ברייטהורן טיפוס על זנב הדרקון

טיפוס חדיומי קשוח על חמש פסגות מעל 4000 מ' על רכס הברייטהואן באלפים בין איטליה לשוויץ

תאריך הטיול	September 2023
משך הטיול	יום אחד
עונה מומלצת	קיץ - ראשית הסתיו

תוכן עניינים

מטרהורן take 4

בטופס שצריך למלא בחברת ההשכרה יש סעיף ששואל למטרת הנסיעה.
תגיד שואל אותי הפקיד בתמיהה "יומיים וחצי - זה ביזנס או פלז'ר"? ואני חוכך בדעתי. איך לכנות את מערכת היחסים שלי עם המטרהורן, ההר שבכל פעם שאני מגיע לטפס אותו משהו לא מסתדר: סופת שלג, מפולות אבן , פרטנרים שמשתפנים. המטרהורן אצלי זה עסק…
אני מספר לו על זה והקולגה שלו שהיא מטפסת הרים חובבת לדבריה, מרימה גבה ומזהירה שהיו שבועיים חמים ובטח יהיו מפולות אבנים…
אבל אני לא מודאג, ז'ול הודיע לי לפני יומיים שמזג האויר בימים האחרונים מושלם וחוץ מזה הסטטיסטיקה כבר בעדי.
למחרת בתשע וחצי בבוקר אני כבר צועד בזריזות לכיוונו של ההר לסיבוב התאקלמות (בכל זאת אתמול אחה"צ יצאתי מהבית בגובה 150 מתחת פני הים ומחר באותה השעה אהיה כבר על הפסגה בגובה 4470). ז'ול חוזר משוויץ ואחה"צ אחרי שארד נעלה שוב עם אופניים חשמליות ל refuge orionde נתחיל לפנות בוקר ונחזור מתי שנחזור, למחרת בשש בבוקר כבר יש לי טיסה לארץ. מושלם.

שני מטפסים מותשים שחוזרים מההר ממלמלים לי משהו על פרנה - מפולות אבנים ואני מחזלש מחשבות רעות באופטימיות של יהודים.
גם כשענן אבק גדול צונח מצידו השוויצרי של ההר בשעה 12:21 אני דבק עדיין באופטימיות שלי ורק כשבקבוצת הוואטסאפ של מטפסי ההרים האיטלקים מופיעה לפתע הודעה קצרה עם צילום של מפולת והרבה ואימוג'י של פרצוף עצוב ואצבעות מתרוממות לאישור אני מבין ששוב הוא עשה לי את זה, המטרהורן.

שעתיים אחר כך אנחנו יושבים נפולי פנים בביתו של ז'ול שמסביר לי על האבנים שמתחממות והקרח שנמס ומפורר אותן ועל בטיחות ואני חושב רק על המזל הרע שיש לי עם ההר הזה.
מנסים לחשוב על plan b.
על הסיבוב הקשוח של הברייטהורן - 5 פסגות סכין של למעלה מ4000 מטר, חשבתי כבר פעם אבל מסתבר שלאוכף todelo נקודת ההתחלה כבר אין מעליות בסוף העונה ותוספת של עוד 1500 מטר עלייה וירידה לסיבוב הקשוח הזה גדולה עלינו. באססה!
"אולי" מציע ז'ול ומייד מתחרט
"תמשיך תמשיך" אני מפציר בו וכך מסתבר שיש לו אופנוע גרוטאי וישן בחצר ואני פוסק שאופנוע זה מצוין.

ברייטהורן plan b

נדמה לי שמכל חוויות הטיפוס והסכינים מסמרי השיער שעברנו בסיבוב הזה, העלייה עם האופנוע אל האוכף בדרכי העפר החפורות יכולה לטעון גם היא לכתר החוויה האולטימטיבית. אבל ככה למדתי שז'ול שהתרסק רק בקטע טכני במיוחד שניסה לעשות לבד, הוא רוכב אופנוע ממש טוב, למרות שלגרוטאה הזאת אין סטרטר וחסר הילוך. חוויה.

באוכף שהוא הגבול הבינלאומי בין שוויץ לאיטליה המון שלג ששולח אוויר קר וההר היפה אזוק, עקוד וכבול בשלל מסלולי סקי, גדרות ורכבלים כעורים.

אחרי 500 מטר של עלייה כל זה נעלם, סנפיר הענק של הברייטהורן על חמשת פסגותיו המשוננות משקיף על עמק מושלג נקי וריק מאדם.

אנחנו רוכסים קרמפונים ורתמות צועדים מזרחה על שיפוע הצד של הקרחון בכדי לחזור מערבה על קו הרכס.

ההר משופע למדי ומשלב מסוים הקרחון מפנה מקומו למשטחי סלע מכוסים שלג דק. הקרמפונים לא מחליקים אבל זה לא מעורר אמון, במיוחד לא הצליל המתכתי וההד שעולה מצעדים נמרצים מידי על סלעי הגנייס שמציצים מהמעטה הלבן. טיפוס לא קל, שמש אכזרית וקר. אחרי שעתיים וחצי אנחנו ניצבים על פסגתו המזרחית של ההר מרחוק נשקפות פסגות המון בלאן וגראן פרדיסו ומונטה רוסה וארבעת הפסגות המחודדות שמצפות לנו.

בעמקים שמשני עברי הרכס בשוויץ ובאיטליה מבהיקים חלונות הבתים בכפרים רחוקים, שדות ומטעים משובצים ביניהם וחוטי כבישים שחורים ודקים.

איך מטפסים על זנב של דרקון

הטיפוס על קו הרכס של הברייטהורן מגוון מאוד, שתיים משיניו הגדולות של ההר מכוסות שלג ושלוש האחרות מסולעות, הירידה מכל שן וההעפלה לזו שאחריה כרוכה בכ150 מטרים של ירידה ועלייה שמצטברים למאמץ די משמעותי. הירידה מהשן השנייה לשלישית ומהשלישית לרביעית מחייבות גלישה של קטעי סנפלינג של כמה עשרות מטרים.

קטעי הטיפוס עם פיצ'ים של 6a ממש מאתגרים, מצוקים של מאות מטרים משני הצדדים הופכים את זה ליותר מעניין ואנחנו נעזרים בטבעות עיגון.

אחרי כשש שעות מאומצות אנחנו גולשים מהcentral beithorn אל האוכף האחרון כשמאחורינו מופיעים זריזים ונמרצים שני שוויצרים לא צעירים, בחור ובחורה שדוהרים בקטעים הטכניים במהירות ותיאום מושלם משל היו ספידי גונזלס. ממש נעים לראות ומעורר הערכה אבל גם מתסכל. ואנחנו מאיטים אותם.
כמה אפשרויות: או שמדובר בפנומנים, או שהעלייה המהירה והיעדר שעות שינה נותנים את אותותיהם או שהזדקנתי.
ואולי כל האפשרויות נכונות.

על הפסגה המערבית, האחרונה, אנחנו מגיעים אליהם אחרי שעצרו לשתות כוס יין (!) ז'ול וחנה חוגגים, כך מסתבר, 25 שנה של הדרכות באלפים בסיבוב של שבועיים על כל הפסגות הגדולות. אנחנו מברכים אותם והם פונים למטה כשאנחנו מחליטים שזה הרגע ללמד אותם שפנסינר של יחידת החילוץ האיטלקית וחקלאי קשיש מהערבה יודעים גם הם משהו על מהירות וגומעים 500 מטר של ירידה בריצה קלה על שלג רך ונוח בלי להחליק, משאירים אותם מאחור עם לסת שמוטה.
בשעה ארבע, שמונה שעות אחרי שיצאנו, 15 ק"מ טכניים, 1700 מטר טיפוס ו1700 ירידה (ועוד מאה עד לאופנוע) אנחנו לועסים סנדוויץ בבקתה שבאוכף עייפים והאמת די מרוצים. עשינו מהלימון לימונדה.

אני זורק מבט אחרון אל ההר שפסגותיו המחודדות מזכירות לי לפתע זנב של דרקון, קדום ומוזר ומסתורי, מודה לו ונפרד ומייד מתחיל להתגעגע.
מה יש בהם בקטעי הטיפוס הארוכים שכל כך מדבר אלי? בהרים הגבוהים שמתנשאים מעל ממלכות האדם? האתגר, המאמץ, היופי הנשגב? הכל, אבל נדמה לי שזו בעיקר תחושת המרחקים שמעניק הגובה, הפרספקטיבה שהוא נותן לחיים של כולנו, בני האדם ושאר היצורים, המסתורין והתחושה הזו שמדובר בפלנטה אחרת ושאנחנו רק אורחים לרגע כאן.
עולים לרגל.