אלבניה ומונטנגרו - פסגות הבלקן

הכנות לטרק

המסלול
המסלול הרשמי והמלא לוקח עשרה ימי הליכה ועובר בין אלבניה, מונטנגרו וקוסובו.
לנו היה רק חופש של שבוע ולכן יצרנו לעצמנו גרסה מקוצרת.
הבנו שאפשר להתחיל את הטיול בעיר טת' באלבניה או בעיר פלאב במונטנגרו. אנחנו התחלנו באלבניה, ולמעשה הולכים מכפר לכפר כשבדרך חוצים רגלית בין המדינות (אין גבול).

אפשר לקצר ולשנות את המסלול בכך מיני דרכים החל מיום אחד ללכת לפסגה בין ט'ת לוולבונה ולחזור למחרת, או לדלג בין העיירות עם טרמפ/ מונית וכך לחלק את המסלול איך שרוצים. 
מכיוון שהיו לנו רק חמישה ימי הליכה. אנחנו חילקנו אותו כך:
יום 1- Theth ל- Valbone
יום 2 - Valbone ל-Cerem
יום 3 - Cerem ל-Doberdol
יום 4 - Doberdol ל-Plav ל-Vusanje
יום 5 - Vusanje ל-Theth

מתוך מסקנה מההליכה בדרך, הייתי שוקל לשנות את יום 4 וללכת ל-Babino Polje (13 ק"מ) ומשם לקחת רכב לפלאב ואולי אפילו להינות קצת מהעיר הקטנה, ובמידה ויש יום נוסף, אפשר לשקול ללכת מפלאב לווסגנ'ה.
קישרתי לסיפור דרך של מישהו שעשה את זה, וזה היה במקור מה שרצינו לעשות בעצמנו, אבל בגלל אילוצי הטיסות הפסדנו יום ובחרנו בדרך הזו. בדיעבד, הדרך מדוברדול לפלאב הייתה מאוד ארוכה (22 ק"מ) ומונוטונית ויכול להיות שעדיף היה לחפש הסעה ישירות מבבינו לווסנג'ה, מדובר בשעה מרחק בין הערים כשפלאב בינהן. 

התנהלות, לינה, אוכל ושתיה
הייתי מגדיר את רמת הקושי של הטרק די גבוהה, מה שנקרא למיטיבי לכת. אומנם אין צורך לסחוב אוהל ואוכל (אלא אם ממש רוצים) אבל ימי ההליכה ארוכים ובכל יום עוברים בין מעברי הרים ולכן עולים ויורדים המון (בכל זאת *פסגות* הבלקן). בכל יום מגיעים לעיירה אחרת, לפעמים עיירה יותר גדולה ולפעמים יש רק כמה בתי הארחה. בבתים שישנים נהוג לקבל ארוחת ערב ובוקר, ובארוחת הבוקר אורזים את הצהריים לדרך. אין כמעט אפשרות לרכוש אוכל בדרך.
מים ממלאים בטבע מנביעות או ברזים לאורך הדרך. אני באופן אישי, כמו הרבה מטיילים אחרים שראיתי, פילטרתי את המים עם פילטר של חברת Sawyer. היו כאלו שלא פילטרו ואני משער שזה לא כזה נורא, אבל אנחנו חיים בעולם שקשה לבטוח במים בטבע, במיוחד כשיש פרות בכל מקום. לא כל יום יש מקומות למלא ופירטתי את נקודות המילוי במסלול שעשינו, כך שצריך לרוב לקחת 2 ליטרים ובימים מסויימים אני ממליץ על 4 ליטרים.
את רוב הבקתות סגרנו מבעוד מועד דרך בוקינג אבל לא לכל המקומות יש אפשרות כזו. בתחילת העונה אין הרבה מטיילים ולפעמים פשוט הגענו והסתדרנו. קראנו גם שצריך פרמיט במעבר הגבול, אבל בין אלבניה למונטנגרו לא היה שום מעבר גבול ולא היינו צריכים פרמיט. בכל מקרה קישרתי לאתר שמנפק אותו, אולי בקוסובו מקפידים יותר.

התמצאות, ניווט וזמנים
ככלל, אין צורך במפות נייר, אני ממליץ על אפליקציית mapy.cz ולהוריד את האזור אופליין לטלפון. אפשר גם עם maps.me. השבילים מסומנים באדום לבן ולרוב השביל מאוד ברור. האפליקציה עזרה המון גם להתמצא ולתכנן את מהלך היום תוך כדי תנועה, והשביל מופיע בה POB.
צריך לזכור שהזמן שמופיע באפליקציה הוא זמן נטו ולהוסיף על זה עצירות למנוחה, אוכל ושתיה פלוס תלות בקצב האישי. מבחינת שעות חשוב לי לציין שאני הולך יחסית לאט, עוצר לצלם ולנוח אולי יותר מאחרים. אני גם לא מורגל למשקל התיק. לכן אפשר להניח שאת הזמנים שרשמתי אפשר לקצר בשעה-שעתיים כתלות בכושר גופני ומשקל התיק.

ציוד 
ההמלצה הגורפת היא לסחוב כמה שפחות. ככל שהתיק יותר קל גם ההליכה תהיה יותר קלה ומהנה. אין צורך בציוד חורף למעט מעיל גשם (ומכנס גשם אם ממש רוצים). בערב קריר והמעיל סוגר את הפינה. אני ממליץ גם על באף (מיקרופייבר דק כמו חם צוואר) שמשמש גם להגנה מהשמש וגם מחמם. בכל המקומות שישנו היו מצעים ומגבות למעט מקום אחד, כך שאין צורך בליינר או סקש, ואולי אפשר למצוא מקום לינה אחר ולחסוך סחיבה של מגבת טיולים. ברוב המקומות גם אפשר היה לעשות כביסה, אני הגעתי עם בגדי דרייפיט שמתייבשים מהר. מקלות הליכה הם לדעתי בגדר חובה בטיול הזה. בכל הבקתות היה חשמל (אותו שקע כמו שלנו) ואינטרנט.

סלולרי ואינטרנט 
צריך לקחת בחשבון שברוב ימי ההליכה בכל מקרה אין קליטה סלולרית. בהגעה לשדה יש דוכן של וודפון ושל חברת one. שתיהן מציעות מחיר דומה, 40 ג'יגה ו-1000 דקות שיחות ב-26 יורו או 100 גיגה ב-30 יורו. הטרק שלנו עובר גם במונטנגרו ולכן לקנות במחיר כזה חבילה רק לאלבניה היה נראה לי הגיוני. מכיוון שאחי היה באלבניה במקרה חודש קודם וכבר קנה כרטיס סים עם יכולת להוציא שיחות (ונשארו לו דקות), הסתפקתי ב-esim עם Airalo (רק לטלפונים תומכים). חמש דולר לחבילת גלישה של גיגה שתופסת בכל אירופה מספיקה לשבוע וסוגרת את הפינה. בכל בתי ההארחה היה wifi וגם בדרך כלל במסעדות, כך שלא היה יותר מדי שימוש בסים. במיוחד בהנחה שמורידים את המפות לטלפון מבעוד מועד.

כסף
באלבניה המטבע המקומי הוא לק. נכון לכתיבת שורות אלו 100 לק שווים יורו אחד, כארבעה שקלים. האלבנים מקבלים גם יורו, אבל המרנו סכום קטן כדי שנוכל לקנות בשווקים, לנסוע בתחבורה ציבורית וכדומה. אין באמת סיבה להמיר, לא נתקלנו במישהו שלא קיבל יורו, גם לאוטובוס מטיראנה לשקודר שילמנו ביורו וגם למונית שירות לטת'. אבל לעיתים אם משלמים ביורו, העודף יהיה בכל מקרה בכסף מקומי. במונטנגרו מתנהלים רק ביורו.
בחישוב לאחור, כל השבוע של הטיול עלה לי פחות מ-300 יורו לא כולל טיסה וביטוח. עלות ממוצעת של לילה בטרק נעה בין 35-45 יורו וכוללת בדרך כלל גם את ארוחת הערב, הבוקר והצהריים של אחרי (טייק אווי). מכיוון שהיינו שלושה גם התמקחנו קצת על המחירים פה ושם. אבל באמת שאלבניה באופן יחסי מאוד זולה.

טיסות
בימים כתיקונם יש טיסות ישירות לטיראנה (Tirana) עם ישראייר. אבל לצערנו הטיסות היחידות שמצאנו היו עם קונקשיין ורק עם שתי חברות לופטנזה ואוסטריאן. וויז, איזי ג'ט וריינאר ביטלו טיסות לארץ ועם אייג'יאן (קונקשיין באתונה) ולוט (קונקשיין בקרקוב) כבר לא היה מקום. הקונקשין באוסטריאן היה רק חצי שעה שזה לא הגיוני בעליל ולופטנזה ניצחו טכנית. טסנו למינכן, טיסה של 4 שעות שיצאה באיחור של 40 דקות. כבר היינו בהיכון לרוץ לגייט, אך כשנחתנו קיבלנו הודעה שגם הטיסה לאלבניה מתעכבת בכ-40 דקות. כך יצא שהמראנו מהארץ בחמש ארבעים ונחתנו באלבניה בסביבות חצות וארבעים, כמעט 8 שעות, במקום 3 שעות של טיסה ישירה.

יום 1 - תל אביב - טיראנה

התכנון המקורי היה כאמור לעשות את הטרק המקוצר בשבוע אחד, או יותר נכון תשעה ימים משישי עד שבת. בגלל שלא היו לנו טיסות נאלצנו לעשות את הטיול משבת לראשון בשעות הלילה, וזה נגס בימים של המסלול. אידיאלית אם היינו נוחתים בשעות הבוקר או הצהריים, היינו נוסעים ישירות מהשדה לשקודר (Shkodër), נסיעה של כשעתיים. מה שהיה מאפשר להתחיל את הטרק מהעיירה טת' מיד למחרת.

אצלנו בפועל היום השני של הטיול הפך ליום שכולו נסיעות, והחלטנו לעשות אותו רגוע להתארגנות לפני הטרק.
לאחר יום ארוך של טיסות כדי להגיע לאלבניה, נחתנו לפנות בוקר וישנו במלון דרכים בשם Erandi כמה דקות נסיעה מהשדה. המלון היה נקי ומסודר. בדיוק מה שצריך כדי לשים ראש ולמחרת לצאת לדרך. שילמנו 45 יורו לחדר עם שלוש מיטות.

מאחר ונחתנו מאוחר בלילה, ועד שהמרנו כסף, הסדרנו סים ויצאנו, אל המלון הגענו רק בסביבות אחת וחצי. מחוץ לשדה יש מוניות ושילמנו 15 יורו על נסיעה של כמה דקות (שזה מחיר של תיירים, אבל לא הייתה ברירה).

יום 2 - טיראנה - שקודר

קראנו בסיפורי דרך אחרים על כאלו שנסעו ביום אחד מטיראנה לטת'.
חשוב לציין שזו תהיה נסיעה ארוכה מאוד, כחמש-שש שעות. ואפשר לעשות אותה להבנתי רק עם רכב שכור או מונית. בתחבורה ציבורית צריך להגיד לשקודרה עם אוטובוס ומשקודר לטת' יש מונית שירות שיוצאת רק פעם אחת ביום בשבע בבוקר וצריך להזמין אותה מראש. היא עולה 12 יורו לאדם.
אם רוצים לנסוע בשעה אחרת כאמור צריך למצוא נהג מונית ספיישל, אבל גם המחיר בהתאם ויכול להגיע למעל 50 יורומ לאדם.

כאמור ניצלנו את היום כדי להתארגן לטיול ולהתקדם לשקודר.
קמנו בשמונה ברגוע ואחרי התארגנות בוקר יצאנו לחפש מקום לשתות קפה. כמה עשרות מטרים קצרים מהמלון הייתה תחנת דלק ולצידה מינימרקט גדול עם המון פירות, ירקות ומזון יבש. שתינו אספרסו בעלות של יורו אחד בבית הקפה בתחנת הדלק ולאחר מכן קנינו פירות, מים ופירות יבשים כדי שיהיו לנו לטיול (ובמחירים שכבר אין בארץ).
חזרנו לחדר לשטוף את הפירות ולסדר את הדברים לנסיעה וחצינו את הכביש לצד השני מול המלון. בעל המקום יצא איתנו לעזור לנו לתפוס מונית שירות לטיראנה, לתחנה המרכזית. לאחר כמה מוניות שעברו מלאות הצלחנו לתפוס אחת ובעלות של יורו אחד נסענו לעיר. הנסיעה לקחה כחצי שעה.

התחנה המרכזית היא מגרש חניה גדול של אוטובוסים. על כל אוטובוס יש שלט עם שם העיר ומאוד קל להתמצא. הגענו מעט אחרי 11 והאוטובוסים יוצאים כל שעה עגולה. מצאנו את הסדרן, הסדרנו את הנסיעה והשארנו את התיקים הגדולים על האוטובוס. מכיוון שהיה לנו קצת זמן להרוג הלכנו לקניון שממול התחנה שנקרא Casa Italia. בקניון יש סופר ענק שאפשר להצטייד בו במזון יבש, שימורים ושאר ירקות, וגם חנויות בגדים כלי בית וכדומה. קנינו סכין וקולפן שישמשו אותנו במהלך הטיול שעלו יחד יורו וחצי. וגם קצת שימורים.
חיפשנו צ'יינג' אך הוא היה סגור.

חזרנו לאוטובוס עשר דקות לפני היציאה והוא כבר היה כמעט מלא, עד שהתמלא לחלוטין ויצא בול ב-12. המקומות שמורים למי שקנה כרטיס, אז טוב שכך עשינו קודם לכן. קצת אחרי שיצאנו, הסדרן עבר בין הנוסעים ואסף את התשלום עבור הכרטיס 500 לק או 5 יורו. הנסיעה לשקודר לקחה בדיוק שעתיים.

האוטובוס הוריד את כולם בכיכר המרכזית. בדיוק כשהגענו קיבלנו הודעה מבוקינג שביטלו לנו את ההזמנה ללילה. אחרי חיפוש קצר בגוגל מפות מצאנו הוסטל בשם גולדן סליפ שהיה נראה מסודר ונקי וסגרנו חדר של ארבעה לשלושתינו ב-25 יורו. לאחר מכן יצאנו לעיר לאכול צהריים ועשינו עוד קצת השלמות של ירקות, מכיוון שאנחנו יוצאים מחר מוקדם בבוקר לטת' והנחנו שלא יהיה שם איפה לקנות (או זמן פנוי לזה), וצריך ארוחת צהריים למחר.

לא רחוק מההוסטל, ליד סופר Spar מצאנו מוכרת ירקות ומולה מאפיה. כיכר לחם עלתה יורו אחד ופרסו לנו אותה על המקום. קנינו אבוקדו וירקות ועשינו לעצמנו ארוחת צהריים, וארזנו לחם למחר. חזרנו לחדר בסביבות ארבע כדי להתארגן על הציוד מחדש לקראת הטרק להעביר את התיק ממצב טיסה למצב טיול. בשקודר אין יותר מדי מה לעשות, מחוץ לעיר יש טירה, כרבע שעה נסיעה, ונראה מהתמונות שיש משם נוף יפה. אבל נשאיר את הנופים למחר. העדפנו לנוח ולהתקלח, וללכת לארוחת ערב מוקדמת.

אחרי שהתאוששנו יצאנו לסיבוב בעיר. השמש כבר החלה לרדת והיו הרבה יותר אנשים ברחובות. הלכנו בין הרחובות, מהכיכר המרכזית עד לשוק האיכרים וסיימנו את הסיבוב בשעה שבע בארוחה במסעדת Fisi שהומלצה לנו. המסעדה מגישה מנות אלבניות שמזכירות מאוד את המטבח היווני, התורכי, הבולגרי ובעצם הבלקני. האוכל היה טעים והמחירים פה באמת מאוד זולים, בטח שיחסית לארץ.
בשמונה וחצי יצאנו אל המדרחוב הסמוך, הרחובות כבר היו גדושים באנשים, המוזיקה ניגנה מהמסעדות והברים והייתה אווירה רגועה ושמחה. עוד סיבוב בחוץ ועוד כוס תה מנחם באחד מבתי הקפה ולאחר מכן בסביבות עשר חזרנו לחדר להתארגנות אחרונה לקראת היום הראשון של הטרק.
מחר השכמה בחמש וחצי.

יום 2 - שקודר - טת' - ולבונה

השעון צלצל בחמש וחצי וקמנו בזריזות להתארגן ליציאה. בעל ההוסטל הכין עבורנו לחמניה עם גבינה צהובה ונקניק ארוזים בנייר כסף לצד קופסת מיץ וקוראסון ארוז מהמפעל. על השולחן היו עוד כמה אריזות כאלו עבור המטיילים האחרים שיוצאים מוקדם. בכלל לא ידענו שהאוכל כלול, אבל לא היינו מסוגלים לגעת בכלום וזה רחוק מסוג הדברים שאנחנו מגדירים כארוחת בוקר. בכל מקרה כבר קנינו דברים אחרים, אבל טוב לדעת שאפשר לבקש להכין אוכל ארוז לדרך במידת הצורך.
ביקשנו מבעל הבית להרתיח מים ועשינו קפה טורקי עם קפה שקנינו בסופר יום קודם. עם המונית שירות קבענו בעצמנו יום לפני (אפשר גם להיעזר במלון). התבקשנו להגיע בשש וחצי לכיכר, שם התקבצו עוד מוניות שירות שיצאו למקומות וטיולים שונים. עוד ועוד מטיילים הגיעו וראינו את חלקם מחזיקים שקיות עם סנדוויצ'ים, מים ופירות. גם הם קיבלו אריזת פיקניק, אם כי מים ופירות היה יכול להיות נחמד למען האמת.

כעבור 20 דקות התחיל לרדת גשם, אך למזלנו בדיוק המונית העלתה את הנוסעים. בשש חמישים התחלנו בנסיעה דרך אחד המלונות בעיר, אוספים עוד קבוצה, והמונית התמלאה לחלוטין. בשבע יצאנו מהעיר, הגשם דעך והנהג שם מוזיקה אלבנית שמחה. הנסיעה עברה די מהר, תחילה עלינו גבוה בהרים ל-1800 מטרים ואז ירדנו כל הדרך לעיירה טת' ששוכנת בעמק. בסהכ שעתיים עם עצירה קצרה בבית קפה שמשקיף על טת' מלמעלה. הנהג סיפר שלפני שנתיים סללו כביש חדש והנהיגה התקצרה, וגם ציין שבאנו בזמן טוב בשנה לפני שהמקום נהיה עמוס במטיילים ואי אפשר להכניס סיכה.

טת' מקום די קטן, כמה בקתות הארחה ומסעדות. ליתר ביטחון הזמנו ושילמנו את הנסיעה חזור שיוצאת בשעה עשר (זה התגלה כמעשה מאוד נבון בסיום). כבר היה תשע וחצי, ישבנו לקפה וארוחת בוקר עם הדברים שקנינו אתמול. בזמן שהתארגנו פגשנו בחור מקומי בשם סילבסטר, שהוא בעל גסטהאוס עם אותו השם. הוא הציע לנו דיל, בעבור 10 יורו לאחד הוא יקח אותנו עכשיו לאגם הטורקיז - 20 דקות נסיעה ומשם ארבעים דקות הליכה ברגל, הלוך וחזור (פלוס כמה זמן שנרצה להישאר שם, הוא יחכה). ואז בחזור יוריד אותנו אצלו בגסטהאוס ויחסוך לנו 40 דקות הליכה בדרך עפר. לדבריו תוך 5 שעות הליכה מגיעים לוולבונה ולגמרי אפשר להספיק הכל ביום אחד. ואז ביום החזרה נישן אצלו ב-15 יורו לאדם, שלושה בחדר של ארבעה עם מקלחת ושירותים משלנו, ובבוקר הוא יסיע אותנו למפל ותצפית על הקניון ויחזיר אותנו בול בזמן להסעה של עשר בבוקר. הוא גם הבטיח שאמא שלו מבשלת את האוכל האלבני הכי טעים שיש ונקבל ארוחת ערב ובוקר.

התכנית נשמעה מעולה, למעט העובדה שלפי סיפורי הדרך שקראנו על ההליכה לוולבונה, מדובר ביום של 8-9 שעות הליכה, ולכן חמש שעות היה נשמע לנו מופרך. ובכלל כבר היה עשר וחצי והתחיל להיות מאוחר לטעמנו. בנוסף כבר הזמנו בבוקינג את היום האחרון בטת' כך שפחות היה רלוונטי עבורנו כך או כך. הודינו לו והחלטנו ללכת על בטוח, ולא לנסות את מזלנו עם האגם ולהסתכן בכניסה לחושך בדרך לוולבונה. את האגם ננסה לעשות את זה ביום חזרה לטת'.

בשעה 10:40 יצאנו לדרך בשביל העפר שעולה מעבר למסעדה. הגסטהאוס של סילבסטר הופיע במעלה השביל לאחר 40 דקות, בדיוק כפי שאמר. אחרי שעה של הליכה יש "בר קפה", שזה יותר משפחה שמוכרת שתיה, אבל אפשר למלא כאן מים. השביל ממשיך ועולה עוד ועוד לתוך היער, לפעמים יוצאים לרגע לשמש אבל רוב ההליכה בצל. אחרי עוד שעה יש בקתה שנראת די חדשה ומשמשת למנוחה ופיקניק. רק אחרי שלוש שעות, בשעה אחת ארבעים, הגענו לבקתת דרכים.
בבקתה אפשר למלא מים ונראה שגם מוכרים אוכל, אבל אנחנו הבאנו מהעיר אז עשינו פיקניק על פיסת דשא בקרבת מקום. לאחר הפסקה של 40 דקות לאכול ולנוח, בשתיים ועשרים המשכנו בעליה האינסופית אל הפאס.

העליה לקחה שעתיים וחצי נוספות שהרגישו כמו נצח וסוף סוף הגעתי אל הפאס בשלוש חמישים. לאורך המסלול יש תנועה ערה של מטיילים, הרבה אנשים מגיעים לטת' ליום אחד, עולים לפאס ויורדים חזרה ולמחרת חוזרים לשקודר.
קצת לפני הפס יש תל קטן עם נוף לכל העמק, מבט אחרון לפני שחוצים. בפס עצמו הייתה רוח חזקה וקרירה שהצדיקה לשלוף את מעיל הגשם. רגע לפני שחוצים ויורדים, יש הזדמנות לעלות לנקודת תצפית. יש עליה חדה וקצרה ימינה לגבעה, הורדתי תיק ולקחתי רק מקלות הליכה. כמה דקות ומגיעים למעלה.
מהתצפית רואים את כל עמק ולבונה והכפרים הקרובים, אבל לא לטעות, העיירה ולבונה עוד רחוקה.

בארבע ועשרים התחלתי את הירידה לכיוון העיירה. ארבעים דקות של ירידה על דרדרת אבנים, חלק גדול ממנה בשמש היוקדת. מקלות ההליכה היו הכרחיים מבחינתי. בסוף הירידה יש שלט שמבשר שנותרו עוד שעתיים עד ולבונה. אבל גם זו הטעיה כי זה רק זמן ההליכה עד עמק ולבונה, ומשם יש עוד שעתיים עד העיירה ולבונה. מכאן הדרך חוזרת לעבור בתוך חורש אורנים. עוד רבע שעה של דרדרת ומגיעים למתחם קטן בשם הקפה של סימון. אפשר למלא כאן מים, וזה גם מה שעשינו. הדרך ממשיכה לרדת עוד כחצי שעה בדרדרת, אז מקלות ההליכה עוד לא חוזרים לתיק. בסיום הירידה מגיעים לשלט ימינה למפל מים וישר לוולבונה, וזו גם דרך פסגות הבלקן שעליה ממשיכים. אל הפיצול הגעתי בשש ועשרה.

הדרך נכנסת בין העצים לצד כמה בתי הארחה. עיזים מתרוצצות ומלחכות עלים מהעצים הנמוכים. חצי השעה לצד הבתים הכפריים עם השדות הקטנים, המקומיים שקוצרים אותם, תרנגולות, עצי שזיף ורקע ההרים הגבוהים היה פשוט קסום ופסטורלי. בהמשך, הדרך אט אט הופכת לחצץ וממש עוברים בתוך שפך נהר יבש רחב ידיים בהליכה על חלוקי נחל. כך במשך עוד כארבעים דקות שבסופן מגיעים לכביש סלול, תחילת הכפר. חשוב לשים לב ולא להתבלבל, הסימון האדום לבן הולך ונעלם על החצץ, אבל בהמשך חוזר לתוך היער. ישנו פיצול ואני המשכתי על הנהר וכשהגעתי לפיצול נוסף משהו לא הסתדר לי. הסתכלתי באפליקציה, והבנתי שטעיתי ופשוט תיקנתי דוך שמאלה כמה דקות בחזרה לכביש. לכן חשוב מדי פעם לוודא שמסלול בשטח תואם את האפליקציה.

בשלב מסוים חברתי לבחור בולגרי שהלך בודד ובדרך המליץ לי על עוד מסלולים בבלקן. בכניסה לעיירה נפרדו דרכינו, הוא הלך לישון באוהל באזור מיועד לכך ואני לבקתה שהזמנו מבעוד מועד. קצת לפני העיירה גם חוזרים לציביליזציה והקליטה שאבדה בפאס חוזרת. ביקשתי מהאחים שלי, שכבר הגיעו לבקתה כי הלכו מהר ממני, שיבואו לאסוף אותי עם הרכב ויחסכו לי חצי שעה הליכה נוספות על האספלט. גם כך כבר השמש ירדה ונראה לי שהלכתי מספיק ליום אחד. מזל שמחשיך פה מאוחר, לקראת שמונה וחצי, אז עוד היה מספיק אור לצילומים אחרונים של דמדומים בכפר.

תוך דקות ספורות הרכב הגיע ובשבע וחצי הייתי בבקתה שנקראת Bujtina Arlindi.
בעלי המקום היו סופר נחמדים. האבא לא מדבר מילה אנגלית אבל האמא ידעה לא מעט ומה שלא ידעה השלמנו עם גוגל טרנסלייט. מעבר ללינה, שילמנו עוד 10 יורו על ארוחת ערב שכללה מרק ירקות, בורקס תרד, גבינה מלוחה, עוף, סלט ירקות, לחם טרי ואני בטח שוכח משהו. הכל טרי מהמשק, את הגבינות חובצים בעצמם מהפרות שלהם, הביצים מהתרנגולות שלהם. אחרי האוכל ביקשנו כוס תה, ואת שארית הערב העברנו עם זוג הולנדים חביבים שישנו שם, ודיברנו על טיולים ועל פוליטיקה (כמתבקש כששומעים שאנחנו מישראל).

בעשר וחצי כבר היינו שפוכים ולא הרבה אחרי כן חתכנו לישון. מחר השקמה קצת יותר סבירה בשעה רבע לשבע. ביקשנו מראש שאת ארוחת הבוקר יארזו לנו לדרך. אחרי שהבנו שארוחת הבוקר המקומית לא תואמת את החיך שלנו, ביקשנו מבעלת הבית בלי גבינות צהובות, בלי נקניקים ובלי מרמלדה (ריבה). רק ביצים קשות, לחם וירקות. היה נראה ששהיא אולי קצת נעלבה, בכל זאת, את הגבינה מלוחה היא עושה בעצמה והציעה שניקח. אך קיבלתי את הרושם שגם התרשמה מרשימת הדרישות הבריאות שלנו.

היום הראשון הוא יום קשה, מעבר לעליה הארוכה לפאס, הגוף לא מורגל לסחוב את המשקל ולכן לקח לי יותר זמן ממה שהמפה ציינה. בהמשך פגשתי מטיילים שסיפרו שעשו את היום הזה בשבע שעות, כשעתיים מהר ממני.

יום 3 - ולבונה - צ'רם

בכמה סיפורי דרך אחרים שקראתי כהכנה למסלול, ציינו שדילגו על היום הזה ולקחו טרמפ לצ'רם. לדעתי היום הזה היה יפה מאוד, גם קשה מאוד, אבל הנופים מתגמלים בהתאם ולכן לטעמי חבל לוותר על המסלול. חשוב לציין שביום הזה יש רק נקודת מילוי מים אחת והיא יחסית בסוף הדרך. אני מציע לקחת 3 ליטרים לפחות.

השעון צלצל בשעה רבע לשבע. לאחר התארגנויות בוקר קיבלנו, לבקשתנו, קפה טורקי וגם את הצידה לדרך. מילאנו מים מהברז שתמיד זורם בחצר ובשעה שמונה יצאנו לדרך. אחרי כעשר דקות הליכה על הכביש הראשי, יש שלט עם סימון אדום וצהוב שפונה שמאלה מהדרך, ומתחילים את המסלול לצ'רם. 
אחרי כמה דקות הליכה מתחילה עליה בסרפנטינות על דרך עפר.
לאורך הדרך מצאנו המון שיחי תות בר קטנים ומתקתקים, שטעמם מזכיר משהו בין פטל לאננס. הגשם כבר דאג שיהיה שטוף, רק לבדוק שאין חרקים או לכלוך לפני שמכניסים לפה. בשעה תשע הגענו אל האנטנה הסלולרית. מכאן עליה חדה אל עבר ההר, הסימון קצת נעלם, אבל יש רוג'ומים וגם הסימון הלבן-אדום חוזר. אחרי כעשרים דקות השביל פונה שמאלה לתוך חורש. בשעה עשר הגענו למישור מוצל, שם עשינו רבע שעה לנשנושי בוקר, ומשם עוד כחצי שעה עליה עד לשלט הבא.

משם השביל יורד לתוך עמק רחב ידיים פורח יפיפה. לרגע לא ברור לאן ללכת, אבל מדי פעם מוצאים את הסימון על הסלעים וגם האפליקציה עוזרת. השביל ממשיך לתוך היער שממול בצד שמאל. הוא מתחיל בעליה מתונה בין העצים ואז יוצא מהיער ועולה על צלע ההר בעליה תלולה. עם כמה עצירות קטנות לשתיה וחילוץ עצמות, הגעתי אל האוכף הראשון בגובה 1800 מ' בשעה 12:15.

הקצב שלי היה איטי, וקבוצות מטיילים שיצאו אחרינו עקפו אותי באמצע הדרך ונעלמו באופק. גם האחים שלי שהיו זריזים ממני ובכושר טוב יותר הלכו מהר ונעלמו איתם. המשך הדרך הרגיש כמו נצח, אבל בשעה אחת ארבעים הגעתי למעבר ההרים המיוחל בגובה 2039 מטרים. הפאס היה הזדמנות מצויינת להפסקת צהריים. מהבקתה קיבלנו לחם, ביצה, מלפפון ועגבנייה חתוכים ופרי. הוספתי קופסת שימורים שקניתי יום קודם וזו הייתה אחלה ארוחה.

ענן שחור החל להתקרב ובקושי עברו 20 דקות, ותוך כדי הביס האחרון החל לרדת גשם. עליתי על ציוד גשם, קיפלתי את התיק וקצת אחרי השעה שתיים התחלתי את הדרך שיורדת למטה. מכאן רוב הדרך יורדת בעיקר על סלעים, עם כמה אוכפים קטנים בין לבין. הגשם דעך מהר כמו שהתחיל והשאיר אחריו עשבים לחים ואבנים חלקלקות. ירדתי את כל הדרך עד הפיצול, בהחלקה ממש על סלעים ולא בדיוק שביל.
הדרך מסומנת בקו או עיגול אדומים וקל לאבד אותם, כפי שקרה לי ואילץ אותי לחזור כמה דקות חזרה לנקודה האחרונה. פגשתי שם מטיילת חביבה מפולין בשם אגה ויחד ירדנו את כל הדרך עד הפיצול, אליו הגעתי בעשרה לארבע. דרכינו נפרדו כאן. מהפיצול אפשר לפנות שמאלה לכפר ווסנג'ה ולקצר את המסלול עוד יותר. לקחתי עשר דקות הפסקה להתרעננות ופניתי ימינה לצ'רם.

הדרך מתחילה במישור ועולה קלות למעבר ההרים בגובה 1850 מ', לאחריה הכל בירידה. אפילו כבר רואים בתים באופק אם כי יש עוד לפחות שעתיים של הליכה. לצערי לא לקחתי מספיק מים ושני הליטרים ששתיתי בקמצנות נגמרו. לשמחתי, לעומת זאת, ממש לא הרבה אחרי, בדרך למטה, עברתי ליד נביעה קטנטנה של מים זורמים ופילטרתי לי ליטר וחצי נוספים. זה עלה לי בזמן, אולי רבע שעה עיכוב. עוד קצת בהמשך הדרך יש סימון של קפה ושירותים במפה, אבל בפועל יש שם רק בקתה נטושה (אולי פועלת בקיץ?).
קצת אחריה בירידה יש נביעה גדולה יותר ומסודרת עם בול עץ, אז כן יש נקודת מילוי מים אחת בדרך, אבל רק לקראת הסוף. 

מכאן הדרך כמעט ולא מסומנת וקל להתברבר, כפי שקרה לי, וחזרתי למסלול לפי האפליקציה. קל לחשוב שהדרך יורדת ימינה לכיוון הכפר (זו דרך ללא מוצא), אך למעשה היא נכנסת ישר אחרי הנביעה על קו הגובה של העצים ולתוך היער, משם יורדת לבקתות רועים, והמסלול חוצה את העמק ממש באמצע בין הבקתות.
יצא שאני עקפתי אותן מהצד אבל זה היה כי הלכתי אחרי שביל עשב שמישהו שטעה לפני יצר, ובהמשך פשוט חברתי חזרה לדרך הרשמית. בקצה העמק השביל חוזר לתוך היער וגם הסימון חוזר. הגעתי לכאן קצת לפני שש ועצרתי למנוחה קלה על בול עץ כרות.
קיוויתי להספיק לנשנש פירות יבשים אבל היער היה מלא ביתושים שלא עזבו אותי מתחילתו עד סופו. ההליכה בתוך היער הייתה תלולה וארוכה. בחלקה עוברת כמה פעמים בפלגי מים בוציים. בכל פעם שנראה שהשביל עומד להסתיים פתאום יש עוד מקטע. בשעה שבע סוף סוף הכפר הקטן צ'רם נגלה מבעד לעצים. מכאן לקח לי עוד חצי שעה הליכה לגסטהאוס הראשון בכניסה לכפר. 

האחים שלי שהיו בטוחים שאני רגע מאחוריהם, הסתבר שהגיעו כשעה וחצי לפני, וכבר הספיקו לבדוק שתי בקתות ללינה. הראשונה ביקשו 45 יורו לאדם ואילו בזו שסגרנו שילמנו 70 על שלושתינו בחדר כולל האוכל. הם חזרו כדי לאסוף אותי והלכנו יחד לגסטהואס. הגסטהאוס Arfini היה ממש נחמד, נקי ומסודר. מקלחת עם מים חמים ואפילו WiFi. ישנו שלושתינו לבד בחדר של שישה. ארוחת הערב הייתה מוצלחת וטעימה, הגישו סלט ירקות עשיר, גבינה מלוחה מקומית וגבינה לבנה, בורקס, צ'יפס, לחם ביתי ועוף. בנוסף הייתה עוגה ביתית טעימה ותה והתפטמנו מכמות האוכל. אחרי האוכל הודנו להם באלבנית "פאלימנג'רי" והתפזרנו לחדר להתארגן למחר.

זה היה אחד הימים הקשים והארוכים שיצא לי ללכת בטרק הזה. אך הנוף היה מאוד מתגמל, וזה גם היה אחד הימים היפים. יום שהוא רק בעליה ואז רק בירידה במשך כל כך הרבה שעות זה לא יום פשוט בכלל.

יום 4 - צ'רם - דוברדול

קמנו ברבע לשבע, התארגנו ושתינו קפה. קיבלנו מצרכים לארוז לעצמנו את ארוחת הצהריים שהייתה זהה לאתמול מבחינת המרכיבים ועוד ספינג' שהתווסף היום.
יצאנו בשמונה על דרך העפר, בפיצול הראשון שמאלה יש סימון אדום לבן לכיוון גסטהאוס ויטה. לאחר כרבע שעה חלפנו על פניו, הוא נראה מאוד מודרני יחסית לשאר המבנים.
קצת אחרי הבקתה מצאנו אזור מלא תותי בר, וגם ראינו נחש עיוור קטן. כדאי לשים לב איפה דורכים ולאן שולחים את הידיים. מכאן דרך העפר מסתיימת והשביל נכנס לתוך יער בעליה תלולה.
לאחר שעה של הליכה השביל יוצא לאחו רחב ידיים וזו גם הייתה הזדמנות לעצור לכמה דקות לשתות ולהוריד את התיק מהגב. מכאן עליה בשמש עוד חצי שעה עד בקתה שאפשר למלא בה מים. השביל חובר לדרך עפר עליה הלכנו כ-50 דקות ובסיומה נכנס ימינה לעמק ובהמשך עולה לתוך היער. לאורך הדרך היו המון שיחי אוכמניות אך לצערנו זו לא העונה עדיין. לאחר כ-50 דקות נוספות הגענו לנביעה קטנה ועצרנו לרבע שעה למלא מים. המשכנו בהליכה ביער בעליה מתונה עד שהשביל שוב חבר לדרך עפר ומולנו התגלתה בקתת המטיילים שעל הפאס, אליה הגענו בדיוק ב12.

המקום מדהים ביופיו וזו הייתה הזדמנות מצויינת לעצור לבראנץ'. הזמנו קפה שחור ונהנינו מהיום היפה שזכינו בו. שוחחתי קצת עם המשפחה שמפעילה את המקום, הם באים לכאן בסביבות אפריל ונשארים כל הקיץ, וחוזרים אל הבית בעיר בחודשי החורף בואכה אוקטובר. החיים שלהם כל כך שונים משלנו. מאחורי הבקתה יש תצפית לעמק ומשם גם השביל ממשיך, ובאחת המשכנו גם אנחנו. השביל חוזר לתוך היער וממשיך בצורה יחסית מתונה, לפעמים בירידה. לאחר כ-30-40 דקות חולפים על פני כמה בקתות ויש פה גם גסטהאוס פעיל. הדרך ממשיכה בירידה מתונה, בסביבות שתיים וחצי עברנו בקתה נוספת שנראתה נטושה, אבל כנראה מאויישת בקיץ.
קצת אחריה באמצע הדרך ישב לו נחש צפע והצטפד כשהתקרבנו. לקח לי רגע להבין מה אני רואה. שמרנו מרחק וניסינו לצלם, אך הוא לא אהב שנפגשנו וברח אל תוך הצמחיה.נחצי שעה לאחר מכן הדרך נפתחה לשביל עפר ושם גם הייתה נביעה טבעית שיכולנו למלא מים. בהמשך השביל עולה ויורד בתוך היער, ובשלוש חמישים עברנו נביעה נוספת. ממש לידה הייתה קבוצת מטיילים גרמנים ששניים מתוכם היו חולים, התייבשו או קיבלו הרעלת מזון. הם ישנו בגסטהאוס ויטה, אגב.

20 דקות לאחר מכן העמק של דוברדול נגלה בפנינו ובארבע וחצי הגענו לבקתת לאונרדי. בדוברדול יש היצע קטן של מקומות לינה, אחרי שהתמקחנו קצת (עם ילדה בת 9 שהיא היחידה שידעה אנגלית), סגרנו איתם 65 יורו לשלושתינו בחדר של ארבעה .ההגעה המוקדמת אפשרה לנצל את השמש והרוח הנעימה ולעשות כביסה נחוצה, בדיוק באמצע של הטיול. ברחבה שמאחורי המגורים היה ברז ונראה שלכל המטיילים היה את אותו רעיון, וכולם תלו שם כביסה. המקלחת הייתה רותחת והיה פשוט כיף לעמוד מתחת לזרם ולשחרר את השרירים הדואבים.

יום ההליכה הזה היה הרבה יותר קל בהשוואה ליומיים הראשונים, אבל הליכה של 16-17 ק"מ בימים הקודמים נתנה את אותותיה בגוף הצרוב וכפות הרגליים שהחלו לגלות סימני יבלות. ארוחת הערב הוגשה בשעה שבע, בדומה לאתמול, סלט קטן עם פלפל צרוב וגבינה מלוחה תוצרת בית, מרק עגבניות חרפרף עם אורז וירקות, לחם טרי, קצת עוף, בורקס ועוגת אגוזי מלך מפתיעה. בחדר האוכל הצטופפו 25 מטיילים כולל אותנו.
בארוחת הערב ישבו איתנו בשולחן שני פינים, חלקנו חוויות על המסלול וכשסיפרנו שראינו שני נחשים היום הם סיפרו שראו נחש גדול אתמול והראו לנו תמונה של נחש ענק מסוג שטרם ראינו (וגם קיווינו ממש לא להתקל בו במציאות). צריך לפקוח עיניים כאן. 
בינתיים בחוץ השמש ירדה ונהיה קריר. נשארנו עוד קצת בחדר האוכל עם ה-WiFi והתה וחתכנו לישון מוקדם, תשושים מהימים הארוכים.

יום 5 - דוברדול - פלאב - ווסנג'ה

היום חוצים למונטנגרו. מכיוון שאין לנו מספיק ימי הליכה אנחנו מקצרים את הדרך חזור ונחפש הקפצה מפלאב. חשוב לציין שביום הזה כמעט ואין איפה למלא מים ואני ממליץ לקחת 4 ליטרים. עד שהגעתי לנקודת המילוי למעשה שתיתי את כל ארבעת הליטרים ועד סוף המסלול גמעתי חמישה ליטרים תחת השמש האלבנית הקופחת.

הלילה היה קריר, אבל בגסטהאוס סיפקו שמיכות חמות. יחד עם זאת היה קשה לישון רצוף על המזרן הנוקשה. בשש בבוקר התעוררנו מההמולה, ארוחת הבוקר הוגשה בשבע. אנחנו רק ארזנו צידה לדרך, לא מורגלים לאכול ארוחות בוקר ומעדיפים שלוק קפה ולצאת מוקדם. אחרי קפה וארגוני ציוד, ברבע לשמונה יצאנו לדרך.

בתחילת הדרך חוצים ערוץ נחל על גבי עצים ומכאן השביל טיפה מבלבל, אך האפליקציה עשתה לנו סדר. אפשר להמשיך ישר לכיוון משולש המדינות, פסגה בגובה 2400 מ', שזה מה שאנחנו עשינו, וזו גם הדרך לכפר בבינו למי שרוצה להמשיך לכיוונו. אפשר לדלג על הפסגה ורק להגיע לרכס וממנו לפנות שמאלה לשביל לפלאב, ואפשר לשבור מהפיצול שמאלה לווריאנט נוסף שמדלג על כל הרכס ומקצר את הדרך במעט. אנחנו כאמור עלינו ישר דוך על הרכס.

לאחר שעוברים את הגשר פונים ימינה ומיד שמאלה ועולים לצד הנחל היבש. קל לפספס את הסימון האדום לבן, אבל הוא שם על גבי הסלעים. סה"כ לקח לי שעה וחצי לעלות עד האוכף. מכאן כאמור השביל לכיוון פלאב ממשיך שמאלה על הרכס. אנחנו הלכנו ימינה לכיוון הפסגה בגובה 2400 מ', הורדנו את התיקים והחבאנו אותם מאחורי סלע גדול. אין צורך לסחוב אותם עד למעלה. בלי המשקל העודף על הגב, העליה לפסגה לקחה לנו חצי שעה. מהפסגה יש נוף פנורמי של 360 מעלות ולמעשה נמצאים בו-זמנית באלבניה, מונטנגרו וקוסובו.

לאחר כמה צילומים ירדנו כלעומת שבאנו, כעשרים דקות, אספנו את התיקים והמשכנו בדרך. משם הלכנו כחצי שעה הליכה על מישור עד הפיצול שמתחבר עם הווריאנט שציינתי מקודם. השביל מלא בשיחי אוכמניות, כמה חבל שזו עוד לא העונה. השביל חובר לדרך עפר שעולה צמוד לרכס, עליה הלכנו כחמישים דקות נוספות. בסיומה הגענו לעמדת תצפית יפה שצופה על האגם, אליה הגענו בדיוק בשעה 12. התלבטנו אם לעשות כאן את הפסקת הצהריים והחלטנו ששווה לרדת לאגם. הוא נראה רחוק מהתצפית אך זה בגלל שרואים רק את החלק הרחוק שלו.

הירידה לאגם לקחה רק עשר דקות וזה לגמרי היה שווה את זה. האגם יפה, פסטורלי, מלא שיחי אוכמניות שטרם הבשילו. המים צלולים ויש מלא צפרדעים מסביב. לא נכנסו אבל כן חלצנו נעליים והמים היו קפואים. לאחר הפסקת צהריים מוצלחת בשעה אחת ורבע עלינו בחזרה לשביל, כרבע שעה עליה, ואז הלכנו חצי שעה עד בקתה פתוחה המשמשת לשעת חירום ואפשר לישון בה במידת הצורך. פה יש פיצול שמאלה שמאוד קל לפספס, והשביל עולה לתוך היער, אז לשים לב לא להמשיך עם דרך העפר.

הדרך ביער יוצאת לגבעה חשופה, עליה מונח שטיח אדום ענק (הדבר הכי אקראי בעולם). קבוצת גרמנים ישבו עליו והצטלמו. אנחנו המשכנו בדרך. לאחר כעשרים דקות בירידה יש שלט שמאשר שזו הדרך לפלאב, פתאום גם הקליטה חזרה. הדרך ממשיכה בירידה תלולה בין העצים שהרגישה מונוטונית ורק רציתי שתיגמר. האחים שלי שהיו מהירים ממני עקפו אותי בירידה ביער ושוב יצא שהתנתקנו.

בשלוש וחצי היער הסתיים והשביל נפתח לעמק ענק. בשלב הזה סיימתי כבר כמעט 4 ליטרים של מים .ממש בהמשך השביל ישנה בקתה קטנה וניגשתי לשאול אם אפשר למלא אצלם מים. הסתבר שזה היה בית של מישהו ולא בקתת מטיילים. הם לא דיברו אנגלית, אבל הסבירו בשפת גוף ותנועות ידיים שאצלם זה ברז רגיל ובהמשך יש נביעה למטיילים. המשכתי עוד דקה במורד השביל ובאמת הגעתי לנקודת מילוי מים שנובעת מהקיר, והיא גם מסומנת במפה. עשיתי הפסקה של רבע שעה כדי לפלטר עוד שני ליטרים (אם כי בדיעבד צרכתי רק עוד ליטר עד פלאב) ובינתיים נהניתי מהנוף של ההרים הירוקים המשובצים בבקתות. עדר של פרות וקבוצה של כבשים התרוצצו מסביב, עיט ריחף במרום. כמה שונים החיים של אלו שגרים כאן.

המשכתי לרדת עם השביל שהופך לדרך 4×4. הירידה מאוד תלולה ולא עושה חסד עם הברכיים. לאחר כשעה נוספת של הליכה חולפים על פני בקתה נטושה. צריך לשים כאן לב, השביל מתפצל שמאלה מדרך העפר קצת לפני הבקתה ועובר ממש בסמוך אליה ואז נכנס לסבך. אני טעיתי והמשכתי על דרך העפר וגיליתי את זה רק אחרי 10 דקות, כך שבזבזתי 20 דקות הלוך חזור. על הבקתה עצמה יש סימון אדום לבן ולידה יש שלט עם סימון דומה. השביל חוצה את הנחל ועולה בדרך 4×4 אחרת. אחרי כ-20-30 דקות יש נביעה קטנה שאפשר למלא בה מים. ולאחר כ-30-40 דקות הייתה נביעה נוספת, גדולה יותר. ההליכה על דרך העפר הייתה מייגעת. הולכים על כורכר נוקשה והדרך מוקפת סבך ואין נוף, וכל הדרך רק ייחלתי שיעבור רכב ויקח אותי לעיר.

בשעה שש ועשרה סוף סוף הגעתי לתצפית על פלאב. התצפית הייתה מהממת והופתעתי מהחן של העיר על רקע האגם וההרים הגבוהים. בינתיים קיבלתי הודעה מהאחים שמחכים לי בבית קפה בעיר. מכאן רק כחצי שעה במורד השביל עד הכניסה לפלאב. לפתע עבר רכב ישן וקטן עם שלושה ילדים שספק שהם בגיל המתאים לנהיגה. הם צפרו לי וסימנתי להם לעצור ואמרתי להם "פלאב". הם סימנו בחזרה שאכנס לרכב ואז נסענו כמה דקות לפיצול בדרך שבו הם עצרו, הצביעו על הדרך השניה ואמרו פלאב בחזרה. קיוויתי שנגיע עד העיר, אבל לפחות זה חסך לי רבע שעה וקצת פיצה על הברבור מקודם.

בשש וחצי כבר הייתי בעיר. התחלתי לרדת ברגל לאורך הכביש הראשי, נהנה מהאנשים הפשוטים שעובדים בגינה והקסם של העיר היפה. אחרי רבע שעה על הכביש יש ברז מים שפתוח כמו מזרקה לרווחת התושבים. מכיוון שהאחים שלי הגיעו כחצי שעה לפני והספיקו לשבת בבית קפה, הם במקרה פגשו נהג מונית משועמם שהסכים לקחת אותנו לכפר הבא תמורת 5 יורו לאדם. הוא סיפר להם שהוא עבר מוקדם יותר עם הרכב וראה בחור מזוקן הולך ביד עם מצלמה, ולאחר מכן זיהה אותי כשהגעתי לבית הקפה.

את הלינה סגרנו מבעוד מועד בגסטהאוס Rossi בכפר ווסנג'ה. הנהג לקח אותנו לסופרמרקט של הבעלים, סופרמרקט Rossi, איך לא. משם קיבלנו טרמפ קצר עם מישהו אחר עד הגסטהאוס. חייב לציין שעד כה כולם במונטנגרו היו סופר נחמדים. רוסי הוא יותר מלון דרכים ולא ממש גסטהאוס. לפחות לא במובן של המקומות האחרים שישנו בהם עד כה. המקום היה מקסים ומטופח, מסתבר שהמבנה עצמו שימש כמצודה במשך מאות שנים והיום הוא בית הארחה ומסעדה. קיבלנו את החדר, בחוץ השמש כבר ירדה ונהיה קריר, ומיד הלכנו למסעדה. האוכל מורכב ממנות מקומיות והתשלום לפי המנה ולא כלול כמו במקומות האחרים שישנו בהם. בעל המקום אמר שהם אומנם נמצאים במונטנגרו אבל הלאום שלהם אלבני. הוא גם ממש שמח לארח אותנו, למרות שלא היינו האורחים היחידים כאן, ופינק בבירה מקומית על חשבון הבית. המקום באמת נחמד, אווירה טובה. כשנהיה חשוך וקר הדליקו ברחבת הכניסה מדורה גדולה והאורחים עברו לשבת סביבה. אנחנו ביקשנו לשבת בתוך המסעדה כי בחוץ באמת היה קר מדי. כך יצא שנשארנו עד מאוחר לעוד סבב בירות ומפה לשם כבר עשר וחצי ומחר יום ארוך.

הלכנו להתקלח ולישון רק לקראת 11, ובתזמון מושלם (או שלא) איך שנכנסנו לחדר החל בחוץ מבול. היום היה אחד מימי ההליכה הארוכים, כ22 ק"מ, והרבה ממנו בדרך ללא נוף יוצא דופן (או ללא נוף בכלל). האגם היה מקסים וגם התצפית על פלאב, אבל יכול להיות שהיה עדיף ללכת בבוקר דרך הפסגה לכפר בבינו (כפי שציינתי בחלק שהל ההכנות לטרק) ומשם לקחת טרמפ לפלאב, להינות קצת משיטוט בעיר ואולי אפילו לעלות לתצפית ולחזור לעיר, כי באמת שהנוף ממנה שווה את זה. מפלאב אפשר לקחת הקפצה לווסנג'ה או לעשות כאן לילה ולהוסיף יום הליכה לווסנג'ה דרך ההרים.

יום 6 - ווסנג'ה - טת'

הגשם לא פסק כל הלילה וטפח בקצב על גגון הפח של הבקתה הקטנה שלנו. החדר היה חנוק והתעוררנו לא מעט לאורך הלילה. בשש וחצי השעון המעורר צלצל והתחלנו בהתארגנויות. בחוץ היה עדיין סוער, ממש חששנו שניאלץ ללכת בגשם, אבל לקראת שבע וחצי הגשם פסק לחלוטין ויצאה השמש.
במסעדה קיבלנו את הרכיבים לארוחת הבוקר הטיפוסית. את הגבינה המלוחה המסורתית החליפה גבינה צהובה של סופר וגם היה בשר בקר מיובש.

אחרי הקפה והסידורים יצאנו בשמונה ורבע לכיוון טת'. יום הליכה ארוך מאוד לפנינו. תחילת הדרך החוצה מהכפר נעשית בהליכה על כביש. חוצים את הנהר על הגשר אל הגדה השניה, משמאל יש מנסרת עצים שאי אפשר לפספס. ממשיכים עם השביל העולה משמאל לערוץ וחוברים לכביש אחר שעליו פשוט הולכים ישר כל הדרך. הגשם חזר ולא הותיר לנו ברירה אלא לעלות על ציוד גשם. כך הלכנו על הכביש עד שלאחר כ-45 דקות הגשם פסק ויצאה השמש. בדיוק הגענו לנביעת מים וירדנו מציוד הסערה.

מעט אחרי הנביעה יש מפל, צריך ללכת אליו כמה דקות, אבל קשה לפספס את שאון המים. מכאן הדרך הופכת לשביל כורכר וממשיכים ללכת לצד הנהר. ברבע לעשר הגענו לפיצול וממשיכים ימינה, הדרך עוברת מימין למתחם קמפינג. מעט אחרי יש עמדת ביקורת של הפארק הלאומי והיינו צריכים לשלם לפקח 3 יורו לאדם כדי לעבור. בעשר ועשרה הגענו לאזור עם מלא שיחים של תותים ועצרנו שם לרבע שעה לנשנושי בוקר. אחרי חצי שעה נוספת של הליכה פונים ימינה, יש סלע גדול עם סימן שקשה לפספס.
לרגע נפרדים מדרך העפר ונכנסים לעשב, השביל חובר שוב לדרך כורכר ואחרי עוד כמה דקות הליכה מגיעים לשלט ימינה לטת' אליו הגענו ב11. משם יש כ-20 דקות עליה ביער טחוב ואז חוברים חזרה לדרך הכורכר.

כמה דקות הליכה ומגיעים לתצפית יפה מאוד על כל העמק. יש שם ספסל והורדנו את התיקים למנוחה וצילומים. ב-11:30 המשכנו בדרך. לאחר כחצי שעה של הליכה בעמק, השביל שוב נכנס לתוך העצים. מכאן מדובר בעליה חדה של 200 מ' עד מעבר ההרים שלקחה לי חמישים דקות ארוכות ומונוטוניות ביער הטחוב והלח. היער יוצא לחורש אורנים ודרדרת סלעים, ובשעה אחת הגעתי אל האחו רחב הידיים בצד השני של ההר. לאחר כרבע שעה של הליכה נעימה בשמש עם משב רוח קל, השביל חותך ימינה וחולף על פני חורבה קטנה ומאחוריה אפשר למלא מים, וכך עשיתי. 

העמק היפה והפורח היה מקום מושלם לעשות הפסקת צהריים, לחלוץ נעליים ולתת לשמש המלטפת והרוח הקרירה לייבש ולרפא את הגוף. לאחר ארוחת צהריים שבאה בדיוק בזמן, בשעה שתיים המשכנו בדרך. השביל מתחיל בעליה מתונה לעבר ההרים, ומהר מאוד מתחיל לעלות בתלילות על הסלעים. לאחר העליה הראשונה השביל פונה ימינה ועובר לצד כמה עמדות ירי ישנות. ממשיכים בעליה לעבר מעבר הרים, אליו לקח לנו כחמישים דקות להגיע, ואז השביל יורד על הסלעים לתוך עמק עם אגם קטן, כנראה בשל מי גשמים, ועולה שוב בתלילות למעבר ההרים הבא. החלק הזה לקח כשעה נוספת בפני עצמו.

רוג'ומים מבשרים על ההגעה לפאס Qafa e Pejes בגובה 1742 מ'. עוד כמה צעדים קדימה והבקתות בשולי העיר טת' נגלות הרחק באופק, אבל יש עוד דרך ארוכה לפנינו. לקחתי כמה דקות להתאפס ולהינות מהנוף, ובארבע המשכתי בדרך. מכאן הדרך למטה היא בירידה חדה של 700 מ' ישר לתוך העמק. הדרך יורדת בסרפנטינות על דרדרת אבנים שוחקת ברכיים והייתה אחד האתגרים של היום. לאחר כשעה הדרך נכנסת לתוך יער אורנים, עדיין בדרדרת, חוצה ערוץ נחל יבש על גבי חלוקי נחל גדולים. בחמש וחצי הגענו לפיצול ימינה שיורד מהשביל הראשי ואז שוב לפיצול שמאלה שהיה מסומן רק ברוג'ום.

עשרים דקות לאחר מכן הגענו לנקודת מילוי מים ועצרנו לעשר דקות למלא מצברים ומים. בשש המשכנו לכיוון העיירה. מעט אחרי הנביעה יש בקתת בר-קפה והדרך הופכת להיות בהליכה על כורכר מפרק כפות רגליים. כבר היינו בשארית כוחותינו והליכה במקטע הזה הרגישה כמו נצח. בשבע סוף סוף הגענו אל רחבת השוק של טת', היכן שירדנו מהמונית ביום הראשון. אבל היום שלנו לא הסתיים שם, מכיוון שהיו לנו עוד 45 דקות הליכה לגסטהאוס Theth mountains שהזמנו מבעוד מועד והיה ממש רחוק בצד השני של העיירה.

לא יכולנו לדמיין שנגיע לטת' רצוצים ותהיה לנו הליכה כזו ארוכה, ואולי עדיף היה למצוא מקום שקרוב יותר למרכז. הגסטהאוס היה צנוע ומסודר עם מקלחת חמה ו-WiFi. מכיוון שהארוחות לא היו כלולות בתשלום, הם שלחו אותנו למסעדה קרובה בשם Petriti שהגישה אוכל בלקני פשוט וטעים. החלטנו לנסות דג נהר טרי, לצד סלט גדול ובירה מקומית, שהכוס הקטנה בתפריט היתה חצי ליטר. המחירים היו מעט תיירותיים. חשבתי על ההצעה של סילבסטר מהיום הראשון שאמר שאמא שלו מבשלת בגסטהאוס אוכל מסורתי, ועכשיו זה נשמע שזו לא הייתה הצעה רעה אחרי הכל. אפילו היה אוסף אותנו ברכב מהמרכז עד הגסטהאוס שלו.

ביקשנו בגסטהאוס שמחר יאספו אותנו מוקדם ויקחו אותנו מכאן ברכב בחזרה למרכז, כדי שלא נצטרך ללכת שוב עם כל הציוד. ובנוסף ביקשנו שיקחו אותנו על הדרך לעין הכחולה. אגם עם מי טורקיז ומפל שמאוד מפורסם כאן. הם ביקשו על כך 10 יורו לאדם והסכמנו. קבענו לשש בבוקר, אז מחר השכמה ממש מוקדמת. בכך מסתיימים להם חמישה ימי טיול בפסגות הבלקן. היום היה אחד הימים היותר יפים ומעניינים בטיול, אבל ללא ספק אחד המאתגרים פיזית ומנטלית.

יום 7 - טת' - טיראנה - תל-אביב

בחמש בבוקר החדר התמלא אור והתעוררנו לפני השעון המעורר. ברבע לשש כבר הגיעו לאסוף אותנו.
נסענו כחצי שעה עד לתחילת השביל לעין הכחולה. מכאן יש הליכה שאמורה לקחת 40 דקות.
לצערי האפליקציה של הניווט אכזבה הפעם. השביל שמסומן במפה מוביל לדרך ללא מוצא, כנראה שחלק מהשביל התמוטט. אחרי שהלכתי שעה עם השביל נאלצתי לעשות עיקוף דרך מה שמסומן במפה כ-better way. ובסך הכל לקח לי שעה וחצי להגיע לאגם שזה כפול מהזמן.

הגעתי לאגם התכול עם המפל שמזרים אליו מים, בסה"כ הכל מקום יפה, לא הייתי אומר שזו עצירת חובה אבל אנחנו כבר כאן אז למה לא. אל האגם הגעתי ברבע לשמונה ואחרי רבע שעה של צילומים מכיוונים שונים, בשמונה יצאנו חזרה. בחזור עשינו את הדרך הנכונה שמגיעה לאגם דרך הבקתה. הדרך חזור לקחה 45 דקות. למעשה כדי להגיע לאגם צריך ללכת עם השביל ישר כל הדרך עד לפיצול שיש בו שלט שכתוב blue eye ואז לרדת עם השביל הזה שמאלה ולא ללכת לפי הסימון במפה. הדרך הזו מובילה לבקתה ומאחוריה יש גשר שעוקף את המפל ממש מעליו, ומגיע לאגם מצידו השני.

מכיוון שקבענו עם הנהג שנצא חזרה לעיר בתשע, היתה לנו רבע שעה לשבת לשתות קפה במסעדה בכניסה לשביל. הקפה עלה שם 1.5 יורו שזה חצי ממה שהוא עלה לנו במסעדה במרכז ט'ת, לא שזה מה ששובר את הכיס, אבל אין ספק שלאזור התיירותי יש השפעה גדולה על המחירים. בתשע יצאנו חזרה למרכז ותוך 20 דקות כבר היינו ברחבה שבה ירדנו מהמונית שירות.

בתשע וחצי הנהג מהיום הראשון הגיע ופרק נוסעים, הוא בדק את הכרטיסים שלנו וטוב שקנינו מראש כי כבר היו כ-25 אנשים שחיכו בתור. הוא עדכן שיוצאים בעשר וחצי ונסע להוריד נוסעים בהמשך הדרך. בינתיים הגיעו עוד שתי מוניות שירות, אז אני מניח שאף אחד לא נשאר מאחור. בעשר הנהג התחיל להעלות נוסעים והייתה התנפלות. המונית הייתה דחוסה עד אפס מקום, ועוד הוסיפו שרפרפים בין הכסאות כדי להושיב אנשים במעבר. כך ישבנו דחוסים במונית כמו סרדינים והמתנו עד שבעשר וחצי התחלנו את הנסיעה חזרה לשקודר.

בסביבות 11:30 עצרנו בבית קפה בדרך לעשרים דקות ובשעה אחת ועשרים הגענו לשקודר. ממש ליד איפה שירדנו יש אוטובוס לטיראנה. הנהג קרא "טיראנה! טיראנה!" כמו מוכר בשוק. בכל מקרה היו שם רק שני אוטובוסים אז קשה להתבלבל. שמנו את התיקים והלכנו לחפש אוכל. הוא ביקש שנחזור עשר דקות לפני שתיים ונשאיר משהו על המושבים כדי לתפוס מקום. מכיוון שהיו לנו רק 25 דקות ולא ידענו מה יש בסביבה, הלכנו ישירות לסופר Spar שזכרנו שהוא קרוב מהיום הראשון ושם יש ירקן ומאפיה וקנינו לנו כמה נשנושים שנוכל לאכול בדרך. את הארוחה הגדולה שמרנו לערב.

האוטובוס יצא בזמן, עצר בעוד כמה מקומות להעלות נוסעים ומכאן הנסיעה רציפה עד התחנה המרכזית בטיראנה. קצת אחרי שהתחלנו בנסיעה, עוזר הנהג אסף את הכסף. 5 יורו לנוסע, בדיוק כמו בדרך הלוך. אל טיראנה הגענו בשעה ארבע. האוטובוס הוריד אותנו ברחבת האוטובוסים איפה שעלינו ביום הראשון.
סגרנו בבוקינג מקום קרוב וזול לישון, עד כמה שאפשר לישון כשבארבע בבוקר צריכים לצאת לשדה. 
לא היה המון זמן להסתובב בעיר, רצינן בעיקר לעשות סידורים לקראת הטיסה ועלה הרעיון שאחרי מסע כזה מגיע לנו מסאז' טוב. עוד דבר שחשוב לדעת זה שבשדה תעופה חייבים להגיע עם הבורדינג פס מודפס כדי להיכנס לבידוק בלי לעבור בדלפק הצ'ק אין. אי אפשר להראות בטלפון.

בינתיים מצאנו מקום בשם Elite MedSpa & Wellness, התכתבנו איתם בוואטסאפ וקבענו בחמש. זרקנו את הדברים בדירה שהייתה עשר דקות הליכה מהתחנה והלכנו לרחוב. המסאז' היה חביב ועלה רק 35 יורו לשעה,  בהחלט נחמד לסגור ככה טרק מתיש, וכבר ניצלנו את ההזדמנות להתקלח שם. במזל, ממש קרוב מצאנו בית דפוס קטן בשם Foto fantasy שאפילו לא מופיע במפה. הוא נמצא בפינת הרחובות Rruga Islam Zelo Astir והרחוב של הספא Rruga Loni Ligori. הבחור בקושי ידע אנגלית אבל מספיק כדי להבין, העברתי לו בוואטספ את ה-pdf והוא הדפיס וביקש 40 לק על 4 עמודים. היה לי רק יורו והוא סירב לקבל, ואמר לי שזה עליו, על אף שהתעקשתי.

עכשיו כשהמשימה הזו ירדה, הבריק במוחנו רעיון נוסף והחלטנו שכולנו צריכים להסתפר. מסתבר שלהיות ספר זה מקצוע פופולרי בטיראנה כי בכל רחוב יש כמה מספרות. 500 מטרים מהספא מצאנו מספרה בשם Enis Barber Shop שנראתה לנו טובה. הספר ישב בחוץ ולא היו לו לקוחות, הוא ידע אנגלית טובה ולשאלתנו ענה שתספורת עולה 500 לק, או 5 יורו. אני חייב להודות שקצת חששתי להפקיד את הפדחת בידיים זרות, אבל הוא היה פשוט מצויין וסיפר את שלושתינו בהשקעה על כל שערה ושערה כולל הזקנים, הכי old school.

המשימה הבאה הייתה להתארגן על אוכל לקראת הטיסה שלנו שהייתה מתוכננת ל-6:25 בבוקר. בכל פינת רחוב יש ירקניה או מאפיה וקנינו פירות ומצרכים להכין סנדביצים לדרך. בינתיים הסתבר שהיה משחק כדורגל חשוב בין אלבניה לאיטליה וכל העיר הייתה באקסטזה. אנשים תלו דגלים מהמרפסות וכל הברים היו מלאים. הייתה אווירה ממש שמחה ברחובות. מפה לשם כבר היה שמונה והשמש החלה לרדת, זמן לארוחת ערב.

לקחנו מונית למסעדה בשם New King House שהגיעה עם המלצות חמות. גם במסעדה שידרו את המשחק, היינו בין הראשונים להגיע ולאט לאט המקום התמלא. פתחנו שולחן מפנק עם מנות בשר, סלטים, מנות צד אלבניות מסורתיות ושתיה ואכלנו ארוחת סיום לתפארת שעלתה לנו בסך הכל כ-15 יורו לאדם. אני ממש ממליץ על המסעדה הזו בטיראנה, גם אם לא סיימתם חמישה ימי טרק בהרים.

בעשר חזרנו לדירה שהייתה במרחק הליכה וארגנו את הציוד לטיסה. מכיוון שאנחנו יוצאים לשדה בארבע בבוקר, הורדתי אפליקציה של מוניות מקומיות כנו גט טקסי שלנו. האפליקציה נקראת Speed Taxi Albania. שתי דקות להירשם ועשיתי הזמנה עתידית. נשאר רק ללכת לישון בחמש שעות שנותרו לנו. למרות ששמנו שעון ל3:40, חמש דקות לפני זה החלו קריאות תפילה מהמסגד הסמוך והעירו אותנו לפני השעון המעורר. המונית הגיעה בזמן ורבע שעה לאחר מכן היינו בשדה, היא עלתה לנו 1700 לק ושילמנו ביורו.

בכניסה באמת צריך להראות מסמך מודפס אחרת אי אפשר להיכנס דרך השער האוטומטי. השדה בטיראנה פצפון ועברנו את הבידוק וביקורת הדרכונים ממש מהר, עם שעה וחצי להרוג לפני הבורדינג. עכשיו מתחיל המסע הארוך חזרה עם קונקשיין במינכן שיביא אותנו לארץ תוך 9 שעות, במקום טיסה ישירה קצרצרה.

אלבניה הותירה בנו רושם עמוק. אני מאוד אוהב את ארצות הבלקן, האנשים, האוכל והנופים הקסומים - ואלבניה לא אכזבה. מקווה שאזכה לשוב אליה יום אחד לבטן-גב בחופים המפורסמים, יש עוד המון מה לחקור בה.

קישורים חיצוניים

• סיפור הדרך שנעזרנו בו לתכנון הטיול המקוצר
• סיפור דרך נוסף מאוד אינפורמטיבי שנעזרנו בו
• אתר להוצאת פרמיט