טרק מעבר הרוחות

יום 1

17 ק״מ
כבר היה ברור שמזג האוויר לטובתנו, מקרה נדיר וממש חשוב לטרק כזה. המסלול ליום זה היה מורכב מעליות וירידות די מתונות אך מתישות בגלל החום. עברנו דרך שבילים מיוערים או פתוחים וצורת הנוף השתנתה לא מעט.
במהלך הדרך נתקלנו בפר ענק שחסם לנו את הדרך אבל לאחר כמה נסיונות ליצור רעשים כדי להבריח אותו הבנו שהוא צולע ונראה מאיים רק כדי להרתיע. לאחר שזז המשכנו בדרכנו והגענו לגבעה מלאה בדשא שברקע כבר רואים את ההרים אליהם נגיע בימים הקרובים.
סיימנו את היום בהגעתנו למחנה הראשון. תפסנו לנו חסם רוח שהיה נראה מבטיח, פרסנו את הדברים והלכנו לרחוץ בלגונה הסמוכה.
הגענו לטיול עם אוהל זוגי שקנינו, נדחסנו וצירפנו אלינו ללילות את דפני מה שעזר לשמור על החום בפנים נגד הקור שבחוץ.

יום 2

11 ק״מ
התחלנו בהליכה רגועה מהמחנה לכיוון הנקודה הראשונה ממנה חששנו, הזיפ ליין. בהתחלה דמיינו את המעבר המדובר כחצייה באומגה מעל נהר עד שהגענו לשם וגילינו שמדובר בזיפ ליין שמעבר לתכנון טכני של חיבורי הרתמות גם יש צורך בלא מעט עבודת ידיים כדי לטפס על הכבל לצד השני של הנהר. הזהירו אותנו מראש שאנחנו חייבות לצאת לטרק עם חברה חזקים בדיוק בגלל הנקודה הזאת ושאנחנו נצטרך חבל כדי שיוכלו למשוך אותנו לצד השני, אז יצאנו בלי חברה חזקים ובלי חבל.
חיכינו בנקודה והגיעו שלישיית בנים ישראלים שאומנם היו בלי ציוד אבל ידעו לעזור לנו עם הציוד שלנו. הראשון טיפס ועבר ואחריו עברה דפני, שניהם היו נראים די קלילים אך החשש עוד קיים. נוקו הייתה הבאה בתור ולמרות הפחד והקושי הצליחה לעבור בכוחות אחרונים לצד השני והשאירה אותי מאחור לחוצה יותר משהייתי. התחלתי את חציית הזיפ ליין במהירות טובה וכשהגעתי לאמצע כבר הרגשתי שלא נשאר לי מספיק כוח כדי לסיים, המשכתי בעוד כמה משיכות לכיוון הצוק עד שנשברתי ומשכו אותי חזרה.
ברגע הזה הבנתי שלא נגמר סיפור החצייה ושאני עוברת לאופציה השנייה שרבים לא חווים והיא חציית הנהר דרך המים. כולם כבר היו בצד השני ונאלצתי לחזור לכיוון הנהר כשאני רואה מרחוק זוג רץ בתחתונים אחרי שעבר את מה שאני עומדת לחוות ממש עכשיו וזה לא היה נראה כיף במיוחד.
חלצתי נעליים, פיצלתי את המכנס טיולים, נעלתי את השורש והתחלתי לתכנן איך אני חוצה את הנהר. כבר ידעתי שאצטרך לעבור את הסבל פעמיים כי מדובר בנהר שמפוצל לשניים ובאמצע אי קטן. התחלתי במעבר הראשון ומהר מאוד הבנתי שזאת חוויה ממש לא נעימה ואפילו מפחידה ומשתקת. המים בנהר הם מי קרחון שזורמים בעוצמה רבה וברגע הכניסה אליהם כבר איבדתי כל תחושה עד הברכיים וברגע היציאה הרגשתי איך הרגליים שלי נושרות ממני. ועכשיו למעבר השני ממנו חששתי באמת… חלק רחב יותר וגועש יותר שככל הנראה גם עמוק יותר ורק המחשבה על המים הקפואים גרמה לי לפחד. התחלתי לעבור וכשהמים כבר הגיעו לי עד קו המותן הרגשתי שאני עומדת להיסחף ומשם זה ישירות אל המפל שמתחת למעבר הזיפ ליין. חזרתי בזהירות רבה על אותם צעדים אחורה והתיישבתי על האי מיואשת וחושבת כבר על הדרך חזרה לבד אל העיירה.
נוקו והבנים התקדמו אליי מהצד השני, אחד מהם הקריב את עצמו ונכנס למים בעצמו כדי להגיע אליי ולעזור לי לעבור לצד השני. למזלי התחושה שמישהו עובר את זה לידי עזרה והצלחתי להגיע אליהם. אחרי התאוששות מנטלית ופיזית של כמה דקות מהחוויה המקפיאה חזרתי לנעלי הטיולים והמשכנו במסלול.
דפני סיפרה לנו עובדות מעניינות מהביקור שלה באנטרטיקה, לקראת ההגעה שלנו לקרחון. כשהגענו החלקנו מהשביל את דרכינו למטה וטיפסו להליכה קצרה על הקרחון. התבאסנו שלא הבאנו סירופ להכנת ברד מתוק והסתפקנו באכילת קרח וצפייה בנביעות שנוצרו בו כתוצאה מההתחממות. אחרי כמה רעשים של שבירת קרחון החלטנו לרדת ולהמשיך.
לאחר עוד הליכה קצרה בעקבות הרוג׳ומים הגענו לחלק המאתגר הבא שהוא עלייה מגובה 600 ל״פאסו דל ויאנטו״ שנמצא בגובה 1,420. החלטנו לעלות באיטיות רבה מה שהפך את העלייה לאפשרית ואפילו די נחמדה כשלסיום הגענו עם לסתות ברצפה ממראה הנוף שנגלה אלינו למעלה.
הופיע מולנו שדה קרחונים ענק עם הרים עצומים מושלגים ושמיים תכולים והכל נראה כמו תפאורה.
ניצלנו את הנוף ומזג האוויר הנעים והתיישבנו לארוחת צהריים מהמוצלחות שחוויתי בטיולים. כנראה השילוב של פריסה מושקעת, השמש הנעימה והנוף הבלתי נשכח.
לאחר העצירה ירדנו מההר ונהנו מנוף משתנה. התחיל בנוף מדברי שהשתנה לנחל קטן עם דשא ושיחים הנראים כמעט כמו אלמוגים שהוצאו מהמים ולבסוף סלעי ענק שחלקם עומדים על קצוות הגבעות שבצדדים, נראים כעומדים ליפול.
הגענו אל המחנה השני ובילינו את הערב יחד שישיית הישראלים היחידים במסלול.
כשהחשיך וכבר הבאנו שעומד להיות לילה קר, נכנסו מהר לאוהל והעברנו את הלילה עם רעשי הרוחות העזות שבחוץ.

יום 3

17 ק״מ
עלינו לפס השני בשם ״הואמול״ וחווינו את הרוחות שכולם דיברנו עליהם. למרות התכנון, הבאנו כבר שלא נאכל למעלה כי בקושי אפשר אפילו היה לעמוד בלי שהרוח תטלטל אותנו וירדנו לכיוון הסלעים הגדולים שחיכו למטה כדי לתפוס מחסה להכנת ארוחת צהריים. ללא ספק הייתה ארוחה פחות מהנה, בגלל הרוחות והקור, אז הזדרזנו והמשכנו בדרכנו לכיוון הירידה השטנית של הטיול.
ירידה מגובה 1,100 לגובה 250 שלמרות ההכנה שקיבלנו לא הבנו מה באמת מצפה לנו.
במהלך כל השעתיים וחצי שלקחה הירידה אפשר היה לשמוע את דפיקות הלב של שלושתינו. הירידה התחילה עם עצים ננסיים בצדדים ששימשו אותנו והקלו וברגע שנעלמו מהנוף הירידה נהייתה מורכבת ומפחידה יותר. עם ברכיים כואבות המשכנו בצעדים שקולים לרדת לאט לאט וכשהרגיש יותר מידי עברנו להתגלשויות קצרות על התחת. במהלכה היו חלקים עם ירידה בחבלים שהרגישו כמו סנפלינג לא מאובטח ומצוקים שצריך לעבור בטיפוס צידי שגרמו להתקף חרדה קל.
ולמרות זאת הנוף בדרך היה שווה הכל, התבוננו בתחילת הירידה והתקרבנו כל פעם קצת לכיוון הקרחונים המדהימים שצפו מפורקים באגם.
סיימנו את הירידה מאושרות, אישית הרגשתי צורך לנשק את האדמה.
לפי סיפור דרך שקראנו מראש ידענו שאפשר לדלג על המחנה הקרוב ולהתקדם לאחד נוסף שיחסוך כמה קילומטרים מהיום האחרון, החלטנו לנסות את מזלנו ולהמשיך לבד.
הדרך הייתה מישורית, הרגשנו בפרסומת של מילקה כשעברנו את חלקות הדשא עם הפרות והרי השלג שמאחוריהן. הגענו אל המחנה שלנו שהיה מותאם לאוהל אחד ונראה כאילו חיכה רק בשבילנו.
העברנו את הלילה האחרון על האגם, בחוף פרטי עם חסם רוח שהציל אותנו בלילה ונתן לנו מנוחה ראוייה.

יום 4

20 ק״מ
קמנו לזריחה שהייתה מהמרשימות שראיתי בחיי, השמיים נצבעו גווני כתום וצהוב ובאמצע ענן רחב שהתבהר עם עליית השמש. זה היה בוקר רגוע במיוחד שפתח לנו את היום בכיף.
אחרי הירידה הקשוחה של אתמול כבר הייתה תחושה שהרגליים שלי גידלו חברות חדשות ואת היום האחרון הייתי צריכה להעביר בהליכה על שלפוחיות די נוראיות (סליחה זה מגעיל).
לצערי ולשמחתי היום היה מורכב מלא מעט קילומטרים אך ברובו מישורי. היה חם ולעומת הימים הקודמים שהיו מלאים בנחלים מהם אפשר לשתות, דווקא היום לא היו נקודות למילוי מים ונאלצנו להתגעגע מעט.
אחרי עצירה מרעננת בנחלון אליו הגענו אחרי כ10 ק״מ המשכנו עד לאומגה השנייה והאחרונה לטיול.
היו רוחות חזקות ואווירת לחץ שעוד הייתה קיימת מהאומגה הקודמת. ראינו שכאן מדובר בזיפ ליין יותר ידידותי והחלטנו לשלוח אותי ראשונה הפעם. עברנו לבד די בקלות ובכל זאת החלטנו לחכות לבנים כדי להעביר אליהם את הציוד שלא לקחו לטיול. והאמת שהיה מדהים לראות את האחווה של כל המטיילים בעזרה בחציית האומגה. כל קבוצה שמגיעה מחכה לבאה אחריה כדי לעזור ולוודא שהצליחו לעבור.
הייתה תחושת הצלחה בידיעה שרוב המסלול מאחורינו ורק נותרה הדרך אל המונית.
הגענו למגרש החנייה מוקדם מן הצפוי ובמקום לחכות עד למונית שהזמנו שלחנו את נוקו עם קבוצה חזרה אל העיירה להזמין לנו מונית נוספת. אחרי המתנה של כשעה וחצי הגיעו לאסוף גם אותנו וחזרנו לנוקו שחיכתה לנו מודאגת בהוסטל.
התחושה הייתה מדהימה, היינו מאושרות שעשינו את אחד הטרקים המורכבים והיפים שיש בארגנטינה ושהחוויה הייתה פשוט מטורפת.

טיפים

• לבדוק האם מזג האוויר מאפשר יציאה לטרק. בנקודת היציאה לטרק נמצאים פקחים שמעדכנים מהם הימים המתאימים ליציאה באותו שבוע.
• להוריד מפה ולוודא שמבינים את המסלול. קל מאוד להיאבד, המסלול לא מסומן.
• להשכיר/לקנות מראש ציוד מתאים! לא לצאת בלי אוהל, אוכל לכל הימים, מים ליום הראשון, וציוד לזיפ ליין.