדם יותר בעליה היה קר, אבל עכשיו לאט לאט השמש יצאה והפשירה אותנו. קבוצה של כבשים סקרניות התקרבו אלינו עד כדי עשרות ס"מ בודדים. אולי חיפשו מה יש לאכול אצלנו או שסתם רצו להביט מקרוב בזרים, ולאחר מכן המשיכו הלאה בחיפוש אחר עשב ללחך.
לארוחת הצהרים ארזו לנו סנדביץ עם ירקות מבושלים וטונה, תפוז ותפוח. נחנו כאן 45 דקות, אפילו כמעט וכבר נרדמנו, בדיוק כשהאטה הודיע שממשיכים הלאה. אחרי ההפסקה עלינו כרבע שעה לתצפית שלפני כן הייתה מעוננת. השמים מעט נפתחו, עדיין קצת מעורפלים אך ניתן היה לראות את העמק, ובמידה מסוימת זה אפילו הוסיף משהו מיוחד לתצפית. מהנקודה שעמדנו היה נוף 360 מעלות מדהים לכל האזור, שכבות על גבי שכבות של הרים באופק בתצורות שונות ומשונות. 

בשלוש ורבע התחלנו את הירידה לכיוון המחנה. ההליכה לאורך המצוק אפשרה לנו לעקוב אחרי הנוף המשתנה, באופק כבר ניתן היה להבחין בשביל העפר ובכפרים, עד שבשלב מסוים הבחנתי בצללית על הרכס מעלינו. זאב! הפעם זה היה תורי לגלות אותו, וגם הצלחתי לצלם כמו שצריך. רגע אחרי שנעלם הופיעה אנטילופה קטנה מבין הענינים גבוה על המצוק. הרגשנו ברי מזל שראינו שני זאבים, והאטה הוסיף שבשיא הוא ראה 4-5 ביום אחד, אך גם היו פעמים שעשו את הטרק ולא ראו אף זאב במשך שבועות.
המשכנו בירידה, ילדים סקרנים עלו מהכפר במיוחד לראות את הפרנג'י שחזרו לבקר בהרי הסימיאן, וגם ניסו למכור לנו כל מיני סלסלאות וכדומה. אחד מהם החזיק ביד גדי קטן והאמא לא הפסיקה לגעות ולנסות להגיע אליו. סולומון אמר לנו שהגדי בן שעה וחצי(!) הילד שהחזיק בגדי רק הסתכל עלינו, ואנחנו כמו תיירים טובים צילמנו אותו. זו באמת הייתה סצנה קצת דמיונית.

-- צ'נאק --

בחמש ורבע חברנו סוף סוף לכביש העפר, עליו הלכנו כרבע שעה עד למחנה. המחנה היה די פעיל, מישהי חטבה עצים, אנשים נכנסו ויצאו מהמבנה. בחוץ כמה סיירים ישבו על גבעה עטופים בשמיכה. מרגע שהשמש ירדה נהיה קר ומהר. המחנה, מסתבר, משמש כתחנת מעבר לאורחים מזדמנים והייתה פה משפחה שהיתה בדרך לעיר אחרת והייתה צריכה מקום ללילה. שולחן עם פופקורן ושתיה חמה כבר חיכה לבואנו, וגם הרכב שלקח אותנו ביום הראשון היה כאן והביא את התיקים הגדולים. 
הדבר הראשון שקלטתי במחנה זה את הלוח הסולארי על הגג, ושאלתי את המדריך אם יש פה חשמל כמו שהובטח. הוא החליף כמה מילים עם הטבח והיה נראה שהם קצת מהוססים, אבל אמרו לי שאפשר להטעין מכשירים. היו רק שני שקעים וכנראה שהצוות רצה להטעין וקצת התבאס עלינו, אבל היה לי מפצל ואף אחד לא היה צריך להתבאס. זה היה כל כך נחוץ, כבר כמעט הסתיימו הסוללות בנייד ובמצלמה, ומחר יש עוד המון מה לראות וזכרונות לתעד.

כשנכסתי למטבח להטעין את הציוד, קלטתי שיש בפנים חדרים עם מיטות. שאלתי את סולומון האם יש כאן חדר פנוי והוא בדק ואמר שכן. ביקשתי שנעבור מהאוהל לחדר. סולומון הלך לדבר עם האטה ולאחר כמה דקות הוא והטבח באו לדבר איתי. הם אמרו שהחדר בעקרון פנוי, אבל נראה להם שיש פשפשים במיטות ולכן עדיף לנו לישון באוהל. אמרתי שאם החדר פנוי אנחנו נפרוש את הסקש על המיטה ונסתדר. הם זזו באי נוחות ואז הבנתי שהם כנראה בנו על החדר עם המיטות לעצמם. חשבתי על זה שבימים האחרונים הצוות ישן במחסות על מזרנים ואנחנו באוהל הדקיק על האדמה, והתעקשתי שהלילה אנחנו אלו שנישן במיטות.

בחדר היו שלוש מיטות והזמנתי את סולומון להצטרף אלינו במקום לישון באוהל גם הוא. המדריך והטבח עברו לאוהל שלנו. כל כך שמחנו לישון במיטה מוגנים מהרוח והקור. האטה נכנס לחדר ועשה כאילו הוא בודק את המיטות (לפשפשים כמובן). הוא ביקש שיחליפו עבורנו מצעים וסידרו לנו אחלה חדר, אפילו הייתה מנורה קטנה מתנדנדת מהתקרה.
ארוחת הערב הוגשה מוקדם מהרגיל. בחוץ היה קר בטירוף, אפילו עוד יותר מאתמול מכיוון שעלינו גבוה יותר. הגישו מרק עגבניות, פסטה ברוטב חרפרף, קציצות אורז מטוגנות וירקות מבושלים. איכשהו גם היה עוף ברוטב חריף שפקפקתי בטיבו. הטבח מזג לי קצת מכל דבר ובקושי הצלחתי לאכול, האוכל היה ממש חריף!
את המנה שלי עם העוף הצעתי להאטה והוא שמח לתוספת החלבון.

קצת אחרי האוכל הדליקו מדורה בנוהל והלכנו לשבת ליד האש להתחמם. הצוות פתח בקבוק יין ומזג לכולם והרמנו לחיים. סולומון הזמין אותנו גם לבירה מסוג דאשן, שהיא היחידה שעוד לא טעמנו מבין הבירות המקומיות. היא הייתה חביבה, היו טובות ממנה.
ניצלתי את המדורה לצלם כמה תמונות אחרונות של שביל החלב ובשמונה וחצי כבר היינו במיטות הנעימות.
מחר מצפה לנו יום קצת קשוח. קמים בחמש ומטפסים 3 שעות לתצפית השניה בגובהה בהרי הסימיאן.

יום 14 - טיפוס לראס בחוויט (4430מ) > גונדר

ההחלטה לישון בחדר הייתה מצויינת, המיטות היו מעולות והיה לנו חמים ונעים בחדר, מוגנים מהרוח הקרה ששרקה בחוץ. אבל דבר אחד לא היו לנו בחדר וזה שקט, דרך קירות מבנה הבטון והפח הדקיקים שמענו כל רחש כאילו היה איתנו בתוך החדר. זה התחיל מהצוות שישב לדבר במטבח בקולי קולות עד אחת בלילה. עד שכבר הצלחנו להירדם, באמצע הלילה תינוק של משפחה שישנה בחדר לידנו החל לצרוח במשך דקות ארוכות. ועד שכבר שוב נרדמנו, בארבע השעון מעורר של הצוות העיר את כולנו. הם התחילו לעמול על ארוחת הבוקר - מדברים בקול על רקע קרקושי מחבתות וסירים. לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, לפחות לא סבלנו מקור.

זה מסוג הדברים שנותנים פרופורציה לכל מה שמובן מאליו לנו ביום יום. חוץ מזה שלקח לפעמים הבאות הוא להביא אטמי אוזניים לטיולים כאלו. בנוסף, בכל פעם כשמשהו העיר אותי, השלפוחית שלי נזכרה במרק והבירה ששתינו בארוחת הערב והוציאה אותי מהחדר המוגן אל הקור שבחוץ.
בחמש כבר היינו על הרגליים, מתלבשים ומארגנים את הציוד כדי שהצוות יעמיס אותו לרכב שיחזיר אותנו מכאן בחזרה לעיר. בחמש וחצי ארוחת בוקר ובשש ועשרה התחלנו את ההליכה. בארוחת הבוקר הורגש שכבר נגמרו המצרכים, היו כמה ביצים קשות, דייסה ולחם טרי (ומדהים!) שנאפה במקום עם ממרחים. אנחנו נהנינו מהטחינה והסילאן שהבאנו, האחרים חגגו על דבש וחמאת בוטנים.

-- ראס בווחיט --

עם ביגוד טרמי מלא, מעיל רוח, באף, חם צוואר, כפפות וכובע יצאנו לדרך שעולה אל ראס בווחיט (Ras Bwahit) אשר בגובה 4430 מ'. ההליכה התחילה בדרך העפר הראשית, ומהר מאוד ירדנו ממנה והתחלנו לעלות בדרך סלעית בסמוך למצוק, עוברים מתצפית לתצפית. לאחר כשעה הגענו לתצפית גבוהה על כל העמק ומשם התחברנו שוב לדרך העפר. אחרי הליכה קצרה על השביל שוב חתכנו והתחלנו לעלות על הסלעים כשפסגת ההר מולנו. היה ממש ממש קר והאף דלף כמו ברז תקול. גם הגובה נתן את אותותיו והיה קשה לנשום, מה שגרם לנו ללכת מאוד לאט כדי להסדיר את הנשימה.

ממרחק שמענו את צווחות בבוני הג'ילדה, וככל שעלינו על הסלעים, האטה זיהה לא רק קופים אלא גם יעלים. הוא הצביע על נקודות קטנות על המצוק ולקח לי כמה דקות להבין בכלל מה הוא רואה. המשכנו להתקרב אליהם לאט לאט ולאחר כשעה נוספת של הליכה כבר היינו די קרובים אליהם. ככל שאנחנו התקרבנו, הם התרחקו. האטה כל הזמן היה כמה צעדים קדימה במרחק, ואני השתרכתי מאחור מנסה לא להקיא ריאה. סולומון שאל אם אני רוצה לנוח ולתת לו את המצלמה שהוא יצלם עבורי. מה פתאום, הגעתי עד לכאן, אני רוצה לראות לחיות את הלבן בעיניים ואצלם את המזכרות שלי בעצמי.
המשכנו להתקרב לחיות, על המצוק היו מאות קופים ולפחות 15 יעלים מסוג וולייה (Walia ibex), זן שחי רק בהרי הסמיאן. כך העברנו כ-40 דקות עולים בגובה ומתקרבים, מדי פעם עוצרים לנשום ומצלמים. זו תהיה הפעם אחרונה לטיול הזה שנזכה לראות את הבבונים מקפצים ומשתובבים.

ברבע לעשר החלטנו שמספיק להתמהמה עם צילומים והגיע הזמן להעפיל לפסגה ותוך רבע שעה של מאמץ אחרון בעליה הגענו לשם. זה לא היה קל, אבל העפלנו לגובה 4430 מ'.
ראס בווחיט היא הפסגה השניה בגובה בהרי הסימיאן, כאשר הפסגה הגבוהה ביותר היא ראס דאשן (Ras Dashen) בגובה 4450 מ'. להבנתי מהאטה המדריך, מדובר במסלול של כ-8 ימי הליכה וההעפלה לפסגה מתחילה בחצות הלילה.
אחרי מנוחה קלה וצילומי נוף, בעשר ועשרים התחלנו את הדרך חזרה למחנה. הפעם חתכנו ישירות דרך הדרדרת, חוצים בקו ישר את הסרפנטינות של דרך העפר. שאלתי את סולומון למה לא פשוט לקחנו מכאן את הנהג ונסענו חזרה בכביש, וכך היינו חוסכים שעה וחצי של הליכה חזרה בדרך עפר סתמית. התשובה היא שזה יכל להיות רעיון טוב, אבל אף אחד לא חשב על זה ועל ההר לא הייתה קליטה כדי להזמין את הנהג.

לאחר הירידה הגדולה הדרך התיישרה ועברה בין עצי הלובליות, שם זרזירים רבים התעופפו וסעדו את פירות העצים. בסך הכל הדרך למחנה לקחה לנו שעתיים. בינתיים האטה הכין אותי שמקובל לתת טיפים לצוות ונקב במספרים מדוייקים - לשומר, לטבח, לעוזר טבח, לנהג וכמובן לו.
במחנה חיכתה לנו ארוחת צהריים, ספגטי עם כל הירקות שנשארו וזה היה בול במקום. נחלצנו מהבגדים החמים וארגנו את הציוד לנסיעה. מכיוון שלא היה עלינו כסף מקומי, סיכמנו עם האטה וסולמון שאנחנו ניתן 50 דולר והם יתחלקו בינהם. הצוות לחץ לנו ידיים אחד אחד לפרידה, עלינו לרכב ובאחת בדיוק יצאנו חזרה לדרך אל גונדר, שצפויה לקחת 4 שעות נסיעה. רק שהיינו ברכב הבנתי כמה הפרצוף שלי נחרך מהטיפוס הבוקר, 4430 מ' מקרבים אותך מאוד לשמש.

-- בחזרה לגונדר --

הדרך חזרה מצ'אנק לדברק הייתה כל כך יפה. הכל היה ירוק ושופע. מדי פעם מציץ בינותן העצים עמק רחב ידיים עם הרים משוננים. יפה פה כל כך. בדברק הורדנו כל איש צוות בביתו. החיים שלהם כל כך ניגודיים לשלנו. מחיות המשק שמתרוצות ברחובות לגברים שמתהלכים ברחוב כשהם מחזיקים ידיים. שורות של שולחנות פוזבול פזורים לאורך הרחוב הראשי ואנשים משחקים ומעבירים את הזמן, זמן שנראה שיש כאן כל כך הרבה ממנו. הדרך לגונדר עברה בין שדות חקלאיים וכפרים קטנים. נשים שואבות מים מבאר, סוחבות ג'ריקנים צהובים קשורים לגב. ילדים קטנים רודפים אחרי הצאן. החיים פה כל כך פשוטים וכל כך מורכבים. כל כמה עשרות קילומטרים יש עמדת ביקורת צבאית. עצרנו את הרכב באחת העיירות וסולומון קנה לנו תירס בגריל ברחוב, וגם בננות ותפוזים.

הגענו לגונדר בסביבות חמש וחצי. רצינו לראות את הכנסייה השילוש הקדוש, אבל היא כבר סגורה בשעה הזו ולכן נעשה את זה מחר בבוקר. הנהג הוריד אותנו במלון LSAHPE לשים את הציוד ונסענו בטוקטוק למסעדת FOUR SISTERS שנחשבת מפורסמת כאן והגישה אוכל מקומי ומערבי לא רעים בכלל. בכניסה למסעדה השומר שעמד בכניסה חצרץ בחצוצרה להכריז על בואנו. מלבדנו הית משפחה צרפתית אחת וחוץ מזה ריק.
לקראת סיום הארוחה , המארחת (שהיא אחת מארבעת האחיות בעלות המסעדה), עדכנה אותנו שאנחנו צריכים להיות חזרה במלון לפני שמונה, כי יש עוצר יציאות בעיר ואסור להסתובב בחוץ וגם לא נוכל גם למצוא טוקטוק. וכך עשינו.

בחזרה במלון זו הייתה זדמנות לעשות סדר בתיקים וקצת כביסה לימים שנותרו, ובעיקר סוף סוף להטעין חזרה את כל המכשירים. המלון מאוד פשוט, במקלחת מים פושרים שמשפריצים על הכל. לקראת עשר הייתי כל כך שפוך שפשוט נפלתי לישון, ולמעט שני יתושים מציקים שאחד קיפח את חייו בכפות הידיים שלי, ישנתי סוף סוף רצוף וטוב אחרי הלילות הקשוחים של הטרק.

יום 15 - גונדר > בהיר דאר

הגוף התרגל לקום מוקדם ובסביבות שש כבר היינו על הרגליים. שפכתי את תחולת התיקים על המיטה וארזתי מחדש. זמן לבקרת נזקים של אחרי הטרק. חוץ מזה שאיבדתי קצת ציוד בשבוע החולף, הפרצוף החרוך החל להתקלף ונראה שגם הצלחתי להתקרר. אם אתמול עוד הצלחתי להשתמש קצת באינטרנט, נראה שהבוקר אין רשת בכלל. הממשלה הפילה כאן את רשת האינטרנט כדי למנוע מאנשים את היכולות להתעדכן ולהתארגן, בזמן שכוחות הצבא והמורדים נלחמים באכזריות על הזכות של אמהרה להישאר מחוז עצמאי.

בשבע ורבע סולומון אסף אותנו ולקחנו טוקטוק לפגוש שוב את ברהנו, המדריך מהטירה של גונדר. כעת נסענו לכנסיית השילוש הקדוש (Debre Birhan Selassie Church - Trinity and Mountain of Light), להשלים פערים שלא הספקנו לראות בפעם הקודמת בגלל היום שהתפספס עם הטיסות.
בכנסייה הייתה בדיוק מיסה של יום שבת והמון אנשים לבושים לבן הצטופפו מסביב. קיבלנו הסברים על ההיסטוריה ועל הדת הנוצרית באתיופיה. זה היה מעניין לשמוע את הסיפורים שלהם על התנך ולהשוות לשלנו, יש המון דמיון וגם המון שוני. הם מאמינים שאנחנו מחוברים, אתיופה וישראל, מהמלך שלמה ומלכת שבע עד למשה וציפורה. השמות טיפה מבוטאים אחרת אבל הדמיון ברור.

משם נסענו לתצפית על כל העיר ממלון גואה שנמצא על צלע הר ומשקיף על העיר. המלון משמש כעת כעמדה של צבא אתיופיה, היו המון חיילים בכל מקום, מחוץ למלון ילדים מצחצחים לחיילים את הנעליים, ובפנים חיילים יושבים על הבר וצופים בטלוויזיה. הם מסתכלים עלינו במבטים חשודים וסקרנים, או אומרים שלום ומחייכים. קונפליקט.
התצפית על כל העיר מרשימה מאוד, אפשר להבחין בטירה בבירור ואפילו לראות באופק את אגם טאנה.
ברהנו מספר על המלחמה שהייתה כאן בתקופה האחרונה. אפילו רק לפני שבועיים הם היו צריכים להסביר למבוגרים ולילדים שהרעש של הפיצוצים זה זיקוקים. וסיפר איך זה מרגיש להתחבא מתחת למיטה.
הם שונאים את הממשלה ואת הפילוג שהיא מביאה. הוא קורא לזה Democrazy - דמוקרטיה וטירוף במילה אחת. בעוד הוא מספר לנו, איכשהו הגיע גל של קליטה ואני מקבל הודעות שבארץ נופלים טילים ומחבלים חודרים, וכולם נכנסים לממ"דים. Democrazy גם אצלנו. זה היה הבוקר של ה-7 באוקטובר ועוד לא הבנו את מימדי האסון שפקד את המדינה שלנו.
חזרנו למלון לאסוף את התיקים, הרכב שלוקח אותנו לבהיר דאר (Bahir Dar) כבר היה שם.

הרכב היה ואן מסחרי מודרני ומרווח. הנהג שפגש אותנו מחוץ למלון בירך בעברית "בוקר טוב, מה שלומך, סבבה ו-איך קוראים לך".
אני תוהה אם גם בשפות אחרות הם שולטים כך, או שזה רק אנחנו הישראלים שדוחפים להם את העברית בכל מקום. נסענו למרכז העיר ושחזרנו את ארוחת הבוקר והקפה מהיום הראשון שלנו בגונדר. ברהנו המדריך הצטרף הפעם, והוא סיפר לנו שהוא מלמד אנגלית בבית ספר וישמח למתנדבים שיבואו לתרגל עם הילדים. לקחתי ממנו כרטיס ביקור והצטלמנו יחד למזכרת.

משם נסענו לבריכת מים בשם Fasilides' Bath. הבריכה היא מתחם שמאוד מזכיר בסגנון הבנייה את הכנסיה והטירה. ברהנו מספר שבכל כל 19 לינואר יש כאן טקס טבילה שנמשך שלושה ימים, אבל כעת היא ריקה ממים. זו ממש לא עצירת חובה, אבל המקום חשוב למקומיים והיה לנו את הזמן להסתובב כאן. ב-11:30 סיימנו את הסיור, נפרדנו מהמדריך ויצאנו לדרך.
גונדר היא עיר כל כך גדולה ומודרנית יחסית, ועדיין ברחוב מסתובבת חיות משק, אנשים סוחבים עצים להסקה וג'ריקנים ונראה שהדברים מתנהלים כמו בכפרים רק בגדול יותר. בכל מקום ילדים קטנים שרואים אותנו, רצים אלינו ודורשים כסף. סולומון אומר שהתיירים הרגילו אותם שהם נותנים להם כסף קטן, ובכך נפטרים מעודף המטבעות, אך מייצרים הרגל מגונה אצל הילדים.
ככל שיוצאים מהעיר המרחבים נפתחים, שדות חקלאיים אינסופיים, ביתנים מעץ ופח. הנופים שהתרגלתי לראות בימים האחרונים, ובינהם נקודות ביקורת של הצבא האתיופי.

אחרי השעה של נסיעה הגענו אל מה שחשבנו שהיא נקודת ביקורת, אבל חיכתה לנו הפתעה קצת לא נעימה.
קבוצה של אנשי צבא עם מדי צבא אמהרה סימנו לנו לעצור. הנהג יצא אליהם והחל בינהם ויכוח, כנראה על כך שלא האט ועצר מיד אלא היסס והמשיך עוד קצת. החיילים היו עצבניים והתפתח ריב צעקות. גם סולומון ניסה לגשר ובסופו של דבר שישה מהם עלו לוואן הריק שלנו ודרשו שניקח אותם טרמפ. הם היו שיכורים. לא ידענו מה לחשוב. התחלנו בנסיעה והנהג חזר ואמר לי כל כמה דקות שאנחנו לגמרי בטוחים, מלווה בחיוך של ספק כן ומרגיע, ספק מנסה לבלף ולקוות שלא יקרה כלום.

הדקות הראשונות היו מתוחות במיוחד, הם דיברו בינהם, עם הנהג, עם סולומון. לפעמים נדמה שהם כעוסים או נסערים ולפעמים במצב רוח טוב. אחד מהם ניסה לפתוח חלון ולהוציא את קנה הרובה והתפתח דיון קולח בין הנהג אליהם. אני הייתי במושב הקדמי אבל אחי ישב צמוד אליהם ומבטו שידר אי נוחות.
מתוך מחשבה שאין כל כך מה לעשות בסיטואציה הזו ואולי צריך איכשהו לשבור את הקרח, חשבתי על המילה היחידה שאני יודע באמהרית. נזכרתי שכשהאטה המדריך רצה לתת לנו בוסט של אנרגיה להמשך הדרך, הוא אמר לנו "אייזון!", אז הסתובבתי אל החיילים ואמרתי "אייזון! אייזון!".
הם היו בשוק לרגע ואז התחילו לצחוק ולהגיד לי בחזרה אייזון אייזון. דפוק לגמרי, אבל זה עזר לשבור את הקרח.
סולומון תיווך להם באמהרית מאיפה אנחנו מכירים את המילה, ומשם האווירה קצת התרככה. הם אפילו ראו שאני מצלם מדי פעם וביקשו מהנהג לעצו לי מול עמוד סלע תמיר ומרשים, ועודדו אותי לצאת לצלם את הפלא המקומי. לקחנו אותם בערך עשרים דקות מאוד ארוכות ודרוכות עד העיירה הבאה.
כשהם ירדו הם התנצלו שהם שיכורים ושהם התפרצו לרכב, ואני בדרכי ביקשתי מסולומון לבקש מהם לעשות איתי סלפי. לפחות שתהיה לי מזכרת מהאירוע ההזוי הזה. הם זרמו.

רק אחרי כן סולומון אמר לי שהם כלל לא היו צבא אמהרה, אלא מליציה שמקבלת תשלום מהממשלה כדי להילחם בצבא אמהרה. הם אומנם לבשו מדים של המשטרה והצבא, אבל הם כל מיני פליטי צבא שהתאגדו, או במילים אחרות שכירי חרב. הם היו שיכורים כי הם יודעים שכל יום הם עלולים למות, ואמרו לסולומון שהם מחפשים חיילים של צבא אמהרה שהם נלחמו איתם אתמול וחלק ברחו להם. לכן הם גם הוציאו את הנשק מהחלון, מוכנים לקרב אם ידרש. וסולומון אמר שהוא הורה להם לא לעשות שטויות ולסכן את התיירים, שזה משהו שבאתיופיה מאוד מקפידים לגביו והזכיר להם שהם יענשו בחומרה אם משהו יקרה בגללם.
היה לנו הרבה מזל שזה נגמר בזה.

-- בהיר דאר --

שאר הדרך עברה חלק וברבע לשלוש הגענו לעיר, למלון Naky.
בהיר דאר עושה רושם הרבה יותר מודרנית ומסודרת מגונדר. היא גם הבירה של מחוז אמהרה.
במלון פגשנו את אבה שיהיה המדריך שלנו ליומיים הקרובים. איכשהו בבהיר דאר סוף סוף חזרה לי הקליטה, בדיוק כשנכנסו למלון. על טלוויזיה גדולה בלובי הוקרנו שידורי הבי-בי-סי, ואז הבנו את סדר גודל הבלאגן שהולך בבית. התקשרתי לזוגתי והוריי לוודא שכולם בסדר והבטחנו להמשיך ולהתעדכן כל עוד יש קליטה.
צוות המלון לקח את התיקים שלנו לחדר, ואנחנו הלכנו ברגל למסעדה קרובה למלון. המלון היה ברמה גבוהה ביחס לכל המקומות שהיינו בהם עד כה.

במסעדה דיברנו עם סולומון והמדריך על המצב בארץ. אבה מדריך כבר המון שנים ומאוד אוהב את ישראל ואת התיירים הישראליים, אוהב את ארץ הקודש ושונא מלחמות. גם בארץ שלו וגם בשלנו.
לאחר האוכל יצאנו לסיור בעיר. אבל תחילה, צריך להסדיר לאחי את כרטיס הטיסה שבוטל כדי שנוכל לחזור לאדיס מחר. נסענו למשרדים של אתיופיאן איירליינס ולאחר כמה בירורים הבטיחו לנו שבשדה הכל יהיה בסדר.
משם לקחנו מונית ל"שוק הדגים", מדובר בשולחן סביבו עומדות 4 נשים ומקשקשות דגים טריים שהדייגים הביאו מאגם טאנה. לצד השולחן ישבו עוד שלוש נשים שעושות אותו דבר אבל על הרצפה. הכל מלא זבובים ומסריח מדגים מתים, חתולים וציפורים רבים מנסים לזכות בפיסה מהשלל.

לאחר מכן המשכנו לשוק המסורתי, שם קיבלנו סיור מודרך ועברנו בין הדוכנים. תבלינים, קטורת, מעט פירות וירקות והרבה תרנגולות שמוצעות למכירה.
קנינו קנה סוכר מתוק לנשנוש וחזרנו עם המונית למלון, ממנה הלכנו ברגל כמה דקות לכנסייה הגדולה של העיר, וקיבלנו הסבר נוסף על הקשר היהודי-נוצרי-אתיופי-ישראלי.
בתכנון המקורי היינו אמורים לצאת עכשיו לשיט על אגם טאנה, לראות את הדייגים, הציפורים והחיות ולעצור באיי האגם שעליהם בנו כנסיות, אבל הגענו יחסית מאוחר ולכן זה נדחה למחר בבוקר.
עוד בתכנון המקורי, מחר בבוקר היינו אמורים לצאת לטיול במפלי הנילוס הכחול (Blue Nile Falls), אבל סולומון ואבה התעקשו שלא מאפשרים לתיירים להגיע לשם בתקופה הזו. המורדים השתלטו על הדרך והיו כמה מקרי שוד של תיירים, וכרגע עם המצב הבטחוני באמהרה האטרקציה הזו ירדה מהפרק.
התבאסנו ממש אבל אלו החיים. המפל היה נראה מרשים מהתמונות והסיפורים, אבל נמצא משהו אחר למלא בו את היום.

השעה הייתה שעת שקיעה. חזרנו למלון ועלינו למרפסת הגג שם יש בר. הזמנו בירה והסתכלנו על העיר שמצד אחד הולכת לישון ומצד שני מתעוררת לחיים. מהמרפסת היה אפשר להבחין, למשל, באורות אדומים שנדלקים פתאום בין הפחונים. וכן, זה בדיוק מה שאתם חושבים.
לצערנו גם כאן יש עוצר יציאות מהשעה שמונה. בשבע פגשנו את סולומון בלובי ותכננו לצאת למסעדה לאכול ארוחת ערב. אבה סיפר לו על מקום מצוין עם אווירה טובה ואוכל טוב, אבל בגלל העוצר הוא לא פעיל. לקחנו טוק טוק ונסענו למסעדה אחרת, ואז סולומון חישב שאין סיכוי שאנחנו מספיקים להגיע לשם להזמין, לאכול ולחזור למלון. גם הנהג הזהיר אותנו לא להסתובב אחרי שמונה כי הצבא יתפוס אותנו, ובלית ברירה הסתובבנו וחזרנו למלון.

במלון עצמו הייתה מסעדה, שתינו בירה עם סולומון והזמנו פיצה. כבר היה שבע וחצי וסולומון חתך לפני שהעוצר יכנס לתוקפו. הפיצה הגיעה כמעט חמישים דקות אחרי כן, בשמונה ועשרים, והייתה בינונית וסבירה אך סגרה את הפינה. כל הזמן שאנחנו ממתינים לאוכל אני מתעדכן על המצב בארץ שהולך ומסלים וחושב על זה שאבא שלי אמר לי לפני שנסענו לכאן - "אל תסעו לאתיופיה, מסוכן שם, יש שם מלחמה". ועכשיו פה שקט, והמלחמה מתחוללת בבית.

בתשע חזרנו לחדר להתארגן לקראת שינה. המלון באמת היה ממש אחלה, מודרני, נקי, ואם רק המים במקלחת לא היו קפואים, באמת שהוא היה מושלם. כל כך קרוב. מחוץ לחלון רמקולים לא הפסיקו להפיץ תפילה כלשהי בקולי קולות. גם ב-11 בלילה כשכבר נרדמנו, הם עוד הפיצו בחוץ את הבשורה.

יום 16 - בהיר דאר > אדיס

גם הבוקר קמנו ביקיצה טבעית קצת לפני שבע. הלילה עבר טוב באופן יחסי למעט יתוש סורר שחדר את הכילה מתישהו לפנות בוקר וחגג לי ליד האוזן. כשקמתי הבנתי שהיא הייתה חצי פתוחה מהצד.
התארגנו על הציוד וירדנו לארוחת בוקר שהרגישה מאולצת, כלל לא היינו רעבים. היינו התיירים היחידים במלון. הבופה היה ריק וקיבלנו תפריט בחירה שלא עשה יותר מדי חשק. בסך הכל אנחנו שבועיים לא בארץ וכל כך חסרים לנו הירקות והפירות טריים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. גם הקפה כאן היה שרוף ומר. זה מוזר כי אתיופיה אמורה להיות מעצמת קפה, אבל אין מה להשוות לטעמים שאנחנו מורגלים אליהם.
בשמונה היינו צריכים לפגוש את סולומון והמדריך לצאת לשיט, אבל האוכל התעכב ועיכב אותנו. מרגע שהזמנו לקח כמעט 30 דקות עד שהאוכל יצא.

בשמונה ועשרים יצאנו מהמלון והלכנו ברגל כמה דקות למזח של אגם טאנה, האגם הגדול באתיופיה והרביעי בגודלו באפריקה. מכיוון שהטיול למפל בוטל והיה לנו יום שלם להעביר כאן עד הטיסה, אבה החליט להרחיב את השיט ולבקר בשני איים באגם שעליהם הוקמו מנזרים. הוא גם הביא משקפת ומדריך ציפורים, ואת השעה וחצי הראשונות עד האיים העברנו בחיפוש אחר ציפורים וחיות. ראינו היפופוטמים והמון מיני עופות מים, אבל כלום ושום דבר לעומת מקומות אחרים שחוויתי באפריקה.

המקום הראשון שהגענו אליו הוא למעשה חצי אי, אל מנזר שמסומן במפה בשם Ura Kidane Mihret Monastery. קיבלנו הסבר על המקום והמקומיים בזמן שכמה קופים וסנאים קיפצו מעלינו בין צמרות העצים. מאוד פסטורלי כאן, המון פרפרים, שפריריות ועכבישים משונים טווים קורים מסביב.
בתוך המנזר, שנבנה לפני כמה מאות שנים, קיבלנו שוב את ההסבר על כל סיפורי המיתולוגיה הנוצרית. הקירות כוסו בציורים שהשתמרו היטב ברובם, והתפלספנו עם אבה על גרסאות הסיפורים מהכתובים היהודים מול הנוצרים. סה"כ הביקור לקח כחמישים דקות, ומשם הלכנו לבקר בבית אחת המשפחות. הם הגישו אינג'ירה עם עדשים ובירה תוצרת מקומית. אנחנו סירבנו בנימוס וסולומון ואבה טרפו אותם בתאבון. הספיקו לי כאבי בטן מאוכל מקומי בטיול הזה. בדרך החוצה המון רוכלים סידרו מתנות על הרצפה - צמידים, שרשראות, ציורים של באבאות אתיופים. וגם קפה שזה הדבר שגדל באי הזה הכי הרבה. גם להם סירבנו בנימוס, וב-12:15 עלינו חזרה על הסירה ושטנו אל האי הבא.

כעבור כעשרים דקות הגענו אל אי קטן שמסומן במפה בשם Tana Haik Entons Eysus United Monastery. באי חיים נזירים וקיבלנו הסבר קצר על החיים שלהם ועל החפצים העתיקים שנמצאים במקום. בנקודת זמן הזו זה באמת הרגיש ניסיון למלא את השעות המתות שנוצרו לנו. מה שכן, על האי היו המון המון סוגי ציפורים מהממות ונהנו יותר לחפש ולצלם אותן מאשר מלשמוע עוד על חיי הנזירים. היינו על האי אולי חצי שעה ומשם חזרנו עם הסירה אל העיר, אליה הגענו בשעה שתיים.

לאחר הארוחה חזרנו למלון לאסוף את התיקים ומשם נסענו עם שאטל לשדה. נפרדנו מאבה המדריך ועלינו לרכב. נסיעה לא ארוכה וכבר היינו בתור לצ'ק אין. כמובן שלאחי לא היה כרטיס ולא סידרו שום דבר, אז הלכנו למשרד של אתיופיאן והם כרטסו לנו את הכרטיס על המקום. ממש לא ברור כל הבלאגן הזה.
הטיסה לאדיס של חמש וחצי יצאה באיחור של עשרים דקות, ובעשרה לשבע כבר היינו ליד המסוע מחכים לתיקים שיגיעו במשך 40 דקות.

-- אדיס אבבה --

לחזור לאדיס אחרי גונדר ובהיר דאר זה כמו לנסוע למדינה אחרת. אדיס עיר מודרנית, אין כאן חיות משק ברחוב, אפילו טוקטוקים אין. נסענו למלון, מלון אחר הפעם. החדר שלנו פנה לאיזה קיוסק או מועדון שגם ב-12 בלילה עם החלונות סגורים הייתה מוזיקה קולנית נוראית. ומים קרים במקלחת. או שלא מצליח לנו עם לינה בטיול הזה, או שפשוט ככה זה בכל מקום ואנחנו סתם מצפים ליותר מדי.

בשעה שמונה וחצי חיפשנו מסעדה לאכול בה. הסתבר שרוב המקומות נסגרים בתשע וחצי-עשר והיה קשה למצוא מקום פתוח, אך דרך גוגל התגלגלנו למסעדה בשם קוקורו. מסעדת פיוז'ן יפנית-ים תיכונית. המסעדה במחירים תיירותיים ופונה לקהל מערבי בהתאם, אבל אנחנו היינו בה לבד. הבעלים, סייפה שמו, אתיופי שחי 30 שנה בטוקיו ויש לו שם מסעדה דומה, רצה לחזור למקורות ופתח את המסעדה באדיס. מכיוון שלא היו לו עוד לקוחות, יצא שדיברנו איתו די הרבה והיה מאוד מעניין. למשל הוא אמר שסייפה זה חרב, שזה מזכיר את המילה סיף אצלנו. התפריט כאמור היה פיוז'ן, אז הזמנו חומוס. פלאפל, סלט יווני ועל הראמן ויתרנו.
זה היה הערב האחרון שלנו בעיר וישבנו שם כמעט עד אחת עשרה בלילה, שעת סגירת המסעדה.
משם חזרה למלון לישון. מחר השכמה קצת יותר מאוחרת.

יום 17 - אדיס וחזרה לתל אביב

במלון שאת שמו אני לא זוכר, אי אפשר היה להתקלח. מברז המים החמים כשמסובבים אותו לא יצאו מים. היו רק מים קרים והייתה להם היתה צחנה ארומתית של אשלגן.
לפחות הלילה עבר שקט בצורה מפתיעה. הרעש מחוץ לחלון נפסק בשעה כלשהי במהלך הלילה ואפילו לא היו יתושים.
התעוררנו שוב בסביבות שבע ביקיצה טבעית, התארגנו ובשמונה פגשנו את סולומון בלובי של המלון.
מכיוון שהיה לנו חצי יום להעביר בעיר, רצינו לנסוע למוזיאון הלאומי, שם מוצג השלד של לוסי. לוסי היא אותה אם קדמונית של בני האדם שהתגלתה ממש כאן באתיופיה (קרוב לסמרה), והתפרסמה בזמנו בתור השלד השלם ביותר והעתיק ביותר שהתגלה עד היום. לצערנו מסתבר שבימי שני המוזיאון הלאומי סגור, אז נסענו במקום זאת למוזיאון האתנוגרפי.

המוזיאון נמצא בארמון הנשיא לשעבר ומציג את הפוליטיקה וההיסטוריה של אתיופיה וגם את התרבות, השבטים, הטקסים, החפצים. מבחינתנו זה היה סוג של סיכום של כל הטיול, מכיוון שהרבה מהדברים שמוצגים שם זכינו לראות במציאות. קסהאון המדריך לקח אותנו לסיור מודרך והיה מאוד בקיא בהיסטוריה וגם בכל מה שקשור לישראל, ושוחחנו איתו רבות על דתות, תרבות, היסטוריה ופוליטיקה מודרנית.
הסיור לקח כשעה וחצי ומשם נסענו כמה דקות למסעדת רומינה לארוחת בוקר שהיתה לא רעה בכלל.
ב-11:00 נסענו למרקטו (Merkato), השוק הגדול ביותר, לא רק באדיס אבבה, אלא באפריקה כולה(!). נסענו כ20-30 דקות משם בכבישי אדיס הפקוקה.

השוק הוא בעצם אזור שלם וגדול מאוד של כמה רחובות שבכל אחד מהם יש סחורה אחרת.
מחלקי חילוף למכוניות, למשקאות קלים, ביגוד (וזיופים של מותגים) והנעלה, אוכל, כלי כתיבה, תכשיטים, מזכרות ועוד ועוד ועוד. הרחובות עמוסים, צפופים, פקוקים וסואנים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד. בכל רגע עוברת שיירת חמורים, סוחרים שרצים עם סחורה על הכתפיים, מכוניות שנדחפות ומשאיות שמועמסות.
סולומון הזהיר אותנו להכניס את הטלפון למקום בטוח, ותוך כדי שהוא אומר לנו מישהו ניסה להכניס לו יד לכיס. התחושה של ללכת ברחובות האלו מכניסה אותך לסוג של עירנות, ומצד שני סחרור חושים מכל הצבעים, הריחות, הקולות והתנועה שמתרחשת מסביב. החזקתי את המצלמה קרוב לחזה ודאגתי להיצמד לסולומון ליתר ביטחון.

עברנו בין כמה רחובות עד שהגענו לסמטא עם בתי קפה מסורתיים, שתינו קפה ולקראת אחת רצינו ללכת לאכול צהריים במסעדה תימנית שסולומון אוהב. בדרך אספנו את התיקים מהמלון. הכל היה פקוק ועד שהגענו אל המסעדה כבר היה רבע לשתיים. מכיוון שהטיסה הייתה בחמש, אמרנו לסלומון שעם כל הרצון הטוב, אנחנו נוותר ושיקח אותנו ישירות לשדה. הוא ממש התבאס. הציע שאולי נלך לשתות מיץ, או לקנות לנו פירות. אמרנו שהכל טוב ונסענו לשדה. אדיס הייתה ממש פקוקה ולא רצינו לקחת צ'אנס לאחר לטיסה. ממילא לא היינו עד כדי כך רעבים.

אל שדה התעופה הגענו בסביבות שתיים ורבע. נפרדנו, התחבקנו, מסרנו לו את יתרת התשלום וגם טיפ נאה כי הוא באמת היה אחלה. הבטחנו שנהיה בקשר ושנעזור לו להתפרסם כמדריך בקרב הישראלים.
הצ'ק אין והבידוק הלכו די מהר, אחרי שעה כבר היינו בדיוטי פרי. הטיסה הייתה אמורה להמריא בחמש. השער נפתח, התחילו להעלות אנשים על המטוס, ואז הודיעו בכריזה שהטיסה בוטלה.

אנשים היו בהלם, יצאו חזרה מהשרוול. לאף אחד לא היה מושג מה עושים עכשיו. חיכינו שם כמעט שלוש שעות עד שקיבלנו תשובות. הטיסה בוטלה בגלל המצב בארץ, ולמעשה לא לגמרי בוטלה אלא נדחתה לבוקר למחרת, כך שנקבל לילה במלון באדיס. שלחו אותנו לקבל וואוצ'ר למלון, משם שוב לעבור דרך הגירה ואז שאטל למלון. רק בתשע וחצי קיבלנו מפתח לחדר.

היינו מורעבים כי לא אכלנו מעשר בבוקר ורצנו לחדר האוכל. המלון חמישה כוכבים, רמה גבוהה מאוד והייתה ארוחה באמת מצוינת, אולי בין הטובות שהיו לנו באתיופיה (כנראה כי זה היה אוכל מערבי). החדר עצמו היה מפנק ברמות, מקלחת חמה, מגבות נעימות. לצערנו את התיק הגדול לא החזירו לנו וכל כלי הרחצה והבגדים להחלפה היו שם, אבל קיבלנו מברשות שיניים ומשחה.
ניצלתי את העובדה שאני לובש בגדי דרייפיט ועשיתי כביסת כיור לבגדים שעלי, שלפחות יהיו לי בגדים רעננים למחר. גלגלתי את הבגדים הרטובים בתוך המגבת, שתספוג את המים במשך הלילה. וחוץ מזה מי יודע. אולי מחר לא נטוס בבוקר אחרי הכל ונצטרך בגדים נקיים כך או כך.

הטיסה של למחרת יצאה בזמן בסופו של דבר, ואילו כל הטיסות שלאחריה התבטלו עד הודעה חדשה.
האוכל המשובח של המלון לצערי התגלה כמפח נפש, ואחי ואני חטפנו שם שנינו קלקול קיבה נוראי. אבל לפחות היינו בדרך הביתה.

קשה לסכם טיול כזה, שבועיים וחצי שהיו גדושים בחוויות וכל יום היה עולם ומלואו.
אני ממליץ בחום על סולומון שדאג לנו להכל, היה גמיש מחשבתית לפתור בעיות תוך כדי תנועה וסיפק לנו טיול שלא נשכח בחיים. אתיופה של הצפון כל כך שונה מהדרום. החוויה של השבטים הייתה הלם תרבות מוחלט ואחד הדברים שהייתי חוזר לחוות שוב בעתיד (בשבטים אחרים), כפי שעשיתי בטנזניה ומקומות אחרים באפריקה. הר הגעש והחום הקיצוני של עפאר ודאלול היו כמו סצנה ממאדים, והטרק בהרי הסימיאן הירוקים עם בעלי החיים המיוחדים, מילא את הריאות והנפש.

הזהירו אותי לגביי אתיופיה שלא בטוח לטייל בה, ובאמת שפגשתי רק אנשים טובים ונחמדים ששמחו לארח זרים ולהכיר להם את התרבות שלהם. אנשים פתחו עבורינו את ביתם ואת ליבם. הרגשתי שיש בין ישראל ואתיופיה, והדתות שלנו, קשר ישיר ויכולתי לדמיין איך סיפורי התנ"ך שלנו נרקמו כאן.
אפילו אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, שקרו רק יום-יומיים לפני שעזבנו, אנשים ששמעו שאנחנו מישראל אמרו לי שהם אוהבים את המדינה שלנו והם בעדנו שננצח. כן, יש באתיופיה מלחמה, ולא בכל מקום אפשר לטייל וצריך להיות גמישים ולהתאים את הטיול למצב. וברור שתמיד בטיול באפריקה יש אלמנטים של סכנה וצריך לקחת את הכל בעירנות וחשד סביר. אבל האתיופיה שאני חוויתי תהיה חקוקה בליבי לעד.

טיפים

• פרטי קשר של סולומון: solbekele16@gmail.com | +251916873322
• האינסטגרם של סולומון: Solomon_Bekele_Yeliso

קישורים חיצוניים

• מוזונגו - אתיופיה
• ויזה לאתיופיה
• סיפורי דרך שנעזרתי בהם
• סיפורי דרך שנעזרתי בהם
• סיפורי דרך שנעזרתי בהם