פעם שלישית ג'לטו, ממיורי לסורנטו בחמישה ימים לאורך חופי האמלפי באיטליה

יום הליכה ראשון - ממיורי (Maiori) לאמלפי (Amalfi)

הדרך המהירה ביותר לאמלפי היא רכבת ישירה לסלרנו (Salerno) מרומא. פחות משעתיים. בדרך חולפים ליד נאפולי ופומפי והר הגעש ווזוב המתנשא מעלייהן. האמלפי הנו רכס הרים תלול במיוחד מדרום לנאפולי והרכבת חוצה אותו במנהרה ארוכה. האמלפי היה עד לאמצע המאה העשרים אזור של כפרי דייגים עניים, כאשר התגלה על ידי בריטים שחשקו בקצת שמש בקיץ ומאז הפך לאתר תיירות פוטוגני במיוחד. ההיסטוריה הידועה של חבל ארץ זה מתחילה אלפיים שנים אחורה בעדויות על מסחר פורה בדגנים, מלח, מטבעות זהב ומשי. לאורכו נמצאו שרידי וילות רומיות שמצביעות על כך שהמקום היה אתר נופש הרבה לפני גילויו על ידי הבריטים. אחרי נפילת האימפריה הרומית, הוקמה באמלפי הדוכסות של אמלפי (Duchy of Amalfi) שהשתרעה מפוזיטנו (Positano) במערב ועד לסטרה (Cetara) שבמזרח, שבימיה נוסחו ה - Amalfian Laws המסדירים את המסחר והתעבורה הימית ברחבי הים התיכון. חבל שלא נותרה יותר מדי היסטוריה חזותית, קרי אתרים ארכאולוגיים ומבנים מתקופות עתיקות, שכל כך מאפיינים את מרכז וצפון איטליה. ייתכן שהדבר קשור לאסונות הטבע הרבים שפקדו את המקום, שיטפונות, רעידות אדמה, צונאמי ואפר געשי מהתפרצויות של הר הגעש ווזוב. מה שנשאר זה בעיקר תרבות וטבע. בנייה צבעונית עליזה לאורך מדרונות תלולים, אוכל איטלקי קלאסי, קפה וגלידה משובחים, אין סוף טרסות ועלייהן גדלים בעיקר לימונים ללימונצ'לו, אין סוף חופים, ים צלול וצוקים המתנשאים אלף מטרים מעל הים.
מסלרנו לקחנו אוטובוס למיורי שם לנו את הלילה. הכביש למיורי עובר לאורך החוף דרך כפרים ציוריים שעושים חשק לרדת וחקור אותם. אין פלא שהם עמוסים בתיירים. בסוף דצמבר, רובם איטלקיים. כביש צר זה, הנו עורק חיים ראשי, יחד עם נתיבי השייט, המחברים יחידו בין כל ערי החוף באמלפי, מסלרנו ועד סורנטו. מאחר והוא מוטיב מרכזי בטיול, נקרא לו פשוט כביש החוף.
מיורי שוכנת בעמק צר בין שני רכסים התוחמים אותה ממערב ומזרח, לחופו של הים הטיראני (Tyrrhenian sea). החוף שלה הוא החוף הארוך ביותר בכל אמלפי, חוף חולי כזה שניתן ללכת לאורכו במשך זמן רב מבלי להיעצר על יד מצוק. זה מסביר מדוע בימי הדוכסות של אמלפי, לפני יותר מאלף שנים, הייתה מיורי נמל חשוב ושכנו בה הן משרדי האדמירלות הראשיים והן המכס. כיום מדובר בעיר נופש, פחות אטרקטיבית מערי הקייט האחרות שלאורך החוף האמלפי, ככל כנראה בגלל שהינה פחות ציורית. הנוף האורבני שלה עשוי ברובו בתי דירות רבי קומות מודרניים, אם כמה מבנים היסטוררים כמו מגדל השמירה העתיק (Torre Norman) במזרחה, הטירה המבוצרת מעליה (Castello di San Nicola de Thoro Plano) וכנסיית סנטה מריה של הים (Collegiate Church of Santa Maria a Mare), שממש מתחתיה ברחוב הראשי, מתחיל יום ההליכה הראשון.
השביל נקרא נתיב הלימונים (Sentiero dei Limoni) ומדובר בשביל סלול או מרוצף ברובו, מסומן היטב, אך תלול ודורש עבודת רגליים במעלה ובמורד גרמי מדרגות אין סופיים. מהשביל נשקפים שלל הנופים שמציע האמלפי, כפרים ים תיכוניים, טרסות ועלייהן אין סוף עצי לימון מכוסים ברשתו הגנה מציפורים, צוקים נישאים והמון ים. השביל מפתיע ומתפתל דרך סמטאות צרות שספק אם היינו נכנסים אלייהן בשיטוט אקראי ועובר דרך חצרות שמרגישות קצת כמו השגת גבול. הוא עולה בגרמי מדרגות שנראים כמו כניסות לבתים פרטיים ועובר דרך שערים שמובילים למרפסות שנראות שייכות לבתים שלידן ותהינו לא פעם עם לא טעינו בדרך. אז לא טעינו, לפחות לא ביום הזה.
השעה הראשונה של ההליכה קלה למדי. לאחר הטיפוס, השביל ממשיך על קו גובה במשעול סלול ומוגן העובר בינות בתים הבנויים על טרסות ולהם חצרות גדושות עצי לימון. בקצה השביל, ירידה לעיר מינורי (Minori) השוכנת כמו אחותה מיורי, בשפכו של נהר רגינה (Rheginna), בעמק בין שני הרים. הנוף הנגלה מלמעלה מדהים ביופיו. בתיה של מינורי פרוסים על הרכס שמנגד וממלאים את העמק בצפיפות. הירידה קצרה ובמהרה מצאנו עצמנו מול החזית הצהובה של הבזיליקה לזכרה של הקדושה טרופימנה (Basilica of Saint Trofimena) מסיציליה. טרופימנה שביקשה להתנצר, סרבה להתחתן עם עובד אלילים ונרצחה בשל כך. שרידי גופתה הושמו במיכל שהושלך לים ונישא על ידי הזרמים מסיציליה למינורי שם מצאו אותו תושבי מינורי ובנו לכבודה כנסייה. אגדה אחרת מספרת שמה שנסחף לחופה של מינורי היה בכלל גופתה של סירנה מהמיתולוגיה היוונית בשם פרטנופה (Parthenope) ושהכנסייה נבנתה לכבודה.
החוף של מינורי קצר מזה של מיורי, אולי עשירית ממנו, והליכה על הטיילת שלאורכו כשמצד שמאל הים ומימין כביש החוף, בתי קפה, מסעדות וגלידריות. השביל מוביל אל השלוחה המערבית ומטפס ברחובות צרים. מינורי מסתיימת בכנסייה קטנה ובית קברות לצידה ולאחריה עלייה מתונה עד לרוולו (Ravello). רוולו מתחילה בכנסייה הבנוייה על קו פרשת מים. משמאל מדרון היורד עד הים, מימין מדרון היורד לעמק חקלאי.
המסלול עובר דרך מרכז רוולו שבראשון לינואר 2025 התאסף בו קהל קטן לצפות במצעד של ילדי המקום בתלבושת אחידה, מנגנים בכלי נגינה מאולתרים. משם מתחילה ירידה. תחילה מתונה דרך רחובות העיר ואז תלולה כהשביל הצר והסלעי צולל צוק של כמאה מטרים ומשאיר את רוולו הרחק מעל. אם היינו ממשיכים במורד הרחוב לפני הירידה היינו מגיעים למלון בשם וילה קימברון (Villa Cimbrone), השוכן על קצה הצוק הפונה לים. גני הוילה פתוחים למבקרים ובהם טרסת אינסוף (Terrazza dell’Infinito), שזה כמו בריכת אינסוף רק טרסה, מקושטת פסלים וממנה תצפית מעמדה שלטת על הים שממול. אנחנו פספנו אותה וכשהבנו זאת, לא היה לנו חשק לטפס חזרה. הירידה ממשיכה וחוצה את כביש החוף של האמלפי, השביל הסלעי מתחלף במדרגות וסמטאות שמובילות לפאתי העיר היפה ביותר באמלפי. אטראני (Atrani). המסלול מזגזג וחוזר לבסוף לכביש החוף דרך גרם מדרגות מרשים של כנסייה לבנה ויפה עם שם ארוך (Collegiate Church of Saint Mary Magdalene Penitente), ובשוליו צעדנו לתוך אטראני יחד עם טור ארוך של מכוניות שהזדחלו לאורכו. המראה הנגלה מן הכביש לא פחות ממפעים. בלאגן של מבנים בצבעי פסטל הדחוסים בתוך ערוץ צר למדי בפתחו של חוף רחצה רחב. הכביש עובר מעל אטראני על גשר ובצידו, כמעט נסתר, קבוע גרם מדרגות המוביל מטה אל הכיכר המרכזית של אטראני ממנה ניתן לשוטט את חוף הים או אל סימטאותיה.
אטראני מזכירה יצירה של האומן הגרפי הסוריאליסט אשר (Escher). היא מרגישה ארבע מימדית. היא בנוייה משכבות או קומות שמחוברות זו לזו ברחובות וגרמי מדרגות צרים וארוכים שעוברים בחללים מקורים או מקורים למחצה. מי שמכיר את אפליקציית הרשת 'מונומנט וואלי' (Monument Valley), שגם היא מבסססת על עבודותיו של אשר, אז ככה זה מרגיש. מרוב גרמי מדרגות לא ברור איפה אתה נמצא ואיך לכל הרוחות הגעת משם לכאן. הסתעפויות מרובות רק מוסיפות לאשליית המימד הרביעי שהוא סוג של קסם שהילך עלינו במהלך מסענו דרך סימטאותיה של אטראני אל העיר השכנה אמלפי, שמופרדת ממנה גאוגרפית על ידי רכס הררי קצר ונמצאת ממש מעברו, מעבר לפינה.
מופלא בעיני כיצד קובץ ה - gpx הוביל אותנו במדיוק דרך מבוך דרכים צרות ועקלקלות. המבוך בא אל קיצו בירידה שוב אל כביש החוף, הפעם בפאתיה של אמלפי, הומת האדם. גולת הכותרת של אמלפי, ימינה מכביש החוף רגע לפני המזח ושורת דוכני ממכר כרטיסי מעבורת, היא כיכר הקתדרלה (Piazza del Duomo). מסביב לכיכר בתי קפה ומסעדות עם סידורי הושבה הפולשים אל תוך שטחה. מכל פינה נשקפת הקתדרלה, בעלת חזית ערבית-מורית יחודית שמזכירה מבנים עתיקים בספרד, הבנויה מעל הכיכר וגרם מדרגות ארוך ורחב מטפס אליה. לימונים בכל מקום. עצי לימון מציצים מחצרות, ארגזים של לימונים בפתחם של מרכולים, סורבה לימונים מוגש בתוך לימונים גדולים שתוכנם הוצא ולימונצ'לו בבקבוקים במבחר גדלים, בכל פינה.
באמלפי נתקלנו בפיצה מיוחדת שעוררה עניין בעוברים ושבים שעצרו לצלם את הפלא. פיצה מרגריטה עגולה אפוייה בטבון ועליה תוספת לא צפויה - ערימת צ'יפס כיד המלך.

יום הליכה שני - מאמלפי לבומרנו (Bomerano)

התחברנו אל השביל ממזרח לאמלפי, אחרי הליכה קצרה לאורכו של כביש החוף. ביציאה מאמלפי הכביש נכנס למנהרה שאינה מיועדת להורכי רגל וניתן לעקוף אותה או דרך מדרגות מימין לכניסה למנהרה, או דרך גשר עץ צמוד מצוק שעדיין היה בבנייה, משמאל למנהרה. הגשר היה פתוח אז המשכנו איתו. משם השביל עולה במתינות דרך שבילים סלולים וגרמי מדרגות, לאורך שלוחות ארוכות שקווי הגובה שלהם משורטטים על ידי טרסות ועלייהן בתים ומטעים. אני לא יודע אם הבתים הללו הם חלק מאמלפי, פוגרולה (Poggerola, העיר שמעל לאמלפי) או טוברה (Tovera, הישוב הבא בדרך).
קצת לפני טוברה, אחרי הליכה לצד כבישים צדדיים, השביל התרחק מהאזור הבנוי ונכנס לאזור פרא ממוצק ותלול. בתחילה נתקלנו בחומת אבן נמוכה שחסמה את השביל ועליה שלט שמתריע מפני מפולות, אבל מטיילים שסיכנו כבר את חייהם לפנינו, דיווחו שמדובר במהומה רבה על לא דבר. האתר שמתאר את המסלול ממנו הורדתי את קובץ ה - gpx שעימו ניווטנו, ממליץ לקחת מסלול חלופי בטוח יותר אבל אנחנו זרמנו עם הדיווחים שהכל בסדר. השביל באזור הסגור הוא שביל מרוצף, עם מעקה בטיחות, שמזגזג במעלה ההר ממש בתחתיתו של מצוק תלול. ניכר שהוא איננו מתוחזק בשל צמחיית הפרא שפלשה עליו ובמקומות מסויימים הוא נחסם על ידי שיחים. בנוסף ישנם קצת סלעים על השביל, כמו מכתשים על הירח, עדות לאסטרואידים ושביטים שפגעו בו. זה היה קצת מלחיץ אבל הגענו לטוברה בשלום ולמחסום נוסף שעברנו בקלות. חצינו אותה ובסופו של דבר עלינו גרם מדרגות ארוך ומתיש במיוחד שהביא אותנו לסאן לאזרו (San Lazzaro) בגובה של שש מאות וחמישים מטרים מעל פני הים.
המעבר דרך סאן לזארו קצר וכולל כיכר קטנה ובא בית קפה להתרעננות. לאחריה, השביל יוצא חזרה אל הפרא, יורד גובה של כמאתיים וחמישים מטרים לתוך נקיק מוקף צוקים, חוצה אותו בקצהו לפני מפלים קטנים ועולה שוב מהצד השני עד לסאן מישל (San Michele). בחלק זה של המסלול הנוף משתנה בצורה משמעותית והופך מנוף ים תיכוני לנוף הררי שמזכיר יותר את צפון איטליה. קר יותר, עננים רובצים על ההרים, הבתים חובשים גגות אדומים משולשים, בקיצור נוף אירופאי ולא כל כך ים תיכוני. העלייה ממשיכה מסביב לסאן מישל אל הערוץ שאחריה ואז השביל פונה צפונה ומטפס בתוך הערוץ עד לבומרנו (Bomerano) חזרה לגובה של שש מאות וחמישים מטרים מעל פני הים.
בומרנו הינה עיירה קטנה ורדומה. להבדיל מערי החוף התירותיות והתוססות, כאן רוב בתי העסק, מרכולים, מסעדות ובתי מרקחת, היו סגורים ונפתחו רק בערב. סך הכל עלינו כאלף מטרים היום. לא חופשת בטן גב.

יום הליכה שלישי - מבומרנו לפוזיטנו

'דרך האלים' (Sentiero Degli Dei) מתחילה בבומרנו בהרים ויורדת עד לנוצ'לה (Nocelle) לאורך כשבעה קילומטרים. בלי לקרוא את האותיות הקטנות אפשר לקבל רושם שמדובר בשביל הליכה המתאים לנופשים בכפכפים שמעוניינים לגוון את חופשת הבטן גב שלהם בערי החוף של האמלפי בטיול בטבע. אז זהו שלא. גם בנעלי ריצה מותאמות לשטח זה היה קשה ולא הכי בטיחותי. מדובר בטרק לכל דבר ועניין. לא הייתי נכנס אליו עם כפכפים, בדיעבד גם לא אם נעלי ספורט ובטח שלא עם ילדים. מבחינת רמת קושי - בינונית. מבחינת רמת סיכון - ישנם מקטעים תלולים וצרים שהם לא עבור אנשים עם לב חלש.
שמו של השביל, 'דרך האלים', מקורו באודסיאה מהמיתולוגיה היוונית, מאת גדול משוררי יון הומרוס, המתארת את הרפתקאותיו של אודיסאוס מלך אתיקה, במסעותיו חזרה לביתו ממלחמת טרויה. באודיסאה מתואר נתיב שנחצב בהר מבומרנו ועד נוצ'לה על ידי האלים במרוצתם להציל את אודיסאוס מהסירנות השוכנות בארכיפלג סירנוס (Sirenuse) הנמצא כארבעה קילומטרים מדרום לסאן פייטרו (San Pietro) אליה נגיע מחר.
יצאנו מבומרנו מאותו שביל ממנו הגענו אליה אתמול. כעבור כחצי קילומטר הדרכים נפרדו ופנינו במזלג ימינה לכיוון פוזיטנו. היום התחיל קר ורטוב ולבשנו מעילים שהורדנו לאחר פחות משעה כשהתחזית לגשם לא התממשה. היא עוד תתממש. בתחילה הדרך רחבה ונוחה אך כעבור כקילומטר אחד היא הופכת צרה ומאתגרת. לא התרשמתי שהנוף ממנה יפה יותר מהנופים שראינו בימים הקודמים. גולות הכותרת הנופיות היינן פראיאנו (Praiano), העיר הלבנה עמוק מתחת לשביל, ופוזיטנו הציבעונית רחוקה במזרח, הבנויה לאורכם של מדרונות ארוכים ומאחוריה קצה האמלפי וארכיפלג סירנוס. הירידה איטית ולאורכה גם עליות, חלקן מאתגרות על משטחים סלעיים הדורשים תשומת לב וזהירות. לפרקים הדרך צרה על שפתו של מדרון תלול. הדבר נמשך כחצי מהדרך להערכתי, אז החלק האתגרי מסתיים ומתחלף בשביל כבוש או שביל עץ מוגבה, לרוב עם מעקה בטיחות, המוביל בבטחה דרך נוף מצוקי פראי ומאד תלול.
הגענו במהרה לנוצ'לה משם השביל הקיף קניון עמוק וירד עד למונטפרטוסו (Montepertuso) שנמצאת מעל לפוזיטנו. מקום לא נאה בלשון המעטה, עיירה גדולה ומוזנחת למדי. כל הירידה לפוזיטנו שערכה כמעט שעתיים, הייתה חסרת עניין, מלבד הנוף שנגלה מדי פעם של פוזיטנו וחופו של האמלפי. ירדנו מהשביל הרשמי בטעות והתקדמנו בניווט חופשי דרך אין סוף מדרגות עד לרחוב ראשי הסובב את לב פוזיטנו על קו גובה ומרכז העיר במורד ממנו. ועכשיו סיפור עם לקח כואב. הזמנו מלון דרך היישומן של בוקינג. ביישומון יש כתובת ומפה למלון. הכנסנו את הכתובת לגוגל מפות ווידאנו שהמיקום דומה. קבענו מסלול, כמעט שעה הליכה (!) למלון. משהו הרגיש לא נכון אבל שמנו מבטחנו בבוקינג. המסלול הוביל במעלה העיר לכביש מקביל שמוליך אל מחוץ לעיר. פוזיטנו מאחורינו ואנחנו בדרך אל הנודע. הגענו כעבור שעה של עליות לשער קבוע בצד הדרך במה שנראה כבית נטוש. כבר מרחוק הוא היה נראה כזה, אבל סמכנו על בוקינג. השער נעול, גשם עז החל לרדת באין מחסה, אנחנו מחוץ לעיר, רואים את פוזיטנו מתחתנו. התקשרנו אל המלון, מיותר לציין שלא שמענו דבר בגלל הגשם אבל הבנו שאנחנו לא במקום הנכון. סוף דבר, שעה מאוחר יותר, הגענו אל המלון שהיה די במרכז העיר. מה הלקח? אם יש ספק, אין ספק. לעצור לרגע ולוודא שהמידע נכון.
החודש הוא ינואר ומחשיך מוקדם. הפסדנו שעתיים של אור יום פלוס זמן התאוששות רציני בחדר ואת פוזיטנו לא ממש ראינו.

יום הליכה רביעי - סאן פייטרו למסה לוברנסה (Massa Lubrense)

הבגדים ייבשו במהלך הלילה. הגשם פסק. מפוזיטנו, אחרי ארוחת בוקר על מרפסת מול הים, לקחנו אוטובוס כמתוכנן לנקודת ההתחלה של היום. קיים שביל שמוביל הלאה למערב האמלפי אבל משום מה, מי שמאוחרי קובץ ה - gpx חשב שכדאי לדלג עליו באמצעות תחבורה ציבורית. המסלול של יום זה לקח אותנו אל המחוזות הבודדים והלא מתויירים בעליל של האמלפי. התלבטנו אם להישאר בפוזיטנו, אחרי הכל מדובר בעיר מצודדת שדי פספסנו אתמול אבל החלטנו להמשיך כמתוכנן. ירדנו בסאן פייטרו מעבר להר ומשם צעדנו לאורך כביש על קו פרשת מים ממנו ניתן לראות את הים הטיראני מדרום ואת מפרץ נאפולי ועד לנאפולי, מצפון. הכביש הוביל במתינות לקולי די פונטנלה (Colli di Fontanella), שם ירד ממסלול נפרד מהכביש, פנה לכיוון דרום ורץ לעבר המצוקים הצופים על ארכיפלג סירנוס. בתחילה השביל היה נוח ובטוח, עוקב אחר קו רכס עד לכיפה קטנה ממנה צפינו בנקודה הבאה בדרך, הכפר טורקה (Torca). מדרום, הבחנו באיים שעליהם כביכול שוכנות סירנות. אחד האיים, שנראה כמו דולפין (Gallo Lungo), היה בבעלות כראוגרף ורקדן בלט רוסי בשם לאוניד מסינה, שהקים בתחילת המאה העשרים סטודיו לבלט על חורבותיו של מגדל שמירה עתיק ואת ביתו שלו על חורבותיה של וילה רומית. המקום הפך מגנט לידוענים כמו פבלו פיקסו ושימש כמחנה אימונים סגור עבור רקדניות בלט שבאמת רצו להתמיד באימונים.
על הכיפה השביל הפך למבלבל. בחרנו בשביל שנראה אמיתי לגמרי אבל כעבור כמה דקות גילינו שהוא לקח אותנו הרחק מהמסלול המתוכנן. ניסנו להיות חכמים ולחבור אליו מחדש, מה שנראה הגיוני אילו רק יכולנו לעוף או לעקור את כל הצמחייה והסלעים שהפרידו בינינו. אחרי שהניסיון לא עלה יפה וכמעט נפצעתי לקחנו החלטה לחזור, כעשרים דקות אחורה לכיפה בה עוד היינו על השביל הנכון. זהו לקח שאני לומד כל פעם מחדש. שביל שיורדים ממנו, הדרך הקצרה והבטוחה ביותר לחזור אליו היא לשוב על עקבותיך למקום האחרון בוא היית עליו. השביל האמיתי, המוסמן בסימון אדום לבן, ירד באופן בלתי צפוי את המדרון המאד תלול שבין הכיפה וטורקה. שוב נעלי ספורט לא התאימו למשימה.
טורקה הנו כפר מנומנם ללא מוקדי עניין כלשהם. השביל נפרד ממנו דרך ערוץ צר וסבוך במיוחד, חסום ברובו על ידי צמחייה קוצנית, שחוזר חזרה לכיוון הים והצוקים שמעליו. מישהו היה צריך לספר לנו שנזדקק למאצ'טות כדי לפלס את דרכנו החוצה מטורקה. לא מדובר בשביל להליכה נינוחה וזה הולך ומשתפר. חזרה בראש הצוקים, מציאת השביל הפכה למשימה מפרכת. מדובר בשביל ברוחב של נעל, שמכוסה שיחים. השביל ולרוב גם הסימון אדום לבן הצבוע על גבי אבנים לצידו, מוסתרים על ידי צימחיה. אנחנו מטיילים מחוץ לעונה הרגילה כך שהשביל איננו מתוחזק. מאחר ומדובר בשביל העובר בדיוק במקומות הניתנים למעבר בטוח על גבי מצוקים תלולים, כל סטייה או דריכת רגל מוטעת עלולה לגרום להחלקה ונפילה. השתהנו זמן רב בבחינת יציבותם של צעדינו. טעינו בדרך כמה פעמים. יש כמה לקחים מהסיפור, למשל לטייל בעונה או לדעת מתי לקחת החלטה לחזור אחורה כשהטיול הופך מסוכן מדי. באחת ההתברברויות שלנו, התקדמנו מטרים בודדים במה שנראה כמו שביל, שהיה נוח למדי. הוא היה חסום בשיח גבוה וכשנדחקתי דרכו, גיליתי שמתחת לשיח השביל צולל בשיפוע שלא מיועד למעבר אדם ומסתיים בנפילה ארוכה מצוק. עברתי את השיח כפוף, ראייתי חסומה למה שאחריו ונעצרתי בנס על קצהו של תהום מבלי להידרדר הלאה. הלקח הוא שאם יש ספק, אז אין ספק. צריך להימנע מלדמיין שבילים במקומות שאין. מצאנו את השביל כעשרים מטרים מאחור. פילוס הדרך עד לקרקע בטוחה ערך כשעתיים. חששתי שניכנס לחשיכה. מעולם לא שמחתי כל כך לראות מטע זיתים, ממנו טיפסנו חזרה לכביש קו פרשת המים שלקח אותנו שרוטים וחבולים עד למסה לוברנסה שם לנו את הלילה. המקום דליל מאד באוכלוסייה ומאד חשוך בלילה והניווט עם גוגל מפות למסעדות שמצאנו ברדיוס של עד שני קילומטר מהמלון נעשה עם פנסים לאורך כבישים צדדיים. שתי המסעדות שמצאנו נפתחו רק בערב וזו שהיתמקמנו בה הפכה במהרה למקום מפגש הומה של יותר אנשים ממה שתיארתי לעצמי שגרים בסביבה. רובם מבוגרים שבאו לאכול פיצה ולשתות יין.

חצי יום הליכה חמישי - ממסה לברנסה לסורנטו

העייפות פשטה בנו ואת היום האחרון העברנו בהליכה של כמה קילומטרים דרך כפרים קטנים עד לדרך ראשית בה עלינו על אוטובוס שלקח אותנו לסורנטו. הדרך קלה ונוחה ולא מזכירה כהוא זה את השביל המאתגר מאתמול. לא הסתמכנו על מסלול ה - gpx למרות שהיינו קרובים אליו רוב הזמן ונעזרנו במקומיים שהכווינו אותנו לכביש בו חולפת תחבורה ציבורית דרך הכפר שיאזנו (Schiazzano).
סורנטו היינה עיר הומת תיירים, גדושת מסעדות ומלונות. היא יושבת על צוק רם מעל מפרץ נאפולי. סורנטו היא ללא ספק מקום מצויין לסיים בו טיול בארוחה במסעדה יותר מתוחכמת מאלא שבערים בצד השני של קו פרשת המים. משם החזרה לרומא ברכבת עוברת דרך נאפולי ועורכת קצת יותר משעתיים.

קישורים חיצוניים

• אתר במתאר את השביל ממנו ניתן להוריד קבצי gpx