טיפוס על אקונקגואה - הפסגה הכי גבוה באמריקה (6962 מטר)

רקע

אקונקגואה הוא ההר הגבוה ביותר באמריקה, והגבוה בכדור הארץ מחוץ ליבשת אסיה.

למה לטפס את אקונקגואה?
כי הוא הכי גבוה בדרום אמריקה (ובאמריקה בכלל), כי עדיין לא הייתי באנדים,
ובעיקר כי הוא ה3 ברשימה של 7 הפסגות (שאני עושה בקצב שלי).
גם פוגשים חבר׳ה מפורסמים - Alex Honnold (הבחור הראשון שטיפס את El Capitan בלי ציוד) היה איתי בקמפ ויצא לי לדבר איתו. גם Nimsdai טיפס איתי באותם תאריכים, אבל הוא הוביל משלחת מהצד השני של ההר (הם עשו את המסלול הקלאסי, שזה הפוך מהמסלול שעשינו).
תכירו שם אנשים מעניינים - ללא ספק.

איך תכננת את הטיול?
קראתי המון חומר באנגלית. המון סרטונים ביוטיוב, מאמרים בכל מני אתרים, בשביל להבין לאן אני נכנס.
הבנתי מה התקופה הנכונה בשנה (ינואר ופברואר יש יותר סיכוי, דצמבר וסוף פברואר גבוליים, בחורף על סף הבלתי אפשרי ולמקצוענים בלבד - אין בייס קמפים פעילים, והרוחות מגיעות למינוס 60).

כמה זמן הטיול?
19 יום בסך הכל, היינו 20.

כמה עולה הטיול?
4000 דולר למשלחת (19-20 יום),
פרמיט (אישור כניסה) לשמורה - 400 דולר,
טיסות לדרום אמריקה בשיא העונה - בערך 1500 דולר,
השלמות ציוד - תלוי במה יש לכם, מניח שאת הרוב אין לכם, יכול להגיע לאלפי דולרים (אבל חלק אפשר להשכיר).

עם איזה חברה יצאת למשלחת?
Inka Expeditions - https://inkaexpediciones.com

האם אפשר בלי משלחת?
טיפוס עם מדריך מעלה את הסיכויים ל40% העפלה לפסגה מ30%.
אפשר בלי משלחת, אבל זה מאד קשה לוגיסטית, בגלל האורך של הטרק וההסתגלות הדרושה.
אפשרי לעשות את ההר לבד, אבל הלוגיסטיקה של המשלחת והנטל שהיא מורידה ממך - גורמת לנו להתעסק במה שבעיקר שחשוב - שזה לנוח ולישון טוב בשביל להתאקלם טוב יותר.

האם יש פורטרים?
אין פורטרים כמו בקילימנג׳רו או בטרקים אחרים - אך ניתן להשכיר פורטרים. 2 בנות מהקבוצה שלי שכרו כל אחת פורטר של 20 קילו, לימים שבהם עלינו קמפ.
זה עלה להן בערך 1500 דולר (לכל המשלחת), ואני לא לקחתי פורטר. סחבתי תיק של בערך 15 ק״ג, לפעמים פחות ולפעמים יותר.
היו לנו 2 פורטרים מטעם המשלחת שלקחו סה״כ 40 קילו - אצ האוהלים (4 אוהלים) וחלק קטן מהדלק לבישול והמסה של מים. זה בעצם הוריד לכל אחד מאיתנו במשלחת בערך 2.5 קילו מהגב בין כל קמפ, שזה משמעותי. עוד אחד מהיתרונות של משלחת עם לוגיסטיקה טובה.

אופי הטיפוס:
ב3 הימים הראשונים עד הבייס קמפ הולכים לאורך נהר עם תיק בינוני, בעליה יחסית מתונה. הציוד הטכני והדברים שלא צריכים מובלים לאיפה שמסתיים היום באמצעות Mules (פרד). יש גאוצ׳ואים (cowboys) שעובדים עם המשלחת (תופתעו לגלות כמה טוב מתייחסים אליהם, וכמה התיקים קלים בשבילם).

כשמגיעים לבייס קמפ, התיקים שניקח יהיו כבדים מאד.
אתם תעשו כל יום פעמיים (למעט היום של הפסגה).

כל יום שעולים קמפ בגובה, נראה ככה:
יום 1: מעלים חצי מהמשקל והציוד - אוכל, דלק, בגדים חמים שלא צריכים כרגע - ויורדים חזרה לאיפה שהתחלנו באותו יום. ישנים לילה.
יום 2: מקפלים את האוהל ואורזים את כל הציוד הנותר. עולים שוב את אותו המסלול מאתמול, מקימים אוהל, ולמחרת כנראה שיהיה יום מנוחה בשביל להסתגל לגובה.

ציוד נדרש

בטיפוס הרים ציוד עושה את כל ההבדל.
הוא מה שמפריד בין חיים ומוות, או בין לחזור עם 10 אצבעות או פחות.
אל תחסכו איפה שלא צריך, מדובר בחיים שלכם.
רשימת ציוד שהבאתי (חלק קניתי במיוחד לטרק) נמצאת בסוף הסיפור (מצורפת כpdf).

הגעה למנדוזה

טיסה דרך רומא לבואנוס איירס - לילה בבואנוס איירס עם חברים שהיו שם במקרה (נחיתה רכה מאד) ואז למחרת טיסה למנדוזה.

ישנו במלון מעולה במנדוזה, באמצע העיר, חדרים בזוגות (הייתי בחדר עם עוד גבר מהמשלחת שהכרתי כשהגעתי למלון). לא התכלבות, אבל לא חמישה כוכבים - פצצה בשביל לשים את הראש, ובמיקום מעולה במנדוזה, תוכלו להגיע לכל מקום בעיר די מהר ברגל.

ביום שהגענו עשינו היכרות ועברנו על הציוד שיש לכל אחד (המדריכים עברו עם כל אחד על רשימה ווידאו שיש הכל, ושאין מה שלא נחוץ). אם למישהו היה חסר משהו - הלכנו לחנות השכרת ציוד (שהיא גם חנות בפני עצמה) ועשינו השלמות. אני הייתי צריך רק mittens מפוך למינוס 40 מעלות ומעיל פוך (שכבה 6-7 ששמים מעל כל הציוד) ליום של הפסגה.
השתמשתי בו רק ביומיים האחרונים של הטיפוס כשעברנו את 6000, לכן לקנות אחד לא התאים לי באופן אישי. הציוד היה ברמה גבוה אבל תשקלו מה אתם קונים ומה אתם משכירים (נעליים לדוגמא, אני ממליץ לקנות לפני כל דבר אחר).

הגעה לשמורה

ההגעה לשמורה לוקחת כ3 שעות בנסיעה על הקרטרה - הכביש שמחבר בין צ׳ילה לארגנטינה.
אקונקגואה נמצא ממש קרוב לסנטיאגו - בערך 10 קילומטרים אווירית - והדרך פשוט יפיפייה.
בדרך עוצרים בפונדק עם בשר ללא הגבלה וכל מני סוגים של אוכל, זה הארוחה הרשמית הראשונה של כולם ביחד.

ימים 1-2 - Vacas Valley

הנוף מזכיר קצת את ההתחלה של אלברוס או הנופים של גאורגיה.
הכל מדברי אבל יש נהר רחב שהולכים לאורכו, ועולים בגובה כמה מאות מטרים.
הולכים לאט יחסית, עם buff על הפנים (בשביל לשמור על הלחות). בערך חצי מהלחות בגוף שלנו יוצאת בנשימה ולא בהזעה במדבר יבש כמו השמורה הזו באנדים.
זה אומר שאם לא תשים בד שיכסה לך את דרכי הנשימה וילכוד קצת לכות, תאבד המון נוזלים.
זה לא כל כך נוח בהתחלה, אבל הולכים עם בנדנה או buff שמכסה את הפנים. זה מאד עוזר לשמור על הלחות כשנושמים.
אנחנו עוד לא בגובה, אז אין משטר מים, אבל המטרה של הימים האלה היא להכניס את כולם לכושר הליכה ולנשיאה של משקל.

יום 3 - עולים לבייס קמפ פלאזה ארגנטינה (4200)

מתחילים את היום בנהר קפוא - חוצים אותו על סנדלים,כשהציוד עלינו.
מתחילים לעלות בגובה ולטפס שיפוע רציני יחסית, פעם ראשונה מתחילת הטיפוס.
היו עוד כמה קבוצות לידנו, כל פעם עוקפים אחד את השני בהפסקות.
עולים כמעט קילומטר גובה ביום הזה. למחרת יש יום מנוחה.

יום 4 - יום מנוחה (4200)

התעוררתי ממסוק שנחל ליד האוהל שלי ב7 בבוקר וחזרתי לישון. קשה שלא להתעורר ממנו :)
עסוקים בלנוח, כולם שומעים מוזיקה או קוראים ספרים, ואפילו יש אינטרנט (10 שעות למשך כל הטרק, תשתמשו בזה איך שבא לכם) - באוהל שהוא סוג של ״בית קפה״.
למי שממש רוצה, אפילו יש בירות ואספרסו. אני הייתי בגמילה משניהם בטרק, אז שתיתי תה וMate.

יום 5 - סחיבת ציוד לקמפ 1 (5000) וחזרה

זה היום הראשון בגובה, וזה יום קשה.
מעלים ציוד בפעם הראשונה עם קרמפונים, כ800 מטר, ויורדים חזרה לפלזה ארגנטינה (הבייס קמפ מהצד שלנו). העליתי תיק כבד מאד (20-18 קילו) בשביל הפעם הבאה באותו מקטע תהיה קלה יותר (רציתי להעמיס על עצמי יותר בהתחלה, כי ידעתי שיהיה לנו יום מנוחה למחרת).
חזרתי עם כאבי ראש קלים, ובערב תפתח לי חוסר תיאבון - תסמינים של מחלת גבהים (לא חמורים).
הדבר הכי חשוב לעשות ביום כזה (ובמקרה של התסמינים האלה) הוא לשתות הרבה מים (לפחות 5 ליטר ביום ולא יותר מ7), ובעיקר לנשום טוב ולנוח. אין דבר שבאמת יעביר את כאב הראש הזה והוא טבעי - עדיף לקבל את תסמיני הגובה בתחילת הטרק ולא בשיא שלו.

יום 6 - יום מנוחה (4200)

יום שלא עושים בו כלום. הגוף כואב ועייף מהיום לפני כן שבו עלינו לCamp1.
שותים המון, אוכלים 3 ארוחות, ובין לבין המדריכים גם נחים.
אני עשיתי ביום הזה המון תרגילי נשימות והיפרוונטילציה (Wim Hof למי שמכיר) - אני חושב שזה עזר לי באופן אישי אבל זה משהו שאני עושה כבר תקופה. ממחקרים שקראתי וממבחני תצפית שעשו בארצות הברית ובעולם, תרגילי נשימות בגובה מועילות להסתגלות.
מאמר שמסביר על זה יותר לעומק:
https://www.climbkilimanjarogu...

הרעיון הוא לנשום יותר אוויר משאתם צריכים.
קורים פה 2 דברים: אנחנו מכניסים יותר חמצן מאשר אנחנו צריכים, ובכך הph של הדם שלנו משתנה לטווח הקצר. אנחנו עושים את זה בסביבה שמראש יש בה פחות חמצן (גובה) - אז האפקט חזק יותר מאשר ביום יום.

יום 7 - טיול יום (4700)

עלינו להר בשם Colorado שהוא בגובה 4700, כ500 מטר טיפוס מעל הבייס קמפ.
זה היה בלי משקל או תיקים כבדים, וזה הרגיש מעולה. התמקדתי בטמפו (ללכת באותו קצב לאורך זמן) ובנשימות שלי. הנוף מהיום הזה פשוט מטורף, רואים את כל הבייס קמפ מלמעלה ואת האקונקגואה כאילו הוא האוורסט - גבוה בפער מכל מה שמסביבו, ושום הר לא מסתיר אותו.

יום 8 - עולים לקמפ 1 (5000)

עם החלק השני של הציוד (בערך חצי) - עולים לגובה אחת ולתמיד. עוזבים את הבייס קמפ ועולים ל״קמפים הגבוהים״ - בהם מתחיל להיות יותר קשוח. הת״ש יורד, האוכל פחות טעים, צריכים להמיס שלג ואין מים זורמים כל הזמן, אחרי הבייס קמפ אין אוהלים שאפשר לעמוד בהם באמת.

עולים עם שאר הציוד שלא העלינו ביום ה5, מגיעים בצהריים ונחים.
כשמגיעים מקימים את האוהלים. הפעם לא היה לי כאב ראש כשהגענו, ובדקו לנו דופק ולחץ דם כעבור שעה לראות שאנחנו מגיבים בסדר לגובה. ההסתגלות נמדדת במדד מאד פשוט: איך אתם נראים (המדריכים רואים אתכם כל יום ויודעים לזהות שאתם ביום רע), וכמה חמצן יש לכם בדם (Oxigen Utilisation) - ואם הוא גדל מיום ליום, כנראה שההסתגלות עובדת והגוף שלכם עושה את העבודה שלו. זה עניין של זמן עד שיהיו לכם מספיק כדוריות דם אדומות בשביל להגיע לפסגה עם מעט מאד חמצן באוויר.

זה מה שקורה בהסתגלות - הגוף מייצר כדוריות דם אדומות בשביל לפצות על החמצן שחסר - אם אין חמצן באוויר לאורך זמן הגוף שלנו מייצר עוד מהן, כי הן אחראיות על שינוע החמצן לתאים בדם.
ככל שיש יותר כדוריות דם אדומות, הגוף שלנו צריך פחות אחוזי חמצן באוויר בשביל לתפקד.

יום 9 - סחיבת ציוד לקמפ 2 (5500) וחזרה

עלינו לקמפ 2 - יום קשה לא פחות, לא רואים את הסוף שלו והוא כולל המון פיתולים בעליות חדות.
רואים את הקרחון הפולני והמון הרים גבוהים.
וגם הפעם סוחבים חצי מהציוד.
מגיעים לקמפ 2 בערך בשעה 13:00 בצהריים, נחים שעה או שעתיים, ויורדים חזרה.
יום מעייף, כמעט בגובה של הפסגה של אלברוס, אבל הפעם הבאה תהיה קלה יותר.

יום 10 - יום מנוחה בקמפ 1 (5000)

אחרי שהעלינו לקמפ2 את האוכל והדברים שלא צריכים איתנו ליום המנוחה, נחים כל היום.
אין יותר אינטרנט וכמובן שאין קליטה (חוץ מטלפון לוויני). כמו כל יום מנוחה - פשוט תנוחו ותהיו קשובים לגוף שלכם.

יום 11 - עולים לקמפ 2 (5500)

עם שאר הציוד שנשאר לנו והאוהלים ארוזים, עולים לקמפ 2.
הפעם זה קל יותר מביום הראשון - אולי פסיכולוגית, כי אתה יודע איפה זה נגמר שלא כמו בפעם הראשונה שעוברים camp.

הפעם הצלחתי להסתכל יותר מסביב, פחות הייתי מוטרד מהדופק, ובעיקר הרגשתי יותר טוב.
כשמגיעים מקימים את האוהלים. להגיע לגובה של 5500 ולישון בו היה לי מוזר - זה כמו הפסגה של אלברוס, והייתי שם 10 דקות באפיסת כוחות.
לישון לילה שלם בגובה של 5500? היה לי מפחיד, אבל צריכים לסמוך על הגוף שלנו ולהאמין בעצמינו - אני לא רואה עוד ברירה. כמובן שבבוקר כשקמנו, הכל היה בסדר, הלחץ הוא הרבה יותר פסיכולוגי מאשר פיזי. הגוף שלנו זה מכונה משומנת שעובדת על חמצן, וזה לא שאין אותו - תזכרו שהגוף שלנו מתאים את עצמו משמעותית בפרק זמן של שבועיים, לפני הפסגה.

יום 12 - יום מנוחה בקמפ 2 (5500)

נחים ובגדול לא יוצאים מהאוהל. הרוחות מטורפות אחר הצהריים ובערב, קר מאד.
ירד עלינו שלג וב10 דקות מזג האוויר יכול להשתנות באופן מאד קיצוני - משמש בהירה לסופת שלגים שמעיפה אוהלים. גם פה ניצלתי את הזמן לתרגילי נשימות, דיברנו בארוחות ובעיקר נחנו.

יום 13 - סחיבת ציוד לקמפ 3 (6000) וחזרה

אחרי יום המנוחה - עולים לקמפ 3. זה 6000 מטר, שבירה של השיא האישי שלי (5642).
אנחנו עולים עם חצי מהציוד כרגיל.
זה היה יום מאד קשה, אחריו ירדנו לאט ובזהירות תוך שהתחיל לרדת עלינו שלג. מיהרנו בדרך למטה כי במידה והסופה מתגברת - היינו מתקררים מאד והציוד שלנו היה נשאר רטוב.
הגענו בשעה 16:00 חזרה לקמפ 2 אחרי ירידה מעייפת בשלג עמוק, וחיכינו ליום מנוחה ולישון טוב.
זה מדהים איך מרגישים את ההבדל בין 5500 ל6000.

יום 14 - יום מנוחה נוסף בקמפ 2

עייפים מתמיד - נחים כל היום. עד לאותו יום שברתי כמה שיאים, אני מניח שתנהלו המון שיחות עם עצמכם ולא תפסיקו לחשוב על הפסגה בשלב הזה.

יום 15 - עולים לקמפ 3 (6000)

עולים עם שאר הציוד לקמפ 3 והאחרון. מגיעים עייפים בסביבות 15:00 לקמפ 3.
המטרה היא לנוח כמה שיותר מאותו רגע עד הבוקר שלמחרת - כי ב5:00 בבוקר יוצאים לפסגה (קצת יותר מ12 שעות מנוחה).

מתחילים לראות המון אנשים - הרבה יותר מלפני כן, כי כולם חיכו להזמנות לעלות לפסגה (חלון הזדמנויות טוב) והקמפ הזה הוא חיבור של 2 מסלולים: המסלול הקלאסי שעובר בPlaza de Mulas, והמסלול המקיף (Traverse) שאנחנו עושים. שניהם מתחברים בקמפ 3, והדרך לפסגה היא אותה הדרך.
אוכלים צהריים, אוכלים ערב מוקדם והולכים לישון (מי שמצליח - וזה החלק הכי חשוב).

אתם תתקשו לישון כי לא תפסיקו לחשוב על הפסגה, על זה שאתם עם דופק גבוה וישנים ב6000 מטר גובה, ובעיקר על זה שנשאר לכם עוד קילומטר גובה עד הפסגה (שזה המון!).

השינה שלפני הפסגה היא מה שעושה את ההבדל להמון אנשים. תנסו לנתק את הקולות שבראש שלכם, תעשו מה שאתם רק יכולים בשביל לישון בלילה הזה ולקום כמה שפחות (לפיפי וכדומה).
זה יותר פסיכולוגי מאשר פיזי, כרגיל, תנסו להיות רגועים ולא לחשוב על מה יכול לקרות - תתמקדו בלישון ורק לנוח, אחרת לא תהיו במיטבכם למחרת, ביום הכי חשוב בטיפוס.

יום 16 - יום הפסגה - עולים מ6000 ל6972 וחזרה

Moneytime.
קמים ב5 בבוקר, עם 2-3 גרביים ונעלי טיפוס למינוס 40 (La sportiva mons cube) - לא האמנתי שזה אפשרי, אבל עדיין היה לי קר ברגליים. למרות שהייתי עם 2 זוגות גרביים, דקות ועבות, ועוד 3 נעליים מעליהן - יהיה לכם קר עד שהשמש תצא. נאלצתי להשלים עם זה.
עם -30 מעלות ורוח של עד 50 קמ״ש,
בשעתיים הראשונות הייתי בטוח שאני לא מרגיש את האצבעות ברגליים. הבנתי שזה קור ושאני כן מרגיש אותם, זה גבול מאד דק, אבל נאלצתי במקרה הזה לסמוך על הציוד (שהוא באמת הכי טוב שיש - אין נעליים יותר טובות נכון להיום, ואין גרביים יותר חמות).
בהתחלה הולכים בין בולדרים - אבנים עצומות, ויש 2 תחנות עצירה שמוגנות מפני הרוח.
לכל אורך היום - אתם חשופים לרוח, רוב הזמן בצל גם כשהשמש יוצאת. השמש יוצאת בסביבות 7-8 בבוקר, ועד לרגע שהיא יוצאת יהיה לכם קר.

מגיעים לtraverse שבו אנחנו מקיפים את ההר בשביל להתחיל לטפס לפסגה. החלק הזה כולו בצל, הוא לוקח כשעה וחצי ושם אני הרגשתי שאני מאבד אצבעות ברגליים. כשאמרתי את זה למדריכים שלי הם הצביעו כמה מאות מטרים קדימה, לאיפה שיש שמש, ואמרו שאנחנו חייבים להגיע לשם וששם אני ארגיש יותר טוב.
הם בהחלט צדקו - אחרי 20 דקות בהם המשכתי ללכת כמעט בלי להרגיש את הרגל, סיימנו עם העליה והגענו לחלק עם שמש. ברגע שהשמש פגעה בנעל שלי, הרגשתי את הרגליים מתחממות, כמו תנור חימום. לצל יש תפקיד מאד גדול בטמפרטורה בגבהים האלה.
עשינו הפסקה ב״מערה״ - נקודת העצירה האחרונה לפני הפסגה, בגובה 5700. מכאן הטיפוס נהיה יותר טכנית מסוכן, תלול, וכל זה כשאתם כבר מאד עייפים.

בחור אחד מהמשלחת לא רצה להמשיך ושקל לעצור בנקודה הזו. המדריכים ראו שהוא יכול להמשיך ושיש לו עוד סיכוי, ובסוף המשיך איתנו.
עלינו 200 מטר, הגענו לגובה 6900. המדריכים עצרו אותנו ודיברו עם אותו בן אדם. הוא היה קצת מאחור והתנשם בכבדות (כולנו - אבל הוא במיוחד נראה גמור), הוא כבר אמר שהוא לא הרגיש טוב לפני כן, בעצירה האחרונה.

המדריכים אמרו לו שהוא לא יכול להמשיך. 70 מטר לפני הפסגה. אתם שואלים את עצמכם למה? כי אם הוא היה ממשיך, הוא לא היה מסוגל לרדת בכוחות עצמו. ואף אחד לא יקח את הסיכון הזה.
כשזה המצב, אחד המדריכים נשאר איתו וחיכה שאנחנו נעלה לפסגה ונרד עם המדריך השני.
הוא היה באפיסת כוחות ואכן אם היה ממשיך, בקלות הוא היה מועד ומתדרדר למטה בהר (ומאבד רגל, או את החיים). אותו חבר משלחת קיבל את זה, לא באהבה, אבל קיבל. כולנו עשינו תיאום ציפיות, וברור לנו שבגובה הזה מילה של מדריך היא קדושה ושאסור לערער עליה.
הם חיכו לנו בגובה 6900 במשך 40 דקות או שעה (זה כנראה עדיף בשבילו מלהמשיך במאמץ).

הגענו לפסגה, 4 אנשים - זוג בנות מניו יורק, טייס צרפתי מair france, ואני.
הצטלמנו והיינו שם בסביבות ה10 דקות. לא חוויתי אופוריה כזו בחיים!

מניסיון העבר, למדתי שאנחנו רק בחצי של היום, ושהירידה היא לפנינו.
80% מתאונות הטיפוס קורות בדרך למטה - תזכרו את זה.

הדרך למטה לגובה 6000 הייתה ארוכה ומייגעת. אתם באפיסת כוחות, אין לכם הרבה מים, אתם רק רוצים להגיע לקמפ 3 ולשלוח הודעה שהכל בסדר.
2 מאיתנו - האחד שעצרו בדרך למעלה ואחת מהבנות מניו יורק - היו מאד חלשים בדרך למטה.
כל אחד מהמדריכים קשר את עצמו בחבל סנפלינג אחד מהם, בשביל שאם יחליקו מחוסר תשומת לב - לא יתדרדרו. בכל מדינה אחרת היו משתמשים ברתמה ובציוד טיפוס - אבל משום מה, באקונקגואה, הם לא משתמשים בציוד טכני (למרות שלגמרי צריך רתמות ואין שום סיבה לא להשתמש).

הדרך למטה מהפסגה דרך Plaza de mulaz

ישנו את הלילה שאחרי הפסגה כמו תינוקות, וקמנו מאוחר.
התארגנו, פירקנו את האוהלים, והתחלנו לרדת.
שימו לב ששרירים אחרים לגמרי פועלים בירידה למטה, תצפו לרגליים כואבות כי התיקים כבדים ואתם עם נעלי טיפוס, יש אפר ואבנים... הירידה לא פחות קשה ומעייפת.
הגענו לPlaza de mulas בגובה 4200 בצהריים, קיבלו אותנו עם פיצות ובירה, זו באמת הייתה הבירה הכי טובה שהייתה לי בחיים.

אוכלים טוב, חוזרים לאינטרנט ולציוויליזציה, ובעיקר מסתכלים על כל האנשים שבאו למסלול ה״׳קלאסי״ שמתחיל בPlaza de Mulaz ועדיין לא היו בפסגה. זו תחושה כיפית, שזה מאחוריך ואתה פוגש כל כך הרבה אנשים שרק יוצאים לשם והתחילו בהתאקלמות לגובה.

הרגשתי שאני הכי צעיר שם (27) ושרוב מי ששם רוצה לעשות את 7 הפסגות כמוני.
מדי שנה בערך 3000 איש מנסים לעלות על האקונקגואה, ובערך 1000 מצליחים.
מה גם, זה היה ביום ראשון, ובימי ראשון יש מסורת מיוחדת אצל הארגנטינאים ובמיוחד בהרים אצל הGauchos... אסאדו! הם עשו אסאדו מטורף ובשבילנו זו הייתה חגיגת סיום, השתכרנו מיין טוב, סיכמנו את הטיפוס כל אחד במילים שלו... היה כיף לאללה.
אני לא יכלתי לבקש משהו יותר טוב מזה, ביום האחרון, בבייס קמפ אחרי הפסגה וכל מה שעברנו.

הייתי שמח להמשיך לטייל בארגנטינה אבל חיכו לי בבית, והייתי עם יותר מדי ציוד יקר בשביל הוסטלים.
את שאר הימים עד הטיסה חזרה העברתי במנדוזה וקצת בבואנוס, שתיתי המון ואכלתי בעיקר :)

סיכום

אקונקגאה כנראה היה החוויה הכי קשה שעשיתי עד היום.
הוא מאתגר מאד, קשה מנטלית ופיזית, קר מאד, והוא ממש לא מתאים לכל אחד.

יש הרים שכדאי לעשות לפני כן בשביל להגיע יותר מוכנים, כמו אלברוס או קילימנג׳רו (כל מי שהיה במשלחת עשה את הקילימנג׳רו לפני כן, רק אני עשיתי גם את אלברוס).
יש את המון בלאן ובדרום אמריקה יש המון פסגות שאפשר לעשות כדי להתכונן.

הציוד דומה לציוד שתקחו אתכם לאוורסט (מינוס 30), למעט שכבות פוך נוספות שצריכים להימאלאיה. זה טיול יקר אבל זה חלום שלי במשך כמה שנים.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי בדרום אמריקה ואני ממש שמח שככה חוויתי אותה דווקא ככה.

במידה ותחליטו לעשות את אקונקגואה, אשמח מאד לעזור, דברו איתי!
hiker.avi באינסטגרם

קבצים מצורפים

• ציוד נדרש
• תיאור המשלחת

קישורים חיצוניים

• Inka Expeditions