בפסגות של פיאמונטה (שליחות הורית)

טיול בקתות של חמישה ימים סביב הר המונוויזו בדרום מערב האלפים, ג'בל סירבל של האלפים.

תאריך הטיול	July 2022
משך הטיול	5 ימים
עונה מומלצת	יוני אוקטובר

תוכן עניינים

לא לפספס אף מרמוטה (מbobbio pelicia ל refuge granero)

נניח שהבן שלכם היה מתקשר אליכם בתיסכול ומספר שרק אחרי שקנה כרטיס טיסה הודיע לו המפקד שהאיראנים על הגדרות והכל תלוי בו ופשוט אי אפשר.
לא יודע מה אתם הייתם עושים… אנחנו הרגענו אותו והודענו לו שבכרטיסים שקנה לו ולאהובתו לטורינו אנחנו כבר נטפל… בכל זאת אחריות הורית.

וכך קרה שלשדה התעופה של טורינו ולסיבוב בין הפסגות של פיאמונטה באלפים הקותיים הגענו עם דימוי עצמי של אמא תרזה, משוחררים ממידע ומתכניות גרנדיוזיות.
למעשה אם ניתן לתמצת את תוכניותינו הטיוליות הן התרכזו בהרבה טבע וצילומים, ללכת לאט, לעצור ולהתבונן, לא להשאיר אף פרח שלא נריח ונצלם ושלא נפספס אף שועל או מרמוטה.

מטורינו ניתן לראות ביום בהיר כך אומרים את מונט ויזו ההר הבודד שצלליתו הפירמידלית האייקונית גוררת השוואות לאחיו הגדולים, המאטרהורן והאוורסט - ואליו ואל ההרים שסביבו שמנו את פעמינו. בbobbio pelicia כפר קטן למרגלות ההרים מצטיידים בכמה מצרכי יסוד ויאללה avanti poppolo.
הדרך לבקתת Willy Jervis עוברת לצידו של ערוץ נהר הpellicia התלול ובו בריכות מים צלולות כבדולח וקרות כקרח (כמעט) במרכז הערוץ סבך צפוף של צמחיית מעיינות ומרבדי סחלב דומה לדקטילורוזה.

לאורך האפיק הרחב יערות מחטניים וכרי דשא, מפלי מים צונחים ממצוקים שחורים. יפה מאוד. קרוב לסוף העלייה ניתן לראות את מוצא הנהר שבוקע באופן פלאי תחת סלע עצום מבטן האדמה, זוהי נקודת ההתחלה ה"רשמית" של הנהר שהוא אחד ממקורותיו של נהר הפו האדיר וזה מסקרן מאוד ובאיזשהו אופן גם די מרגש.
הבקתה (הגיע זמן לתת שם עברי ראוי למבנים המונומנטליים האלו שנראים כמבצרי אבן - בקתה או "מקלט" הם לא - ממש לא) שוכנת בליבו של עמק אלפיני ירוק וסמוך לכפר קטן וציורי שבו רק מעט רועים זקנים ומשופמים והמון המון עיזים אלפיניות ארוכות קרניים, כבשים ופרות.

את ארוחת הערב אוכלים עם זוג אוסטרים נחמדים מווינה (גם הם מעדיפים את איטליה). הארוחה היא שיר הלל למרכיבי המטבח האיטלקי עם תבשילי זוקיני וניוקי עבודת יד וגבינות עזות טעם ופאנה קוטה עם פטל לקינוח, התנקשות מכוונת ואכזרית בדיאטה…

בעלייה מבקתת ווילי ג'ארוויס לבקתת גרנרו (granero) אנחנו פוסעים השכם בבוקר בלבו של עמק צר ומרהיב, עטור מרבדי עשב נמוך, עצי אשוח ופריחה מטורפת שהולכת ומתגברת ככל שעולים בגובה ונפרדים מהמחטניים (שמסתיימים בגובה 2000 מטר בערך). זה מין פסטיבל צבעים תזזיתי ומטורף ומלווים אותו המוני פרפרים צבעוניים הכל נע ומשתולל בצהוב כחול לבן וורוד.

הרבה מרמיטות וגם שועל אלפיני עב זנב. ואין נפש חיה, בנחלים הקטנים ניתן להתרחץ בעירום ולהתייבש על הסלעים.
אבל השמש נעלמת מפני העננים ולבקתה בגובה 2380 מטר מעפה"י אנחנו מגיעים בערפל כבד, קצת באסה אבל דידייה מדליק תנור עצים ומספר לנו שאנחנו הישראלים הראשונים שפגש כאן (משום מה זה גורם לנו להרגיש חשובים) והוא גם מכין אספרסו נהדר ויש ספר טוב ושלום על ישראל. את ארוחת הערב האיטלקית המצויינת אנחנו אוכלים בחברתה של ז'ולי מיילדת צעירה מליון שבצרפת, שמטיילת לבדה ומעוררת בנו רגשות חמלה הוריים… ככה זה כשהילדים עוזבים את הבית ואנחנו… נהיים קצת דודים.

הורים במלכודת מrefuge granero לrefuge giacoletti

למה אני אוהב כל כך את ע'? לא רק בגלל העיניים היפות אלא בגלל שכמעט אף פעם היא לא אומרת לי "אמרתי לך"... וגם הפעם היא לא אומרת לי: את ההחלטה ללכת לבקתת ג'יאקולטי במסלול שחותך על שיפוע צד אימתני תחת הרכס ולמרות התחזית המאיימת לקחנו יחד ויחד אנחנו מנסים להידחק עכשיו ולהסתתר מפני הברד בסדק צר תחת סלע אימתני. בחוץ משתוללת סופת רעמים וברד קטלני יורד כבר יותר משעה.

בבוקר הכל נראה אופטימי דווקא, העלייה הארוכה מבקתת גרנרו למעבר ההרים סליירינו (col sellierini) עברה בקלות יחסית בשביל תלול וצר שהעפיל בערפילים שהלכו ובאו בין מרבדי פרחים אלפיניים מיניאטוריים ומרהיבים.
במעבר ההרים שבו עובר גם הגבול בין צרפת לאיטליה בגובה 2900 מטרים התבהר הנוף וניתן היה לראות לפתע את המצוקים הכהים ואת העמקים הגדולים, המסולעים שנוצרו על כתפיהם כתוצאה מדחיקת הקרחונים. אחר כך חצינו את הרכס חזרה במנהרה שנחצבה על ידי כורי המלח במאה ה15 ויעלי הרים הגיעו לבקר והכל נראה יופי.

אבל אז ממש כשהגענו למשעול שמזדחל על שיפוע הצד נשמע הרעם הראשון שנפסק בערך חצי שעה אחרי שהתחיל והתחלף עם אחיו הכועס ממנו ואחריו הברד. בקולואר (מסדרון הזרימה) שעמדנו לחצות החלו אבנים במשקל של 100-500 ק"ג להתעופף בפראות כחלוקי נחל ואנחנו קפאנו על מקומנו בהתרגשות וחשש (וזוגתי מוסיפה: "ובאימה"). תוך כמה דקות החל כל ההר לזרום אבנים ומים ואנחנו הבנו שחייבים להמשיך, את הקולואר עברנו ברגע של רגיעה בגשם בריצה, התעטפנו בכל סמרטוטי הגשם שהבאנו ובמבול של ברד וגשם המשכנו לפסוע בערפילים כבדים כשההר כולו מתכסה בשטיחי ברד לבן.
ברגעים הבודדים שבהם התבהר ראינו את מפלי המים שזרמו מכל הפסגות ובחלקם גם עברנו רטובים, קפואים ונחושים. וכך הגענו אחרי כשעתיים של צעידה (והפסקת התאוששות בסדק שתחת הסלע) אל בקתת ג'יאקולטי הנפלאה שפרושה על שלל מתקניה ושולחנות הפיקניק שלה שהתכסו בברד, בין שתי פסגות אדירות בגובה 2750 מטרים מעפה"י.
לבקתה נקבצו לפנינו וגם אחרינו רטובים עד לשד כל הניצולים מהסופה (רובם צרפתים קשישים מותשים ונחמדים). בחדר האוכל הקטן פרשנו כולנו את שלל מטלטלינו הרטובים סביב תנור העצים שהבהב בעליזות וקירקרנו באנגלית במבטא עברי וצרפתי כבד.

בחוץ הוסיפו במשך שעות ארוכות להתחלף מטחי ברד במטחי גשם, שוטפים את מצוקי האבן השחורים וצובעים אותם בלבן, מסכים של מעילי רוח וגשם התייבשו ליד תנור העצים ואדים מהבילים הזדחלו על הזגוגיות עד שהתבהרו השמים והר המונוויזו נחלץ מהינומת הערפל על 3800 המטרים שלו ומצוקיו הקודרים שנצבעו לבן. רגע לפני חשיכה הופיעה קשת מרהיבה על ראשו של ההר. הבטחה אלוהית? בקרוב נדע.

טוויסט בעלילה (מ refuge giacoletti ל refuge quantino sella)

טוויסט בעלילה
כמה קל לזכור וכמה קל לשכוח. עד הבוקר נעלמו הערפילים ושמש חייכנית ביצבצה מתוך שמיים כחולים השבילים יבשו ולא נשאר כמעט זכר לסערה של אתמול.
הדרך מבקתת ג'יאקולטי לאגמים הקרחוניים superior ו chiarreto ועוד כמה קטנים יותר, מתפתלת מצדדיו של ערוץ תלול אלו הם מקורתיו של נהר הפו וזה כמובן מרגש מאוד לראות אותם. מונוויזו האדיר שאותו השתוקקנו כל כך לראות אתמול משגיח עלינו לאורך כל המסלול ממרומי מצוקיו הקודרים והמבותרים שצינה מנשבת מהם ועצב מוזר. מרהיב, קשה להסיר את העיניים מצריחי הסלע הקודרים וממפולות האבן שמוסיפות להתרסק מהם אל העמקים בקול מבשר רעות. אבל הדרך שבחרנו הפעם עוברת הרחק מן הקולוארים, בעמקים קרחוניים שבהם נערמים הבולדרים הענקיים זה על זה כאילו דחף אותם דחפור ענקי. התהליך הזה שזכה עם שינויי האקלים בדורות האחרונים למפנה דרמטי הוא המעצב הגאולוגי של האזור, בשנת 1989 קרס הגדול שבקרחונים אל תוך העמק והקרחונים מוסיפים גם כעת להפשיר ולהתמעט. האגמים שונים זה מזה בצבעיהם שנעים בין כחול טורקיז משגע לירוק עכור שנגרם "מקמח סלעים" תוצאת בליית הקרחונים. תחת השלוחות ניתן לשמוע את המים שזורמים מן הקרחונים המפשירים

ממעבר ההרים col vizo שנמצא ממש תחת ההר אפשר לראות את בקתת quantino sella מדופנת האבן ששוכנת גם היא בין שני אגמים קרחוניים. מעל האוכף מתנשא mezo vizo ויזו התיכון או הבינוני אחיו הקטן של מונוויזו שנראה כסנפיר ומתנשא לגובה 3019 מטרים מעפה"י. הטיפוס אל פסגתו תלול וחד עובר על גבי פלטות של אבני צפחה מצריך מעט דילוגים אבל ממש לא טכני. כשהגענו לפסגה סיימו העננים שזחלו מן העמק לכסות את מונוויזו ואת נופי העמקים. קצת מאכזב אבל - מן אללה.
המדונה הבלתי נמנעת שניצבת בליבו של צלב גדול מנחמת אותנו בעיניה הטובות ורומזת לנו לגשת אל המצוק. שם מוסיפים העננים להתנחשל מקצה הסנפיר, מאות מטרים מתחתינו משתרע עמק נהר הפו, הרוח שורקת בנקיקים והערפילים מתאבכים מתוך התהומות, מעוררי כבוד ומלכותיים. "אכן יש אלוהים במקום הזה ואני לא ידעתי" אמר פעם יעקב ברגע של התגלות…
רק בקושי הצלחתי למנוע מע' להתנצר או להקים מקדש לזאוס.

בדרך למטה אנחנו חוזים בחצי שעה של מאבק איתנים בין שני זכרי יעלים צעירים. וואחד סרט טבע.
בבקתת סלה אנחנו מגלים על כוס מקיאטו ועוגת טירמיסו שהיעלים שבאים ללקק מלח מהטיח שבין אבני הבניין של הבקתה הם בני הבית וכוכבי הסצנה של הבקתה נהדרת הזו.
אחר הצהריים מגיעים עוד ועוד מטיילים ומטפסי הרים לבקתה שמקבלת אווירה נעימה של בית מרזח כפרי ועל כל החגיגה מנצחת סילביה רבת הקסם. וגם האוכל אולללה.

קלאודיו בן זוגה של סילבייה מספר לנו על חייו שנסובים סביב ההר והתיירות בקיץ ובחורף ועל המים שמתמעטים והפתרונות שחייבים לארגן באופן מיידי. לנו שבאים מהמדבר זה נשמע הזוי, אבל כל השירותים התיירותיים החל ממערכות איסוף המים וכלה בתחנות החשמל של הבקתות, נבנו בגבהים לפני הפשרת הקרחונים והשפעת ההתחממות הגלובלית. להכל יצטרכו האיטלקים לתת פתרונות והכל יצטרך להתעדכן בקרוב מאוד אולי כבר השנה. עצוב.

אריוודרצ'י (מ refuge quantino sella לCrissolo)

יומנו האחרון על ההר ואנחנו מתחילים להרגיש את עצב הפרידה. שמש הבוקר נאבקת בערפילים ועושה עמנו חסד לכמה שעות, ההליכה מבקתת סלה לבקתת Alpetto בין עמקי הקרחונים ואגמי הטורקיז יפה כמו חלום. ההר ריק מתיירים ואנחנו פוסעים לבדנו על המשעולים הצרים שמתפתלים בין פלגים ומרבדים של בן אפר מכחיל והמון פרחים שמתרבים ככל שיורדים בגובה. הטופוגרפיה של האזור מושפעת עדיין מההיסטוריה הקרחונית שלו והכל מטפטף, זורם, מפכה ומפכפך. הנחלים הצרים מתרחבים בעמקים לדלתאות רחבות ומצטופפים שוב במפלונים במעבר בין עמק לעמק. בבקתת אלפטו היפה יש קפה טעים ומוזיאון קטן ויפה להיסטוריה של הטיפוס על ההר שהחל באמצע המאה ה19 וגם הבקתה היפה מתופעלת על ידי חבורת קשישים חרוצים ונחמדים שנראים כאילו יצאו בשחור ולבן מהתמונות על הכתלים. גם היעלים והמרמוטות באו "להיכנס לבוק" ולהיפרד לשלום והם משקיפים מכרי הדשא ומהמצוקים

המשעול מתפתל על גבי השלוחות הצרות אל תחתית עמק נהר הפו 1300 מטרים של ירידה והפריחה שבה ומסתערת על המדרונות. בין מרבדי פרחים כמו אלו שפגשנו ביום העלייה אל ההר חייבת דוגמנית הבית להיענות לכל גחמות הצילום שלי.

רגע לפני רצועת היערות אנחנו מגלים ממרחק עדר כבשי מרינו רועות באחו המוריק, כמו יצאו מברושור לסרט "היידי בת ההרים", אבל במקום הסבא המזוקן של היידי (שאת שמו שכחתי) פוסע מעדנות עם העדר בחברת שלושה כלבים פירינאים וכל התוספות רועה אפריקני צעיר שהגיע ביבוא אישי מגמבייה… מנפלאות הכפר הגלובלי...
בגובה 1700 מטרים מעפה"י מגיע המשעול ליער עבות ומתפתל בין יערות אשוחים ארזים ועצי אדר עד לעיירת הסקי המנומנמת קריסולו. קץ המסע.

אריוודרצ'י
ההר מתכסה בעננים ומסתיר מאיתנו את פניו מאריו נהג המונית הפטפטן שוטח בפנינו את משנתו באיטלקית נמרצת ואני נפרד בלבי מההר הגדול. מהו סוד קסמו של מון ויזו?
ההר המיוחד הזה הזכיר לי באופן מוזר את ג'בל סירבל בסיני, מסיב אבן בודד קודר ומרוחק, עומד בפני עצמו, קצת שייך לאלפים וקצת לא שייך. מעל סביבותיו הוא מתנשא לגובה של יותר משני קילומטרים ועל ההרים שסביבו ועל כל עמק הפו הוא משרה את קסמו את קרחוניו ואת מימיו, את הקור ואת העצב שנושב מפסגותיו. גם אנחנו חשנו לרגע את מזגו הנדיב, את עצמת הטבע המתפרץ ממנו, את פראותו שמרעיפה חיים על סביבותיו וגם את כוחו המופלא להביא מזור ללב כואב.