(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

שוב פעם איטליה, מפרוג'יה לספולטו בלב אומבריה

המסע הבא מחזיר אותי לאיטליה, הפעם לאומבריה (Umbria). חמישה ימים לאורכה של הדרך של סן פרנסיסקו מאסיזי (Via di Francesco או Saint Francis Way) שעל שמו נקראת גם סן פרנסיסקו שבקליפורניה.

תאריך הטיולJune 2024
משך הטיול5 ימים
עונה מומלצתאפריל-יוני וספטמבר-נובמבר, אביב וסתיו כשלט חם או קר מדי

יום הליכה ראשון - מפרוג'יה (Perugia) לאסיזי (Assisi)

השם אומבריה מקורו במילה הלטינית umbra שמשמעה "צל". אומבריה הייתה מקום מחצבו של פיגמנט בשם אומבר (umber) העשוי מתחמוצות ברזל ומגנזיום שצבען חום כהה ושימשו בתקופת הרנסנס כצבע הצללה. אולי בגלל זה רוב ימי ההליכה היו מעוננים ומוצלים עם רוח נעימה וצללים שהחמיאו לנופיה של אומבריה. פרנסיסקו היה בן לסוחר בדים עשיר מהעיר אסיזי שבאיטליה שוויתר על מעמדו ורכושו והפך מיסיונר נוצרי רב השפעה שייסד את המסדר הפרנססיקני. פרנסיסקו בילה את מרבית ימיו בתחילתה של המאה השלוש עשר במסעות מסיונריים בין העיר פירנצה שבטוסקנה ובין רומא. לאורכו של מסלול נדודיו נבנו אין ספור כנסיות שמהוות כיום מוקד צליינות ער ודרכן עוברת הדרך.
תחנת הרכבת שוכנת בואדי שבין הגבעות התלולות עלייהן משתרעת העיר פרוג'יה, נקודת ההתחלה של המסע, בירתה של אומבריה. העיר העתיקה מוקפת שתי חומות מהתקופה האסטרוסקית (Etruscan) ומתקופת ימי הביניים ולהן עשרים ושתיים שערים. העלייה מתחנת הרכבת עד לשער הקרוב מביניהם, שער השנהב (Porta Eburnea), עורכת פחות מחצי שעה. זו איננה סופה של העלייה, שכן המקום הגבוה ביותר בעיר, המקום בו שכן בעבר שער השמש (Porta Sole) ומשמש כיום נקודות תצפית מרהיבה, נמצא כמאה מטרים גבוה יותר. במקרה לגמרי נקלעתי למעבר תת קרקעי העובר דרך מרתפי העיר העתיקים ובו לצד מוצגים היסטוריים וארכאולוגיים הכוללים שני מקדשים אטרוסקים בני יותר מאלפיים שנה, מתקיימות גלריות לאומנות וגרמי מדרגות נעות שמובילים אל רומה של העיר מכמה כיוונים שונים. באחד המפלסים של "פרוג'יה של מטה" ישנם ציורי קיר ואחד מהם צד את עיני - ציור של מה שנראה כעיר המגדלים סאן-ג'ימיניאנו שבטוסקנה שבה ביקרתי במסע הקדום באיטליה.
מרכז העיר העתיקה, למרות גובהו, מישורי למדי והרחוב המרכזי שחוצה אותו מצפון לדרום והכיכרות שלאורכו רחבים באופן שאינו מאפיין עיר מבצר מימי הביניים. השוטטות לרחובות הצדדיים מובילה למרפסות עתיקות הצופות על העמקים שמסביב. ביום בהיר ניתן לראות מהמרפסות המזרחיות את אסיזי ומהדרומיות עד לספולטו (Spoleto) שבקצה עמק האומבריאן (Umbrian) הנפרש מדרום מזרח לה כשמיכת טלאים של חלקות חקלאיות ובתי חווה. לרגלי העיר חולף נהר הטיבר (Tiber), אותו הנהר החוצה את רומא.
הדרך של סאן פרנסיסקו לא ממש עוברת בפרוג'יה ורוב הצליינים שצועדים דרומה מפירנצה, מגיעים לאסיזי ישירות מואלפבריקה (Valfabrica). הדרך מוואלפבריקה לפרוג'יה ומשם לאסיזי נחשבת לדרך צדדית. אולי בגלל זה השילוט בה לוקה בחסר. לא הצלחתי למצוא עדות לשילוט או סימון ברחבי העיר וכבר חשבתי לנווט עם גוגל מפות כשנתקלתי בזוג צליינים שנראו כמכירים את הדרך. הלכתי איתם. הם ניווטו באופן חופשי למדי מזרחה ונראה לי שדילגו על כל האתרים המעניינים שבדרך. הדרך ירדה מפרוג'ה ונפרדה ממנה דרך שער אסטרוסקי בשם קשת החבצלות (Arco dei Gigli). משם המשיכה הירידה לעבר ערוצו של נהר הטיבר וחצינו אותו על גשר סאן ג'יובאני שנמצא ביציאה מכפר באותו השם.
המרחק לאסיזי הוא כעשרים וחמישה קילומטרים, רובם עוברים בעמק חקלאי מישורי ליד ודרך כפרים מודרנים למדי. בפאתי שדה התעופה של פרוג'יה ניתן לראות מרחוק את אסיזי מתנשאת מעל העמק. השביל מתעקל צפונה ועובר דרך כרמים ומטעי עצי זית המכסים את המדרונות סביב העיר. זהו רגע מכונן שכן מראה של אסיזי מרהיב עין. זוהי עיר לבנה-וורודה מוקפת חומה ועטורת מגדלי כנסיות. בולטת במיוחד הבזליקה של סאן פרנסיסקו שחולשת על כל צידה הצפון מערבי של העיר ומתנשאת מעל לחומה בצורה וארוכה העשוייה קשתות צרות וגבוהות. בראש השלוחה של הר סובסיו (Monte Subasio) עליה בנויה העיר, עומדת מצודה מימי הביניים, רוקה מג'ורה (Rocca Maggiore).
העלייה לשער העיר המערבי שנקרא שער סאן פרנסיסקו, ארוכה וכצפוי, היא לא מסתיימת בכך. ממבט מלמעלה, חומת העיר החיצונית משרטטת את דמותו של בקבוק יין מעוך מעט במותניו כשהבזיליקה של פרסיסקו הקדוש משמשת פקק השעם שלו. הבקבוק מונח על גבי שלוחה העולה מצפון מערב לכיוון דרום מזרח ורק עיוותיו מונעים ממנו להתגלגל במורד אל עמק האומבריין. כיכר בית העיריה (piazza di comune) נמצאת במעלה העיר ממש בטבורה, בקו מותניו של הבקבוק. בכיכר עומד עדיין מבנה מהתקופה הרומית הבנוי עמודים רומים גבוהים שהיה אז מקדש לאלה מינרווה (Minerva), אלת החוכמה הרומית שיצגה אסטרטגיה נבונה במסחר, אומנות, מדע ומלחמה. כיכר זו הייתה החלק החילוני של עיר, שמרגישה כמו כנסייה אחת גדולה, עד שהמקדש הפך גם הוא לכנסיה בסוף ימי הביניים.
העיר מלאה צליינים שרובם הגיעו באוטובוסים לפקוד את הציון בו נולדו או נקברו פרנסיסקו הקדוש ובת זוגתו לחיים קלרה הקדושה. זה המקום לטפל בשני נושאים חשובים, מהי הנצרות הפרנסיסקנית ומה הופך מישהו לקדוש נוצרי?
את התשובות קיבלתי מצליינים שפגשתי בדרך. המסדר הפרנססיקני הנו מסדר קטולי שנוסד כאמור על ידי הקדוש פרסיס מאסיזי שוויתר על מעמדו ורכושו בעבור חיי קבצנות ונדודים בהם הטיף לעוני קיבוצי ותרומת הונה של הכנסייה לציבור הרחב. זה מזכיר במשהו את הספר "שם הוורד" של אומברטו אקו, בו דנים בשאלה עם תשובה ידועה מראש, האם לישו היה או לא היה מטבע באמתחתו והאם בהתאם רשאית הכנסייה להחזיק בכסף וברכוש. הכנסייה מעולם לא וויתר על רכושה ובמרוצת השנים גם הפרנססיקנים התמתנו אך הפכו לשם נרדף לקנאות דתית וקנאות לארץ הקודש, הלא היא ארץ ישראל.
קדושים הנם אלו שהאל "נגע" בהם, העניק להם כשרון כלשהו והם היו שליחיו עלי אדמות, שפעלו למען קידום האנושות. קדוש לא יכול להיות מוכרז כקדוש בימי חייו שכן נאסר על קדושים לחטוא, ועד שאדם לא החזיר נשמתו לבורא, לא ניתן לקבוע אם חטא או לא בימי חייו. לאונרדו דה וינצ'י למשל נאמר לי, נחשב כמי שעונה לתנאי הראשון, כלומר האל "נגע" בו, אך מאחר והוא כנראה חטא פה ושם, הרי שקדוש הוא לא. שאלתי לגבי באך, מוצארט, בטהובן, וואן גוך, מנדל, דרווין (שלא נדע) ומדענים בני זמננו ולא קיבלתי תשובה. כנראה שכולם חטאו. שאלתי האם יש קדוש נוצרי אחד שלא היה כומר או נזיר נוצרי והתשובה היא שאין, כלומר מדובר במועדון סגור.
יאמר לזכותם, קדושים או לא, באסיזי חיו חמישה חסידי אומות העולם שנקראו "רשת אסיזי", כולם כמרים נוצרים פרנסיסקנים, שהצילו כשלוש מאות יהודים מהנאצים במלחמת העולם השנייה תוך כדי סיכון חייהם שלהם.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום הליכה שני - מאסיזי לפוליניו (Foligno)

עמק האומבריין נראה נפלא באור המחמיא של יום מעונן. מזג האוויר משחק תפקיד חשוב בהתרשמות שלנו מהנוף ובשיאו של הקיץ, בחום הקופח של אוגוסט, הוא ללא יראה יפה כל כך. טעיתי והמשכתי לאורכו של הכביש שמשולט לרוכבי אופניים. השביל לצועדים עובר כקילומטר שמאלה (מזרחה) במעלה המדרון וניסיון לחבור אליו לא עלה יפה. זה היה לטובה שכן הספקתי להגיע לכפר ספלו (Spello) בזמן לפסטיבל הפרחים (Infiorate festival או Corpus domini).
עוד בטרם שזפו עיני בתכסיתו של הכפר ספלו, הנחשב לאחד מהכפרים היפים באיטליה, נתקלתי בהמוני רכבים פרטיים שנדחסו בשולי השביל ובמגרשי חנייה מאולתרים לצידו. סוף השבוע הראשון של חודש יוני הנו יום חג בכפר, בו מתקיים פסטיבל אביבי ששורשיו במימי הביינים. הפסטיבל נקרא פסטיבל הפרחים או הפריחה ובו נהגו לשבץ תושבי הכפר עלי כותרת של פרחים בצבעים שונים לכדי דמותו של ישו על מרצפות רחובות הכפר. מדובר בפסטיבל נוצרי אבל בעת המודרנית נוספו שלל נושאי ציור אחרים. הפסטיבל מושך אלפי מבקרים שמזדחלים בשולי הרחובות נזהרים לא לדרוך על הציורים הפרושים על רצפת הרחובות. גשם דקיק שירד ללא הפסקה גרם לפקיקת שבילי ההליכה הצרים שבין היצירות בגלל מטריות. ההשקעה במלאכת הפסיפס ניכרת אבל אז במעשה ברברי משהו, בשעה אחת עשרה בבוקר לקול פעמוני כנסייה, יוצאת תהלוכה של אנשי דת הדורסים ברגלייהם את הציורים ומחריבים את סידורי עלי הכותרת המרהיבים. 
לא קל להתרשם מספלו כשרחובתיו מלאים עד אפס מקום במטריות, אז חציתי אותו לאורכו, יורד מהשלוחה הדרומית של הר סביסיו לתחתית עמק האומבריין, יצאתי מהשער הדרומי ופניתי בעיקבות השלטים לפוליניו.  העיר פוליניו הינה עיר מישורית השוכנת בעמק האומבריין. למרות עתיקותה, אין סיבה טובה לבקר או לעצור בה אלא כתחנת מנוחה בדרך. העיר מוקפת חומה וחפיר מלא במים, שנייהם שלמים למדי. בעיר העתיקה שבתוככי החומה ישנם כמה רחובות נאים ותו לא. במלחמת העולם השנייה היית העיר מרכז תעשיית נשק חשוב ולפיכך הופצצה על ידי בעלות הברית וכמחצית ממבניה העתיקים נחרבו. ניכר שהעיר לא התאוששה עדיין מהמלחמה וניסיונות לבנותה מחדש הצמיחו בה מבנים כעורים שאינם משתלבים הייטב עם השרידים העתיקים. בעיר מהגרים רבים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה והיא איננה מושכת כיעד תיירותי בשום דרך. מוקד עניין אולי יחידי בפוליניו שאינני מוצא דרך לתארו אלא כמוזר, הינו מבנה שהיה בעבר כנסייה והפך לא מזמן למקום מגוריו של פסל משונה שנקרא Calamita cosmica, מגנט קוסמי. הפסל הוא של שלד אדם ענק השוכב על גבו, ידיו פרושות לצידי גופו, גובהו (אורכו) כעשרים מטרים והוא נראה כשלד רגיל בהחלט כמו זה שמשמש בבית ספר ללימוד על גוף האדם, מלבד עצם האף, שהינה ארוכה במיוחד ומחודדת ונראית כמו מקור גדול של ציפור. המדריכה במקום סיפרה שהפסל היה אובססבי לגבי חיי נצח, והבחירה להשתמש בכנסייה כמיכל לשלדו של נפיל חייזרי אל-מותי, מבטאת את מאמציו למצוא דרך לרמות את הזקנה והמוות. הוא נפטר בשנת אלף תשע מאות תשעים ותשע.

יום הליכה שלישי - מפוליניו לטרווי (Trevi)

המרחק מפוליניו לכפר טרווי הוא שניים עשר קילומטרים. היציאה מפוליניו דרומה לאורך שדרות ארוכות ומוצלות הופכת באחת לכפר עתיק, סינט ארקילו (Sant'Eraclio), כאילו העיר לא ראתה והתנגשה בו. במורד הכביש החוצה את הכפר עומדת מצודה עתיקה, שער קמור וחומה בצורה ובתוכה שכונת מגורים קטנה. לאחריה, פונה השביל שמאלה ומטפס על גבעות שעלייהן פזורים כפרים נושנים. עושה חשק לבדוק אותם אבל השביל לא עובר דרכם אלא מתחתם. על המדרונות נטועים עצי זית בהמוניהם ופה ושם כרמים קטנים. שוב נגלה עמק האומבריין מימין במלוא הדרו. הדרך לטרווי רצופה עליות וירידות תכופות. טרווי ניגלה לעין ביציאה מהכפר סנטה-מריה-אן-ול (Santa Maria in Valle). טרווי בנוי על שלוחה ארוכה ותלולה. אם הייתי צריך לבחור, אזי מראהו של טרווי יפה שבעתיים מזה של ספלו.
בוויקיפדיה כתוב שהנוף הנשקף מטרווי הוא היפה ביותר בכל אומבריה. נראה לי שזה נכון. מבט לצפון מגלה את כל הדרך שעברתי, מפרוג'יה היושבת על הרים מצפון, מעבר לעמק, דרך אסיזי המתנשאת ממזרח לה מצדו השני של העמק, ספלו המבצבץ מעל למישור מאוחרי פוליניו הנפרשת תחתיו ואחריה, מתחת לטרווי, פזורות חוות וכפרים קטנים. מבט דרומה מגלה את הדרך שאצעד ביומיים הקרובים. הרחק בקצהו הדרומי של העמק מתנשאת ספולטו (Spoleto) ולצידה מצודת העיר רוקה אלבורנוזיאנה (Rocca Albornoziana).
בחצי הגובה על מדרונות ההרים התוחמים את העמק ממזרח, פזורים צברי בתים קטנים שלא ניתן בשום אופן לכנותם כפרים ומעלייהם מתנשאות מצודות אבן בנויית מגדל בודד קבוע בחומה המקיפה חצר קטנה. ממערב, משתרע עמק האומבריין, חמישים קילומטר צפונה עד למרגלות פרוג'יה ושלושים קילומטרים דרומה עד למרגלות ספולטו.
רחובותיו של טרווי מקסימים, סימטאות צרות, תלולות, בתים עתיקים מקושטים באין ספור עדניות פרחים, שמזמינים ללכת לאיבוד בחיפוש אחר פינות חמד ציוריות. כנסיית סן-פרנסיסקו שימשה ביום שביקרתי בטרווי גם כהיכל תרבות ותושבי הכפר נאספו בה לצפות במופע שהעלו ילדייהם. קירות הכנסייה שנבנתה במאה השלוש עשר, מכוסים ציורים דתיים (פרסקאות) מקוריים מהמאה החמש עשר, שרובם ניזוקו אבל אלה ששרדו, מעניקים לה אווירה של מכונת זמן.

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

יום הליכה רביעי - מטרווי לפורטה (Poreta)

הדרך ממשיכה דרומה מטרווי על שלוחות חקלאיות מנוקדות בצברי בתים בעלי אופי נושן. הנוף מתכתב עם סרטים היסטוריים כמו "שם הורד" וניתן לחוש שלא השתנה זה מאות שנים. הדבר ניכר גם במצבן של המצודות, נקודות משלט הפזורות לאורך הדרך, הניצבות חרבות, חומותיהן עומדות באומץ בכובד הצמחים המטפסים המכסים אותן. הדרך לפורטה (Poreta) נמשכת לאורך שלוש עשר קילומטרים ציוריים. גולת הכותרת הוא הכפר קמפלו אלטו (Campello Alto), הנשקף מהשביל, כפר מבצר עב חומות שבדיעבד צר לי שהסתפקתי במראהו המרתק ולא טרחתי לסטות כחצי קילומטר מהשביל על מנת לחקור אותו.
פורטה שוכנת בעמק בין שתי שלוחות ומעליה מצודה חרבה. הישוב, ספק כפר, עשוי כמה בתים ערוכים בשניים-שלוש רחובות היוצאים מהכביש שחוצה את העמק. גוגל מפות לא מעורה באזור ומציע דרכים לא קיימות לעלייה למצודה. הכוונה של מקומיים הובילה אותי דרך כפר סמוך אל מעלה ההר ומשם לאורך קו גובה אל פאתי החומות. המקום נראה במבט ראשון נטוש אבל מצידה האחר, המצודה מוקפת כביש חדיש שניכר שנסלל לאחרונה המוביל אל עורפה הפונה אל ההר ובו, ממש לפני מגדל השמירה הבודד שעדיין עומד גאה מעל לחומה, נקבע שער מודרני והותקנו בו מערכות אבטחה ותקשורת הכוללות מצלמות. לא היה זכר לכלי רכב כך שמי שמתגורר שם, לא בבית. שאלתי במקום בו לנתי ונאמר לי שעד לפני כמה שנים היו במקום מלון ומסעדה שנסגרו זה מכבר.
פורטה כה מבודדת, כך שהמלונות בה עורכים תורניות הסעדה ואורחי המלון בו לנתי הוסעו לארוחת ערב במלון אחר.

יום הליכה חמישי - מפורטה לספולטו

המרחק מפורטה לספולטו הנו חמישה עשר קילומטרים. ספולטו הינה עיר גדולה למדי ומפאתיה יש לטפס עוד כמה קילומטרים אל העיר העתיקה. הדרך דמתה לדרך שביום הקודם, עברה בסמוך לכמה מצודות חרבות שקשה להבחין בהן בשל הצמחיה העבותה שמכסה אותן וחלפה דרך כפר ציורי בשם אגי (Eggi) בו חומתיה של המצודה שבמרכזו משמשים ככתליהם של בתי מגורים. 
המסע הסתיים בספולטו. צר לי שלא ידעתי כמה מרהיבה העיר העתיקה שלה שכן הייתי שוהה בה יום נוסף. היא לא דומה לאף מקום שביקרתי בו בעבר. היא בנויה על מדרון תלול וכל שיטוט בה דורש עבודת רגליים ועליית גובה של כמאה מטרים. יש בה מבנים מחתך היסטורי נרחב, החל משערים רומיים, גשרים מימי הביניים וכנסיות מהתקופה הביזנטית והבארוק. כמה מסימטאותיה כה ציוריות שקשה להפסיק לשוטט לאורכן. הכיכר המרכזית ובה מסעדות וכנסייה מתקופת הבארוק ובראשה קבוע שעון ועל כתליה עיתורים מרהיבים, הנה מוקד התכנסות של תיירים.
יש בה מוקדי עניין רבים, למשל המצודה שנמצאת במזרחה, בראשה של גבעה רמה. נשקף ממנה נוף נפלא גם של העיר וגם של הוואדי שבעורפה. את הוואדי חוצה גשר ארוך וגבוה ששימש גם ככגשר וגם כאמת מים שסיפקה מים למצודה ולעיר. בצידה האחר של הגשר, עומדת איך לא, מצודה נוספת, מגדל שמירה בודד קבוע בחומה. אולי כדאי לציין שהדרך של סן-פרנסיסקו ממשיכה הלאה בחציית הגשר בתחילתו של אחד הימים הצעידה הקשים, הדורש מעבר של רכס הרי האפיננים דרך מעבר הרים שנמצא שמונה מאות מטרים מעל לנקודת ההתחלה. בזמן ביקורי במקום, הגשר היה חסום למעבר בגין עבודות שימור והשביל עובר כעת דרך תחתיתו של הוואדי.

תגובות


התגובה שלך

יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?

בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם
אנונימי ( להתחברות )