John Muir Trail

הקדמה

כשאנחנו חושבים על קליפורניה הדבר הראשון שעולה לנו בראש הוא חופים יפים/הוליווד/סן פרנסיסקו או עמק הסיליקון. בטח לא על טרקים. בכל אופן, מתברר שיש.
במדינה הגדולה מארצנו כמעט פי 20, המאוכלסת ביותר בארה"ב וגם השלישית בגודלה יש הכל מהכל- החל ממדבר ואוקיינוס עד הרים בגובה 3000-4000 מטר (ואת העצים הכי גבוהים בעולם!) .

ג'ון מיור

ג'ון מְיוּר (באנגלית: John Muir‏[1]‏; 21 באפריל 1838 - 24 בדצמבר 1914) היה פילוסוף של הטבע, חוקר טבע, בוטנאי, שומר טבע וסביבה ואקולוג אמריקני ממוצא סקוטי. מיור הוא אבי רעיון הגנת הסביבה ושימורה באמצעות הקמת שמורות טבע ומוכר כ"אבי הפארקים הלאומיים" בארצות הברית. פעילותו קידמה מאוד את רעיון שמירת הטבע וכתביו הם חלק מהקנון האמריקני ונלמדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. -ויקיפדיה.

השביל, החלק הכי יפה מהפסיפיק קרסט טרייל, נקרא על שמו ולהנצחתו. כמו כן, יש הר על שמו ומעבר הרים.
חוץ מזה היה לו זקן אימתני שלוקח בהליכה כל היפסטר תל אביבי ומקל הליכה סטייל גנדלף- הבחור היה מגניב.

למה?

כי הוא עובר באיזור לא מיושב. פראי וטבעי לגמרי. במהלך כל הטרק, לא חוצים שום כביש ולא רואים מכוניות (אם לדייק אז פעם אחת עוברים ליד כביש נוף).
נופים מדהימים- החל מפסגות וקרחונים, עד למדבר.
עשרות אגמים ואיזור של מאות אגמים אליהם אפשר לטייל ולהימצא לבד.
בעלי חיים- סיכוי לא רע לראות דובים, יעלים, מרמיטות, ארנבים.
צמחייה- חשבתם שהתורמוסים בנחל תבור מרשימים? ועוד סוגים שונים ומשונים של פרחים, פטריות, אצטרובלים ענקים בעמק יוסמיטי.
מיעוט יחסי של מטיילים.
אין ישראלים.
תחזוקת השביל ברמה גבוהה מאוד.
מזג אוויר מעולה.
כי מסיימים על ההר הכי גבוהה בארה"ב "הרציפה" . הר ויטני- 4421 מטר.

על השביל

את השביל ניתן לעשות מצפון לדרום וגם להיפך. רוב המטיילים ואני בהם בוחרים לטייל מצפון לדרום מכיוון שהאיקלום לגבהים נוח יותר ומכיוון שמסיימים בהר ויטני.
בפורומים השונים קראתי שהשביל לוקח 21 יום, כדאh לקחת את זה בעירבון מוגבל, ראיתי אנשים שעשו אותו גם בעשרה ימים.
השביל הוא במתכונת של שינה בשטח- הריינג'רים שהם הפקחי טבע של השמורות, מסבירים מראש איפה ניתן לישון ואיפה לא (בגדול אפשר לישון כמעט בכל מקום).
מים יש בשפע וצריך רק לטהר אותם. בכל זאת אני ממליץ על 3 ליטר כל הזמן ליתר ביטחון.
תספוק נעשה בנקודות ספציפיות שצריך להכיר מראש- אחרי יומיים הגעתי לחנות, אחרי עוד יומיים לחווה ועוד יומיים לחווה נוספת.
יש קטע של 160 ק"מ ללא תספוק.
אם המשפט הזה הפחיד אותכם אז שתדעו שראיתי ילד בן 11 שעשה את השביל הלוך חזור עם אבא שלו.
ובכל זאת, ניתן ללכת באמצע המקטע עוד 10 ק"מ לעיירה, לתספק ולחזור.
התספוק האחרון הוא בחווה מבודדת- צריך לשלוח אליה דלי עם תספוק בדואר. למה דלי? כי דובים מריחים את האוכל והדלי מגן עליו.
דובים? צריך לסחוב קופסה מיוחדת המאחסנת את האוכל בזמן השינה (bear canister).
דובים? הדובים בקליפורניה הם דובים חומים, שהם רגועים יותר ופחות אגרסיביים מדובים שחורים למשל שנמצאים צפונית יותר. באיזור של הטרק, לא אירעו תקיפות של דובים.

צריך פרמיט! שבעברית זה אישור לעשות את הטרק. חלק מהאישורים מוזמנים חצי שנה מראש מהאינטרנט והחלק השני על בסיס הגעה. כלומר, מי שמגיע ראשון למשרד הפרמיטים יקבל ראשון. אני קמתי ב4 בבוקר כדי להיות ראשון במשרד וקיבלתי אישור ליום למחרת. *בדיוק עשו שינויים בשיטה, כדאי לבדוק.

התחלה

ניתן להגיע אל הטרק מסן פרנסיסקו, לוס אנג'לס או רינו. נחתתי בסן פרנסיסקו, עשיתי שלושה ימים של couchsurfing כדי לטייל קצת, לקנות ציוד ולהתאפס על עצמי ולקחתי אוטובוס ורכבת למרסד (merced). ממנה יוצא פעמיים ביום אוטובוס לפארק הלאומי יוסמיטי. נסיעה יפה של שעתיים וחצי. במרסד כשחיכיתי לאוטובוס הכרתי שלושה סטודנטים איתם העברתי את היומיים הראשונים (איאן, רבקה ואדוארד, תלמיד חוץ מדרום קוריאה).
הגענו אל יוסמיטי בערב, הכנו אוכל וקמנו ב4 בבוקר כדי לחכות במשרד הפרמיטים. הגענו ראשונים. ב11 בבוקר קיבלנו את האישורים המאפשרים יציאה ביום שלמחרת.
חייב לציין שהפארקים בפיקוח וברמה מדהימה. לא מחלקים הרבה אישורים לישון בשמורה ואין זבל ולכלוך בכלל (אהמ אהמ לעומתנו..).
נשאר לנו יום לחכות- טיילנו קצת בעמק יוסמיטי, שהוא האיזור התיירותי ממנו יוצאים לטרקים/טיולים יומיים. התרגלתי למקלות ההליכה בפעם הראשונה.

היום הראשון

קמנו ב5 בבוקר. והתחלנו לטפס.. היום וחצי הראשון היה רק בעלייה. אחרי שעתיים או שלוש מגיעים לנקודת העצירה המשמעותית הראשונה- מפלי נבדה. השביל חוצה את הנחל על ידי גשר מעץ (אשר ירבו כמוהו) ומגיעים לנקודת תצפית מראש המפל. אפשר גם להיכנס לבריכה שלפני המפל. בנוף נמצאת הhalf dome, כיפת סלע גדולה שניתן לטפס אותה באמצעות חבלי ברזל. כיפה זו היא אחת האטרקציות המפורסמות ביוסמיטי ולכן היא עמוסה במטיילים וצריך בשבילה פרמיט מיוחד. בזמן הטרק לא טיפסתי עליה (.אחרי חודש חזרתי לשם עם חבר וטיפסנו).

בכל אופן, אחרי עצירה של שעה המשכנו לטפס.
אחרי חצי שעה בערך טעינו בדרך, אז פתחתי את האפליקציה של השביל בפלאפון והתאפסתי על המיקום (ממליץ, בפלאפון יש ג'י פי אס, והאפליקציה מורידה מפות טופוגרפיות של האזור אז לא צריך קליטה סלולרית).
הגענו בחזרה לשביל מותשים, עשינו הפסקת צהריים של שעה. השתמשנו ב"גזייה" של איאן, המבוססת על איוורור עצים באמצעות מאוורר חשמלי קטנטן.
המשכנו ללכת עד אחרי הצהרים והפסקנו כשהגענו למקור מים בחושך (נחל קטן). עייפים אחרי היום הראשון של ההליכה (התרמיל שלי שקל 25 ק"ג) הקמנו את האוהלים, הכנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

היום השני

ביום הזה תכננתי ללכת עד toulomne meadows, לתספק ולהמשיך עוד שישה מיל עד למקום בו מותר לישון.
קמתי בזריחה, נפרדתי מהחבורה, והתחלתי ללכת לכיוון אגם קתדרל שנמצא בדרך לtoulomne meadows. בגדול, העדפתי בבוקר לדחוף הכל לתיק זריז ולעצור במקום יפה לארוחת בוקר וקפה לעומת האמריקאים שלא זזים עד שלא אכלו משהו.. אז אחרי הליכה של 10 ק"מ פחות או יותר, במהלכה רואים נופים של כיפות אבן מדהימות, הגעתי לאגם, נכנסתי למים, אכלתי ונחתי שעה.
אחרי האגם התחלתי בירידה אל toulomne meadows שזה מרכז מידע למטיילים שנמצא על כביש נוף. תיספקתי בחנות הצמודה ואכלתי המבורגר ובירה(יש רק שלוש מקומות בהן ניתן לאכול בשביל..תנצלו אותם!). אחרי הפסקה של שעה התחלתי ללכת דרומה (שזה מעתה והילך הכיוון הכללי שלי בשביל, עד אז הלכתי צפונה). מגיעים למזלג נחלים שנקרא lyell fork. שזה עוד מקום יפהפה לעצור ולהשתכשך בו . אחרי עצירה קצרה המשכתי עוד כמה ק"מ עד למקום בו ניתן לישון. את היום סיימתי לבד, הכנתי ארוחת ערב, פרסתי את הכילה שלי (יש יתושים) והלכתי לישון.

היום השלישי

קמתי בזריחה, הלכתי כמה ק"מ עד לתחילת הטיפוס לdonhue pass שנמצא בגובה 11.000 feet. בדרך פגשתי את וונדי ושני בניה שמטיילים עם המורה לספורט שלהם (רק באמריקה). הכנתי להם קפה והכרחתי את הילדים (לא בדיוק ילדים 17, ו19) להיכנס לאגם. משם המשכתי ופגשתי שלוש בנות ושני בנים שאפגוש לסירוגין בימים הקרובים. אחרי הפס יש ירידה גדולה וממשיכים ל"אגם מאה האיים" one thousand island lake. שם הכנו ארוחת ערב ישבנו ודיברנו קצת באוהל שלי (ירד גשם) וישנו.

היום הרבעי

בו הלכתי כרגיל מהזריחה עד 4-5 בערב. בדרך עברתי 4-5 אגמים וסיימתי בred's meadow שזו חווה בה ניתן לאכול ולתספק (יש חנות קטנה ומסעדה קטנה). שם קניתי פונצ'ו בחמישה דולר כי לא הייתי מוכן לגשמי אחה"צ (afternoon showers). עד אז הלכתי עם האוהל שלי עלי כשירד גשם. פגשתי את האנשים מאתמול והכנו ארוחת ערב מפנקת עם הרבה בירות מהחנות. כמו כן, פגשתי את אליסה, הבחורה הכי קשוחה שפגשתי עד כה.
אליסה, 26, ימאית, הייתה חברת צוות בסירה שלקחה חלק במשימת תיעוד של נשיונל ג'אוגרפיק באלסקה והקיפה חלק מאמריקה דרך תעלת פנמה. כמו כן היא נסעה עם כמה חברים לפריז בלי גרוש במטרה להרוויח ממוזיקה וגרה שם בבית נטוש. האנשים שפוגשים באמריקה.. בכל אופן אבא שלה שכנע אותה לבוא איתו לטרק אחרי חצי שנה של שיט כשהיא בקושי הלכה. ברד'ס מדו אבא שלה התחיל להרגיש לא טוב והשתין דם אז הוא הפסיק והמשכנו ביחד.

היום החמישי

אליסה ואני התחלנו ללכת ביחד , אחרי שלוש-ארבע שעות של הליכה השמיים קדרו והחלה סופת רעמים.למודי ניסיון, בשנייה בה החל המבול פרשתי את האוהל/tarp שלי ואחרי דקה היינו מוגנים. ובכל זאת, פחדתי- למה הכנסתי את עצמי? (15 ק"מ מחווה, קצת רטוב, באמצע הטבע, סופת ברקים וגשם, כשכל מה שיש לי זה בגדים תרמיים וסופטשל) . למזלנו, אליסה "לא היססה לרגע" והתחילה להכין אוכל שיחמם אותנו. לאחר מכן פשוט שכבנו בכפיות בגלל הקור. אחרי חצי שעה השמיים החלו להתבהר, התאפסנו על עצמנו והתחלנו ללכת. וככה למדתי על בשרי איך סופות גשמים יכולות לבוא וללכת תוך שעה-שעתיים- ושצריך להיות מוכן לתרחישי קיצון.

הלכנו מהר והגענו מוקדם יחסית לצומת שממנה מגיעים לחוות "ורמיליון" בה ניתן לתספק. החלטנו לא לעבור שם ולהמשיך ללכת כדי שנגיע יום אח"כ לנקודת התיספוק האחרונה. נחנו שעה ועשינו הפסקת צהריים כי היה לפנינו טיפוס ארוך. התחלנו לעלות ולמרות שאני הרגשתי קליל אליסה השתרכה מאחור..לבסוף הגענו בחושך לנקודת מים קטנה ליד bear creek סחוטים מעייפות. התרגלנו לטיפוס אחד ביום. שני טיפוסים, במיוחד כשאחד בתחילת היום והשני בסוף היום, זה לא פשוט בכלל.

היום השישי והשביעי

חצי יום עד לחווה על שם ג'ון מיור ולקבלת התספוק.
עברנו מעבר הרים, ומספר אגמים והתחלנו לרדת אל עבר החווה. הגענו בסביבות 3. קיבלתי את הדלי שמכיל את התיספוק. חברים של ההורים שלי שגרים בקליפורניה שלחו לי את מה שביקשתי לחווה. בדיעבד, יכולתי להכין חבילה הרבה יותר טובה לו ידעתי על הארוחות המוכנות המדהימות שכולם לוקחים מבעוד מועד. קיבלתי הרבה ביף ג'רקי, אגוזים, שקדים, חטיפי אנרגיה וגולת הכותרת- בקבוק יין!

חשוב לציין שבחווה יש המון דליים המכילים אוכל שאף אחד לא לקח (מי שלא הגיע או כמוני אנשים ששלחו יותר מדי ואוכל לא מתאים) מהם ניתן לקחת כאוות נפשך. החלפתי חלק מהאוכל שלי. וכמובן שהכנו משאריות אלו ארוחת מלכים בצהריים ובערב.
בלילה חצינו נחל הנמצא ליד המאהל (שנמצא 5 דקות מהחווה) לעבר מעיינות חמים הנמצאים באחו..מה עוד אפשר לבקש?
ביום למחרת עשינו יום מנוחה, מה גם שחוץ ממני כולם קיבלו את התיספוק שלהם ביום הזה בגלל איזו שטות בירוקרטית שאני לא זוכר.

היום השמיני והתשיעי

היעד של היום השמיני היה אגם המרוחק מספר ק"מ מהמעבר הרים על שם ג'ון מיור. למרות שעל הנייר היום נראה קל, היה ההפך הגמור. עיקר הקושי היה בהתחלת ההליכה אחרי יום הפסקה כשהגוף נוקשה וכואב. וגם ירד גשם. בנוסף לכך, תקפו אותנו בדרך טייסות של יתושים ובזבזנו המון כוח בניסיון לברוח מהם.
נפגשנו כולנו, אליסה ואני, שלושת הבנות ושני הבנים באגם, הכנו ארוחת ערב והלכנו לישון (היה גם שוקו שלקחנו מהחווה!).

קמנו בבוקר מלאי רצון כרגיל ו"תפרנו" את מעבר ההרים על שם ג'ון מיור. בפס נפגשנו ועשינו הפסקה של שעה- הנוף מרהיב, ויש שם בקתה/מקלט מסופות ברקים לזכר מיור. קבענו להיפגש כולנו בערב באיזשהו אגם.
המשכתי עם אליסה בירידה ארוכה. בשלב מסויים אליסה נשארה מאחור וסיכמתי איתה שאני אמשיך לבד. 6 ק"מ לפני האגם ועמוק בצהריים הייתי כבר מותש לחלוטין. למרות זאת החלטתי להמשיך כדי לפגוש את כולם באגם. עוד טיפוס בסוף היום..
הבנות והבנים החליטו לעשות למחרת יום רגוע יחסית וביום שאחריו יום קשה..אני החלטתי לעשות שני ימים באורך בינוני, הכל כדי שלא יהיה עוד יום כזה (בין 32 ל35 ק"מ כשהתרמיל מכיל אוכל לשישה ימים).

היום העשירי והאחד עשר

ביום העשירי טיפסנו לפס בבוקר, ירדנו ועלינו לקראת הפס הבא. משם המשכתי לבד. הגעתי לפס השני (pinchot pass) המשכתי ללכת עד אחר הצהריים. הצטרפתי לשתי בנות בפינה קטנה ליד נחל. הקמתי את האוהל שלי על משטח של אבנים. אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון. כשקמתי הבחנתי להפתעתי כי האוהל יבש לגמרי. הבנתי (ואח"כ וידאתי את זה) שכשישנים בtarp אטום (אין רצפה) על אדמה רגילה, הלחות מהקרקע מצטברת על "התקרה" ונופלת כטיפות בלילה, תהליך הנקרא "עיבוי". פחות נוח ופחות חם (שק"ש פוך רטוב לא מחמם). בדיעבד אפשר לשים "סדין" ניילון על מנת להתמודד עם התופעה או להשאיר את הtarp טיפה יותר פתוח.

קמתי בבוקר, התברברתי קצת ולבסוף הגעתי לאזור המכיל הרבה אגמים הנקרא rae lakes. אזור יפהפה... לפני הטיפוס פגשתי איזה בחור ושאלתי אותו קצת על צילום (הוא סחב תיק עם עדשות בנוסף לתרמיל). אח"כ ישבנו לאכול משהו קטן לפני הטיפוס ל glen pass כאשר אביו שהיה מעט מאחור הצטרף אלינו. התברר שהוא גר בקראוון והוא עובד בערך חודשיים בשנה ובשאר הזמן מטייל להנאתו. בזמן האחרון הוא שמע מחברה שיש עבודה בקטיפת מריחואנה בקליפורניה ושם הוא מתכוון לעבוד.. אחרי הפס התמזל מזלי לנגוס בכריך subway שחבר שלהם שהלך לתספק הביא ופגש אותם. בשלב הזה קצת פחדתי שהאוכל שלי הולך להיגמר..נפרדתי מהם (הספיק להם להיום) והמשכתי ללכת עד vidette meadows שם הקמתי את האוהל, אכלתי והלכתי לישון.

היום השנים עשר

בבוקר בחור זקן אמר לי שהוא שמע מחבר שלו שיש קרבות בין צה"ל לחמאס בעזה ושהוא חושב שצה"ל נכנס לעזה. הוא לא ידע יותר מזה.לא כל כך האמנתי לו וחשבתי שאם יש משהו אז כרגיל יש ירי רקטות . המשכתי ללכת בדרך לforester pass בין אינסוף תורמוסים (בתחילת השביל נתקלתי המון בתורמוס צר עלים). הטיפוס למעבר היה ארוך אבל הרגשתי טוב והשביל כרגיל היה במצב מצויין. על הפס פגשתי כמה חברה מסן פרנסיסקו שהמשכתי לטייל אתם שעתיים אחר כך. כשעזבתי אותם התחלתי לחשוב מה אם באמת יש עכשיו מלחמה והייתה לי תחושת בטן לא הכי טובה. החלטתי ללכת את כל המרחק לבסיס של הר וויטני באותו היום כדי שאדע מחר מה קורה. אז הגעתי לguitar lake אחרי החושך. ניחמתי את עצמי בעובדה שהתיק שלי כרגע הוא הכי קל שהיה בכל הטרק. guitar lake היה יחסית עמוס במטיילים לקראת שינה. למרות הקור נכנסתי לאגם להתנקות כדי לא לישון בשק"ש דביק ומסריח (אין דבר גרוע מזה). בשנייה שנכנסתי הבנתי כמה קר האגם (3500 מטר גובה ובחושך) וישר יצאתי והתחלתי לרוץ במעגלים. כולם הסתכלו עלי כאילו אני מטורף אבל זה היה שווה את זה. הכנתי אוכל (בגלל שחסכתי יום היה לי יותר אוכל) והלכתי לישון.

היום האחרון

קמתי בשלוש וחצי בבוקר במטרה לראות את הזריחה מהר וויטני. הטיפוס לא היה כ"כ קשה בגלל ההבנה שזה סוף הטרק והחוויה של ההליכה בחושך לאור הכוכבים. כשמגיעים לסוף העלייה ניתן לבחור בין ירידה לסיום לבין ללכת עוד 2 מיל בכיוון אחד לפסגת ההר ואח"כ בחזרה. ובכן, אתה כבר שם, הלכת 350 ק"מ אז לא תלך לפסגה?

ההליכה לפסגה הייתה מפחידה בגלל רוחות חזקות והליכה לצד צוקים..לפחות בשלב הזה כבר היה אור. אחרי הליכה שהרגישה הרבה יותר ארוכה מ2 מיל הגעתי למחסה בו נשארתי חצי שעה והתחלתי ללכת בחזרה. בשלב הזה נתקלתי בהרבה אנשים שהלכו מולי אל הפסגה (המון אנשים מטפסים את הר וויטני ביומיים מנקודת הסיום של הטרק).

8 המיל לסיום בירידה נמשכו נצח (ירידה של 1860 מטר), בהם חשבתי בעיקר על אם יש מלחמה ועל ההמבורגר שמחכה לי למטה (בעיקר קיוויתי לשילוב אולטימטיבי של המבורגר טעים ואין מלחמה). עם כמה שזה טיפשי זה מה שעבר לי בראש אחרי 160 ק"מ בלי יותר מדי ציוויליזציה. כשהגעתי לבית קפה והתחברתי לwifi נדהמתי לגלות שיש כבר שלושים הרוגים, וחברים שלי בפנים.. וכל זה חצי שנה אחרי שהשתחררתי (טוב אני אפסיק זה כבר סיפור אחר).

תפסתי טרמפ לlone pine ומשם התגלגלתי ללוס אנג'לס.

טיפים

• הורידו אפליקצייה של השביל לסלולרי המשמשת כGPS במקרה חירום! אתם בארה"ב? הציוד טיולים הכי טוב בעולם נגיש לכם. וגם, האוכל טיולים הכי טוב וקל. כמו מנות חמות בטעמים- ריזוטו עם עוף או פאד תאי..בלי חומרים משמרים! במקומות הרריים יש הרבה פעמים סופות גשם אחרי הצהריים של שעתיים בערך- הביאו ציוד מתאים.