המיטב של ארגנטינה וצ'ילה בחודש אחד

פירוט המסלול, טיסות ולינה

ארגניטה, ארץ הגאוצ'וס, האנדים ופטגוניה. דרום אמריקה הייתה בגדר חלום עבורי בהמשך המון שנים. טיול אחרי צבא לא הזדמן לי לעשות והחיים מתגלגלים, עבודה, לימודים, עבודה. ונהיה קשה למצוא פרק זמן ארוך לטייל בארץ כל כך גדולה ומלאה בטבע, נופים, תרבות ואוכל. וכך יצא שב-2022 החגים הטיבו עם העובד השכיר וגם יצאו די מאוחר בלוח השנה, סוף ספטמבר-תחילת אוקטובר, שזהו האביב בארגנטינה, וטיול של חודש בארגנטינה הפך למציאות אפשרית עבור זוג בני כבני ארבעים. 

סה"כ הטיול היה 27 ימים, כשמסלול הטיול היה כדלהלן:
נחיתה בבואנוס איירס ליום וחצי.
מפלי איגוואסו - יום בצד הארגנטינאי ויום בצד הברזילאי (חוצים את הגבול).
שמורת הטבע פנינסולה ואלדז - יומיים.
ברילוצ'ה - בירת פטגוניה, חמישה ימים.
אל קלאפטה - יום בקרחון המתנפץ.
אל צ'לטן - שלושה ימים של טרקים באזור פיץ רוי.
שמורת הטבע טורס דל פיינה - חוצים לצ'ילה לשישה ימים.
אושוויה - שלושה ימים, כולל שיט לאי הפינגווינים ותעלת ביגל.
חזרה ליום בבואנוס איירס ולמחרת משם לארץ.

בחרנו את מסלול הטיול לפי מיקום גאוגרפי ומכיוון שטסנו בסוף חודש ספטמבר שזהו האביב ולפני עונת התיירות, הרעיון היה להדרים עד אושוויה דרך טורס דל פנייה בצ'ילה, כך שכשנגיע לשם כבר יהיה כמעט סוף אוקטובר, ובתקווה גם מזג האוויר יתחמם ויתבהר. וזו הייתה תכנית טובה כי זה עבד.
מלבד ארגנטינה נחצה לברזיל וכאמור לצ'ילה בחלק מהטיול. חודש בארגנטינה זה כמובן כלום זמן והטיול הזה בגדר טעימה ממה שיש למדינה העצומה הזו להציע. אם היה לנו יותר זמן, מעבר לעובדה שהיינו נשארים בכל אזור קצת יותר ולא רצים ממקום למקום, היינו יכולים לשלב קצת יותר מצ'ילה ולמשל לחבר את ברילוצ'ה לפוקון; לחצות את הקרטרה אוסטרל; להצפין לקורדובה וסלטה המדברית; ואולי דווקא לסיים באיגווסו ומשם לעלות לריו דה ז'נרו וסאן פאולו בברזיל שיחסית לא רחוקות, והרי אנחנו ממילא חוצים את הגבול לברזיל. 
אבל איפה הסוף? פרו? בוליביה? ואולי בכלל קולומביה? אפשר להמשיך עוד ועוד ואחרי חודש אחד הבנו למה זהו אחד היעדים הכי פופולריים לטיול ארוך כל עוד הזמן מאפשר זאת.
בסופו של דבר בחרנו את מה שלדעתנו הוא המיטב שארגנטינה יכולה להציע בחודש אחד, ולהקדיש חלק נכבד מהזמן לאזור פטגוניה, גם בצד הצ'יליאני. 

את התכנית הכללית לטיול עשינו בעצמנו כאשר בחלק גדול מהדברים נעזרו בסוכנות קאזה זולה, סוכנות תיירים ישראלית בארגנטינה. יש המון דברים שהם ממש עזרו לנו לתאם ולסגור ויש דברים שבדיעבד היה עדיף לסגור לבד. למשל הם סגרו לנו את כל הטיסות הפנימיות ודאגו תמיד להסעה אל המלון וממנו. הטיסות הפנימיות היו די סיוט, השתנו כל הזמן, בחלקן כבר לא היה מקום כשהזמנו את הטיול שלושה חודשים לפני (וזה מחוץ לעונה!) וכמובן שלכל טיסה נדרש לעשות צ'ק אין וכו והם דאגו להכל. היינו בקשר עם גברי ולולה שהיו מאוד אדיבים, סבלניים, קשובים ומסבירי פנים. קלאודיו בעלה של לולה הוא נהג מונית והוא לקח אותנו ממקום למקום בתוך בואנוס איירס ונתן המון טיפים והסברים. מנגד את המלונות לדעתי היה עדיף לסגור ישירות בבוקינג מכיוון שהם עובדים רק עם מלונות שיש להם ניסיון איתם, שזה מצד אחד מבטיח איכות אך מצד שני זה לרוב על הצד היקר של הסקאלה.

הטיסה הבינלאומית הייתה עם חברת התעופה של איטליה וקונקשן ברומא. מרומא לבואנוס כ-13.5 שעות. הטיסה עברה בקלות, האוכל היה בינוני. חשוב לדעת שטיסות פנימיות בתקופה הזו שמחוץ לעונה, מצריכות קונקשן בבואנוס איירס, מה שמהווה טרחה לא קטנה ומשאבת זמן. זה עדיין עדיף על נסיעות בתחבורה ציבורית ברוב המקרים בגלל המרחקים הגדולים. זה לא חף מצרות אחרות, למשל בטיסה הפנימית הראשונה שלנו לאיגוואסו איבדו לנו את המזוודה (עדיף לעלות עם טרולי ותיק גב אם אפשר). ולהוסיף air tag יכול לעזור לפחות לדעת מה עלה בגורלה. לקח נוסף הוא להשאיר בגדי חירום וכלי הגיינה בסיסיים בתיק הגב. 
וכמובן מכיוון שחלק מהטיסות היו בלילה, בבואנוס אין איפה ללון בסמוך לשדה והיו לנו 2-3 לילות שהעברנו על הספסלים בשדה. עוד חשוב לציין שבבואנוס איירס יש שני שדות תעופה (אחד פנימני ואחד בינלאומי שהוא גם לטיסות פנים), ויצא שגם היינו צריכים לנסוע משדה אחד לשני ולחצות את כל העיר רק כדי לתפוס טיסת קונקשין. לכן חשוב מאוד לשים לב מאיפה מזמינים ואיפה נוחתים.

גם יצא שהתחלנו את הטיול באיזה חג מקומי או משהו כזה ורוב הטיסות היו מלאות, וכמו כן כאמור טיסות מתבטלות וזזות כל הזמן והיה מאוד נוח שמישהו עזר לנו לסגור את הכל מרחוק ולא להתעסק עם השינויים והכרטוסים. הטיסות האלו גם היוו את אחד המרכיבים הגדולים מבחינת עלויות בטיול. זה כמובן לא חובה, ואם הזמן מאפשר נסיעות יותר ארוכות יש מקומות שהדרך יפה ומעניינת ואפשר להיות גמישים יותר במסלול והזמנים, אבל מאוד מקל כשהזמן דחוק וצריך להספיק המון. 

מעבר לזה הם גם סגרו לנו אטרקציות שונות לבקשתנו, כמו הנסיעה לאיגווסו, שייט לווייתנים ועוד. היו דברים שהם לא הצליחו לסגור או לא יכלו לעזור בו, למשל בצד הצ'יליאני, שהם הרי חברה ארגנטינאית. לכן את כל הנסיעה לטורס דל פנייה אנחנו סגרנו כולל הגעה וחזרה מאל קלפאטה. הם גם לא מצאנו שיט לאי הפינגווינים באושוויה עם החברה שהם עובדים איתה, ואנחנו מצאנו לבד שיט עם חברה אחרת. 

כאמור את המלונות ברובם הם סגרו ולדעתי יכולנו למצוא חלופות מוצלחות יותר בבוקינג, גם מבחינת עלויות וגם מבחינת מיקומים. הנטיה שלהם הייתה לבחור את הטוב ביותר ולא תמיד 4 כוכבים זה מה שאנחנו מחפשים בטיול כזה. כך למשל באל קלפאטה ביקשנו מהם לא להזמין את אחד הלילות שבהם היינו צריכים רק כמה שעות להתארגן, להתקלח ולשים ראש לפני שיוצאים לפואנטה ארנס (בצ'ילה) ומצאנו לבד הוסטל במחיר מגוחך של כמה עשרות שקלים במקום לילה נוסף במלון שהיינו בו. כל ההמלצות רשומות בפרקים הרלוונטים, ותמיד מומלץ לבדוק ולהשוות מכיוון שההיצע והמחירים משתנים ללא הרף.

בסך הכל ההמלצות שלהם והעזרה סייעו המון והיו אפילו קריטיות עבורנו בחלקים מסוימים של הטיול.
ותמיד טוב שיש מישהו שאפשר לדבר איתו בשפה שלך כשאתה מטייל במדינה זרה, ואנגלית זו לא בדיוק החוזקה שלהם בה.

מידע כללי, התארגנות

ריכזתי כאן מידע כללי והמלצות מתוך התנסותי האישית

כסף -
המצב הכלכלי בארדנטינה נכון לכתיבת שורות אלו הוא לא מזהיר בלשון המעטה, ומהבנתי השווי של הפזו כבר הספיק להשתנות כמה וכמה פעמים מאז שטיילנו. לכן צריך לבדוק נכון לזמן הטיול.
לפזו הארגנטינאי יש שער יציג ושער מקומי. צריך להחליף בשער המקומי בלבד, מכיוון שהוא שווה פי 2.
בזמן שאנחנו טיילנו קיבלנו על כל דולר 280 במקום 140 פזו. צריך למצוא מישהו שמוכן להחליף בשער המקומי, ולהימנע מהחלפות בשדה התעופה או בבנקים. אנחנו הגענו דרך חבר של חבר למישהו שגר בארגנטינה ועזר לנו עם ההחלפה. זה מאוד משמעותי על פני חודש של טיול כי הכסף תרתי משמע שווה יותר.

כדאי לדעת שמקובל להשאיר 10 אחוז טיפ, בחלק מהמסעדות יחשבו את זה ויכתבו בחשבון ובחלק לא, אבל בכל מקרה צריך לתת. חשוב לציין שכל דבר שמשלמים באשראי מחוייב בשער היציג. לפיכך צורת התשלום העדיפה היא רק מזומן, ולכן כדאי לבוא עם סכום דולרים גדול מהארץ ולהחליף הכל כאן. רוב המקומות יציינו שאם משלמים מזומן מקבלים 20 אחוז הנחה בעלות. מעבר לזה כל מה שסוגרים מראש בארץ ומחייבים באשראי יעלה כנראה כפול ממה שאפשר לשלם מקומית, ולכן כל מה שאפשר לסגור מראש אבל לבקש לשלם במזומן במקום יהיה אידאלי, אם זה מלון או סיור מודרך וכו'.
למשל אנחנו סגרנו מראש את הסיור לאי הפינגווינים ושילמנו בדולר אמריקאי באשראי. רק כשהגענו לסוכנות של השיט הבנו שהפסדנו פי שתיים ממה שהיה עולה לנו לסגור את זה בפזו במקום. וזה היה סיור מאוד יקר יחסית, וההפסד בהתאם.
בסיום הטיול חישבנו שהוצאנו בממוצע לאדם ליום כ-6500 פזו, לא כולל מסעדת דון חוליו שהיתה מבחינת יוצא מן הכלל ולכן לא הכנסו לחישוב. עוד פרטים על המסעדה בהמשך.

טלפון -
סים מקומי עושים בקלרו. 25 גיגה ל-30 יום עולים 2800 פזו (כשלושים שקלים בזמנו), רק לקחת בחשבון שזה סים בלי שיחות, רק חבילת גלישה. אני עשיתי מהארץ חבילת גלישה כוללת שיחות (עלה לי משהו כמו 300 ש"ח עם 012), מבחינת קליטה זה תמיד עבר לרשת הכי טובה ויכולתי להוציא שיחות ולהיות זמין ככל שנדרש, כל שכן שעוברים לברזיל ולצ'ילה בחלק מהטיול ואי אפשר לבנות על הסים הארגנטינאי בלבד (כולל שיצאנו לרומא ליום שלם בקונקשין). 

שפה -
בארגנטינה וצ'ילה מדברים ספרדית כמובן. את האות y וגם ll מבטאים כמו שי"ן. יו הופך לשו, סויה לסושה, וילה לווישה וכדומה. J מבטאים כמו חי"ת. העניין הוא שהם לא ממש מדברים אנגלית. גם לא אלו שעוסקים בתיירות, כמו במלונות או בשדות התעופה. לעיתים זה הפך את התקשורת וההבנה לממש קשה, אך מצד שני גם למדנו המון ספרדית בשל כך אז הכל לטובה. רק לקחת זאת בחשבון. לפעמים כששאלנו אם מדברים אנגלית אמרו שלא ולאט לאט נראה שכן, לפעמים אמור שכן ולא הבינו מה רצינו וזה יצר בלבול ולפעמים פשוט התעלמו מאיתנו ברגע שאמרנו שאנחנו לא יודעים ספרדית.

ביטחון אישי -
לפני הטיסה הזהירו אותנו המון מהמצב בארגנטינה. המדינה בתקופה של אינפלציה קשה ותיירים הם טרף קל לכייסים, נהגי מונית מפוקפקים ואפילו שודדים של ממש שמאיימים בנשק (כך מסיפורים ששמענו). מעבר לזה שיש שכונות שפשוט לא נכנסים אליהם בשעות הלילה, ברור שיש משנה זהירות שצריך לקחת בכל מדינה, להצניע רכוש יקר ותכשיטים ולא להתבלט בצורה שצועקת *אני תייר*. מצד שני גם ראינו שהמקומיים בבאונס הולכים עם התיקים בחזית ושתי ידיים על התיק, כך שכנראה שאף אחד לא מאה אחוז בטוח. במוניות חובה לדרוש מהם שעון וטיקט (מונה וקבלה) ויש גם Uber אם כי לא השתמשנו בו כי לא רצינו לחייב את האשראי. מעבר לזה אנחנו לא נתקלנו במשהו יוצא דופן בזמן השהות שלנו, ולבטח כשמתרחקים מהעיר ויוצאים לפארקים הלאומיים, רמת הביטחון עולה. בסך הכל הייתה לנו חוויה מאוד חיובית על אף ההפחדות הרבות.

מזג אוויר -
צריך להיות מוכנים למזג אוויר משתנה, מחם ולח ועד גשום וקר עם רוחות חזקות. בבואנוס איירס כשהגענו היה לנו בממוצע 18-20 מעלות ביום ואפילו די נעים לרדת לטישירט. בחזור כמעט חודש אחרי כבר היה ממש חם ולח בעיר. בקיץ הטמפרטורה בבואנוס איירס יכולה להגיע גם ל-40 מעלות, כך שזה יתרון לבוא לכאן באביב. באיגווסו היה גשום מאוד וביום השני היה חם ולח אבל ככל שמדרימים הטמפרטורה יורדת משמעותית, בפטגוניה מרגישים את הקור היטב ובטורס דל פיינה הייתה לנו סופת שלגים. לכן הכי טוב להתלבש בשכבות שאפשר להסיר וללבוש בהתאם לצורך. מזג האוויר יכול אפילו להתהפך באותו יום כמה פעמים. ברמה שיום אחד בבוקר ירד שלג ובצהריים היה שמשי וחמים. מצד שני לא צריך להגזים גם בביגוד חורף, כשהולכים בטרקים די חם מעצם ההליכה ולא נתקלנו בטמפרטורה של יותר ממינוס 3 בלילה, וגם ככה נמצאים בתוך חדרים, רק בצ'ילה היה לנו קר מאוד בלילות. ובמהלך היום לרוב היו 8-9 מעלות.

ציוד -
בטיסות הפנימיות מגבילים את משקל התיק בבטן המטוס ל-15 קילו במקום 25 כמו בטיסה בינלאומית וכיוונתי למשקל היעד הזה. אם כי היו טיסות שהגעתי ל-16-17 ולא עשו בעיות.
הדבר הכי מפתיע לגבי טיסות זה שמותר להעלות בטיסות פנים מים והיו טיסות שעלינו אפילו עם ג'ריקן של 5 ליטר.אני נוהג להתקמצן על בגדים בטיולים כדי לצמצם נפחים ומשקל ובונה על כביסות מרובות. הרעיון שלי היה לנסוע עם תיק גב וטרולי כדי לעלות למטוס עם כל הציוד, ולחסוך המתנה למזוודות ועוגמת נפש פוטנציאלית של אובדן מזוודה בטיסות המרובות (כפי שקרה לנו). אך מפאת המגבלה של 8 קילו לטרולי שלא הצלחתי להתכנס אליה, לבסוף לקחת מוצ'ילה לצד תיק יום של 30 ליטר. 

הציוד שלקחתי לחודש - 2 מכנסי טיולים מתפרקים; 4 חולצות דרייפיט - 2 קצרות ו2 ארוכות; 2 טישירט רגילים; 2 סריגים; מכנס ג'ינס לערב ולערים; מעיל ומכנס גשם; ז'קט ווינדברייקר; באף וחם צוואר; כובע צמר וכפפות; 6 זוגות תחתונים; 6 זוגות גרביים - 3 מהם עבים שמתאימים למזג אוויר קר יותר ולטרקים; מכנס קצר וגופיה לשינה וסתם לחדר במלון; מכנס וחולצה תרמיים שמשמשים גם כפיג'מה במקומות הקרים; סנדלים קלים; נעלי טיולים אטומות למים, כאלו שאפשר לעשות איתם טרקים וכבר הלכתם איתם בעבר ואתם סומכים עליהן. יש כאלו שיעדיפו גם נעלי ספורט או משהו קליל יותר ליום יום, אני לא לקחתי ובדיעבד זה היה יכול להיות נחמד. אבל אם הנעליים העיקריות שאתם לוקחים לא אטומות לחלוטין, לפחות שיהיו נעלי גיבוי למקרה שהן ירטבו (והן ירטבו). מקלות הליכה; פנס ראש; בטריית גיבוי; במהלך היום בטיולים אין ממש אפשרות להטעין וגם במטוסים בטיסות הפנימיות ובשדה. מבחינת שקעים זה כמו בארץ. תיק רחצה; מנעול קטן. מגבת טיולים לנו לא היה צורך, אבל אני משער שזה תלוי איפה ישנים ואם מקבלים מהמלון.
לאוהבי הצילום כדאי להצטייד במצלמה עם עדשת זום טובה כי בכל המקומות שרואים חיות הן לרוב די רחוקות ומצלמה רגילה של טלפון מתקשה לספק את הסחורה. אם לא אז לפחות משקפת, זה משנה את כל החוויה של צפייה בבעלי חיים מרוחקים. אני מאוד ממליץ להביא מטרייה, בימים שהולכים בערים, במפלי האיגוואסו ובכל מיני סיטואציות היא הוכיחה את עצמה מאוד שימושית. בטח בעונה הזו שעדיין גשום ומזג האוויר לא צפוי. אם אין מעיל אטום לגשם אז להביא שכמיה או לקנות בכניסה למפלי האיגווסו (עלה כעשרים שקלים).

רוב הזמן הייתי עם חולצה קצרה ועם מעיל הגשם שהיווה ז'קט קל ועזר כשהיה טיפה קריר או שבר ענן פתאומי. המקומות שבהם הייתי צריך לחזק בשכבות חמות זה למשל בשיט הלוויתנים ששם פשוט יושבים סטטיים במשך שעתיים בים הפתוח ברוח קרה, וכמובן בדרום המדינה באל צ'לטן, טורס דל פנייה ואושוויה שם המעלות ביום היו מעט מעל האפס ויותר חשופים לקוחות קרות.

כביסה - בעניין הזה אני ממליץ לכבס ביד ולתלות לייבוש בימים שזה מתאפשר, למשל כשיש כמה לילות במלון ויש רדיאטור שאפשר לתלות עליו. יש גם מכבסות ציבוריות ברוב המקומות, בספרדית lavenderia ומכונת כביסה זה rentadora. הייתה לנו חוויה מאוד לא טובה עם כביסה שמסרנו למלון בפוארטו מדרין שגם לא אמרו לנו מראש שזה כרוך בתשלום פר פריט וחייבו אותנו לפי מחירון הזוי שיצא בסוף קרוב ל-80 ש"ח עבור כמה פריטים וגם הם הרסו לנו בגד אחד שהיה אסור לגהץ והם פשוט שרפו אותו, שמו בין הבגדים המקופלים ונתנו לנו לגלות לבד לאחר כמה ימים כשהיינו צריכים אותו.

בואנוס איירס (2 ימים)

יום 1 - הגעה
היום הראשון היה יום הגעה, מכיוון שזה היה יום ראשון (כמו שבת) והיינו קצת עייפים מהמסע, בעיקר הסתובבנו בין השכונות הצבעוניות של העיר.

אחרי טיסה ארוכה עם קונקשין ברומא, נחתנו בבוקר בסביבות שבע, קלאודיו נהג המונית חיכה לנו בשדה ולקח אותנו ישר למלון שלנו NH שהיה במקום מרכזי על שדרת "התשיעי ביולי". זה היה יום ראשון (כמו יום שבת אצלם) והרחובות נראו שוממים. למרות שהצ'ק אין היה צריך להיות בשלוש, למזלנו קיבלנו מיד חדר שהיה פנוי ולא חיכינו עד הצהריים לצ'ק אין. 
אחרי התארגנויות של הגעה מהטיסה, החלפנו כסף אצל בחור ישראלי שחי בארגנטינה והגענו אליו דרך מכרים, הוא הגיע למלון להחליף לנו דולרים בשער כפול מהשער היציג. 

יצאנו להליכה לכיכר מאי, שם שוכן בית הנשיא שצבעו ורוד. משם פנינו לסאן טלמו, רחוב ארוך ארוך עם המון דוכנים שמזכיר את נחלת בנימין בתל-אביב. בשדרת מאי יש הרבה מסעדות ובתי קפה, גם סביב הכיכר. בסאן טלמו יש שוק אוכל שוקק ומסעדות מקומיות. הלכנו ברגל את כל השוק עד שכונת לה בוקה. שכונה צבעונית ושופעת חיים. מכיוון שהגענו ביום ראשון העיר תחילה נראתה לנו ללא חיים, אבל כאן הכל היה שמח, מוזיקה, בירה, אוכל ומלא אנשים. בכל מקום אפשר לראות רקדנים שרוקדים טנגו.
באותו יום היה משחק כדורגל והשכונה הייתה חסומה עם המון שוטרים, אבל לבסוף הגענו לאזור המרכזי והצבעוני. משם חזרנו ברגל דרך הנמל וסיימנו בהמבורגר טעים במסעדת "לונדון" על שדרת מאי. הופתענו כמה האוכל ממש זול. שני המבורגרים עם בירה ויין עלו לנו כ-85 ש"ח לזוג.


יום 2 - טיסת ערב למפלי האיגוואסו
את היום השני הקדשנו לחקירה רגלית של שכונות העיר, ארוחת צהריים מצויינת במסעדת בשרים ובערב טסנו לישון סמוך למפלים.

התחלנו בארוחת בוקר במלון שהייתה כלולה במחיר, זו הייתה ארוחה מאוד דלה והקפה היה מזעזע שאפילו לא יכולנו לסיים אותו - אך לשמחתי אני תמיד מטייל עם קפה ישראלי לגיבוי. המלצה חמה, ארוחות הבוקר שמוגשות במלונות בארגנטינה הן מהגרועות שיצא לי לחוות. היצע מצומצם של ארוחה קונטיננטאלית שכוללת המון פחמימות ריקות, המון סוגי נקניקים וגבינה צהובה. לא היו ירקות ברוב המקומות שהיינו בהם. לחלוטין עדיף לצאת לאחד מבתי הקפה בעיר ולקנות משהו שפונה יותר לחיך התיירותי.

עשינו צ'ק אווט, שמנו את התיקים הגדולים לשמירה במלון ויצאנו לעיר. דבר ראשון הלכנו לעשות סים עבור בת הזוג שלי בחנות קלרו שנפתחה בשעה תשע והיתה ממש קרוב למלון (הוא היה סגור אתמול). משם הלכנו לכיוון המסעדה לונדון שאכלנו בה אתמול בערב, וממש בקרבתה פנינו שמאלה לרחוב פלורידה הסמוך. הרחוב מלא היסטוריה מודרנית ומבנים אירופאיים מרשימים מאוד. לאורכו המון חלפני רחוב מנסים לצוד לקוחות וקוראים "Cambio, Cambio" (החלפה). המשכנו עליו עד סופו בפארק פלאזה סאן מרטין. משם התקדמנו לכיוון בית העלמין ריקולטה. בדרך עצרנו בבית קפה קטן ומקסים עם הרבה אופי שנקרא The shelter. 
הגענו לבית העלמין וחשבנו להסתובב בין המואוזולאומים, אבל הסתבר שהכניסה עולה 1400 פזו לאדם והם מקבלים רק אשראי. לא רצינו לשלם בשער היציג עם העמלות הגבוהות של הכרטיס והעלות הכפולה, והיה לנו כסף מזומן שהם פשוט לא הסכימו לקבל. החלטנו לא להיכנס. במילא בלי הסבר ממדריך על מה שרואים זה סתם להסתובב בין מצבות ופחות התאים לנו. החלטנו להתקדם רגלית לשכונת פלרמו לארוחת צהריים.
המשכנו לפארק פרנסיה בסמוך לספריה הלאומית ומשם לכיוון הגן הבוטני (הגן הבוטני היה סגור, נפתח בימי שלישי, אבל בכל מקרה לא היה לנו זמן להסתובב בו). מוזיאון אוויטה גם נמצא כאן למעוניינים. 

הלכנו ישר למסעדת הבשרים דון חוליו אליה הגענו בסביבות אחת ורבע. בחוץ השתרך תור ארוך ואמרו לנו שזמן ההמתנה לשולחן הוא כשעתיים. החלטנו לוותר והמשכנו דרך שכונת פלרמו ופלזה סרנו. לבסוף הגענו למסעדת הבשרים לה קבררה שקיבלנו עליה המון המלצות. גם שם היה תור, אבל קצר משמעותית והמתנו לשולחן כארבעים דקות. בזמן ההמתנה פינקו אותנו בצ'וריסו, צ'יפס ושמפניה, מה שמאוד עזר להרגיע את הרעב המתגבר ולהעביר את ההמתנה. מדובר במסעדה מאוד נחשבת ואיכותית, ארוחה של שתי מנות בשר מפנקות, צ'יפס, שתיה והמון סלטים ופינוקים (חלקם על חשבון הבית) הסתכמו בכתשעים ש"ח לאדם. ארוחה כזו בארץ יכולה להגיע לפי 4 או 5 לאדם בקלות. הבשר היה מצוין, קיבלתי נתח של 800 גרם ולא היה שום סיכוי לסיים אותו. 

סימסנו לקלאודיו שיבוא לקחת אותנו וכמו שעון הוא הגיע, לקח אותנו למלון לאסוף את התיקים ומשם לשדה התעופה הקטן שבתוך העיר. לקחנו טיסה פנימית בשש ארבעים לאיגוואסו. טיסה של שעה וחצי שהחליפה לנו 18 שעות נסיעה באוטובוס. הטיסה יצאה באיחור קל, אם כי נתקלנו בזוג ישראלים שדחו להם את הטיסה בארבע שעות, אז יצאנו בזול. הגענו לשדה באיגווסו בסביבות תשע בערב. לצערנו עמדנו בהמתנה מתוחה מול מסוע המזוודות, עד שכולן לוקטו אחת אחת והמסוע סיים להסתובב ונעצר. שלוש מזוודות נותרו יתומות ומתוך המזוודות שלנו, מזוודה אחת חסרה ולא הייתה ביניהן. גם המזוודות האלו הגיעו ליעד הלא נכון, בדיוק כמו זו שלנו. לאחר בירור עם הדלפק קיבלנו תדפיס שמאשר את אובדן המזוודה. בינתיים הגיע הנהג שסגרנו מראש לאסוף אותנו למלון והיה מודאג כי רכב מלא נוסעים חיכה רק לנו. 

הנהג היה מאוד סבלני ולבסוף עלינו ונסענו למלון בתקווה שהמזוודה תימצא למחרת. העיר הסמוכה לפארק נקראת Foz de Iguassu. הנסיעה למלון סיינט גו'רג' לקחה כעשרים-שלושים דקות. הנהג נכנס איתנו לודא שהכל תקין ולאחר הצ'קאין נפרד מאיתנו לשלום. הבחורה בקבלה הייתה מאוד אדיבה ולהפתעתנו ידעה אנגלית מצוין, וניסתה לעזור לנו כמידת יכולתה. היא אמרה שזה לא דבר יוצא דופן ושנצפה לקבל את המזוודה תוך יום-יום וחצי. מזל שיש לנו כאן יומיים. לאחר שקיבלנו את החדר ניסינו ליצור קשר עם חברת הביטוח הישראלית ללא הצלחה, כדי לקבל איזשהו פיצוי כספי שיעזור לקנות כמה דברים בסיסיים להעביר את הלילה והיום למחרת. מבאס שברגעים שהכי צריך מגלים שזה לא כזה חד וחלק. יצאנו מהמלון לאזור המסחרי ממש מעבר לפינה וקנינו בקבוקי מים לטיול מחר. קיווינו לקנות כמה מוצרי יסוד כמו מברשת שיניים ודאורדרנט אבל בית המרקחת היה סגור והמינימרקט בתחנת הדלק החזיק בעיקר שתיה ונשנושים. לפחות המקלחת הייתה חמה ומנחמת. העייפות המצטברת היכתה ונכנסו לישון מוקדם.
(למחרת קיבלנו אישור מחברה הביטוח והלכנו לחפש כספומט, ומצאנו מינימרקט גדול יותר במורד הרחוב שבו נמצא הבנק, ששם יש הכל מהכל, אז לפעם הבאה מה שנקרא.)

איגואסו (2 ימים)

מפלי האיגוואסו נמצאים בצומת גבולות ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי. כשעיקר הפארק הלאומי המתויר הוא בצד הארגנטינאי וחלק קטן נוסף נמצא בצד הברזילאי. יש שיגידו שמספיק לראות את הצד הראשון, אבל אם כבר מגיעים עד לכאן, כדאי להשקיע עוד קצת מאמץ ולחצות את הגבול, זה שווה את זה. לדעתי הצד הברזילאי אפילו יותר מרשים.


יום 3 - ביקור בצד הארגנטינאי של מפלי האיגוואסו.
התעוררנו בשש וחצי כדי להיות בארוחת הבוקר בשבע ולארגן את הציוד. ב-7:45 אסף אותנו מדריך של טיול מאורגן שהזמנו מראש. הטיול המאורגן לוקח ומחזיר אותנו, דואג לכניסות ומעבר הגבול, ובתוך בפארק היינו חופשיים בגדול לעשות כרצוננו. האיגאוסו זה מקום שלגמרי אפשר לעשות לבד, לקחת לכאן אוטובוס מקומי או מונית ולהסתובב בין השבילים ללא כל הדרכה. אבל בדיעבד מאוד שמחנו שעשינו את הארגון מראש, שהיה לנו מישהו דובר אנגלית איתנו שאפשר לשאול אותו שאלות ולהתייעץ כי אין כאן הרבה כאלו שמדברים אנגלית. כך למשל ששאלנו איך לוקחים את הסירה לאי סאן מרטין שקראתי עליו בעמוד של למטייל, הוא סיפר שב-2014 חלק מהקיר של השביל התחתון קרס והשביל התחתון והשיט לא קיימים יותר ולא יחזרו בשל חשש מהתמוטטות נוספת. בשום מקום שקראתי בעברית לפני הטיול זה לא נאמר.

היה מאוד קשה לנסות להבין מה צריך לקחת לפארק. אלוני המידע שקיבלנו היו בספרדית. כשמחפשים מידע בעברית ובכלל מקריאה מקדימה ברשת, נראה שמתייחסים בעיקר לעונת הקיץ. חם, לח, להביא בגד ים, קרם לחות, ספריי נגד יתושים... אנחנו באביב ומזג האוויר בפארק היה כעשרים מעלות עם טפטוף קבוע כשברקע רעמים. היינו עם נעליים סגורות ואטומות למים, בגדים ארוכים ומעילי גשם. ניתן לקנות פונצ'ו בכניסה לפארק בעלות של 2000 פזו. כדי להגיע לגרון השטן שהוא המפל המרכזי והמרשים מכולם נדרש לקחת רכבת שאותה מזמינים מעמדת הinformation. הרכבת (מעין קרוניות פתוחות) יוצאת כל חצי שעה, וכשהגענו לפארק בתשע, הרכבת הכי קרובה הייתה בעשר ונאלצנו להמתין כשעה.
לאחר נסיעה של כעשרים דקות מגיעים לנקודת התארגנות שממנה יוצא השביל. מדובר בשרשרת של גשרי פלדה שמובילים אל מעל המפלים. ההליכה לוקחת כרבע שעה. מהר מאוד התחלנו לראות את ענניי הרסס והגענו אל נקודת התצפית. הראות הייתה קשה בשל מזג האוויר והמים היו בוציים וחומים. לא עברו שתי דקות והשמים נפתחו ומבול תנ"כי ירד על כולנו. הדבר הקשה מאוד על הישארות בתצפית והנאה מהנוף, שגם כך בקושי היה ניתן לראותו. המים זלגו וחדרו לכל חריר, עקפו בקלות את מעיל ומכנס הגשם והרטיבו אותי לחלוטין. לפחות הנעליים האטומות הוכיחו את עצמן. גם על המצלמה/ טלפון צריך להגן ואפשר לקנות פה כיסוי פלסטיק לטלפון אם לא מתארגנים מראש. 

כשחזרנו לא היה אדם שלא הוריד בגד וסחט ממנו מפל איגואסו קטן. הקטור המדריך שלנו אמר שצפוי להתבהר בהמשך, אבל עדיין נותר לנו לבלות עוד חצי יום ספוגים לחלוטין. לפחות ידענו להביא בתיק מגבת ובגדים להחלפה לפני שעולים על האוטובוס חזרה. משם לוקחים חזרה את הקרונית תחנה אחת אחורה, כעשר דקות נסיעה, אל השביל העליון. למזלנו הגשם פסק ואפילו טיפה התבהר. השביל הוא סיבוב מעגלי עם שש נקודות תצפית והוא היה ממש יפה ומיוחד, הרבה יותר מוצלח מהשביל הראשון מבחינת נוף. הסיבוב לקח כשעה וחצי ובסופו חוזרים למרכז לאזור המסעדות. בדרך שמענו קריאה מוזרה שנשמעה כמו קרפדה קולנית, הסתכלנו למעלה וראינו טוקן מהמם על העץ מעלינו. הוא התעופף לפני שהספקנו לשלוף מצלמות. 
במרכז המסעדות יש כל מיני אפשרויות לאוכל מהיר וזול, אנחנו אכלנו במסעדה הכי סבירה מבין האפשרויות, זו הייתה מסעדת אכול כפי יכולתך עם אוכל יחסית מגוון וסביר טעם. העלות הייתה 4100 פזו לאדם. אפשר גם להביא אוכל ולא להיות תלויים במסעדות, לקנות מבעוד מועד במינימרקט מצרכים ולהכין סנדביצ'ים ופירות למי שמעוניין לחסוך כמה פזו. 

כשסיימנו לאכול בסביבות שתיים ועשרים ראינו התקהלות בחוץ, המוני קופים החלו לרוץ ברחבה מנסים לגנוב אוכל ושאריות ככל שמתאפשר להם וכולם עומדים ומצלמים. לא הרחק משם גם הדביבונים חיפשו מה לאכול ואחד מהם אפילו קפץ על שולחן של סועדים וניסה לגנוב מילדה את האוכל מהצלחת, לא לפני שאמא של הילדה הביאה לו סטירה והעיפה אותו לקרקע. הדביבונים אולי נראים חמודים, אבל לאורך בשבילים משובצים שלטים עם תמונות של שריטות וחתכים שהדביבונים השאירו על תיירים שרק שלחו יד ללטף, ואוסרים בשום אופן לגעת בהם או להאכיל אותם. המשכנו לשביל התחתון, שביל שבעבר היה דומה לעליון מבחינת אורך ומעגליות, אך כאמור בשל התמוטטות סלעים בחלקו נסגר ונותרו רק שתי שלוחות שלו שעליהן הולכים הלוך-חזור. השביל מאפשר להתקרב טיפה למפלים מגובה העיניים. בשלב מסוים נותרנו לבד על השביל, שזה לא היה טריוויאלי לאור כמות האנשים, ולפתע חלף על פנינו אגוטי, סוג של מכרסם ענק (קצת דומה לקפיברה). סיימנו את המסלולים וחזרנו לנקודת המפגש עם האוטובוסים לקראת ארבע וחצי, ומשם חזרנו אל העיר. בינתיים די הספקנו להתייבש אז נותרנו עם הבגדים שאיתם באנו. במלון חיכתה לנו המזוודה האבודה, בשורה מאוד משמחת. לאחר מקלחת חמה ומפנקת יצאנו להסתובב ברחוב, בבית המרקחת הצמוד למלון יש הכל ובזול, כלקח מהיום קנינו מטרייה שהוכיחה את עצמה גם בהמשך הטיול. לארוחת ערב אכלנו פיצה מצויינת במסעדה הסמוכה למלון בשם Holy ולא הפסקנו לשבור את הראש איך פיצה ענקית וסלט גדול עלו 20 ש"ח לאדם כולל טיפ נדיב מאוד.


יום 04 - מפלי איגוואסו בצד הברזילאי 
היום התחיל בדיוק כמו אתמול, רק שהפעם נסענו עם ההסעה לגבול ארגנטינה-ברזיל. חובה לקחת את הדרכון (ובימינו צריך גם תעודת חיסון קורונה). באופן מפתיע, למרות שהתחזית אתמול הראתה מזג אוויר קודר ו-95% סיכוי לגשם לאורך כל היום, התעוררנו לבוקר חמים ושמשי. כנראה שבאמת אי אפשר לדעת מה יהיה מזג האוויר ואי אפשר לתכנן מראש, פשוט צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש. הנסיעה לגבול לקחה כעשרים דקות ולאחריה המתנו כשעה עד שבדקו את הדרכונים של כולם. החלק העיקרי של השעה היה התור להגיע לבידוק, שכן יש הרבה אוטובוסים ומכוניות שחוצים. הקטור דאג לעמוד בתור עבור כל האוטובוס ולאחר מכן צריך לרדת פיזית רק להזדהות לקבלת חותמת בדרכון. מכאן הנסיעה לפארק לקחה כעשרים דקות נוספות. 

הצד הברזילאי של האיגוואסו למעשה גדול עשרות מונים מהארגנטינאי, אבל החלק המתוייר בו קטן משמעותית. בתוך הפארק יש רק מסלול אחד שלוקח כשעה וחצי, ומספק נוף פנורמי מרהיב שמשקיף על המפלים הארגנטינאים מן העבר השני ונכנס עמוק יותר אל מפלים מרשימים הרבה יותר, ולגמרי מצדיק את החציה לברזיל. לדעתי הנופים מכאן אפילו היו מוצלחים יותר. חשוב לציין שבסוף המסלול ניתן ללכת ממש סמוך למפל עצום, חוויה אדירה ממש, רק שאי אפשר שלא להירטב לחלוטין, ולכן ציוד גשם חובה. מכיוון שהסיור בחלק הזה קצר מאוד וממלא רק כחצי יום, אנחנו שילבנו אותו עם פארק הציפורים (כרטיס כניסה נפרד). הפארק מכיל המון סוגי ציפורים מרהיבות, תוכים, עיטים, ינשופים וכמובן טוקנים. העניין היחיד הוא שאני דמיינתי שמורת טבע שהיא בית טבעי להמון סוגי ציפורים, ובפועל מדובר בגן חיות. הציפורים נמצאות בכלובים גדולים, לחלקם נכנסים ועל אחרים מביטים מבחוץ. קשה שלא לרחם על הציפורים והיה ניכר שהן מנסות כל הזמן לנשוך את הרשתות ולחפש דרכים לצאת לחופשי. חלק מהציפורים הראו סימני מצוקה כמו הליכה הלוך וחזור או תלישת נוצות. אני לא יכול להמליץ על אטרקציה כזו בלב שלם ואני מעודד מטיילים לצאת לחפש את בעלי החיים בסביבת המחיה הטבעית שלהם מבלי להפריע למחייתן. כל הסיבוב בפארק לקח כשעה ובמהרה השמים האפירו וגשם זלעפות החל לרדת (כמה טוב שקנינו מטרייה), מה ששלח אותנו אל הקפטריה לארוחת צהריים (שהייתה לא מאוד טובה). בשלוש וחצי חיכתה לנו ההסעה ואספו אותנו בחזרה. כך או כך, יחד עם הביקורת הגבולות, שני אלו ממלאים את היום לחלוטין.

לחילופין אפשר לעשות ביום הזה שיט לתוך המפלים בתוספת תשלום בפארק שנקרא Macoco בתוך שמורת איגואסו, או סתם לטייל בשביל בג'ונגל של הפארק. יש אוטובוס שעובר בין התחנות השונות של הפארק בערך כל שלושים דקות ואפשר לעלות ולרדת ממנו בחופשיות. מעבר לזה, למעוניינים, בגבול יש קניון עם דיוטי פרי (לא בדקנו). החזרה הייתה יותר פשוטה מבחינת בידוק והגענו למלון בסביבות ארבע וחצי. לא בדקתי את שעות הפעילות של מעבר הגבול, אבל אני משער שאחת הסיבות שחוזרים מוקדם יותר הוא כדי להספיק לעבור בו בוודאות, ולכן למטיילים עצמאית חובה לבדוק את שעות הפתיחה של המעבר גבול מראש. מכיוון שיש לנו טיסה הלילה, עשינו צ'ק אווט כבר בבוקר והשארנו את התיקים לשמירה במלון. התארגנו על הציוד והמתנו במלון להסעה שסגרנו מראש לשדה. 

מכאן אנחנו טסים לחצי האי ואלדז וקבענו בבוקר שיט דולפינים וסיור בשמורת הפינגווינים, כך שהתכנית היא להעביר את הלילה בשדה ולנסוע ישירות לפוארטו מדרין על הבוקר ולהתחיל את היום בסיור. אם היינו נוסעים בעונה זה היה יכול להיות פשוט יותר, טיסה ישירה מכאן בערב ולילה במלון עם מקלחת ושינה טובה, אך אנחנו ב-low season וחייבים לעשות קונקשן בבואנוס איירס, מה שמאריך מאוד את כל הסיפור. בכל זאת החלטנו לא לוותר על יום טיול ולקחת את הטיסה האחרונה לבואנוס בערב והטיסה הראשונה למחרת בבוקר לטרלאו. 
את הלילה כאמור בילינו על ספסל בשדה.

פנינסולה ואלדז (2 ימים)

חצי האי ואלדז הוא שמורת טבע ובית להמון חיות - דולפינים, לוייתנים, אורקות, אריות, פילי ים, כלבי ים וכמובן פינגווינים. המושבה בפונטה טומבו היא מהגדולות בעולם ומכילה כמיליון פרטים. בעונה זו הפינגווינים מתחילים להזדווג ורואים את זה הרבה, מאוחר יותר באוקטובר ניתן לראות ביצים בקינים ובחודשים נובמבר-דצמבר אפשר לראות גוזלים. לגוזלים יש נוצות כמעט פרוותיות וכשהם מתבגרים הם מאבדים אותן והן מוחלפות במיקרו נוצות דקיקות של פינגווין בוגר. נוצות אלו מהוות שכבה חוצצת ומבודדת מהטמפרטורות הקרות. גולת הכותרת בחודש ספטמבר היא שליוויתניי האורקה מגיעים אל החוף על מנת לצוד גורים של פילי ים. זה משהו שקורה רק בשמורה הזו בכל העולם, וזו אחת הסיבות העיקריות שהיה לנו חשוב להגיע לכאן.
בכל אופן, זו שמורת טבע מאוד יפה ומגוונת ואני ממליץ לשלב אותה גם בלי קשר לאורקות.

יום 05 - פונטה טומבו - מושבת הפינגווינים
לאחר לילה כמעט נטול שינה, חיכה לנו בוקר עם שינוי בתכנית. הטיסה שנחתה מעט אחרי חצות למעשה הוציאה אותנו בחזרה ללובי של השדה אל דלפקי הצ'ק אין וזה לא בדיוק קונקשן, בהיבט שנשארים באולם ההמראות. האולם נסגר למשך הלילה והתיישבנו באזור הקפטריה להמתין עד שיפתח. השדה היה גדוש נוסעים ולא באמת אפשר היה לישון בשום צורה. בסביבות שלוש אולם ההמראות נפתח ועברנו לשם להמתין עד הבורדינג לקראת חמש לפנות בוקר. הטיסה יצאה כמתוכנן בחמש ארבעים והצלחנו לישון עוד קצת עד הנחיתה, כשעתיים לאחר מכן. בשבע ארבעים היה אמור לחכות לנו המדריך לסיור המאורגן שהזמנו, שכלל ביקור בשמורת הפינגווינים פונטה טומבו והפלגה לחפש דולפינים מזן Commerson שצבעם שחור לבן והם ייחודיים לאזור. לצערנו כשנחתנו הודיעו לנו שהסיור בוטל בגלל רוחות חזקות, בהתאם הנהג הגיע רק שעה לאחר מכן מכיוון שלא היה צורך למהר. לקח לנו זמן להבין מה התכנית קדימה וניצלנו את השהיה בשדה לקפה ואלפחורס, שזה בערך הדבר היחיד שהיה בקפטריה הקטנטנה, והאמת שהיה מוצלח באופן מפתיע. 

לבסוף כשהנהג הגיע הוא התנצל, הסביר את הסיטואציה ויצאנו לדרך. יחד איתנו היו זוג איטלקים שגם להם בוטל שיט הלווייתנים שהם הזמינו להיום והם הצטרפו לסיור הפינגווינים במקום. פונטו טומבו נמצא דרומית לשדה שבעיר טרלאו והנסיעה לשמורה לוקחת כשעה וחצי. לאחר עצירה קטנה לתדלוק, שירותים וקניית נשנושים ומים, המשכנו ישירות לפארק עד הקופות. הדרך הפכה מכביש סלול לשביל עפר מאובק ואכלנו הרבה אבק מהרכבים שנסעו לפנינו. מדי פעם חלפו על פנינו עדרי גואנקו, ובשמיים ראינו עופות דורסים ענקיים. בכניסה לפארק קנינו כרטיסים במחיר של 2300 לאדם, המדריך אמר שבפעם האחרונה שהוא היה כאן לפני הקורונה המחיר היה 1800, וארגנטינה חווה התייקרות משמעותית בשנים האחרונות. 

מכאן ההליכה היא בשביל מרוצף עץ הלוך חזור ואי אפשר לצאת מגבולותיו כדי לא לפגוע בשמורה ובקינים. הפינגווינים נמצאים בכל מקום, חלקם ממש לצד השביל או לפעמים עליו, וניתן להתרשם מהטמפרמנט והאופי המיוחד שלהם. כשהגענו לקצה יש תצפית ממצוק וראינו כלבי ים שוחים במים. משם פשוט מסתובבים בחזרה לנקודת ההתחלה. בסך הכל היינו בשמורה כשעתיים. בחזרה בכניסה אכלנו צהריים קל בקפיטריה, שהייתה זולה ודי סבירה בשביל מקום תיירותי שכוח אל. בסביבות אחת יצאנו בחזרה אל כיוון המלון. חשוב לציין שמרגע שמגיעים לדרך העפר אין יותר קליטה סלולרית. בקופות, למשל, ראינו שהם משתמשים במכשיר קשר כדי לתקשר. הנסיעה חזרה הייתה קשוחה ולקחה לנו כמעט שלוש שעות להגיע מהשמורה עד לעיר פוארטו מדרין. שמחנו לפחות שהיה לנו מדריך-נהג שלקח אותנו ויכולנו להשלים בינתיים שינה נחוצה מאוד. 

הגענו למלון בשם ראשנטי בסביבות ארבע. מדובר במלון לכאורה 5 כוכבים שממוקם מחוץ לאזור המרכזי וסגרנו אותו באמת בלי לחשוב יותר מדי. הוא היה בסך הכל סביר, אבל המיקום שלו הצריך לקחת מונית הלוך וחזור למרכז (בסוף מדובר בעלות זניחה של 600 פזו לכיוון). מעבר לזה שיגע אותנו שבמלון שתופס את עצמו כזה איכותי עדיין כמעט אף אחד לא מדבר אנגלית. אילולא ביטול הדולפינים היינו אמורים להגיע לכאן מאוחר יותר בשעה שש, אז ניצלנו את ההגעה המוקדמת לסדר את הציוד ולמסור להם כביסה ולנוח. בערב יצאנו למסעדה בעיר שקיבלנו עליה המלצות שהיא הכי טובה בעיר בשם "קנטינה נאוטיקה".
במלון מאוד אכזבו אותנו, אמרו שישלחו לחדר מישהו לקחת את הכביסה ולא שלחו, אמרו שיזמינו לנו שולחן למסעדה ושכחו מזה. כשהגענו למסעדה לא מצאו הזמנה שלנו (כי פקיד הקבלה שכח להזמין) ומכיוון שאף אחד לא ידע אנגלית, אחרי קצת ויכוחים ושכנועים שאף צד לא מבין את השני, הם פשוט נתנו לנו שולחן.
מדובר במסעדת דגים וים, מתאים לחובבי הז'אנר. אנחנו פחות התחברנו, במיוחד אחרי מסעדה ברמה גבוהה כמו לה קבררה, היא לא הייתה לדעתנו כזו מוצלחת, אבל זה כנראה הכי טוב שיש לעיר הזו להציע ובכל זאת היא הייתה מפוצצת אנשים עם תור משתרך בחוץ. מה שכן הארוחה הייתה ממש ממש זולה בשביל מסעדה כזו, ולשלם על ליטר בירה 9 שקלים זה פשוט בלתי נתפס לעומת המחירים בארץ. ביקשתי את הדג הכי טוב וטרי שהם תפסו היום והם המליצו על "סלמון לבן". זה פשוט היה לא טעים והגיע עם תפוח אדמה מבושל שהיה שילוב די מוזר. למחרת שיתפתי את המדריך בחוויה והוא המליץ לי על דג מקומי אחר שנחשב הכי טעים ואמר שסלמון לבן זה דג נחות. בכל אופן, כל זה כדי לומר שאם מגיעים לשם, עדיף למצוא מקום אחר.
חזרנו למלון בעשר ופשוט נפלנו לשינת לילה מלאה ואיכותית. 


יום 06 - פנינסולה ואלדז, שיט לוויתנים וביקור בשמורת הטבע
התעוררנו בשבע, התארגנו וירדנו לארוחת בוקר. ראיתי הרבה ארוחות בוקר גרועות בחיים אבל כזה דבר עוד לא ראיתי. היו שם 20 מגשים (לא מגזים) שעל כל אחד היה קינוח שונה, החל מעוגות לקוראסונים לאלפחורס. היו 4 סוגי קורנפלקס ו-4 סוגי לפתן. קצת גבינה צהובה, נקניק, לחם לבן וחלב. וזהו. פשוט מאה אחוז פחמימות ריקות וסוכר ושום דבר מזין. אפילו לא ביצים. ליד היציאה הייתה קערת פירות שהיו בה בננות, כך שיחד עם קצת גרנולה לפחות אפשר היה להכניס משהו לגוף לקראת היום הארוך שלפנינו. אולי זה רק אני אבל עוגה זה לא ארוחת בוקר.

בשמונה המדריך שלנו שקראו לו אנייאקי אסף אותנו ונסענו לתחנה הראשונה - שיט הלוייתנים. הנסיעה לשמורה לוקחת כשעה. בכניסה משלמים 2300 פזו לאדם על כרטיס. את כל התשלומים סגרנו מראש עם חברת הטיולים כך שלא היינו צריכים לדאוג לתשלומים במקום. יש כאן פילי ים ואריות ים. לברי המזל, בערך פעם-פעמיים בשבוע מגיעים לחוף להקת לוייתנים קטלנים - אורקה, וצדים את גורי פילי הים. במיוחד בתקופה הזו של ספטמבר-אוקטובר זו עונת ההמלטות והוולדות חסרי הישע הם טרף קל. 
משער הכניסה עד השיט לקח עוד כשלושים דקות. הגענו לחברת hydro sport. עלות השיט לאדם 15,000 פזו. השיט יצא בעשר ונמשך כשעתיים. 

יצאנו בסירת גומי גדולה שמכילה כ-40 איש, אם כי לא היינו מלאים עד הסוף. מהר מאוד התחלנו לראות מסביבנו לווייתנים מוציאים ראש, אמא וגור שהיו ממש מטרים בודדים מהסירה, וככל שהעמקנו ראינו יותר ויותר לווייתנים גדולים, קטנים, שפשוט שוכבים שם, כאלו שקופצים וכאלו שמנופפים בסנפיר העצום שלהם. הקפטן היה מעולה ואפילו שכבר היינו צריכים לחזור, ברגע שראינו עוד קבוצת לווייתנים מטיחה את הסנפיר במים שוב ושוב, הוא שט אליהם במיוחד. כך יצא שראינו ממש הרבה לוייתנים והכל מהכל. היה שווה כל שקל. ככל שהמים מתחממים הלווייתנים נעשים פעילים יותר ונאמר לנו שנובמבר זה זמן מעולה לראות אותם, אבל גם בתחילת אוקטובר לא התאכזבנו בכלל. 

מכאן ציפתה לנו שעה נסיעה אל הקצה המזרחי בפנינסולה - Caleta Valdez. יש כאן כמה נקודות תצפית, מושבת פילי ים ומושבת פינגווינים קטנטנה (למי שרק רוצה לראות קצת פינגווינים ולא לנסוע עד פונטה טומבו זו חלופה טובה, רק לדעת שכאן יש כמה עשרות ושם יש מאות אלפים). בעונה הזו כאמור פילי הים ממליטים ומהווים טרף קל לאורקות. הגענו בסביבות אחת ועצרנו בנקודות התצפית, בסיום יש מרכז מבקרים ומסעדה. ירדנו בשביל שמתקרב לחוף וראינו את פילי הים מהמצוק כעשרים מטרים מאיתנו. היו להם המון תינוקות והשחפים חגגו על השליות מהלידות הטריות. 
כפי שציינתי, גולת הכותרת של ואלדז הן האורקות. זהו המקום היחד בעולם שהלוויתן הקטלן מגיע עד החוף כדי לטרוף את גורי פילי הים החדשים שרק נולדנו. בשאר העולם שיטות הציד שלהם הן שונות, וכאן ניתן ממש לראותם במלוא אדרם ומקרוב מן החוף ולא בשיט במיוחד. אנחנו לצערנו לא ראינו את האורקות, הסתבר שבדיוק יום לפנינו הם היו שם. פספסנו אותם ממש ברגע. מעבר לזה בשמורה יש גם המון גוואנקו, ארמדילו, מרה (סוג של שפן ענק), שועלים, חתולי פרא ועוד חיות. יש גם נחשים ארסיים וראינו אחד, וכמו כן ראינו שועל, מרה ומכרסמים קטנים, אבל לצערנו גם לא ראינו ארמדילו (דווקא הזוג האיטלקי שהיה איתנו איכשהו כן זכה לראות את החיה המוזרה הזו שחמקה מהר אל השיחים). 

מעט אחרי שלוש הסתובבנו חזרה כלעומת שבאנו וחזרנו שעה וחצי אחורה אל נקודת התצפית פונטה פירמידס. מכאן רואים את אריות הים ומשקיפים על האזור שבו ראינו את הלוויתנים בבוקר. אפשר לראות מרחוק לווייתנים מציצים מן המים, אם כי זה לא מתקרב לחוויה של לשוט לתוך הים הפתוח ולראותם מקרוב ובגובה העיניים. מזג האוויר התהפך תוך דקות והחל לרדת גשם חזק. עמדנו עוד כמה דקות מתחת לגגון ושמענו שריקה. הריינג'רית נופפה לנו שהגיע הזמן ללכת כי סוגרים את המקום (ואת כביש הגישה). ברבע לחמש התחלנו לחזור אל המלון. בדרך עשינו עצירה במרכז המבקרים שנמצא על המסדרון היבשתי הצר שמחבר את חצי האי ליבשת עצמה. במרכז אפשר לראות ולקבל מידע על כל סוגי בעלי החיים והצומח של הפנינסולה, לרבות שלד שלם אמיתי של לוויתן וניתן להחתים את הדרכון עם חותמת רשמית של המקום, מזכרת מסוף העולם ימינה. 

אל המלון הגענו בסביבות שש וחצי ולא הרבה אחרי פשוט קרסנו מעייפות. יש לנו טיסת בוקר לתפוס לברילוצ'ה וההשכמה תהיה בארבע וחצי לפנות בוקר. אם לסכם, פנינסולה ואלדז לא אכזבה במראות המיוחדים של בעלי החיים והטבע. הייתי נשאר כאן בכיף עוד כמה ימים, מבקר בפונטה נורת' ומנסה להשלים את הצפייה בדולפינים הייחודיים שלא צלחה, וכמובן לנסות לתפוס את האורקות החמקמקות. בסופו של דבר עיקר המשאבים הם בהגעה לכאן בטיסה ונסיעות ארוכות, עלויות המחיה מאוד נמוכות. אם כבר מגיעים לכאן, שווה להקדיש את הזמן ולחקור את השמורה בהתאם. אבל הזמן שלנו קצוב ויש עוד הרבה להספיק החודש. לחילופין אם לא רוצים לראות את הדולפינים שחור-הלבן ולהגיע עד לפונטה טומבו, אפשר לעשות את היומיים אחרת - לראות פינגווינים בחצי האי וואלדז (בכמות קטנה אך מספקת) ואז להקדיש יותר זמן לשמורה עצמה ולהגדיל את הסיכוי לראות את האורקות.

ברילוצ'ה (5 ימים)

ברילוצ'ה, עיר השוקולד והגלידה ואולי אפשר להגיד בירת פטגוניה. עיירת הקיט אוספת אליה מדי שנה המוני מטיילים, היא מציעה המון אפשרויות טיול ברמה של טיולי יום, או טיולים מרובי ימים, טרקים, ונופים של אגמים, יערות והרים גבוהים. בעונה הזו העיר יפה במיוחד כי ההרים עדיין מושלגים ומזג האוויר מתחיל להתייצב. מכאן אפשר לחבר גם את צ'ילה דרך פוקון ובכיף אפשר לבלות כאן שבוע ויותר. אנחנו הקדשנו לה כמעט חמישה ימים מלאים מהטיול. לקחת רגע את הדברים ברגוע ולהינות מהנוחות שהיא מציעה רגע לפני שמדרימים אל הקור והשלג של אל קלאפטה, טורס דל פיינה ואושוויה בחצי השני של הטיול. 


יום 07 - הגעה לברילוצ'ה, שיטוט בעיר וסעודה טובה
היום התחיל בהשכמה בארבע וחצי לפנות בוקר. בחמש וחצי אספו אותנו לשדה בנסיעה שלקחה כארבעים דקות מפוארטו מדרין בחזרה לטרלאו. השדה היה שומם, אפילו הצ'ק אין עוד לא נפתח. העברנו את הזמן עם קפה וקרואסון טרי בקפטריה ועלינו לטיסה שיצאה בדיוק בזמן. טיסה ישירה מטרלאו לברילוצ'ה הייתה לוקחת שעה וחצי, אך כאמור חלק מהסיפור כשטסים לפני נובמבר זה שאין טיסות ישירות.
הטיסה לבואנוס איירס לקחה כשעתיים, שם נדרשנו להמתין שעתיים נוספות ואז לטוס עוד שעתיים לברילוצ'ה. לפחות הפעם אפשר היה להגיע ישר לאולם הטיסות היוצאות ללא צורך לצאת ולהיכנס חזרה. אכלנו ארוחת בוקר לא רעה אפילו למחירים של שדה תעופה והגענו לברילוצ'ה בסביבות שתיים בצהריים. אספנו את הרכב שהזמנו מראש ונסענו אל העיר, כעשרים דקות מהשדה.

את הרכב חנינו במלון NH שם ישנו, אם כי ניתן לחנות בעיר בחינם בסימון אפור (ללא צבע על אבני שפה) או בלבן שדורש לשלם למישהו ברחוב (כספרים שמסתובבים עם וסט צהוב, עולה 75 פזו לשעה או באפליקציה שצריך להוריד ואז זה 55 לשעה אבל יורד בוויזה, פחות אידאלי). אסור לחנות בצהוב (תחנת אוטובוס) או באדום. לאחר התארגנות זרירזה במלון יצאנו לעיר לחקור אותה רגלית. מזג האוויר האיר לנו פנים והשמש חיממה את העיר ב-18 מעלות אביביות. איכשהו זה היה חם מספיק כדי לרדת לטישירט. המלון שלנו ממוקם ממש במרכז. ירדנו לכיוון החוף לשלט של ברילוצ'ה והמשכנו על הרחוב הראשי המלא בחנויות מתנות, בגדים, ציוד טיולים וחנויות שוקולד. הסתובבנו בין החנויות והלכנו עד הקתדרלה, שם הסתובבנו חזרה למרכז המבקרים לקבל קצת המלצות לימים הבאים. 

מסתבר שהטרקים שתכננו לעשות עדיין סגורים בזמן זה של העונה, הכל עדיין מושלג והשבילים לא נפתחו.
יש באתר סיפור דרך לא מעט סיפורים על טרקים באזור ברילוצ'ה, אבל פחות או יותר כל מה שראינו עדיין היה סגור בשלג שלגים, ולכן יש לבדוק בהתאם עם ההגעה לעיר מה נפתח ומה החלופות. קיבלנו המלצות על מה שכן אפשרי וגם קיבלנו מספר טלפון של בוט וואטסאפ שאפשר דרכו לקבל עדכונים על מסלולים, מפות להורדה ועוד. פשוט שולחים הודעה בוואטסאפ למספר הזה ומקבלים אפשרויות:
 +54 9 294 416-6700
Bariloche Virtual Assistant

משם חזרנו למלון להתארגן לארוחת ערב. הלילה כבר התחיל לרדת ומיד כשהשמש נעלמה נהיה קר מאוד מהר מאוד. ברבע לשמונה התייצבנו מול מסעדת הבשרים אלברטו שמקבלים בה רק לפי המתנה ואין הזמנה מראש. מסעדת אלברטו אחת ממסעדות הבשרים הנחשבות וידועות בעיר והיא לא אכזבה, עם נתחים גדולים וטעימים לצד יין מקומי זול. נכנסו בין הראשונים והתקבלנו בברכת "מה נשמע" בעברית. תוך כדי הגשה המלצרים דאגו לבקש "מקום" לצלחת על השולחן, "תודה" וגם "סבבה", כמובן. היה נדמה שחצי מהסועדים ישראלים ורק שמענו עברית בכל מקום. בסיום ביקשנו חשבון והמלצרית הראשית ספרה לנו את הסכום בעברית ולא הפסיקה להגיד "תודה רבה" אחרי שהשארנו לה טיפ נאה. סה"כ ארוחה זוגית מצוינת שכללה 800 גרם אנטיקוט, ערימת צ'יפס בלתי נגמרת, לחם טרי עם מטבל צ'ימיצ'ורי ובקבוק יין אדום יצאה 120 ש"ח לאדם כולל טיפ נדיב. איך חוזרים לאכול במסעדות בארץ אחרי זה? משם בירידה ישר למטה בהמשך הרחוב אל הגלידרייה של rapa nui, לקנח בוופל בלגי עם גלידה ותותים במחיר שווה לכל נפש של 12 ש"ח לוואפל זוגי. בעשר וחצי כבר היינו במיטה שבעים ומלאי אושר ונרדמו במהרה. 

יום 08 - תצפית הררית והקולוניה השוויצרית
לקחנו את הבוקר באיזי. בשמונה ירדנו לחדר האוכל אם כי איך אפשר לאכול שוב אחרי הארוחה של אתמול... בעיקר שתינו קפה. חשבנו לעשות מאוחר יותר בראנץ', אבל היום היה יום ראשון והכל פשוט סגור עד הערב. בתשע ורבע ירדנו לרכב והתחלנו את הסיבוב להיום. התחנה הראשונה - Cerro companario, הקילומטר ה17 - תצפית על ברילוצ'ה, האגם וההרים הסמוכים. הדרך לשם לקחה כ25 דקות. יש רכבל אבל אנחנו עלינו ברגל, כשלושים דקות הליכה. מהפסגה יש כמה נקודות תצפית יפות וקפיטריה קטנה. לאחר עשרים דקות ירדנו בחזרה לחניון. 

משם נסענו עד וילה שאו שאו (Villa Llao Llao), מלון מפואר שיושב בלב העמק. עצרנו בנקודות אקראיות לצלם והבנו שכבר 12:30 ואנחנו די רעבים, ולהתחיל את העליה להר שאו שאו יקח לנו מכאן כשלוש שעות הלוך חזור. אז החלטנו לחתוך לקולוניה השוויצרית, כי סיפרו לנו שיש בה היום יריד אוכל מקומי. ברילוצ'ה הוקמה על ידי מהגרים מגרמניה ושוויץ וזה ניכר בסגנון המבנים וכמובן בשוקולדים. עם עוד קצת עצירות לצילומים בדרך הגענו לשם באחת. שילמנו 300 פזו על חניה (לכאורה הכסף הולך לטובת בית הספר המקומי, אז בכיף). היריד עצמו היה ממש נחמד וככל הנראה מתקיים בכל יום ראשון, אך כדאי לברר מראש לפני שנוסעים במיוחד לשם. היו המון דוכני אוכל מקומי ויצירה, לצד הופעות חיות ומוזיקה טובה. כשההיי-לייט של האירוע זה בשר שמובשל בצורה מסורתית במעין מדורה על הקרקע.

הסתובבנו בין הדוכנים השונים ולבסוף התפצלנו כל אחד לקנות מה שבא לו. אני התבייתתי על choripan, נקנקיית צ'וריסו בלחמניה עם חרדל, צ'ימיצ'ורי, רוטב בצלצלים וחריף מקומי. היה אש. זה לצד בירה טובה וקרה של מבשלת מקומית בשם "ברלינה פטגוניה" (המפעל שלהם ממש כאן בקולוניה). זוגתי מצאה קדרה צמחונית של תבשיל עדשים והייתה מבסוטה. לסיום גלידה בגביע המיוחד שמתפצל לשניים או שלושה כדורים נפרדים לרוחב. עזבנו את המקום בסביבות שתיים וחצי ונסענו ל-Villa Tacul לתחילת העליה לסרו שאו שאו. זו בעצם דרך הפוכה וקצרה יותר להגיע לתצפית, שלא עוברת בתוך היער מכיוון הווילה אלא ישר עולה בעליה להר. יש פניה לדרך עפר שמובילה לחניון בין העצים. חנינו את הרכב ועלינו עם השילוט כחצי שעה עד נקודת התצפית. מכאן נשקף נוף פנורמי מרהיב, השמש יצאה ושטפה את העמק ואותנו בחום מלטף ובילינו כאן עד שעה חמש, רק נהנים מהשקט והנוף הפנורמי. 

הירידה לקחה קצת פחות מהעליה ונסענו באותה דרך כמו שבאנו, רק שהפעם עצרנו בנקודת התצפית punto panoramico, המשקיפה על וילה שאו שאו וכל העמק מסביב. ממש ממש יפה. החזרה לברילוצ'ה לקחה לנו כ-45 דקות. הגענו למלון רצוצים מיום מלא הליכה ופעילות. קנינו ברחוב בחוץ מיכל מים מינרלים גדול של 6 ליטר ב-550 פזו (כשלרוב חצי ליטר עלה לנו בכל מקום 300-350). לא ברור איך לא עשינו את זה עד עכשיו. בשמונה וחצי הלכנו למסעדה האיטלקית L' Italiano שקיבלה דירוג גבוה ובאמת בסה"כ לא הייתה רעה, אם כי הריזוטו שלקחתי לא הייה מאוד מוצלח, נראה שהמנות האחרות והפיצות דווקא ברמה גבוהה. קינחנו בפרלינים מצויינים מראפה נויי שעלו 440 פזו לארבע יחידות, שם המוכרת שאלה מאיפה אנחנו וכשאמרנו ישראל התחילה להסביר בעברית "זה שוקולד חלב, זה מריר, זה לבן זה עם שקדים זה עם פיסטוק זה עם אגוז לוז זה עם ריבת חלב". מה עשינו לעולם... משם כבר בחזרה לחדר, כמעט 11 בלילה ומחר יש עוד יום ארוך.

יום 09 - Villa La Angostura
אחרי יום ארוך אתמול הבנו שאנחנו רוצים לקחת את הזמן קצת יותר בקלילות ולא לרוץ ממקום למקום, אלא גם להינות מהחופשה. ישנו עד מאוחר וירדנו לארוחת הבוקר רק בתשע. בעשר כבר יצאנו לכיוון וישה דה לה אנגוסטורה שהיא התחנה הראשונה במסלול שבעת האגמים. לא הייתה לנו תכנית מסודרת, ידענו שלא נוכל לעשות את כל מסלול שבעת האגמים, זה דורש לפחות עצירה ללילה בעיירה סאן מרטין דה לוס אנדס, אבל חשבנו שלפחות נוכל להתקדם קצת לתצפיות על האגמים. הנסיעה לעיירה לקחה קצת יותר משעה וחצי. בדרך עצרו אותנו פעמיים שוטרים לביקורת, באחת מהן לבדיקת נשיפה ( ב-11 בבוקר! ). 
הגענו לעיירה וחנינו בחניה בסימון אפור ברחוב צידי ליד הtourist information. ידענו שיש כאן פארק לאומי שהמקומיים קוראים לו "יער במבי" וטוענים שהוא היווה השראה ליער בסרט, אבל באמת קוראים לו arryanos. גם כאן יש מספר וואטסאפ שאפשר לסמס להם כדי לקבל מפה ומידע.
 Turismo Villa La Angostura
+54 9 294 424-1678

בתחנת המידע הסבירו לנו באנגלית קלוקלת שכדי להגיע לפארק צריך לקחת שיט וכל הסיפור הלוך וחזור עם הסירה כולל ביקור בפארק לוקח שלוש שעות. יש שתי סירות ב-12 וב-3 בצהריים שנוסעות מצד החיצוני של חצי האי ושתי סירות שיוצאות חצי שעה קודם בהתאמה מהצד הפנימי של חצי האי. הבנו שאם אנחנו הולכים על זה, כבר לא נגיע צפונה מכאן היום. התישבנו בבית קפה אקראי שהיה לידנו והיה ממש נחמד בשם antibes והזמנו קפה וסנדביצ'ם טייקאוויי שיהיה לנו לצהריים (שהיו מצוינים!), באופן לא מפתיע שניה אחרינו נכנסו עוד שני ישראלים וחלקנו איתם את כל המידע שקיבלנו.

יצאנו לחקור קצת את הרחוב הראשי, וראינו מן העבר השני של הכביש שיש חניה ציבורית חינם, טוב לדעת. בשתיים כבר התייצבנו לקנות את הכרטיסים לסירה ונכנסו לתחנת המידע שבה קונים את כרטיס הכניסה לפארק. כאן הפקידה ידעה סוף סוף אנגלית והסבירה לנו את מה שאף אתר אינטרנט ואף אחד אחר לא הסביר - הפארק נפתח ב-11 ואפשר ללכת בו רגלית עד הקצה כשלוש שעות לכל כיוון. אז משלמים רק 2700 לאדם על כניסה לפארק. מכיוון שהגענו מאוחר, כבר אי אפשר להיכנס לפארק מהכניסה הרגלית. אבל יש את האפשרות להגיע לקצה המרוחק של הפארק עם סירת קטמרן, שעולה בנפרד מהתשלום לפארק עוד 5500 פזו לאדם לשיט הלוך-חזור ואז יש רק שעה להסתובב בפארק לפני שצריך לחזור. כלומר ניתן לחסוך את הסכום המאוד יקר יחסית של הסירה וגם לבלות יותר זמן ביער עצמו. אבל אנחנו כבר כאן ולא נחזור לכאן, לכן שילמנו אחרי הכל. זו הייתה אחת ההוצאות הלא מתוכננות הגדולות של הטיול.

לאורך שעה של שיט קיבלנו הסברים רק בספרדית, אך באופן מפתיע כשהתמרמרנו אחד לשני על העלויות היקרות וההסברים בספרדית, הסתובב אלינו מישהו מקומי ושאל אם הוא שומע נכון ואנחנו מדברים עברית. מפה לשם מדובר בבחור יהודי-ארגנטינאי שלמד עברית כשהיה ילד בבית ספר, והוא שמח לתרגם לנו את הספרדית ובתמורה להתאמן על העברית שלו. הוא הכיר לנו את המשפחה שלו והם היו מאוד מאוד נחמדים.
הגענו אל היעד המיוחל בשלוש ועשרים. מדובר בחלקת יער קטנה שבה גדלים העצים הייחודיים לאזור, מעין עצים אדומים מאוד גבוהים, וההליכה בינהם מתבצעת על דק מסודר ולוקחת חצי שעה אם הולכים ממש לאט. באמת שניסינו לשבור את הראש להבין למה זה נחשב אטרקציה, פשוט הולכים על שביל מרוצף בין עצים שכולם נראים אותו דבר. מבחינת בעלי חיים אמורות להיות פה ציפורים אבל לא ממש ראינו אותן כי הן הסתתרו בצמרות. ואז חוזרים.

אני ממש לא יכול להמליץ על השיט הזה לאף אחד, עדיף להשקיע את הזמן בדברים מעניינים יותר. אולי זה אחרת אם מגיעים ברגל מהיבשה או בעונת הקיץ, אבל מבחינתנו זה פשוט היה בזבוז של זמן וכסף. בארבע ועשרים בול יצאנו חזרה לדרך ובחמש ועשרה כבר היינו ברכב, מינוס 8200 פזו כל אחד, הסכום הכי גדול שהוצאנו על משהו כאן עד כה. כשירדנו מהסירה חזרה למזח, דווקא שם ראינו המון ציפורים מעניינות ויפות, מעופות דורסים ועופות מים, פשוט מהלכות להן בנונשלנט ולא מתרגשות מהאנשים סביבן. עלינו לרכב ויצאנו לדרך חזרה לברילוצ'ה. בדרך חזרה יש כמה נקודות עצירה פנורמיות לאורך הכביש ומפה לשם חזרה למלון בשבע וחצי. עד שסיימנו להתארגן כבר היה תשע והיינו שפוכים מעייפות, אני לא הרגשתי מדהים והחלטנו לסיים להיום בלי ארוחת ערב מפונפנת. 

יום 10 - Lago Gutierrez, Cerro Otto
לאחר לילה של שינה עמוקה וטובה קמנו בשמונה, התארגנו וירדנו לחדר אוכל. התכנית להיום הייתה לעלות לרפיוחו פריי שקראנו עליו באחד מסיפורי הדרך באתר. הלכנו למרכז המידע של הפארק הלאומי שנמצא כמה דקות מהמלון. שם הפקידה בישרה לנו שאין לנו אפשרות לעשות את המסלול הזה בגלל תנאי מזג אוויר ושלגים. יש דרך מ-cerro companiaro שסגורה להליכה ויש דרך מlago gutiérrez שאפשר ללכת בה עם ציוד לשלג וקרח וצריך לישון לילה ברפיוחו כי לוקח משם תשע שעות הליכה. היא המליצה לבדוק תחזית מזג אוויר באתר של השירות המטראולוגי
https://www.smn.gob.ar
או באתר
https://www.windguru.cz
מעבר לזה היא אמרה שאם עושים מסלול כזה, שמוגדר בדרגת קושי בינוני ומעלה, צריך תחילה להירשם באתר של רשות הפארקים. 

במקום זה פשוט נסענו לאגם גוטיארז, עשינו מסלול הליכה שכלל מפל ותצפית שלקח משהו כמו שעה כל כיוון. בפסגת התצפית ראינו ציפור מאוד גדולה נוסקת מעלינו. צילמנו כמה תמונות בלי להתרגש יותר מדי.בהמשך כשעברנו עליהן במסך גדול הבנו שראינו קונדור(!) ראשון לטיול.
בדרך למעלה פגשנו של ישראלים שעשו מסלול דומה לשלנו והחלפנו חוויות. קודם כל הם סיפרו לנו שהם היו בוואלדז יום אחד אחרינו וראו את האורקות צדות. כמה קינאנו בהם. הם גם סיפרו שהם תכננו לחצות את הגבול מברילוצ'ה לצ'ילה, אך בדרך לפוקון עצרו אותם בגבול הצ'יליאני ואמרו להם שהם צריכים לעשות בדיקת קורונה (לא צריך) והם יצאו בבדיקה חיוביים (הם לא היו), ובעצם רצו שהם יתנו שוחד כדי לעבור. הם לא רצו לשלם וחזרו לארגנטינה שם הם עשו בדיקה ומן הסתם יצאו שליליים, וגם אמרו להם שבכלל כבר לא צריך בדיקות...
הם גם סיפרו לנו שהם עושים את הדרך לאל קלאפטה ברכב דרך הקרטרה אוסטרל, מה שאמור לקחת להם שבעה ימים. וסיפרו שהם יודעים על אוטובוס לילה מואלדז לברילוצ'ה (חלופה לטיסה) אבל לא היו בטוחים אם הוא יוצא לא בעונה. חשבתי שהמידע הזה יכול להיות שימושי ולכן אני רושם אותו כאן.
עשינו יחד את הדרך למטה וחזרנו לרכב בערך ב-12. 

משם נסענו ל-Cerro Otto, הר גבוה המשקיף על כל ברילוצ'ה ובראשו מסעדה מסתובבת ומרפסת שמשקיפה על כל האזור מלמעלה. פחות או יותר שעה נסיעה משם. הדרך הופכת בשלב מסוים לדרך עפר והיה שלט שצריך רכב 4 על 4 אבל ראינו מכוניות פרייבט יורדות והחלטנו לנסות גם. לא היתה שום בעיה לעלות, אך הנסיעה בעליה האיטית הביאה אותנו למעלה בערך באחת וחצי. בשלב מסוים הדרך פשוט נגמרה במחסום של אדמה וראו שבהמשך הכל קפוא ומושלג. מכאן ירדנו מהרכב והמשכנו ברגל עוד כ-30 דקות עד למרגלות המסעדה. קצת לפני המסעדה כל העיר נגלת מהדרך וזו אחת התצפיות היפות על ברילוצ'ה, האגם וההרים מן העבר השני. על מנת להגיע למסעדה צריך לקחת קרונית (funicular) שעולה 3000 פזו. לחילופין אפשר להחנות את הרכב למטה ולעלות עד למסעדה ברכבל.

בחוץ היה קפוא, רוח חזקה נשבה והשמש התחבאה. לקחנו את הקרונית והתיישבנו לאכול צהריים, כבר היה כמעט שתיים וחצי. האוכל כאן יקר פי 2 מאשר בעיר. אכלנו קדרת עדשים ממלאת ומחחממת וחזרנו למטה עם הקרונית ואז אל הרכב, אליו הגענו בערך בארבע. משם כחצי שעה נסיעה למלון בעיר להחנות את הרכב. יצאנו שוב לעיר למלא את קיבתנו בגלידה בגלידרייה "ממושקה", הפיסטוק ואגוזי לוז. היה מצוין. קנינו שוקולדים מעולים בRichie Patagonia. השלמנו כמה מצרכים בסיסיים בסופרמרקט הגדול Supermarket La Anonima שנמצא ממש במרכז. מיכל של 5 ליטר מים עולה שם 340 פזו, כמו בקבוק מים של חצי ליטר בכל מקום אחר. לאחר מנוחה והתארגנות לערב יצאנו למסעדה בשם Alto El Fuego Parrilla מקום קטן עם ערימות של אווירה, יין טוב ואוכל טוב. הזמנו אנטריקוט, סינטה, פירה, ירקות בתנור ובקבוק יין אדום מפנק. החשבון יצא קצת על צד היקר, 9800 כולל שירות, אבל זו הייתה המסעדה הכי טובה שאכלנו בה עד כה. 
אם אתם בברילוצ'ה ואוהבים בשרים, אל תוותרו.

יום 11 - ברילוצ'ה יום אחרון
התלבטנו מה לעשות ביום האחרון כאן, למען האמת רוב הדברים די דומים והטיולים האתגריים יותר סגורים בזמן זה של השנה. למשל רצינו לנסוע ל-Cerro Tronador, הקרחון השחור. אבל במלון אמרו לנו שבתקופה הזו הדרך לא עבירה לרכב פרטי ונהיה חייבים לעשות את זה עם סיור מודרך עם רכב 4×4. סיור כזה עולה בין 5000 ל 9000 פזו לאדם, לפי בדיקות אקראיות שעשינו בסוכנויות התיירות הפזורות בעיר (יקר יותר ככל שמתקרבים למרכז העיר) והוא יוצא בין 9:00 ל-18:30 שזו כבר שעה מאוחרת לנו מדי בהתאמה לטיסה שלנו. 
התעוררנו בשמונה וחצי אחרי לילה של שינה ארוכה מלאים ביין ובשר טוב. ירדנו לארוחת הבוקר בתשע וחצי, לקחנו את הבוקר באיזי, התקלחנו וארגנו את המזוודות לקראת הטיסה הערב. 

בינתיים קראנו על תצפית קונדורים שנמצאת כעשרים קילומטרים דרום מזרחית לעיר שנקראת Cerro Buitrera, תצפית שלוקח כשעתיים לעלות אליה ושעתיים חזרה. שאלנו בקבלה במלון לגבי הגעה לשם והבחור בקבלה נתן לנו נקודת ציון מדויקת ואמר שזה אזור שהוא רוכב בו על אופניים ושלח אותנו לדרכנו. עשינו צ'ק אווט ולהפתעתנו נדרשנו לשלם מיסים בסך 360 פזו לאדם ללילה עבור על לילה, סה"כ 2880, על זה הם גם רצו עוד 2800 עבור כל יום חניה, כשאנחנו הבנו מהם שהתשלום הוא 280 ליום ולכן השארנו את הרכב בחניון שלושה ימים. מפה לשם הם עשו איזה חישוב שהביא אותנו ל-10,500 פזו שלא חישבנו בתקציב וממש התעצבנו מחוסר השקיפות מבעוד מועד כשסגרנו איתם את הלינה.

שמנו את המזוודות בתא המטען וב-12:00 יצאנו לדרך, מעט אחרי שיוצאים מברילוצ'ה נכנסים לדרך עפר מזעזעת, מלאה בורות ומהמורות, קוליסים עמוקים, בחלקם מלאי מים. ממש לא דרך לרכב פרטי. המפה של גוגל הראתה חמישים דקות אל היעד, אבל עם הדרך הקשוחה שאילצה אותנו לנסוע לאט מאוד לקח לנו כשעה וחצי להגיע עד נקודת הציון שקיבלנו, שהיא חווה פרטית. בדרך ראינו עופות גדולים מרחפים מעלינו ובמבט בעדשת הזום במצלמה נדהמנו לראות קונדורים! החווה עצמה הייתה סגורה ובשער והיה כתוב שטח פרטי. רגע אחרינו הגיע ג'יפ ובספרדית קלוקלת ניסינו לשאול אם זו הדרך לתצפית, אבל הבחור לא היה לעזרה גדולה מאוד, הוא פתח את השער, נכנס וסגר אותו אחריו. לא ידענו איך להמשיך משם, נסענו עוד קדימה על דרך העפר עד שהיא הסתיימה בשער נוסף שכתוב עליו שטח פרטי. לא ראינו שום תחילה של שביל או אפשרות להתקדם, אך מרחוק ראינו את תצורות הסלע המעניינות עם התאים החצובים בה שככל הנראה הציפורים חופרות לעצמן קינים.

במקום אין קליטה בכלל ובלית ברירה חזרנו לברילוצ'ה כלעומת שבאנו. ככל הנראה נדרש לתאם עם החווה את ההגעה אבל לא הבנו איך. אולי היה צריך לברר תחילה עם רשות הטבע , אבל נראה שמדובר בשטח פרטי שמחייב תיאום מראש. בדרך חזרה המפה לקחה אותנו משביל אחר שהיה קצת פחות גרוע אבל עדיין דרך עפר קשוחה. הנופים פה מאוד יפים, במיוחד השילוב של נוף כמעט מדברי עם הרים מושלגים. חזרנו אל העיר לקראת ארבע. רוב המסעדות כבר היו סגורות לסיאסטה ומצאנו אחת פתוחה בשם Friends בה אכלנו המבוגרים מושחתים לצד ערימת צ'יפס ובירה פטגונית טובה. כשישבנו במסעדה קראנו את הביקורות שאנשים רשמו בגוגל מפות, וממה שהצלחנו לגרד אכן מדובר בחווה פרטית. צריך להחנות את הרכב בשער ולהיכנס רגלית עד הבית, שם צריכים לשלם 650 פזו (נכון ל-2021) ולחתום על טופס ויתור, ומשם ככל הנראה ההליכה בין שעתיים לשלוש עד הפסגה (זמן שבכל מקרה לא היה לרשותנו).

בכל אופן, הייתה לנו חווייה , ראינו קונדורים והעברנו את היום האחרון בברילוצ'ה עם נופים שונים מהשטאנץ שחזר על עצמו של אגמים ויערות, וזה מה שחשוב. הטיסה לאל קלאפטה הייתה בתשע ועשרים בערב. היינו צריכים לתדלק ולהחזיר את הרכב. תדלקנו בתחנה האחרונה ביציאה מברילוצ'ה. קצת יותר מחצי מיכל עלה כ-4000 פזו. ההחזרה של הרכב עברה בקלות ללא עניינים מיוחדים ומשם לצ'ק אין. הלילה מחכה לנו שוב לילה של שינה בשדה בגלל הקונקשין בבואנוס איירס, שמאלץ אותנו לחזור צפונה שעתיים כדי לטוס דרומה שלוש שעות, ותוך כדי גם להחליף שדה בתוך העיר. תענוג גדול. אבל לפחות זו הפעם האחרונה לטיול.

אל קלפאטה - פריטו מורנו (1 יום)

אל קלאפטה היא עיירת תיירות שמחברת אל כביש 40, הקרטרה אוסטרל וממנה אפשר להמשיך לכיוון פוארטו נטאלס, ריו גשגוס וכמובן אל צ'לטן.
באל קלפאטה עצמה אין המון מה לעשות, אך היא שער הכניסה לדרום פטגוניה וממנה אפשר לנסוע לאל צ'לטן הסמוכה, שבה יש המון טרקים ואת אחד ההרים היפים בפטגוניה - הפיץ רוי. האטרקציה העיקרית באל קלפאטה היא "הקרחון המתנפץ" פריטו מרנו. קרחון עצום, מהגדולים בעולם אם לא הגדול ביותר, שידוע בשל פיסות הקרח העצומות שמתנתקות ממנו מדי כמה דקות.

יום 12 - אל קלאפטה ו"הקרחון המתנפץ" פריטו מורנו
לאחר לילה עם מעט שינה, נחתנו באל קלאפטה בתשע וחצי בבוקר.
סגרנו מראש עם סוכנות נסיעות שנעשה איתם סיור מודרך בפריטו מורנו ולמחרת הם יסיעו אותנו לאל צ'לטן, שם היינו אמורים לעשות סיור מודרך גם כן ולבלות עוד יומיים בעצמנו. כשירדנו מהמטוס כבר חיכו לאסוף אותנו למלון כדי להשאיר את התיקים הגדולים, ובסביבות עשר וחצי כבר היינו אחרי הצ'ק אין במלון.
תוך כדי הנסיעה הבנו שהייתה איזו אי הבנה לגבי המסלול שסגרנו, היינו בטוחים שאנחנו עושים באל צ'לטן עם מדריך את העליה עד הלגונה שלמרגלות הפיץ רוי, אבל בפועל קאזה זולה סגרו לנו טיול אחר של שעתיים לתצפית הקונדורים שמשקיפה על אל צ'לטן. ניסינו להבין יחד עם הסוכנות מה החלופות ואם אפשר לקבל החזר כספי, ולבסוף סיכמנו שניסע איתם, ניקח את קופסת האוכל שהם מספקים ונמשיך משם עצמאית. הם היו ממש אדיבים וניסו להציע חלופות אחרות, בדקו את מזג האוויר ונתנו ים של המלצות וטיפים כולל מה לעשות לפי ראות, זמני הליכה, מזג אוויר, שעות אור ועוד. כך שבסוף אי ההבנה יצאה בסך הכל לטובה.

הספקנו לקפוץ למאפיה שהם המליצו עליה ברחוב הראשי וקנינו קפה וסנדביצ'ים טייק אווי כי ב-12 כבר אספו אותנו מהמלון להתחיל את המסלול לפריטו מורנו, והעיסוק בנושא אי ההבנה גזל מאיתנו זמן רב .ב-12 אסף אותנו רכב עם נהג ומדריך ומסתבר שהיינו לבד לגמרי, סיור פרטי. המדריך, איגנציו, ידע אנגלית מעולה והיה ממש אחלה. הוא שמע על העניין עם אל צ'לטן ובעצמו נתן לנו עוד המון מסלולים חלופיים והצעות. לאורך הנסיעה שלקחה כשעה וחצי, הוא הסביר המון על האזור, על אל קלאפטה ועל הקרחון ועל ארגנטינה, צ'ילה ומה שביניהן. זה מסוג הדברים שכיף שיש מדריך ולא סתם הולכים לראות קרחון גדול בלי לקבל קונטקסט למה שרואים.

בכניסה לפארק שילמנו 4000 פזו כל אחד על הכניסה, עצרנו לתצפית ראשונה על הקרחון והמשכנו הלאה. היה ממש קר, בסביבות ה5 מעלות, ורוח חזקה נשבה והקפיאה אותנו. כשהגענו למתחם החניה התלבשנו בהתאם והתחלנו את המסלול. מול הקרחון הטמפרטורה כבר צונחת לאזור האפס. היתרון של להגיע באחת וחצי בצהריים לכאן זה שכל מי שרצה להגיע לכאן מאל קלפאטה כבר עשה זאת מוקדם יותר בבוקר וכך יצא שהיה לנו את המקום כמעט לעצמנו עם מיעוט יחסי של תיירים. פריטו מורנו הוא קרחון עצום שנמצא בתוך שמורת הטבע לוס גלסיירס, השמורה השניה בגודלה בארגנטינה אחרי נאוול וואפי .מעבר לצפייה בקרחון אפשר לעשות שיט בלגונה ולהתקרב אליו וגם אפשר לעשות הליכה על גבי הקרחון עצמו (אנחנו לא עשינו את זה או את זה).

ירדנו לחוף, עליו משייטים קרחונים שמתנתקים מהקרחון העצום, ומשם מתחילים מסלול שעובר על דק מסודר עם מרפסות תצפית. התחלנו מהחלק הצפוני של הקרחון והתקדמנו לאט לאט למרכז, ומשם השביל יורד ומקיף את הקרחון וממש מתקרבים כמאה מטרים ממנו לגובה העיניים. ברקע נשמעים קולות פיצוח כמו רעמים, ומדי פעם ניתן לראות פיסות קרח נושרות אל הלגונה. ועל כן שמו "הקרחון המתנפץ". היינו ברי מזל לראות כאן קונדורים, שועל אדום וגם עיט שהתיישב על המעקה מטר מאיתנו ללא חשש.
המסלול מסתיים בעליה לקפטריה , ולדברי המדריך לוקח כשעה וחצי. אנחנו סיימנו אותו בשעה חמש בערב. לקחנו את הזמן להינות מכל רגע שהיה לנו עם הקרחון, זו חוויה עוצמתית שקשה לתאר וקשה להעביר בתמונת. רגע לפני שעזבנו, במרפסת המרכזית האחרונה עמדנו להצטלם תמונת פרידה ולפתע קיר קרח עצום פשוט התנתק ונשר ברעם ועוצמה לתוך המים, ונתן לנו מופע אחרון להיום. למזלנו גם הצלחנו להסריט את זה בווידאו, והמבקרים שהיו סביבנו ניגשו וביקשו לראות את הסרטון שוב ושוב. בשש היינו בחזרה במלון.

מעבר לפריטו מורינו אין ממש מה לעשות באל קלאפטה, גם המדריך אמר את זה בעצמו. ברמת העיקרון יכולנו כבר הערב לקחת את האוטובוס של שש ולנסוע לאל צ'לטן, מה שהיה מאפשר לנו אולי לעשות שם טרק יום ארוך יותר. התארגנו במלון ובשבע כבר התייצבנו במסעדה La Tablita שקיבלנו עליה המלצה. ברחוב יש המון כלבים משוטטים, לחלקם יש בעלים וחלקם כלבי רחוב שמתגודדים בלהקות. הם נצמדים להולכים ושבים ומקווים לקבל שאריות אוכל. אלינו נצמדו שני כלבים שהלכו איתנו מהמלון אל המסעדה. המסעדה הייתה ברמה גבוהה מאוד וזו הייתה הזדמנות טובה לטעום אסאדו כבש מסורתי לצד בירה מקומית. חזרנו למלון בסביבות תשע שבעים ומותשים מלילה ממועט שינה ולפני עשר כבר ישנו שנת ישרים. מחר ההשקמה בשש. בשבע וחצי יוצאים לאל צ'לטן.

אל צ'לטן (3 ימים)

אל צ'לטן היא עיירת מטיילים קטנה שמשמשת כנקודת התארגנות ליציאה לטרקים בכל אזור פיץ רוי והסביבה. הטרק המפורסם ביותר הוא אל הלגונה למרגלות ההר (והמהדרין יקחו אוהל לנקודת ההתחלה ויעלו אליו לקראת הזריחה), אם כי יש כאן לא מעט טרקים ואפשרות לראות את הנוף מזוויות וגבהים שונים. זה אחד המקומות הכי יפים בארנטינה וללא ספק ההיילייט של הטיול. מעבר לנופים מטורפים, יש כאן גם המון בעלי חיים, ואפילו פומות (אם כי נדיר להתקל בהם) וזה המקום שראינו בו הכי הרבה קונדורים מקרוב.
היו לנו כאן שלושה ימים בשל אילוצי לו"ז, אך אני חושב שמי שיכול להקדיש לכאן עוד זמן לא יתאכזב. כתבתי בסוף הפרק את התובנות שלי בנושא.


יום 13 - אל צ'לטן, לגונה טורס
ההסעה יצאה בול בזמן עם חברת הטיולים. בדרך עוצרים במלון דרכים קטן עם מסעדה. לאורך הנסיעה המדריך סיפר על האזור, על בעלי החיים ועל היסטוריה מקומית. פעם אחת בספרדית בשביל כלה האוטובוס ופעם אחת באנגלית בשביל שני הישראלים. לאור מזג האוויר התייעצנו מה נכון לעשות היום, במיוחד גם לאור הזמן שיש לנו (חצי יום) והחלטנו לצאת לטרק יומי ללגונה טורה. ההסברים של המדריך היו מרתקים והיה כיף להעביר נסיעה של כארבע שעות עם מידע על הסביבה, האקלים, ההיסטוריה והמלצות למסלולים.
לקראת ההגעה לאל צ'לטן מתחילים להתגלות ההרים המקורננים והמושלגים שמאפיינים את האזור ועצרנו בנקודת תצפית מסודרת לכמה תמונות הכרחיות. ב11:30 כבר היינו בכניסה למלון עם שקית האוכל שהגיעה עם הסיור. המלון נראה חדש לגמרי ומאוד מפואר. הרבה יותר ממה שצריך בעיירה שמורכבת ברובה מהוסטלים, אבל מצד שני צפויים לפנינו שלושה ימים של 8 שעות טרק כל אחד, אז למה לא להתפנק אם כבר. קיבלנו את החדר, הזמנו מונית לטרק של מחר בבוקר, שמתחיל עשרים דקות החוצה מהעיר ובדיוק ב-12 יצאנו מהמלון לכיוון לגונה טורס.

זהו מסלול של תשעה קילומטרים למרגלות הר טורס. טרק יחסית קל (לעומת הפיץ רוי) , מכיוון שרובו מישורי, וגם מסתדר בול בחצי יום טיול. היה לנו יום שמשי מדהים ובהיר. אחרי כל ההפחדות על הקור של אל צ'לטן, מצאתי את עצמי מהר מאוד עם חולצת דרייפיט דקה שמעליה רק ז'קט פתוח. המסלול מתחיל פחות או יותר ממרכז העיר, ממש לא רחוק מהמלון שלנו. הכל משלוט וברור. התחלנו בעליה ומיד חלפו על פנינו שלוש ארנבות ענקיות. המדריך סיפר במהלך הנסיעה שהמהגרים האירופאים הביאו עימם את הארנבים לפני כמאה-מאתיים שנה והם מכנים אותם "המגיפה" של האזור. הם לא קשורים לאקו-סיסטם ומתרבים בקצב מסחרר, משתלטים על איזורי מחיה של חיות אחרות עם מיעוט טורפים יחסי. בהמשך ביקר אותנו קונדור ממש מקרוב ומשם רוב החלק הראשון עד נקודת התצפית נעשה בעליה מתונה ולוקח כשעה. עוד מהדרך כבר היה ניתן להבחין בצריח הר טורס במלוא הדרו. לאחר מכן הדרך יחסית מישורית ולקח לנו כשעה וארבעים להגיע ללגונה.

הלגונה הייתה בצבע חלבי וצפו עליה קרחוני ענק, למרגלות ההר יש קרחון עצום שניתקים ממנו פיסות קרח גדולות. רוח קרה וחזקה נשבה מכיוון הגלאסייר וכל הלבוש החם מיד עלה עלינו. כשהגענו התיישבנו לפיקניק ולהצטלם, השעה הייתה שלוש. נשארנו מול הלגונה כארבעים דקות והחלטנו להמשיך את המסלול לתצפית נוספת שיוצאת בשביל העולה בגובה לאורך הלגונה. תחילת השביל ממש מול הלגונה והולכים מימין אליה. ההליכה מתבצעת בחלקה על גבי סלעים ומסומנת פה ושם ברוג'ומים. השביל מתפצל מספר פעמים וצריך לקחת תמיד את הימני, הגבוה יותר. לאחר כחמישים דקות הגענו לנקודת התצפית שמסומנת בשלט. השמש הייתה בשיא הגובה ועוד רגע מתחילה הירידה. בארבע ארבעים ירדנו חזרה ללגונה ובחמש עשרים התחלנו את הדרך חזרה בדיוק באותו המסלול. לאורך הדרך פזורים שלטים שמציינים את מספר הקילומטרים היחסי. זה מאוד עוזר לקבל תחושה של התקדמות ולתזמן מקטעים. הדרך חזור לקחה לנו בדיוק אותו זמן כמו ההלוך. ציפינו שתיקח לנו קצת פחות, אבל הירידות היו יחסית קשוחות על הברכיים.

בשמונה הגענו בחזרה למלון, הורדנו את הציוד ויצאנו לחפש מכולת. הפחידו אותנו שהכל נסגר מאוד מוקדם ורצינו לצאת ממש איך שחזרנו, אך כשהגענו אל המכולת שנמצאת על הרחוב הראשי, אמרו לנו ששעות הפתיחה הן בין 7:30-23:00. רגועים שנספיק לקנות צידה לימים הבאים, חיפשנו מקום לאכול ארוחת ערב. מצאנו מסעדה מצויינת בשם Monte Rojo. איך שהתיישבנו קיבלנו לחם ומתבל כתמתם לא מזוהה טעים בטירוף, אולי סוג של פלפלים קלויים. אכלנו מרק ירקות עשיר וחם (סוף סוף ירקות!), וחלקנו פיצה דקה מצוינת. כל התענוג הזה ב-3000 פזו לאדם. משם הלכנו למכולת, קנינו פירות שיהיו לנו לימים הבאים וג'ריקן מים של 6 ליטר שנוכל למלא את השלוקרים. בחוץ נהיה מאוד קר והרוח נשבה בטירוף. חזרנו למלון למקלחת לוהטת נדרשת ופרשנו לישון. מחר השכמה ברבע לשבע.


יום 14 - פיץ רוי
גולת הכותרת של שמורת לוס גלסיירס וההר שעל שמו נקראת העיר אל צ'לטן (לפני שבא איזה אירופאי ונתן לו את השם פיץ רוי). רוב המטיילים עושים את המסלול בעליה ללגונה קפרי ומשם עליה ללגונה לוס טרס. אלו שתי עליות קשוחות והמסלול לוקח 4 שעות כל כיוון. קיבלנו המלצה למסלול חלופי מאחד המדריכים שלנו, להתחיל במקום שנמצא כעשרים דקות מחוץ לעיר בשם חוות פילאר. משם הולכים למסלול גלסייר פידראס בלנקאס בשביל יחסית מתון וקצר יותר, עם נוף לקרחון, ומתחברים לעליה ללגונה לוס טרס מהאמצע של המסלול הקלאסי. ככה מדלגים על לגונה קפרי והעליה הקשוחה וחוסכים שעה מהמסלול, בעוד שמרוויחים נוף אחר בהלוך. החזרה נעשית ממילא דרך לגונה קפרי. באמצעות המלון הזמנו מונית שירות שאוספת מטיילים מכל המלונות ונוסעת לחווה. קבענו איתם בשעה שמונה, במחיר 1000 פזו לאדם. על מנת להספיק להתארגן ולאכול ארוחת בוקר, קמנו ברבע לשבע. בשבע וחצי התייצבנו לארוחת הבוקר. ההסעה הגיע בול בשמונה, ובמלון הזהירו אותנו שאם קצת מאחרים לנהג הוא לא מחכה. אך אנחנו היינו מוכנים בזמן. הוא הקריא את השם שלנו , שילמנו 2000 פזו ונסענו. בדרך הוא עצר לאסוף עוד מטיילים ומהר מאוד מילא את כל המונית. היינו 14 ברכב וכשהגענו עוד מכוניות פרקו מטיילים שהתחילו את המסלול בחווה. למרות שאמרו לנו שהנסיעה לשם לוקחת 20-30 דקות, עם האיסופים בבוקר הגענו לחווה רק ברבע לתשע ומיד התחלנו לצעוד.

המסלול משולט היטב, מדי פעם עם חיצים קטנים מעץ או עם עמודים צהובים ובנקודות ציון גם שילוט כתוב. לאחר כשני קילומטרים, כשעה הליכה בעליה מתונה , מגיעים לתצפית על הקרחון Piedras Blanca. ממנו ממשיכים עוד כשעה עד אזור של מחנה אוהלים. כמובן שיש שם שלט בעברית שאומר "קחו את האשפה שלכם כשאתם הולכים". ומשם עוד כחצי שעה עד למרגלות העליה ללגונה Rio Blanca. השעה הייתה רבע ל-12. בשלט כתוב שעולים 400 מטר לאורך קילומטר ושזה לוקח שעה. אבל בערך חצי שעה אחרי תחילת העליה יש עוד שלט שאומר שנותרה שעה ואכן לקח לנו שעה וחצי לעלות למעלה בסך הכל. זו עליה מאוד קשוחה ושמחנו שהתחלנו במסלול הקל ולא עשינו את העליה הגדולה ללגונה קפרי. בדרך למעלה השתרך תור של מטיילים מכיוון שהשביל צר וקשה לעקוף. זה היה יום בהיר ויפה ואפילו קצת חם וכל מי שחיכה להזדמנות טובה לצאת למסלול לקח אותה היום.

כשהגענו לתצפית מעל הלגונה נדהמנו לראות שהיא קפואה לגמרי ומושלגת. הר הפיץ רוי מאוד מאוד מרשים וקשה להכיל את העוצמה שלו. זה בטח לא עוזר כשעשרות מטיילים מתרוצצים מסביב, עושים סלפי ומתהלכים מול הנוף. למרות זאת, קשה שלא להתפעל מההר ונשארנו מולו כחצי שעה לאכול צהריים וכמובן להצטלם בעצמנו. לאחר מכן ירדנו אל הלגונה הקפואה והלכנו כ-200 מטרים משמאלה לתצפית על לגונה נוספת. גם שם בילינו כחצי שעה וחזרנו למעלה להתחיל את הירידה. השעה הייתה שתיים וחצי. ממש רגע לפני שירדנו פתאום הגיע במהירות קונדור ענק וריחף ממש מטרים ספורים מעלינו לפני שנעלם אל האופק. זה היה סיום מדהים לחלק הזה של היום. הירידה הלכה לנו יחסית מהר יותר ולקחה כשעה ועשר דקות, היא הייתה יכולה להיות אף מהירה יותר אילולא התור הענק של המטיילים היורדים שעיכב אותנו מלהתקדם מהר. משם חוזרים כעשרים וחמש דקות אל השלט של הפיצול שהגענו אליו בבוקר, רק שבמקום לחזור לכיוון הגלסייר והחווה, ממשיכים ישר לכיוון הלגונה והעיר. השעה הייתה בערך רבע לארבע ובחמש ורבע הגענו אל הלגונה. התיישבנו לנוח ולנשנש פירות ובחמש וחצי המשכנו הלאה. מכאן מתחילה ירידה ארוכה בחזרה אל העיר, ירידה קשוחה שגרמה לי לחשוב טוב מה זה אומר לעשות את המסלול ההפוך.

בדרך ביער ראינו התקהלות של אנשים מצלמים משהו לא ברור על עץ וכשהתקרבנו נדהמנו לראות זוג נקרים, זכר ונקבה יפיפיים פשוט יושבים שם ומנקרים עצים להנאתם. הם התעופפו מעץ לעץ סביבנו עד שנעלמו במעבה היער. ציפורים ממש יפות ושונות בין המינים, הזכר עונד ציצית אדומה גדולה ומרשימה בעוד הנקבה כולה בצבע שחור עם מקור ייחודי. הגענו לאל צ'לטן ברבע לשבע, בדיוק 11 שעות אחרי שהתחלנו. זה היה יום מאוד ארוך, מאוד קשה ומאוד יפה. וזכינו למזג אוויר מושלם. המסלול מסתיים בקצה העיירה ועוד נותרה לנו רבע שעה הליכה למלון, וכשהגענו פשוט נשפכנו למצב מאוזן לשעה וחצי עד שכפות הרגליים קצת נרגעו ויכולנו לדרוך עליהן שוב. חזרנו לארוחת ערב באותה מסעדה כמו אתמול, היא פשוט הייתה מעולה והשתוקקנו למרק ירקות .המרק היה מצוין כרגיל וגם לקחנו ירקות מוקפצים, שניצל, פירה ובירה וגם הפעם הם לא אכזבו באיכות ובשירות וכל זה בלי מילה אחת באנגלית. בעשר כבר היינו במיטה, מחר השכמה ברבע לשש.


יום 15 - תצפית פנורמית Tumbado
הלילה היה קשוח במיוחד. בחוץ נשבה רוח מאוד חזקה והיא שרקה לתוך החדר דרך חריץ קטן בחלון. בקושי הצלחנו לישון ברצף. השעון המעורר צילצל מוקדם משהיינו רוצים, ארגנו את התיקים ובשש וחצי כבר היינו בארוחת הבוקר אחרי צ'ק אווט. את המסלול מתחילים ממש מאחורי מרכז המבקרים בכניסה לעיר. השמש בדיוק עלתה והעיר הייתה שוממת, רוח קרירה עדיין נשבה בחוץ. בשבע וחצי היינו בתחילת המסלול, מכאן הכל משולט וברור ומתחילים בעליה מתונה ורציפה אל תוך היער במשך שעתיים וחצי. ברקע נשמעות קולות נקישת הנקר כמו צרורות במטווח. מהר מאוד נהיה לנו חם, כל שכבות החימום נכנסו לתיק וירדנו לטי שירט. בשעה עשר הגענו אל נקודת התצפית הראשונה, ממנה מתחילה עליה משמעותית יותר שלקחה לנו חמישים דקות. השביל יוצא מהיער והופך להליכה על סלעי צפחה חומים מכוסים בקרח ושלג. בשלב מסוים הלכנו בעיקר על שלג וזו הייתה עלייה מתישה. בחלק הזה השביל מסומן מדי פעם בעמוד עץ עם פס צהוב וקצת קשה להבחין בהם, פשוט ממשיכים ישר קדימה. קשה לפספס את הר הפיץ רוי מימין והר הטורה ממול.

ברגע שיצאנו מהאזור המיוער הרגשנו את הרוח הקרירה מהפסגות וכל הציוד החם עלה עלינו חזרה. מהתצפית רואים את לגונה טורה והר הצריח לצד הפיץ רוי, תצפית מאוד מרשימה וסיכום מדהים לשלושה ימים באל צ'לטן. לצערנו הייתה עננות וכמעט לא ראינו את הפסגה של הטורה, ולאט לאט גם הפיץ רוי התחיל להתכסות. נשארנו מול התצפית כשעה, להצלטם ולאכול צהריים. אז גם הגיעו המון מטיילים שהתחילו את היום מאוחר יותר והפיץ רוי כבר לא נראה בכלל, זה היה הסימן שלנו לרדת חזרה. הירידה לקחה פחות או יותר אותו הדבר כמו העליה, רק שעכשיו במשך שלוש וחצי שעות מרגישים טוב טוב את הברכיים וכפות הרגליים. זה לא היה קל בכלל. כשהגענו חזרה לעיר בשלוש וחצי היינו מרוסקים. שלושה ימי הליכה אינטנסיביים עשו את שלהם. הגענו אל המסעדה האהובה שלנו מהימים האחרונים והתפנקנו בהמבורגר ובירה לצד רביולי, שלו ושלה. הכל מצוין כרגיל ורק 6500 פזו לשנינו עם טיפ. משם למלון שלנו כמה דקות הליכה, ארגנו את הציוד לקראת הנסיעה והזמנו מונית לתחנת האוטובוס שלקחה אותנו בחמש וחצי ועלתה 700 פזו.

במבט לאחור, אם היה מתאפשר לנו מבחינת הימים, היינו בכיף מעבירים יום מברילוצ'ה לאל צ'לטן, לוקחים את הערב הזה ברגוע ונוסעים מפה מחר אחה"צ. זה היה מאפשר גם להספיק קצת להינות מהעיירה עצמה ואווירת המטיילים בה. העניין המרכזי, ספציפית בטיול שלנו, הוא שהטיול בטורס דל פיינה הכתיב לנו את כל הלו"ז והכל למעשה נבנה סביבו בשל זמינות מקומות הלינה, לכן כך הסתדרו הימים שלפני ואחרי.
לצערנו גם גילינו בדיעבד, רק אחרי שסגרנו את הלינה בטורס דל פיינה, שמחוץ לעונה לא יוצא אוטובוס מאל קלפאטה לפוארטו נאטלס בצ'ילה כל יום, אלא רק בימים מסוימים, וזה לא הסתדר לנו עם הימים שלנו בצ'ילה. היינו די אובדי עצות וניסינו למצוא כל מיני דרכים להגיע לפארק החל מנסיעה עם נהג ועד השכרת רכב. לבסוף הפתרון הכי אפקטיבי היה לקחת אוטובוס לילה מאל קלפאטה לריו גשגוס, ומשם אוטובוס בוקר אל פונטה ארנס בצ'ילה. משם קבענו עם חברת הטיולים "אקו קמפ" שאיתה טיילנו בפארק טורס דל פיינה שיאספו אותנו. זה הוסיף לנו המון קילומטרים של נסיעה, אבל לא הייתה לנו ממש ברירה אחרת.

האוטובוס (שאליו קנינו כרטיסים מבעוד מועד באינטרנט) היה של שעה שש, ובחמש ארבעים כבר עלינו עליו. קנינו כרטיסים עם חברת Cal tur וחלקנו את האוטובוס עם חברת Chalten travel, כך שאין הבדל מהבחינה הזו בין שתי החברות שרואים באתר. הכל מאוד מסודר, מאוד מרווח ומכאן נסיעה של שעתיים ועשרים בחזרה לאל קלאפטה. הגענו לאל קלאפטה בול בזמן וירדנו אותנו בתחנת האוטובוסים המרכזית, משם הוא ממשיך לשדה התעופה. דרך בבוקינג לקחנו הוסטל בשם Matices ממש מול תחנת האוטובוס, רק בשביל שנוכל להתארגן ולהתקלח. אנחנו אפילו לא עושים כאן לילה מלא, מכיוון שבשתיים וחצי בלילה כבר צריכים להתייצב שוב בתחנה. בהוסטל קיבל אותנו קלאודיו שהיה ממש נחמד, הוא ביקש שנבטל את ההזמנה בבוקינג ובתמורה יתן לנו מחיר טוב יותר. כנראה שלא משתלם להם בגלל התשלום של החלק היחסי לבוקינג. ביטלנו על המקום ושילמנו לו 3700 פזו במזומן במקום 4100. קיבלנו שתי מיטות בחדר דורמס עם כמה אנשים, התארגנו והלכנו לישון כבר לקראת עשר.

טורס דל פיינה (6 ימים)

טורס דל פיינה הוא פארק לאומי ענק בדרום פטגוניה שנמצא בצד הצ'יליאני.
הפארק מלא במסלולי הליכה שונים, הרים מיוחדים, לגונות גדולות, קרחונים ובעלי חיים יפים ומגוונים. הטרק הכי מפורסם בפארק הוא ה-W, טרק שעובר בין כמה נקודות עיקריות, שאפשר לעשות אותן גם כטיול כוכב יומי - וזה מה שאנחנו בחרנו לעשות. יש טרק נוסף, ארוך יותר שנקרא ה-O שהוא מעגלי ומקיף יותר, אך הוא נפתח רק בקיץ.
על אף שאפשר לטייל בפאר לבד, עדיין חייבים להסדיר את הכניסה והלינה בשל הביקוש.
אנחנו עשינו את הטיול עם חברת בשם Cascada שגם לקחה אותנו במסלולים השונים.
הסיבה העיקרית שסגרנו איתם היא כי רצינו לעשות ספארי פומות עם גשש. מעבר לזה זוכים לישון ב-Eco Camp, שזה מתחם של כיפות גאודטיות מהמם שדוגל בקיימות. המקות היה יפה, כיפי, מלא אווירה ועם אוכל מדהים. המדריכים היו מאוד מקצועיים ואדיבים. המחיר של הלינה והאטרקציות היה רחוק מכל דבר אחר ששילמנו עליו בטיול ובטח מהמחירים הזולים של צ'ילה וארגנטינה, אבל מבחינתנו הוא היה שווה כל שקל.
היתרון הנוסף מבחינתנו שסגרנו עם חברת טיולים קשור לקוצר הזמן שלנו ומניעת התברברות. הם גם אספו והחזירו אותנו, גם לקחו אותנו בתוך הפארק, סגרו את האטרקציות כמו הפלגה לקרחון וחציית אגמים בסירה כשנדרש, דאגו לאוכל ולציוד (כמו למשל לקרמפונים בעליה לטורסים) ועוד.
בתחילה בדקנו לינה במלון והשכרת רכב פרטי, והפער לא היה גדול מספיק לטובת החלופה העצמאית.

בסך הכל היו לנו שישה ימים בפארק. יומיים הלכו על הגעה וחזרה. יום אחד שטנו לקרחון גריי, ביום השני טיילנו בעמק הצרפתי ובשלישי עלינו לבסיס הטורסים. ביום הרביעי חיפשנו פומות.


יום 16 - נסיעה למחנה "אקו-קמפ" בטורס דל פיינה
השעון צלצל בשתיים וחצי ונדמה שהעיר את כל הדורמס. התלבשנו לאור הפנס של הטלפון ויצאנו לתחנה. ההוסטל ממש מעבר לכביש ממנה וזה מאוד נוח. למרות שכתוב שהאוטובוס יוצא בשלוש, הוא רק הגיע בשלוש, ועד שהנהג בדק את כל הכרטיסים ומי יושב איפה, יצאנו בשלוש ועשרים. הנסיעה לקחה ארבע שעות. היו מושבים גדולים שאפשר להוריד כמעט למצב שכיבה ומהר מאוד נרדמנו בשנית. כשהגענו לתחנת האוטובוס בריו גשגוש, בירת המחוז יש לציין, גילינו תחנת אוטובוס יחסית קטנה ואנמית. קיווינו שנוכל לאכול ארוחת בוקר או לפחות לקפה ומאפה, אבל אין כאן שום דבר. בחוץ ממול יש סופר ענק של קרפור שנפתח בשמונה וקנינו בו מאפינס, לפחות זה. ממול יש תחנת דלק עם מינימרקט וקפיטריה אבל הוא היה סגור. כשהאוטובוס הגיע בשעה שמונה וחצי, ישר העמסנו את התיקים ואז הנהג שלנו אמר שאנחנו צריכים לעשות צ'ק אין בדלפק (באוטובוס הקודם לא היה צורך). עמדנו בתור הארוך וכל רגע נדחפו עוד אנשים שהאוטובוס שלהם לאושוויה עוד רגע יצא וקיבלו קדימות. כשהגענו לדלפק למזלנו הבחורה דיברה אנגלית טובה מאוד ואז אמרה לנו שהיא קודם צריכה לעשות צ'ק אין לאוטובוס אחר לריו גרנדה שגם מאחר, לפני שהיא מתחילה עם שלנו. כבר היה תשע והתחלנו להילחץ. אחרי רבע שעה היא קראה לנוסעים לפונטה ארנס ואז שאלה אותנו מלבד הכרטיסים, הדרכון וחיסון הקורונה, שנראה לה גם את ה-evisa שעשינו לצ'ילה. ולא עשינו דבר כזה.

עכשיו באמת התחלנו להילחץ, ניסינו למלא את הטופס האינטרנטי אבל הוא לא עבד טוב וגם היה כתוב שאפשר לעשות ויזה רק ליום שלמחרת. הזמן התחיל להיות לחוץ והנהג רצה לצאת. כבר היינו קרובים לאבד תקווה אבל הבחורה בדלפק באה לעזרתנו. היא הרימה טלפון, צילמה את הדרכונים, ביקשה שנשלח לה אישורי חיסון קורונה והדפיסה לנו טופס ידני למלא וגם העתק של החיסון שאותו יש למסור במעבר הגבול. היא חתמה לנו על הכרטיסים לאוטובוס ושלחה אותנו לדרכינו. בתשע וחצי סוף סוף יצאנו, בשעה איחור. לפחות היה לנו עט שהבאנו מהארץ שיכולנו למלא את הטופס בדרך. אל הגבול לקח שעה להגיע. עמדנו בתור שעה וחצי רק כדי להחתים את הדרכון ליציאה מארגנטינה. בשלב הזה נהג האוטובוס אסף את אישורי החיסון המודפסים ונעלם שוב לתוך הבניין, בעוד אנחנו ממתינים באוטובוס. בינתיים הרעב גובר, כאב הראש מתגבר, ואנחנו מבינים שזה שהיה כתוב בכרטיס 4 שעות נסיעה והגעה משוערת ב-12:30 כבר לא יקרה היום, כשב-12:30 אנחנו עדיין בגבול שהוא שעה נסיעה מנקודת ההתחלה. מזל שקנינו שני מאפינס אחרת עד הארוחה הבאה היינו מתקרבים לצום של 24 שעות מאתמול. 

הנהג חזר, אסף את הדרכונים והתקדמנו אל מעבר הגבול הצ'יליאני. שם הורדנו את כל התיקים לצורך שיקוף. פתאום נזכרתי שיש לי בתחתית התיק תפוח ודחפתי אותו לפה מהר מהר. שוטרת הגבול עשתה לי ני נו נו כי הצהרתי שאין לי פירות ודאגה להצביע על הטופס שחתמתי. טרפתי אותו במהירות הבזק ומשם חזרה לאוטובוס. בשתיים ועשרים סוף סוף התחלנו את הנסיעה לפונטה ארנס. עוזר הנהג החזיר את הדרכונים ואת צילומי אישור החיסון ואפילו הכין לכולם קפה. סוף סוף קפה. אומנם קפה אינסטנט חסר טעם אבל כמה השתוקקנו לקפאין. בינתיים התכתבתי במייל עם חברת הטיולים בצד הצ'יליאני והם אישרו שמחכים לנו לאיסוף בארבע וחצי, שזה בול מתי שאנחנו נגיע אחרי הכל. ואנחנו עוד חשבנו שנגיע ב-12:30 וניאלץ לחכות להם. כנראה שהם לא סתם קובעים איסוף מאוחר...

משם עוד מחכה לנו נסיעה לפוארטו נטאלס ואז לטורס דל פיינה, וזה לפני שהכנסו פירור. האוטובוס הגיע לתחנה בדיוק בארבע וחצי, שזה בדיוק 4 שעות אחרי הזמן המתוכנן. הרכב של חברת Cascada כבר חיכה לנו עם השמות שלנו על שלט כמו בסרטים. המדריכה הייתה סופר נחמדה, ארגנו לנו רכב עם נהג רק לשנינו וארוחת צהריים בקופסאות. היא אמרה שיש מצוקת כוח אדם בגבול מאז הקורונה ושזה לא היה ככה לפני. רגע לפני שהיא נפרדה מאיתנו לשלום ושלחה אותנו עם הנהג, היא נתנה לנו תפריט לארוחת ערב לבחור את המנות שיכינו לנו כשנגיע. נראה מפנק מאוד. מכאן לפנינו עוד 5 שעות בדרכים. התחלנו את הנסיעה לפוארטו נאטלס, שלוש שעות נסיעה. בינתיים טרפנו את קופסת האוכל אחרי 24 שעות בלי ארוחה אמיתית. לא לקח הרבה זמן עד שנרדמנו, היינו מפורקים מהנסיעה והשינה המועטה. דיוויד הנהג היה נחמד מאוד, דאג שיהיה לנו נעים ונוח ושם מוזיקה טובה.

לאורך הדרך רואים המון עצים שנראים כאילו הרוח עיצבה את צורתם ופיסלה אותם כמו עפים תמידית בסערה וצמרותיהם נוטות כולם לצד אחד. כשהגענו לנטאלס עצרנו לתדלוק ולשירותים. נזכרנו שבעצם אין לנו כסף מקומי, רק ארגנטינאי. השירותים היו בתשלום וכשבאתי לשלוף את הארנק עוד לפני שהבנתי שאני מוציא שטר של מדינה אחרת, דיוויד התעקש להזמין אותנו לאוכל, לשירותים, קפה ומה שנרצה. הוא היה ממש אחלה. השעה הייתה כבר רבע לשמונה, מכאן עוד שעה ארבעים וחמש למחנה עצמו. בחוץ היו 9 מעלות ושמים סגלגלים כתמתמים של שקיעה, וקרני השמש חדרו דרך העננים על רקע הרכסים המושלגים. הכל ירוק ויש המון חוות וחיות משק במרחבים אינסופיים. מאוד יפה כאן.

החושך כבר ירד ובתשע וחצי סוף סוף הגענו אל היעד המיוחל אחרי מעל 24 שעות בדרכים. מרגע שנכנסים לפארק אין יותר קליטה סלולרית למשך כל השהות בפארק (יכול להיות שבמלונות אחרים יש WIFI, באקו-קמפ אין). כשהגענו חיכתה לנו מישהי שלקחה מאיתנו את הדרכונים וטופס הכניסה לצ'ילה שקיבלנו במעבר גבול ושלחה אותנו מיד לאכול ולקבל תדריך בזמן שהיא ממלאת את הפרטים שלנו ומטפלת בטופסיאדה. אקו-קמפ ממוקם יחסית בכניסה לפארק ומהווה נקודת יציאה לטיולי יום, לטרקים כמו ה-w וה-o, לשיט בלגונות וכמובן לספארי חיות בר ובראשן הפומות. המקום בנוי מקבוצה של כיפות גאודטיות, חלקן משמשות ללינה בתנאים שונים (בלי ועם חימום, עם שירותים צמודים ושיתופיים וכדומה) ויש חלל מרכזי שיתופי שבו מתכנסים לדרינק ,לתדריך ולארוחות. אנחנו לקחנו את החדר הכי פשוט מטעמי מחיר מכיוון שמשלמים כאן מחיר פרימיום, אבל מקבלים שירות מלא כולל הדרכות וארוחות וכמובן כי רצינו לראות את הפומות בעזרתם.

בכל יום יוצאים לשלושה טיולים שונים ולא לאותם טיולים בכל יום, כך שבחרנו את הימים שלנו כאן מבעוד מועד. שלושת הדברים שהכי רצינו לראות הם קרחון גריי, העמק הצרפתי וכמובן בסיס הטורסים. בחלל המרכזי קיבל את פנינו רב מלצרים בשל חוויאר שמיד דאג לנו לאוכל ויין. לצערנו לא זכינו לארוחת ערב רגילה לפי התפריט שבחרנו מוקדם יותר, הגענו ממש מאוחר ןהם כבר סגרו את המטבח. אבל הם הכינו לנו סנדביצ'ים מפנקים וחמימים עם ירקות בתנור והאמת שהם היו מעולים ולא היה צריך יותר מזה, אפילו שקצת התאכזבנו שלא קיבלנו ארוחת ערב נורמלית כפי שדמיינו מהתפריט. בחלל המרכזי גם אפשר להטעין מכשירי חשמל וזה המקום היחיד שאפשר, אז ניצלנו את ההזדמנות. בינתיים בזמן האוכל ניגש אלינו מדריך ופתח מפה לספר על האזור ועל האפשרויות שעומדות לפנינו. בחרנו את המסלול למחר, שיט לקרחון גריי. בהמשך נעשה את הטרק לבסיס הצריחים.

משם חזרנו לקבלה לסיים את הצ'ק אין ולאסוף את הדרכונים, וקיבלנו את החדרון הקטן שהזמנו. בתוך הכיפה יש מיטה זוגית, מקום להניח את הציוד משני צידיה, תרמוס שאפשר למלא בו מים חמים ותיונים וגם כספת. הופתענו לגלות שמקבלים מגבות והמקלחות היו חמות וטובות. עוד באופן מפתיע, לא היה כזה קר בחוץ כמו שחשבנו. עד שסיימנו להתקלח ולהיכנס לישון כבר היה חצות. לפחות מחר ההשכמה בשעה שמונה ואפשר לישון לילה כמו שצריך.


יום 17 - קרחון גריי
אחרי לילה של שינה מלאה וטובה קמנו בשמונה לארוחת הבוקר. מאוד חששנו שיהיה לנו קר בחדר ללא חימום, אבל היה מאוד נעים בתוך הפוך העבה למרות הטמפרטורות הנמוכות. בחוץ היה יום בהיר עם שמים כחולים והרבה עננים גבוהים. ארוחת הבוקר הייתה הפעם הראשונה בטיול שאכלנו ארוחה טובה במלון. ממש הופתענו לטובה מהכל - ירקות טריים, סלטים, קציצות עדשים, חומוס, סלק, קינואה. סוף סוף בלי לחם לבן וגבינה צהובה. אפילו הקפה היה ממש טעים. תענוג לפתוח ככה את היום. נראה שכמעט כל המטיילים האחרים באקו-קמפ הם אמריקאים, קנדיים או בריטיים, הרבה קבוצות ומשפחות, כמה זוגות. לבינתיים היינו הישראלים היחדים.

התארגנו על הדברים, הכנו לעצמנו ארוחות צהריים טייק-אוויי בקופסאות אוכל שקיבלנו, ובתשע וחצי נפגשנו בחוץ לעלות על הרכבים שיקחו אותנו לשיט, נסיעה של שעה וחצי. למרות שהייתה רוח, השמש יצאה והיה נעים. התחלנו בנסיעה לכיוון קרחון גריי. לאורך הדרך עצרנו במספר נקודות תצפית יפיפיות על אגם פוהו (Lago Pehoe) והר הקרניים עד שהגענו למלון גריי לאחר שעתיים וחצי, שם עצרנו לקפה וצ'ק אין לשיט. משם הליכה של כעשרים דקות לקטמרן שלקחה אותנו לקרחון. עלינו עליה בדיוק באחת ויצאנו לדרך לשעה של שיט. בזמן הזה אכלנו את הצהריים שהכנו לעצמנו בבוקר לטייק אוויי וקיבלנו תדריך. לאחר התדריך שמו מוזיקה והכינו לכולם משקה Calafate sour על בסיס החמוציות המקומיות שצומחות כאן. 

הסירה התקרבה לשלושת הזרועות של הקרחון, כל פעם לאחת מהן. עד כמה שהקרחון עצום ומרשים, אחרי פריטו מורנו קשה להתרגש שוב מקרחון. אבל שמחנו שראינו אותו וגם שלקחנו יום טיול יחסית קליל כמעט בלי הליכה, אחרי הימים האינטנסיביים האל צ'לטן. בחוץ נשבה רוח חזקה וקפואה שהקשתה מאוד על השהיה מחוץ לסיפון. מדי פעם הגחנו החוצה לראות את הקרחון ולצלם, ומהר מאוד כולם חזרו פנימה. פצחנו בשיחה עם זוג קנדי שסיפר לנו על מסלולים בהרי הרוקי ונקובר והאי ויקטוריה ואנחנו חלקנו טיפים על איסלנד והדולומיטים. הסירה בינתיים הסתובבה חזרה וגשם חזק התחיל לרדת. כשהגענו בחזרה לחוף עוד נותרה לנו הליכה חזרה למגרש החניה, כעשרים דקות, והגשם והרוח ממש התחזקו. השילוב של שטח פתוח, רוח צד חזקה וגשם זלעפות הספיג אותנו היטב, אבל ידענו להביא בגדי סערה ויצאנו מזה בזול.

בארבע וחצי התחלנו את הדרך חזרה לאקו-קמפ לסיים את היום. בדרך עצרנו במרכז המבקרים, שם יש מפה טופוגרפית תלת ממדית של הפארק וקיבלנו הסבר על האפשרויות לטרקים מחר. עושה רושם שמזג האוויר הולך להחמיר וצפוי להיות סוער יותר עם רוחות, גשם ושלג ובעיקר עננות על בסיס הטורסים. לכן החלטנו שיותר נכון לעשות את המסלול לעמק הצרפתי ולהמתין עוד יום עם הטרק לאגם למרגלות הצריחים. משם המשכנו בדרך חזרה והגענו למחנה בשש וחצי. הייתה לנו שעה לנוח, להתקלח ולהתארגן לארוחת הערב בשבע וחצי. הארוחה הפילה אותנו מהרגליים, היה אוכל מצוין, יין טוב, אלכוהול. תחושה של בית מלון חמישה כוכבים אבל באווירה משפחתית כמו צימר. כל רגע ניגש מלצר וממלא את הכוס במים, יין או מה שחסר. הכל היה טעים מאוד. שתינו עד שלא יכולנו יותר, לשכוח את הקור. ישבנו עם זוג אמריקאיות ועם אחת המדריכות הצ'יליאנית והרצנו צחוקים וסיפורים כל אחד על החיים בארץ שלו. רגע לפני שנפרדנו לישון לימדנו אחד את השני גם כמה קללות בספרדית ובעברית כי איך לא. בעשר וחצי נכנסו למיטה ואפילו שהיה יותר קר מאתמול פשוט היינו שפוכים מעייפות ונרדמנו מיד.


יום 18 - העמק הצרפתי
הלילה היה קפוא אבל איכשהו עברנו אותנו בשינה רציפה. כשפתחנו את הדלת של החדר בבוקר הופתענו לגלות שהכל היה מושלג! לא סתם היה קפוא בלילה, הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס וכל העמק התכסה מעטה לבן. השלג עדיין ירד והיה די מדהים לראות את זה (ודי מטריד לחשוב שאנחנו יוצאים ככה לטרק). בשמונה ורבע התייצבנו לארוחת בוקר שהייתה עשירה וכיפית עם המון ירקות וקטניות, הקפה הכי טוב שהיה לנו בטיול ואווירה חמימה ונעימה. בתשע ורבע יצאנו לדרך. מכיוון שמזג האוויר היה בעייתי והראות לא הייתה מדהימה, בחרנו לעשות היום את הטרק לעמק הצרפתי. זה גם מסלול ארוך יותר מכיוון שצריכים לנסוע לקחת קטמרן עד תחילת ההליכה, ואז שוב בחזור, כך שהחזרה צפויה להיות בשמונה. ואולי עדיף לחלק את הימים כך שמחר הטרק הקצר והקשוח יותר.

בעשר וחצי הסירה יצאה לדרך, כחצי שעה הפלגה אל תחילת המסלול. בחוץ השתוללה סופת שלגים מקפיאה וכשעלינו עליה גם כל מה שהיה לנו בתיק עלה עלינו. בגדי סערה ובגדים חמים. בירידה מהסירה יש רפיוג'יו בשם פיינה גראנדה, הזדמנות לשירותים וארגונים אחרונים וב-11:30 יצאנו למסלול. הלכנו עד למחנה האיטלקי, כשכל הדרך ליווה אותנו ערפל על ההרים והמון המון שלג. הרוח התחזקה לעיתים והשלג לא הפסיק לרדת. אי אפשר היה לראות כלום. בכל זאת הלכנו, כשבדרך עושים עצירות קטנות לנשנוש ושתיה, עד שבשתיים ועשרה הגענו אל המחנה, התמקמנו קצת לפניו בתוך סבך עצים להסתתר מהסופה ואכלנו את ארוחת הצהריים. ביום רגיל ממשיכים מכאן עד נקודת התצפית, אבל לנו גם לא היה את הזמן וגם לא את הראות, ולכן אחרי ארוחה זריזה כששלג יורד לתוך קערות האוכל , עשרים דקות לאחר מכן כבר הסתובבנו חזרה. הגענו בחזרה אל הרפיוג'יו ברבע לחמש. רק כשהגענו לבקתה הסערה קצת נרגעה והתחילה להיות ראות על האגם, אם כי עדיין לא את ההרים.

אי אפשר לומר ממש שראינו את העמק הצרפתי, אבל הייתה לנו חוויה מטורפת לטרק בסופת שלגים. כשחזרנו למחנה כבר היה שמונה בערב. נכנסו ישר לחדר הקהילתי לדרינק, נשנוש והסבר על מחר, בזמן שערכו לנו את השולחן. ארוחת הערב הייתה מצויינת כרגיל ובסביבות עשר וחצי חזרנו לחדר. בחוץ היה קור בלתי נסבל והחדר היה קפוא. כשיצאתי לצחצח שיניים קלטתי שהשמיים בהירים ונקיים מעננים כמו שלא ראיתי אותם עד כה. היו מיליוני כוכבים וראו את שביל החלב בבירור. מיד רצתי להביא מצלמה ומצאתי את עצמי נודד במחנה חצי שעה מחפש זוויות יפות לצלם את השביל. לרגע הקור נשכח וההתלהבות חיממה אותי. בשלב מסוים נדדתי לאזור של הסוויטות ומישהו צעק לי שטעיתי בחדר, ראיתי שהוא עם חצובה גם ואמרתי לו שאני רק מצלם את השביל כמוהו. הוא הזמין אותי להצטרף והתחלנו לדבר, הוא היה כבן שישים, רוברטו שמו והוא מוונצואלה. הוא סיפר לי על חברים ישראלים שלו ואיך פעם היינו מדינות חברות ועכשיו המצב שם כל כך קשה ולנו כמובן אסור להיכנס. בילינו יחד כרבע שעה, השוונו צילומים וחזרתי לחדר להפשיר בתוך הפוך החם.


יום 19 - בסיס הטורסים
השכמה מוקדמת ברבע לשש. הטלפון לא צלצל, הסוללה התרוקנה בלילה הקפוא עד כדי שהוא כבה. מזל ששמנו שני שעונים. קמנו ליום בהיר בצורה מפתיעה. אין זכר לשלג מאתמול. בשש וחצי כבר היינו בארוחת הבוקר וברבע לשמונה התחלנו את המסלול לבסיס הצריחים. היה אפילו קצת חם ולא הרבה אחרי התחלנו להוריד שכבות. איזה ניגוד לאתמול... בסביבות תשע וחצי הגענו למעבר הרוחות, עמק צר שמוביל לרפיוג'יו צ'יליאנו, שם עצרנו לנשנוש בעשר. בצל היה קר ושוב עלינו על בגדים ארוכים. משם הדרך נכנסת לתוך יער, עולה ויורדת. הכל היה מכוסה שלג והשביל עצמו היה קפוא משלג דחוס ורטיבות. זה הפך אותו למאוד חלק והיינו צריכים לעתים לאחוז בעצים כדי לא להחליק. מקלות ההליכה עזרו מאוד. לאחר שעה וחצי הגענו לנקודת עצירה אחרונה לפני העליה ללגונה. רגע לאכול משהו קטן, לארגן מחדש את הציוד ומפאת התנאים גם נעלנו קרמפונים שקיבלנו בבוקר במחנה.

השמש יצאה והיתה מאוד חזקה, והשלג הלבן היה מסנוור. לצערי משקפי השמש שלי נמעכו בתיק ונשברו בדיוק בזמן הכי פחות מתאים. העליה הייתה מאוד קשוחה, היא נעשית על סלעים גדולים, שלג וקרח. הקרמפונים גרמו לזה להיות משמעותית יותר קל. בדרך למעלה עוברים באזורים חשופים והשמש החזקה שהתעצמה מהשלג הלבן היכתה בנו בעוצמה. לאחר שעה ועשרה של עליה מפרכת, ברבע לאחת הגענו אל היעד, ועל אף שהכינו אותה שהלגונה קפואה (כמו בפיץ רוי), הופתענו לגלות את הלגונה מופשרת ותכולה. השמים היו כחולים כמעט בלי עננים והצריחים היו מדהימים. אחרי המון תמונות התיישבנו לאכול צהריים. היה מזג אוויר מדהים, לא היה קר, לא הייתה רוח. נשארנו מול הלגונה כארבעים דקות עד שהתחילו להגיע נחילי אנשים ואנחנו התחלנו את הדרך למטה בסביבות עשרה לשתיים. כל פעם מהדהד לנו בראש שזו לא עונת התיירות ועדיין יש כאן כל כך הרבה מטיילים. המדריכה אמרה שבעונה יכולים להיות 500 איש בפסגה וזה פשוט בלתי נסבל לעלות ולרדת כי יש תורים ארוכים ואי אפשר להיות לרגע לבד.

שעה בדיוק לאחר מכן היינו למטה. המקום שבו ישבנו לפני העליה, שהיה מושלג לגמרי, היה עכשיו פשוט בוץ. כל השלג נמס. הורדנו את הקרמפונים וישבנו קצת לנוח לפני שהמשכנו בדרך. הדרך חזרה נראתה אחרת לגמרי, השלג הפשיר והכל היה שלולית של בוץ ומים. לקח לנו אפילו יותר זמן לחזור עד רפיוג'יו צ'יליאנו, כמעט שעה וחצי. הגענו אליו בסביבות ארבע. אחרי הפסקה לנשנושים ותה, יצאנו לחלק האחרון עד החזרה לאקו-קמפ. החלק הזה היה מאוד קשוח על הרגליים, כבר היינו די מותשים והירידה הייתה כואבת. לקח לנו עוד כשעתיים לחזור והגענו למחנה בשש וחצי. גמורים ודואבים נכנסנו ישר למקלחת לנסות לתת לאצבעות הרגליים רגע של חום ונחת, ומיד לתדרוך לפני ארוחת ערב בשבע ורבע. בשבע וחצי הארוחה הוגשה, ישבנו בשלוחן עם המטיילים מהיום והחלפנו חוויות, עד שלאט לאט כולם פרשו לחדרים לקראת תשע וחצי. גם לנו יש מחר השכמה מאוד מוקדמת בחמש בבוקר - לצאת לחפש פומות!
כשבאנו לצאת פגשנו שני זוגות ישראלים (נפרדים) שסיפרו לנו שהם סגרו כאן לינה דרך בוקינג. מסתבר שאפשר לסגור גם רק לינה ללא סיורים מודרכים (אנחנו סגרנו ישירות מול הקמפ). בחוץ השמים היו נקיים, בהירים ומלאי כוכבים מדהימים. בעשר תשו כוחותינו ודי מהר אחרי כבר נרדמנו.

יום 20 - מחפשים פומות
ברבע לשש השעון המעורר צלצל. מזל ששמנו שניים כי הפעם הטלפון השני לא צלצל. כשהגענו לחדר האוכל בשש וחצי הופתענו לראות שהוא די מלא באנשים שכבר עמדו לסיים לאכול. לא ברור לי איזה מסלול הם עושים כל כך מוקדם. בחוץ היה יום נעים ומעונן מאוד. בחמישה לשבע היינו בקבלה, ושם כבר חיכו לנו מיגל וסופי, מיגל הוא גשש פומות מיומן וסופי מדריכת טיולים ששימשה כמתרגמת כי הוא לא מדבר אנגלית. במשך חמש שעות נסענו יחד לחפש חיות בר ובעיקר פומות. והן לא אכזבו. התחלנו לצאת מהפארק לאזור שבו ראו אותן אתמול, שזו הנקודה הכי טובה להתחיל. אנחנו לא ראינו כלום, אבל מיגל מיד צד בעיני הנץ שלו מה שנראה כמו 4 אבנים בעשב. רק כשהתקרבנו נהיה ברור שאלו היו 4 פומות, אמא ושלושה גורים בוגרים בני כ-8 חודשים. מיגל וסופי היו בעננים, כי מסתבר שאלו פומות שהם אף פעם לא ראו כאן. אלו פומות שהגיעו מאזור אחר מחוץ לפארק. הפומות השתובבו קצת והסתכלו עלינו בחוסר סבלנות. הן רצו לחצות את הכביש ולהתקדם אל עבר הלגונה, אבל משאיות רבות חלפו וגרמו להן לחשוש לחצות. לבסוף אט אט הן ירדו וחלפו על פנינו ומיד נעלמו בצד השני של הכביש.

המשכנו להסתובב ולחפש אותן וגם את משפחת הפומות שראו אתמול. בדרך ראינו המון בעלי חיים אחרים והמון בעלי כנף, שועל, פלמינגו, בזים, ציפורי שיר שונות וציפורי מים. מיגל צד בעיני הנץ שלו ציפורים קטנות וחיות במרחק של מאות מטרים. ראינו המון גואנקו ממרחק של מטרים בודדים וגם יצאנו מהרכב והלכנו לצידם. קצת אחרי 12 חזרנו לאקו קמפ למנוחה קטנה וארוחת צהריים. בקבלה בחרנו את התפריט לארוחת הערב. עד שהארוחה הוגשה בשעה אחת וחצי זה נתן לנו זמן לשתות קפה ולארגן את התיק לקראת העזיבה מחר. כמו שאנחנו נחנו גם הפומות נחות בצהריים, ולכן אין טעם להמשיך להסתובב ולנסות לחפש אותן בשעה זו. האווירה במחנה הייתה כל כך רגועה, מוזיקה טובה, חמים ונעים. יכולתי להישאר פה גם עוד שבוע רק לנוח עם ספר טוב... ישבנו ארבעתנו לארוחת צהריים ודיברנו המון על הפארק, על פומות ועל חייהם כמדריכים. מפה לשם מסתבר שמיגל לא רק גשש פומות אלא גם צלם מחונן וזוכה פרסים וגם שגריר של קנון. יש לו עמוד אינסטגרם שם הוא משתף תמונות מדהימות. הבנאדם הקדיש את השנים האחרונות לפומות ברמה שהוא ישן ברכב לילות על גבי ימים רק כדי להשיג תמונות בזריחה, או בכל מיני סיטואציות אינטימיות עם הפומות הביישניות. הצעתי לו בכיף שיצלם גם הוא תוך כדי הסיור ולא רק ינהג, ובאמת בחלק השני של היום הוא זרם איתי. היינו אמורים לצאת שוב בשלוש וחצי אבל ראינו שאין טעם להתמהמה ולכן הצענו למדריכים שנצא בשלוש ואכן יצאנו מיד לדרך.

מזג האוויר פתאום היה ממש חם, אפילו ירדתי לטישירט, לא דמיינתי שיכול להיות כך בעונה הזו. נסענו לאותו מקום שראינו את הפומות בבוקר והפעם יצאנו להליכה רגלית לחפש אותן. מיגל שלף מהבגאז' תיק עם ציוד צילום שלא ייבייש צלם של נשיונל גיאוגרפיק, ולקח אותנו למקום שבדרך כלל הן נמצאות בו ואסור ללכת אליו ללא אישור של רשות הפארקים. לצערנו לא היו שם פומות, אבל צילמנו המון ציפורים מדהימות וחיות קטנות אחרות. בשעה שש מיגל הכריז בספרדית שזו שעת הפומות, כי הן קמו מהשנץ לחפש שתיה ולנוע הלאה. נסענו במשך שעתיים, אפילו מצאנו גוויה של גואנקו שכנראה נטרף כמה ימים קודם לכן, אך לצערנו את הפומות לא ראינו שוב. בינתיים העננים האפירו והשמים התקדרו. טיפות של גשם החלו לטפטף ורוח קרירה וחזקה נשבה בחוץ, כשרק לפני רגע הלכנו בשביל והיה חמים ונעים. התכסינו שוב במעילים וצעיפים. ככל שהחשיך את הפומות כבר לא ראינו שוב. הגענו למחנה בשמונה עם המון חוויות טובות, תמונות מדהימות וממש שמחים שעשינו את היום הזה. זכינו להכיר את הפארק מקרוב, לשמוע סיפורים מרתקים על תרבות, בעלי חיים והיסטוריה, להבחין בכל כך הרבה חיות שנחבאות מהשבילים עמוסי המטיילים, וראינו נופים עוצרי נשימה שהם לא חלק מהמסלולים הרשמיים.

לאחר שנפרדנו ממיגל וסופי, עשינו צ'ק אווט ווידאנו פרטים לגבי ההסעה וארוחת הבוקר. התיישבנו לארוחת ערב אחרונה ונפרדנו מהמדריכים. בארוחה הכרנו עוד שני ישראלים שבאו רק ללון כאן דרך בבוקינג ונשארנו לפטפט עד 11 בלילה. בחוץ כבר העננים כיסו את כל השמים ולא היה זכר לכוכב. הרוח הייתה ממש חזקה ונשבה בכל הכוח, חשבנו שהכיפת החדרון שלנו תעוף במהלך הלילה. התיק כבר היה ארוז, כל שנותר זה ללכת לישון.

יום 21 - בחזרה לאל קלאפטה 
יקיצה בחמש וחצי, מזל שהרוב כבר מאורגן. בשש הלכנו לחדר אוכל לקבל את המנות שהכינו לנו מראש לארוחת בוקר ושתינו קפה זריז .אז פגשנו זוג ישראלים נוסף, כבני שישים, שסיפרו שהם כבר שלושה ימים רק מחפשים פומות בסיור מאורגן עם אחת החוות והם ראו 13 פומות שונות, את חלקן כמה פעמים, כולל לראות אותן אוכלות גופה של גואנקו. אבל הם בטיול אחר ויותר יקר משמעותית, שבו שני גששים הולכים בשטח הפרטי של החווה, מחפשים את החיות ומדווחים אחד לשני עם רדיו לאן לקחת את התיירים. אנחנו היינו מוגבלים לשטחים הציבוריים.

בשש ורבע כבר היינו על הרכב, מכאן נסיעה של שעה אל הגבול עם ארגנטינה, שם נתפוס את האוטובוס בחזרה לאל קלפאטה. בשבע וחצי הגענו לגבול שהיה עדיין סגור. מריה שהסיעה אותנו הייתה ממש נחמדה והציעה להישאר איתנו עד שהאוטובוס יגיע, כי בחוץ היה קפוא ולא היה מסתור, וגם לעזור לנו לתקשר בספרדית במידת הצורך. האוטובוס הגיע בשמונה והראינו לנהג את הכרטיסים שקנינו מראש, וזה באמת היה האוטובוס שלנו ומזל שקנינו מראש כי אחרת לא היה איך. בהתחלה הוא חשב שאין לנו כרטיס ואמר שאי אפשר לעלות בלי לקנות מראש, כך שאם מישהו מתכנן פשוט לנסות לתפוס מכאן אוטובוס בלי כרטיס זה לא ילך. אך כשהראינו לנהג את הכרטיסים הוא אישר והעלה אותנו. בשמונה מעבר הגבול נפתח ומיד התייצבנו בתור לבידוק. לא היה אף אחד אחר חוץ מהאוטובוס שלנו וזה הלך מהר. צריך למסור את הפתק של pdi שמקבלים בכניסה לצ'ילה, לכן חשוב לשמור אותו.

ממשיכים לביקורת דרכונים בצד הארגנטינאי שהלכה הרבה יותר מהר מאשר בהלוך, אפילו לא בדקו את התיקים. לקראת עשר ורבע עצרנו בתחנת דלק להפסקה קצרה ובשעה 12:30 הגענו לאל קלפאטה. מוזר לחזור לציביליזציה אחרי חמישה ימי ניתוק. ההודעות בטלפון השתגעו ברגע שיצאנו מגבולות הפארק וחזרה הקליטה. הגענו למלון, מסרנו כביסה ונכנסו למקלחת ארוכה והכרחית. בשתיים וחצי הלכנו לאכול באיזו פיצרייה מזדמנת ברחוב ומשם עשינו סיבוב בעיר. אל קלפאטה עיירה משעממת למדי, הלכנו עד לגונה נימז, אגמון שבו יש פלמינגו והמון ציפורים. בכניסה צריך לשלם 2000 פזו ובאמת שראינו כל מה שאפשר לראות בטורס דל פיינה (אלו גם אותן סוגי ציפורים) כך שהחלטנו לוותר על כניסה ללגונה.
ממול יש בר חביב, השמש יצאה והיה ממש קיצי וחמים. הזמנו שני אפרול שפריץ במחיר הידידותי של 1600 פזו לזוג (כעשרים ש"ח) וישבנו לשתות על רקע האגם, נהנים מחום השמש המלטפת, רגע לפני שממשיכים מכאן לאושוויה הקרירה. חזרנו למלון לקראת שבע וחצי, בחוץ עוד היה אור. קיבלנו את הכביסה, ארגנו את התיקים ונכנסו לישון מוקדם מהרגיל. הגוף היה צריך את זה. מחר שוב קמים בחמש וחצי בבוקר.

אושוויה (3 ימים)

אושוויה היא העיר הכי דרומית בארגנטינה ושוכנת בקצת יבשת דרום אמריקה. היא ידועה גם בשם "השער לאנטרטיקה", מכיוון שממנה יוצאות הפלגות ליבשת הדרומית ביותר. (אם כי היום גם אפשר לטוס לשם).
חבל הארץ שבו שוכנת אושוויה נקרא "ארץ האש" (Tierra del fuego) והוא בית להמון בעלי חיים, נופים הרריים של ביצות ויערות וכמובן שיש בו המון טרקים. האטרקציה העיקרית היא להגיד שהגעת לקצה העולם, ואכן בכיכר העיר ניתן למצוא את השלט שאומר "Fin del mundo" (סוף העולם).
אושוויה שוכנת על תעלת ביגל שמשובצת באיים קטנים וגדולים המהווים בית להמון חיות וציפורים. אנחנו עשינו שני מסלולי הליכה ושתי הפלגות, אחת לאורך התעלה ואחת ספציפית לאי פינגווינים. על אף שראינו פינגווינים בפנינסולה ואלדז, מדובר בזן אחר ולמעשה אפילו שלושה זנים שונים, אם כי לא בכמות שיש בפונטה טומבו.

יום 22 - הגעה לאושווייה וטיול בעיר
הבוקר התחיל שוב בחמש וחצי. הספקנו לחטוף ארוחת בוקר חפוזה בשש, ובשש ועשרים כבר אספו אותנו לשדה התעופה של אל קלאפטה. מלינה מחברת Tiempo Libre שאספה אותה לראשונה באל קלאפטה הגיעה גם הפעם. סיפרנו לה על החוויות מטורס דל פיינה והיא ממש התלהבה וביקשה לקבל את התמונות של הפומות, מתוך כוונה לפרסם אותם בחוברת הדרכה לתיירים שהיא מכינה. בשדה התעופה נפרדנו לשלום, הטיסה יצאה בזמן בשעה עשרה לתשע ונמשכה רק קצת יותר משעה. בעשר כבר היינו באושוויה. כמה קל כשלא צריך לעשות קונקשין בבואנוס איירס. בחוץ חיכה לנו מזג אוויר קר ויבש. הגענו למלון מוקדם מדי מכדי לעשות צ'ק אין, אז יצאנו קצת להסתובב ברחוב. התחלנו באזור הנמל במרכז המבקרים, שם שאלנו על אפשרויות מסלולים בימים הקרובים ומזג האוויר. לצערנו המסלול שרצינו לעשות בפארק הלאומי לא נפתח עדיין בגלל שלג וקרח. ככה זה כשבאים מוקדם בעונה. אחרי שהחתמנו את הדרכון עם חותמת של העיר הכי דרומית בעולם (שזה כבר לא נכון כי צ'ילה לקחה את התואר עם עיר הנמל הדרומית שלה), המשכנו לטייל על הרחוב הראשי שנקרא סאן מרטין.

ב-12 הרגשנו את הרעב מדגדג לנו והתכוונו לחפש מקום לאכול, כששמנו לב שממש לידנו משתרך תור למסעדה בשם Bodegón Fueguino. פתאום הדלתות נפתחו וכל הקהל נעלם פנימה, אז גם ראינו שכתוב שהם נפתחים ב12. ואז נכנסו גם. זה היה ממש מקרי, אבל מדובר במסעדה מעולה ונחשבת. לא הרבה אחרי שהתיישבנו בחוץ שוב השתרך תור של ממתינים שהגיעו קצת אחרי הפתיחה והמסעדה כבר התמלאה. הזמנו סטייקים שהיו פשוט מעולים ולקינוח סלט פירות וגלידת קלפאטה מעולה. יחד עם שתיה כל התענוג הזה יצא רק 6800 פזו עם טיפ. המשכנו משם על הרחוב והלכנו לכיוון האנדרטה והשלט של אושווייה. משם טיילנו לכיוון המזח, כשלצידנו המון שחפים מסוגים שונים וציפורי מים יפות. התיישבנו להסתכל על הציפורים רבות על כל פיסת אוכל שהן מצאו בין האצות. הן הרימו מולי ים והטיחו אותם לרצפה מהאוויר כדי לפצח אותם, ואז אכלו את תוכנם. נשארנו באזור כמעט שעתיים, כשעוד ציפורים חולפות על פנינו - אנפות, בזים ומגלנים. מהמזח יש נוף מהמם על כל העיר וההשתקפות על המים הרגועים הייתה כמו מראה ששיקפה את הבתים הצבעוניים והסירות הפכו את הכל לחוויה מיוחדת.

משם חזרנו דרך הטיילת למקום שנקרא Remis שמוציא שאטלים עבור תיירים שקיבלנו עליו המלצה ממרכז המידע לתיירים. רצינו להזמין שאטל לקחת ולהחזיר אותנו מחר אל לגונה איזמרל. בחוץ היה שלט גדול באנגלית We take you to the most touristic places . בפנים היה מישהו שלא דיבר מילה אנגלית ולא היה לעזר רב. ויתרנו. ממש לידם יש בית קפה בשם Café Martínez, השעה הייתה כבר ארבע והתיישבנו לקפה טעים ולתכנן את מחר. במקום דיברו אנגלית שזה היה נחמד, כי במסעדה של הצהריים לא ידעו מילה. לאחר שהייתה לנו תכנית, בחמש התחלנו לחזור למלון. מכיוון שהיה יום ראשון, כל החנויות היו סגורות והרחוב היה די שומם. במלון סוף סוף יכולנו לעשות צ'ק אין, להתארגן ולנוח לקראת הערב. באמצעות המלון סגרנו מונית שתיקח אותנו אל הלגונה וחזרה מחר בבוקר. בערב יצאנו לאכול במסעדה בשם Parrilla La Estancia שהייתה מצוינת אבל יקרה להחריד ביחס לכל מה שחווינו עד כה. ארוחה של שני סטייקים עם פירה, מים מינרליים ויין עלתה 14,300 כולל שירות(!). כשארוחה דומה בברילוצ'ה (ואפילו היום בצהריים) עלתה לנו שני שליש מזה לפחות. במסעדה נתקלנו בזוג הישראלים שפגשנו בברילוצ'ה. הם עשו את הקרטרה אוסטרל ועכשיו בימים האחרונים של הטיול שלהם כאן. צירוף מקרים חביב. ביציאה מהמסעדה קנינו מיכל מים גדול לימים הקרובים ובעשר כבר חזרנו לחדר להתקפל לשינה. מחר השכמה בשש וחצי.

יום 23 - לגונה איזמרל ושיט לאי הפינגווינים 
התעוררנו לבוקר נעים של שמונה מעלות כשבחוץ שמיכת עננים, אך אין צפי לגשם. מכיוון שהזמנו להיום שיט לאיסלה מרטישו, אי הפינגווינים, אנחנו צריכים להיות בשתיים בצהריים בנמל, ולכן יש לנו רק חצי יום לטייל. למזלנו חצי יום זה בול מה שאנחנו צריכים כדי לעשות את המסלול ללגונה איזמרלדה, שהוא כשעתיים הליכה כל כיוון. הזמנו מראש מונית לשבע וחצי לשם ומונית ב-12:30 בחזור. התעוררנו לפני השעון וברבע לשבע היינו בחדר האוכל. המונית הקדימה בכמה דקות והנסיעה לשם לקחה רק כעשרים דקות.

הלגונה נמצאת מחוץ לעיר בכיוון צפון מזרח. השביל מסומן בצורה ברורה מאוד ובאמת לקח לנו שעתיים כל כיוון. הוא מתחיל ביער ולאחר כשעה נפתח אל ביצה גדולה וכשרוב ההליכה היא ביער בוצי וגם בהמשך מחוץ ליער נעשית כמעט רק בבוץ, כשמדי פעם יש אבנים או בולי עץ שאפשר לדלג ביניהם. במקומות הביצתיים מאוד שאינם עבירים שמו גשרי עץ שנראו די חדשים. עצם ההליכה בבוץ או הניסיון להימנע מלדרוך בו מהווה חלק מזה שלוקח הרבה זמן ללכת. נעליים, מכנסיים ומקלות הליכה בהתאם. כשהגענו ללגונה היו בה כבר כמה אנשים בודדים. ישבנו שם כחצי שעה, הצטלמנו ונהנינו מהנוף ומהלבד. הלגונה הייתה חצי קפואה, אבל כבר מספיק מופשרת כדי שהמפלים הקטנים מסביבה יזרמו. מסביב ללגונה עוד היה המון שלג וקרח. בקצה הלגונה היה משטח קרח ענק שעליו עמדו ברווזים, ובמשך הזמן ששהינו שם הרוח הזיזה את הקרחון לקראתנו, כך שכשבאנו ללכת הקרחון כבר היה באמצע האגם, קרוב יותר אלינו. זה היה יפה לראות. לברווזים זה לא הזיז, הם נשארו לעמוד עליו ללא מפריע.
כשהסתובבנו ללכת התחיל להגיע נחיל של עשרות אנשים, בדיוק בזמן לעזוב. הגענו לרחבת החניה ב-12:20 והיא הייתה מלאה מכוניות. המונית שלנו הגיעה בול בזמן. בינתיים מזג האוויר התבהר בצורה שלא חשבתי שנזכה לראות באושוויה, היה ממש נעים והשמים היו בצבע תכלת. מי היה מאמין שיש גם ימים יפים באושוויה בעונה הזו. לאחר ארוחת צהריים, בשעה 14:00 הלכנו לנמל לעשות צ'ק אין לשיט לאי הפינגווינים.

את השיט סגרנו מראש עם חברת Piratour שהיא להבנתנו היחידה או בין הבודדות שמוציאות שיט שלוקח אל האי עצמו, שם תהיה לנו שעה עם הפינגווינים. יש חברות אחרות אבל הן רק מוציאות שיט אל האי ולא יורדים מהסירה. היה חשוב לנו לסגור את הטיול הזה מראש מכיוון שלא כל יום יש סיור ואפילו קאזה זולה לא הצליחול לסגור לנו סיור. מצאנו את החברה מקריאה ברשת וסגרנו בעצמנו. הסיורים הם רק בעונת האביב והקיץ וכמובן תלויים במזג אוויר, אך העניין הוא שמותר רק לעשרים אנשים להיות על האי בזמן נתון, והחברה הזו מוציאה סיור רק פעם אחת ביום. מלבד פינגווינים מסוג מגלן שראינו המון בוואלדז, יש כאן עוד שני זנים, אחד מהם הוא ממש נדיר (לאזור הזה) והוא ה-king penguin שהם הכי קרובים לזן הקיסרי שאפשר לראות רק באנטרקטיקה.
הסיור כולל נסיעה של שעה וחצי באוטובוס אל חווה שממנה יוצא השיט לאי איסלה מרטישו, וחוזר לאושוויה בשעה תשע בערב. לאחר שעה וחצי נסיעה מגיעים לחווה. מכיוון שמותר להעלות לאי רק 20 אנשים והיינו אוטובוס מלא, חולקנו לשתי קבוצות. קבוצה אחת שטה לאי בעוד שהשנייה חיכתה בחווה. לאחר עצירה קצרה בקפטריה של המקום לקפה ועוגה, עשינו סיור מודרך בחווה ולמדנו על המשפחה הראשונה שהגיעה מאנגליה להתיישב בארץ האש, איך הם חיו, הסתובבנו בחווה ובמבנים השונים וכעבור שעה הגיע זמננו לשוט לאי.

השיט קצר מאוד, כעשר דקות. ישר כשהגענו קיבלו את פנינו הפינגווינים המדהימים מסוג Gento שלהם מקור אדום, ואז ראינו את הקינג פינגווין בינהם. הוא גדול מהם, יש לו כתם צהוב על הצוואר ועל המקור. יצור מהמם. זהו זן שחי באנטרקטיקה ולא יודעים למה ואיך הם הגיעו לאי. כעת נותרו ככל הנראה רק שניים, לפי מה שאומר המדריך, הם התרבו על האי אבל הוולד לא שרד. בעקרון הם לא שייכים לכאן ועל פי המדריך הם ככל הנראה נדדו מאנטרטיקה מרחק של כאלף קילומטרים. מאחר ואני יודע שיש מושבה קטנה של קינג פינגווין קרוב לפונטה ארנס, סיכוי יותר סביר שהם הגיעו משם, אבל כך או כך מדובר ביצור יפה ושמחנו שזכינו לראות אותו מכיוון שבימים האחרונים לא מצאו אותם. באי יש גם פינגווינים מסוג מגלן והמון ציפורים שאת חלקן לא ראינו בשום מקום אחר. הפינגווינים נתנו מופע שלא אכזב, ראינו הרבה מהם מביאים אבנים וקש לבנות את הקינים שלהם וראינו אמהות עם ביצים, כך שעוד כחודש יהיו שם פינגווינים גוזלים קטנים. השעה שלנו חלפה מהר וחזרנו אל האי לסיור במוזיאון המקומי, שם היו שלדים שלמים של המון חיות ים מלוויתנים לדולפינים לכלבי ים ועוד המון חיות. לדברי האוצרת מדובר בשלדים שנמצאו בסביבת ארץ האש ונאספים כבר ארבעים שנה על יד המוזיאון. לאחר הסיור השעה הייתה שבע וחצי וכעת נותרה לנו נסיעה של שעה וחצי בחזרה אל העיר. היו לנו סנדביצ'ים שהזמנו מהמלון עוד בצהריים ואכלנו אותם באוטובוס בדרך חזרה. הגענו לנמל בתשע ומשם למלון להתקלח ולהתארגן לשינה. היינו תשושים ושבעים. מחר לשם שינוי אפשר לקום בשעה נורמלית.

יום 24 - שיט בתעלת ביגל וטיול רגלי בפארק הלאומי
אחרי לילה של שינה ארוכה ונחוצה קמנו מאוחר מהרגיל בשבע וחצי. במהלך הלילה ירד גשם ובחוץ היה מעונן מאוד וגשם קל עדיין טפטף. את הבוקר אנחנו מתחילים בתשע בשיט בתעלה שהזמנו על המקום יום קודם. תעלת ביגל נקראת על שם הסירה "ביגל" של דרווין והיא בית להמון ציפורים וחיות ים. מכיוון שהטרק הארוך שרצינו לעשות בפארק הלאומי היה סגור, וגם הברך שלי כבר סימנה לי שהיא מיצתה את כל הקטע של ללכת, קנינו ספונטנית כרטיס לשיט לאורך התעלה במחיר של 8000 לאדם. השיט יוצא בשעה תשע וחוזר באחת. הוא עובר בשלושה איים בהם ניתן לראות כלבי ים, אריות ים, קורמרנים והמון ציפורים. לצערנו אין לווייתנים בתעלה, ומי שרוצה לראות לווייתנים באזור זה יכול לצאת לשיט במיצרי מגלן מפונטה ארנס, כך שאולי זה היה מתאים יותר לעשות את זה כשעוד היינו בצ'ילה, בכל מקרה לנו היה לנו את הזמן. עלינו לקטמרן בתשע וחצי ויצאנו לדרך.

מהר מאוד הגענו אל האי הראשון שבו יש מאות ציפורי קורמורן שחור לבן. מרחוק הן מזכירות קצת פינגווינים. הסירה התקרבה ושהתה זמן מה שכולם יוכלו לראות, ולאחר כמה דקות המשיכה לאי נוסף. על האי הזה חיים אריות ים והתקרבנו אליהם כל כך שיכולנו להריח אותם (והם מסריחים). הם שאגו וייבבו וממש נהנינו לראות אותם כל כך מקרוב, במיוחד כי בוואלדז הם היו די רחוקים, ואפשר ממש היה לראות אותם משחקים וקופצים למים. לא שמנו לב אבל לפתע שמענו מעין נחירה קולנית וראינו פיל ים זכר ענק שוכב על הקרקע כמו סלע. כשהוא קרא בקול, הבל פה היתמר מפיו והוא היה פשוט עצום ומרשים. נשארנו מול הסלע החי הענק בטח 15 דקות, אולי יותר, עד שהתחלנו להתרחק ושטנו אל היעד הבא - המגדלור. זהו המגדלור הכי דרומי ביבשת אמריקה וגם שם רבצו המון אריות ים. הוא היה יפה במיוחד על רקע ההרים המושלגים. התחנה האחרונה היא אי קטן שיורדים מהסירה ויש תצפית יפה אל אושווייה. הצלמים של הסירה ירדו עם שלטים וצילמו את התיירים מחזיקים אותם עם איזה קשקוש והאשטאג, הכי תיירותי שיש. אנחנו הסתבובנו לבד בגבולות השבילים, אבל אין הרבה מה לראות כאן וממצים מהר. בסך הכל היינו על האי כחצי שעה, אם כי אנחנו חזרנו לסירה עוד לפני ומשם שטנו חזרה לנמל. הסיור הסתיים מוקדם ממה שאמרו לנו והגענו לנמל כבר ב-12:15.

חיפשנו משהו לקחת טייקאוויי לאכול והלכנו למקום שאמור להיות בו האמפנדה הכי טוב באושוויה, אבל הוא היה סגור לצערנו. ליד מצאנו בית קפה חמוד שם קנינו קיש ואמפנדה לדרך. כבר היה רבע לאחת, הלכנו לתחנת שאטלים שיוצאים לפארק. הבחורה בקושי דיברה אנגלית ואמרה שיש לה רק אוטובוס שיוצא בשתיים וחוזר בחמש, מה שלא מאוד עוזר לנו להיום. היא גם רצתה 4,500 לכיוון, אם הבנו נכון. אמרו תודה והלכנו לתחנת מוניות שם היה בחור מאוד נחמד ויותר תקשורתי. סגרנו איתו ב-6,000 לכיוון וקבענו איתו שנסמס לו מתי לבוא לקחת אותנו, אבל שליתר ביטחון יגיע למרכז המבקרים בשבע וחצי אם לא תהיה קליטה. הוא הוריד אותנו בנקודת התצפית ולא בכניסה לפארק, וכך חסך לנו שעה הליכה, ומשם יורדים בהליכה לאורך החוף שאמורה לקחת כחמש שעות עד הקפיטריה. הוא המליץ לנו לעשות את המסלול ככה כי לדבריו בקפיטריה אפשר לחכות בתוך המבנה ולא סתם בחוץ חשופים למזג האוויר, וכאמור גם נתן לנו את הוואטספ שלו לסמס לו שיבוא לקחת אותנו כשאנחנו מסיימים. יצאנו באחת ורבע עם המונית. הנסיעה לקחה כעשרים וחמש דקות .

באחת חמישים התחלנו את המסלול שנכנס לתוך יער יפה של עצים דקיקים מלאי טחב. השמים נפתחו והתחיל לרדת גשם. הלכנו בעליה מתונה 45 דקות עד תצפית Pampa Alta. התצפית משקיפה על Cerro Guanco וההרים מסביב שחלקם נמצאים בצ'ילה. משם הדרך יורדת לכיוון כביש 3 , חוצה את הכביש וממשיכה לרדת ביער עד תחנת האוטובוס, עוד כחצי שעה הליכה בסך הכל. הגשם טפטף לפרקים. התיישבנו בספסלים לאכול את האוכל שלקחנו לדרך ובשלוש וחצי נכנסו לשביל מספר 2 - Senda Costero שהולך למרכז המבקרים דרך החוף. הדרך הייתה מאוד יפה ועברה בין יערות טחובים לחופים מלאי אבנים. השמים התבהרו ואפילו נהיה חמים. לאורך השביל ראינו המון אווזי בר, שחפים ועיטים מרחפים מעל. לקח לנו שעתיים וחצי להגיע למרכז המבקרים, עם עצירות פה ושם לצילום ומנוחה קלה. לצערנו בגלל חוסר תקשורת גם במרכז המידע בעיר וגם עם הנהג במונית, הבנו שהמסלול לאורך החוף לוקח 4 שעות הליכה, אבל בפועל הוא לוקח חצי מזה. 4 שעות זה הלוך חזור. לכן קבענו עם המונית לשעה שבע וחצי, ואילו עכשיו היה שש.

לצערנו, שוב, מרכז המבקרים נסגר בשש, וכשהגענו אליו הוא כבר היה סגור. בפארק אין קליטה סלולרית בכלל, ולא הייתה לנו כל דרך להגיד לנהג שהוא יכול להקדים, מצד שני גם לא רצינו לחכות שעה וחצי סתם בישיבה מחוץ למבנה. באופן מפתיע ניסינו את הדלת והיא הייתה פתוחה. לא היה איש בפנים והמבנה היה נטוש. הדלתות של המשרדים והקפיטריה היו נעולות אבל השירותים לא. כשנכנסתי לשירותים שמעתי קולות של דיבורים, ומהחלון ראיתי כמה אנשים יושבים לסיגריה במה שנראה כמו מחסן. יצאתי וניגשתי אליהם וביקשתי עזרה עם יצירת קשר עם המונית. כמובן ששאלתי אם מישהו מדבר אנגלית ואמרו שלא. אבל הצלחתי להגיד בספרדית שבורה Por favor telephone taxi Ushuaia. והם הצליחו להסביר לי שהם יוצאים לעיר עוד רבע שעה ולא יכולים לעזור. קראתי לזוגתי שהצליחה להסביר בספרדית שבורה אך טובה יותר את הסיטואציה, ואז אחד הבחורים אמר שיש לו WiFi והוא יבטל את המונית ויקח אותנו. הוא לקח את המספר של הנהג מכרטיס הביקור שקיבלתי ושלח לו הודעה קולית בוואטסאפ, ביטל את המונית ולקח אותנו טרמפ (וגם חסך לנו 6000 פזו על הדרך).

בכך חסך לנו כמעט שעה וחצי של המתנה. כשעלינו לרכב פתאום נפרצו הסכרים והבחור קצת דיבר איתנו באנגלית סבירה למדי. נראה שכולל יודעים קצת אבל מסרבים לדבר. הוא הוריד אותנו ממש בדלת המלון ואמר בגאווה "Full door to door service". חשבתי שהוא לא יודע אנגלית.. כך יצא שבשבע וחצי כבר היינו במקלחת, כשבמקור רק היו מגיעים לאסוף אותנו בזמן זה. לאחר מקלחת רותחת נחוצה מאוד התארגנו וחזרנו למסעדה שהיינו בה בצהריים ביום הראשון שלנו כאן. הגענו בשמונה וחצי והיא הייתה מפוצצת. חיכינו בתור כמעט חמישים דקות כדי להיכנס כי ממש רצינו את הקערת עדשים שלהם. הזמנו מרק, כדורי אורז וטבעות בצל הום-מייד. האמת שהיו לנו עיניים גודלות כי באנו רעבים והקדרה של עדשים ובקר לגמרי הספיקה. חזרנו לחדר בסביבות 11 בלילה והתפרקנו לישון.

בואנוס איירס (2 ימים)

יום 25 - בחזרה לבואנוס איירס
את הבוקר האחרון באושוויה לקחנו ממש באיזי ונשארנו לישון עד מאוחר. לארוחת הבוקר ירדנו בתשע. בעשר הצ'ק-אווט. מכייון שלא מצאנו טיסות מלבד זו של שלוש בצהריים, זה יצא קצת יום תקוע שהיה לנו חצי יום באושוויה וערב בבואנוס איירס. הסתובבנו שוב בעיר על מנת להעביר את הזמן. ברחוב סאן מרטין יש המון חנויות תיירותיות, בגדים, ציוד טיולים ומזכרות שהיו סגורות ביום ראשון כשהסתובבנו בעיר. המחירים של מותגים ידועים הם מאוד יקרים, יותר מאשר בארץ. ישבנו בבית קפה פריזאי מקסים בשם Anna Juana עם קפה מצוין, קוראסון שקדים מדהים ואווירה נעימה. קנינו אמפנדס שיהיה לנו משהו נורמלי לאכול בטיסה כי הם לא מגישים אוכל .באחת נסענו לשדה ובשלוש הטיסה, הטיסה לקחה פחות משלוש וחצי שעות ובשבע כבר היינו במלון. התארגנו ויצאנו לרחוב Av. Corrientes, רחוב גדול ומלא מסעדות ומוקדי בילוי שלא היינו בו בתחילת הטיול.

הרחוב היה מלא אנשים ושלטי וידאו שלא יביישו את טיימס סקוור ובכלל היה ווייב מגניב מאוד. לא יצא לנו להכיר את בואנוס איירס בלילה ונראה שלא חסר מה לעשות כאן. עמדנו בתור לפיצרייה Pizzería Güerrín ובגלל שאף אחד לא מדבר אנגלית, איכשהו גלגלו אותנו למישהו שהושיב אותנו בפאטיו האחורי וזה היה אדיר. המקום עצום ומפוצץ אנשים, זה בלתי נתפס, זה נראה שבכל זמן נתון משרתים כאן 200 איש. האווירה מטורפת והפיצה עבה ומלאה בגבינה. נכנסו בסביבות שמונה וחצי ועמדנו בתור משהו כמו עשרים דקות. כשיצאנו היה עשר וחצי ובחוץ היו תורים ארוכים בטירוף שבטח לוקחים יותר מכפול ממה שאנחנו חיכינו. הארגנטינאים אוהבים לאכול ארוחת ערב מאוחר וזה היתרון שלנו לבוא מוקדם יותר לפני התורים הגדולים. עשינו עוד סיבוב קטן ברחוב שבינתיים התמלא באינספור אנשים ותורים ארוכים מחוץ לכל מסעדה. הייתה אווירה מחשמלת. קצת אחרי 11 חזרנו למלון, היינו כבר תשושים ומחר עוד יום אחרון של טיול בעיר ושופינג. 

יום 26 - יום אחרון בבואנוס איירס
את היום הזה לקחנו כיום ביטחון לפני הטיסה הבינלאומית למקרה שהטיסה מאושוויה תדחה או כל סיבה בעצם ליתר ביטחון. זה גם עוד יום לראות את העיר ולקניות לשרוף את המזומן הנותר. קמנו ברגוע לארוחת הבוקר במלון. שכחנו כבר כמה זה יכול להיות גרוע. קפה חמוץ, לחם לבן, גבנ"צ ונקניקים, קורנפלקס ומלא סוגי מאפים מתוקים. געגועים עזים לארוחות הבוקר באקו-קמפ בצ'ילה. יצאנו לפגוש את לולה מקאסה זולה במשרדים שלהם. היא החזירה לנו את התשלום על שיט הדולפינים שבוטל אי שם בתחילת הטיול. משם החלטנו ללכת ברגל אל שדרת סנטה פה, רחוב הקניות שמלא בחנויות בגדים, אביזרים לבית ועוד. המחירים לגמרי כמו בארץ. נראה שרק האוכל זול משמעותית. ליד קניון Alta Palermo התיישבנו בבית קפה אקראי שלא הצליחו להבין מה אנחנו רוצים ותקשרו באנגלית צולעת והגישו לנו משהו לא נכון, לידנו ישב איש עסקים נחמד שידע אנגלית ממש טוב ועזר לגשר, ובסוף פיצו אותנו והיו מאוד נחמדים.

שאלנו אותו למה אף אחד לא מדבר אנגלית והוא אמר שפעם היה לו חבר ישראלי שאמר לו איך זה שבישראל יש רק 5-6 מיליון איש וכולם יודעים אנגלית ואצלכם אף אחד לא מדבר. והוא ענה אנחנו 500 מיליון שמדברים ספרדית, למה שנצטרך לדעת אנגלית? נקודה טובה.
השעה הייתה כבר 12 ונכנסו לקניון לסיבוב, אבל יצאנו מהר מאוד כי זה באמת מזכיר את דיזנגוף סנטר וחיפשנו חנויות יותר ייחודיות. המשכנו רגלית לכיוון פלרמו, שם יש שדרת חנויות אווטלט של בגדים, תיקים וכדומה. בכל חנות שנכנסו נתנו מחיר לאשראי ומחיר למזומן שהוא 20 אחוז פחות. עוד סיבה להסתובב כאן רק עם מזומן. מצד שני באמת שהמחירים לרוב היו דומים לארץ או לעיתים יקרים יותר. לא מצאנו כאן משהו יוצא דופן. החלטנו שזה רעיון טוב להסתובב חזרה וללכת לדון חוליו. עד שהגענו למסעדה כבר היה שלוש והם הפסיקו לקחת הזמנות לארוחת הצהריים כי הם סוגרים בארבע. הם הציעו לחזור בשש וחצי כדי לעמוד בתור לפתיחת המסעדה שנפתחת לארוחת ערב בשבע. הם צופים כשעה המתנה מרגע שנרשמים.

נכנסו לבית קפה חמוד קטן ליד המסעדה בשם Kajue שנראה אחלה מקום לבראנץ', לאכול צהריים מאוחרים ולהעביר את הזמן. לאחר מכן המשכנו להסתובב בפלרמו שבינתיים נסגרה לסיאסטה. את חנויות הבגדים והאביזרים שבלטו בנוכחותם החליפו בתי קפה, ברים ומסעדות שפתחו את דלתותיהם והשכונה התחילה להתעורר. אמור להיות מאוד שמח כאן בלילות. בשש חזרנו לדון חוליו כדי לעמוד בתור להירשם להמתנה למסעדה. כבר היו לפנינו לפחות עשרה אנשים ובחמש דקות הראשונה הצטרפו עוד עשרה. התור הארוך התחיל להיווצר מהר מאוד, וזה רק תור להירשם להמתנה, כי בשבע מקבלים קודם כל את כל המוזמנים וצפויה עוד כשעה-שעה וחצי המתנה עד שנוכל להיכנס. וכל זה כי לא הצלחנו להזמין תור מראש, כשהזמנו את הטיול בסביבות יולי-אוגוסט המקום הפנוי הכי קרוב היה בדצמבר. דון חוליו אולי ממסעדות הבשרים הנחשבות ביותר בבואנוס איירס והמחירים לא תואמים את מה שהורגלנו אליו. עלות הבשר כאן היא בערך פי 3-4 מאשר במקומות אחרים שאכלנו בהם (וזה עדיין חצי מהמחירים בארץ). בשבע התור כבר הגיע חצי בלוק אחורה, אולי מעל מאה אנשים. אנחנו היינו בין הראשונים כשאולי 10 איש לפנינו. השניים הראשונים מההמתנה נכנסו, שניים נוספים, שניים נוספים. אנחנו כבר בטוחים שזה הולך מהר, השעה רק שבע ורבע. המארחת ניגשת אלינו ואל הזוג והרביעייה לפנינו ואומרת שנגמרו המקומות הפנויים עד עשר-עשר וחצי והיא רושמת רק 20 איש ומשחררת את היתר. זוג לפנינו ויתר.

בפועל היא לא רשמה עשרים, היא אמרה את זה לכולם וארבעת הברזילאים שהיו לפנינו אמרו לנו שהם עושים את זה כדי לדלל את התור ושאם נישאר ניכנס הרבה לפני עשר. בינתיים התפצלנו כשזוגתי נשארה לשמור על התור ואני הלכתי לחפש לקנות מתנות לחברים. בינתיים מפה לשם הכניסו את הברזילאים ולא הרבה אחרי גם היא נכנסה ואני רצתי חזרה לא להשאיר אותה לבד. כך שבפועל נכנסו בשמונה וחצי ולא בשעה שהם אמרו. זו עדיין המתנה ארוכה מאוד אבל היא השתלמה. דון חוליו לא אכזבו ונתנו שירות ברמה גבוהה מאוד עם בשר מאוד מאוד איכותי. הזמנתי את האנטריקוט וקיבלתי איזה נתח לא שפוי של 800 גרם או אולי קילו, על העצם. יחד עם בקבוק יין אדום שעולה כמו חצי כוס בארץ וקערת פירה טעים. זוגתי לקחה סינטה Lomo שהיה מעולה גם כן. בקיצור כבר שכחנו שחיכינו בתור. זה היה ערב פינלה טיול מצוין.
הכל היה טוב עד שקיבלנו את החשבון כמובן, שעמד על 26,000 פזו לשני סטייקים, שני בקבוקי מים, פירה ובקבוק יין. עם טיפ נפרדנו מ29,000 פזו. בכל מסעדה אחרת בארגנטינה שילמנו על ארוחה דומה בין 7,000 ל-10,000 פזו. המחיר כאן לא פרופורציונלי ביחס לדברים אחרים שחווינו במסעדות שלא נופלות באיכות האוכל והשירות, ואין ספק שמשלמים כאן פרימיום על השם. בקיצור, מסעדת תיירים עם מחירים פי 3 מכל מקום אחר, אבל כבר הגענו עד לכאן, לא נלך? כשיצאנו תיאמנו עם אותו ישראלי שהמיר לנו את שארית הכסף חזרה לשקלים, ולקחנו מונית למלון שעלתה 2,400 פזו. עייפים, מלאים ומרוצים.

יום 27 - טיסה חזרה לארץ
הטיסה יצאה בשעה אחת. קמנו באיזי לארוחת בוקר אחרונה בעיר. בתשע ורבע קלאודיו אסף אותנו לשדה. הבידוק עבר מהר. לא עשינו צ'ק אין לפני ואיכשהו זה קידם אותנו בתור משמעותית כי נתנו לנו לעקוף בשביל להגיע לדלפק. בדיוטי המחירים שחיטה. מזל שקנינו מתנות ואלפחרוס בעיר. (שקית של אלפחורס שעלתה 800 פזו בעיר עולה בדיוטי 30 דולר!). הטיסה המריאה ונפרדנו מארגנטינה (וצ'ילה) בידיעה שיום אחד עוד נגיע לכאן שוב.

טיפים

• המקומות מתמלאים ממש מהר, לכן מומלץ להזמין אטרקציות ולינה כמה שיותר מוקדם לפני הטיול.
• כרטיסי נסיעה, טיסות ואוטובוסים מתמלאים גם הם מהר מאוד. מצד אחד עדיף עד כמה שניתן להזמין אותם מראש ומצד שני לקחת בחשבון בלו"ז דחיות ועיכובים.
• השתדלו לרכוש רק במזומן ולא באשראי. כל מה שאפשר להזמין מהארץ ולשלם במזומן על המקום יהיה משתלם יותר.

קישורים חיצוניים

• אתר הבית של קאסה זולה שעזרו לנו לתפור את הטיול
• אתר הבית של חברת קסקדה אקו-קמפ בצ'ילה
• אתר הבית של אל צ'לטן עם פירוט על מסלולים ומפות
• אתר נוסף למסלולים באל צ'לטן
• אתר לרכישת כרטיסי אוטובוס איתו קנינו את הכרטיסים בתוך ארגנטינה ואל צ'ילה
• רכישת כרטיסי אוטובוס לצ'ילה וחזרה (אנחנו קנינו רק חזור)
• רכישת כרטיסי אוטבוס קלפאטה-צ'לטן
• אתר נוסף לרכישת כרטיסי אוטבוס קלפאטה-צ'לטן
• אתר התיירות של אושוויה
• טיול באי הפינגוונים ושיט בתעלת ביגל באושוויה