טיול רגלי בדרום אלבניה - הר טומור והכפרים בסביבה

כללי

ביוני 2022 טיילתי באלבניה. אחרי שבוע במדינה קלטתי שעליתי על איזשהו "שביל חומוס" של מטיילים אירופאים שעוברים מהוסטל מהוסטל, בעיירות ש"חובה" לבקר בהן. כל מקום נראה לי די דומה, עם הטירה המקומית והמאכל המקומי וסיפורי הזוועה המקומיים על השלטון הקומוניסטי. היו לי כמה ימים לפני שהייתי צריך לפגוש חבר בבירה טיראנה, והחלטתי לנצל אותם כדי לטייל רגלית בדרום המדינה. רציתי לחוות את אלבניה הכפרית ששמעתי עליה ביוון מרוכבי האופניים שחצו את הבלקן, ולכן חתכתי חזק ימינה מהשביל שצעדתי עליו ויצאתי לטיול רגלי מצוייד בתרמיל ובאוהל.
אני כותב את סיפור הדרך הזה כדי שיהיה תיעוד פה לאלטרנטיבה לטיול הקלאסי במדינה - יש עוד אפשרות לטרקים באלבניה חוץ מפסגות הבלקן. קשה לי להגדיר את סיפור הדרך ככזה שהייתי ממליץ עליו לחבר, והרנדומליות שבה הדברים התגלגלו מקשה על שחזורו. אלה גם לא הנופים הכי יפים במדינה, והיות ולא רגילים באיזור לתיירים קשה לתקשר עם המקומיים. עם זאת, זה הטיול שהכי זכור לי במדינה וזו החוויה שצרבה לי את התדמית של אלבניה ה"אמיתית" בתודעה שלי. אני חושב שהוא משקף את רוח הטיולים ההרפתקנית ואת אין-סוף האפשרויות שאלבניה מסוגלת לייצר לתייר/ת שמעזים לרדת משביל החומוס.
למה בחרתי לטייל להר טומור? כי הוא גבוה והוא שם ואפשר להגיע אליו, כי שמעתי שהוא נחשב לקדוש וכי לא מצאתי מידע מספק על שום מקום אחר. ממה ששמעתי מאחרים, בשנים האחרונות מסומנים ומתוכננים עוד מסלולי טיול רגליים במדינה - אם אתם מבקרים באלבניה אני ממליץ לכם לחפש מידע באנגלית על עוד שמורות טבע ומסלולים שהם אולי פחות מוכרים.
צריך להודות - לא חוויתי את אלבניה כמסוכנת יותר ממקומות אחרים, אבל כשיוצאים לטרק באיזור לא מוכר ודי שומם צריך לקחת בחשבון את הסיכונים: חוסר קליטה ברוב האיזורים, דרכי עפר משובשות שעוברות בהן יותר פרדות מרכבים, מזג אוויר הפכפך ואיזורים יבשים.
כמו כן, רוב ההתגלגלות שלי הייתה בטרמפים, לבד עם בן/בת זוג. כל מי שניסה יעיד שקל לתפוס טרמפים באלבניה, עם מקומיים במרצדס מתפרקת או עם תושבים חוזרים שנוסעים ברכבי יוקרה (ביחס למקום) ורוצים לעשות שופוני. החוויות שלי היו לרוב חיוביות - כשהנהג ואני הצלחנו לתקשר קיבלתי הזדמנות להציץ לתרבות, למנהגים ולהלך הרוח המקומיים. לעיתים קיבלתי גם איזה שי אכיל, הוכחה למסורת האירוח ולרוחב הלב האלבני, ותמיד תמיד הציעו לי סיגריה (מותר לסרב). עם זאת, מן הסתם יש את הסכנות בטרמפים, אז עשו זאת בזהירות.

בראט (Berat)

לבראט הגעתי יחד עם פירין, בחורה צרפתייה שטיילתי איתה כבר שבוע ביוון ובדרום אלבניה. הגענו לבראט בטרמפים מג'ירוקסטר, השארנו את התיקים בהוסטל (שלא ישנו בו בסוף) ועלינו לעשות סיבוב בעיר העתיקה, שנבנתה בתור מבצר על ראש גבעה.
Fun fact על בראט - העיר ידועה כעיר היבשה ביותר באירופה, עם 300 ימים יבשים בשנה. אמרתי Fun? התכוונתי סיוט שלא ברא השטן כשצריך לטפס בה בקיץ החם ביותר שידעה אירופה.
עייפים מסיורים מודרכים, החלטנו לשוטט בעיר בעצמנו בלי מדריך שיקשקש לנו על היסטוריה. כשהלכנו בסמטאות נתקלנו בצייר זקן שמכר ציורים מחוץ לביתו, וכשביקשנו ממנו למלא מים הכניס אותנו פנימה וסיפר לנו שהוא מלמד אמנות כבר כמה שנים באחת האוניברסיטאות במדינה. קרוב לפסגת המבצר ראינו בניין נטוש ופרוץ בן 2 קומות, שבקומה התחתונה שלו נבנתה מעין כנסיית low-cost, מעוטרת באייקונות ותמונות של הבתולה שהודפסו במדפסת ביתית והצבע כבר דהה מהן. האיש שהיה במקום, והשתמש בו כדי בעיקר כדי לאחסן את המרכולת שהוא מוכר לתיירים במקום, סיפר שהמקום שימש ככנסייה של העיר עד שהשלטון הקומוניסטי הרס אותה והשמיד את הציורים והאמנות שהייתה במקום. הוא סיפר על זה בעצב, והתעצב עוד יותר כשאמרנו לו שאנחנו לא רוצים לקנות ממנו תאנים ובוטנים.
בדרך למטה עצרנו ותמהנו למרבה שלט שהצהיר חגיגית "cultural heritage" ליד שער עץ גדול שהיה פתוח לרווחה. שכנעתי את פירין להציץ בפנים, אז נכנסנו לחצר פנימית קטנה שהייתה תחומה בבניין בצורת ח' שבמרפסת שלו ישב סבאל'ה חסר חולצה, שמיד קידם אותנו בברכה וקרא לאשתו שהכניסה אותנו הביתה. היא התחילה לדבר איתנו באלבנית קולחת ולהצביע על כל מיני דברים בביתה, שנראה כמו בית מוסלמי טיפוסי. חיש מהר היא הושיבה אותנו על כורסאות קומוניסטיות דהויות ונתנה לנו סוכריות עטופות צלופן כמנהג הילידים. בשלב הזה הבנו שנפלנו קורבן למלכודת תיירים ואין לנו ברירה אלא להישאר. בשלב מסויים, אחרי עוד כמה ממתקים מבחילים, ניסיתי להחזיר מתקפת נגד ולשאול את הסבתאל'ה לשמה, והיא הבינה מה שהבינה ואמרה "200 לק". נו, לפחות יצאנו משם עם כל האיברים בתוכנו.
עייפים ורצוצים חזרנו להוסטל שבו השארנו את התיקים, ונתקלנו בו בקבוצת תרמילאים שפגשנו קודם לכן בצפון יוון ובג'ירוקסטר (שביל החומוס, אמרתי?). ישבנו לבירה ועלינו לגבעה הסמוכה כדי לישון קצת מתחת לכוכבים, לבריזה החמה ולעדת היתושים, הדבר והשחין.

מבראט להר טומור (Mal Tommor)

קמתי עם קרני השמש הראשונות, וירדתי לכביש הראשי של בראט הפונה דרומה כדי לתפוס טרמפים לפוליצ'ן (Poliçan). לא פסחתי על המאפייה המקומית כדי להתפטם בכמה בורקס לפני ששלפתי את האגודל תוך כדי הליכה מדודה על הכביש. מהר מאוד עצר לי מדריך תיירים מקומי, שהסיע אותי עד לפוליצ'ן, בזמן שהוא מספר לי קצת על המקום ועל ההר וממליץ לי על הדרכים. מדי פעם הייתה עקומה חדה בכביש והנוף התגלה פתאום - שדות וכרמי ענבים עד סוף האופק, טבולים בערפילי בוקר, והנהג מתרברב בפניי שזו "טוסקנה של הבלקן".
ירדתי בתחנת הדלק של פוליצ'ן, פתחתי את האפליקציה maps.me והתחלתי לטפס בשביל המפותל שהוביל להר. לא התמהמהתי בעיירה, כי באותו יום צפיתי הליכה של כ-15 קילומטרים בדרכים הרריות, ובעיקר בעלייה. הדרך הייתה דרך כורכר ועברה בתחילה בכפר Bargullas, ובהמשך בכפרים קטנים מחוסרי שם במפות - כמה בתים, שדות, מזרקה במרכז הכפר. רובם היו די ריקים, כשמדי פעם פגשתי איש או אישה שעבדו בשדה ועזרו לי למצוא את הדרך למעיין או לדרך הראשית. אחד מהם אפילו התעקש להוביל אותי בדרך כחצי שעה, כשהוא מתרברב באלבנית-איטלקית שהוא בן 80 והולך כמו גדול, וכמובן - מציע לי סיגריה.
ההליכה בנוף הציורי הזה הסתיימה בשלב מסויים כשעליתי על דרך אספלט שעברה ליד מה שנראה כמו מחצבה ארוכה ונטושה. הדרך נראתה חדשה, והיא נסללה כנראה עבור העולים לרגל להר. נראה שהעולים לרגל המודרניים הם עולם במכונית, כי במפנה הדרומי של ההר לא הייתה טיפת צל או שוליים של ממש (לא שעברו יותר משתי מכוניות בשעתיים שהלכתי שם). האספלט מתחתי רתח, ואחרי נצח של עלייה הגעתי סוף סוף לרחבה שלמרגלות ההר.

בכניסה לאתר הפולחן יש בית עתיק, רחבת התכנסות גדולה ו-4 קברים של וזירים הקדושים לבקטשיה - זרם איסלאמי מרכזי באלבניה. באותו זמן עבדה שם חבורת גברים שעמלו על שיפוץ המקום לקראת העלייה לרגל באמצע אוגוסט. עצרתי לפוש בצל שמחוץ לבית הקברות לפני המשך הטיפוס לפסגת ההר, כשפגשתי ב-3 צעירים אלבניים שעלו לקבר וסיפרו לי על המקום. לדבריהם, האלבניים מאמינים שלהר יש הילה וסגולות רוחניות, ולכן מתקיימת בו הילולה גדולה באוגוסט, שאליה מגיעים מכל המדינה לחינגה של 5 ימים שכוללת הקרבת קורבנות ומנגל ענקי. האמונות שנוגעות בהר קשורות למסורות פגאניות עתיקות של האלבניים, עוד לפני שהגיעו הנצרות והאיסלאם, ולכן הוא מקודש לכולם במדינה בלי קשר לדתם. להר קשורים גם כמה סיפורי ניסים, כמו על ילד בן 10 שהיה אילם עד שעלה להר וזכה בכושר הדיבור, ולכן אנשים עולים אליו גם במהלך השנה על מנת לבקש בקשות אישיות.
עבאס אבן עלי חי במאה ה-7 לספירה, והוא נחשב לנביא הקדוש ביותר לבקטשיה. לפי המסורת הוא שחרר את אלבניה מהברברים, והעלייה לקברו היא אירוע השיא בהילולה באוגוסט. בסביבות 5 אחה"צ, אחרי שנחתי ומילאתי מים בברזים במקום, התחלתי לעלות לרגל גם אני בשביל הג'יפים התלול שעולה לקבר של עבאס עלי בפסגת ההר. אחרי כמה דקות שמעתי מאחורי טרטור מנוע, וכשהסתובבתי ראיתי וואן גרמני עם זוג מבוגר שפגשתי קודם לכן ברחבה למטה. הם הציעו לי להצטרף אליהם, ולא סירבתי לוותר על טיפוס של 700 מטר שעה לפני השקיעה. וכך עליתי איתם עד לראש ההר, ונדהמתי ביחד איתם מהשינוי הדרסטי בנוף - מצמחייה ואקלים ים-תיכוני הגענו לעולם קריר עם מזג אלפיני, צמחייה שלא ראיתי כמותה באלבניה ונוף משגע שממשיך כמעט עד הים. התחושה הייתה ממש כמו לטפס לפסגת החרמון ולחוש בשינוי העוצמתי שקורה בבת אחת.
אחרי סיבוב מרוגש במקום, והצצה במקדש הקטן שהוקם מעל הקבר של עבאס עלי, פתחנו אוהלים למול הפסל של הקדוש והתמקמנו ללינה. לאכזבתי הרבה, גיליתי שבלון הגז שקניתי ביציאה מיוון בשבוע שעבר היה לניקוב ולא להברגה, אבל הזוג הגרמני הציל אותי בפעם השנייה כשהחליפו איתי בלון מיותר שהיה להם.

על פסגת הר טומור ותחילת המסע מערבה

בבוקר קידם אותי נוף ערפילי סמיך, כשהתעוררתי ליד הקבר של עבאס עלי. חשבתי להמשיך מפסגת הר טומור לפסגת הפרטיזנים (Maja e Cukes se Partizanit), הפסגה הגבוהה ברכס, אבל לא הייתי בטוח אם אצליח לעשות את זה כי הדרך לא הייתה ברורה לי. לכן, קבעתי עם הגרמנים, שבדיוק הקיצו ויצאו מהוואן שלהם, שאם לא אחזור אז שלא יחכו לי.
בשעה הראשונה של הבוקר הראות הייתה אפסית. היה אפשר לראות רק את הפס הבהיר והדק של השביל שהולך לפניי. מדי פעם היה אפשר לשמוע את צלצולי הפעמונים של העיזים בהר, וצעקות קצרות באלבנית מפי הרועה שלהן. אבל כשהרוח התעוררה גם היא עם קרני השמש העולה, הערפל התפוגג מעט ולפתע נגלה אלי נוף משגע - כל אלבניה בכף ידי. הנה בראט, כל כך ברורה. ומאחוריה - הים? או ערפיח קיצי? והצמחייה ברכס - מעין שיחים עגולים וקוצניים, ופרחים בוורוד חזק שהייתי מצפה לראות בסוף החורף ולא בתחילת הקיץ. עליתי בגובה וחזרתי בזמן.
המשכתי להתקדם צפונה לכיוון פסגת הפרטיזנים, כששביל המטיילים הופך לשביל עיזים מקוטע. בשלב מסויים זה גם לא היה ממש שביל, אלא יותר קרחות מקוטעות בעשבייה האלפינית. אחרי כמה דקות הגעתי לסכין סלע צר, שנראה שהוביל ישר קדימה, אבל היה קשה לראות עד כמה הוא יציב ולאן בדיוק הוא מוליך. הערפל שנקרע מדי פעם חשף בצורה חטופה את המשך הסכין, אבל בעיקר את התהומות שהוא הזדקף מעליהם. לאט ובחשש המשכתי קדימה, בשלב מסויים יורד ל-4 ונעזר בידיים, כשהסכין יורדת ומתנמכת גם היא בזווית לא סימפטיות. בשלב הזה רציתי לקלל "ארור שלא עשני יעל", ואחרי כחצי שעה של זחילה איטית מטה, החלטתי שזה לא שווה את הסיכון. לא יכולתי לדעת מה צופן ההמשך, בגלל תנאי הראות והבורות המוחלטת שלי בנוגע לשבילים באיזור, ולכן חזרתי לאט על עקבותיי עד שהגעתי לקרקע יציבה. משיחה עם מדריך מקומי ומהתבוננות במפות אחר כך הבנתי שהדרך הקונבנציונאלית לפסגת הפרטיזנים עולה מהצד בכלל השני של ההר, ויש דרך אחת שמחברת בין שתי הפסגות, אבל היא לא עוברת באוכף הצר והתלול שביניהן.
בדרך חזרה לקבר של עבאס עלי פגשתי שוב בזוג הגרמנים, שברגע של חולשה בין שמיים לארץ חשבתי שלא אזכה לראות יותר. לכן התרגשתי כמעט עד דמעות לראות אותם, והם באיפוקם הגרמני החזירו חיוך והציעו לצלם אותי. קבענו להיפגש עוד כשעה ליד המכונית שלהם, ובינתיים המשכתי להסתובב על פסגת ההר, במשהו שנראה כמו מכתש קארסטי נרחב, וליהנות ממזג האוויר הצונן.

אחרי שסיימנו את הסיבוב ונפגשנו שוב ליד הקבר של עבאס עלי, תפסתי עם הגרמנים טרמפ למטה והמשכתי איתם למסעדה הסמוכה, וכנראה היחידה באיזור, שמופיעה בגוגל כ"Perla e Tomorrit". מסעדה שמיועדת לתיירים, עם נוף יפה ואוכל סבבה אם אתם אוהבים לאכול בשר עזים, גבינת פטה ולחם קשיח. אחר כך הגרמנים המשיכו בדרכם לקאמפינג באיזור, והורידו אותי ב-Gjerbës - כפר קטן וחמוד עם רחובות מרוצפים ומספר גסטהאוסים ובית קפה במרכז. הדרך אליו הייתה דרך חתחתים שבלי רכב 4X4 לא ניתן לעבור אותה (אלא אם אתם נוהגים בחמור). נפרדנו לשלום, ואני התחלתי במסעי הרגלי מערבה בדרכים הכפריות.
לפי מה שהבנתי מהמפות, הכביש האמיתי הבא הוא רק בעוד 35 ק"מ בכפר מוגליץ' (Moglicë). קצת הצטערתי שלא המשכתי עם הגרמנים, אבל שינסתי מותניים והתחלתי ללכת בדרך ההררית. אלבניה בנויה בחלקה הדרומי והמרכזי בצורת רכסים שהולכים צפון-דרום, ובאמצע יש נהרות רחבים, ולכן ציפיתי להרבה עליות וירידות.
זה היה בתחילת הקיץ ומזג האוויר היה חמים ב-500 מטר מעל פני הים וציפיתי שכך ישאר. לא הייתה לי גישה לאינטרנט בשביל לבדוק את תחזית מזג האוויר, ולכן די ביטלתי את העננים האפורים והכבדים שהחלו להתקדם מהר. ואת הברקים. ואת הרוח שהתגברה עד כדי שהפריעה ללכת. אחרי בערך שעתיים של צעידה, התחלתי לשקול לבקש להעביר את הלילה בGreve הקרובה, אבל לפתע תקף אותי מבול רצחני בלי אזהרה מוקדמת (למעט כל ההקדמות שציינתי). קפצתי מהר הצידה מהשביל ופתחתי את האוהל במהירות הבזק, מנסה לשמור על עצמי ועל הציוד יבשים ומנסה ליבש את תחתית האוהל עם הכאפייה שלי תוך כדי שהגשם יורד כדי שיהיה לי איפה לשבת.
אחרי שעה הגשם נחלש. יצאתי החוצה וראיתי את העננים מתרחקים, וקשת מבצבצת מבין קרני השמש האחרונות לאותו יום. הודיתי ליקום על זה שעברתי את היום בשלום למרות כל ההפתעות, והבטחתי לעצמי להפסיק להיות אידיוט ולהתחיל להקשיב לסימני אזהרה בהמשך - בדרך או במזג האוויר.

הליכה למוגליץ' (Moglicë)

קמתי לבוקר בהיר בתחושה ששרדתי את המבול. יצאתי מהשבלול ופצחתי באימון בוקר שכלל פרישה וניעור של כל הציוד שנפגע באירועי אמש. אחרי שעה התחלתי לצעוד במרץ - נשארו לי עוד 30 קילומטר עד למוגליץ', והייתי נחוש להגיע לפני שיכה בי הברק שוב.
הדרך הייתה מאוד רגועה, באווירה דומה לדרך להר טומור - כפרים, רועי צאן, דרך מתפתלת בין שדות צנועים וצמחייה ים-תיכונית. רק שפה לא הייתה אפילו פיסת אספלט אחת לכל אורך הדרך, שמצד אחד זה היה טוב כי אין מה שיאדה אותי גם מלמטה, ומצד שני - אין שום סיכוי לטרמפ ולקפיצת הדרך. פעם נוספת בטיול, הרגשתי שזה רק אני. אני תלוי בעצמי ב-100%, והאחריות היא לגמרי על כתפי - כפי שנוכחתי לגלות פעמיים אתמול.

מדי פעם עברתי בין כפרים או חקלאים וביקשתי מהם קצת מים במעט המילים האלבניות ששיננתי - לפעמים כי הייתי באמת צמא ולפעמים כי רציתי רק לנסות לפתוח בשיחה ולראות לאן נתגלגל. המקומיים שמחו לעזור לי, והוציאו לי קנקן או הוליכו אותי למעיין או פתחו עבורי צינור מים מפלסטיק שעבר על יד השביל. לקראת הצהריים עברתי ליד מכוורת מזמזמת לצד השביל, כששמעתי קול קורא מסוכה ליד הכוורות. 3 דבוראים מבוגרים שאלו אותי אם אני צריך מים. עליתי אליהם וחציתי עננת דבורים רוחשת, והם הושיבו אותי על אחת הכריות. הצבעתי על ג'ריקן קטן ושקוף ושאלתי אם אלה המים, והם צחקו ואמרו שזה "הום-מייד ראקי" (המשקה החריף האלבני). הם התרשמו לשמוע שהעפלתי להר טומור המקודש (השמטתי את העובדה שעליתי בטרמפ ואולי הוספתי כמה פרטים מהדמיון המזרחי שלי), ואמרו שהם יהיו שם בהילולה בעוד חודשיים בשביל למכור דבש ותוצרת חקלאית אחרת, וכמובן להתפלל (למרות שהם נוצרים ולא מוסלמים). הצעיר ביניהם מיד נשלח למטבח בשביל להביא מים, יין לבן (גם מתוצרת עצמית, וגם בג'ריקן שקוף) וארוחה צנועה - לחם, סרדינים בשמן זית וגבינת פטה.
אמנם אני ידעתי 7 מילים באלבנית והמבוגר מבין החבורה ידע 20 באנגלית, אבל עם תנועות ידיים והרבה רצון הצלחנו לנהל שיחה של ממש והם סיפרו לי החיים הפשוטים בכפר ועל הילדים המבוגרים שלהם שהיגרו לעיר וגם לחו"ל. ככל שהיין והראקי זרמו ככה השיחה קלחה יותר ונדמה היה לי שפערי השפה מתמוססים ומתערבלים. אחרי כמעט שעתיים שבהן הולעטתי במזון ואלכוהול, התחלתי לתהות אם השלושה הפכו לשישה או שהתחלתי לראות כפול, וזה היה הסימן להמשיך במסלול. נפרדנו בחיבוקים לבביים, שלחנו בקשות חברות בפייסבוק, והמשכתי בדרכי אחרי מה שיחרט אצלי בזיכרון כחוויה הייחודית ביותר שחוויתי באלבניה.

בסוף היום, לקראת השקיעה, הגעתי סוף סוף לגשר האחרון המוליך למוגליץ'. כשחציתי אותו נדמה היה לי שהגעתי לציביליזציה - גברים ונשים שמטיילים לאיטם על גדות הנהר, ולשם שינוי - כביש אספלט! כשהגעתי לכפר ומילאתי מים במזרקה בכניסה התקרבה אלי עדת ילדים, מדי פעם האמיץ ביניהם פונה אלי במילים באנגלית שכנראה למד בבית ספר ומיד בורח בצחקוקים. כששאלתי את העוברים ושבים לגבי אוטובוס מערבה, הם צחקו ואמרו שאין שום אוטובוס. ומחר? גם מחר לא, וכנראה שאף פעם. המדינה שדרגה לפני כמה שנים את הכביש לאורך הנהר כדי לאפשר תנועה נוחה מקורצ'ה לטיראנה, אבל לא טרחה לתחזק אותו ועכשיו הוא מלא בורות.
השמש כבר נטתה לשקוע ואף מכונית לא עברה באיזור, למעט נהג מונית שקצת הציק לי, אז הצטיידתי במעט מצרכים במכולת מקומית שעוד הייתה פתוחה והמשכתי קצת מערבה עם הכביש עד שמצאתי נקודה נוחה ומוסתרת על גדות הנהר ושם התמקמתי, רצוץ אחרי יום ארוך.

טרמפים ממוגליץ' לאגם אוחריד (Ochrid)

בוקר. התעוררתי עם הזריחה למול הנהר, התארגנתי לעליתי לכביש כדי להתחיל לתפוס טרמפים למאליק (Maliq) שעל הכביש הראשי לפוגרדץ (Pogradec). מעט מאוד מכוניות עברו בדרך המשובשת הזו, ורובן נסעו רק כמה קילומטרים כך שהחלפתי הרבה ידיים במהלך המסע מערבה: עובדי חברת אבטחה ששמרו על אחת המחצבות באיזור, זוג חברים שהגיע כדי לטייל באחת משמורות הטבע באיזור, ומשפחה שנסעה מטיראנה כדי לבקר קרובים באחד הכפרים וצופפה אותי במושב האחורי עם הסבא והסבתא.
הדרך עברה בין כפרים ויישובים פוסט קומוניסטים עם מפעלים נטושים וחסרי גג, ובונקרים ספורדיים חצובים בהר. בשלב מסויים, עם ההתקרבות למאליק, פחות ופחות מכוניות עצרו לי. אלה שכן לקחו אותי סיפרו לי שלמשטרה האלבנית יש מחסום לא רחוק ממאליק והיא מנסה לתפוס מהגרים לא חוקיים שעוברים בדרך ההררית והמשובשת ממקדוניה לטיראנה. לדבריהם, סיוע למהגר לא חוקי יכול לגרור מאסר של שנתיים, ולכן הם היו קצת חששנים לקחת טרמפיסט עם תיק גדול ובגדים מרופטים. לא עזר לי שהסברתי שאני תייר ושישראל היא לא מדינה שידועה בייצוא מהגרים לא חוקיים (להבדיל מאלבניה), ואפילו לא כשהראיתי את הפספורט האוסטרי שלי. נהג משאית נחמד אחד לקח אותי למרות שהוא עדיין חשד בי, והוריד אותי בסיבוב לפני המחסום, שאליו הלכתי ברגל ועברתי אותו בקלילות אפילו בלי להצטרף להראות דרכון לשוטרים שפנו אלי בנחמדות.
המשכתי עד למאליק, שנראתה כבר כמו עיירה של ממש עם סופרים ובתים מודרנים. על הכביש הראשי תפסתי אוטובוס/ מונית שירות לפוגרדץ השוכנת לשפת אגם אוחריד, המהווה גבול טבעי עם מקדוניה.

פוגרדץ יפה וירוקה, אבל עד כמה שניסיתי לא להשוות התקשיתי להתעלם מהדימיון בינה לבין טבריה - אתר תיירותי מעט שולי, שמתלבש על עיר פועלים חמה ומאובקת על שפת אגם. אחרי שירדתי מהאוטובוס, הלכתי לכיוון האגם, קניתי כמה בננות בבאסטה על הרחוב והתיישבתי לפוש על החוף ולשטוף את מסע הימים האחרונים ממני במים המתוקים.
על החוף שוחחתי באנגלית עם אישה אלבנית מקומית, עורכת דין שבעלה היגר לגרמניה לפני כמה שנים ומנסה לסדר ויזה גם עבורה. האישה לא פגשה את בעלה כבר שנתיים בגלל הקורונה, ובינתיים היא נותרה באלבניה עם משפחתה, ועם הילדה החצופה שלה שהתרגזה שהיא נותנת תשומת לב לזר, ועוד בשפה שהיא לא מבינה! לא קל למצוא עבודה, במיוחד מחוץ לטיראנה, ואם אתה רוצה להישאר במקום העבודה כדאי שתהיה חבר במפלגה הנכונה.
אחרי שהתרעננתי ונשטפתי מתלאות המסע המפרך, הלכתי לכיוון היציאה מהעיר כדי (איך לא) לצאת למסע הטרמפים לטיראנה. להפתעתי, תוך שתי דקות עצר לי רכב עם שתי בחורות, אחיות שחזרו מטקס סיום התיכון של הצעירה ביניהן. הן נסעו ישירות לטיראנה, ככה שזכיתי בנסיעה ישירה ובשיחה מעניינת באנגלית קולחת, על החיים של הצעירים במדינה ועל מערכת החינוך. שתי הבנות הנחמדות הורידו אותי בכיכר המרכזית אחרי שציידו אותי בטיפים ובנקודות עניין בעיר, וכך תם לו הפרק הזה במסע.

סיכום

יצאתי לטיול הזה בלי הרבה ציפיות לגבי מה שהולך לפגוש אותי, ובדיעבד אני חושב שקיבלתי הצצה לאלבניה אותנטית יותר ממה שיכולתי לפגוש במקומות הקונבנציונליים לתיירים. אם הייתי עושה את הטיול הזה היום, אני לא בטוח שהייתי מתכנן משהו בכלל (למעט לוודא נת"בים כדי לא ליפול מצוק). אולי הייתי רוצה להיות בהר טומור באוגוסט, בזמן העלייה לרגל, למרות שבטח החום בלתי נסבל.
אלבניה מאפשרת המון לתיירים וטיילים שרוצים לצאת מהגריד. אמנם לא תמצאו הוסטלים בכל מקום, אבל כמעט בכל כפר שעברתי בו היה סוג של מלון או גסטהאוס והמקומיים שעברתי עליהם היו מאוד נחמדים ורצו לעזור בכל דבר. אם תחפשו קצת באינטרנט תמצאו גם טיולים מאורגנים פחות או יותר בשמורות הטבע, בעלות נמוכה, ואטרקציות וידע שכנראה קשה להגיע אליהם לבד. אני טיילתי רגלית ובטרמפים, אבל פגשתי במהלך הטיול המון אנשים שטיילו במכונית, בוואן ובאופניים (וזה מה שהצית לי את החשק לטייל כך מלכתחילה).

מוזמנים לכתוב בתגובות רשמים שלכם מהאיזור, הערות או שאלות. אשמח לענות ולנסות לתת עצה או טיפ למי שמתכנן להגיע לאיזור או לטייל בצדדים הפחות מוכרים של אלבניה.

טיפים

• כבישים באלבניה - את איכות הכביש שנראית בגוגל מאפס צריך לשנמך ב-3 דרגות. למשל: הכביש המהיר באלבניה הוא כמו כביש 4 בישראל; כביש ראשי הוא כמו הכביש ביציאה מהמושב; וכביש רגיל - במקרה הטוב יהיה שם אספלט רציף. פחות מזה - תצפו לראות יותר פרדות ממכוניות, ואל תתפתו להאמין לגוגל לגבי זמני הגעה ואם אתם מחפשים כביש טוב לטרמפים במקום איזוטרי.