בארץ הענקים
טיפוס קשוח אל פסגות ליסקם בהר המונטה רוסה
| תאריך הטיול | August 2022 |
|---|---|
| משך הטיול | יום אחד |
| עונה מומלצת | קיץ |
צירופי מקרים
במקור רציתי לטפס על המטרהורן שפעם כבר התפלק לי הטיפוס אליו בגלל סערה, הטיפוס הכי אתגרי וההר הכי אייקוני באלפים. אבל עד שנגמרה הקורונה התברר שההתחממות הגלובלית לא פסחה על האלפים וההר שהתחיל להתפורר בגלל הקרח שהפשיר נסגר באמצע קיץ 2022 למטיילים (זה קרה גם במון בלאן ובמרמולדה שבדולומיטים ובהרים נוספים).
כפרס ניחומים הציע לי ידידי מדריך הטיפוס ז'ול שהוא מומחה למטרהורן לטפס על המונטה רוסה שנמצא גם הוא על גבול איטליה ושוויץ.
זה לא נשמע לי הטיפוס הכי מלהיב אבל עיון קצר בגוגל תמונות וסרטונים הבהיר לי שמרפסת ליסקם (liskam) שכוללת שתי פסגות של 4400-4500 מטר והמון פסגות דרמטיות שמשתרעות ביניהן נראות בכלל לא רע והטיפוס די דומה למאטרהורן. יש על מה לדבר
המסיב של המונטה רוסה מתנשא מעל למספר עמקים בצד האיטלקי (מדרום) והשוויצרי (מצפון) והגבול הבינלאומי עובר על מרבית פסגותיו. ז'ול אוסף אותי מפתח עמק ליס (lys) זהו העמק האלפיני הארוך ביותר באיטליה מן ההרים שסביבו שוצפים נחלים ומפלים הוא ארוך וישר ומחלק מהכפרים ניתן לראות את קרחוני העד על פסגותיו הלבנות של ההר. את הדרך לבקתת קווינטינו סלה 3550 מ' מעפה"י מקצרות מעליות שמגיעות לגובה 2700 וחוסכות את ההליכה ביער (מהרכבל היא נראית דווקא יפה מאוד) ואנחנו גומעים אותה בצעד מזורז תוך פחות משעתיים. השביל מתפתל בין סלעי הגנייס השחורים ובחלקו העליון הונחו חבלים ופרטות שאינם הכרחיים. הבקתה הענקית והנעימה ממוקמת ממש תחת הקרחון וכמעט רק מטפסים מגיעים אליה. בלילה ירד שלג קל.
הענקים של אירפה
בשלוש וחצי בבוקר ניכרת תכונה באוויר הבקתה והשולחנות ערוכים למטפסים אבל לשמחתנו מסתבר שלמסלול הקשוח אל מרפסת ליסקם שגם הוא הולך ומשתבש לאחרונה אין הרבה קונים: רק שני צוותים התעתדו לעלות אליה ואחד מהם השתפן. זהו לילה חשוך של אמצע אוגוסט אבל כבר מתחילת העלייה ברור ששם הסיפור בהר הזה הוא שיפועים המסלול לפסגתו המערבית של ליסקם שגובהה 4479 מ' מעפה"י איננו מסומן, אנחנו הולכים על בסיס ההיכרות של ז'ול ושרידי עקבותיהם של מטפסים שעברו בו לפני כשבוע, רכוסי קרמפונים ושפע טבעות איבטוח, ברגי קרח ושאר גדג'טים . המסלול מתפתל על גבי הקרחון בשיפוע חד של כ40° להערכתי והוא הולך ומתחזק חשוב לנעוץ את הקרמפונים בכוח ובקטעים לא קטנים מהדרך צריך לחצוב ולהתאזן בשיפוע התלול בעזרת גרזן הקרח. אחרי כשעה אנחנו מדביקים את הצוות שיצא לפנינו מדריכי טיפוס אמריקאי ושוויצרי ומאותו רגע אנחנו מתחלפים בהובלה. השמים דומים לשמי הקיץ שלנו וההתמצאות די פשוטה. כשמאיר השחר נחשפות סביב עשרות פסגות בגבהים של מעל 4000 מטרים, הענקים של אירופה. מרהיב.
סכינים
ההליכה לא פשוטה, השביל מתנקז לסכינים חדות שהולכות ונהיות צרות ומצידיהן שיפועים חדים ותהומות, ניתן ללכת מצידי הסכין אבל הרגל נמצאת כל הזמן בזווית ואת ההליכה צריך לאזן עם גרזן הקרח, ההליכה על הסכינים מצריכה הרבה ריכוז ושיווי משקל משקל ומאמץ. רוחבו של השביל על הסכין נע בין 15-40 סנטימטרים ומצדדיו תהומות של אבן וקרח.
מידי פעם יש קטעי טיפוס טכניים על גבי אבנים וגושי קרח שמתמוטטים
גוררים את העין למטה אל התהומות, זה לא מסלול למי שיש לו פחד גבהים...
אל הפסגה המערבית מגיעים בתחושת הקלה בתשע בבוקר אחרי כחמש שעות של הליכה אבל ממנה נשקפת בסופן של ירידות ועליות נוספות כשסכין צרה וארוכה מובילה אליה וכרבולות שלג מתנחשלות ממנה, הפסגה המזרחית.
זה כל כך תלול וצר ומופרע שזה נראה קצת לא הגיוני. אבל זה מה יש. השביל הצר לא מכזיב ומתגלה כעוד הרבה יותר ממה שהיה עד עכשיו, יותר צר יותר תלול, יותר מפחיד ו…כן יותר מספק. בעשר וחצי אנחנו מגיעים סחוטים למדי אל הפסגה (4533) ומלטפים אותה ביראה. כבוד. למרות השמים הבהירים והשמש הקופחת, די קר כשלא הולכים ואנחנו ממהרים להמשיך.
ההרים גבוהים יותר
ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה?
כנראה שכן, מראשו של ההר העמקים הקרחוניים העצומים של המונטה רוסה נראים קרובים אבל הירידות הרבה הרבה יותר תלולות. ההירידה מהפסגה המזרחית די התפוררה לה מסתבר, ז'ול בוחר אחרי התיעצות עם שני המדריכים האחרים לוותר על קטע סלעי שיורד מדופן הפסגה
אל העמק ולהמשיך על הסכינים. טעות, הקרח שמפשיר ומתפורר הופך את ההליכה למאוד מסובכת, צריך ללכת לצד הסכין, לא עליו וכל פעם שהיא מתפוררת להחליף צד. עוברים על גבי הדבשות בזהירות רבה מסכין לסכין, כל צעד או נעיצת גרזן הם משמעותייםְ, בשלב מסוים מסתבר שלצידי הסכין יש בורות של ממש, אני קורס לתוך אחד כזה עד גובה הכתף ונחלץ בעזרת הגרזן ומשיכה הגונה של ז'ול. קצת אחר כך קורס השוויצרי לבור אחר והרגל שלו נקברת בקרח. רק אחרי חפירה הגונה מצליחים לחלץ אותה והוא די המום וכאוב.
מחליטים לרדת מהסכין ישירות הצידה למרות שמתחתיה יש לא מעט קראבאסים, והאזיאתי (אני - לא היו אופציות אחרות) נבחר למשימה. ז'ול יאבטח אותי מהסכין בחבל שלנו שאורכו שישים מטר. לפי ההערכה שלי מלמעלה זה בדיוק המרחק עד הקראבאס. מעורר דאגה. בנעיצה ראשונה של גרזן הקרח מתמוטט מדף קרח גדול שהתמוסס אבל את ז'ול זה מרגיע, עכשיו אנחנו על קרח יציב. הירידה מאוד תלולה אבל בקצה יש למרבה המזל תפר בין שני קראבאסים ואפשר לקפוץ מעליו. אני יורד ואח"כ מאבטח את ז'ול מחכים שהאמריקאי והשוויצרי ישלימו את המשימה ונושמים לרווחה. מסחטת עצבים.
אחרי שחוברים לדרכי המטיילים המסודרות שמגיעות מבקתת מרגריטה, צועדים בדרך מסודרת ויפה שעוברת בין הקראבאסים הרבים על הקרחונים.
ומגיעים באחת וחצי לבקתת מנטובה שנמצאת בצידה השני, המזרחי של מרפסת ליסקם ועמק ליס . תשע וחצי שעות אחרי שיצאנו, 1900 מטרים טיפוס ו1300 מטרים ירידה. וואחד הרפתקה.
ז'ול משאיר אותי בפתח ואל ד'אאוסטה בכפר הקטן פונט סנט מרטין בדרך לטיסה הביתה ובדרך עוברים לבירה ופיצה בבר של האחיינית שלו. ז'ול מספר לי על הקרחונים שאותם ראה נמסים בשנות חייו (הוא בן ארבעים בסך הכל) ועל הקראבאסים הרבים שנפערים ביניהם בשנים האחרונות. זה מצטרף כמובן למה שראיתי בשנים האחרונות באלפים ובדולומיטים ובאפריקה. אני לא מבין כלום בהתחממות גלובלית לא ברור לי מי אחראי לזה וזה היה בסך הכל מסע קצר וחוויתי בין הענקים הלבנים האלו.
אבל בדרך הארוכה לשדה התעופה של מילאנו קשה לי להשתחרר מתחושת הצער על הקרחונים הלבנים של האלפים נופי הקדם שנמסים בקדנציה שלנו. כמו יצורים אגדיים שדינם נחרץ.
תגובות
התגובה שלך
יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול את הכותב/ת שאלה? פשוט לזרוק מילה טובה?
בקשה קטנה - אין לבקש ייעוץ באופן פרטי, נסו לשאול שאלות כאן וכך המידע יהיה זמין לכולם