טרק פסגות הבלקן (Peaks of the Balkans) עם קפיצה (שווה) לפרישטינה בירת קוסובו

יום 1 - מישראל לשקודר, צפון אלבניה

נחתנו בשדה התעופה הקטן והיפה של טיראנה ב-17:00 אחר הצהריים שעון אלבניה, מטיסת קונקשיין דרך איסטנבול (פגסוס, לא רעים בכלל. 350 דולר לאדם הלוך ושוב בסוף אוגוסט). אחרי קבלת המזוודות שאלנו לגבי אוטובוס לשקודר משדה התעופה, והוטעינו לחשוב שהוא אכן קיים. הבנו שכדי להגיע לשקודר צריך להגיע קודם באוטובוס לטיראנה עצמה, המרוחקת כ-15-20 דק' מהשדה. כשעה אחרי הנחיתה יצאנו סוף סוף מהשדה במיניבוס (2 יורו לנוסע. בדרך גילגלנו שיחה עם בחור בשם גרי, שהגיע מעיר הולדתו של הוג'ה, המנהיג המפורסם של אלבניה הקומוניסטית, ונתן לנו כמה הסברים מועילים על המדינה אליה אך הגענו).
ירדנו במרכז טיראנה, בסמוך למוזיאון הלאומי, במטרה להספיק לאוטובוס האחרון לשקודר, שאמור היה לצאת בשעה 19:00 בערב. היה זה יום ראשון, ולקחנו מונית לתחנת האוטובוס שממנה אמור היה לצאת האוטובוס משקודר לטיראנה. כשהגענו לתחנת האוטובוס, גילה לנו נהג המונית שאין יותר אוטובוסים שיוצאים מטיראנה לשקודר. מכאן יכולנו או להישאר ללון בטיראנה, או לנסוע עם נהג המונית עד לשקודר ב-9,700 לק, והסכמנו לכך (היינו שלושה, וחישבנו שזה משתלם לנו לשלם כ-80 יורו, מאשר לדחות את היציאה למסלול ביום). אחרי שעתיים נסיעה במונית עד לשקודר, שהייתה חמה באופן יוצא דופן, הגענו להוסטל שלנו. ההוסטל בשקודר, Our Way, היה חמוד ביותר והולם לצרכינו. יצאנו למרכז שקודר, העיר נראתה מגניבה, וגם ראינו מופע ג'ז שהתקיים תחת כיפת השמיים. ברחוב הראשי (סקנדרבג מס' 10) אפילו מצאנו חנות שמכרה בלוני גז וראש ניקוב, ורכשנו מיד (אחת ההברקות של הטיול. תמצאו בלוני ניקוב במינימרקטים במהלך הטרק). הוצאנו בכספומט 25 אלף לק נוספים, הצטיידנו בגבינות ולחם טוב, והתיישבנו לארוחת ערב ראשונה, שכללה בשרים ובירה אלבנית טעימה (1600 לק לשלושתינו, כ-55 ₪). חזרנו להוסטל שמחים ומרוצים על ההספקים שלנו בשקודר.

יום 2 - משקודר לת'ת', טיול יום לעין הכחולה

אכלנו ארוכת בוקר בהוסטל בשקודר (בורקסים שמנוניים וקוראסונים, קפה טורקי בלתי-טעים בעליל). דרך ההוסטל הזמנו בלילה קודם את הפורדון (טרנזיט הסעות) לת'ת'. נהג הפורדון הגיע לקראת השעה 8:00. אחרי סיבוב של כשעה בשקודר עצמה לאיסוף אנשים, התחלנו לנסוע לעבר ההרים (הנסיעה עלתה 10 יורו לאדם, קל להזמין דרך האכסנייה, ניתן גם למצוא באינטרנט פרטים על הסעות משקודר לת'ת'). לפני שהתחלנו לטפס להרים עצרנו להצטיידות קלה במינימרקט באחד הכפרים בדרך. הדרך הסלולה לת'ת' עוצרת נשימה ונוחה ביותר, ונסענו עליה כשעה וחצי. הגענו לתצפית הנהדרת בהרים ועצרנו לקפה. אחרי העצירה החלה דרך עפר קופצנית, שבחלקה הראשון, במשך קטע קצר, הייתה תהום מעט מבהילה בצד הדרך. לאחר מכן נכנסה הדרך לתוך היער והפכה לסתם קופצנית. למרות נידחותה, היא היתה די הומה, והנהג טרח לצפצף לפני כל סיבוב. לקח לנו 4 שעות בסה"כ להגיע משקודר לת'ת' (ירדנו שם ב-12 בצהריים).
הכפר ת'ת' הוא כפר עם בתים מפוזרים ומרכז כפר שבו יש מקומות לינה (50 יורו ללילה, 45, כולל א. בוקר - המרכז יותר יקר משולי הכפר). בסוף מצאנו הוסטל שהיה קצת רחוק ממרכז הכפר ב-45 יורו ללילה (כל המחירים – לשלושתינו יחד). ת'ת' יפהפיה כמו שאומרים עליה. הנחנו חפצים בחדר ויצאנו ב-13:00 למסלול נהדר ומהנה ביותר לעין הכחולה, וחזרנו דרך המפל הגדול (חזרנו להוסטל ב-20:00 אחרי רדת החשיכה, סיימנו את המסלול עם פנסים – לא הייתה בעיה עם העניין). בדרך זללנו פטל של סוף הקיץ, הלכנו לצד הנהר, ומילאנו מים בבקבוקים מן הפלגים שזרמו אליו מן ההרים. איכרים בכפר הסמוך לעין הכחולה ניסו למכור לנו דברים, אבל סירבנו בנימוס. מן הבריכה התחתונה עד לעין הכחולה – כחצי שעה טיפוס. העין הכחולה היא פנינה של ממש, מים קפואים כקרח ומקום די הומה בסך הכל. כדי להגיע לעין הכחולה, ערכנו ניסוי כלים עם אפליקציית הניווט ויקילוק, שעשתה עבודה מעולה (כמו בשאר הטרק). כשחזרנו אכלנו ארוחת ערב עם מה שנשאר לנו מהצהריים, וקנינו בירות TIRANA חביבות מההוסטל הסמוך. השינה בהוסטל בת'ת' היתה נפלאה.

יום 3 - מת'ת' לואלבונה

קמנו לארוחת בוקר ב-7:30 (בהמשך גילינו שזה סטנדרט די נפוץ, שעלות האכסנייה כוללת ארוחת בוקר – דבר נהדר עבור מטיילים שרוצים לחסוך בסחיבת משקלים). ארוחת הבוקר כללה לחם אלבני גדול מימדים, גבינת עיזים, חמאה, דבש וריבה, ותה וקפה. לאחר מכן עברנו במינימרקט שבמרכז ת'ת' להצטיידות קלה, ויצאנו לדרך לעבר הכפר ואלבונה. בשעה 9:00 התחלנו לטפס בעלייה ארוכה, שבאמצעה היה בית קפה. הטיפוס היה די קשוח, בתוך יער תלול. בדרך פגשנו הרבה מטיילים – זהו קטע שביל פופולרי במיוחד. רבע שעה לפני האוכף (=סוף העלייה) פגשנו את מוריה ואסף, שני חברים טובים מישראל. הם יהיו פחות או יותר הישראלים היחידים שנפגוש בשבוע הקרוב – עד שנגיע לגבול מונטנגרו. מרבית המטיילים שנפגוש – אירופאיים, ובמיוחד גרמנים (הסיבה לכך - בהמשך). הנוף באוכף מרהיב, 360 מעלות של פסגות משוננות. צבעי ירוק, כסף וכחול מאופק עד אופק. הגענו לאוכף ב-13:30 וערכנו א. צהריים ממושכת עם קפה מול הנוף.
משם התחלנו לרדת בירידה התלולה עד מאוד. הרגליים החלו לכאוב, והדרך לעמק ואלבונה התארכה לה. כבר ב-17:00 הרגשנו את כאבי הגב וכפות הרגליים – יום הליכה מאומצת ראשון, ובמקרה של אחד מאיתנו עם נעליים חדשות – הכאב היה כפול. הגענו לבסוף אחרי הליכה מאומצת לתחילת הכפר ואלבונה, למקום שהוא מרכז מידע וגם מקום לקמפינג. נאמר לנו שם שההוסטל שלנו, Frika, רחוק 2 ק"מ משם. החלטנו לקחת אליו טרמפ, והגענו אליו ב-19:00, מאוחר ביחס למה שציפינו. הלכנו מההוסטל למסבאה של דראטן בשביל הצטיידות ו-Wi-Fi. דראטן ידע גרמנית, ואחד מאיתנו שידע קצת יידיש וגרמנית רצוצה, דיבר איתו וסיכמנו על הקפצה לכפר צ'רם למחרת בבוקר ב-40 יורו (בהמשך, דרך חברינו הגרמנים, גילינו שזה היה מיותר, ואין חובה לבצע את ההקפצה – זו מסורת ישראלית שהשתרשה לוותר על הקטע של ואלבונה-צ'רם, שגם אנחנו אימצנו בגלל סיפורי דרך שקראנו באינטרנט בעברית. ממה ששמענו ממטיילים אחרים - מדובר ביום טיול לא קל, עם עלייה מאוד תלולה - אבל זו הנקודה היחידה במסלול ששמענו שהופיע בה שלג). מהמסבאה של דראטן חזרנו להוסטל לארוחת ערב די מבאסת, עם בשרים יבשים ולחם ישן. המקלחת הייתה מוצפת לחלוטין כשהתקלחנו בה, אבל לנו היה חמים ונעים בחדר והיינו במצב רוח מרומם, למרות שהיינו ממש מותשים פיזית.

יום 4 - מצ'רם לדוברדול

התארגנו ויצאנו מהר מההוסטל בואלבונה. ב-7:00 דראטן חיכה לנו עם הג'יפ. בלילה לפני כן קנינו ממנו לחם. לקח לנו כ-40 דק' נסיעה להגיע לצ'רם, בדרך פטפטנו קצת בגרמנית רצוצה עם דראטן, שעבד בסוף שנות ה-90 כ-5 שנים בגרמניה. הוא הוריד אותנו בבית העליון של צ'רם, ונפרדנו ממנו בחום. ירד טפטוף שהפך לגשם, והחלטנו לעצור באחד הבתים במעלה הכפר לתה. אישה שגרה שם הזמינה אותנו למעין מסבאה מוזנחת. היא הגישה לנו דבש מקומי, ריבה, חמאה וגבינה, יחד עם מי שנראה כמו בנה בן ה-50-60, ועזרה לנו להכין קפה. כיבדנו אותם בקפה המצוין שלנו מוואדי ניסנאס, ודיברנו רק בשפת הסימנים.
ב-8:30 יצאנו לדרך אחרי שנפרדנו לשלום מהשניים. ירד גשם והתחלנו לטפס כשקלטנו שהאפליקציה מורה לנו שהדרך בכלל נמצאת מתחתינו במורד. ירדנו\גלשנו על צלע ההר, ובדרך אכלנו שזיף טעים. בסוף מצאנו את הדרך אחרי שנרטבנו כהוגן מן הגשם והצמחייה הלחה. התחלנו לטפס לכיוון גבול מונטנגרו (חלק קטן מהמסלול של אותו היום עובר שם). הנוף היה מרהיב מ– שילוב של הרי הקראסט של ת'ת', עם הרים ירוקים מיוערים וגבוהים. עצרנו לתה משובח אחרי העלייה באיזה מקום-קפה קטן שהופעל בידי משפחה מסבירת פנים. הגשם שפסק, סוף העלייה והנוף הנהדר, שיפרו מאוד את מצב רוחנו. הוספנו לעלות לכיוון גבול מונטנגרו, הנוף היה הררי ומרהיב. ביער בדרך העזנו לנסות תותי יער ולא הפסקנו לזלול אותם.
באוכף בדרך למקום-קפה השני פגשנו בזוג הולנדיות חביבות שליוו אותנו לפרקים ביומיים הבאים. בהמשך גילינו מדוע הן הולכות בקצב כה מרשים (רמז: לא בהכרח מכיוון שהן בכושר הכי טוב). הגענו למקום-קפה לא. צהריים שפשוט הוגשה לנו בלי שאלות – בצק מטוגן מלא בגבינה מלוחה, חלב, אורז מתוק בחלב, ותה. יצאנו משם בסביבות 13-14. המסלול לדוברדול הוסיף להיות נפלא, חלקו ביער וחלקו חשוף. העלייה לכפר בסוף הייתה די מתישה, אבל ליסה מהוסטל Leonardo חיכתה לנו ממש אחרי מעבר הנחל בכניסה לכפר ו"צדה" אותנו ל-45 יורו באכסנייה כולל ארוחות (בחדר של 9, הוסטל נפלא). הכל היה שם מושלם חוץ מהעובדה שלא היו מים חמים (אבל אין צורך להתלונן). אכלנו בצוותא עם שאר המטיילים והמטיילות ארוחות נהדרות ועמוסות כל טוב. היו בירות רבות במקום ההוא, ומטיילים מרחבי אירופה. מחברותינו ההולנדיות למדנו שיש מסלול יפה ולא קל מואלבונה לצ'רם, והן גילו לנו על ספר המסלול הגרמני שיצא ב-2016, ומסביר מדוע רוב המטיילים הם גרמנים (מעבר לכך שזו מדינה עם תרבות טיולים משובחת, המסלול כולו מונגש בפירוט רב בספר המסע הגרמני, שמגיע עם מפה מצוינת). אחרי ארוחת הערב דיברנו קצת עם חברינו להוסטל (בעיקר גרמנים צעירים), והיה ערב משותף למתארחים עם קצת משחקים (שני טיילנים שווייצרים, זוג גרמני בשם סבסטיאן וליזה שהפכו לחברים שלנו, זוג ההולנדיות, וליסה המאחרת הצעירה). לימדנו אותם את המשחק "אמת, שקר, פנטזיה", ושמענו כל מיני סיפורים נחמדים ומעניינים. יצאנו מהחדר שבו ישבנו לערב המשותף לשמים מכוכבים מרהיבים עם כל שביל החלב מעלינו. סבסטיאן, שלמד מטאורולוגיה, הצביע על קבוצות כוכבים שונות, והראה לנו את משולש הקיץ, שנמצא על שביל החלב עצמו. הקסיופיאה המוכרת לנו היטב משמי הארץ הייתה כה עשירה בכוכבים, והרקיע כולו הדהים וסחרר את ראשינו. ישנו היטב אותו לילה.

יום 5 - מדוברדול (אלבניה) למילישבץ' (קוסובו)

קמנו בהוסטל לאונרדו בדוברדול לא. בוקר נפלאה עם לחם טרי שאפתה אמא של ליסה. לקחנו גם סדנביץ' עם גבינה וחציל לדרך. היום החל בטיפוס קשוח ביותר מהכפר דוברדול כלפי האוכף של הגבולות. ראשית המסלול אותו יום הייתה ברובה על הרכס החשוף – עולים ויורדים. בדרך ראינו מצבה ראשונה לחללים אלבנים קוסוברים מהמלחמה ב-1999. בהמשך נראה עוד הרבה כאלה ביישובים קוסוברים שונים. הנוף היה מרהיב ומגוון מסביב. עצרנו בתחילת הירידה הגדולה למילישבץ' לארוחת צהריים ותה (סנדביצ'ים מהאכסניה). זוג ההולנדיות חלף על פנינו – הבחנו שהן אוכלות חטיפי בריאות ולא עוצרות לא. צהריים, ושזו ממש שיטה של אירופאים לטייל מהר ועם פחות משקל.
לאחר מכן הוספנו לרדת עוד ועוד בערוץ. פגשנו שלושה ציידים קוסוברים שחיים היום באוסטרליה וניהלנו שיחה ידידותית – וטוב שכך, לאור העובדה שהחזיקו בידיהם שני רובים מבריקים ושמנים שוודאי קוטלים חיה גדולה בשנייה אחת. מסתבר שגם גלגלו שיחה עם שאר המטיילים שפגשו – אולי כי היו סתם נחמדים, ואולי ביקשו שלא להפחיד מי מאיתנו. עצרנו לקפה באחת מנקודות החצייה של הנחל, היכן שהוא זורם ביופיו בין בולדרים וגבעות עשב ירוקות. סבסטיאן וליזה מהמבורג (הוא מיֶנה במקור, היא מכפר ליד שטוטגרט) נענו להזמנתנו לשבת לקפה, והיו בני שיחה חביבים עד מאוד. הסתבר שאנחנו הישראלים להיט על המסלול עם פק"ל הקפה שלנו – תופעה ייחודית שלא הייתה מוכרת לאירופאים. סבסטיאן חשב בהתחלה שהקפה השחור של מרואן מוואדי ניסנאס הוא תה ( (-; ). המשכנו לטייל איתם את השעתיים שנותרו לאותו היום, עד הכפר מילישבץ' – סוף סוף הגענו לקוסובו. סבסטיאן וליזה הסבירו לנו הרבה דברים על פוליטיקה גרמנית עכשווית והיסטוריה גרמנית. כשהגענו להוסטל Lojza (לויזה) התלבטנו אם לישון בו כי לא ידענו כמה הוא רחוק מן הכפר – בהמשך הסתבר שהוא לא רחוק ממנו. ההוסטל היה עמוס ביותר בשל קבוצה בווארית שהתאכסנה בו, אבל למרות העומס הרב זוג המארחים מסבירי הפנים והנחמדים הסכימו לקבל אותנו – וזה התגלה כמקום נפלא עד מאוד. למזלנו נותרו 3 מיטות בבקתה עם סבסטיאן וליזה. היו שפע של מים חמים, ובירות שהצטננו בבריכת מים מפלג קריר, והאח בסלון ההוסטל הרתיחה אותו. זה היה מקום נהדר ממש. ארוחת הערב כללה תבשיל בסגנון רטטוי, סלט, פירה ומעין גולאש נטול ירקות, והיתה מנחמת ומחממת לב בצורה בלתי רגילה, וכך גם נועם חברתם של סבסטיאן וליזה, וזוג המארחים בעלי ההוסטל. המארח אמר לנו שהם אלבנים, כשהצבענו על דגל אלבניה בסלון (בהתחלה לא מבינים למה יש יותר דגלי אלבניה בקוסובו מאשר דגלי קוסובו). בהמשך הבנו שמרבית התושבים בקוסובו הם אלבנים קוסוברים. "אומה אחת, שתי מדינות", אמר בעל המקום החביב ומלא המרץ. אכלנו עד להתפקע ושתינו עוד בירה, ולאחר שהיינו כה מסופקים, עלינו מההוסטל לביקתה העליונה, השייכת לאחיו של בעל המקום. הוא הדליק לנו אח, תלינו הבגדים הרטובים לייבוש על חוט שפגט (מומלץ להביא אתכם). ישנו היטב בזכות האח המבוערת.

יום 6 - ממילישבץ' לפֶּיֶיה ומשם לפרישטינה (בירת קוסובו)

קמנו ב-6:20, התארגנו ואכלנו ארוחת בוקר מצוינת עם חביתות ולחם טרי, ירקות וגבינות. האישה הלבבית בעלת המקום הכינה סנדביצ'ים מבעוד מועד. נפרדנו בחום מזוג המארחים ומסבסטיאן וליזה, ויצאנו למילישבץ' והלאה. תכננו לטייל עד הכביש למעלה, ומשם לתפוס טרמפ ל-Peje, פֶּיֶיה, העיר הקוסוברית שממנה אפשר להגיע לפרישטינה באוטובוס. גשם החל לרדת בקילוח דק אך רציף, והתחלנו לשקול האם להמשיך בדרך. החלטנו לחפש טרמפ לפייה, ולוותר על העלייה לכביש, שהיתה אורכת לנו כמה שעות. התברברנו קצת עם העניין, ובסוף עבר לנד רובר עם אחיו הצעיר של המארח מלויזה, שאמר שהוא בדרך להוסטל, ושאם יהיה לו מקום כשיחזור, ייקח אותנו לפּייה בדרך היורדת מן ההרים. הוסיף לרדת גשם, אז עלינו על תלולית בצד הדרך לתפוס מחסה תחת האשוח ולהכין קפה. אחרי כחצי שעה הגיע הג'יפ, מקדימה ישבו האח והמארחת המופלאה ועל ברכיה בנה הקטן בדרכו לביה"ס שלו בפּייה. נסענו ביער יחד איתם מאחורה במשך כשעה, בדרך אמר לנו האח שהמצבות שראינו בדרך הם של אלבנים שנהרגו בהגינם על מילישבץ', שאת בתיו שרפו הסרבים ולכן כל הבתים בו חדשים ומהוקצעים. זו הייתה שיחה כבדה וניכר שזה עבר חי וכואב.
הגענו לפּייה אחרי כשעה וחצי, עיר ואם בקוסובו (100 אלף תושבים). מיד כשהגענו יצא האוטובוס מהרציף, כך שלא התעכבנו ולו לרגע. חזרנו לציוויליזציה! על הכביש לפרישטינה מראות רבים. כפרים ויישובים, שדות טוסקניים והרים במרחק. ארץ יפהפיה קוסובו, זרועה מצבות זיכרון שחורות-אפורות לחללי המלחמה ההיא, לצידן תמיד – הדגל האלבני. האוטובוס עלה לנו 5 יורו לאדם. הגענו לפרישטינה בסביבות 14:30. ישבנו לקפה עם Wi-Fi ותקשרנו עם הבית אחרי 3 ימים ללא תקשורת בהרים. הלכנו ברגל להוסטל ODA (מרכז העיר, 10 יורו לאדם כולל א. בוקר, מקום נפלא). בדרך חלפנו על פני הפסל של ביל קלינטון והקתדרלה של אמא תרזה. בהוסטל חיכתה לנו טרינגה, פרישטינית טובת לב שלומדת בלובליאנה ועוזרת לאח שלה שהוא הבעלים של ההוסטל. התארגנו ונחנו בהוסטל, ויצאנו לשוטט במרכז העיר לפי המלצותיה המצוינות של טרינגה (הכל נשמר בגוגל מאפס). מרכז העיר מרשים מן הצפוי – הבנייה של לאומיות קוסוברית, וסטנדרט של מדרחוב אירופאי בסגנון אונטר-דן-לינדן. אחר כך קפצנו לשוק המקומי, ומשם הלכנו לשבת בפאב חביב וגדול מידות (קוסובו מדינה מוסלמית, זה ניכר מיד ממראה המסגדים). הלכנו לאחר מכן לאכול ארוחת ערב במסעדה מעולה בשם ליבורניה, ואז חזרנו להוסטל, שבעים ושמחים. בסלון בהוסטל ישבו שלושה חבר'ה – בחור בשם זוֹג, אחראי המשמרת, ועוד אישה אחת. הם דיברו עם מטייל יפני שהגיע מדרום אפריקה כדי לטייל באיזור הבלקן. הם דיברו אנגלית משובחת, והיתה לנו הזדמנות מיוחדת לדבר על קוסובו ולהבין דברים יותר לעומק. השיחה נגעה בהרבה נושאים – המניעים להתערבות הזרה בקוסובו ב-99', מה עשו הסרבים, מדוע, כולל ויכוח על מילושביץ' והאם הוא היה משוגע אכזרי, או לחילופין מנהיג שכלכל את מעשיו וצעדיו (הנפשעים) באופן מחושב. היו שם נתונים לגבי המלחמה, דיון על מטרותיה הפוליטיות של קוסובו כיום (להיות בשלום ולשגשג), דיון על פוליטיקה קוסוברית פנימית, לאמיות אלבנית ומדוע קוסובו אינה חלק מאלבניה (בקצרה: הקואליציה הבינלאומית לא היתה מוכנה להתערב במשבר קוסובו על מנת להגדיל את שטחה של אלבניה, ולכן קוסובו לא התאחדה עם אלבניה). דיברנו גם על האיסלאם האלבני ועל ייחודו. היתה זו שיחה ממש מרתקת שנמשכה אל תוך הלילה. אמרנו לחברינו לשיחה שבשביל השיחה הזו היה שווה לעשות את כל הדרך עד פרישטינה.

יום 7 - פרישטינה, לינה במלון מעל קוצ'ישטה (Kuqishte, קוסובו)

קמנו מאוחר לא. בוקר בשעה 9:00. עשינו כביסה בהוסטל אז כל הבגדים עברו "איפוס" (לא הבאנו כל כך הרבה בגדים מטעמי משקל). יצאנו מאוחר והגענו למוזיאון האתנולוגי ב-10:20. 10 דקות הספיקו בו, כי רק בניין אחד בו היה פתוח (קיץ 2018), ולא היה ממש מה לראות זולת 3 חדרים נטולי הסברים כתובים. מיהרנו להגיע ל-Free Tour של פרישטינה שהחל ב-11 מול התיאטרון במרכז העיר (תיאמנו את הסיור דרך הפייסבוק). המדריך בסיור היה חביב, דיבר בשטף עם מבטא כבד. היו תחנות בפסל סקנדרבג, הגיבור הלאומי האלבני, בפרלמנט, במוזיאון קוסובו, במסגדים עתיקים (אחד מהם נבנה על ידי מחמט ה-2, כובש איסטנבול), מגדול השעון, מונומנט האחדות היוגוסלבי, פסל מאמא תרזה, פסל כיתוב העצמאות מלא הגרפיטי, מונומנט פני האישה הגדול המורכב מ-20 אלף מדליונים, אחד לכל מקרה אונס במלחמה של 99', הספריה בעיצוב היוגוסלבי-קומוניסטי, הכנסייה האורתודוקסית שבנו הסרבים בתחילת שנות ה-90 ונראית עתיקה ונטושה, והיא כמו אצבע משולשת סרבית בפני הקוסוברים. נפרדנו מן המדריך בשלב זה, כי רצינו לשים פעמינו חזרה אל ההרים. בדרך למלון עצרנו לאכול צהריים וקנינו לחם (4 יורו הכל). נפרדנו מטרינגה הנהדרת ולקחנו מונית (3 יורו) לטרמינל האוטובוסים, ומשם כשעה וחצי נסיעה חזרה לפּייה (באיזור הזה של הבלקן, האוטובוסים מופעלים על ידי חברות פרטיות, בכל אוטובוס יש נהג וכרטיסן). בדרך ראינו שוב את מחנה האימונים הקוסוברי ביציאה מפרישטינה, הקרוי ע"ש המפקד של הכפר שתושביו נטבחו במלחמה (60 איש). ראיתי כנסיה יפה גבוה מעל הכביש הראשי, להזכיר שלא כל האלבנים הם מוסלמים. לגבי יהודים בקוסובו – בסיור בעיר סופר על כך ש-140 משפחות יהודיות חיו בפרישטינה לפני מלחה"ע ה-2, ולפני בניין הפרלמנט שכן במקום בית כנסת שנהרס בידי הנאצים – וישנה לוחית זיכרון בבית הפרלמנט. הגענו חזרה לפּייה, קנינו אוכל למסלול וקיבלנו עזרה רבה במאפייה מרובת צרעות בפינת הרחוב מול התחנה המרכזית, עם הזמנת המלון שלנו לאותו ערב. לנסיעה ההררית בחזרה למסלול, לקח אותנו נהג חביב עם מרצדס שנות ה-90, היו לו תמונות של הנכדים שלו על מסך הטלפון וזה היה מחמם לב. הוא גם כיבד אותנו בסוכריות נפלאות שהיו שילוב של ורטרס אורגינל ומנטה. אחרי כ-45 דק' נסיעה הגענו למלון שלנו, הממוקם מעל הכפר קוצ'ישטה (Kuqishte). למלון קראו Vila Guri Kuq (גורי קוּץ', מומלץ). שילמנו 30 יורו למונית מפּייה ועד למלון בהרים. המלון עלה 25 יורו לאדם כולל א. ערב (מדהימה, במסעדה). כשהגענו, פגשנו (לראשונה מאז ת'ת') שלושה ישראלים שהגיעו ממונטנגרו, בישלנו תה מול הנוף הנהדר, ולאחר מכן התיישבנו לאכול במסעדה המושקעת, שנראה שמיועדת לתיירים שאינם תרמילאים (רמה גבוהה). המנה המקומית המסורתית שהוזמנה הייתה מצטיינת, לצד היין הקוסוברי המקומי המשובח. המלצר היה כה מקצועי ואדיב. שמו היה גֶנץ, ואפשר היה לדמיין אותו במסעדת יוקרה ניו-יורקית מרוב מקצוענותו וגינוניו. הוא סיפר שהבעיה העיקרית של קוסוברים צעירים היא שהם מחויבים בוויזה לכל מדינה מערבית, זולת שלוש המדינות השכנות (אלבניה, מקדוניה, מונטנגרו. לסרביה הם לא נכנסים). הוא סורב פעמיים לויזה לאמריקה, כשעלות הגשת הבקשה לוויזה היא 250 יורו – מחיר אסטרונומי. בנדיבותו הוא הסכים להמיר לנו 100 דולר ל-80 יורו, למרות שאמר שזה לא נהוג בדרך כלל. הוקסמנו ממנו ומן המסעדה במלון ההררי הזה.

יום 8 - מקוצ'ישטה (קוסובו) לבבינו פולייה (מונטנגרו)

יצאנו מוקדם בבוקר השכם (7:00) מן המלון Guri Kuq, ודילגנו על ארוחת בוקר. כשהגענו לאגם הקטן והחביב במעלה ההר, בישלנו דייסה ושתינו את הקפה האחרון של מרוואן. היתה עלייה לא קלה לאחר מכן, אבל עמדנו בה בגבורה. בהמשך אחרי האוכף של שיא הגובה, הלכנו לאורך השלוחה, והיה קריר ונחמד. עצרנו לצהריים עם זיתים ופרמז'אן שקנינו בפֶּּייה, ממש בצד השביל. אותו יום היתה תנועה דלילה של מטיילים. הגענו לרכס המתנשא מעל הכפר בבינו פולייה כבר בשעה 15:00, אז עצרנו לעוד הפסקת תה ארוכה. ירדנו לכפר – הדרך לבבינו פולייה מלאה בשילוט, וזה גם קטע שקרוב לקטע הדרך שהלכנו מדוברדול, אז היתה גם שיבה לנופים אהובים והרי כרבולת במרחק. ירדנו לבבינו פולייה ולא מצאנו את ההוסטל שאותו סגרנו מראש. איכר מונטנגרי שנראה כמו אחיו של ג'יימס בונד הנוכחי הציע לנו ללון אצלו, אבל ויתרנו על הרעיון כי חתרנו להגיע לאכסנייה. בסוף הגענו להוסטל Eco Resort שבצד השביל, בו פגשנו את המנהל החביב ואת אביו המבוגר והמשופם והכה נחמד שניצח על הבישולים. החלטנו ללון שם תמורת 25 יורו לאדם (כולל ארוחות וארוחה ארוזה), כי לא היה לנו כוח להמשיך לחפש את ההוסטל המקורי איתו סגרנו. התכבדנו בבירות וחיכינו לתורנו לארוחת הערב של שישי (הבאנו נרות), כי היו שם עוד מטיילים שהגיעו לפנינו. אכלנו מרק מהביל עם לחם לא-טרי וכדורי בשר חזיר מבושלים, מתובלים היטב. את הערב שלאחר מכן בילינו בחברת מריון ויוליה, שתי מטיילות גרמניות שהפכו לחברותינו לאחר מכן, ועוד זוג שלא דיבר הרבה.

יום 9 - מבבינו פולייה לפלאב

קמנו לארוחת בוקר צנועה שהוכנה על ידי האבא המבוגר בעל החיוך הטוב. יצאנו ב-8:00 לטיפוס לאגם שמעל בבינו פולייה, שהוכתר בתור "הפנינה של הפרוקלטיה" – כך קרויה השמורה\הר של האיזור. הגענו לאחר כשעתיים וחצי של טיפוס לצד עוד כל מיני מטיילים ביער. האגם אכן יפה וחלק כמראה. שתינו תה עם חברותינו מריון ויוליה, והמשכנו מעלה (אחדים מבין המטיילים שישבו על שפת האגם נכנסו אל המים הקרים, חלקם בעירום). הדרך המשיכה בירידה מתונה, ואז תלולה, לסירוגין. נוף הררי מנוקד בתים נשקף במרחק, ופונטנה (נביעה מסודרת) נהדרת עם מים קרים כמו ממקרר חיכתה לנו על השביל, בנויה היטב ומיועדת לאדם ולפרה (!). קודם לכן עברנו בקטע יפהפה שבו השביל חצה פלגי מים שהתנקזו לצלע הר מיוערת, ונשפכו בקול רועם לנחל הולך ומתרחב. הגענו לשביל שמעל פלאב העיר בסביבות שלוש אחה"צ. האגם והעיירה פלאב שסביבו היו יפהפיים באור השמש המתקרבת לשקיעה. שדות ירוקים ובתים אדומי גגות, מינארטים של מסגדים משובצים בין בתי העיירה הרבים. לפתע החל לקרוא המואזין, וזה רק הגביר את היופי והקסם של המקום. אירופה המונטנגרית המוסלמית. מראה נפלא וקולות מוכרים מהבית. הטרק שלנו הגיע לסיומו. הלכנו לתחנת המשטרה של פלאב, ושם גילינו שאין צורך שנרשם או נעביר דרכון במידה ואנחנו עוברים את הגבול בחזרה לאלבניה באוטובוס, כי היציאה ממונטנגרו לאלבניה מסודרת. הופתענו ושמחנו על כך. למטיילים שרוצים להמשיך את המסלול ברגל ממונטגרו לאלבניה יש צורך לעבור בתחנת המשטרה ולהירשם – פרוצדורה שהבנו ממטיילים אחרים שהיא פשוטה ולא דורשת רישום מראש.
כמה מילים לגבי סוגיית הדרכונים והאישורים: כשבועיים לפני הטיול שלחנו מיילים למשטרת הגבולות של קוסובו, משטרת הגבולות של מונטנגרו, ומשטרת הגבולות של אלבניה. כמעט שילמנו 50 יורו לחברה שעושה את סידורי המעברים (Zbulo), אבל בדיעבד זה לא היה נחוץ. מבין 3 המשטרות, רק זו של קוסובו ענתה לנו במייל ונתנה לנו אישור. בכל מקרה הדפסנו את המיילים, גם את אלה שלא קיבלנו עליהם תשובה, וקיווינו לטוב. לא פגשנו הרבה משטרה בשביל (ומחוצה לו), ולכן זה לא היה ממש נחוץ. אנחנו לא חד משמעיים לגבי העניין, אבל לנו לא היה צורך באישורי מעבר גבולות – וגם המשטרה המונטנגרית בפלאב לא עשתה עניין מכך שבאנו מקוסובו.
ישנו בפלאב במלון יחסית רחוק ממרכז העיר (לא מומלץ). הוא שכן על שפת האגם והיה די נטוש ובסגנון יוגוסלבי-קומוניסטי. חזרנו לעיר לקניות ולארוחת ערב במסעדת דגים שראינו המלצה עליה בטריפ אדווייזר.

יום 10 - מפלאב (מונטנגרו) לטיראנה (אלבניה)

החלטנו להתפצל ביום הזה, אחד מאיתנו נסע לטיראנה דרך פודגוריצה (בירת מונטנגרו. יציאה בסביבות 6:15. 4 שעות נסיעה. האוטובוס מפודגוריצה לטיראנה יצא ב-14:00), שני האחרים ערכו מסע טרמפים דרך החוף האלבני. נפגשנו אחה"צ בהוסטל Trip'n'Hostel המשובח בטיראנה, אחרי ביקור במוזיאון הלאומי האלבני. למי שמתעניינים בהיסטוריה של הלאומיות בכלל, ובבלקן בפרט – זו חווייה מומלצת, בעיקר משום שהיא משמשת דוגמא נהדרת לאיך יוצרים נרטיב של לאומיות – התבניות חוזרות על עצמן בין לאום ללאום, מה שמשתנה הוא הפרטים. במקרה האלבני, מדובר במוזיאון קלאסי ומושקע. לא תקבלו שם תשובה נחרצת לשאלה, האם האלבנים הם הצאצאים היחידים של האיליריים הקדמונים (למרות שהמוזיאון בהחלט מנסה להוכיח שהם צאצאיהם). לאחר מכן הזמנו את מריון ויוליה חברותינו לארוחת ערב ראש השנה במסעדת על האש ברחוב במרכז העיר, ערכנו סבב שבו כל אחד אמר איחול לשנה הקרובה, והרמנו שוב כוס בירה אלבנית צוננת. למחרת בבוקר כבר היינו על הטיסה לאיסטנבול (קפצנו לעיר בקונקשיין בתחב"צ, מומלץ אם יש לכם כמה שעות להעביר), ובלילה הגענו חזרה לארץ. אלבניה אהובתנו, קוסובו המופלאה, מונטנגרו היפהפייה. תודה לבלקן ולאנשיו, שהפכו את המסע שלנו לבלתי נשכח.

טיפים

• אנחנו ממליצים להשתמש בניווט באפליקציה של ויקילוק (Wikiloc). המסלולים של הטרק כבר נמצאים עליה, והג'י-פי-אס של הפלאפון עבד לנו מצוין במסלול, ולמעשה לא נזקקנו למפות.
• לא נתקלנו כמעט באפשרות ללון אצל אנשים בביתם. ישנו רק בהוסטלים - מומלץ להזמין מראש דרך בוקינג במקומות שניתן
• באלבניה משלמים בלֶק (ובחלק מהמקומות גם ביורו), בקוסובו ומונטנגרו - ביורו. המחירים ללינה יחסית אחידים בכל מדינה, במונטנגרו יותר יקר המחיר ללילה.
• אנחנו מאוד ממליצים על הביקור בפרישטינה. זו ממש עיר צעירה ומעניינת, שגם אם אין לה הרבה מה להציע לתייר, מזמנת חווייה אנושית מאוד מיוחדת. בדיעבד היינו מוסיפים עוד זמן בטיראנה, שגם היא עשתה לנו רושם מצוין.
• מלבד במונטנגרו, ברוב הטרק ידברו אתכם אלבנית (גם בקוסובו). מומלץ לשנן כמה מילים בסיסיות: Mirmendyesy (שלום), Chkeme (היי!), Mirupafshim (להתראות), Po\Yo (כן\לא), Faleminderit (תודה), Yu Lutem (בבקשה). המארחים שלכם יעריכו את זה.
• אישורי מעבר הגבולות היו עניין שחששנו מפניו. ניסינו לקבלם בעצמנו, דרך משלוח הטפסים למשטרת הגבולות של כל מדינה. בסופו של דבר, רק מקוסובו קיבלנו מענה במייל ואישור לחצייה. במונטנגרו לא קיבלנו אישור, ומצד שני במשטרת פלאב נאמר לנו שהכל בסדר ואנחנו לא צריכים להוציא אישור אם אנחנו לא ממשיכים בטרק מפלאב חזרה לאלבניה. אנחנו לא שילמנו 50 יורו לחברת התיווך שאפשר בעזרתה להוציא את האישורים.
• בימי המסלול, הקפדנו לצאת לדרך עם כ-2 ליטר לאדם, אך בכל יום מצאנו נקודות מילוי מים לאורך המסלול (בכל מקום-קפה שעברנו היתה אפשרות למלא מים, בשאר המקומות היו מעיינות מצוינים)